רקע
גרשום שופמן
אדמת נכר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

ברכבת מוינה לשטיריה שיחה רוסית בין שני נוסעים, שיושבים זה על יד זה. האחד רוסי טהור, כבן ששים, עם כובע־לבד רוסי גבוה, והשני יהודי כבן שלושים, נאה ולבוש כהוגן. שניהם, כנראה, מפליטי המהפכה.

מתוך השיחה מתברר, שהיהודי, שחלקת אדמה גדולה לו בפרבר מירצושלג שבשטיריה, מוביל אליו את הרוסי הזה, בעל אחוזה לשעבר ומומחה לחקלאות, כדי שיהא עובד אצלו ומנהל את משקו, על מנת לקבל חלק ידוע מקרקע זה.

–… בחלקי זה, כמובן, אני רוצה לעשות כבתוך שלי. הרשות בידי לזרוע ולנטוע כאן מה שיעלה על דעתי. כמו כן לא איכפת לאיש, אם אמכור את יבולי, או שאשתמש בו לצרכי עצמי.

– ודאי, ודאי, – הסכים היהודי והוסיף:

– אשתקד היה אצלי טשׁכי אחד. זה עבד כהלכה! בחצי הלילה היה קם והולך אל הגן.

–כן, החקלאות אינה רוצה לדעת כלום מזמן קבוע. אין זו עבודה בלשכה, שמתחילה בשמונה בבוקר וגומרת בשש בערב. כאן צריך להשגיח בשבע עינים תמיד, ביום ובלילה, ובלילה עוד יותר מביום.

– השנה לא עשה גני פרי הרבה. השכנים העירוּני על גיזום הענפים. אבל איך אגזם – ואני איני יודע כיצד!

– מובן, שצריך לדעת כיצד. אם לגזם מבלי הדעת, יבוש ייבש העץ. הרי זה כמו לקצץ אצבע. כירורג מומחה רשאי לקצץ, אבל אם מישהו יבוא ויעשה זאת!..

איזו צרידות חילחלה בקולו, צרידות, שהעידה על הרבה עמל ותלאה בעבר. באדישות גמורה הביט אל התחנות, עם שמותיהן המשונים, ואפילו הזֶמֶרינג בהדרו לא הוציאו מכליו.

על רוסיה, על המהפכה, על הבולשביקים לא נפלה אף מלה אחת. על כל אלה מה יש עוד לדבר?! מה שהיה – היה, ומה שנהפך – נהפך! עתה צריך להסתפח אל אשר יאַנה הגורל ולאכול פת לחם באשר נאכל.

אבל הנה הגיעה תחנת מירצושלג. כבר פנה היום. הרוסי קם ממקומו (איש מידות, משכמו ומעלה גבוה מהיהודי), לבש את אדרתו והציץ בתוך כך בעד האשנב, מתכּוון, כנראה, לסקור מכאן אותה חלקה. בעינים עייפות ונוגות, כמו מתוך היסוס כלשהו ואי־בטיחות בכוחותיו (סוף־סוף אינו צעיר עוד!) הביט אל הנוף השטירי היפה, הטבול בזיו השקיעה. אדמת נכר.


המלצות קוראים
תגיות