רקע
גרשום שופמן
דוברובנה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

 

I

התרנגול האדום, שחור הכרס, שולח בפעם הראשונה, אחרי החורף הארוך, החוצה; רעמתו מתנשבת קצת ברוח האביב, והריהו נראה עכשיו קטן משהיה קודם לכן, בבית. מענין יהיה, לכשיתנגש עם התרנגול הלבן של השכן מיקיטא; מי ינצח?! הרפש בחצר הולך ומתיבש, וכבר נתגלו כל האבנים המיודעות, השונות בצורותיהן, אבני הילדות היקרות, נשבר אחד השלבים שבסולם, באופן שהעליה אל הגג קשתה מעט. מעל גג־הפרוזדור הנמוך והשטחי אפשר לעלות על גג־הבית הגבוה והמשופע, זה גג הנסרים השחופים (דראניצע"ס בלעז), המרקיבים, האזוביים. טוב היה אז לדויד הקטן, בן השתים עשרה, להתיחד שם עם עצמו, להתחמם בשמש אירר ולהתרפק על אלו ה“טלאים”, המבריחים את הנסרים בקצותיהם והזרועים ראשי־מסמרים גדולים שהחלידו קצת. סמוך לארובת־העשן מוטל אנקור מת; רגליו הכהות זעירות כל־כך.

מנגד הולך ונבנה בית חדש. הבנאי טרוֹכים, החרומף, מביא שם את הגג המבהיק בחמה לידי גמר, וכל הכאה והכאה שלו, רבת־ההד, נשמעת דוקא בו ברגע שקרדומו המהופך מונף באויר.

אבל עיני דויד נמשכות יותר צפונה, לעבר דוברובנה, העיר השכנה, שמחכה לו כבר. הוא סוקר דרך הגנים והשדות ומתעכב לבסוף על ביתו של אליאַבא, האיכר היהודי, בית בודד זה, הנתפש לעין בקושי והנראה כקבוע בעצם האופק. אבל דוברובנה אין זה עוד; עד זו דרך של שבע עשרה וירסטה!

לא ניחא בבית אחרי הירידה מעל הגג. שעמום שופע מהמיטה המוצעת של האם החולנית. דויד מהפך ברהיטים הרעועים, הסדוקים, העירומים, ובשרירות לבו חותר הוא להרעים את סבתא מרת־הנפש, סתומת־העין, שסורגת בדממה את האנפילאות הנצחיות שלה.

– הי־הי־הי – נועצת היא בנכדה את עינה היחידה. המלאה מרירות אין קץ, ומעקמת את לסתותיה בעוית משטמה – אל עשרה “יוָנים” הייתי בוחרת להביט מאשר אל פרצוף “טריפה” זה!!


 

II

מיקיטא כבר הביא מן היער עגלה טעונה עוזרד רענן וריחני, לתקן בו את משוכת־הגדר, והרי זה חותם בעד פתח הפרוזדור; הסוס עורו מרתת מחמת הצרעות, והוא צונף ובועט בקרקע תכופות. והאם כבר הביאה מן השוק את זרעוני־הירקות, לא תואר ולא הדר, שהילדים משתאים להם: המאלה יֶצאוּ הלפת, הצנון, הנפוס והסלק?! אבל הוא, דויד, לא ישתתף הפעם בזריעה, כפי שהסכין שנה ושנה, כי עוד היום ילך בלוית אברהם העני, ה“מחזר על העולם”, לדוברובנה, על־מנת להכנס שם לישיבה.

– היֵה לאיש! – רדפה אחריו ברכת הפרידה של אמו, שפניה קרנו ברגע האחרון, כמו בערב יום־הכפורים, בלכתה ל“כל נדרי”, ועם חבילתו הקטנה (חלוק וארבע־כנפות חדשים) תחת בית־שחיו הלך בפסיעות מהירות אחרי אברהם העני, ששירך את דרכו כפוף תחת צרורו הכבד.

פעמים הביט לאחוריו: עדין נראים ראש הכנסיה ומגדל האורלוגין הנמוך ממנו. הוא מחיש צעדיו, כדי להשיג את מנהיגו. הנה בית אליאַבא, האיכר היהודי, אותן הבית, שבהביטו אליו מעל הגג, היה נראה קטן כל־כך וקבוע בעצם האופק. והנה גם גשר הטחנה; העינים נמשכות למטה, אל האשד המהמם והקוצף, הנופל בכוח־איתנים על שלבי הגלגל הרטובים.

