רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

אמו של בנימין ריבלין נהנתה מאד מזה, שאני, מנחם סמוּטני, “הנער הטוב”, חבר לבנה. ברם, חברוּתי לא עמדה לו, לבנימין, הרבה. רקותיו המצומצמות, ההדיוטיות, הזרוּעות שרשי־שערות, לא תפסו בשום אופן את כל הטעוּן הבנה יותר דקה קצת, וראש־הישיבה שבעירנו, ווֹלף, ראש־ישיבה וסוחר־יערות כאחד, זה הבּריא, הרענן, שזקנו המגודל, השחום, בלע את מרבית פניו המבהיקים, זה ראש־הישיבה הפּיקח, חד־העינים וקצר־הראיה בבת־אחת, סטר לו על לחייו תכופות לעיני כל התלמידים, סטר ונזף:

– אתה, גוי־המרחץ!

כן, ראש־ישיבה זה נזיפתו היותר חריפה היתה: “גוי־המרחץ!” – אף־על־פּי שבמרחץ, בהיותו מוטל פרקדן על־גבי השלב העליון של האצטבה, היה נזקק לאותו “גוי” ביותר והפציר בו תמיד, שיחבוט בחבילת־הזרדים את גופו הלבן והשמן עוד, עוד.

ביום הששי אחרי הצהרים התענג תחת פּולסי־המטאטא הללו, וביום הראשון בבוקר, בשעת ה“שיעור”, כבר סטר את תלמידיו בלוית אותה הנזיפה. – תמה הייתי תמיד, היאך בנימין זה ממהר להתנער מהכּאות מעליבות אלה, היאך שב לאיתנו תיכף וגם צחק. אני במקומו הלא הייתי משליך את־עצמי אל הדניֶפּר! אבל הוא – איזו חיוניות בהמית העבירתהו על הכּל בשלום, ותמיד היה הרושם, כאילו כל זה שאינו בעצם אלא דבר טפל עצלו, וכי לו, לבנימין, נכונים בעתיד ענינים אחרים לגמרי, ענינים, שבהם תהיה ידו הוא על העליונה.

בבואי לביתו לפעמים, הסבירה לי פנים אמו החייכנית והערמומית משהו וכיבּדתני בתה וברקיקים, ואחותו הצעירה ממנו, שרה, נזדרזה למזוג לי מן המיחם הרותח את הכוס השניה, בלי שאול את פי, אם רוצה אני בכך. ורק האב הכרסתן, כבד־הנשימה, הירשל־אֶליה, תגר־תבואה קטן וחזן גרוע בימים־הנוראים, עינו היתה רעה בי משום־מה, והוא אהב לעקצני בשנינות רעות, פעם בכה ופעם בכה.

רוע־עין זה של האב נתגבר ביחוד ברוב הימים, כשהתחלתי יוצא ונכנס לביתם לא לשם בנימין, אלא לשם שרה. זו היתה נערה נאה, לכאורה, ולא היה בה כל מום, ברם חסרה היתה אותו המעט, אי־בזה, בעינים, או מסביב להן, המעט מאד, אבל שהאהבה תובעתו. ברם, היא מיאנה להבין זאת, ובעמדה לפני הראי, תמהה בלבה, מדוע היחס אל נערות אחרות שונה קצת, וראתה בזה איזה זדון, איזו שרירות־לב… ואף־על־פּי־כן, באין נתיב אל הללו, אל יחידות־הסגולה, הקדשתי לה את מיטב שעותי ער ערב.

הנה כבר פרשו ההורים אל חדר־משכבם, בנימין שכב לישון אף־הוא, ואנו יושבים ומשוחחים בטרקלין הקטן. אני מעלעל בינתים בספר־האנטומיה הכבד (שרה למדה את אומנות ריפּוּי־השינים), ומן הפּינה, מעל הטרסקל, מצהיבה גולגולת… מחמת השעה המאוחרה נעתרתי ללון כאן הלילה, ומשכבי כבר הוצע בשבילי. והנה מגיעה לאזנינו נהימת האב מחדר־המיטות שלו, נהימת־התמרמרות:

– העששית דולקת כל הלילה… אין קץ לשיחה… שום תרדמה אינה נופלת עליהם!!

ואני אומר לשרה:

– כבר עת לישון באמת. אביך כבר כועס.

– אין דבר, אין דבר, – משתדלת שרה להמתיק את הענין, ובעיניה אני רואה כעס כבוש כלפי גסותו של האב. – עוד נוכל לשבת קצת!

