רקע
גרשום שופמן
לא לעולם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

החדש, המגוון והמזוהב בימי הילדות הראשונים! לא שבעה העין, לא שבע החוטם הקטן. נרתיק־המשקפים של סבא הדור־הפנים שחור מצהיר מבחוץ וכחול־כחול מבפנים. סבא אוחזו בידו, בשעת שהוא מעיין־נוהם בספרו; בבואות של חלונות קטנים במשקפים.

סבא – עליון על כל. מפחד הגויים מסביב, מפחד המתים והזאבים בלילות – אך לחסות בצלו. עם בוא החורף הזמין לו כַּפְתַּן של “מוּלט” ומגפים במקום הסנדלים, שהיו ברגליו עד הנה. המולט החדש נתן ריחו, בשעה שזלמן אידל החייט ביתר אותו מבלי רחם במספרים הענקיים שלו. והירשל הסנדלר נראה מבעד לחלונות, כשהוא בא והמגפים החדשים תחת בית שחיו.

– הסנדלר נושא את המגפים! – אמרה האם רפת־הכוח, והתעוררות־גיל הוטלה בחללו של הבית.

אבל גם הכּפתַּן וגם המגפים – נשתיירו. באמצע החורף. נתיתם העולם. עולם בלי סבא! מקור הדמעות לא רצה להסתתם. לראותו אך עוד פעם אחת, לוא עוד פעם אחת!…

לימי הפסח שב האח הגדול, משה, מהכפר, ששם הוא עוסק בהוראה. זה ישב, שמע ושתק. לא בכה. קם, כשידיו לאחוריו, והביט בחלון.

שאר־רוח נושב מלובן מצחו היפה, מעיניו הכחולות והמעורפלות, קצרות־הראיה. בדמותו היה, ודאי, גם משה הראשון, איש־האלוהים. הוא הקציע וחידד את המוטות החדשים בשביל יתוּכי הפסח, ערך את האצטבה למַצות, – וסבתא חייכה ובכתה בבת־אחת.

חדרו של סבא הושכר עכשיו לדירה להירשל הסנדלר, ששחרורית של עורות מתחת לעיניו. על־ידי כך התחיל הבית, שהיה תמיד עולם בפני עצמו, בא במגע עם החוץ. באה רבקה היפה, הרכה בשנים, בתו של אָשר המוזג, שביתו עומד על אם הדרך, במרחק כמה מילים מהעיר, להזמין נעלים בשביל החג. הסנדלר מדד בפיסת־נייר, כשהוא לופת בידו המזופתה את הרגל הענוגה, הנתונה בפוזמק שחור. באותה שעה נולדה אהבתה אל משה, שהיה מוטל אז פרקדן על הספה, וידיו תחת מפרקתו.

נופל הלב אחרי הפסח, כשהכוסות, נתונות בשחת, מוּשבות למקומן, אל עלית הגג, ומשה חוזר לכפרו.


בשעת כתיבת המכתבים הארוכים אליו, כמו־כן בשעת כתיבת השירים, שרבקה חילחלה בהם, נתלהטו תנוכי האזנים – מה יאמר הוא?! בימים שלפני חג השבועות כלו העינים אליו, לאחורי גדרו של האכר קירילא, שמשם, כרגיל, הוא מופיע ובא. כפעם בפעם, הוא חולף על־פני החלונות – בהיסח־הדעת.

– משה הולך! – אומרת האם, מסמיקה קצת ומתקנת עליה את מטפחת־ראשה.

ובעוד רגעים מספר, וזה כבר קורא את השירים. המשורר הקטן, מחריש־מתאפק, רוטט, מסתכל בלי הרף בארשת פניו של הקורא, עוצר נשימתו, ונכון “לקרוע את אמו כדג”, כשזו ניגשת בינתים אל משה באיזו אמרה.

– דוקא עכשיו היא מוכרחה לאמור לו זאת!

אחרי ארוחת־הצהרים יוצאים שני האחים לדרך המוליך אל בית אָשר המוזג. מפני המולת הרוח, שמתערבת בזו של חוטי הטלגרף, אין הם שומעים את דברי עצמם. הלבבות עולים על גדותיהם. יפים ונוגים מגיעים הלום הצלילים של שעון העיר; לצליל האחרון נעימה כמו לקודמים לו, כאילו עוד צלילים יבואו אחריו, אבל אחר־כך, בדממה, נדמה, שהיתה לו באמת נעימה מיוחדה, נעימת־סוף…

פעם אחת, באקראי, סר הוא לבית אשר המוזג לבדו, באין אחיו עמו. מפני הגשם נשאר שם ללון. כל הלילה, ליל־קיץ קצר וחם. ישבה רבקה עמו והערתה לפניו את לבה הדואב, מעונה־הספקות.

