א.    🔗

הפגישה הראשונה של אחד־העם עם מכס נוֹרדוי היתה בקונגרס הציוני הראשון בבַזיל בתחילת אלול שנת תרנ“ז. קונגרס זה, שהשתתף בו אחד־העם, עשה בכללו על בעל “על פרשת דרכים” רושם קשה מאד, ואת רגשותיו, רגשות הצער והאכזבה שלו, הביע אחר־כך במכתביו לקצת ידידיו, וביחוד ברשימתו הקצרה והחריפה, שפרסם על זה ב”השלח“, בחוברת האחרונה לאותה שנה, ב”ילקוט קטן". בתוך כל השאון וההתלהבות אשר מסביב לקונגרס, כמו שהוא מעיד על עצמו, “ישב בדד בתוך אחיו כאבל בין חתנים”, ולבו מלא צער על “הפזיזות”, – זו הקללה הרובצת עלינו ומחבלת כל מעשינו, שנראתה גם הפעם בכל תקפה, על משברי “הפוליטיקה הגבוהה” ועל מחוללי אותה התנועה החדשה, “הבקיאים בהלכות הדיפלומטיה” והמשתדלים לעורר בלב המון העם תקוה מוגזמת לישועה קרובה, ובדרך זו “הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, התלהבות מלאכותית, שסופה להביא לידי יאוש לרגלי התקוה הנכזבה”. רק קרן־אורה אחת הצליחה בשעת הקונגרס להצית אש־קודש בלב “היושב כאבל” ולהביא גם אותו לידי השראה חגיגית של התרוממות־הרוח והתלהבות – הוא נאומו של נורדוי.

“לולא – כותב לי אחד־העם במכתבו מבזיל למחרת היום שנגמר בו הקונגרס – מכס נורדוי ורוחו הכביר, אשר המתיק מרירות לבי, לא הייתי יכול לשבת שלשה ימים ולהביט ברוח שקטה על זאת…” ואת רשימתו הנ“ל ב”השלח" הוא מסיים בדברים חריפים ונלהבים אלו: “מי יתן ויכלתי לבוא בברית עם שר של שכחה, והייתי משביעהו, שימחה כליל מעל לב הנאספים את כל אשר ראו ושמעו בבזיליא, ולא ישאיר להם אלא זכרון אחד: זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כולם – נדחי ישראל אלה אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדיו, לבם מלא רגשי־קודש ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו, כאחד הנביאים בימי־קדם”.

וכשחזר אחד־העם לאחר כמה ימים מחוץ־לארץ לביתו לאודיסה, במסרו לידידיו הקרובים אותם הרשמים השליליים שעשה עליו הקונגרס הציוני הראשון, היה מרבה לספּר בהתפעלות בלתי־מצויה אצלו על זכרון “השעה הגדולה והקדושה” של נאום “המטיף נפלאות על עמו”. ומיד בשובו לביתו מִהר לשלוח אל נורדוי, “גאונו ותפארתו של הקונגרס הציוני”, – כמו שהוא קורא לו במקום אחר – את הספר הראשון של “על פרשת דרכים” לאות הכרת־טובה. ובמכתבו אליו הוא כותב: “הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו ספר קטן בעברית שפרסמתי לפני כמה שנים (“על פרשת דרכים”). והרצאתו בבזיליא, אשר זכרונה לא ימָחה, היא שהביאתני לידי כך, כי באותה ההרצאה אִשֵּׁר וקיים כ' באבטוריטט שלו איזו מן ההשקפות שהצעתי בספר הזה ושנחשבו אז כ”פרדוכסים“… עוד בבזיליא הרגשתי צורך להביע לכ' את תודתי על זה”.

דעה אחרת לגמרי על דרשה אחרת של נ., שנאם באחת האספות בין הקונגרס הראשון והשני, הביע אחה"ע במכתבו לברנפלד (מיום 9 מאי 1898): “בדבר דרשתו של נורדו צדקת מאד. הציוניות שלהם היא באמת רחוקה מאד משלנו. כמו שידעת, הנני משתדל בכל כחי לברר את הדבר הזה לבני ארצי, כי ירא אני מאד, פן יפעלו דברי המערביים לרעה על התפתחות הציוניות בארצנו, ודברי נורדו בדרשתו הם ראיה חדשה לזה” (אג' אחה“ע ח”א ע' 217).