לבסוף פורשים אף אנו, אני לפינתי והיא לחדרה. אני ער על משכבי באפילה הזרה. והנה נתגברה פתאום הנשימה הכבדה של בעל־הבית בחדר־המיטות שלו… עכשיו הבינותי, מדוע לא ניחא היה לו קודם לכן, בדלוֹק העששית.

האיבה בין שנינו הלכה וחזקה. ואני ראיתי את שמחתו, בבוא יומי ואני נלקחתי לצבא. אף־על־פי שבו־ביום נלקח עמי גם בנימין בנו. שמעתיו סח בחדר השני לאשתו, סח בחדוַת־נצחון, בהתכּוונוֹ לי:

– שם גם ישכח מה שהוא יודע!

הוא ניבּא ולא ידע מה ניבּא. כי אם שכחתי בצבא מה שידעתי או לא, אבל אחת שכחתי ודאי: את שרה בתו, למרות מה שמיטתו של בנימין בקסרקט עמדה סמוכה לזו שלי. זה היה החייל היותר גרוע בכל הלגיון, ולא פעם סטרוֹ על לחייו שר־הרוֹטה, הקפיטן דַנִילֶבסקי, סטרוֹ באותה ארשת־הפנים של ראש־הישיבה לשעבר. אגב, הרבה דמיון מצאתי בין שני אלה, למרות כל הריחוק לכאורה, ולא פעם חזיתי את הקפיטן נובר ב“תוספות”, ואת ראש־הישיבה ווֹלף, כשהוא מפקד על הרוֹטה בטינוֹר הבריא שלו.

בתוך הדיסציפלינה הקשה, תחת שבט הנוֹגשׂים, הרגשנו בעליל, כמה, בעצם, נשארנו אותם הנערים הקטנים. כתינוקות של בית־רבן חשנו את עצמנו בפני הקַפּרֶלים והקצינים. אותה הפחדנות הקלוקלה, אותם העקיפים הנאיבים־ערמומיים, ולבסוף גם אותה האהבה הבאה מתוך יראה. הנה פלט הפֶלדפֶבּל חריטוֹנוֹב, כטוב לבו, איזו הלצה בּנלית, ואנו עונים בצחוק־חונף צוהל – ממש כמו להלצותיו של ראש־הישיבה הקפדן בשעתו.

ושוב ממהר בנימין להתנער מן ההכאות האכזריות, ואחרי שעה קלה רוחו כבר טובה עליו, כאילו לא אירע כלום. את כל האמנות הצבאית ביטל בלבו תכלית ביטוּל, ולקפּץ, לירות וכו' לא יכול ולא רצה ללמוד בשום אופן. לעומת זה עסק כאן בפרקמטיה בחשאי: קנה מידי החיילים את כל מה שהשאירו מלחם חוקם, את העור והסוליות, שקיבלו לשם מגפים, ומכר בעיר.

אמת, עולם־בתוך־עולם זה לא היה מוכשר לעורר יחס לבבי אליו. אמת, היה רע, רע מאד, ואנו קינאנו באסירים, שראינו לפעמים מציצים מתוך החלונות המסורגים של בית־כלאם; באסירים הללו, שיושבים בתאיהם בשלוה… אבל האם לא היו אצלנו לפעמים גם שעות נאות? למשל, היריה אל המטרות בהשכמת הבוקר, מחוץ לעיר, ביחוד אם לא החטאת, ושׂר־הרוֹטה, העומד על גבּיך, מביט במשקפת שלו ומהלל אוֹתך: “מוֹלוֹדֶץ!” (בן־חיל). עתים עסק זה נמשך כל היום, יום קיץ; הרובים, שעוד לא הגיעה שעתם, עומדים לפי־שעה “תישים תישים”, והנערה הצעירה, עם סל הכעכים הרעננים, משוטטת על־פני השדה מפלוגה לפלוגה, ואם באקראי יש לך כמה פרוטות בכיס, אתה טועם אותו הטעם הנפלא הידוּע אך ורק לחיילים, באכלם כעכים בשדה, בין יריה ליריה. הנערה רעננה לא פחות מכעכיה, ונפלא הדבר, שבהיותה מוקפת כאן כל חיילי הלגיון, אין איש מאלה שולח ידו בה; כמו על־פי הסכמה הדדית: אני לא אגע בה, ובלבד שלא תגע בה גם אתה… או לפרקים, בלילות, כשהרוטה נשלחה העירה בתור עזר למשטרה, או יותר טוב, לשריפה. המכבּים עשו את שלהם, ועלינו היה לעמוד כאן באותה שעה ולשמור על הכּלים. העשן אכל את העינים והדמיען, אבל היה טוב, טוב מאד.

