רקע
גרשום שופמן
בחיק הטבע
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

בהיותו ב“שדה” הירהר תמיד: כתום המלחמה, אך ישוב לביתו, ילך תיכף אל בית־הקפה הקבוע שלו, שם יֵשב, יעשן ויביט בחלון– נערה עוברת, מנקה־ארובות, שלג נופל… והנה בא היום – ומה?

בית־הקפה אינו זה שהיה קודם לכן. התקרה כאילו נתנמכה ונראית כמפוחמה משהו, האורלוגין עומד, ומן הפתח נמשכת צינה אל הארכובות. הכל תחליף, טעם תפל בכל, במקום סוכר – סַחַרין. המלצר הראשי קרל, שלשעבר עודד את הרוח בהסברת פניו הבריאים, שיבה נזרקה בו ועיניו הכחולות דומעות מזוקן. מחמת ההפגנה הגדולה, שעתידה להיות היום, הוא מתנכר וגובה את התשלומים, מבלי חכות עד שיקראו לו. על כל צרה שלא תבוא!

המלחמה חדלה, אבל ענין ההריגה בכלל לא חדל. מלבד המהפכות והפוֹגרוֹמים, הרי החיילים, שנתפזרו לביתיהם, ונשקם בידם, ממשיכים את הדבר ביחידות. איש איש בפינתו. כאן הכל ביחד: הרגילות להרוג, חוסר־מחיה וחולשת השלטון. יום־יום יש לקרוא בעתונים על־דבר רצח־שוד חדש. דפקו בדלת, ואין פותח; קראו למשטרה, וזו פתחה את הדלת בחזקה, והנה… או שהנהר הקיא ארגז אל היבשה, ובו גוית־נרצח מקופלת… בגדי־הצבא האפורים והממורטים, שבהם התגלגל בחפירות, מטמיעים את הרוצח בהמון חבריו; לאחר שרחץ את ידיו מן הדם, הוא לובש בגדים אזרחיים – ועתה צא וחפש אחריו!

הנך מטייל ברחוב ומסתכל באיזה חלון־ראוה או שאתה סח עם חברך, תוך־כדי־כך, בהיסח־הדעת, משתקע דמיונך ברגעיה האחרונים של הזקנה הנרצחת, שעליה קראת היום בעתון הבוקר. וכך אתה חי וחש את־עצמך חליפות: פעם כמי שלסטים התנפלו עליו בחדרו, פעם כמי שהושלך בחזקה מעל דופן הגשר אל הנהר, פעם כמי שנהרג בהפגנה ברחוב, פעם כמי שהוצג “אל הקיר” ברוסיה, ופעם כמי שנקבר חי באוקריינה.

ענין ההריגה! מלבר הרי זה ענין של חמש דקות או גם פחות; אבל מלגו? כאן הרי זה נצח, אין־סוף!.. כאן מכריעים הרגעים המעטים הללו בכובד זמנם את כל החיים הקודמים. משהו מִדָבָר אנו טועמים בשעת נַרקוֹזה, התעלפות. ולפעמים גם בחלום רע. אבל מה הנהרג אחר־כך, אחרי משהו זה, שהיקיצה גבול לו? מה טועם הוא בהינתק החוט?

בהינתק החוט, בהינתק החוט – – היכן אפשר להתנער מכל־זה ולחיות קצת כבימים הראשונים, בהם למדנו וקראנו את דבר־הרציחות בימי־קדם ושמחנו בחשאי על שאנו חיים עכשיו ולא אז? היכן אפשר להבריא קצת?

היכן?

לברוח מן הכרך, ויהי מה, לברוח תיכף מן הכרך, שגם האביב לא יכול להמתיקו. בקטעי הגנים נפגשו תכופות מַטרונות עוטות אבל, ושמש אפריל האירה את אנדרטות־המשוררים עם חריצי יסורים בלסתות ולִשְלֶשֶת־אנקורים על המצח.

הוא תר לו כפר קטן בשטיריה, בתחתית הר, וקבע דירתו אצל איכר בא־בימים, שביתו הקטן עמד לבדד, באמצע השדה. ועוד בערב הראשון טעם את ההויה הכפרית בכל מתקה: בביצה הקרובה קירקרו הצפרדעים, קירקרו בדבקות, בשכרון, בכלות הנפש אל ראשית האביב.

