א.    🔗

יש סופרים גדולים וחשובים, בעלי ערך ומשקל כביר ובעלי שם טוב מפורסם בעולם, אבל אין כחם אלא בעצם כשרונם הספרותי, שחנן אותם אלהי הרוחות. זהו כל גדולתם וחשיבותם, ורק כנוח עליהם הרוח, בשעת יצירה בעט־סופרים שבידם, מצוינים הם ונעלים על אחרים. לא כן בשעה שנגשים אליהם להכיר מקרוב את טיב תכונתם וערכם לא בתור סופרים, אלא בתור בני־אדם, בעלי אישיות מסוימה, כל גדולתם מסתלקת וערך דמותם הרוחנית מתמעט עד מאד, שאין רושם אישיותם ניכר בסימנים ותיקים ומובהקים ומוֹתר להם משאר בני אדם פשוטים כמעט אין. לעומת זה יש בין הסופרים בני־עליה, יחידי־סגולה, המצטיינים לטוב ועולים על בני דורם לא רק במקצוע הספרות, כי גם בחיים הם בעלי שיעור קומה גבוהה וערכה של אישיותם הוא רב ועצום לא רק בזכות יחוסו של כשרונם הספרותי בלבד, אלא גם מצד יחוס עצמה.

אחד מן הסופרים בני־העליה, המועטים כל־כך בכל דור ודור, המהוללים והמשובחים לא רק כסופרים גדולים בעלי כשרונות ספרותיים כבירים, אלא גם בתור בעלי אישיות חשובה, מאירה ומזהירה, – הוא הסופר המפורסם בכנויו הספרותי “אחד־העם”. עד כמה חשיבותה של אישיות זו רבה היא ומאד נעלה, יכלו לשפוט אלה, שזכו להכיר את “אחד־העם” בחייו לא מתוך רשומי־כתביו בלבד, על־פי מאמריו שנכנסו לתוך ארבעת הכרכים של “על פרשת דרכים”, אלא גם מתוך פרשת דרכיו ומדותיו, הויות עולמו וטיבו בספרות ובחיים, ועיניהם ראו מקרוב את איש־המופת, אחד מגדולי ישראל בעולם אשר, לפי מבטא יל"ג, “פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם”. ובשנים האחרונות אישיות מצוינה זו נתגלתה בכל הודה וזהרה לעיני כל קהל הקוראים בסימנים וקוים בהירים ובולטים מתוך “אגרות אחד־העם”, שיצאו לאור בששה כרכים, ואגרותיו האחרונות מזמן בואו לארץ־ישראל עד שנות מותו ביחד עם “מלואים” מהשנים הקודמות¹.

*

“לא בלבי נולדה המחשבה – אומר בעל האגרות בהקדמתו לכרך הראשון – לפרסם בעודני חי את אגרותי שכתבתי במשך שנים רבות לסופרים ועסקנים לאומיים מבני דורי – – – אבל בין הסופרים היושבים עמי עתה פה בא”י נמצאו חברים קרובים שעבדו עמי יחד זמן רב, בהיותנו עוד בארצות הגולה, וידעו תכונת אגרותי הנזכרות, אשר חלק מהן קראו עוד בשעת כתיבתן, והם, החברים הללו, האיצו בי לגשת בעצמי אל המלאכה הזאת תיכף, בהיותם חושבים, כי החומר הכלול באגרותי ערכו רב לתולדות ספרותנו ותנועתנו הלאומית בדור האחרון, וכי אני בעצמי מוכשר אני יותר מאחרים לבחור מה שראוי להשמר מאיזה צד ולהוסיף ביאור במקומות שיש צורך בכך".

ואמנם יש רק לשמוח מאד על זה, שעצתם של החברים הקרובים נתקבלה על לבו של אחד־העם ועל־ידי כך נתגלגלה הזכות לספרותנו, שתתעשר באוצר חדש של אגרותיו, שערכן באמת רב מאד בתור חומר חשוב “לתולדות הספרות העברית והתנועה הלאומית בדור האחרון או לתולדות נושאיהן של שתי אלה”.

“נפלא הדבר – כותב אחד־העם למרדכי בן הלל הכהן בשנת 1921 – שכתיבת מכתבים היא העבודה היותר קשה עלי במצבי עתה. אפשר שזהו ענשי בעוה”ז על שהייתי לפנים מבלה זמן רב יותר מדי בכתיבת מכתבים" (ח"ו ע' 66). אולם קורא האגרות יוכל רק להצטער על זה, שאחד־העם לא היה מבלה זמן רב יותר בכתיבת מכתבים כגון רובם של אלה שנדפסו, והיה נוסף לספרותנו עוד כרך, או כרכים חשובים, של “אגרות אחד־העם”.

על רובן הגדול של האגרות האלה טבוע באופן בולט חותם בהיר ומבהיק של אישיות שאינה מצויה, אדם בעל רוח כביר ונפש זכה, בעל עיקרים קבועים, איתנים ומוצקים, שכל הרוחות שבעולם הפנימי והחיצוני לא יזיזום ממקומם; אחד מאנשי־סגולה ואצילי־הרוח, גא וצנוע כאחד, המכיר לא רק את ערכו בתור אדם ויהודי, אלא גם את ערך זולתו, והזהיר מאד לא רק בכבוד עצמו, אלא גם בכבוד אחרים, אוהב אמת לאמתה עם כל עצם מרירותה לפרקים, עוסק בכל דבר הנעשה על ידו בכוונה זכה וטהורה, באמונה רבה ובכובד־ראש גמור, ואינו מסיח את דעתו אפילו לרגע אחד מהכרת האחריות, שהוא נושא על עצמו בדבור ובמעשה.