בשעת־שריפה שכזו, בחצי ליל־קיץ, בין צעירים וצעירות, לבושים למחצה, מיושבי העיר, נפלה היכּרוּת ביני ובין שני האחים השחרחרים, המשוררים הצעירים, שלום ומשה לוין ואחותם בת השש־עשרה, ליבקה. ביתם לא היה רחוק מכאן. לאור לשונות האש ליבּבוּני שלשתם ביותר, ולליבקה הרכּה בשנים היה1 אותו המעט הדרוש שהטבע הִשָה את שרה.

אבל הנה שקעה האש לפתע, שקעה בעוד לילה, וצריך היה לשוב אל הקסרקט תחת פּקוּדה. המכּבים עבדו בינתים בשקידה יתירה.

– בּקר־נא אותנו פעם, – הפצירו עם הפּרידה האחים השחרחרים, וליבקה נצטרפה להפצרה זו במבטה, – רחוב הנפּחים מספר 15, בבית שבחצר.

מאז התחלתי רץ אל אותו בית עם כל הזדמנוּת: ביום ראשון אחרי־הצהרים, כשהרוטה קיבּלה חופשה לשתי שעות, ללכת העירה, כשנשלחתי לקחת את ה“פקודה” מלשכת הלגיון, וכדומה. בקוצר־רוח חיכיתי לחגים, לשלנו ושלהם, כי אז הלא יכולתי לבלות שם כל היום, כל היום. החגים, החגים!… הקפּטינַרמוס, השגץ היפה בּחטין, הוציא בבוקר מתוך ה“צכהאַוּס” את הבגדים החדשים, המוּנדירים והמכנסים, ששמות בעליהם היו כתובים באותיות שחורות, גדולות, על־גבּי הבד הפנימי שלהם, ושהפיצו את ריח הנפטלין החריף, החגיגי, המבטיח.

רק בתוך חצר, לפנים משורת בתי הרחוב, יכול היה להימצא בית, כבית הלוינים הזה, כה נאצל, כה לבבי. שלושת השלבים של מעקה־העץ היו רקוּבים קצת, וגם בזה הורגשה מעין אינטימיות מיוחדת. ההתעלסות בשיחה היתה בעיקר עם האחים, אבל היא, הקטנה, ריחפה כאן אילך ואילך – מבּטים, הסתמקות (מוּנדיר־החיילים לא הועיל כלום), שיכּרוּת עליונה.

והיום, יום תמים, חלף כהרף־עין – וצריך היה לשוב אל הקסרקט. שלום, האח הגדול, מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ־לארץ, הלך עמי לשלחני, והוא דיבּר:

– אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך־ימים – לא. איני יודע מדוע, אבל אני מתחיל נוהה אחרי ביתנו, אני מוכרח לראות את ליבקה…

מתוך האפלה מנמרת כבר סוכת־המשמר שליד שער הקסרקט. הנה נשמע ניגון־החצוֹצרה: למִפקד! ובעוד רגעים אחדים אני צוֹוח מתוך קצה השוּרה:

– יא (אני)!

והעבודה כבדה בינתים יותר ויותר. תכפוּ ה“אוֹסמוֹטרים” (מיסקרים) של הגנרלים. על הרצפה הרטובּה זחלו החיילים, שטפוּה, מירקוּה וגירדוּה במגרדות של ברזל, העשויות לכך, והמנצח על המלאכה היה האונטר־אופיצר אנדרֵי פַּנְקרַטוֹב, שאינו יודע רחם. קפּרל אימתני זה היה, אפשר לאמר, עמוד־התוך של מלכות הרוֹמַנוֹבים. באיזו הטעמה נמרצת לימד ושינן לטירונים את השמות: אוֹלגה, טטיַנה וכו'. כעין אבק מי־בוֹשׂם נזרק רגע בחלל־הקסרקט הקשה, ואם תיכף לאחר פרק “סְלוֹבֶסְנוֹסט” זה שׂמוּ החיילים נפש בכף וקפצו את הקפיצות המסוכּנות, שם, בחצר הגדולה, המרובעת, תחת הפקוּדה־הַנַהם של אותו פַּנקרַטוב עצמו, הרי עשה הדבר רושם כאילו אך מתוך חמדה מסותרת אל הנסיכות הצעירות הללו, ובמקצת גם אל אמן העדינה, מסירת־נפשם גדולה עכשיו כל־כך… אבל פּנקרטוב אין דעתו נוחה עדיין והוא שואג:

– אוֹט־סְטַוִיט!! (כלומר: כך לא נכון – עוד פעם!).

