רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

בשל חולשה זו, לצחוק בלי טעם ודעת, מוכרח היה להחליף את גַלָבוֹ עשרת מונים, כי ברגע שהלה מטפל בסנטרו או בשפמו, פנים אל פנים, אין הוא יכול להתאפק – ומחייך. רגע קשה, רגע מבוכה. בפעם הראשונה עוד אפשר למצוא איזו אמתלא לדבר, אבל בשנית, בשלישית? המלחמה הפנימית על־ידי להטי־מחשבה שונים ומשונים, זו עוד מקלקלת יותר משהיא מועילה, לפי שהיא גורמת לו לצחוק זה, שיהא מפרכס ויוצא פתאומי, אוילי, כשטף־מים דרך סכר. והעיקר, שהוא הגלב, כבר יודע זאת וכאילו מחכה לכך… על־כרחו הוא בורח מגלב זה אל גלב אחר, שאינו יודע כלום עדיין. בפעם הראשונה, אמנם, עולה בידו להיתמם ולהיות כאחד האדם, אבל אחר־כך מתגנבת ויוצאת סוף־סוף בת־הצחוק הראשונה, זו, הקלה לכאורה, גוררת אחריה את כל המצב המסובך, שבו נלכד אצל הגלבים הקודמים. ושוב אין מוצא – וחוזר חלילה. עסק ביש!

כל־עוד שהפרופיסור לעינים אומר: “הבט אל אזני הימנית!” עוד אפשר לסבול, אבל מכיון שהוא מצַוה להביט את אחת מעיניו, הרי רע. בפני עין תמימה זו, עין מלומד, עם לחלוחית הזוקן שבה, קשה לעמוד – והלסתות מתעקמות. ביחוד נורא הרגע, כשזה מסתכל בו באספקלריה המאירה עין־בעין, סמוך־סמוך, עד כדי חיכוך־ארכובות, או בחדר האפל. כשעיניו כלואות במסגרת המכשיר מעבר מזה – לנוכח עיני הפרופיסור, שהתישב בכל כובד גופו מהצד השני.

עוד טוב הדבר, שמומחה־לעינים זה אינו משגיח כל־עיקר במה שלמטה מנושא אומנותו. כאיש־המדע, ודאי שיודע הוא מה טיבה של הופעה זו אף־היא, ולא ידרשנה לגנאי. אבל בכל־זאת לא ניחא, והוא יוצא מכאן, כמי שנפטר מפרופיסור לדברים שבצנעה…

ברי, שצחוק תפל זה מתיש את עמדתו בעולם. מתיש את השפעתו על איש־שיחו, השפעה, שתפקידה בחיים חשוב כל־כך. מורה על־פי אומנותו, רוצה היה שהתלמידים יירָאוהו. הרי הוא מתרעם, נוזף ומסתכל בהם בזעף, ותוך־כדי־כך – – ה“ממזרים” הקטנים ראו, ושוב אין לו תקנה עולמית!

הנערה, מרכז מאוַייו, נשמעה לו סוף־סוף. אחרי מלחמה ארוכה, עקשנית. אבל ברגע האחרון, עם כלות הנפשות, דוקא בעצם הרגע הגדול, שדרש ממנו כובד־פנים כזה שלה. הגיח אליו מן המארב עוכרו הנצחי והרס את הכל, הרס עדי־עד – הצחוק.



המלצות קוראים
תגיות