רְאִינוּךָ כַּאֲרִיאֵל הָאֱמֶת וּכְאֵיתָן הַרוּח,

נְקִי דַעַת, צָנוּעַ וְטָהוֹר בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי,

בָּטוּחַ בַּאֲמִתּוֹ וּבְדַעַת אֲחֵרִים לֹא תָלוּי,

דּוֹרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ הַמְיֻחָד, בְּהִיר עַיִן וְתַקִּיף,

נוֹשֵׂא גַחַלְתּוֹ בִּלְבָבוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים

וְשׁוֹמֵר הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֱלֹהִים –

כך הפליא לצייר את האישיות הנעלה הזאת משוררנו הגדול ח"נ ביאליק, בשירו המצוין “לאחד העם”, בלשונו הצרופה והמכוונת לתיאור נאמן של “איתן הרוח”, בלי הפרזה כל־שהיא “לתפארת המליצה”. וציור מזהיר זה מוצא הרבה חזוק ותוקף בכמה וכמה “אגרות אחד־העם”.

 

ב.    🔗

על תולדות וקורות חייו של אחד־העם קשה להוציא מתוך האגרות הנדפסות הרבה פרטים. אפשר, שהיו פרטים כאלה נמצאים בהן יותר, ובעל האגרות, בשעת סדורן לדפוס, מצא לנכון להשמיטם, בחשבו, שאין זה ענין לקהל הקוראים. אמנם רבים מן הקוראים, המוצאים חפץ רב בכל פרט ופרט מפרשת חייהם של גדולי האומה, ודאי יצטערו על השמטות כגון אלה, אבל אחד־העם לא יכול לעשות אחרת, ואלה מחבריו הקרובים, ש“האיצו בו לגשת בעצמו אל המלאכה הזאת”, הבינו זאת והיו מוכרחים לוותר על כך מראש. קשה לו, לאחד־העם, על־פי טבעו ותכונתו הצנועה, לספר על קורות חיי עצמו לשם פרסום.

בשעה שאחד הסופרים, שהכין לדפוס כרך מאמרי אחד־העם בתרגום לגרמנית, פנה אליו בבקשה לשלוח לו איזו פרטים מתולדות ימי חייו, קבל על זה תשובה: “ידיעות ביוגרפיות קשה לי מאד ליתן לך”, ואחד־העם הסתפק רק במה שהודיעהו את היום והשנה שנולד בהם. ובמכתב שני, לאחר הפצרת המתרגם, כתב לו: “ובנוגע לידיעות ביוגרפיות צר לי כי לא אוכל למלאות בקשתך. לא תוכל לצייר לך, כמה קשה עלי הדבר לספר קורות חיי, שבאמת אין בהם כל חדוש: נולדתי בעיר קטנה וחשוכה, גדלתי וחונכתי ב”חדר“, על ברכי התלמוד והחסידות, ואח”כ בהיותי כבן ארבע עשרה, נתעוררה בי התשוקה ל“חכמה” ולמדתי בעצמי תנ“ך, דקדוק, הפילוסופיא של ימי הבינים, ואח”כ גם ה“השכלה” העברית החדשה, ואח“כ גם לשונות שונות ומדעים שונים, הכל בעצמי, בלי עזרה של מורים, כי גרתי בבית אבי בכפר, הרחק מכל מרכז של השכלה. בקצרה, הכל כנהוג בערי התחום וכמו שגודלו וחונכו רוב משכילים וחכמים” (ח"ג ע' 134). ובאגרת למ' רייזין אנו מוצאים רשימה אבטוביוגרפית ארוכה יותר, אבל אף היא מצומצמת מאד. “קשה עלי מאד – כותב בעל האגרת – לענות על כל שאלותיך, כי לא נסיתי בכך לדבר עלי בעצמי ולטפל במאורעות חיי, ומפני זה אקצר, ואתה תסלח. נולדתי כיום י”ו לאב תרט“ז בעיר סקווירא פלך קיוב. אבי היה חסיד למדן ממשפחה מיוחסת, ומובן כי חונכתי על ברכי התורה והחסידות וכו' וכו'” (ח"ב ע' 251־250). ובאחת האגרות לברנפלד הוא כותב בקיצור נמרץ: “לו ידעת תולדות חיי איך חונכתי, גדלתי, ואיך השברתי בכל אידיאלי ושאיפותי היותר נעלות פעמים ושלש, – לא היית מתפלא על נטיותי השחורות” (ח"א ע' 85). מלא ענין הוא מה שכתב בנוגע לחנוכו העצמי במכתבו למב“ה הכהן: “ביחוד לא יכלתי להתאפק משחוק בראותי, כי עשיתני לתלמידם של גורדון ובהר”ב. כנראה לא ידעת כי בעת שאתה וכל בני גילך התאבקתם בעפר רגלי המאורות הגדולים של ההשכלה העברית־הרוסית, ישבתי אני הרחק מכל “הרעש” ושאבתי את מעט השכלתי ממקורות אחרים לגמרי. “השחר” לא בא בגבולי, ואת גורדון ובהר”ב ידעתי רק בשם. ואח“כ, כאשר למדתי וידעתי את אלה (אם כי עד היום אינני בקי בספריהם), הייתי כבר איש בעל צורה קבועה ולא הוצרכתי לתורתם ולא יכלתי עוד להיות תלמיד מקשיב להם. ואולי זאת היא הסבה, כי נבדלתי בהרבה דברים מן הסופרים חברי” (שם ע' 143).