הזיעה זוחלת על המצח מלמעלה למטה ונכנסת לעינים. ותוך־כדי־כך, באמצע כל אלה, הנך מרגיש בעיני אנשי־העיר החפשיים, שמציצות בשעה זו מחרכּי הגדר, מבחוץ; ונורא, נורא החשש – מי יודע, שמא גם ליבקה כאן…

העול הכּבד העיק יומם ולילה. הדאגות הגדולות לדברים קטנים עצמוּ למעלה־ראש. אבד החליַסטיק" של ה“שינֶל” (מעיל צבאי), אי־בזה חסר כפתור, הרובה לא מוֹרק זה זמן רב, ובקרוב תהיה בדיקת־הנשק, בארגז ערבוביה וכו' וכו'. ופנקרטוב מתעמר, מתעלל, צוחק. קומתו ממוצעת מגוּבּנת קצת, רחבת־גרמים, ולבנונית אחת לקדקדו הגזוז ולריסי־עיניו הנראים כריסי עיניו של חזיר לבן. נורא שבעתים נעשׂה ב“לַגֶר” (מחנה הצבא באהלים על־פני השדה), שלשם, לעיר אחרת, יצאנו בראשית הקיץ. בבוקר בבוקר הוא עובר, טעון האדרת הגלומה ורובו בידו על פני אהלי־הבד ומזרז:

Выходи!! (צא!).

כי דוקא כאן, בחיק הטבע והדרוֹ, מתחילה להשתולל האכזריות האנושית. ככה מחללים הם את היערות והאפרים וקובעים את נפשם. הנך עומד על המשמר אצל מחסן קטן־אשנבים, והדשא הדשן, הגבוה, המגיע עד הארכוּבות, עמך הוא בצרה…

מחמת עבודת־הפּרך בבית ובשדה, מיעוט השינה ורוע ההזנה, הורגשה בערבים אפיסת־הכוחות בצירוף “עִורוֹן־התרנגולת”. המוסיקה ניגנה בשביל הקצינים המתעלסים, והחיילים תעו ב“שורות”, בין האהלים, מוּכּי־סנוורים.

– אתה, נזוּף־האם, מדוע לא חלקת לי את הכבוד?! – מסתער עליך פּנקרטוב.

– איני רואה, האדון האונטר־אופיצר!

– אני אתן לך “על הסנטר”, אז ראה תראה!!

וכל זה נעשה במרחק מלים מספּר מהגבול. לא יפּלא, איפוא, אם סוף־סוף פוקעות הנימים, שמהדקות אותך אל אדמת־מולדתך, והנך שוכח את בית־אמך, את הבית רקוב־המעקה, את ליבקה – וקופץ לארץ נכריה באישון־לילה, בתוהו־גבולים… ובנימין ריבלין עמך!

כאן, במדינה החדשה, באה שעתו. ובעוד שאני התלבטתי בחוסר כל, לרבות גג ממעל לקדקוד, נתאקלם כאן ריבלין חיש־קל ומצא לו תקומה. עסק בדא והא, בענינים שנשגבו ממני. כאן היתה ידו על העליונה.

בצר לי, בין דירה לדירה, לנתי אצלו. ברם, בעלת־מעונו לא סבלה זאת, ופעם אחת הכריחתני לעזוב את הבית בשעה האחת־עשרה, לאחר שכבר התפּשטתי ושכבתי תחת השמיכה. בחוץ שוטטו החשמליות האחרונות, ה“כחולות”; עוד מעט ואינן! העוברים והשבים הולכים ופוחתים. מתקנים את הכביש לאור אבוקות, את פסי־הטראם; קול קורנס באבן. טוב להתעכב כאן קצת, אצל עובדי־לילה הללו, אחיך ללא שינה… אבל כל אחד מהם יש לו קנוֹ, מקום־מנוחתו. בבוקר ילך לביתו, יטיל את־עצמו לתוך מיטתו, ירדם כהרף־עין ויישן שנת־עמלים. – והנה מתחיל גשם מטפטף…

מה לעשות, מה לעשות?!