ולאחר הקונגרס השני, שנתאסף כעבור שנה אחרי הראשון, נזדמן לו לאחה“ע לפנות שנית במכתב אל נורדוי. הסופר י. א. לובָּצקי הדפיס ב”השלח" מאמר בשם “הציונות ומתנגדיה” (מכתב גלוי אל מכס נורדוי), אשר בו הבליט את ההתנגדות לציוניות המדינית מצד מתנגדים אחרים, חוץ מאלה שהציגם נ. לפני קהל שומעיו בנאומו בקונגרס, – מצד הציונים המזרחיים, שהכרתם היהודית באה להם מבפנים. ועצם ציוניותם שונה הרבה מזו של “המערביים”, אלו “הרחוקים שנתקרבו עתה”, שהכרתם היהודית באה להם מדחיפה חיצונית. והנה מודיע אחד־העם את נ. (במכתבו אליו מיום 26 באוקטובר 1898):.בחוברת האחרונה (אוקטובר) ממכה“ע “השלח”, שאני עורכו, בא מאמר על־דבר הציוניות בצורת מכתב גלוי אליך… הנני חושב לי לחובתי להודיעך זאת ולשלוח לך בזה את המאמר הנזכר. אם תחשוב, ששוה הדבר בעמלך להוסיף ביאור להענין החשוב הזה לקהל קוראינו העברים, והיה זה לי, כמובן, לעונג רב לתת מקום לדבריך במכה”ע שלי“. ועל זה מוסיף אחד־העם בסוף מכתבו: “והנני משתמש במקרה זה להביע לך את צערי על שלא יכלתי לבוא לבזיליא בשנה הזאת, בשביל… זו הייתה מטרתי הראשית, אילו באתי שמה – לדבר עמך פא”פ ולשמוע השקפתך ע”ד איזו ענינים בלתי ברורים בתנועתנו".

נורדוי לא אחר לערוך תשובה חריפה על “המכתב הגלוי” אליו “על־דבר הציוניות (מכתב אל העורך)” ולשלחה ל“השלח”, והעורך השיב לו במכתבו מיום 24 בנובמבר: “אין לי צורך לומר לך, כי מקרב לבי אודך על מכתבך היקר, וביחוד על המאמר היפה”. בתשובתו זו מביע נ. את תמיהתו הגדולה על העורך, שמצא לנכון לפרסם “מכתב גלוי” זה, ובין הדברים האחרים הוא אומר בהתמרמרות, בנוגע לתוכחת המגולה על־דבר ההבטחות המוגזמות של הציוניים המדיניים: “באיזה זמן הבטחנו לעם היהודים דבר־מה זולת זאת, שהננו חפצים להקדיש לו את כל כחותינו ובשעת הצורך גם את חיינו?”

ב.    🔗

עברו עוד שנים אחדות ושני הסופרים הגדולים, נורדוי ואחד־העם, נפגשו על במת הספרות בתור מתנגדים גמורים זה לזה במלחמת סופרים, שהצטיינה בתקיפותה ובחריפותה היתירה. מנהיג הציוניים ד“ר הרצל הוציא לאור את ספרו “אלטניילאנד”, רומן דמיוני, שמצוירת בו בקוים כלליים התגשמותו המהירה של האידיאל הציוני המדיני ומתוארים חיי עם ישראל ב”מדינת היהודים" כעבור תקופת עשרים שנה לאחר קבלת הטשַרטר. ובעיני אחד־העם לא מצאה חן כלל “אוּטוֹפּיה” זו, המיוסדת לא על התפתחות היסטורית המתנהלת לאטה, אלא על קפיצה ענקית במשך שנים מספר, והוא ראה בעצם האידיאל, שנתגשם בדמיון לפי תכנית מפורטת, לא סימני חירות לאומית אמתית וחיים לאומיים אמתיים על יסודות אנושיים כלליים, אלא חקוי גמור של צורת החיים המערביים בלא שום תכונה לאומית עצמאית, וריח “העבדות בתוך חירות”, זו בת הגלות המערבית, נודף משם לעתים. והנה יצא ופרסם בדפוס מאמר בקורת על הספר הזה, בקורת שנונה וחותכת. “חטא פלילי” זה לא יכול לעבור בלא “עונש” קשה, ובאמת לא אחר העונש לבוא, וזה שהטיל על עצמו, או הטילו עליו, את הטורח להעניש את המבקר הנועז, היה לא אחר, אלא הארי שבחבורה, מכס נורדוי בכבודו ובעצמו. והמעניש עשה את מלאכתו בתנופת ידו הקשה, בלא שום חנינה ורחמים, ובכל כח עטו החד והעוקץ השתדל לזלזל במבקר זלזול גמור ולהוכיח לעיני כל ישראל, כי אכן גם זה אחד מן “השקרים המוסכמים”, שסופר בעל “איכות מבוטלת” כגון זה תופס מקום כל־שהוא ויש לו קוראים שמתחשבים בדבריו.