למנהל הוצאת־הספרים “אחיאסף” הוא כותב: “ובנוגע לשתי הצעותיך, לשים בראש הספר (עפ“ד ח”א, במהדורה שניה) את תמונתי עם “ביוגרפיא” – לא אוכל, לדאבון לבי, להסכים לחפצך. הניחו דברים אלה למהדורה השלישית שיוציאו אולי מכבדי לאחר מותי וכו'. וגם את התמונה איני רואה צורך לתת. מה חפץ לקוראים לדעת, אם זקני מגודל או לא, אם חוטמי ארוך או קצר, – די להם שיקראו ויציירו להם רוחו של המחבר ע”פ מה שיבינו מדבריו" (ח"ב ע' 210). וברוח זה הוא משיב לחברת “לבנון”, שהיתה מוציאה תמונות אנשי־שם על כרטיסים ומכתבים גלויים: “בכלל אין לבי הולך אחרי המנהגים החדשים המתפשטים בקרבנו בשנים האחרונות, בנוגע לתמונות אנשים ידועים לקהל פחות או יותר. עמנו היה מעולם מכבד את האנשים החביבים לו, אבל רק את רוחם ולא קלסתר פניהם. מנהג זה להפיץ בעם תמונות של סופרים ועסקנים ידועים, לקוח מעמים אחרים, שהורגלו מאז ב”עבודה זרה" ועושים להם “אלילים” מכל הבא בידם. אבל בני ישראל מחבבים את הרוח ולא את הבשר. אינני יכול בשום אופן להבין, מה חפץ יש לקהל הקוראים – ואף אלה המוצאים נחת רוח בדברי ומסכימים לדעתי – בתמונת פני, ומה גם בשעה שכותבים מכתבים גלויים על עניני מסחר, משפחה או עסק" (ח"ג ע' 57). ועוד בענין זה: “בכלל אינני אוהב פרסום ממין זה. פרצוף פניו החצוני של אדם הוא קנינו הפרטי ולא ענין צבורי” (שם ע' 106).

על דבר ההשפעה עליו, ביחוד בימי נעוריו, מצד גדולי חכמי ישראל הקדמונים – אין אנו מוצאים רשמים באגרותיו. יש רק זכר להשפעה המרובה של הרמב“ם, שאחד־העם הקדיש לו אחר כך מונוגרפיה מצוינה בשם “שלטון השכל”. “בימים האחרונים – הוא כותב לדובנוב – עלה גם לפני זכר הרמב”ם, אשר לו אני חייב תודה על צאתי ממ”ט שערי “קדושה”, שהייתי שקוע בהם בראשית ילדותי, – והחלטתי לכתוב על אדותיו מאמר גדול" (שם ע' 195).

ענין לא מעט יש למצוא באפיזודה על המשא־ומתן של בעל האגרות עם הגאון ר' יוסף שאול הלוי מלבוב. לפי מה שמסופר באחת מאגרותיו כך היה המעשה: “בקיץ תרל”א נגמרה מלחמת אשכנז וצרפת. ואני בימים ההם כבר הייתי בקי גדול בהלכות עגונות ובכל ספרות השו“ת המתיחסות לענין זה. וילדות היתה בי ורציתי להשתמש בידיעותי בשביל לבוא בכתובים עם הרב היותר מפורסם אז. מה עשיתי? בדיתי מלבי מעשה ביהודי אחד ממקומנו שהלך בשעת חירום למקומות המלחמה לשם סחורה ונהרג שם וכו' וכו' שאלה סבוכה מאד, ועל השאלה הזאת כתבתי תשובה ארוכה בפלפול ובקיאות ושלחתי את השאלה עם תשובתי לרי”ש הלוי לבקש הסכמתו. הרב בתמימותו לא ראה את ערמתי (אע"פ שלא קשה היה להבין מתוך פרטי השאלה, שאין זה אלא בדותא) והשיב לי כהלכה בסגנון שכותב רב לחברו. ומדעתך תבין, שהדבר עשה רושם גדול על כל הלומדים והרבנים שבסביבותינו. וזה גרם לי, שאח“כ היו הרבנים מתיעצים עמי בהלכות עגונות, ופעם אחת בקשני הרב ר' שמואל מפאהרבישטש לפנות שוב לר' יוסף שאול בשאלת עגונה. בפעם הזאת היה הדבר לא בדוי מלב, כ”א עגונה ממש, ופניתי שנית אל הרב, וגם הפעם קבלתי תשובה מאתו" (ח"ה ע' 296). ובאותה האגרת הוא מוסיף לספר על עצמו: “באמת הרביתי לכתוב בשנות תר”ל־תרל“ד הערות על רוב הש”ס (בסגנון “העקידה”) ועוד. חלק מכל זה שרפתי זה כבר, אך מעט עדיין שמור בידי זכרון לימים הטובים ההם. כמה פעמים כבר החלטתי לשרוף גם את הנשאר, שלא תשלוט בו עין זרים לאחר מותי, אבל עד עתה לא נתנני לבי לעשות כן: זכרונות יקרים ביותר קשורים בניירות בלים אלו. רק בעת שארגיש בעצמי כי קרוב קצי, אשרף הכל. הנני מתיחס לזה כמו שמתיחס אדם לאהבת נעוריו: כבר בטלה האהבה וגם “האהובה” כבר בלתה מזוקן, אבל זכרונות ימי האהבה קדשי לבו הם".

 

ג.    🔗

יחס זה של אחד־העם אל “הכתבים הבלים” אופיני הוא לגבי תכונת נפשו, כי אמנם כל האומר שאחד־העם הוא אדם בעל מוח ושכל קר, זך ונקי מכל תערובת של רגש חם – אינו אלא טועה. ומספר הבאים בזה לכלל טעות היה לא מעט. "אל תגיד לאיש – כך כותב אחד־העם בהתול לאחד מידידיו אחרי השתפכות הנפש באיזו דברים – שמא תקלקל את “הביוגרפיא” שלי לעתיד לבוא, שבודאי יהיה כתוב בה, כי הייתי עבד השכל בלי כל לחלוחית של רגש, איש יבש כחרס וכו' וכו' " (שם ע' 74). אולם באמת יחד עם “שלטון השכל” היו תקיפים בקרבו גם רגשות לבו, אלא שכמעט תמיד היה מתאמץ גם בחיים וגם בספרות לכבוש את הרגש ולהכניעהו לפני “השכל השליט”. “כמדומה לי – כותב הוא באחת מאגרותיו – שלא עלתה בידי להספידו (את לוינסקי) כהלכה. לא יכלתי לגלות את לבי לעיני הקהל, כי התגלות הלב היא מדה מתנגדת לתבונתי” (ח"ד ע' 176). ולאיש אחר: “הוא (המכתב) נגע בנימי נפשי היותר דקים, עורר זכרונות המרעישים את הלב עד היסוד, – ואני ירא לדבר על כל זה, שלא לגלות את רגשות לבי יותר מדי. איני יודע אם זו היא תכונה חיובית או שלילית (יותר קרוב – שלילית) בנפשי, אבל כך הוא הדבר, שאיזה “בולם” פנימי היה מונעני תמיד ומונעני גם עתה מלהביע את רגשות לבי בלי מעצור” (ח"ה ע' 269). ועוד לאחר: “[המכתב] נגע עד לעמקי נפשי כל כך, עד שהחלטתי לדחות תשובתי לימים אחדים, כדי שלא להראות את לבי “ערום”. הלא ידעת, שאינני מסוגל להביע רגשותי “בקול רם”. רבים חושבים, שאני בכלל אינני מוכשר לבוא לידי התרגשות. זה – לא אמת. אבל יש בתכונת נפשי איזה דבר המונע אותי נגד רצוני לגלות רגשי לבי באיזו צורה חיצונית” (שם ע' 273).

כמה וכמה מאגרותיו של אחד־העם לידידיו הקרובים יש בהן להעמיד בכל זאת על יחס נפשי ולבבי, אף־על־פי שהיה נזהר בנוגע ל“השתפכות הנפש” ועד כמה שאפשר השתדל להשמיט מתוכן את הדברים “הפרטיים”. “עונג רב – כותב הוא לאחד מידידיו – הסב לי מכתבך היקר אחר כמה שנים של הפסק הקשר בינינו והרבה זכרונות נעימים משכבר הימים העיר בלבי. כשעומדים בני אדם על סף הזקנה ובמעמקי נפשם כבר נשמע קולו של קהלת “הבל הבלים הכל הבל” – ייקר להם שבעתים כל דבר המזכיר את הימים הראשונים הטובים” (שם ע' 39). כשקבל בשבתו בלונדון מאת מנדלי מוכר ספרים את הכרך הראשון של “כתבי מנדלי”, הוא כותב לו: “מודה אני לך מעומקא דלבא על מתנה יפה זו, שנתנה לי שעה של קורת רוח “בעמק הבכא” זה שאני שרוי בו. ואל תחשוב שאך “מליצה” היא זו. באמת לדידי ולדכותי “עמק הבכא” הוא לא שם, כי־אם פה, בתוך מרכז חיי העולם ועל רום המעלות של סולם הקולטורא. כמה גדלו הגעגועים בנפשי לאותם הימים, כשהייתי מעין “סנדק” לילד זקונים זה שלך! אז הייתי חי בעולמי, בין נפשות קרובות וצרות ותקוות משותפות לכולנו. עתה נטרדתי מעולמי, ויושב אני כאן ורואה חלומות “באספמיא”, והנני מרגיש בעצמי, שבלי חברותא כחותי הרוחניים הולכים ומתנונים ואין לאל ידי להושיע” (ח"ד ע' 60־59). מחלתו של לילינבלום ואחר כך מיתתו עשו עליו רושם כביר ועמוק. כשהגיעה אליו השמועה על מחלתו של זה, הוא כותב: “בשורתך המעציבה ע”ד מצב בריאותו של לל“ב הכאיבה את לבי מאד. מלבד שמקומו המיוחד בספרותנו ישאר פנוי אחריו, הנה יש לי עוד מכה פרטית להתעצב ביותר: הרבה מקרים חשובים בחיי הצבוריים ובעבודתי הספרותית קשורים כ”כ בשמו של לל“ב, עד שנהיה לי כעין חלק מעצמותי אני. כידוע לך, קבעו הפסיכולוגים בין החוקים של קשר האידיאות לא רק חוק הקשר ע”י דמיון, כ“א גם הקשר ע”י התנגדות, וקשר כזה אני מרגיש בעצמי עם לל“ב, באופן שירידתו מעל הבימה תהיה לי כקרע עמוק בנפשי” (ח"ד ע' 118). ולאחר מותו של לל“ב כותב הוא למב”ה הכהן: “ולל”ב שלנו – איננו! זה כשבוע, מאז נודע לי דבר מותו. אין הדבר יוצא מלבי ועדיין איני יכול לצייר לעצמי את “עולמנו” בלי לל“ב – – – בלחישה אגיד לך, שבמשך השבוע הזה זקנה קפצה עלי ברוחי יותר מבשנים שלמות” (שם ע' 122). ובעוד איזו ימים הוא חוזר ומדבר על אבדה זו במכתבו לכותב הטורים האלה: “ואני עדיין לא אוכל להשתחרר מן הרושם שעשתה עלי פטירת מל”ל ז“ל. מורגש לי הדבר כאלו מיתתו היא “סוף פסוק” לתקופה היותר חשובה בימי חיי אני. הן מראשית צאתי על הבמה הורגלתי כ”כ להיות יוצא “ונתקל” בלל“ב בכל פעם שנטיתי מן הדרך הכבושה עד שאיני יכול לצייר בעצמי, איך “אצא” עוד הפעם בלי אותה ההכרה שהיתה תמיד בלבי במקרים אלו, שמיד יצא לקראתי ה”ארי מסבכו" (שם ע' 125).