ריוח והצלה עמדו אך מקץ שנה, מ… המלחמה הגדולה. באין מוצא – מוכרח לפרוץ דבר־מה… החרשתן הידוע לַנדא, יליד רוסיה, נאמן למסורת אבותיו, שעסקו כל ימיהם בצרכי ציבור ובעניני “צדקה”, עמד ויסד “ועד־עזר” בשביל יהודי רוסיה, שהמלחמה שברה את מטה־לחמם. בבית ה“קוּלטוּס־גמיינדה”, מסואב־הפרוזדורים, שבאחת הסימטות הצרות והאפילות, סימטות הגיטו לפנים הוּקצה לו מדור לועד זה, ופעם בשבוע, בערב, התלקטו כאן, בחדר הראשון, חדר־ההמתּנה, נפשות עלובות, אנשים, נשים וטף, לרבות אשה אחת חסרת־חוטם, שאי־אפשר היה להביט אליה ושהעינים נתקלו בה כפעם־בפעם דוקא, – וחיכּו לשעת היאסף אנשי הועד, עם לנדא בראשם, בחדר השני; צבאוּ אחר־כך צפופים לפתחו של אותו חדר, הוכנסו לשם אחד אחד, ביהקראם בשמם, וקיבּלו מה שקיבּלו.

– כמה? – שאלו הצובאים אל הפתח את היוצא.

הלה מודיע את הסכום בשפה רפה, נדחק ואץ החוּצה, ושוב אינו רוצה לדעת את כל הבּריות הללו, שבשעת ההמתנה השתעה עמהם להנאתו.

פעמים איחרו אנשי הועד לבוא, ואז נתגבר הלהג של המחכּים עד לבלי הכיל. תינוקות בכו. דיבּרוּ על מהלך המלחמה, על גבורת הגרמנים וכו'. סטודנט שוטה אחד, שחטמוֹ המגושם, הבּשׂרני, הבהיק תמיד מחמת הנאה מעצמו והנאה כל הענין בכלל, העניק בינתים מידיעותיו על ימין ועל שמאל, ופעם אחת שמעתיו סח אל האשה חסרת־החוטם:

– שפינוזה היה לוטש מרגליות.

בפינה אחרת שואל יהודי פולני, פנים חדשות, את הליטאי העומד אצלו:

– מי הוא לנדא זה?

והלה עונה:

– יהודי שאין לו לשבּת…

והנה נפתחת הדלת – ולנדא בא. עובר הוא בין העניים המחכּים, גא וזקוּף, משכמו ומעלה גבוה מהם, אל החדר השני. הכל נרתעים ומפנים לו שביל, והיושבים עומדים ממקומותיהם.

כהינדֶנבּוּרג, כמַקֶנסֶן עבר כאן. כי בהדרת־פניו אין הוא נופל מאלה כל־עיקר. פניו המלאים, הדשנים, הגבשושיות האציליות מתחת לעיניו הבהירות והיפות, שני עברי זקן־השׂיבה, עם הסנטר הגלוח והמסודק שביניהם, זקן פרנץ־יוסף, קומתו הגבוהה והזקופה – כל אלה דרשו את תפקידם. ביחוד עכשיו, כשהגיעה שעתם של הגנרלים והפלדמרשלים הזקנים. הוא מוכרח היה לשבת ראש, לשבת בין שני סגנים מימינו ומשמאלו, ולא פחות מהצורך לתת ולעזור, שהיה נטוע במהותו בלי כל ספק, היה גם הצורך להתאכזר לפעמים לא לתת! הנה מתחנן האחד: כך וכך, אשה וילדים, וכו' וכו' – והוא, לנדא ממקום־נשיאותו:

– לך אומנוּת טובה בידיך והנך איש בריא. לעבוד לךְ, לעבוד!!

אֳפי־השלטון, או יותר נכון, אפי־הרָשות היה יצוק בו כל־כך, עד שנמלך ומינה על כל הענין הזה גם מרגל חשאי, שיהא חוזר ומשכים לפתחיהם של מקבלי התמיכה, לתהות על מצבם, אם אין ביניהם אנשים עשירים. זה היה יהודי אודיסאי מסומר־שפם וחד לסתות, עם עינים עוקצות, ישועיות, עיני בלש אמיתי. בהשכמת הבוקר התפרץ לתוך מעונותיהם של הפליטים העניים, חקר ודרש למקור־פרנסתם וכו'. הללו, בחשבם אותו לסוכן הבולשת, נבעתו ביותר ובדו בבהלה אי־אלה מקורות־מחיה, שלא היו ולא נבראו, מיראה פן יגורשו מן הארץ או יושמו במאסר בתור זרים נופלים למשא. באופן כזה פרשו פח לעצמם, כי בבואם אחר־כך אל אסיפת־הועד, לא ניתן להם כלום, מאחר שבעצמם הודו, שיש להם רב.

התחילו טענות ומענות, עד שלנדא הסתמק מרוב כעס ופיקד:

– להוציאו מכאן!

ואז הופיע המרגל החשאי – שמו היה פודלֶבסקי – שעכשיו שימש שוטר, הדף החוצה את איש בחזקה והגיף את הדלת אחריו.

ורק איש אחד הצליח לרמות את הועד למרות הכל, והוא: בנימין ריבלין.

