רקע
גרשום שופמן
תמיד, תמיד, תמיד!
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

בין כתלי החדר הצר מרגיזים אותנו תכופות ילדינו הקטנים ואנו נוזפים וגם מיסרים. אבל את כאב־החרטה אנו חשים בצאתנו עמהם למרחב, אל השדה, אל היער.

ביער משתאה אני אל בני בן־החמש, כאילו רואה אני אותו בפעם הראשונה. בינות לסדני־העצים הוא מתרוצץ בסנדליו ובחצאי מכנסיו. כמה יופי ברגליו הדקות, השזופות.

הנה נעלמתי מעיניו רגע – ואובד הוא רץ וצועק בקול־בכי איום:

– אבא!!

וגם לאחר שראני לא חדל לבכות. כי מה שהרגיש זה עתה, שוב גם אבא אינו יכול לטשטש… ורק בשידולי אהבה רבים עלה בידי להרגיעו. – כן, הרחק מן הבית שנינו אחרים. כמה נפלאות כאן הערותיו על דא ועל הא. ושאלותיו!

– אבא, מפני מה מת האדון קינצל? – נזכר פּתאום.

לפני שבועות אחדים נסחף עם הלויה של הבירגרמייסטר (ראש־הכפר) קינצל, לויה עם מוסיקה, – ואני לא ידעתי. בבית־העלמין ראה את כל פרטי הקבורה, וככה נגלה לו אז ענין המות בכלל, – מה שאני השתדלתי תמיד להסתיר ממנו.

– מת, – עניתי, – כי זקן היה האיש וחולה.

– אבל, אבא, כיצד מת?

חשק ההסברה תקפני, ואני אמרתי:

– נו, יודע אתה, לבו חדל לדפוק. הנה פה לבך – דופק… מרגיש אתה? כשעון… והלא תזכור, היאך פעם נפל מידך השעון ארצה ותיכף חדל לדפוק. כן היה גם עם האדון קינצל.

הוא נשתקע בהרהורים משהו, התנער ושב לקפּץ כה וכה, גחן והסתכל בשרשי האילנות. ורק אחרי שעה שלמה, בדרך הביתה, שאל פתאום:

– אבא, הגם לבי יחדל לדפוק?

– לא, עוללי המתוק, לבך ידפוק תמיד, תמיד, תמיד!


המלצות קוראים
תגיות