ולאחר מותו של מנדלי מו"ס כותב אחד־העם: “פטירתו של ר' מנדלי היא לי אֵבל כפול: אבל על הארי שבחבורת סופרי ישראל שנלקח ממנו ואין לנו תמורתו, ואבל – אולי עוד יותר עמוק – על אבדן הגדול שבחבורתנו הקטנה באודיסא, אשר יחד עמו היינו ועבדנו בשדה ספרותנו במשך עשרים שנה ויותר, חבורה קטנה זו שלא היתה כמוה בדורנו בשום מקום” (ח"ו ע' 3).²

 

ד.    🔗

ישיבתו של אחד־העם באודיסה במשך שנים רבות היתה לו בכלל טובה ונעימה במובן הרוחני והרבה קורת־רוח מצא בה, אף על פי שעברו עליו בה כמה שנים במצב חומרי רופף ובלתי מבוסס כל צרכו. ולאחר שיצא משם ללונדון (בשנת 1897) הוא מזכיר לא אחת באגרותיו לידידיו הקרובים את אודיסה ואת חייו בה בגעגועים רבים.

תחת זה היו החיים בלונדון, שמצבו החומרי שם היה איתן, לזרא לרוחו, ביחוד בשנים הראשונות. והרבה פעמים הוא שופך על זה את מרי שיחו, שלא כדרכו, באגרותיו לידידיו ורעיו. “כבר זקנתי – הוא כותב – ואיני יכול להתחיל את חיי שוב מ”בראשית“: סביבה חדשה, מנהגים חדשים, לשון חדשה, ועל הכל – נשמה חדשה, כי בכל פנות שאתה פונה כאן, אפילו במחנה הציונים, רואה אתה את הנשמה האנגלית חודרת לפני ולפנים ומושלת בכל” (ח"ג ע' 293). ולאיש אחר: “לע”ע מרגיש אני א“ע פה כאילן שנעקר משרשו… אינני מאמין שאהיה פה בעתיד כ”מחובר לקרקע“… ובנוגע ל”למודים במקצועות התורה והחכמה" – אל נא תהיה לועג לרש. כשיושב אדם כל היום בגיהנם של ה“סיטי” אינו מוכשר עוד לעסוק אח“כ בלמודים בדעה צלולה כראוי” (ח"ד ע' 1). ועוד לאחר: “אינך יכול לצייר לך – וגם אני לא יכולתי לצייר לי זאת קודם למעשה – כמה קשה עלי ישיבתי בבבל זו דמתקריא לונדון. מעין אפתיא באה עלי, וכששב אני מן ה”סיטי" הארורה בערב אינני מוכשר לשום עבודה, ואפילו כתיבת מכתבים עבודה היא לי עתה. והרי היו ימים שחלמתי בהקיץ ע“ד אנגליה והייתי מאושר אלו יכלתי להתישב פה” (שם ע' 2). ועוד: “מעולם לא הרגשתי בלבי ריקות נוראה כ”כ ואיני יודע מה לעשות בשביל להנצל מן ההרגשה הזאת. לכתוב איני יכול: אין הנפש מסוגלת לכך באויר זה, והקריאה אינה ממלאה את הריקות" (שם ע' 26). ועוד: “שבועות עוברים ואני אין בכחי לא לכתוב ולא לקרוא אפילו שורה אחת, וזה לא מפני ש”העסק" אוכל כל זמני – אדרבה, יש לי זמן פנוי על הרוב כמה שעות בכל יום – אלא מפני שה“סיטי” הארורה אוכלת כל כחי ומרגיזה את עצבי כ“כ, עד שבשובי משם לעת ערב אינני מוכשר אף לעבודה כל־שהיא” (שם).

“הסיטי הארורה”, “הגיהנם של הסיטי”, “המולך הנקרא סיטי של לונדון” – בטויים אלה חוזרים ונשנים בכמה אגרות. זה מצד אחד. ומהצד השני – היהדות האנגלית. “פה אין מאומה: בית הקברות עם “מצבות” יפות – זאת היא כל היהדות האנגלית” (שם ע' 14). ולא נפלאת היא, שאנו קוראים את דבריו למנדלי מוכר ספרים: “אם אני איני שוכח אותך ואת כלכם שם, מאי רבותא? הלא זכרונות אלה הם הם חיי פה במדבר הגדול והנורא הזה, שיש בו שבע מאות רבוא נפש ולא נפש אחת קרובה ללבי כאותן שנפרדתי מהן. אבל מה שגם אתה עודך זוכר את ה”פרוש" שפירש מכם ופירש מחייו, ואתה הלא בתוך עמך אתה יושב וגם בלעדי אינך בודד חלילה, – זה הוא ודאי חסד של אמת, שאני מודה לך עליו בכל לבי" (שם ע' 214). ולאחר כמה זמן הוא כותב שוב למנדלי, בקבלו ממנו את הכרך השלישי של כתביו: “ביחוד העיר הכרך הזה בלבי זכרונות ראשונים מימי “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב” וכו'. לא חשבתי אז, שלאחר עשרים שנה ויותר אהיה יושב בדד ושומם בתוך עם זר, אשר אם אשמע את לשונו, לא אוכל להסתגל לרוחו וארחות חייו – והנני כיושב על אי שמם. ולולא הזכרונות אשר נקבצו בתוך נפשי מימים שעברו, ולולא אחי ורעי אשר יפקדוני לפעמים במכתביהם מרחוק, לא היה בי כח לשאת ולסבול חיי הבדידות אשר אני חי עתה” (שם ע' 280).

ולאחר כל אלה קוראים אנו בהשתוממות מרובה את הדברים שכותב אחד־העם, כעבור שנה לישיבתו בארץ־ישראל, לידידו הקרוב דובנוב: “שבור ורצוץ אני ומצב רוחי יורד ואינו עולה. קרה לי דבר, שהייתי שוחק בכל פה אלו היה אדם מנבא לי כך לפני שנים: יושב אני בתוך אחים וידידים קרובים ומוסיף אהבה וכבוד מכל עברים, וגם ילדי קרובים אלי קרבת מקום, ויש לי לע”ע יכולת לעסוק בתורה במנוחה, וכל זה בא“י שימים ושנים חלמתי על זה. ובתוך כל הטוב הזה הנני יושב ומתגעגע על לונדון – – – הגעגועים האלה, מלבד הצער בהם עצמם, מצערים אותי עוד יותר, בהיותם בעיני סימן מובהק, שאיזו מחלה מקננת ברוחי, כי לולא כך לא היה דבר כזה אפשרי” (פרקי זכרונות ואגרות, ע' 128־127).

“נפש רצוצה” היה אחד־העם, לצערם הגדול של אוהביו ומוקיריו ושל כל חובבי ספרותנו, מיום בואו לארצנו, וחשב את עצמו ל“גבר לא יצלח” לשום דבר. המחלה הממארת, אשר תקפתהו בשנותיו האחרונות לשבתו בלונדון, לא הרפתה ממנו גם בארץ חמדתו ועוד התחזקה מזמן לזמן עד בוא יומו האחרון, וחלומו על עבודה פוריה כאן בספרות ובחיים הצבוריים לא נתקיים אפילו במקצת.

רושם מדכא מאד עושות כמה וכמה אגרותיו לידידיו שכתב מארץ־ישראל. כבר בחדשים הראשונים לבואו התחיל מתאונן ושופך מרי שיחו: “קויתי שאמצא פה איזו עבודה קבועה לשעות אחדות ביום ואוכל לשכוח את מצבי, אבל גם תקוה זו לא באה לע”ע. אין צורך בי בשום מקום והנני בריה עלובה שאין לה אחיזה עוד בחיים. ולמה אכחד ממך, יקירי? יש שאני מבקש למות, כי נמאסו עלי חיים כאלה" (שם ע' 96). ובמכתב אחר: “לע”ע רע לי מאד. כל לילה אני סובל יסורי גיהנם, עובר מחדר משכבי לחדר עבודתי ומשם שוב לחדר המשכב, אולי אמצא מנוחה – ואינה. וגם סממני שנה אינם מועילים, וקם אני בבקר בלי כח ובראש מבולבל וכל היום אני כשכור" (שם ע' 99). ועוד במכתב אחר: “משלומי אין כל בשורה להודיעך. בעת האחרונה גדלו נדודי בלילות וכמעט אינני ישן, אע”פ שבולע אני בכל לילה סממנים שונים המביאים שנה. כמדומה לי שהלילות האלה יקרבו את קצי. גם מצב רוחי רע מאד. ובכלל – אין חיי שוים עוד כלל, ובסתר לבי הנני מקוה שיבוא “הגואל” וישים קץ ליסורי" (שם ע' 112). וכך בכמה וכמה אגרות מארץ־ישראל, אותו הענין הרע במלים שונות: “הנני חי מיום ליום בלי כל מטרה ברורה, ה' ירחם עלי!”, “כבר עברתי ובטלתי מן העולם”, "בקשו עלי רחמים שאהיה עוד הפעם “אדם” וכיוצא באלו.

 

ה.    🔗

על אחד־העם בתור סופר, עורך ועסקן צבורי, כמה שאפשר להוציא מתוך ששת חלקי האגרות שיצאו בחייו, כבר כתבתי במקום אחר³ והבאתי שם ציטטות מתאימות ל“אריאל האמת ואיתן הרוח”, ומעט מאד יש להוסיף על פי האגרות מארץ־ישראל, שיצאו אחרי מותו של אחד־העם.

באגרת לסימון בלונדון, שנכתבה לאחר שבעל האגרת שהה בא“י כחצי שנה, אנו קוראים: “שם (במכתב, שנקרא לפני אספה רבת עם מאד לכבוד אישור המנדט) הגדתי מה שבלבי, כי “נצחוננו” לא נצחון עד שנראה מה יענה עמנו על המאורע הזה ואם באמת יש לנו הרצון והיכולת לבנות את הארץ לפחות בגבולות שהגביל המנדט. אהה, יקירי, ירא אני מאד כי לא נעמוד בנסיון… ומה יהיה אז?” (פרקי זכרונות ואגרות ע' 103). ובמכתב אחר: “השמחה כאן אינה מרובה. חוץ מצרות פרטיות, הנה גם המצב הכללי בארץ אינו מזהיר כלל וכלל – – – אשמים בזה, ראשית כל, אנו בעצמנו. היחס של עמנו אל ענין א”י אחרי המנדט הנחיל מפח נפש לכלם, גם לנו, וגם להממשלות והעמים, שהאמינו ברצוננו לקום לתחיה לאומית” (שם ע' 117). ענין רב אפשר למצוא באגרת, שכתב בקיץ תרפ“ג לסימון על “הצרה היותר אחרונה – הידיעות הבאות בימים האחרונים ע”ד הברית שנכרתה בין אנגליא ובין המלך הערבי”, באמרו בגלוי לב פצוע: “העיקר, כי אם באמת ובתמים עתידים אנו להיות נתינים של המלך חוסין, יבוא קץ לתקוותינו ועבודתנו פה בארץ, ומי יודע אם ומתי תתחדש שוב. בנוגע לי לעצמי, אינני מצייר לי את הדבר, שאהיה “ערבי” במובן המדיני, ויש מחשבה בלבי, שאם כך יהיה אשוב אל הגולה. טוב לי למות בנכר בתוך הגולה, מלמות פה ולהקבר באדמת אבותי, אם אדמה זו תחשב ל”ארץ מולדת" של הערבים ואנחנו זרים בה" (שם ע' 130).