ואחד־העם לא רצה כלל לקבל על עצמו את גזר־דינו של מתנגדו הרתחן ולהתבטל מפני זעמו הקשה, וראה את עצמו מחויב להשיב על דברי המשיב (במאמרו “החטא וענשו”), עד כמה שהם נוגעים בעצם השאלה, ומבלי הכָּנס בפולמוס של סופרים על דברי הבוז וחדודי־הגדופים נגדו, בא להראות רק על סירוסי־דברים במאמרו ומעשה גילוי פנים שלא כהלכה וכענין ולהעמיד את הקוראים על עיקרי הכוונה הנכונה.

וכוחי־דברים אלו עשו רושם בעולם הציוניים והמאורע עורר שאון והמולה רבה בקרב המחנה. ויש שהענין יצא מן הגבול הצר של הספרות אל תוך מרחבי השוק. היו כאלה, שדרשו לגנאי את מעשה נ. על זה שפגע בכבודו של אחד־העם באופן יוצא מגדר הנמוס המקובל, אבל לעומת זה נמצאו מעוררים, שהצליחו להשפיע על כמה וכמה אגודות ציוניות בערים שונות לצאת ב“מחאות” מעל עמודי העתונים נגד אחד־העם, הכופר בעיקר הציוניות המדינית, על מעשה בקרתו שאין לה כפרה. ובאחת העיירות, שהצטיינה בשעתה בציוניה הנלהבים, שזה דרכם בקודש להרבות במחאות פומביות על כל צרה שלא תבוא, התעוררו בכל תוקף להתערב בדבר, ולא נתקררה דעתם של אותם הציוניים עד שנדבו איזה סכום לכבוד נ. בגלל מאמרו נגד אחד־העם והכריזו על “נדבה” זו בעתונים “לאות לבני מרי”…

ג.    🔗

וכבודו של נורדוי נעשה גדול וחשוב יותר ויותר במלוא רוחב העולם הציוני, כאחד מראשי המדברים בציוניות וטובי הנושאים ביד רמה את דגל תחית העם. זה הספקן הגדול, שהיה רגיל להוקיע לעין השמש לראוה משאות־שוא ומדוחים של כל מיני “פרדוכסים” שבעולם הכללי, ושהיתה עליו רוח אחרת בהשפעת הקוסם הנפלא בעל “מדינת היהודים”, – נעשה בעולמנו לאחד מגדולי “החולמים והלוחמים”, המאמין באמונה שלמה ותמימה בהתגשמות מהירה של חלום הרצל ומפליא להשפיע ברוח כביר את האמונה הזאת על לב רבים. ולאחר מותו של נשיא הציוניים הרצל אמנם לא קבל נורדוי על עצמו את הנשיאות בפועל, אבל רובי הציוניים הכירוהו לנשיא הרוחני ולאישיות המרכזית בהסתדרות. ובכל קונגרס (עד הקונגרס הי"א) היו נאומיו המצוינים והמזהירים של נורדוי נקודת־הכובד ומאורע רב־ערך.

