רקע
גרשום שופמן
המבט הנוגה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

היכרות חדשה זו לא נעמה לו ביותר. קשה היה לו “לשאת פניו אל אחיה”, אל המשורר, זה שאחותו התפארה בו בשעתה; אותה הנערה ענוגת־הנפש, שהוא עזבה בעצם אהבתה הגדולה אליו. אחיה ודאי שיודע את יסוריה, ועיניו כאילו אומרות עכשיו: “אני בתור גבר מבין אותך, ובעיקר אין לי ולך כלום. אבל בכל־זאת הלא רחמנות עליה, רחמנות”.

לא נעם לו גם הפרצוף. אותו העור הלבן־כחלחל, אותן העינים הירקרקות, הכמהות, הספגניות. כמוהו כאחותו ערגון טרגי עצור בהם אל מה שבבשרם הם אין קורטוב – אל החריף־פיקנטי, שישנו בבשר אחרים.

והוא הציג את אשתו הצעירה, לא בלי גץ־זדון: “הרי זה מין אחר לגמרי – לא אחותך!”

המשורר הציץ ונדהם. ניכר היה, שענין האחות נשכח מלבו כהרף־עין. במשך הפגישות הבאות התחיל קולו רותת, נתאדם תכופות ועננה כבדה היתה יורדת עליו לפתע־פתאום. הנה אותו המבט הנוגה, אותו המבט עצמו, ולא אחר…

בשעת טיול בחוץ שׂיכל הבעל את ההליכה ופיגר קצת עם הרביעי שבחבורה, כאילו דבר לו אליו; אשתו והמשורר הפליגו איפוא לנפשם, דרך זוג.

אזניו לא שמעו מה שפיו מגמגם וגם מדברי איש־שיחו כמעט שלא קלט כלום. בקורת־רוח הביט נכחו, אל האח, שהלך אחוז־התלהבות על־יד בת־לויתו ופניו מוסבים אליה. בגב־המעיל שלו, גב־המעיל של משורר, חילחל הסילוד – והוא, הבעל, נהנה, נהנה.



המלצות קוראים
תגיות