מר לדרר שרך את דרכו דרך הגן הציבורי, שקוע כולו בדאגותיו; ושם הוא התוודע אל האדם ההוא. לא היה בו שום דבר מיוחד, מלבד שהוא האכיל אנקורים; סביבו היה מקובץ להק שלם, פלא שלא נכנסו לכיסיו. מר לדרר הסתכל בזה בעונג מסוים. הנה, עיניך הרואות, הוא הרהר בלבו, שיש עוד אנשים טובי לב בעולם. לפתע הביט בו האיש בביישנות והסתלק משם מהר.
לאחר שעה קלה מצא אותו מר לדרר יושב על ספסל; וכיון שמלבד דאגותיו משלו לא היה למר לדרר מה לעשות, הוא התיישב לידו. האיש מדד אותו בעיניו בחשדנות, והתרחק ממנו במקצת.
“ובכן, אתה אוהב אנקורים,” השמיע מר לדרר, לאחר שתיקת מה, את קולו.
“לא אוהב,” אמר האיש, זעוף פנים.
“לא?”
“לא. ובכלל,” צעק האיש, נרגן, “אני לא יכול לסבול אותם. שתדע, כך.”
“אני רק חשבתי כיון שהאכלת אותם,” אמר מר לדרר.
“לא האכלתי אותם, רק זרקתי פירורים מכיסי. תבין, אני עקרונית לא מאכיל ציפורים. שיתפרנסו בכוחות עצמן, נבלות! מה איכפת לי מהן?”
“ובכן, ככה זה,” נהם מר לדרר המאוכזב, ולא ידע כיצד להמשיך.
האיש מלמל בלחש משהו בין שפתיו. “ובכן אתה חבר בעמותה להאכלת אנקורים, מה?” פלט לפתע.
“לא,” התגונן מר לדרר.
“אז אתה מהעמותה להגנה על ציפורי שיר!”
“גם לא.”
“בן־אדם, אז מאיזו עמותה אתה,” התפלא האלמוני.
“שום עמותה,” אמר מר לדרר. כלומר… אני חבר בעמותה לקבורה. בעמותה היהודית."
“אהה,” נהם האיש בחשדנות. “אבל אני לא רוצה עוד להיקבר. מלבד זאת אני קתולי, שתדע. וציפורים אינני מאכיל, וגם כלב תחש אין לי יותר.”
“אני מחזיק בבית כלב גריפין,” נידב מר לדרר מידע. “כזה שובב שעיר.”
“אז עליך להצטרף לעמותה לגידול כלבים שעירים,” הכריז האיש בנימה של תקיפות.
“מדוע?”
“ככה. יבואו אליך, ואתה חד־שתיים בפנים. אני פעם קיבלתי במתנה ציפור קנרי; תוך שלושה ימים הצטרפתי כחבר לעמותה לגידול ציפורי קנרי שמוצאם מחבל הרץ שבגרמניה בעיר החדשה העלית. אמרו לי שאנחנו, בעלי הקנרי צריכים להתארגן וכן הלאה. כך זה התחיל. לפני שש שנים היה לי כלב תחש; כעבור חודש נפטרתי ממנו, אבל אני חייב להישאר חבר בעמותה לגידול וטיפוח כלבי צייד טהורי גזע. כל שנה שולחים לך שובר תשלום ותעודת חבר. מה הבנאדם יכול לעשות,” מלמל האיש מתוך דכאונו. “אני חבר בתשע עשרה עמותות.”
“זה הרבה,” פסק מר לדרר.
"אכן. עמית אחד שלי הוא חבר בעשרים ושלוש; הוא מתעניין בשלום ובצילום. סלח לי, אבל אני חשבתי שאתה מאיזו עמותה לתמיכה בציפורים. פעם למשל נתתי נדבה לקבצן עיוור, ותוך חצי שנה הייתי חבר בשבע עמותות הומניטריות.
“בהכירנו את לבך הפתוח לזולת, אנחנו פונים אליך' וגו'. אבל עוד יותר גרוע אם יש לך דעות נאצלות, על דעות נאצלות יש המון עמותות, אדוני. ואם אולי נולדת באיזה מקום, יש מייד עמותת בני המקום, עמותת ותיקי המקום, עמותת מזרח בוהמיה ומי יודע מה עוד. יש באיזה מקום רשימה של העמותות שאני חבר בהן,” אמר האיש וחיטט בכיסיו. אני לא יודע, אבל צריך היה לשים גבול לתופעה. אתה מבין, בכדי שהבנאדם לא יצטרך להיות חבר בכל כך הרבה עמותות. היה צריך למצוא בשביל זה איזו הגנה או לחוקק חוק. למשל, שאסור להכריח בן־אדם להיות חבר ביותר מתריסר עמותות."
“זה קשה,” סבר מר לדרר. “על ידי חוק לא ניתן כנראה לתקן את זה; יש אצלנו, איך אומרים את זה, חופש ההתאגדות…”
“איזה חופש,” אמר האיש במרירות. “ואתה לא יכול לעשות שום דבר בלי שתתקל בעמותה כלשהי. אני אומר. צריך היה לארגן את זה. שיתאספו כל אלה שנמאס להם מהעמותות, בכדי להשיג שיונמך הרף של חובת ההתאגדות. תריסר עמותות היו מספיק, לא כן? אני חושב שאפשר היה לארגן משהו כזה…”
“איך?”
“צריך להקים עמותה חדשה,” אמר האיש ממעמקי הרהוריו. “אני חושב שהיו מצטרפים המונים. צריך פשוט להתארגן… להקים עמותה פעילה או ליגה… ולפתוח ביטאון חדש של העמותה שיגן על האינטרסים של חבריה נפגעי החובות המוגזמות המוטלות על ידי העמותות. בקיצור להקים עמותה כמו שצריך, אדוני!”
10.5.1936
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.