רקע
יהושע חנא רבניצקי
על "אחד־העם"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר ת"א; תרצ"ח

(דפים מספר זכרונותי)

בתחלת הקיץ בשנת תרמ"ז בא “אחד־העם” שוב לאודיסה, ובפעם הזאת להשתקע בה. אז לא היה אמנם עדיין “אחד־העם”, כי עוד לא התחיל לפרסם בדפוס שום דבר בשם ספרותי זה, ובימים ההם לא היה עוסק בכלל בעניני ספרות אלא בעסקי מסחר, אבל שמו של “הסוחר” הצעיר אשר בן ישעיהו גינצברג, מי שיהיה “אחד־העם”, כבר התפרסם ונודע לתהלה בחוגים הצרים באודיסה כאחד מטובי המשכילים והוגי־הדעות אשר במחנה “חובבי־ציון”.

עוד בבואו בפעם הקודמת לגור באודיסה, לפני שלש שנים (בראשית האביב בשנת תרמ"ד) נעשה השם אשר גינצברג למפורסם בחוגי “אנשי־שלומנו”, ובועד חו“צ (כמה שנים לפני הוסד חברת ישוב א"י הרשמית), שהד”ר פינסקר עמד בראשו, תפס מקום חשוב כאחד מראשי המדברים, שדבריו נאמרים בטוב טעם ודעת וקולעים אל המטרה העקרית של עבודה לאומית לדורות בתנועת חבת ציון. ובבואו עכשו להשתקע כאן היה, כאמור, עסוק בענין מסחרי. בשותפות עם אביו ישעיהו, אחד מבחירי האריסטוקרטיה החסידית, היה לו באחד מפרברי העיר בית משרפות יין גדול והעסק עלה ופרח בהצלחה מרובה, עד אשר עלה הבית באש, ואז נפטר אחה“ע מעסק זה, שהיה לו למורת רוח כל הימים, ואח”כ התחילו שני “השותפים” לטפל בעסק חדש של בית זיקוק שמָנים, שלא הצליח כלל, ובעליו הפסידו את כל הכספים שהכניסו לתוך “עסק ביש” זה, והבן יצא נקי מנכסיו ואבד לו כל רכושו.

וזוכרני כיצד שפך האב פעם לפנַי, לאחר המעשה, את מרי שיחו על בנו יחידו, בן יקיר לו:

– לו ידעת עד כמה אָשר שלי הציקני כל זמן קיומו של העסק הקודם, כי היה מצטער מאד על עצם הענין ולא פסק לטעון באזני במרירות: “האמנם זאת היא תעודתנו בחיים להמציא לתושבי הארץ יין שרוף ולנסוך עליהם רוח שכרון”? ולאחר שנשרף באש בית משרפות היין שלנו, שהיינו מרויחים בו יפה בעזרת השם, וקבלנו דמי האחריות סכום הגון, אמרתי לו שאין טוב לפנינו מלבנות במקום הבית השרוף בית חדש ולהמשיך את העסק שלנו בהצלחה וברכה מרובה, אבל הוא לא רצה כלל לשמוע על כך וקרא: “ברוך שפטרנו!” וכשנזדמן לנו העסק החדש, בית זיקוק השמנים, תיכף נמשך לבו אחריו: עסק כשר זה הרי מזכיר את “בית הבד” שבתלמוד… והנה עלה הפעם על המוקד בעסק כשר זה כל רכושנו ולא נשאר כלום לפליטה.

וזמן רב אחרי הריסות העסק החדש עוד היה אחה"ע שרוי בדאגה רבה ובצער קשה לא על הפסד ממונו, אלא שהיה חושש שמא יהא נשאר חייב לאחרים מבלי שתהא בידו האפשרות לפרוע חובותיו, ורק לאחר זמן, כשנכנסתי אליו באחד הימים, מהר לבשרני בשמחה רבה, שכבר עלה בידו לסדר את תשלומי החוב האחרון, ועכשו נקי הוא מחובותיו כשם שהוא נקי מנכסיו.

בשעות הרעות האלה, בשנת תרנ“ו, אחרי שנהרס מצבו של אחה”ע בעולם המסחר, אכף עליו ההכרח לבקש איזו משרה ועבודה לשם פרנסה. הוא היה אז כבר בעל שם טוב בעולם הספרות העברית ומפורסם מאד בשם־הספרותי שלו “אחד־העם”. והנה נקרא לווארשא לעמוד שם בראש חברת “אחיאסף”, ואחרי עשותו שם כמה ירחים בתור מנהל הענינים הספרותיים עזב את ווארשא והלך לברלין להיות עורכו של העתון החדשי “השלח”.