בשבתו בארץ־ישראל היה לו, לאחד־העם, עוד “חלום”: להקדיש מכחותיו האחרונים ולנסוע יחד עם נשיא ההנהלה הציונית חיים ווייצמן לארצות־הברית לשם תעמולה והגברת השפעה לטובת ישוב ארץ־ישראל, אבל מצב בריאותו הקשה מאד לא נתנהו לשגות הרבה במחשבה זו וכל־שכן להוציאה לפעולה ממשית. והנהו כותב על זה באחת מאגרותיו: “קשה לי להשלים עם הרעיון שכבר עברתי ובטלתי מן העולם, ומעת לעת אני חושב להתנער, אבל, אהה, המציאות צוחקת על חלומותי” (שם ע' 155).

ובתור סופר לא יכול אחד־העם, השבור והרצוץ בגופו ורוחו, להתרכז בארץ־ישראל ולגשת לעבודה ספרותית, הדורשת התאמצות יתירה. “השנים הטובות שכבר עברו – הוא כותב לידידו דובנוב – עולות בזכרוני, התקופה היותר יקרה לי בחיי – תקופת אודיסא… והזכרונות האלה יגבירו את עצבוני, בזכרי מה אני ומה חיי עתה – – – רוח עצב שפוך על רוחי כל הימים ובפנימיות נפשי הנני מרגיש עצמי אמלל מאד. כדי שלא לבוא לידי שעמום, הנני עוסק עתה בעבודה שהיא מלאכה ואינה חכמה: סדור מכתבי לדפוס… זו היא, יקירי, כל עבודתי לע”ע; ליותר מזה אינני מוכשר עוד, אבל גם זו לטובה, לכה“פ יש לי לבלות שעות אחדות בכל יום” (שם ע' 107־106). ולאחר שנה וחצי הוא כותב אליו: “לע”ע אני כבר מכין חומר לכרך הרביעי. כבר אני מתחיל לחשוב מחשבות מה אעשה אם אחיה עוד אחרי גמר האגרות ובמה אמלא את זמני הפנוי. הצעתך לכתוב את קורות חיי היתה באמת טובה, לולא היה לי כבר נסיון בענין הזה. לפני יותר משלושים שנה התחלתי לרשום זכרונות ימי חיי בכונה להמשיך זה עד בוא קצי, אבל אחרי שכתבתי כעשרים עמוד חזרתי וקראתי את הכתוב ובאתי לידי הכרה כי שלא מדעת הנני כותב בשביל הקהל העתיד ולא בשביל עצמי, וכי בשביל כך המסופר יצא “צבוע”. וכשהרגשתי בכך חדלתי ולא הוספתי עוד לכתוב עד היום" (שם ע' 144).

בכלל היה לו לאחד־העם רצון כביר לעבוד עבודה ספרותית גם בארץ־ישראל, ואולי ביחוד בארץ־ישראל, אבל היכולת לכך חסרה לו לגמרי, בשעה שהיתה כל־כך קשה עליו לא רק הכתיבה אלא גם הקריאה. ובמכתבו לעורך “העולם” אנו קוראים: “תודה לך על “העולם” שאני מקבל בכל שבוע, אבל אינני יכול להגיד לך את דעתי עליו, לא רק מפני שקשה עלי הכתיבה, אלא גם מפני שאיני קורא אותו בכל שבוע על הסדר. לא תוכל לצייר לעצמך כמה קשה עלי הקריאה (אולי יותר מן הכתיבה). ויש שאין ביכלתי לקרוא את “הארץ” שלנו פה מראש ועד סוף” (שם ע' 161).

 

ו.    🔗

ענין מיוחד ימצא הקורא בחליפת המכתבים בין “ארז”, מו“ל “המליץ”, ואחד־העם בשנת תרמ”ט, שנדפסו בסוף הספר “פרקי זכרונות ואגרות” בתור “מלואים”, בדבר מאמרו הראשון, שכתב אחד־העם בשביל “המליץ” בשם “אבל אשמים אנחנו” ואחר כך שינה את שמו (מפני שבינתים, קודם שנדפס המאמר, בא ב“המליץ” בשם זה מאמרו של סופר אחר) לשם “לא זה הדרך”.

“ארז”, בעל “המליץ”, בבואו בזמן ההוא לאודיסה, שמע מפי כמה משכילים וסופרים דברי תהלות ותשבחות על הצעיר אשר גינצברג (מי שעתיד להיות “אחד־העם”) כי ברכה בו ולגדולות נוצר. גם הוגד לו, כי “צנא מלא ספרא” הוא ויש תחת ידו כמה כתבי־יד משלו, שלא ראו עדיין אור הדפוס, כי “נחבא אל הכלים” הוא ומסרב לצאת ממחבואיו ולהופיע על במת הסופרים. אמנם הם לא זכו לראות בעיניהם אותם כתבי־היד, אבל יודעים הם על “נסיונות”, שנסה עטו לערוך על הגליון, והצליחו ונתפרסמו ברבים בחתימת רבים: א) “אדריסה” לכבוד החכם רש“י פין לחג יובלו; ב) “מחאה” נגד המריבה הבזויה הפומבית בין “ארז” ויל”ג, שכבוד הספרות נתחלל על ידה. וכשמוע “ארז” כל זאת חש ולא התמהמה לדפוק על דלתי הצעיר “הסופר לכשירצה” והעתיר עליו דברים עד שהוציא מפיו הבטחה, שיצא הפעם חוץ לגדרו לשלוח בקרוב מאמר ל“המליץ”. ולאחר שחזר המו“ל לפטרבורג עיר מגורו “הרהיב בנפשו עוז להיות לו כנושה” ולהזכירהו את הבטחתו הנאמנה לטובת “המליץ”, והוא כותב לו: “נפשי יודעת מאד כי מאמר אחד ממך ימשוך אליו קוראים רבים – – – ואני אומר לך כי אם קטן אתה בעיניך מן המצוינים אתה בדורנו במעלותיך ומדותיך ודברי איש דגול מרבבה כמוך לא ישובו ריקם”. על זה השיב אחד־העם, בשלחו למערכת את המאמר המובטח: “אם גם מנהגי תמיד לשמור מוצא שפתי, בכ”ז לא אכחד כי הטרדות השונות בעסקי, וגם מצב רוחי ויראתי את הקהל והסופרים, השיאוני לעבור הפעם על מדתי זאת, וכמעט נואשתי כבר לכתוב איזה מאמר בשביל “המליץ”, כאשר הבטחתיך, אדוני, בהיותך פה. אך המקרים האחרונים בא”י, והדברים אשר אני קורא יום יום בכה“ע משני הצדדים ושומע יום יום מפי ה”חובבים" השונים אשר בעירי, – המה חזקו את לבבי והניעוני לדבר הפעם באזני כל העם" (שם ע' 178).

הסופר “המתחיל” חכה, כנראה, ימים אחדים לתשובה תכופה מאת המערכת, ולאחר שהתשובה לא נתקבלה מיד – פקעה סבלנותו, והריהו כותב ל“ארז” קצת בהתרגזות ובהכרת ערך עצמו: “אם מאמרי לא מצא חן בעיניך לתת לו מקום ב”המליץ" – אתנחם על נקלה, בהתבונני אל מאמרים שונים אחרים אשר זכו לגדולה זו; אבל אם גם אני נקלותי בעיניך מלעשות את שאלתי הקטנה אשר שאלתי מעמך במכתבי: להחזיר לי את המאמר אם לא יודפס, וגם לא חשבתני להשיבני דבר מפני הכבוד – על זה דוה לבי מאד, לא לכבודי, כי אם לכבודך, אדוני“. ועל זה מוסיף הכותב: “הלא ידעת, אדוני, כי לא אנכי רדפתי אחרי הכבוד להחשב בין סופרי “המליץ”, כי אם הוא, “המליץ”, רדף אחרי; למענו יצאתי הפעם ממחבואי לעשות – את אשר לא פללתי מעודי – מטעמים למכתב עתי”. אולם עוד לפני קבלו אגרת התאוננות זו כתב העורך לבעל המאמר: “כבכורה בטרם קיץ היה לי מאמרך הנפלא, בשמחה רבה קראתיו תיכף מהחל עד תומו ונפשי רותה עדן למקרא מגלה מאירת עינים זאת וכו' “. ובאריכות יתרה, כדרכו, הוא מספר על צרת הצנזורה שעכבה את הדפסת המאמר, עד שלבסוף הלך לאבוד אצל הצנזור כתב־היד של מחצית המאמר השניה. “ומה מאד – מוסיף “ארז” בנעימה טרגית – נפוגותי ונדכיתי, כאשר חפש בכל מקצועות שלחן הכתיבה אשר לפניו ולא מצא הכ”י”. – “כפי הנראה, מן השמים נלחמו בי” – ענה על כך בעל המאמר, שהיה מוכרח לחזור ולכתוב את סופו של המאמר ולטשטש בכונה כמה בטויים חריפים, שלא היו ערבים לחיך הצנזור, ולשלוח למערכת. וסוף־סוף “אחר עמל רב” נדפס המאמר “לא זה הדרך” ב”המליץ” (י“ב אדר שני תרמ”ט) ובראשו מוטו: “שיתי לבך למסלה דרך הלכת” (ירמיה נ"א, כ), ועל החתום “אחד־העם”.

“בחתימתי זו – מעיר בעל המאמר ב”פרקי זכרונות" שלו – רציתי לאמור, כי לא סופר אנכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שעניני העם מעסיקים את רוחו" (שם ע' 11) אבל הגורל הוטל: אחד העם, כיון “שיצא ממחבואו” לא יכול עוד לשוב אליו: “הארי שבחבורה”, מ“ל לילינבלום, יצא להשיב על דבריו, ואחד־העם עלה שוב על הבמה במאמר שני בשם “על פרשת דרכים” ובראשו מוטו “עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם איזה דרך הטוב ולכו בה” (ירמיה ו', טז). המאמר הזה נדפס אחר כך בקובץ המאמרים של אחד־העם בשם “לא זה הדרך, מאמר שני”, והשם “על פרשת דרכים” נִתן לקובץ כולו. השם “אחד־העם” נתפרסם ממאמר למאמר יותר ויותר והסופר “אחד־העם” נעשה ל”מיוחד שבעם".

*

ככה עוברת כחוט השני בכל ספרי “אגרות אחד־העם” רוח אישיות מקורית, כבירה ומזהירה, “אריאל האמת ואיתן הרוח”, המסור לרעיונו המרכזי בכל לב ונפש וההולך בדרך האמת שלו ב“קו הישר” מבלי נטות ימין ושמאל. אפשר שימצאו בקרבנו אנשים מסוג “מרובי הצדדים”, שאישיות זו נחשבת בעיניהם לפעמים ל“חד־גונית”, ל“בעלת צד אחד”; אולם תכונה כזו קבועה גם לנביא. וכך מתארהו אחד־העם (במאמרו “כהן ונביא”): “הנביא הוא “בעל צד אחד”, רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את הרעיון בשלמותו בכל חזיונות החיים – – –הנביא הוא ע”כ כח מקורי, פעולתו עושה רושם על תכונת ההרמוניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר". ומי שאינו עוצם עיניו בכונה מראות נכוחה אי־אפשר לו שלא יראה את גודל השפעת הכח המקורי של בעל האגרות ושלא יבין עד כמה פעולתו של זה היתה עושה רושם לשעתה ולדורות על “תכונת ההרמוניא הכללית” – של עולמנו.