– אני על חלקי לא אותר, – היה אומר לי בחשאי, – הלא הם אינם צריכים לדעת, שיש לי כסף.

אך הנה תמה המלחמה ועמה גם הועד. חסל! כשריפה גדולה, שכבתה בעוד לילה… מה לעשות עכשיו?!

אך סדק צר נשאר עדיין, והוא: ללכת אל בנימין, שמטייל ארוכות לפני בנין־הבּורסה עם בני אמנוּתו, אמנוּת־הממון הנפלאה. עוד מרחוק צדתהו העין, והריהי נאחזת בו בכל־כוח, שלא תאַבּדנוּ בתוך ההמון הרב הזה. והנה הוא לפניך. אוּד סיגָרה עבה בפיו, ועיניו מביטות הרחק, הרחק, אל מעבר לראשך, אל קצוי ארץ… כמי שהעירוהו בחזקה מתוך חלום רב־ענין, הוא מציץ בך לבסוף, שומע את בקשתך ועונה:

– הלא ידעת, כי מעולם איני נוהג לשאת כּסף אצלי. אין אתי!

– אבל הלא תוכל ללוות כאן אצל אחד ממכּריך.

– אין זה לפי כבודי…

ברגע זה אפפתהו ביראת־הרוממות כנופיה של יהודי גליציה, ותיכף נישׂא עמהם, כמו בסוּפה.

כל־כמה שראש־הישיבה וראש־הרוטה סטרוהו – עדיין היה זה מעט, מעט!

ובכן, מה לעשות עכשיו, מה?!

אבל גורל־היחיד נוקב לפעמים את גורל האנושות כולה… לפני ארבע שנים, כשכּלו כל הקצים, פרצה המלחמה, שגררה אחריה את הועד של לנדא, ועכשיו – – המהפכה ברוסיה. “מתו האנשים המבקשים את נפשך, – כתבו לי מביתי, – עתה הלא תוכל לשוב!”

התחוללה המהפכה סוף־סוף! לכאורה – כמה תמימות, כמה, פשוט, שטוּת היתה בדבר מצד ראש־הרוטה, הקפּיטן דנילבסקי, לפשפש בארגזי החיילים ולחפש שם אחרי ספרות אסורה, אחרי כרוז, אחרי איזה עלה נידף, בעוד שכל הבנין הנורא עודנו מוּצק כל־כך, בעוד שפּנקרטוב כאן, קפּרל־חיה זה, שבהבל־פיו בלבד היה יכול להכחיד את הקרמוֹלה (מרד) כולה. כך נדמה היה, לכאורה, אבל לא! הנה באו ימים שהוכיחו, כמה חכם אז הקפּיטן הישיש, כמה הרחיק ראוֹת, ושלא בכדי, לא בכדי התכופף ונבר, התכופף ונבר.

מי־זה פילל, מי־זה האמין?! הנסיכות היפות אולגה, טטיאַנה וכו', שהחיילים שיננו את שמותיהן בעל־פה עידן ועידנים, מקצה רוסיה ועד קצה, ושרק מתוך אהבה מסותרת אליהן, כביכול, שמוּ נפש בכף, – נהרגו סוף־סוף בידי אותם החיילים עצמם. הרגו ולא חמלו, הרגו ולא חמלו. פּנקרטוב, היכן היית אתה באותה שעה?!

“עכשיו הלא תוכל לשוב!” כתבו לי מביתי. ובכן, הביתה, הביתה אחרי כל הנדודים הנוראים. שוב תדרוך רגלך על אותה האדמה, שכבר אמרת: לא אשוב לראותה עד־עולם!

אחרי הרפתקאות שונות ומשוּנות עברתי את הגבול – בחזרה. צהרים. ומה?.. אותו חורון־השמים, ה“דוּגוֹת” (קשתות־הרתמה) ממעל לצוארי הסוסים הכחושים, ה“לפּטיות”. מדוע־זה יכבּד הלב? לא מפני צללי המאורעות האיוּמים, שנתרחשו כאן על כל מדרך כף־רגל, – זה ענין לחוד, אלא קודם־כל: צער השיבה סתם, השיבה אל המקומות הישנים.

בתא הרכבת הנתנדנדוּ מנעוּלי הארגזים, המנעולים המגושמים שמכבר, והפרצופים הרוסיים, שהעין לא ראתם זה כעשר שנים, הנה הנם!.. והנה עיר שירותי בצבא!