שש שנים היה אחה“ע מטפל בעבודת “השלח”, ובסוף שנת 1902 הסתלק מעבודה זו, ובמקום עורך בישראל נעשה לאחד הפקידים הראשיים באחד מבתי המסחר הגדולים באודיסה, הוא בית מסחר תה של ק”ז וויסוצקי. רבות שבעה לה נפשו האצילית של אחה“ע עמל וצער בשנות עבודתו ב”השלח", ובמדה לא מעטה שמח לבו ויגל כבודו על הגאולה ועל התמורה הזאת. “עוזב אני עריכת השלח מן השנה החדשה – כותב הוא לאחד מידידיו – וגם עבודת הספרות בכלל (כמובן, כונתי לעבודה בתור פרנסה). כבר קצה נפשי בכל הבזיונות והמכאובים הפנימיים הקשורים במלאכה זו, ומעתה אשוב להיות מה שהייתי לפני שש שנים: “אדם מן השוק” העוסק בספרות בשעות הפנויות שלא על מנת לקבל פרס, כי קבלתי עלי משרה הגונה בבית המסחר של וויסוצקי פה, אשר תספיק למחיתי בכבוד, אם גם לא בריוח, ותתן לי גם יכולת לקבוע עתים לתורה ולספרות – – – הם הציעו זאת לפני בכבוד הראוי”. (אגרות אחה“ע ח”ג ע' 84־83).

אמנם בשיחה הראשונה שהיתה לו, לאחה“ע, עוד לפני איזו שנים, קודם שקבל על עצמו את עריכת “השלח”, ע”ד משרה בבית־מסחר זה, בבית ציטלין חתנו של וו‘, העומד בראש בית־המסחר, – נפשו סלדה בתשובתו של האדון הזה על שאלה אחת שלו. אחה"ע, שהיה מצטיין בנאמנות ובדיקנות יתרה ובהכרת אחריות גמורה בכל דבר שנטל על עצמו, פנה אל צ’ בשאלתו: כמה שעות ביום יהא מוטל עליו להקדיש לצרכי משרתו בבית המסחר? ועל שאלה זו קבל תשובה קצת בהתול וקצת ב“רצינות”: “בעצם הדבר אי אפשר להגביל את הזמן בענינים כגון אלו; אדם העוסק בצרכי משא ומתן עליו להרהר על כך גם בשעותיו הפנויות וגם בחלומותיו בחזיונות לילה”.

ובשעה שמסר אחה"ע אחר־כך לידידיו פרט זה של “השיחה המעשית”, הוסיף בשחוק מר: “האמנם יכלה לעלות על לבו של זה אפילו לרגע אחד מחשבת פגולים, שהריני מוכן ומזומן למכור לבית המסחר גם את חזיונות הלילה, ומיום שהנני נכנס לתוכו אני שלו וחלומותי שלו”?

אולם תשובה זו של ראש בית המסחר לא נאמרה אלא לשם שיחה נאה. בעלי בית־המסחר רכשו להם באחה"ע, כשנכנס לעבודה, עוזר חרוץ ומועיל שמעטים דוגמתו. מזמן לזמן היה נוסע, לשם פקוח ובקרת נאמנה, אל סניפי בית המסחר, שנמצאו בכמה ערים, ועל כל סניף וסניף היה “המבקר” עורך ללשכה הראשית “הרצאה” מלאת ענין ומאירת העינים של הבעלים על כל פרט ופרט.

ובשעות הפנאי היה חולם לו אחה“ע את חלומות נפשו, שאין להם שום קשר עם אותם הענינים המסחריים, חלומות על גורל עמו ובנין ארצו והיכל ספרותו. וביחוד הִרבה לשגות בזמן ההוא בשעשועי “חלום” יפה: לאחר שעזב את הספרות כמקור חיים של פרנסה ומצא את מחיתו “ממקור חול”, התחיל לחלום ולחשוב מחשבות ע”ד הגשמת עבודה מדעית גדולה בעניני היהדות, שהיתה מנקרת במחו זה כבר. אבל, לדאבון לבו, פתרון החלום התרחק יותר ויותר. זמן רב היה מבלה במסעות ממקום למקום להשגיח על סניפי בית־הממחר, ובין מסע למסע היה טרוד גם בעיר מושבו אודיסה בעניני הכלל הקרובים ללבו, ורק מעט מאד נשאר לו “לתורה ולתעודה”.

