בעברנו על בית אסורים, נדמה: עולם מיוחד, שתהום מפרידה בינו ובין עולם חוץ; אבל באמת אין הדבר כן. אותו ספר החוקים, בעל הפורמט הקטן, המונח לתומו על שולחנות עורכי־הדין, אותו הספר הנורא על סעיפיו וסעיפי סעיפיו – עניבות לא־נראות נמשכות ממנו אלינו, אל כולנו, שהיום או מחר נילָכד בהן. די לתקוע יתד באיזה ישוב ולבוא במגע כל שהוא עם האנשים מסביב – ואותם הסעיפים הערמומיים כבר אורבים לך! כי צריך להבין, שגם הללו, היושבים שם, לפנים מהסורג, לא כולם הרפתקנים הם ופושעים מלידה; מהם התהלכו על פני חוץ ימים רבים, כמונו היום, וכמונו היום הביטו אף הם מכאן אל החלונות המסורגים ואל צריף־המשמר המנומר שליד השער, תפוסים בהרהורים אלה עצמם, והנה… נסתבכו במלחמת קיומם, נסתחררו, עד שהדלת הוגפה וננעלה מאחריהם. כי לא ידע האדם את עתו!
הסכנה מתחילה מרחפת מעל לראשנו עם ההזמנה הראשונה אל בית־הדין, ותהי זו אפילו לרגלי ענין של מה־בכך. ואדם מישראל מוכרח להתירא כפלים. כי נוסף על התסבוכת המשפּטית כשהיא לעצמה, מבקשים את נפשוֹ גם פקידי הערכאות, השופטים ונושאי כליהם, מתוך האיבה הנצחית סתם. ליהודי הם מסוגלים לפרוש ולהדק את העניבה בידים.
ככה הגיע תורי גם אני בבוקר אחד, ואני טיפסתי ועליתי על השלבים העקומים של דיוטות בית־המשפּט, עם פתק ההזמנה ביד, בחפשי את מספר החדר הנקוב. השלבים הללו, הנראים כמכובסים מדם… הנה צלב־קרס משורטט על הכותל. ומאחר שמיום שבתי בעיר נכריה זו, עוד לא פגשתי בה אף יהודי אחד, עד שהאמנתי, כי אין כאן יהודים כלל, הרי שתו־משטמה זה מכוּון, כביכול, אך לי בלבד! הוא אשר אמרתי: השנאה ליהודים גרידא עלולה להמיט כאן את האסון.
ובעוד רגעים מספר – ואני בחדר פנימה. אל שולחן מזה פקיד בא בימים ואל שולחן מזה עלם צעיר, שגץ חלק, בלי חתימת זקן, שמתאמן, כנראה, ב“פרקטיקה” זו תחת השגחת חברו הגדול ממנו. והוא הוא שניצח עתה על המלאכה. – …אנו מוכרחים להשביעך על כך, – אמר השגץ החלק.
– טוב, אני אשבע.
– אבל אני מתרה בך, שהשבועה אינה ענין פשוט. אם יתגלה שזו היתה שבועת־שקר, אחת דתך למאסר חמור.
– מצפוני נקי, ואני יכול להישבע בלי שום היסוּס.
כך עניתי. אבל בסתר לבי לא היה ניחא לי. מי יודע? מה שלדידי צודק וכשר במפולש – אפשר שלא כן הדבר לפי הדיוקים המשפּטיים הרשמיים. ומי יודע אם לא תיהפך לי שבועה זו למלכודת.
ובעוד אני עומד תפוס בהרהורים אלה וחש בתוך כך את האבן החדשה צונחת על לבי, – הדליק השגץ את הנר מתחת ל“צלוב”.
– יהודי אנכי, – אמרתי.
מיד כיבה את הנר וענה:
– טוב. אצוה להביא את ה“תורה”.
ותיכף הובא לכאן חומש; הובא בידי משרת־בית־דין מכוער, שהציץ עלי בחדוה־לאיד גלויה, כאומר: הושב נושיבך בכלא, נושיבך; בעזרת “תורתך” אתה נושיבך!..
־ דף 27! – הורה הפקיד הבא בימים והשגץ ציוני לחבוש את הכובע, לשים ידי על הדף ולחזור אחריו את נוסח השבועה מלה במלה.
צייתי מיכנית, ושלא במתכוון נתקלו עיני בינתים ב –
“זכור את יום השבת לקדשו”.
ציווּי אחר אין לך עתה בשבילי? עתה, משנפגשנוּ שנינוּ, אחרי הפרידה הארוכה, בידי הצר, בשבי; משנפגשנו באויר זה ובתנאים אלה, לא מצאת מה לומר לי אלא זאת?!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.