אולם לא מפיו של נ. חיו אלה, שחפצו לראות בפרובלימה של הציוניות תורה שלמה ומקיפה של תחית ישראל בתור חטיבה מיוחדת. ואחד־העם, שלא חדל להוקיר את רוחו הכביר של נ. בכלל ואת ערכו בתור סופר ונואם גדול, לא חשב אותו לבר־סמכא ביותר ביחס לעיקרים רבים בשאלות הציוניות; ולעתים היה מראה במופתים חותכים על חוסר שיטה קבועה ועל הסתירות, שאפשר למצוא לפעמים באמרות היפות של ראשי המדברים בציוניות המדינית. ופעם, על שאלתו של אחד מידידיו במכתבו אליו “מה הוא אומר” לדברי נ. בדרשתו האחרונה, השיב קצרות: “כל מה שאוכל לומר הוא רק זה: הלואי שלא ישכח מחר מה שהגיד היום. הן לא בפעם הראשונה הביע דברים כאלה, ולא נמנע בשביל כך לאמר אחר־כך את ההפך”…

בכלל היה נ. עובד את עבודתו הציונית באמונה רבה ובכל עוצם כשרונו הגדול, על טהרת תורת הציוניות המדינית, ההרצלית. “צרת היהדות”, שנגעה כל־כך עד עומק לבו של אחד־העם, לא תפסה מקום מסוים בהשקפת־עולמו של נ., וגם דעה קבועה לא היתה לו ביחס למכה זו ולרפואתה, ועיקר העיקרים בעיניו היתה “צרת היהודים” הרַבה והעצומה, והיה מכריז על הצורך הגמור לאזור כל הכחות, כדי למהר ולהחיש עזרה וישועה קרובה לעם על־ידי יִסוד תכוף של “מדינת היהודים”, שהיא ראשית כל דבר, ולהביא בזה גאולה לעולם הכללי והיהודי. הסופר הכביר בעל “ההתנַונות” ידע והכיר היטב את כל סימניה המובהקים של התנונות עמו בחשכת גלותו ושאף להציל את ישראל מיד מפלצת זו.

בינתים הגיעו הימים הרעים והנוראים, ימי מלחמת העולם הגדולה והאיומה, ובתוקף גזירה קשה אנוס היה נורדוי לעזוב את פריז, זו העיר שנחשבה למולדתו השניה, ולנדוד לארץ ספרד, ושם ישב בדד ונעזב עד כלות המלחמה. לאחר זה הלך ללונדון, ובחורף תרפ“א השתתף בועידה הציונית הלונדונית, אבל גם בקרב אחיו הציוניים לא הונח לו מעצבו ומרגזו, כי הרגיש את עצמו בודד וזר וכצל בנטותו התהלך ביניהם. נ. לא מצא קורת־רוח כלל בדרך עבודת הציוניות לעת כזאת בפסיעות מדודות ומצומצמות והתרגזותו גדלה על האומרים למעט את הדמות ולקצץ את כנפי הנשר של התנועה. בלב סוער ומתמרמר חזר לפריז ושם בלה את שארית ימי חייו בבדידות, מביט מרחוק במנוד־ראש על מהלך העבודה בעולם הציוניות, שנראה לעיניו כנטיה מהמסלול הדרוש להצלחה מהירה במדה כבירה בבת אחת, ולאחר זמן קצר, ביום ה' בשבט תרפ”ג, חדל הלב הגדול לדפוק.

ד.    🔗

בבית קברות היהודים בפריז מצאה גופת המת הגדול מקלט זמני, ולאחר שלש שנים ויותר התעוררו הציוניים לחלק לנ. את הכבוד האחרון כראוי לו, להעביר את עצמותיו לא“י משאת־נפשו מאז ולהטמינן בתוך אדמת “עיר היהודים” תל־אביב. ביום כ' באייר תרפ”ו בבוקר הגיע ארונו של נ. לתחנת תל־אביב, ומשם הובא הארון והוצג, תחת משמר כבוד של “מכבים” ו“צופים”, בתוך ביתן שחור, שהוקם למטרה זו על הרחבה שלפני בית העיריה, ועל הארון פרושה פרוכת שחורה וכתוב עליה: “לשר וגדול קברניט הציוניות מכס נורדוי להאספו לאבותיו בארץ אבות”. וכאן היתה הפגישה האחרונה של אחד־העם עם נורדוי המת.