ובעוד חמש שנים הוטל עליו מטעם אותו בית־המסחר לעבור מאודיסה ללונדון לישיבת קבע. הישיבה בכרך גדול זה, ב“בבל” החדשה, כמו שהוא קורא לזו בכמה מאגרותיו, קשה היתה עליו מאד, ביחוד בשנים הראשונות. ובמכתביו לידידיו הקרובים הוא מרבה להתאונן, שמרגיש הוא את עצמו בלונדון כאילן שנעקר משרשו. “בדד אני יושב – כותב הוא באחד המכתבים – בתוך שש מאות רבוא בני אדם המקיפים אותי, וחיי עוברים בבהלה, בהמונה ושאונה של הסיטי”. גם באגרותיו אלי הוא מזכיר לא אחת במרירות את “הסיטי הארורה, המכלה מנפש עד בשר”. ובמכתבו למרדכי בן הלל הכהן משנת 1910 הוא משתדל להסביר לו מפני מה לא הגיעה עדיין השעה לעבודה המדעית הגדולה, שעליה הוא חולם כל הימים: “בכל יום ויום הנני יוצא מביתי אל ה”סיטי" בחצי העשירית בבקר ואני שב אך בשש שעות בערב. מזה יֵצאו כמאה רגעים בנסיעה הלוך ושוב במסלת הברזל מתחת לארץ (דבר המהרס את העצבים), והשאר – בהמונה של ה“סיטי” ובאוירה הרע והחשוך, ובשובי לביתי הנני עיף ויגע וגו' " (אגרות אחה“ע ח”ד ע' 158).

בינתים התחיל מתמוטט מצב בריאותו באופן מחריד. מחלת עצבים קשה, שסימניה ניכרו בו עוד לפנים, התגברה בקרבו יותר ויותר, וביחוד תקפה עליו בשעת מלחמת העולם הגדולה, שהרעישה אותו עד היסוד.

בימי המלחמה הגדולה הזו נפסק חלוף־האגרות ביני ובין אחד־העם היושב בלונדון. כותבי מכתבים לארץ רוסיה ומשם לחו“ל, היו מחויבים, בתוקף גזירת הזמן, לכתוב דוקא רוסית, בלשון שנזקקים לה מלאכי הרָשות, הממונים לשים עין על אגרות פרטיות ולבדקן בדיקת יפה. ואמנם בחדש נובמבר שנת 1914 קבלתי מכתב מאת אחה”ע כתוב רוסית ובו הודיעני, שמכתבי האחרון אליו שהה בדרך יותר מחודש ימים, ואם סוף־סוף הגיע לידו הרי זה תמוה בעיניו מאד, כאלו אירע נס, מפני שבזמן הזה אגרות עבריות אינן מתקבלות כלל. על מכתב זה השיבותיו, כמובן, “כלשונו”, אחר־כך בא לידי עוד מכתב רוסי מאת אחה"ע. אולם דבר זה, שנכתב שנינו זה לזה לועזית, היה מוזר ומשונה כל־כך – וחלוף־המכתבים בינינו חדל מאליו למשך כמה שנים.

לעתים רחוקות הגיעו אלי בעקיפין ובגלגולים שונים שמועות לא טובות על מצב בריאותו של אחה“ע. וביחוד עשה עלי רושם קשה ומדכא מאד אותם הדברים ששמעתי מפי הד”ר ז. טיומקין (אחיו של העסקן הציוני הידוע המנוח זאב ט'), שבדרכי מאודיסה לא“י, בקיץ שנת 1921, ראיתיו בקושטא, בעמדו שם בראש מחלקת העליה. הוא ספר לי, כי בהיותו זה לא כבר1 בלונדון, עיר מושבו של אחה”ע, היה מבקר אותו כמה פעמים בביתו ומצא שמצבו הגופני, וממילא גם הרוחני, קשה ומעציב עד מאד­.

­דבר אחד שראיתי בעיני – הוסיף הד“ר ט' – מספיק להעיד ולהוכיח הוכחה ברורה, עד כמה רע המצב. שוה לנגדך, יושב לו אחה”ע בחדר עבודתו ועוסק כמה זמן במשחק הקלפים בינו לבין עצמו; כלומר בסדור “פַּסיאנס” לשם פזור הרוח ואבוד שעות הזמן.

אין להגיד, עד כמה “מופת חותך” זה הלמני.