– הוא אוהב, הוא אוהב! – ניחם אותה הוא, ורטט אושר מילא את כל ישותו, כאילו לא אחיו, אלא הוא הוא הנאהב.

עם דמדומי שחר, כשהפרגים הפורחים בגינת־הירק נראו בחלון, נרדמה רבקה על הספה אפרקדן, לבושה, וברגליה הנעלים, מעשי ידי הירשל הסנדלר.

בסתיו זה נמלך משה ולא יסף ללכת אל הכפר. האחים ישנו בחדר אחד. בכפיפה אחת זו קם ביניהם סוף־סוף האד הכבד. יש ששכבו שניהם ערים בבוקר השכם במיטותיהם הסמוכות זו לזו והביטו, אחוזי דממה אל התקרה; לכל אחד נדמה אז, שדוקא עכשיו, ברגע זה מנצנץ במוחו של אחיו רעיון נפלא, רעיון גאוני, – וריקניות ארסית תפסה בלבות שניהם.

והשטן כבר ריקד ביניהם כל אותו היום. אש ירוקה התלקחה בעינים הכחולות, קצרות־הראיה. התואנה היותר קלה, והאחד:

– אינך מבין כלום! מוח קטן!

– דל גא!

“ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו!”

מלוא ריאתו נשם במרחק, בנכר, בחברתם של הזרים. בין רֵעים שונים התנועעה ההויה. נטפל לזוג צעיר וחתר להציל מעיני האשה, בהתפרקה על בעלה, הבטה טובה גם אליו; להציל בעצם אהבתה הגדולה דוקא! הנה הוא תועה במעון הזר, באין איש בביתו, אילך ואילך, ונשאר שם שעה קלה לבדו, בצאת האשה אל החנות הסמוכה; מן החלון שבדיוטה העליונה הביט אחריה וראה את שביל־התסרוקת על קדקדה…

ושוב אש ירוקה, אש רעה בעינים. מן הרֵע הנשוי, הקפדן, – אל השני, אל הרווק, זה כבד־הרוח והרעב לאהבה. מסור וטוב היה זה כל עוד לא מצא את הנערה המכוערה, מינה. כן, מכוערה היתה זו, אבל האהבה העיוורת ורבת־היסורים שנאהבה, אָצלה לה סוף־סוף איזה קסם – וקשה היה להשיב את לבה ריקם, ואולי גם אבק־נקמה היה בדבר… בחדרו הנעול מבפנים, העלטת הערב, היתה מינה אצלו. דפיקה בדלת! הפסקה קצרה ושוב דפיקה ושוב… עוצר־נשימה, כובד־לב ושאיפה אל אויר החוץ. שניהם ידעו מי הוא זה. כי כך דופק אך היאוש עצמו…

נשאר איפוא אך הרֵע השלישי, זה עול־הימים, שטוהר בדולח לו – סוקול.

כבולבוס־אשתקד, בולבוס־הזריעה המעוך, שהמעדר נתקל בו לפעמים בחפירת תפוחי־אדמה, נראתה מינה, בנטלה את הילד היפה והרענן, שילדה לו. עתים מחכה הוא לבנו בפרדס־העיר. הנה הוא רואהו מרחוק, נשוא בידי אמו, כשמפרקתו הלבנה הרופסת, מכוונת אליו. הריהו קם לקראתו ומשיק את פניו אל היצור הרך שלו, החם והריחני. ערפלי בראשית בעיניו, ובת־צחוק אנוסה, יהירה מתוך הערפלים. אדם עליון קטן!

אבל כל זה נמשך לא הרבה, בשנתו הראשונה; בשניה התחיל הבר־נש הרגיל מבצבץ ועולה. המנוול הנצחי…. הנה הוא צורח נואשות בחיק אמו בתוך קרון־הטראם, מטריד את האנשים הזרים, ובשעה שמינה משדלת אותו, נופלות עיני האב על אחת הנערות, שעמדה לתומה בין הנוסעים הצפופים – ואופק חדש וזר, רב אור ואויר, נבקע לפתע.

