רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

מהיותו הראשון ולו היה העָבר – לא ביטאו את שמו מפורש, אלא כינוהו הוא סתם. וגם הברה זו פלטו שניהם, הבעל ואשתו, על־כרחם, כאילו כפאם שד, אגב רהַט השיחה. לרגל ענין אחר. היא סיפרה, למשל, כיצד למדה את אמנות הגלישה, בעודנה נערה כבת חמש־עשרה; למדה ביסורים. בדמע.

– חבשתי את המחלקים לנעלי, והוא נהג אותי עד לאמצעיתו של הקרח, ושם עזבני לנפשי, בפעם הראשונה…

– מי? – שאל הבעל מתוך פיזור־הנפש.

– נו, הוא… – רטנה היא, כמתחרטת על כל הסיפור.

או שנימקה את פחדה מפני הברקים והרעמים וסיפרה. כיצד הפתיעה פעם הסערה, בשעת טיול מחוץ לכרך, ובקרבתה הכה הברק בצריף־איכרים לעיניה.

– לבדך היית אז?

– לא…

– לא!..–סנט בה בצחוק רע וחיקה את קולה.

– ובכן למה אתה שואל?!

על־דבר הדם, שזינק מתוך גרונה פעמַים בחייה. סיפרה וחזרה וסיפרה פטפטנית תמימה זו, שיצורי־המות הקטנים והערמומיים כירסמו את ריאתה המתוקה בתאוה יתירה. היאך ששכבה לבדה בחדרה ושמעה את הרופא מתלחש עם בני ביתה בחדר השני…

– והוא בכה כל־כך, כל־כך בכה!…

– מי?

– נו, הוא…

ובדמיון הבהיק כפעם־בפעם אותו הפרצוף החיור והרזה, הזרוּע נקודות־חמה, שאך פעם אחת ראהו, הפרצוף הסלַוי הקר וחד המשטמה. הוא – העשוק, האויב המסוכן, שלא יחמול ביום־נקם…

– אילו היה זה אחר, לפחות, – הוכיח אותה פעם. – הלא בין ידידי־נעוריך היו נערים נחמדים כל־כך, והנה דוקא הוא, המכוער שבהם!..

היא שתקה.

עתים, כשהלכה אל השוק לקנות דבר־מה, נעל בעדו את הדלת והתחיל מפשפש רתת בכל המגירות, בכל כיסי בגדיה, בין הדפים של תוי־הנגינה שלה. תאות־הריגול תקפתהו כל־כך, עד שכמעט נצטער, על שחוץ מכרטיסי־טראם ישנים וממועכים לא מצא כלום.

אחר־כך טייל בחדר אחת הנה ואחת הנה, הביט אל החלונות, ולפתע־פתאום נזדעזע, התלבש בבהילות ויצא אף־הוא.

מבולבל שוטט ברחובות, קפץ מטראם אל טראם, פנה כה וכה, הביט ותר. והימים ימי הקְרַמְפּוּס; מתוך חלונות־הראוה מציצים השדים־הבובות האדומים כלפי שלג החוץ.. לבסוף הוא שם נפש בכף והולך אל אותו בית־הקפה, ששם יושב הוא, נדחק ונכנס דרך הדלת המסתובבת, ותיכף משקפיו מתערפלים מפני החום ואין הוא רואה כלום לחלוטין. מוכה סנוורים הוא מפקיר את עצמו ביד גורלו – מאד אפשר, שברגע זה יתנפל עליו הוא באקדח או בסכין…

ומה שלא מצא בהקיץ, ראה בחלומותיו, החלומות, החלומות!… כמה ערמומיות־שטנים הוצקה בהם; איזה יגון, איזה דוחק נפש! והיא היתה כאן לא כפי שהיא עכשיו. אלא דוקא כבימים הראשונים, בראשית קסמה וכוחה. מורתח כולו ומלא חמת־נקם ננער והציץ תיכף עליה, ששכבה לצדו, שקועה בשנתה ופיה פעור קצת, ושוב הצטער רגע אחד, על שאין זה אלא חלום ואינו יכול איפוא לבצע בה את נקמתו.

מתוך חלום שכזה הקיץ פעם אחת בבוקר־סתיו ומצא אותה לתמהונו, כשהיא נשענת על מרפקה, וראשה משורבב אל מחוץ למיטה, כלפי קרקע. לבו ניבא לו לא־טובות, והוא שאל ברחמים גדולים:

– מה לך, סַבּינקה?

מבלי הביט עליו, ככועסת, השיבה מלה אחת:

– דם!

הוא לא ידע מה לעשות והתחיל מתלבש. חלוקו נדמה לו כהה ביותר… לבוש למחצה תמכה בראשה, הביט על הנוזל האדום, שפרץ בלי מעצור, נאנח בכל ישותו ומילמל:

– אלה הם החיים! אלה הם החיים!..

כמו בשכבר הימים, ברוצו, ילד בן־תשע, לקרוא אנשים אל אמו הגוססת, כן רץ עכשיו לאורך הרחוב – אל הרופא. עין בעין כלפי האסון הגדול אנו נעשים כולנו שוב ילדים בני־תשע. “הוא בכה כל־כך, כל־כך בכה!” ומתוך כל העולם הגדול והזר, שוה־הנפש, הבהיק עתה אך אחד, חיור ורזה, כידיד יחידי, כאח, שנוטל עליו את חצי הכאב, כאֵב־הרחמים הנורא – הוא.



המלצות קוראים
תגיות