– אל תעמוד. הדרך עוד רב! – דוחק אברהם העני, מתנכר. בבית יש שהיה מתלוצץ ומעמיד בו, בדויד, פנים שוחקות, אבל כאן נעשה כבד־רוח, דומם ומטיל מרות. הלך ותיק זה, שאומנותו בכך, הפך רציני ב“איתנו” – בדרך, בין עיר לעיר, כשפיאותיו מתנשבות לאחור ברוח הערבה.

עמודי הטלגרף החדשים (זה אך אשתקד נקבעו כאן), עם ציוני המספרים השחורים, הטבועים בהם בכתובת־מִכוָה, נראו נמוכים ביותר בחיק הלבנים הגבוהים. כעין שמלת־אשה מרחוק, בשפת החורשה, מה שמניע משהו את מיתרי הנוער הרכים כאן, במרחב, בין שמים וארץ, אבל על־כן גדול פי־שבעה שאט־הנפש רחר־כך, בראותך את זו מקרוב – צלם צלוב מכורבל בסחבות.

– אל תפגר!

עד שלבסוף, עם נטות היום ועם מיחוש הארכובות נראה באופק גיבּוב גגות, שראש כנסיה בלט מתוכו. אבל כמה אין זה הולם אותה "דוברובנה ", שנקבעה בדמיון מקדמת־דנא, כאילו זו, האמיתית, עוד ישנה לחוד.

בתי המגרש הראשונים. כלבים נובחים. צליל זר, גס, לפעמון הכנסיה לא כאותו הדק, יפה־הנעימה, שבעיר־המולדת. אברהם העני הראה במקלו:

– זהו בית־המדרש של הישיבה.

ונסתלק.


 

III

עם פתיחת איזו דלת, מיד אתה רואה את כס־האריגה הנתון בשְתִי ועֵרב שלו והמסתיר בטבורו את האורג או את האורגת, כרשת קורים זו את השממית. כף־האורגים נזרקת בשריקה, רצוא ושוב, ונודף הריח המיוחד, זה הכובש את כל העיר, ריח הטליתות הנארגות. על כן־הגילוח, זה שהטלית מתוּחה עליו, עובד ה“גלח” בירמולקה ועובר על זו בתערו העגול, כדי להחליקה ולעדנה; גרודות־צמר נערמות על ימין ועל שמאל חמרים חמרים, שבני המקום ממלאים בהם את הכרים והכסתות במקום נוצות.

באויר זה, בקרן זוית, אוכל דוויד את “יומו” אכילה רפה ומבוישה. בהליכתו הוא משיק את אזנו מתוך גויעת לב אל הדלת מבחוץ, לשמוע מה יאמר בבית זה עליו, ושכור־אושר הוא זז מכאן, לאחר ששמע את אחת הבנות אומרת:

– נער יפה מאד!

אבל עוד יותר חתר לשאת חן בעיני ראש־הישיבה, שלמה־בר. הרי זה מהלך אט בצד השולחן הארוך, אכול האולרים, שהתלמידים יושבים אליו בשתי שורות צפופות מזה ומזה, חגור מעילו הירוק, דק־הארג, רחב השרוולים, הדומה ל“שלַפרוק” של נשים, פוזם משהו בינו לבין עצמו, מביט ארצה, מריח טבק ונותן לפעמים קצה־זקנו בפיו. איזו יוהרה כבושה בהליכה־נהימה זו, הלוך ושוב, מעין רחשי זלזול כלפי כל הישיבות האחרות שבעולם. הנה מתעכב התלמיד, שקורא עכשיו ב“שיעור”, במקום קשה ברש"י, מקום, שכל בני הישיבה, ואפילו הגדולים שבהם, התחבטו בו היום ביותר. שלמה־בר ניגש לאט אל הגמרא הפתוחה, כובש את עיניו קצרות־הראיה בעצם הדף, והכל בטוחים באותו רגע, שהענין יֵהָלם כהרף־עין: האתליט הגדול נטל בידיו את פרסת־הברזל לשם שבירה.

יראת הרוממות יהיתה מהולה ביראה פשוטה, יראת היד הסוטרת. סטור סטר אגב נענועי השרוול הרחב באמנות יתירה, בלהטי הפתעה, מכאן ומכאן; כאילו אף היא, אמנות זו, ענף אחד מענפי הלמדנות. ונדמה שהוא מהרהר באותה שעה: “אפשר, שראש־ישיבה אחר סוטר אחרת; אני סוטר ככה!”