מהרתי לכתוב לאחה"ע מקושטא ולבשרהו כי נס נעשה לנו, לכמה מידידיו האודיסאים, ובזכותו של ביאליק, שהלך למוסקבה הבירה ושהה שם כמה חדשים ועסק בהשתדלות נמרצה לפני השליטים התקיפים החדשים, ועל ידו עזרו כמה בעלי השפעה רבה והסופר המפורסם גורקי בראשם, – סוף־סוף הצלחנו אנחנו כמה משפחות של סופרים עברים, לקבל רשיון ליציאה מן הארץ בגלוי, ותיכף חשנו ולא התמהמהנו לצאת מתוך ההפכה ולהמלט בעור שִנינו מן הגיהנם הרוסי המכלה מנפש עד בשר.

בקושטא הוכרחנו להתעכב כששה שבועות מפני הקושי לקבל אז בשבילנו רשיון לכניסה לא“י, כי הפרעות ביפו בתחלת הקיץ ההוא גרמו להפסקת העליה. אחרי בואי לארץ כתבתי שוב לאחה”ע, ותשובתו על שני מכתבי נתקבלה באיחור זמן, רק אחרי חג הסכות: “קבלתי בזמנו מכתבך (עם הוספת ביאליק) מקושטא ואח”כ גם את מכתבך מיפו. וקודם כל הנני מבקש סליחתך על איחור תשובתי. אהה, יקירי, מחלתי הארורה הפכה כל הסדרים שהייתי נוהג על פיהם כל ימי חיי. ואתה יודע כמה הייתי זריז ודיקן בנוגע למכתבים. עתה עוברים שבועות וירחים ואני אינני משיב על מכתבים מידידים ורעים חביבים! אין דבר קשה עלי עתה יותר מכתיבת מכתבים – – – הנני מתעתד לצאת מפה לא“י במשך החורף הזה (בדיוק לא אדע עוד מתי), וזו היא תקותי היחידה: אולי ייטב לי שם, בחברת אחים ורעים משכבר הימים – – – במצבי עתה קשה הצעד הזה מאד מאד. עצבי רוגזים ורועשים, כי לא דבר קל הוא להרוס בית בלונדון ולבנות בית חדש בא”י, ומה גם לעת זקנה ובמצבי עתה. אבל מה לעשות? באה העת ונתקיים בי: “עתידים אתם לעלות בשלשלאות של ברזל”. ואת המכתב הזה הוא מסיים בברכה: “להתראות בא”י".

ואמנם השעה להתראות בא“י הגיעה בקרוב: ביום ב' ט' טבת תרפ”ב (9 יאנואר 1922) בבוקר בא אחה“ע עם אשתו ברכבת ממצרים לתחנת לוד הסמוכה לתל־אביב. יחד עם רבים מידידיו הקרובים פגשתיו בתחנה ההיא ולבי שמח ועצב כאחד. שמחתי על שזכיתי לראות את פניו אחרי פרידה ארוכה, והצטערתי על זה שראיתיו בכך, במצב של לקוי הגוף ההולך ומתמוטט. הכרת פניו וכל גופו ענתה בו שהוא זקוק לרחמי שמים, ובשאלי אותו לשלומו ענה בתנועת יד של מתיאש: “אל תשאל”. הפעם לא סר לת”א, כי נסע הלאה לעיר חיפה, מקום מושבה של בתו הבכירה, ורק כעבור עשרה ימים בא לת"א להשתקע בה, ולפי שעה התאכסן באחד מבתי המלון.

יום יום הייתי בא אליו, ומה רב היה הצער לראות בו את הסימנים המובהקים של סבל יסורי הגוף והרוח גם יחד. “חזקה עלי – כך כתב לאחד מידידיו לפני צאתו מלונדון לא”י – מצות רופאי (גוי אנגלי) ללכת לא“י בהקדם האפשרי, והוא מבטיחני כי שם אשוב לאיתני”. ועל זה הוסיף בסוגרים: “הוא יודע מה היתה לי העבודה בא”י כל ימי חיי“. אבל לצערם של כל ידידיו ומוקיריו נבואתו של הרופא, הגוי האנגלי, לא נתקימה: אחה”ע לא שב לאיתנו גם בא“׳ ארץ חמדתו. ואם מכאובי הגוף – חולשת העצבים וכל תוצאותיה הרעות – גרמו לו יסורים קשים ומרים, הנה יותר קשתה עליו יד יסורי הרוח מתוך צער עמוק שנגזר עליו לשבת בא”י כפועל בטל וידו קצרה להשתתף בפעולה ממשית באיזה מקצוע של העבודה הלאומית ולעזור, לפחות במקצת מן המקצת, לבנין הארץ, משאת נפשו כל הימים. מדי פעם בפעם היה מתאונן באזני ידידיו הקרובים על חולשתו הרבה והעצומה, שאינה נותנת לו מנוח, ועל נדידת שנתו בלילה המכריחתו להשתמש בסם־שינה פעם, ויש גם פעמים, בכל לילה, אבל ביותר גדול הכאב – היה על־פי רוב מוסיף – על זה שהוא בא לארצנו בתור “אינבַליד החי על חשבון העבר” ואינו מסוגל כלל לשום עבודה בהוה שיש בה ממש – ואיזה ערך יש לחיים עלובים כאלה?