אחד־העם היה כל הזמן ההוא ידוע־חולי, ובימים ההם, באביב תרפ“ו, התגברה מאד חולשתו. בלא מנה אחת או שתים של סם־שנה לא יכול לישון בלילה, ולפעמים קרובות לא יכול לצאת כל היום מן הבית החוצה מרוב חולשה. הפעם, לכבוד המת, התחזק ונסע לקצה רחוב ביאליק אל בית העיריה. אבל לא עצר כח לעלות אל היציע העליון, אשר שם ישבו “פני העיר”, שהוזמנו לטכס־אֵבל זה, והוא נשאר מתחת על־יד הכניסה לעיריה, יושב בהתאמצות שארית כחותיו, נשען על מטהו ושקוע בהרהוריו, אפשר על “הבל הבלים” של חיי האדם בכלל החולפים כצל עובר, ואפשר על “חליפות ותמורות” ממין אחר, על גלגולי חיי־הרוח של זה המונח בארון… כי מי מלל לו, למכס נורדוי, בשעה שכתב את ספריו “השקרים המוסמכים”, “פרדוכסים”, ו”התנונות“, שעל־ידיהם נתפרסם שמו הספרותי בעולם הכללי, כי יבוא יום ו”אני מאמין" שלו ילבש צורה לאומית והוא יֵעשה ל“קברניטה” של האניה הסוערה, הטרופה בלב יַמים, ולאחד מראשי החולמים על בנין “מדינת היהודים”, וכי בסופו יתגלגלו עצמותיו ו“יאספו לאבותיו בארץ־אבות”?…

“גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה” – פסוק זה שבקהלת קרא אחד־העם לפנַי, כשבאתי אל ביתו באותו יום־האבל ומצאתיו יושב בראש מורד במצב של אפיסות הכחות, והוא בקש מאתי לספר לו את פרטי ההלויה וטכס הקבורה, שלא יכול להשתתף בו.

ועל אותו פסוק חזר בעוד ימים אחדים, כשבאו אליו לבקרו בביתו אלמנת נורדוי ובתו. האלמנה שאלה אותו לפי תומה, אם הכיר את המנוח בחייו, והוא השיב על השאלה תשובה קצרה והטה את השיחה לצד אחר, לרשמים שקבלו האשה ובתה ממראות הארץ. גם האם וגם הבת, הציירת בעלת־הכשרון, דברו בהתפעלות על מראה עינים והלך־נפש בארץ־ישראל. ולאחר שנפטרו ממנו שתי הנשים האבלות, פנה אלי, שישבתי אצלו באותה שעה, ואמר: “גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה”. ואחר־כך הוסיף בקול נמוך, כמדבר אל עצמו: “גם קצי לא רחוק, ומי יודע, אולי אהיה שכן קרוב לו שם בבית־העלמין בתל־אביב”.

ודברי נבואתו אלה נתקיימו במלואם. לאחר שמונה חדשים הלך לעולמו גם אחד־העם, וכרו לו קבר על־יד קברו של נורדוי, ושני “המתנגדים” הגדולים ינוחו בשלום על משכבותם זה בצד זה, והבאים לבית־הקברות בתל־אביב נגשים ביראת הכבוד ובהערצה לבקר את שני הקברים הקרובים, המדברים כל כך הרבה אל לב המבקרים.

ובני עמנו באשר הם שם יַדעו תמיד להכיר ולהוקיר את ערכם הגדול של שני גדולי ישראל, ואם זה דאג יותר ל“צרת היהודים” וזה ל“צרת היהדות”, זה חלם יותר על “מדינת היהודים” וזה על “המרכז הרוחני”, – הצד השוה שבהם, ששניהם לבם היה בוער בשלהבתיה של אהבת האומה, שניהם מיטב חלומותיהם וחזיונות נפשם היו על תחית ישראל בארץ־אבותיו ושניהם הקדישו את כל כחות רוחם הכביר, איש על־פי דרכו, לעבודת הקודש לשם הרמת קרן ישראל בכבוד – וזכר שניהם לברכה ישאר חי וקיים ולא יסוף מקרב עמם לדורות.