זה היופי החולף את ישותנו כברק – בהיסח־הדעת! כרגע שכח תבל ומלואה. את זה צריך לכבוש פעם אחת –ולמות במנוחה. חלף כל היסורים ניתן לנו זה. ההויה בכל היקפה אינה עיורת כל־כך!

מה שהיה עד עכשיו – לא כלום. הנה הוא נוסע ברכבת אליה, אל לידוינה. בלוריתו מתנשבת בחלון הפתוח. גץ־פחם נכנס ביעף לתוך העין ומציק לה. תמוהה היא הרכבת הנפגשת, זו הטסה במגמה הפוכה, משם…

כאן, היפי־איתנים זה, נתעה, נסתבך, נבעת – כילד ביער. לא יֵצא למרחוב לעולם! הסערה, העלולה להתחולל על ראשו בכל שעה ושעה, הן לא תהיה סערת־אביב, שמזעזעת ומרטיבה את העלים באִבּם, אבל השֵר לא תשירם, כי־אם סערת־סתיו! ובאחד־הלילות, והרי זו משתוללת כבר. מזדעזעים החלונות; התהפכות מצד אל צד. כלום יש אנשים, שסובלים בשעה זו של נערות אחרות?!

בהשכמה הבוקר, כשיצא, חסר־שינה ודך־רוח, החוצה, ראה במרחק כמה פסיעות איש צעיר, מביט אל ציוני הבתים, כמחפש, באחזו בתוך־כך בשולי מגבעתו, שלא תעוף בסערה. עמידה זו ואופן־הבטה זה היו מיודעים, כה נוחים וקרובים ללב.

– סוקול!!

כמה יודע זה תמיד לכוון את השעה! עלם נפלא. אין זה יודע כלום. סוקול הצילהו.

בעוד ימים אחדים, והם טיילו שלשתם ברחובות ובגנים. הנה הטל הרבב הראשון בטוהר־הבדולח. למורת רוח אלו להטי הדיבור, זו רעידת הקול… הלא כך לשעבר דיבר גם הוא עצמו עם אותו הזוג הצעיר, וכך, בודאי, היה נתעב אז אף הוא. עכשיו הוא יודע את נפש הלה.

והאלים פעמים אינם רעים כל־כך. הא לך לידוינה! נוצח הכל, הכל – והיא ברשותו. ימים רבים לא האמין בדבר בעצמו, והוא הסתכל בה באפלת הלילה, כדי להיוכח, שלידוינה היא זו, החבוקה בזרעותיו, ולא אחרת. והעת הערמומית ינקה בתוך כך את הקסם, ינקה כערפד, – ובוקר אחד, והרי זו אינה אלא יצור חלש ודל־צבע; גידים ועצמות. צער בעלי חיים!

מתגעגע על היופי הנעלם, התחטא לפניה, דרך היתול כביכול:

– אין את יודעת, לידוינה, כמה אהבתיך בימים הראשונים, לוא ידעת איזה כוח היה לך אז!

והביט אל עיניה הריקות כתובע; כאילו עוד יש בידה להעלות את אחותה הראשונה, את הלזו.

ועכשיו?

פג הטעם בכל, בכל, השקיעה, הירח, השדות שוב אינם אומרים ללב כלום. ורק לעתים רחוקות, בעברו על־פני גינת־ירק מחוץ לעיר, ובראותו את הפרגים הפורחים בעלטת הערב, נוגעת בו נשיבה מימי־הנוער הראשונים; נזכר הוא אז ברבקה, בהירדמה על הספה אפרקדן, לבושה, עייפת אהבה – בדמדומי שחר.

לבדו הלך בספינה אל ארץ אחרת. אז אמר בדעתו, שרבקה זו, לכשימצאנה, הרי היא כבת ארבעים. כי גם הוא כבר כהו עיניו, ומשקפים לו, שנרתיקם, השחור־מצהיר מבחוץ והכחול מבפנים, אינו מרהיבו כל־עיקר. וכל־עיקר לא נפעם אפילו גם אז, בשעה שראה לפתע, מביט המימה, את דמות־דיוקנו של האיש, שהיו ימים ונפשו כלתה לראותו לוא עוד פעם אחת, אך עוד פעם אחת, – את דמות־דיוקנו של סבא.


המלצות קוראים
תגיות