לאחר איזה זמן היו אמנם ניכרים קצת סימנים לטובה במצב בריאותו של אחה“ע: הישיבה תחת השמים הבהירים והשמש היפה של א”י, יחד עם חברת ידידים נאמנים הקרובים אל לבו, השפיעו במקצת השפעה מבריאה על גופו ורוחו: חדלה רעידת הראש והידים, ושיחותיו – בין שיחות חולין ובין שיחות בשאלות חשובות העומדות על הפרק – הזכירו שוב את “אחד־העם” שלפנים. וביותר הוטב לו לאחר שעבר בתחלת הקיץ מבית־המלון לבית־דירה ברחוב הנקרא על שמו, בית שקנתה העיריה למטרה זו והתקינה בשבילו והשכירה לו בשכר הגון, מפני שלא רצה בשום פנים להשתמש באיזו זכות מיוחדת. הישיבה ב“חדר־העבודה” שלו, המרווח והמלא אור וסביב לו אוצר הספרים החביבים עליו, הרחיבה את דעתו ונתנה לו קורת רוח מרובה.

אולם לא ארכו הימים “הטובים” ושוב הורע מצב בריאותו, בריאות2 הגוף והנפש יחד. חלשו כל אבריו וחלשה דעתו מרוב יסורים; וכשהיו אומרים לו שפניו הוטבו היה לפעמים משיב: “אפשר – אבל, לצערי, אין תוכי כבָרי”

“חדר־העבודה” שלו הגדול והמרווח התחיל מעיק עליו, בהיותו יושב בו כל הימים בטל בעל־כרחו בלי עבודה כל־שהיא. הוא כבר פסק לחלום על העבודה הגדולה של ספר חוקר לכל תכלית בשאלת הלאומיות, מתחקה על שרשיה והתפתחות ענפיה המרובים, אבל בלי עבודה, שתעסיק במקצת את רוחו, היה מרגיש שחייו אינם חיים. והלב כאב להתבונן אל “הענוי” הגדול הזה, כיצד אחה"ע משתדל “לבלות ולכלות את הזמן” באיזה אופן שהוא, כדי להנצל מעקת הבטלה, בהשתתפו בישיבות שונות, שלא מצא בהן ענין כלל, וכיוצא באלה.

הצלה מרובה היתה לו הטיפול ב“אגרות אחד־העם”, שעסק בהן, בסדורן והדפסתן, בכל הכרת האחריות הרגילה אצלו, במשך זמן יותר משנתים. ולאחר שיצא בשנת תרפ“ה החלק הששי, הוא האחרון, של אגרותיו שנכתבו עד בואו לא”י, שוב עלתה על הפרק שאלה קשה זו של “חוסר העבודה”. וכשהצעתי לפניו באחד הימים עבודת “קצור אחד־העם”, כלומר: להוציא מתוך ארבעת חלקי “על פרשת דרכים” וששת חלקי האגרות קטעים מתאימים, שיש להם ערך עצמי קיים מאיזה צד שהוא, כדי לסדרם אחר־כך לפי הענינים ולהוציאם בספר אחד, – מצא חפץ בכך, גם קבע לספר זה את השם “לקט”. ובמשך כמה חדשים הייתי מביא בידי לפעמים קרובות את קטעי ה“לקט” ומקריא לפניו, לשם הסכמה מצדו שיש בקטעים אלה ענין בשביל ספר מיוחד. ודבר זה היה משמש אצלו כל אותו הזמן “במקום” עבודה, והיה שואלני כמעט בכל יום בהפרדי ממנו אם “מחר נעבוד”, כאלו מתכוון היה להרגיע בזה את רוחו השואפת לעבודה כל־שהיא, ובלבד שלא לשבת בטל.



  1. “כביר” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “בריאת”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות