I 🔗
שוקטת על גורלה האיום, השמור לה בעתיד הקרוב, רבצה בגיא הקריה הגליצאית בקרבת הגבול הרוסי. רופא־השינים המומר הישיש, לַטינר עקר את השינים בלי־רחם וליגלג על צעקותיהן של הנערות הרכות והחיורות, ורופא־העינים, הדוקטור ציון, קבע זגוגית אחרי זגוגית ושאל מיכנית:
עכשיו יותר טוב, או קודם יותר טוב?
מקלותיהם בידיהם ואוּדי־סיגריות בפיהם, טיילו יהודי־הבורסה כנופיות כנופיות והביטו הבטה רחוקה־רחוקה מלאת ביטול ואפיקורסות. לא רק כלפי ה“קלויז” שממנו יצאו, אלא כלפי כל דבר בעולם, שאינו בגדר להטיהם. ממון, ממון, ממון!
–…קודם־כל ראיתי, שהוא קבצן!.. –אומר שם האחד.
גץ־אמונה יש למצוא אך בעיני ה“סטודנטים” הקטנים, תלמידי הגימנסיה, הלבושים בגדי־שרד, מוּנדיר וכובע. באיזו מסירות־נפש לומדים הם עברית־ספרדית ומאמינים במורה העברי האדמוני, בן־אבירם כבאלוהים. אבל תיכף ל“מַטוּרה”, מכיון שנעשו “אקדמיקאים” ופשטו את המוּנדיר והכובע — פשטו ויעוּפוּ האוֹמן והתום. הנה עומדים הם בחבורה על אם ה“קוֹרסוֹ”, סמוך לבנין־הבנק המוצק, מסורג־החלונות, בצהרים, לעת צאת התלמידות הבוגרות והעשירות, כבדות־הנדוניה, מבתי־ספריהן השונים, וצוהלים־צוחקים בּבּס הצעיר שלהם, כשידיהם הנתונות בכסיות משולבות להם שתי־וערב למטה מטבורם. במקום הגץ האלוהי שלשעבר מתלקח בעיניהם ברק מכוער, ברגע שהם פולטים אלה לאלה בקול נמוך את שם הרחוב הידוע: “מְיוֹדוֹבה”…
אל רחוב זה הם נוהרים המונים המונים בשעות־הלילה המאוחרות. אלה הביטויים וההלצות שלהם שם! שבתי טרוט העינים, מצַמבּל בצימבל הישן שלו, ספוג־הזימה, והם יוצאים במחול קטוע עם בנות־ההפקר, שמפתחות־חדריהן בידיהן. הנה הפילה האחת אגב־ריקוד את מפתחה על הרצפה המדונגה והחלקלקה, והבחור מרימו והולך ישר אל חדרה – הוא כבר יודע, היכן זה – והיא אחריו.
– חכו לי קצת, – הוא פונה אל חבריו, – יַא אִיגסה ס' זֶ’ניץ'!
בחוץ, בדממת הלילה, נשמע קולו של הלפרין, “האח הפולני” המפורסם, כשהוא גוער בנזיפה ב“שגץ” אחד, על שזה מטיל מימיו על קיר בית־הכנסת, העומד אף־הוא כאן.
– אל ה“פּיסק” אתן לך, בן־זנונים! כלום היה ניחא לך, אילו עשיתי אני כזאת אל בית־היראה שלכם?!
השמים מחוירים ונושבת צינה קלה. בדמדומי־השחר הראשונים נראית הטבלה על־גבי הבית הקיצוני: “רחוב מיוֹדוֹבה”.
II 🔗
מהיכן זה אי־החופש בתנועות, זו הכּבדוּת בכל, מבלי לעמוד עליה, הכבדות בלא־יודעים? כאילו נולדת כּפוּת, ואינך יודע, שאפשר אחרת, זו היא השנאה של אדוני־הארץ, שכובשת את האויר; אֵד־שנאה, שמתוכו מציצים השונאים חלקי־העור, יצורי־החֵלב…
–… שונאינו – דיבר ציר־הפרלמנט מעל הבימה של “תקות ציון”, – הנם, כפי שהעיר בחריפות הנואם הקודם…
הנואם הקודם, הד"ר נמֵליך מקרקוב, שעדיין לא ירד מעל הבימה וישב שם על כסא, בשמעו את הדברים האלה, החליק בידו את קרחתו המבהיקה אחת ושתים.
באולם “תקות־ציון” זה, שחציו לקריאה וחציו לתפילה, ביקר לפעמים המשורר הצעיר יעקב בּוּדקוֹ וקרא בעתונים, שבאו מרוסיה, ארץ־מולדתו. בקירוב מקום ישב המורה העברי בן־אבירם שנוא־נפשו, זה הישועי האדמוני, ודיבּר בקולו המכוער, הנחירי, אל איש־שיחו:
שַדַ"ל, שדל!..
כשהוא פוזל בתוך־כך בעיניו העוקצות, הקנאיות, אליו, אל בּוּדקוֹ, כלומר: שד"ל, ולא אתם, הסופרים של היום, שלא קראתם ולא שניתם!
והעתונים מלאים ענין בֵּיליס; פּרַנַיטיס… אי בזה, בעיירה, באוקרינה, סחב איכר אדום־זקן מעל ככר־המשחק נער יהודי אחד, בערב, עם חשיכה, אל תוך גורן ושחטו שם…
–אל תפלת המנחה! –קורא קול במפגיע מן החדר השני. בוֹדקוֹ משליך את העתון ויוצא את הבית בחרי־אף.
במחלבה של בּוּכהוֹלץ, ששם הוא אוכל פת־ערבית, הוא יושב אל שולחנו הקבוע, מנגד לארובת המטבח, כדי שיוכל לראות את הֶליה, המבשלת הצעירה והיפה, בהציגה את ספלי הקפה על־גבי הטס של המלצר. אף היא מביטה אליו אז הבטה חטופה, וניכר, שהיא יודעת את נפשו…פעמים אין הוא יכול להתאפק והוא קם וניגש אל הארובה ומבקש ממנה כוס מים. הֶליה מצייתת לו בסבר־פנים, והמים הקרים, הקרים ביותר, זולפים אל קרבו – ללא צמא כל־שהוא.
III 🔗
דרך־שרב הולךּ בּוּדקוֹ בצהרים אל שיעורו העברי שבבית הבנקאי פיליב. עוד בלחצו על הכפתור החשמלי, הריהו כבר מוכן ומזומן לכל היסורים הנוראים, הנכונים לו כאן, והשפחה הנוצרית זוֹסיה, מקדמת את פניו בלגלוג גלוי, כאילו אף היא בעצה אחת עם בני אדוניה, ששבע תועבות בלבם הקטן.
–יחכה־נא פן. עדיין הם אוכלים את סעדת הצהרים.
והוא יושב ומחכה. מחדר־האוכל מגיע לאזניו קשקוש־צלחות, להג מתוך שובע, צחוק. עד שהדלת נפתחת, ושני האחים, דשנים ומַורידים מעצמת־הסעודה, יוצאים הלום, כצאת הדובים אל הזירה שבקרקס. בראשונה לומד הקטן, ובהעויותיו המשונות, ההעויות להכעיס, הוא מחַקה את אחיו, האינקביזיטור הגדול, זה שלפי־שעה הוא יושב בקירוב־מקום, מלא מזימות רעות, וקורא בספרו הפולני, כשרגלו האחת רכובה על־גבי חברתה. מַדם פיליב עוברת לאלכסון החדר, עם נחת־רוח כבושה מבר־בטנה זה ומהתפתחותו הגופנית, ופולטת דרך־תוכחה:
– איז’יוּ, הלא אמרתי לך זה־כמה, שלא תחזיק את הרגלים ככה!…
בימים האחרונים רובצת עננה על פניה, ופעם אחת שאלה את בוּדקו בנעימה של התפרסות:
– הוּאך סובר מר – תצא רוסיה שלכם למלחמה עלינו?
– מאד אפשר!
“שדה” אפורים. שוב מוּנדיר וכובע! בגדים אלה החזירו להם משהו מ“סטודנטיותם” ועשוּם שוב לנערים חביבים… יחס אחר הורגש עכשיו ביניהם ובין הנערות של רחוב־מיוֹדוֹבה. אחים לאפס־עתיד…
– אימתי תבוא אלי שוב?! — נשמע קול סטֶפ’קה, זה קול־המתכת, החודר כליות ולב, מהמסדרון של הדיוטה העליונה.
ברכבת ממולאה פליטים, שחתרה בכבדות אל כרך הבירה, התנדנד בוּדקו, והביט אל המַטרונות הבוכות: “לא טוב, גבירותי הנכבדות, מה? סבורות הייתן, שכך ימשך לעולם. לעולם: נשיקות־יד ונדוניה ורופאים, נשיקות־יד ונדוניה ורופאים?!.. הרי לכן!”
IV 🔗
עתוני־הבוקר בבתי־הקפה הבהיקו ורישרשו, רעננים וריחניים, ומתוקות היו הידיעות על־דבר תבוסות הרוסים ומספרי חלליהם העצומים. רחשי־תודה עמוקים נתמלא הלב אל המפקדים הגרמנים ואפילו אל הקיסר שלהם. לא לחינם ביקש לטלפן אז, בימי הפרעות בקישינוב, יהודי שיצא מדעתו אל וילהלם השני, שהוא יחוש לעזרה… והנה הוא בא! כדאי היה לשמוע מקרוב אל אותן צעקות־היאוש הנוראות, בטבעם, על תותחיהם הכבדים וסוסיהם, בביצות המַזוּריות, לשמוע ולהתענג. עכשיו צועקים אתם!!…
בתערוכה של חנות־ציור נראתה התמונה: מקנסן על סוסו הצחור. בּוּדקו הסתכל בפרצוף־הנמר של הפלדמרשל הזקן הזה. הסתכל ארוכות בדחילו ובאהבה…
בערב אחד פגש את הֶליה של מחלבת־בוכהולץ, בטיילה לבדה ברחוב פרַטר, טיול חשוד. עיניה הערמומיות והיפות, שלשעבר הצהירו כל־כך, נראו עכשיו כנפגעות אף הן מאבקת־הפּוּדרה שעל פניה החלקים.
– גם פַּן כאן? – קראה מבוישה קצת.
בין יתר עקיפי־שיחה, בתוך רעש־הרחוב, אמר לה:
– היודעת את, שאני אהבתיך בחשאי?
– באמת?!
אבל בכל־זאת אמרה לו אחר־כך, בדרך אל ההוֹטל:
– פַּן מוכרח לשלם לי…
ככה מתגשמים החלומות!
זה היה ה“הוטל” הראשון ל“הוטלים” המאוחרים, בשנות־המלחמה הללו, התאוָניות־סיוטיות. זו העליה בצהרים אל הדיוטות העליונות עם הנערה הזרה, החיורת במגבעת־הקש של אשתקד, זו ההתנגשות עם המשרתת. המיטות הקודרות והמזוהמות, וילאות־העץ המורדים, שדרך סדקיהם אתה רואה את החלונות הפתוחים של הבתים מנגד, ובהם נערות טהורות ועליזות. – איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר־כך את המנז’טים, והנך מוכרח לשוב ולקחתם.
V 🔗
ועדות ולשכות ויושבי־ראש. נוסדה אגודת־עזרה מיוסדה בשביל יהודי־רוסיה. ה“אליאנס” ופקידה הד"ר יַשצ’ורקא. פעמים צריך לעמוד ולהמתין מאחורי דלת יחד עם איזו אשה
אבל הנה השלום מתרחש ובא – ולב בּוּדקו נפל עליו. מה יעשה עכשיו?! שוב שיעורים?!.. לא, לא, אל אלה לא ישוב לעולם!
זה־עתה אכל את סעודת־הצהרים, סעודה מספקת, וכבר הוא חש כעין רעב… כל־כך התחיל מבעית אותו העתיד הקרוב.
הוא תעה ונדחק בינות ליהודי גליציה, המסתובבים כנופיות כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעתונים. כבר איימו בפוגרומים, המשטרה מציקה מכל צד – והכל ללא־הועיל, אפילו פגז אילו נפל והתפוצץ כאן – לא היה מפזרם!
יש שהאחד מוציא את חברו מתוך אחת הכנופיות והולך עמו שלוב־זרוע ביחידות. הנה יהודי חיור, בלי טיפת־דם. שלח את ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין, אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק־כספו איננו או שחש שם פשוט דקירה חזקה מחמת אימוץ־כל־הכוחות התמידי ונדודי־השינה בלילות.
בּוּדקו יצא אל ה“קֵי”, והסתכל הפעם בשבולת הדוֹנאוּ בסקרנות מיוחדה. סירת־ההצלה קשורה בשלשלת אל החוף, וחטמה מהלך אט, אילך ואילך, בחצי־עיגול. הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשופי, לא תוהו נבראו! הרעיון הנורא תקָפו כל־כך, עד שכל האנשים, שנפגשו בדרכו עכשיו, נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו – כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה…
– מר בּוּדקו! – בא לקראתו איש לבוש בגדי־צבא ישנים וממורטטים. – אני מכיר אותך מגליציה, אבל אתה ודאי שאינך מכירני, שמי לֶדר. אתמול שבתי מן השבי, מסיבּיריה שלכם, מקרַסנויַרסק. הייתי שם כארבע שנים. אמור נא לי, היכן הוא עכשיו המורה העברי, בן־אבירם?
בּוּדקו ידע היכן, אבל הוא ענה:
– איני יודע!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.