זה כעשרים שנה שלא שמע קולות אלה, ונפעם ביותר, נכנס לחדר־המבשלות, שהפרוזדור הצר הבדיל בינו ובין חדרו, לשוחח קצת עם הבעלים.

– זאת היא המוסיקה שלנו, – חייכה לעומתו הבת היחפה בֶּמרסהּ את הבליל בעביט, סעודת־הערב לחזירים.

אמה הזקנה והבריאה נתנה ידה בבליל אף היא ופיקדה:

– עוד מעט צוננים, צִילי!

הוא שאל:

– הרגשתם כאן מה מן המלחמה?

– מעט מאד, – ענתה צילי. – אוירון ראינו לפעמים, ושבויים רוסיים עבדו כאן, אצל האכרים הגדולים.

– בחורים יפים?

– אחד היה נאה! – ענתה הנערה בצחוק.

נפתחה הדלת, וכלב צהוב גדול התפרץ בבהילות, התנער בגבורתו, השתולל, הסתובב סחור־סחור, ולאור העששית הקטנה, בין כתלי החלל הצר, נראה כארי. ממרומי הכירה הביטה אליו רתת החתולה המנומרה, ועיניה הודלקו.

– כל היום הוא אסור בשלשלת, – הסבירה צילי, – ועל־כן הוא מתלהלה כל־כך. –לוּקס, שקט!

אבל לוקס לא שקט והוסיף להתרוצץ, שכור־חופש, אילך ואילך, ובראותו את בעליו, שנכנס בינתים, הסתער עליו בשפע אהבה, הזדקף מלוא־קומתו, הטיל על כתפיו את שתי כפותיו וליקק בצמא את הפרצוף הקודר, את החוטם, את העינים.

“טוב מאד, טוב מאד!” הירהר הוא ושב אל חדרו, שבו התהלך באלכסון, הלוך ושוב, וראה בעד החלון המסורג את השדות המשחירים. המזרן במיטתו, הממולא בזַגֵי דוּרה, היה צונן ורענן, וקרקורי הצפרדעים התגברו והמתיקו את שנתו. וכנולד מחדש הקיץ בבוקר השכם.

הקיץ נכנס בעביו, והוא טייל לאט בשבילים הצרים, לא הרחיק, והביט אל קדקדי ההרים באופק, שפעמים היו מעורפלים ופעמים שקופים ומצוחצחים. קריאות התרנגולים משתפכות מכל עבר, נושא־המכתבים הולך ובא דרך שדות, והדבורה מפסיקה את זמזומה, ברדתה על הפרח הרך, ומכרעת אחוריה, כמו מתוך הזדווגות. הוא הריח את ילדותו בציצים הצהובים־מצהירים, שקטפם לשם־כך, ושאף אותה מן השמים הכחולים־כהים, מן השמים השלמים… וכמו אז, בעודנו נער הדובדבניות הבשלות הראשונות, קטף בהיחבא, בגויעת־לב. קטן, הזדקף על בהונות רגליו וקטף מן האילן שבחצר את גזירה שמא יראוהו הבעלים בכך. כי האיכּרה הזקנה והחשדנית, שעבדה באותה שעה בשדה, יחד עם בעלה ובתה, הזדקפה לרגעים אף היא, האהילה על עיניה החדות והביטה הלום, אל חצרה, וסקרה את הכל.

לבדו תעה כאן אילך ואילך, הציץ לתוך הרפתים האפלות נכנס לחדר־המבשלות, שלא ננעל בפניו; תעה בפסיעות זהירות, שלא ירמוס את האפרוחים הרכים, שאך תמול שלשום יצאו לאויר העולם. לצפצופם העליז והבריא, הצפצוף בהמון, ענה ציוץ בודד, חולני, מירכתי הכּירים: שם, בתוך הקדירה, בנוצות, טמון היה אחיהם ה“נפל”, שלא נדגר כל־צרכו. ושהאיכרה אמרה עליו, שלא יחיה. – באמצע הרצפה, על בֶּהרת־חמה, רבצה החתולה המנומרה על צדה, בפישוט אברים, וגוריה היפים, והמנומרים כמוה, והעיורים עדיין, פישפשו ומצאו את שדיה למרות עִורונם.

