גם גבור ציורנו זה היה בן-גליציה; אבל העיר שנשא בה אשה, עמדה על הגבול בין ארץ-מאפליה ובין ארץ אשכנז הנאורה. לפני נשואיו היה אחד מהבחורים הלומדים בבית-מדרש, והוא גבה-הקומה, צהוב, ואינו אוהב את הלמוד ביותר, אם גם הבין הרבה בחלקי ש“ס, הגה בבאור “ספרונו” על התורה ובפרושי “מלבים” לנ”ך, גם ידע חשבון ומעט לשון אשכנזית. מתמיד לא היה; אבל לא אהב גם להשיח הרבה. הוא ישב וחתך בסכין חתיכה חתיכה מן העמוד, שעליו היתה מונחת הגמרא שלו, ובינתיים היה חולם מעט, אם גם משאת-נפש מיוחדה לא היתה לו. הוא מצא ענין בזה, שהסוחרים מזמן הקודם היו נוסעים לליפסיה והי מרויחים שם ממון-קֹרח. הוא גם קנא באברך אחד, שלפנים התגורר בעיר שלשים שנה, ואחר-כך היה לגאון מפורסם. אין אדם יכול לשחות אלא כשנהר מלא לפניו. – וישא לו אשה מבנות עיר הגבול, כאמור, והיה סמוך שם על שלחן חתנו בתור פועל בטל אך איזה ירחים, ותיכף החל לשחות בים המסחר. בעירות-הגבול, ששתי מדינות גדולות נשקי אהדדי וסוחרים מביאים סחורתם מהתם להכא ומהכא להתם, יש הרבה לעשות. ואחינו בני-ישראל הלא הם הסרסורים, הם הַמְתַוְכִים, הם המקשרים מסחר במסחר. להם לא אך ששת ימי המעשה, כי-אם ששה לילות, ובשתים-עשרה שעות אלה ושתים-עשרה שעות אלה המוח חושב וְיָגֵעַ…
כה סחר ויגע גם בן-אברהם, גבר דנן, ובמעט הנדוניה אשר בידו, כדי אלף או אלף ומאתים כתרים, כבר ידע להקים לו מכונה מסחרית בפני עצמו, ואופניה סובבים-סובבים ולא יחדלו. ורץ בבוקר, ורץ בצהרים, ורץ בערב. בכל שעת פנאי אך רשם, כתב וחשב. לדבר עם רעיתו או לשיח עם שתי ילדותיו, שנולדו לו בינתים בבת-אחת וכבר היו כבנות ארבע, לא היה לו פנאי. בכלל, מה יש צורך לישב ולדבר עם אשה או לצחוק עם ילדים, וזה מנהג בטלן הולך באפס מעשה.
ויהי בשנה החמישית, והוא אז כבן עשרים ושש, עמדה ביום אחד כל המכונה שלו, נשברו האופנים, אפס הכח המניע, ואין כסף ואין עוד מעמד בחיים.
וכאן עלי להעיר, כי אף-על-פי שעסק בן-אברהם ועשה כשאר אחיו האברכים, לא היה דומה להם לגמרי. הוא כבר סקר מעט לחוץ, כאשר עגמה נפשו על אי-אמון ועל חסרון הקיום באלה. נזדמן פעם לרגלי מסחרו לוינה רבתי, וילך שם ביום השבת לבית-תפלה לנאורים וישמע דרשן אחד עומד על הבמה ומטיף. למדן מופלג לא היה המטיף, זה כבר הכיר מן הדרשה ואף-על-פי-כן, אמרו לו שאיש כזה, שאך למד שנים אחדות בהיכל-מדע וקבל עטרת דוקטור, מרויח ארבעת אלפים כתרים לשנה בימים הראשונים. זה כבר ענין הראוי להתכבד; אין צורך לזה לעמול בחשבונות וברמאות המסחר. אדרבה, הוא יושב במנוחה בביתו, הכל חולקים לו כבוד; והוא גם איש תבונות הוא.
ומדוע לא יהיה גם הוא לאיש-תבונות כזה? בתלמוד היה חרוץ, את כח זכרונו הִלְלוּ תמיד, גם תפיסה טובה היתה לו להשיג במהרה כל דבר שצריך עיון עמוק. דרושה רק התמדה ויגיעה. אבל הלא גם בעולם המסחר צריך עמל רב. כאן, בכהונת ההטפה, הנך עמל אך איזו שנים, ושם, במסחר, הנך כל הימים בחזקת סכנה להפסיד כל ממונך ולהיות אחר-כך תלוי באויר, או גם צפוי לידי מתנת בשר-ודם.
תשתוממו! אבל הרעיון לנסוע לחוץ-לארץ ולהָחֵל בלמודי ההשכלה, בשלהם ובשלנו, על-מנת להיות אחר כך מטיף בבית-הכנסת, שבו עוגב ינגן, הֵחֵל לקַנֵּן במוחו ובסתרי לבבו; והיה שוכב לפעמים שעה שלמה במטה, והיה מהרהר בחזיונו זה, והיה מצייר לו עתידו.
ויהי כי כלתה עליו הרעה במסחר ועמד לפני משבר, קרא את חותנו לביתו ויכנס עמו חדר בחדר ויגלה לו את מצפוני לבו. והלז, אדם זקן ממנו עשרים שנה ויגע מעמל המסחר עד תם הכח, לא התגעש מהרעיון הזה ולא קפץ ממקומו, כאשר שמע מפי חתנו את ההצעה המוזרה הזאת. ומי יאמר, שזה ענין מוזר? אמרו בעצמכם: אדם בן מעמדם עמל ועובד כשור תחת משאו שנה תמימה ולא ינוח גם רגע, והלוואי שירויח שני אלפים כתרים, ואם שלשה ירויח – הרי הוא כבר עשיר. אבל אם ירויח היום, מי יאמר שירויח למחר? ואם שנה זו ברוכה היא, שוב השניה מקוללת. לא ראית אדם עומד בשערו כל ימי חייו, חוץ מיחידי-סגולה; ואף הם אל נא נסתכל בסתרם. לעֻמת-זאת מצב רב ומטיף כזה הוא איתן. הוא הולך ומרויח יותר משנה לשנה; בא מעיר קטנה לעיר גדולה; אינו עושה מאומה, רק דורש פעם בחודש בשבת שמברכין, דורש בימים נוראים ובשאר חגי השנה, ויותר אינו עובד. ואם מספיד את המת או מברך ברכת קידושין, הלא יקבל שכרו כרופא, כרופא ממש, וגם ביד נדיבה. ואם תאמרו: מה יאמרו הבריות? ראשית, הלא נוכל לכחד מהם את הדבר בזמן הראשון ולומר, כי הלז השיג משרת סוכן בעיר הבירה. ושנית, כאשר תּגָלה האמת – מה דהוה הוה, וסוף שאר החותנים לקנא בחתן כמוהו. ואם תאמרו: אפיקורסות; הלא יש חשש של אפיקורסות בנסיעה לחוץ-לארץ על-מנת שישתלם בלמודים? ודבר זה אמנם צריך עיון; אבל הנה גם על זה יש שתי תשובות. ראשית, למודי הטפה ודרש הלא אין בהם אפיקורסות גרידא, ואיש כזה הלא למפרע לא יוכל לחלל את השבת או לאכול טרפה, למען לא יפסל בכהונתו, ושנית, היה גם הרמב"ם אז עוסק במושכלות; ואפילו בנו של רבי עקיבא איגר היה לומד חכמת הרפואה בארץ איטליה. וזה דבר שמספרים ממש.
ואם תאמרו, איפה יקח כסף וצידה לדרך לכל ימי זמן הלמוד? ודבר זה כבר צריך עיון גדול… אבל גם לזה יש תירוצים. החותן מתרצה לקחת את בתו ובנותיה שוב לביתו לכל הימים האלה, והיא בת-יחידה ובנים אין לו. עוד שלש כפות ושלשה מזלגות נלקחים לבית, והמרק נשפך מקערה לעוד קערות, והפיות מלקקים. אצל אחינו בני-ישראל לא תָּכֹפְנָה דאגות כאלה את הגב כלל. בתור צידה לדרך עוד נשאר מעט כסף, שריד הנדוניה. ואדם, שלומד לשם הטפה ולשם רבנות בעיר גדולה, חזקה שימצא לו די תומכים.
כה יצא בן-אברהם ביום אחרי חג-הסוכות עמוס צרור בגדיו וּלְבָנָיו ומזוין במאה ועשרים כתרים מזומנים ועם מכתב מהרב דמתא לאחד מחבורת שמשון רפאל הירש לעיר הבירה. האשה שתקה ולא אמרה דבר, היא הביטה על כל זה כעל עסק חדש, וזאת ידעה, כי העסק שלפנים היה ביש…
איש, שהיה פעמַים בוינה ופעם בלבוב, שוב אינו מתירא גם מעיר כבירת אשכנז. ובכלל, מה לו המון העיר ורחובותיה וארמונותיה? הוא בא להשתלם בלמודים “ולעשות את עצמו” למטיף. זאת היתה המטרה האחרונה, ולה היו מכוּונים כל המחשבות והרעיונות מראשית.
אמנם האנשים, אשר אליהם התודע, אמרו, שכיון שלא עסק בימי נעוריו אלא בתלמוד ולא בקר בית-ספר ולא למד שאר למודים, אין לו דרך אחרת בלמוד – כי-אם חכמת-החשבון… כי הרי התלמוד משנן את המוח… אבל מה יעשה איש עברי בחכמת-החשבון, ואפילו אם הוא בה מופלג שבמופלג? לא, הוא ילמד פלוסופיה ודברי-הימים. הלא הפלוסופיה היא אך פרקי מורה-נבוכים בלשון אשכנז. ודברי הימים גם כן לא דבר מסוכן הוא למי שיודע “סדר-עולם רבא וזוטא” ואף את “היוחסין” ו“צמח דוד”. –בתור ענין שלישי ללמודיו – הדוקטורים העומדים על הבחינה נבחנים בענין אחד עיקרי ובשני ענינים טפלים – יקח לו את דקדוק שפת עבר. בקצרה, בן-אברהם כבר יכול לעמוס על שכמו שלשה דברים הללו; ולא היה מסופק גם רגע אחד בזה, שיֵצא בעוד ששה זמנים – שלש שנים הן ימי ההכנה בלמודים לפי החוק – והנצחון על ראשו.
לא קשים היו אז התנאים למבקרי בית-המדרש העליון, ולא דרשו מהנכנס תעודת-בגרות. אדם בלי השכלת בית-ספר נעשה לשומע חפשי. ואם התמיד ועשה חיל, סוף-סוף יכול להִבּחן בלמודיו בבית-מדרש עליון אחר, ולפרקים אפילו באותו בית-מדרש גופו. – לו חֲסֵרָה היתה ידיעת שפת יון ורומא, כי חפץ היה לקרֹא את הפלוסופים הקדמונים במקורם, והעמיד לו לקו לכתוב את עבודתו המדעית דוקא בשפת רומא, כמנהג ישן נושן. וילך וַיִּקֶן לו שני ספרי דקדוק, אחד לשפת יון ואחד לשפת רומא. קנה לו גם את ספר-ההתחלה ללמודי קורות הפלוסופיה היונית, והוא נקוב בשם “צלר הקטן”. לאמר: קצור ספרו הגדול של החכם הזה. בשלושת הספרים הללו, בלווית כרך אחד מספר החזיונות של שִׁילֶר, ששאל על-מנת להרבות גם את ידיעתו בשפת אשכנז, הלך ושכר לו עליה בקומה החמישית ברחוב דל אחד במחיר אחד-עשר שקלים לחודש, וישב באותו יום גופו ללמוד. מאכלו בימות החול היה לחם וחמאה וגבינה, ומשתהו – חמין. ביום השבת היה קרוא בערב ובצהרים לבית מודע רחוק אחד. צרכים אחרים כמעט לא היו לו כלל. דאגה לאשתו וילדותיו בודאי לא ידע, כי הלא הן יושבות בבית חותנו, והוא משגיח עליהן ונותן להן כל צרכן. ובכן החל להתקרב אל המטרה, אשר הצבת לך. לְמַד! למד בהתמדה! – והוא ישב ולמד ארבע-עשרה שעות כל יום, בלי הפסק; וכשיגע מעט, שכב שעה אחת וקם שנית ללמוד. הוא ישב על ד' ספריו אלה עד אחרי חצות-הליל, ועוד קם באשמורת-הבוקר להגות בהם. בעלת-הבית שלו משכירה את חדרה לתלמידים זה יותר משָׁנִים עשר, ואיש מתמיד כזה, הלומד בלי הרף ואינו פוסק פומיה מגרסה ממש, לא ראתה מימיה. לא קרה הדבר, שיְבַקְרוֹ תלמיד אחר, או שילך הוא לבַקר. הוא התפנה אך אז, כאשר השתדל למצֹא לו עזר חמרי ושלשים שקל לחודש כבר מצא ברבע-השנה הראשון לשבתו בעיר-הבירה, וסך כזה היה בשבילו די ויותר.
לא אאריך. בזמן אחד למד את יסודי השפה הרומית והיונית, ידע את הכרך של שִׁילֶר בעל-פה, ואת קצור צֶלֶר גם כן ידע בעל-פה ממש. הוא ידע מקום כל דבר ודבר בעמוד ובשורה שלו, וכמעט יכול לומר בעל-פה כל ארבעת ספריו מסופם לתחלתם. זוהי אמת גמורה, שאני מספר, ואיני מגזם כלל.
וצֶלֶר, ראש המורים הפלוסופים, אז היה איש למעלה משבעים, אדם קטן-קומה וצנום-הפנים, ואין אפילו שערה אחת בראשו. צנומים היו גם אבריו, גם ידיו, גם אצבעותיו, אך עיניו היו חיות. וכשהיה יושב על הקתדרה ומטיף משאו, היה אומר הכל בלחש ובטעם אחד, ונהרו אליו תלמידים מכל העברים אך מפני שמו הגדול. הלא זה האיש, שערך כל תולדות הפלוסופיה היונית בששה כרכים גדולים. לפנים היה איש דתי, ואחר-כך נעשה לחושב והוגה דעות חפשיות.
זה ארבעים שנה אשר החכם הזה הוא מורה מן המנין, בוחן את התלמידים ושואל אותם שאלותיו, והוא אינו מטיל יוהרא ואינו מכביד על הנשאלים. הוא היה אדם בעל לב טוב ואוהב את הבריות ודורש הרמת-הרוח וכשרון-המעשה.
הבחינה העיקרית היה אך פעם אחת, בכלות ימי הלמודים. ואין השגחה ובדיקה בכלות הזמנים. הלא לזה יקָרא חופש הלמודים בארץ אשכנז. אדם בבית-מדרש עליון שוב אינו תלמיד בית-ספר. יעשה מה שלבו חפץ ויאכל פרי עמלו, אם לטוב ואם לרע. אבל מי שרוצה מעצמו להבָּחן בכלות הזמן, הרשות בידו. הוא יבוא לבית המורה, ששמע אצלו את שיעוריו, והלז בוחן אותו באשר למד וּמְאַשֵּׁר את תוצאות הבחינה בכתב מיוחד, שמוסר אותו לידי הנבחן.
כה עמד בן-אברהם העברי לפני צלר הנוצרי הישיש ונבחן על-ידו בקורות הפלוסופיה של עם יון. שלמד בחורף זה, והלז לא רק ידע את עניני כל שיעוריו, שלמד בחורף זה, ואמרם לפניו, כאדם הקורא מתוך הספר, אלא ידע בעל-פה גם את ספרו, ואם גם קצור ספרו. נבהל ומשתומם היה החכם מהמראה הזה. הוא לקח את ספרו, כי הן בעצמו לא ידעו בעל-פה, ויהפּך בו מדף לדף, והלז עומד ואומר לו: בדף פלוני כתוב זה ובשורה פלונית כתוב זה. ידע לפרוט כל הערה, כל ציון. ויחשוב ראש פלוסופי אשכנז, כי בן-אדם מעולם אחר עומד לפניו. וירד מעל כסאו ונשקו על ראשו ואמר לו: נחמתני בני, כמותך ירבו בבני עמך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.