היאך חייו של ה“נסטר” חיים הם? תמה דויד פעם בפעם, והוא, שעדיין לא עברה עליו הכוס, האמין בסתר לבו, ששלמה־בר נתן בו עינו לטובה; שנתבצרה ביניהם, כביכול, מעין הערצה הדדית אילמת, עד שפעם אחת – מה זה, חלום רע?! – הרי מתקרב אליו פרצוף־הגויל מרובה החריצים, העינים האפורות־כחולות, קצרות־הראיה, ננעצות בו סמכות־סמוכות, ולחייו חשו תיכף את האצבעות התורניות, הצנומות והקרות. נפל הדבר, ואין להשיב! כמי שבא בהיסח־הדעת תחת אופני עגלה באמצע הרחוב – הפעם אני הוא נושא האסון, והם המסתכלים הסקרניים והנהנים. הפעם אני הוא הנופל, אני!


 

IV

פלג כחול, כעין פלג־דיו, מקלח ומשתלשל ב“עמק”; מוצאו מחצרו של זלמן הצובע. אצל אביון זה אוכל דויד את “יומו” הרביעי. הבת המבוגרת ביותר, המעוכה, עם חוטם־הבולבוס שלה, מגישה את ארוחת־הצהרים: לחם בציר מלפפונות כבושים, ואחר־כך כוס חמין מתוך ה“הליוק”, חמין פשוטים בלי תה, בצירוף פירור סוכר. זהו הכל.


שרב תמוז בחוץ. ריח השופכין הכחולים הללו, שזוחלים הרחק הרחק, לאורך כל העיר כמעט, נודף ביותר. באמצע הרחוב הולך אֶלֶה המשוגע, ששערו השחור, המגודל, יורד לו על ערפו, אדרתו על כתפיו ומקלו העבה תחת בית שחיו. הולך הוא לאט, הלוך וקלל, כדרכו, קללות נמרצות:

– כולירה, שריפה, מגיפה, “פּוֹהיבּל”…

ברגע זה פוגעת בו אבן גדולה מאחוריו, באמצע הגב, מושלכת בכוח מאיזה מארב, והוא מגביר את קולו:

– וָרעם!!!

בניגוד לאלה בעל ה“מרה השחורה”, היה בדוברובנה עוד משוגע אחד, בעל “מרה לבנה”, לץ ומוקיון — בֶּרָה, בן הרב. זה התהלך ברחובות יחף, מעורטל ומלוכלך, התעקם בהעויות משונות, שר וצחק. אספסוף מנומר נגרר אחריו תמיד, אספסוף זה, שמפני אלה ה“מסוכן” ירא אימת מות. יש שהזאטוטים הללו פיתו את בּרה, שילך ויתקלס באלה, ואז נשמע להם, ניגש בפסיעות מפוקפקות אל אותו הבית, שהטיל פחדים בחלונותיו השבורים, וקרא אל תוך החלל הנורא שלו:

– אלה המשוגע!

ונרתע לאחוריו.

נוסף על שני אלה נמצא בעיר עוד משוגע אחד קטן, נער כבן שתים־עשרה, מנדל. עם מנדל זה התעורר חשק לפעמים לבוא בשיחה ולהסביר לו את הכל. הלא, לכאורה, די אך לאמר לו פשוט, שזהו כך וכך. אבל לא. עיניו הירקרקות חייכו, חייכו – ולא הבין, לא הבין!


 

V

המצע הדל על־גבי הספסל, מצע הבגדים, מציק לגוף, הרקה כואבת מחמת קושי, וקר. מפת־השולחן, ש“זהב” ומשי מושזרים בה, שמשמשת שמיכה לפעמים, מסמרת בקדושתה, וגם צריך להזדרז ולהחזירה למקומה עם דמדומי שחר, בעצם הצינה דוקא, בטרם יבואו ה“ותיקין” להתפלל. ו“היום” השני איננו! המגפים הולכים ומידלדלים, הולכים ומתבקעים, ופעם אחת בערב עם חשיכה נשמט ברחוב ה“עקב” ונפל לגמרי; דויד גחן הרימו מן הרפש, תחבו לתוך כיס מעילו ויבך.

ו“ראש השנה” עודנו רחוק כל־כך! עם כל יקיצה בבוקר בבוקר הוא שואל את עצמו רתת: “מה היום?! כמה שבועות נשארו עוד?!”

עתים הוא מכין את ה“שיעור” בבית־מדרש אחר. כאן הוא לבדו. מתנענע הוא על־גבי הגמרא, מתלש בבלוריתו הקטנה, ומתאמץ בכל הכוחות להבין מה הוא סח. אבל הענין כהרחוק מהלב, זו הדממה מסביב, היחידות וההד עמוק־הנגינה – עד שאין המוח קולט כלום.

נפתחת הדלת, ושתי נשים נכנסות. מה לאלו כאן עכשיו?! מבלי הביט לצדדין, הולכות הן ישר לאחורי הבימה, אל ארון־הקודש, ופורצות שם ביללה מחרידה.

–…עשה נא למען התינוקות, שלא יתיתמו!!!

מי יודע מה שלומה של אמא?!הלא לא פעם שמע אותה בלילות נאנחת וסחה עם עצמה: “לבי, לבי!” או “לא טוב לי; לא צריך היה לאכול את המלפפון, לא צריך היה!”

מי יודע, מה שלומה עכשיו? עכשיו, כשהוא, דויד, אינו עמה, ואין מי שישגיח עליה ויסייע לה שם, מלבד סבתא?!

ופעם אחת בשעת ה“שיעור”, כשישב בתוך שורת התלמידים הצפופה, נגעה בו יד מאחוריו. אברהם העני הביא לו חבילה קטנה מביתו ובה מכתב קטן. דויד הכיר תיכף את כתב אמו הרעוע, ושתי מלים היו שם בין יתר הדברים: “סבתא מתה”.

סבתא, סבתא היקרה! כהרף־עין עלו בזכרונו דברי הקובלנה שלה, שפלטה פעם אחת בליל חורף, בהתחממה אצל הכירה ואריגתה בידה: “אני עוד לא היה לי בחיי אף יום אחד טוב!”…

פת חרבה בבצל מר אָכלה כל הימים; בצל חריף, שהדמיע את עיני דויד מרחוק, ועינה האחת נשארה יבשה. בקור חורף נורא ובסערות־שלג שמה נפש בכף והלכה והביאה ממרחק כד חלב בשביל בתה, כשה“קוֹפְטָה” שלה מעל לראשה, וחיממה אחר־כך את אצבעותיה הקפואות והדוויות בפי התנור, מאחורי ה“זאסלינקה”…

על מה ולמה התגָרה בה תמיד?! מה היה לו ולה?!

הוא בכה כל הלילה.


 

VI

חיוָרון בשמים. אלול. סוף כל סוף.

השופרות כאן אפורים וצרודים; לא כשופר המולדת השחור, זך־הקול, שהירשל ישראל’ס מפליא לתקוע בו.

מנתר הלב לקראת “הימים הנוראים”. נעים להביט אל הרצפה בשעה שהשַמש הבּריא, חזק־העורף, עובר עליה במטאטא ומשאיר אחריו את הקרשים הנקיים, המנומרים בכתמי־המים, מי הריבּוץ, ובזהרורי הבוקר הראשונים.

נגר עושה בימה חדשה. הכאות הקורנס הקולניות מרנינות. והמעצד הענקי, המאסף לכל המעצדים, משוה, מחליק, מלטיף.

והיום הגדול בא.

מגפיו על שכמו בלוית שני נערים בני עירו, הלך דויד עכשיו את הדרך של שבע־עשרה הוירסטות חזרה – הביתה, הביתה!

רגעים אין הלב מאמין, שעיר־המולדת עוד ישנה במציאות. כאגדה, כחלום. אבל הנה אותם עמודי הטלגרף, אותן התרזות. יש, הכל יש. מתגנבת אמונה בחשאי, שגם סבתא ישנה עדין; עומדת אצל הכירה וסורגת.

עם נטות היום ועם מיחוש הארכובות כבר נראה ראש הכנסיה, ובצדו מגדל האורלוגין הנמוך ממנו. אחריהם גיבּוב החומות המיודע באופק הכחלחל. נשמעה השריקה העבה, ארוכת־הנשימה, של אנית־הקיטור ההולכת למוהילוב.

הנה השדות הקצורים, האלומות עם ראשיהן הקטנים אצל הגרנות, גינות הירק ובין אלו גם זו שלהם. הבית נראה כאן מה“פרופיל” שלו, ודויד הסתכל בפתח הקטן של עלית הגג.

את אמו מצא בגן, בין הערוגות, כשסינרה מלא קלחי נפוס מעופרים, פרי אותם הזרעונים, לא תואר ולא הדר, שהיא הביאה מן השוק בו ביום שהוא, דויד, הלך דוברובנה.

מה שלומך, אמא?!

דויד!!

פניה קרנו כל־כך, עד שלא ניכר בהם שום רמז למות סבתא. בכל זאת לא נמצאה זו בתוך הבית, לא נמצאה!

ובעוד שעה קלה אכל דויד אכילה ביתית, באומץ, בלי בושה. אחר־כך אמרה לו אמו:

– הלא עייף אתה. שכב־נא לפי־שעה במיטתי!

והוא הטיל את עצמו במיטת האם, שיקע את ראשו בכר הרך, והאושר הפכו אל צדו השני.



המלצות קוראים
תגיות