אבל כל אלה לא הרהיבוהו כל־כך, כתרנגול הגדול, האדום, יפה־הרעמה, אבי משפחתו העצומה, שטייל בחצר דרך־מלכות, התעכב תחתיו לרגעים, השהה את רגלו האחת באויר, כמתאמץ להבין דבר־מה. הלא זה הוא התרנגול של בית־מולדתו, אותו התרנגול עצמו, ולא אחר… הנה צידד את ראשו קצת, סקר כלפי מעלה וקיעקע אל תרנגולותיו בחרדה. אזהרה: ברקיע המעונן הסתובב איזה עוף שחור, והוא לא ידע, שהמות אורב לו דוקא ממקום, שבו הוא בטוח ביותר.

–את זה “נדקור” בקרוב, – אמרה פעם האיכרה הזקנה, בקשרה ובהדקה היטב את קצות מטפחת־ראשה מתחת לסנטרה השעיר. – ובמקומו נגדל אחד מן הצעירים הללו.

על־יד הבאר, בצהרים לעיני נשיו נדקר. ראה זאת גם לוקס מתוך צריפו הקטן, זינק החוצה עד למלוא אורך שלשלתו, התרוצץ אילך ואילך ונבח ויבב ארוכות.

מאורע זה, שנתרחש בהיותו בשדה, העיב את רוחו. נתיתמה החצר. הורגש, פשוט, כאב, במשנה־אהבה התרפקו העינים עכשיו על היתומים, התרנגולים הצעירים, שגברותם אך התחילה לצמוח, שקריאתם היתה קצרה וקטועה עדיין, ושרגליהם אחרי הגשם הצהיבו משופשפות ויפות כל־כך. הנה מנסה האחד לכבוש תרנגולת מנשי אביו, וזו מסרבת ודוחתהו בחמת־כוח. בעוד שעה קלה התגנב בלאט אל תרנגולת אחרת, רובצת בגומה, אצל הגדר, ומתפַּלֵית, התגנב מאחוריה, אבל גם זו, שהרגישה בדבר, הפכה פניה אליו וניקרתהו נקר ופצוע.

בערב אותו יום ירד גשם, והרוח הִשִיר את תפוחי־הבוסר ותופף בהם על גג־הפחמים של סוכת החצר. כדי לפכח את הבדידות, נכנס, כמשפטו תמיד בערבים כאלה, לחדר־המבשלות, לפטפט קצת עם המשפחה הקטנה. תיכף בכניסתו נתקלה עינו בתרנגול הצעיר הלז, כשהוא תועה מוכה־סנוורים אצל הקיר, לאור העששית הקטנה, ברגע הראשון תמה: מה לזה כאן עכשיו? (בלילה מקומם בלול שברפת־הפרה.) אבל הוא פסע עוד פסיעה אחת – והבין את הכל.

אחיו האחד כבר “נדקר” לפני רגעים אחדים, ועתה הגיע תורו הוא. צילי גחנה ונטלתהו בידיה, וזה השמיע הברה רפה, הברה לילית… היא החליקתהו ואימצתהו קצת אל שדיה המדולדלים, חבוטי־העבודה; אחר־כך תפסתהו ברגליו, וכשראשו למטה, נשאתהו אל אביה, שישב על שרפרף וסכינו בידו.

היא הוסיפה לאחוז ברגליו, ואף־על־פי שהפכה פניה לאחוריה, כדי שלא תראה, ניכר היה, שאינה מתחלחלת כל־עיקר. התרנגול לא פלט הגה כל שהוא, אלא פירכס והשיב רוח אל הפנים… לצחוקה של הזקנה, שטיפלה בכירה, התחמק מכאן ושב אל חדרו.

אגב נהימה קטועה התלבט רגע אילך ואילך, ובלי שום נטיה לשינה התפשט והתכנס במיטתו עד מעל לראשו. אבל גם מבעד לשמיכה עוד שמע את פרכוס־הכנפים, שהלך ורפה, הלך ורפה.



המלצות קוראים
תגיות