עזבתי את הרכבת, העוברת בתוך העיר ואצתי לבין הרחובות. הולם־לב ופיק־ברכים הרגשתי, כשנכנסתי לרחוב־הנפּחים. הנה המספּר 5, הנה 7, 9 – וחסל! מכאן ואילך משוּאות־שריפה. חשכו עיני – – מפי העוברים והשבים לא יכולתי להציל דברים נכוחים על גורל הלוינים. הבתים נשרפו בימי־העבָרות הידועים.

לאור שריפה הכּרתים, ועל המשואות השחורות אני מחפשם – ואינם! האחים הנאהבים השחרחרים, היכן אתם? ליבקה היקרה הנפלאה, אַיך?!

מבוּלבל שוטטתי אילך ואילך. הנה הקסרקטים האדומים של הגדוד שלנו, ומעבר לגדר־החצר הנמוכה מזדקר קצה הגלגל, גלגל־הבאר הגדול. אף־על־פי שידעתי, כי מהצבא הראשון אין כאן איש – כי כולם כולם, מהקפיטן דַנילֶבסקי ועד צעיר החיילים, הלא כבר נפלו חללים במלחמה, ואשר שׂרד מהמלחמה ודאי נהרג בימי המהפכה – בכל־זאת הוּחשו כאן פסיעותי, כמו מאליהן, שלא להתנגש עם… פּנקרטוב!

ונבואת־לבי זו לא היתה לשוא. איזו הפתעה, איזו הפתעה!.. לא כאן, אמנם, אלא במקום אחר, בכרך מ., שלשם טילטלני גורלי מקץ שבועות אחדים, כדי להטעימני את בית־האסורים של קריה עתיקה זו (על־פי טעות המשטרה, שחשדה בי איזה פושע גדול, שהתחמק מידיה, הוּבלתי אל הצינוק ישר מבית־הנתיבות) ולזרוק שׂיבה בשערי במשך שני לילות.

איזו הפתעה, איזו הפתעה!

כי לא היו שעות מעטות לאחר שהדלת ננעלה מאחרי, ואני שמעתי את חברי לאצטבה סחים: “פּנקרַטוב” באיזו הטעמה מיוּחדת. האחד אמר: “פּנקרטוּשקא”.

והכל נתחוור לי מיד: זה היה ה“פּלטש” (תלין) של בית־אסורים זה. את הנדונים למיתה המרוּבּים – לסתים, ספסרים, וכו' – הרג בירכתי חצר זו, בירותו על־פי־רוב אל מפרקותיהם, בשעה שמנוע של אבטומוביל־המשא, הנועד לשאת את גויותיהם אל מחוץ לעיר, לקבורה, המה־טירטר בינתים בכוונה, כדי לבלוע את כל הקולות האחרים. הדבר נעשה פעם בשבוע, ביום הקבוע לכך, היינו ביום הרביעי בערב. על כל זה דוּבּר וסוּפּר כאן כל הימים.

ובעוד אני בטוח כמעט, שאין זה אלא פּנקרטוב אחר, ראיתיו נכנס לחדרנו – ביום הרביעי אחרי הצהרים היה הדבר – עם צ’קיסט אחד, בלכתו אחרי זה במרחק צעד, כפי שהיה רגיל ללכת בשכבר הימים עם איזה קצין. שניהם לבושים בגדי־עור שחוּמים, בגדי־ספּוֹרט. כן, אותו פּנקרטוב, ולא אחר! הוא גם לא נשתנה הרבה. צדעיו ושׂפמו כבר הכסיפו, אמנם, אבל מחמת הלבנונית היתירה, שהיתה לאלה בצעירותו, לא בלט עכשיו השינוי כל־כך. מבטו ריפרף גם עלי רגע קט – אבל הכּר לא הכירני.

ובאמת, מי יעשה זאת, אם לא הוא? בידי מי יִנערוּ מן הארץ כל היסודות הרקובים, כל בני העולם הישן, אם לא בידי פּנקרטוב זה, שבעצם היה הוא הראשון, שהתקומם נגד כל אלה ורדפם בכל אכזריות עוד אז, בקסרקט! כלום לא השגיח כבר אז, ברוטה, שמכל המלאכות, ואפילו מהבלתי נקיות ביותר, לא ישתמט שום איש, שום איש? האם לא צעק השכּם והערב עוד אז: “אצלי אין פריצים!!”?

– כמה הנכם פה? – פנה הצ’קיסט אל חבר הבריונים הנדונים, שהובאו לכאן הבוקר. בפרצופו ובכל מהוּתו ואפילו בקולו הזכיר בהרבה את פּודלבסקי, את המרגל החשאי של ועד לנדא.

– שלושה־עשר! – ענו לו הללו בבת־אחת.

– כיצד? – תמה פודלבסקי לתוּמו. – הלא כרו בור בשביל עשרים!

אלא שבינתים התעשת ותירץ לעצמו:

– עוד שבעה מבית האסורים הסרטובי.

ושניהם יצאו.

בין ה“סמרטניקים”, כפי שהיו קוריאם לכמו־אלה כאן, קמה התלבטות נוראה, למרות מה שכולם היו בריונים מסוּכּנים ואנשי־ברזל. התחילו מעשנים רתת, התלוצצו אגב ניקוּש שינים ואחד גם נפל מתעלף.

היה ביניהם איש, שהטיף מוסר לנו:

– אחים, אל־נא תהיו אצים להתעשר. כי הלא אך בשל להיטוּת אחרי הכסף בּאַתנוּ כל זאת. – באיזו שעה יוֹרים?

– בשעה הששית, – אנו לו.

הוא הציץ על שעונו ואמר:

– אך חמישה־עשר רגעים נשארו עדיין…

ובאמת, בשש בדיוק נראתה בחלון, בדמדומי החוץ, דמוּתו של פּנקרטוב וכקולו אז כקולו עתה:

– Выходи!!

נכנסו המשגיחים מן המסדרון וציווּ להתפשט. צייתו. ובחלוקם לעורם ויחפים רצו לקראת המות…

ובעוד חצי־שעה כבר שמענו את אבטומוביל־המשא נוסע מן החצר. זה נשא עכשיו את המוּמתים אל מחוץ־לעיר, אל קברם המשוּתף.

הכל בפשטות, בלי מוראים, בלי זועות. לפנים נהגו טקסים יתירים בדבר: התליין לבש אצטלה אדומה, הכּוּ בתוֹף וכו' וכו', והכל כדי להבעית ביותר. אבל אצלנו אחרת, אצלנו בכלל אין מוראים ומסתורין. כי אנו בעצמנו הבעלים, אנו בעצמנו הבעלים – – ולא נורא ליהרג אצלנו, לא נורא, כלום לא־נורא. כי הנה ראוּ גם ראוּ: מתלוצצים מסביב, אך מתלוצצים. ואם בא בעוד ימים־מספר איש מקרובי הנהרג ושואל לו, מנענע פקיד־הכּלא בידו ועונה:

– זה הלך על־פני העיר עם החפָצים.

ככה אומרים פה לזאת.

בדרך־נס נתבררה הטעות בנוגע למאסרי, והם שילחוני לנפשי. אבל ימי חוּפשתי לא ארכו הרבה, כי אחרי כמה גלגולים וטלטולים נישאה לי לאשה בעיר־מולדתי שׂרה הדנטיסטית, “אהובתי” הראשונה.

בעיני הירשל־אֶליה אביה, שלא נשתנה הרבה – ולא עוד, אלא שלקח לו אשה צעירה (אשתו הראשונה מתה לפני שנתים) – היבהב עכשיו חיוך דק, כלומר: עכשיו, משנזדקנה לגמרי ושׂערהּ הכסיף כולו, אין עיני רעה בך ואני אומר לדבק: טוב. עכשיו רשאי אתה לשבת עמה עד בוקר, לדידי…

כן, בה, בשׂרה, הטביעו המאורעות הגדולים את עקבותיהם כל־כך, עד שאמה־חורגתה נראתה כבתה. בשעת עבודתה בבית־החולים, בחלוק הרופאים הלבן (אגב, האנשים צעקו שם בשעת עקירת־שיניהם ממש כמו לפני המהפכה), עוד אפשר היה לסבלה קצת; אבל אחר־כך בבית, בבגדיה הפשוטים, הרגיזה את העצבים בישוּתה בלבד. קטטות פרצו בינינו תקופות, על לא־דבר כמעט.

– אתה אינך מבין את הפַּתוֹס הבּוֹלשֶוי!

– ובכן איני מבין.

על משכּבי בלילות אני מסב פני אל הקיר ונלחץ אליו עד־כמה שאפשר. מאחורי בוכה אשתי כבוּשות.

בכי, בכי.

באותה שעה אני שומע את חותני נושם־ונושף בכבדוּת בחדר־המיטות שלו, ואני נזכר באותה הנשימה־הרתיחה של המוֹטוֹר בחצר בית־האסורים… תלי־תלים של הרוגים נערמים בכל אתר ואתר – והוא, חולה־האַסתמה הקשה, שעוד לפני שנים רבות נדמה היה, כאילו תיכף יחנק ויפול לעיני, הוא נושם עדיין, נושם.



  1. “היה היה” במקור המודפס, צ"ל היה – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות