רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

בין יהודי־המזרח, הירהרתי, אין למצוא כמוהו כל־עיקר; יהודי מערבי הוא זה, מילידי המקום, כניכּר מהברתו ומעזותו, יהודי, שאין לו מיהדותו אלא זה החוטם המגובן והחד ורעבתנות־החיים בלבד.

באיזו הנאה לגם תמיד את הקפה הרותח, בלפפו את הספל בשתי ידיו הצפודות, המסואבות והרועדות. בינתים השתעל וירָק1 את כיחו תחתיו, על הרצפה, אחר־כך הביט בעיניו הבולטות אל התופינים ומישמש בכולם עד שברר לו את האחד. תמה הייתי על סבלנותם של המלצרים. טרחנותו לא ידעה גבול. הוא תבע עתון אחרי עתון, תלה את ה“צויקר” שלו דוקא בקצה חטמו ועיין ארוכות בחלק המודעות. ולבסוף, לאחר שכבר קיבל את הכל:

– פרנץ, את ספר־הטלפון!

ובספר ממורטט זה הפך והפך, רשם לו בעפרון מספּרים שונים, אחר־כך קם לאט ושׂם פעמיו אל תא־הטלפון. ודאי לקוי היה בכפות־רגלים שטוחות, לפי שהלך עקב בצד אגודל, בלי גמישה כל־שהיא, כברגלי־עץ.

משנכנס לתא, הרי היה זה עסק לדורות. אך צילצל את צלצול־החתימה, וכבר פתח תיכף במספּר חדש. ביחוד לא זז משם, משראה בעד זכוכית־הדלת אנשים מחכים. והללו חיכו עד־בוש.

– האדון הוֹפְרַט, – נשמע פעם קולו המכוער, – בתי נשואה לבּנקאי בּרתּוֹלד…

ניכר היה, שמכאן, על־ידי הטלפון, ביצע את עסקיו הכהים, והכל על חשבונו של חתנו הבנקאי. אגב, איזה בעל־טעם הוא בנקאי זה. הלא אם יש לה לאשתו אף שרטוט אחד מקלסתר־פניו של אביה – דיה!

הימים היו ימי המלחמה. ימי־חורף אכזריים, כשהדירות לא הוסקו מחוסר פחמים, והמקלט היחידי היה בית־הקפה. כמוני ישב שם מבוקר עד ערב, וכמוני הדגיש למלצר תמיד, שהקפה יהיה רותח. לא יכולתי לסבול את זו הרחבת־הדעת שבה פשט את אדרתו הדלה, כּחול מקור ותלה אותה דוקא על־גבי זו שלי. עת גם התישב אל שולחני.

– מדוע אתה רוצה פתאום ללכת מכאן? – שאלני חברי לתומו.

– מוטב שנשב שם אצל החלון…

אבל גם בשבתי בפינה אחרת, לא היה ניחא: שמעתי את קולו, את שיעולו, את צעדיו המיוחדים, צעדי־העץ. סוף־סוף אנוס הייתי לותר על רגילוּתי ולעקור את ישיבתי אל בית־קפה אחר. כשנה שלמה לא יספתי לראותו וכמעט ששכחתיו. והנה ראיתיו פתאום מתוך הטראם, כשהוא משׂרך דרכו בכפות־רגיליו השטוחות על המדרכה הרטובה משלג מוּפשר. עדונו חי! הכרך גָוַע, אנשים נפלו ברחובות, לוָיוֹת נהרו יום יוֹם, והוא, הזקן השחוף, שאינו יכול ללכת, הוא חי. איזו חיוניות עקשנית, חיוניות להכעיס! כחתול זה, שאתה הודפו מעל ברכיך בחמת־כוח, והוא מסרב ונאחז במכנסים בצפרניו…

קטע אחד מתלבשתו, חלק קטן מגופו, שעיני נתקלה בו בהיסח־הדעת, הספיק, שאכירנו כרגע בין המוני אנשים אחרים. כך הכרתיו פעם אחת על־פי מפרקתו בלבד, זו מפרקת־האבטיח, בשעה שעמדנו בתוך מחרוזת־אנשים יוצאת־זנב, שצבאה אל פתח־הנחתום, אף־על־פי שכמה חוּליות חצצו בינו וביני. כולנו עמדנו בקור וחיכינו בקוצר־רוח, איש איש ללחם חוקו המצומצם, שנחתך לו מטעם השלטון, לזו פת־ה“קוּקוּרוּץ” העלוּבה, אבל הוא עמד וחיכה אחרת…

במקומות שונים ובמצבים שונים קילקלו לי פגישות אלה את הלך־הנפש, עד שביום ראשון אחד, בצהרים, ראיתיו, כשהוא יוצא, לבוש בגדי־חג, בין יתר היוצאים – מכנסית־פּרטוס. “נוצרי!”… עמדתי על טעותי בקול, וחדוה משונה זיעזעתני.

אחרי גילוּי זה עוד יש שנזדמנתי עמו פה ושם, ונפלא הדבר: שאט־הנפש שוב לא היה חריף כל־כך.


  1. “ורָק”במקור המודפס, צ"ל ירק – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות