בית הספר המרכזי בעמק / אליעזר שיין

במשך שהותי בועידה נוכחתי, עד כמה מן ההכרח יש בדבר, להכניס לתוך סדר יומן של ועידות כאלו את שאלות הפעולה התרבותית. פעולה זו לובשת כאן בשר ועצמות ונהפכת לחלק בלתי-נפרד מהפעולה החקלאית. ואמנם, אין לקרוא לועידות תרבות מיוחדות, מלבד ועידות-תרבות ספציאליות. אלא כדאי הדבר, כי בכל ועידת ההסתדרות תעמוד לבירור גם הפעולה התרבותית הקשורה בנושא הועידה.

ועתה יש להצטער על אשר לא ניתנה במעמד זה האפשרות לתת סקירה מקיפה על כל הפעולה התרבותית של ועדת התרבות. אבל רוח הועידה השקועה עתה בענינים אחרים לגמרי וגם קוצר הזמן אינם מרשים לי לעשות זאת, אשר על כן אגש ישר לשאלת בית-הספר המרכזי.

בזאת תבחן לפעמים דרך החיים: במזיגה ההרמונית שבין שאיפות הפרט לחייו שלו ובין השאיפה החברתית להקמת החברה ותקונה. אמנם, מזיגה שלמה כזאת אינה במציאות, אבל ככל אשר נתקרב אל המזיגה ההרמונית הזאת הרי יש לנו בטחון יותר בכנות דרכנו.

ועל כן, בבואנו לעמוד על הצורך בבית-הספר המרכזי, עלינו להבחין השני דברים: מחשבות האדם לילדו ומחשבת הצבור העברי – צבור הפועלים ביחוד – להקים דור עובד על אדמתו. ומטעם זה יש ערך מיוחד לביה"ס המרכזי לילדי העובדים, שאנו מדברים בו בהשואה לשאלת בתי-היתומים. כאן יש לנו אפשרות לצרף את רצונות הפרטים – רצון ההורים העובדים – ולבחון עד כמה ישתקף רצונם ברצון הצבורי. ממנו נלמד על דרכי יסוד בתי-יתומים ולא להפך, כי כך על האדם לבחון את עצמו, בבואו להציע הצעה לטובת אחרים.

ועתה לעצם הענין. היש לנו צורך בבי"ס מרכזי?

אין בתי-הספר המקומיים, וביחוד שלנו, מסוגלים לספק את דרישות הנוער לכל גוניו. הנוער הרב הזה אוצר בקרבו כשרונות שונים ומגוונים לא פחות מכל נוער אחר, של צבור בלתי-עובד. התבוננתי לנוער העובד בתל-אביב. יש שם ילדים מחוננים מאוד מאוד. אבל מה תקותם? תנאי חייהם ועבודתם משכיחים אותם את כשרונותיהם ואת נטיותיהם, וזוהי הסב אשר רובה של האינטליגנציה המחוננת מוּצאה מתוך הצבור הבלתי עובד. אולם עוד קשה יותר המצב בכפר. ילדים אלה לא ימצאו כאן את מבוקשם, ואם נשלחם העירה, הלא נכרית את הענף אשר עליו אנו יושבים. תרבות העיר רחוקה מן הכפר, ואופי אחר לה וצביון אחר לה, ואם הכפר הארץ-ישראלי רואה את עצמו גורם עיקרי בבנין הארץ ושואף לתפוס את המקום הראשון בתנועה הציונית-הסוציאלית – הלא עליו ליצור את מקורות התרבות שלו, אשר ממימיהם ישתה וירוה את צמאונו. ולדעתי יש רק דבר אחד אשר בו נבטח, כי הוא יקבע את הצורה הנכונה והמתאימה של ביה"ס הזה, והוא – מקומו.

ביה"ס שימצא בעמק, על אדמת קומי, בקרבת משקי העובדים לצורותיהם השונות, אשר בו ימצאו ילדים שהוריהם עובדים והשואפים גם הם להיות כאבותיהם – הוא המבטיח את התגלמות רצונו במוסד זה.

הפרוגרמה היא לחוד. את התכנית הכי עמלנית וסוציאלית יוכלו אנשים ליצור גם בעיר, כאשר עשו ועושים בהרבה ארצות – אבל ספק אם יצליחו, כשם שלא הצליחו רבים מהם עד כה. בכל דרכי החנוך יכולים לא-העובדים לעשות כמעשי העובדים: בתכנית, בהשקפות ואפילו בשאיפות. רק בדבר אחד לא ידמו להם – באורח חייהם. הנה בזאת יהיה ביה"ס הזה עדיף מאחרים וזהו העיקר.

בכל מקום, אשר במשך ימי גלותנו התחילו לצמוח בו חיים עבריים חדשים, צמחו לנו ישיבות מרכזיות. עתה הגיע זמנו של הכפר העברי בא“י. וזאת לנו לדעת, כי לא הישיבות בנו לנו את החיים, אלא החיים בנו את הישיבות, כי אין חנוך יכול ליצור יש מאין. רציתי להדגיש ולהדגיש את הדבר הזה. לבל נשגה בדמיונות ולא נבטח במוסד הזה, כי הוא הוא התרופה הבדוקה להקמת הכפר. מדרך של בני-אדם רבים להראות תמיד על מפעלם כעל המפעל היחיד והכי חשוב, העלול לרפא כל שבר. לא ולא. החנוך ישכלל, ישפר, יקדם את ה”יש“, אבל לא ייצור אותו מאין. ביה”ס החקלאי, למשל, לא ייצור חקלאים, אם לא תהיה קרקע להתישבות, או אם תנאי-ההתישבות יהיו רעים מאוד, אבל אם תהיה קרקע ויהיו תנאים טובים, יהא בכוחו לעזור להעמדת חקלאים טוֹבים.

וכאן מקום אתי להעיר, כי אין אני מדבר בבית-ספר חקלאי. אני מדבר בבי"ס, אשר יקנה לילדים השכלה אלמנטרית יסודית בסביבה של חקלאות ותעשיה, ואשר יסתייע בדרכי החנוך וההקניה בחומר החי – החמרי והנפשי – אשר בסביבה אשר בסביבה הזאת.

אני חושב בדרך כלל, כי לא ביה“ס מלמד את העבודה, אלא המשק. למוד העבודה, במשמעות מעשה העבודה, נקנה ע”י עבודה של שעות מרובות ביום. זאת לא ירשה לנו מצד אחד גילם הרך של הילדים – מבני י“ב עד ט”ז ¹– ומצד שני הצורך להקים דור דעה, שלא יהיה שפל במדרגת ידיעותיו מבני העיר. כבושינו הם כבושי תרבות.

קראתי כמה פעמים בהיסטוריה ע“ד ירידת עמים, כי עמי תרבות נהפכו לעמי פרא. לא תארתי לי איך אפשרי דבר כזה. אבל תולדות זמננו נתנו לנו שעור היסטורי נפלא. לעינינו נרמזו רמזי הופעות כאלה. גם בא”י אנו עומדים לפני משבר כזה. אין אני רוצה להביא עובדות – אבל סכנת הירידה היא גדולה, אם לא נמהר לקדם את פני הרעה. בעוד שנים מועטות יעלו אלה על הבמה, במת חיינו, והכשרתם היא מצערה לעומת הכשרת אבותיהם.

אין לנו להתוכח בצורך של חנוך העבודה. זה ברור וגלוי. ואין אני דואג לחנוך הזה ביותר, כי ערובת המקום והסביבה עלי. אבל דואג אני לחנוך הלמודי. אומר מה שידוע לכולנו: נקל לאדם המבוגר להסתגל לעבודה אשר לא עבד בה בילדותו, מאשר ללמוד. עצם הלמוד יהיה על פי תכנו וגם בדרכי הקניתו – מכשיר להבנת המלאכה והעלאת כוח יכלתו של הנוער.

את המקצוע – החקלאי או האומנותי – ישלים הנער במשק ולמוד מיוחד, או בסדנת למוד מיוחדת, או במשק אבותיו. ומספר ילדים יהיו, אשר יעברו אח"כ למקצועות מדע או אומנות אחרים. כי צריך סוף סוף שתוצר גם האינטליגנציה החפשית מתוך שורות העובדים ובין שורותיהם. עזובה, לעת עתה, בשביל העובד החלקה הזאת. ואין להתפלא. האדם הוא אחרי הכל למוד מסורת וירושת הרגלים. ודרושות תקופות חישול מיוחדות כדי להפוך ולשנות.

כאלו הן שאיפותינו. המוסד נבנה למען השלים את ההשכלה האלמנטרית היסודית וגם למען שמש מעבדה להשכלה מקצועית יסודית, לפי נטית-רוחו של הנער, נבנהו כשם שבונה העובד את משקו בארץ: במסירות ובנאמנות, בבטחון וברעד. והמשק אשר ירצה להאריך את זמן למוד ילדיו בביה“ס המקומי – יאריך, אדרבה ואדרבה, אבל ישנם משקם קטנים, ישנם עובדי העיר וגם רבים מהמשקים הגדולים, החושבים, כי אין בכוח מוסד חנוך מקומי להשיג את אשר יש בידו של מוסד מרכזי לעשות: אין שם לשם כך לא כסף ולא הכנה מדעית ופדגוגית ועוד. רוצים אנו להקים בית-ספר מרכזי גם בשביל כל אלה שאינם יכולים וגם אינם רואים תועלת מיוחדת להחזיק את הילד כל ימיו בסביבה מקומית צרה. יש אומרים, כי כשם שאין אנו רוצים לקשור את הילד לארץ ע”י בורותו, כך אין לנו כל רצון לקשרו אל סביבתו ע“י זה שנסתיר ממנו את העולם. אולם אין אנו קובעים כאן הלכות. בי”ס זה אינו בא לגרוע, אלא להוסיף.

                                                                       __________

ההחלטה על ביה“ס המרכזי נתקבלה במועצת התרבות שהיתה בעין-חרוד בשנה שעברה, בהשתתפות ב”כ המשקים והמחנכים. הקונגרס והועד-הפועל הציוני הכירו בצורך זה וקצבו לשם כך 2000 לי"מ.

המקום נקבע על אדמת קומי. לפי התכנית המשקית של ביה“ס, שעובדה בהשתתפות אחדים מחברינו החקלאים, זקוק ביה”ס לשטח של 300 – 400 דונם. לדעתם, צריך בית-הספר לשים לב בעיקר לגוון הגידולים. יש גם תכנית למודית אבל באלה לא אגע עתה. הדברים עוד יתבררו.

אם יצליח מפעלנו הכללי – יצליח גם המוסד הזה. ואולי גם יעזור לנו במקצת, כי גידול כוחו של מוסד מרכזי בכלל, ותרבותי בפרט, יהיה בו משום רכוז רוחני. 40 בחורי ישיבה, שלמדו בקורסים הפדגוגיים בגרודנה שנו את פני החנוך העברי בארץ רוסיה הגדולה. הרכוז אשר לפנינו בארץ, רכוז מאות בחורים בתנאי חיים ועבודה מיוחדים, הראה את פעולתו והשפעתו בתפוצות ישראל. אולי יפול משהו גם בחלקו של מוסד זה, אש אנו אומרים כעת לבנותו.

ביה“ס נועד, כאמור, לילדים בגיל י”ב – י“ז. שתי השנים הראשונות תוקדשנה לגמר ההשכלה העממית ושתים האחרונות – למעבר להשכלה מקצועית כללית: חקלאית, תעשיתית וגם חפשית, לפי נטית הילד ורוחו. זקוקים למוסד זה מאות ילדים מן המשקים ומן העובדים בערים. זוהי הפעולה התכופה העומדת לפנינו עכשיו. אל נזניח את העליה הפנימית. הגענו לשעה זו, שיש לנו נוער בעיר למאות מבני הארץ השואפים לכפר. שמעתם פה את דברי ב”כ הסתדרות הנוער העובד. נשתדל לתת להם את האפשרות לעבור לכפר.

אנו מציעים לועידה החקלאית הזאת, כי תביע את הכרתה בצורך ההכרחי והתכוף של הקמת ביה"ס המרכזי בעמק, וגם תטיל חובה על המועצה והמרכז שיבחרו, לעזור לנו בהקמת המפעל הזה. חשוב מאוד התוקף המוסרי אשר תתן הועידה, כבאת-כוח הצבור החקלאי העובד בארץ, למפעל הזה.