הוא ישב על אחד הסלעים השחומים, הבולטים ממדרון־טרשים זה, התחמם בשמש־סתיו אחרונה ופניו לגיא. לגיא האפל והטחוב, השרוי בצל על בתיו הקטנים והמסואבים; עשן עלה מאחת הארובות. מאחריו רעשה חורשת־ההר, ועלה נישא הנה ביעף, עלה שותת דם ככרבולת־תרנגול אחרי קרב ארוך… הוא מישש בכיסו את הכתר היחידי, קם וירד במרוצה בנתיב הצר – לשם.
להיכנס או לא, – להיכנס או לא?.. אבל כמו יד נעלמה הדפתהו אל תוך אחד הפרזדורים, התחרט תיכף, וסומא מבושה (הפעם הראשונה היתה זו) נפל שם בידי זוֹסיה הבּלה, שחטפתהו מעל המפתן וסחפתהו אל החדר השני, לאחורי פרגודה.
ורק אחר־כך נפקחו עיניו… ואז ראה את מַנ’קה השחרחורת, הרעננה, בת־השבע־עשרה, שזה לא־כבר נפלה לכאן. היא אכלה תפוח וחייכה לעומתו. בקלסתר פניה הזכירה לו את חברו בבית־הספר. את הנער היפה מישא, שהוא אהבו בחשאי, דבר שגרם לו אז התרשלותו בלימודיו ונפילותיו בבחינות. היא, מַנ’קה, יכולה היתה להעביר מתחת לבו את גוש־הגועל, שהציק לו עכשיו, אבל הכתר היחידי כבר ניתן לזוסיה.
הוא שם עין במספר הבית, מספר 7, הלך מכאן ושב לחיות את חיי הפליטים תיכף לאחר המנוסה, חיי־רעב, חוסר־מחר ושכרון־דרור. המשטרה המקומית, המשטרה הפולנית, עינה רעה אמנם ב“ניהיליסטים” הללו מחוסרי ה“פספורטים”, אבל הנעורים, הנעורים הם שהמתיקו את הכל. מבט טוב אחד של נערה ברחוב, של נערה מבנות הארץ, מכיל בתוכו זכות התאחזות באדמת־נכר זו הרבה יותר מכל ההרשאות של פקידי השלטון.
קשתה אך המלחמה ברעב. בעל המסעדה “בּכְּחוּס”, לץ ומוקיון קצת, אוהב היה לדגדג את אורחיו בקש מאחורי אזניהם ולהעמיד אחר־כך פנים תמימים כאינו יודע כלום; וכשהדבר עלה לו, נהרו פניו מעוצר צחוק ואושר. באותה שעה לא הקפיד, כשאחד אמר לו אמירה בהוּלה: “אני אשלם מחר” ורשם את החוב בגיר על גבי המזוזה. אבל כשהמספרים נערמו שם שורות שורות יותר מדי, נהפך לאיש אחר, קמטי־הצחוק שבפרצופו נתפשטו, והוא לא ידע חַנוֹת ואמר:
– איני יכול יותר!…
ושערות־שיבה נראו בזקנו בפעם הראשונה… באותו יום, יום קר ביותר, תעה הפליט בעיר וביקש עבודה. עבר על־פני בית־חומה עומד בבנייתו, נכנס לשם והשתכר לחצי היום. לשאת לבנים. בערב קיבל את משכורתו, גוּלדן חדש עם פרצופו של פרנץ יוסף. ולא הלך אל “בּכּחוּס”, לשלם את חובותיו, כדי לבצר את הקרדיט בשביל הימים הבאים, אלא אץ ישר אל הגיא, אל הבית מספר 7.
נפל השלג הראשון, ומדרון־הטרשים שמנגד הלבין באפילת הערב. לא לחנם היה הקור ביום צובט כל־כך, אבל באותו בית היה עכשיו חם. הנערות ישבו בשורה מפורכסות – לאור העששית. ממולן ישבו שני אוּלַנים אדומי־מכנסים והתלוצצו. זוסיה קפצה ממקומה ואמרה למשכו אחריה כבפעם הראשונה, אבל הוא שאל אותה:
– היכן מַנ’קה?
פני הזונה המכוערה רעמו קצת, והיא התאפקה וענתה:
– היא הלכה עם “אורח”. תיכנס תיכף.
כּאַב הלב, והוא הוסיף לדבר עמה ושאל:
– ודאי לא רבים הימים שזו כאן?
– כן, זה לא־כבר שהיא ברחה מביתה. לפני ימים אחדים היתה אמה פה ובכתה. אם אומללה! שני ילדים לה, נערה זו ונער צעיר ממנה. הנערה זונה והנער גנב!..
ותצחק.
ברגע זה יצא איש לבוש מהחדר השני, ומבלי הביט ימין ושמאל, כונן פעמיו אל הפתח. אחריו יצאה מנ’קה בשמלה מרוקמת זהב, ורצי־כסף בצמתה העבה. היא היתה פה ה“מדונה”.
– הנה ה“רוסיאן” – ניגשה אל הפליט – סרווּס!
– אליך באתי הפעם, – הבליע זה את קולו הרוטט בהמולת האנשים, שנתרבו מושלגים מרגע לרגע וישבו על־גבי הארגזים המקומרים.
בלכתו אחריה אל החדר השני, חש בגבו את דגדוג המבטים, מבטי הקנאה. –הכניסתהו לאחורי פרגודה ואמרה:
– התפשט ושכב. אני אבוא תיכף.
הוא עשה כדבריה. שכב אפרקדן וציפה…
מחדר־האורחים הגיע לאזניו ערב־קולות, ניבול־פה, צחוק, הברת הרמוניקה… שמע את דלת החוץ בהיפתחה ובהיסגרה; אורחים יוצאים ואורחים נכנסים. אבל הנה נפתחת הדלת והושלך הס; קול־דברים אחד נשמע, קול מיוחד, קול במפגיע.. לבו, המהגר חסר־התעודות ניבא לו לא־טובות. “ריביזוֹר!”…
– וכאן מי? – קרב הקול, והבלש נכנס גם הלום.
התחילה פרשת התעודות. בפרצוף זועף זה, מסומר־השפם, ניכרת היתה כל הסולידריות החשאית עם המשטרה הרוסית. למרות כל האיבה מדור לדור.
– יתלבש נא פַּן וילך עמי!
באיזו חדוה־לאיד, באיזו מזימת־שטן הם נכנסים למקומות אלה, חודרים לפנַי ולפנים ואוהבים להוציא את האיש מאחורי הפרגוד, ברגע העיקרי דוקא. ברם עם כל השנאה והכעס הנך הוגה אז אליו, אל “ריביזור” זה, גם מעין רחשי־הערצה חבויים על זו האדישות והזעפנות כלפי הנערות המעורטלות למחצה שמסביב, כאילו עומד הוא למעלה־למעלה מתאוות שפלות אלה.
בחוץ עמד שוטר. הרגלים דשו ברפש, והשלג הנופל סימא את העינים. עוברים ושבים היבהבו לאור הפנסים, ולשום איש מהם לא אכפת!.. “הימינה השמאילה!” פיקד השוטר, עד ששער ענקי נפתח לפניהם ובלָעם.
כאן נמסר לרשות אחרת. פישפישו בכל כיסיו ונטלו ממנו את השעון, את האולר, את הארנק עם הגולדן היחידי…
– אל מספר 5!
והדלת ננעלה מאחריו.
בעד החלון השבור נשב הרוח וטילטל את השלהבת הזעירה, העירומה של העששית התלויה במרומי הקיר. הוא עלה על האצטבה המשופעת, זקף את צוארון אדרתו, הצטנף ושכב בלי נוע וזרועו תחת ראשו. במחצלת המזוהמת, שמשמשת כאן שמיכה מיאן להתכסות. והלילה עוד גדול!
הנה השמיע אורלוגין אי־בזה בקריה אחת־עשרה. טוב, לפחות, ששעה זו מאחריך כבר, אבל הנה מכה אורלוגין אחר בנעימה אחרת שוב… אחת־עשרה! רגעים נגררים בכבדות. ואורלוגין שלישי מכה שוב – – אחת־עשרה! וכך עם כל שעה ושעה.
צעדים במסדרון. צעדי שני אנשים הולכים וקרבים. הלום, הלום. גיל חם מלפף את הלב: הדלת נפתחת. נפתחת!.. נפתחה הדלת, אבל שבה וננעלה תיכף – אסיר חדש הוכנס.
דבר־מה פילח את האפילה הנפשית… זה היה נער שחרחר כבן חמש־עשרה, שדמות־דיוקנו הבהיקה מן העלטה דומה מאד לזו של מנ’קה. אָחיה!.. — ניצנץ רעיון –אותו הנער “הגנב”, שעליו סחה לו זוֹסיה.
זה תעה קצת אילך ואילך, שרק בשפתיו נעימה שגורה, שרק יפה. שריקת־נערים עגמומית זו, ששומרת בתוכה מה מיתמותו של הגבר הקדמון ביערות־קדומים… וכחש את־עצמו כאן כמו בתוך ביתו, עלה על האצטבה והתכנס תחת המחצלת, שכניכר, כבר ניסה בה.
– על מה? – שאל הפליט.
– על לא־דבר.
– היש לך אחות מַנ’קה?
– אין לי אחות!
אבל הלא לא האמין והיה בטוח בהשערתו.
– אֱמר־נא את האמת. הלא אין לך להתבייש בה. נערה יפה היא.
– אין לי אחות! אין לי אחות;
ולא ארכו הרגעים ושניהם נרדמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.