ברוך סגלוביץ’־כינורי גר בחדר קטן בקומה שניה בין הבתים שבגבולות פתח־תקוה.
בשעה זו היה עסוק בתפירת כפתור למכנסיו. לצורך זה עמד סמוך מאד לאדן החלון הפתוח, וכל פעם שהמחט הוצרכה לעבור דרך חור הכפתור, היה משעין את גופו ודוחף, עצמו אל אדן החלון.
הוא לא היה חייט מטבעו – ולא ידע להשתמש באצבעון. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי להשיג את התוצאה הרצויה. מרוב השתדלות יצאה לשונו החוצה והיתה מטיילת לה לחופשי ימינה או שמאלה בין שפתותיו. בינתיים היה מוחו מטפל וחוזר ומטפל במה שהיה עסוק מאוד מזה כמה חדשים.
ברוך סגלוביץ’־כינורי היה עסוק בכתיבת מנגינה לכינור ופסנתר. הוא רצה לחבר מנגינה ארצישראלית. לא בַכיָנית, לא עצובה, לא משרה דכאון. הוא רצה שהמנגינה שלו לא תזכיר את השירים הערביים או האוקראיניים, וגם שלא תהיה “הורה”.
היה ברור לו, מה אין המנגינה שלו צריכה להיות.
הוא רצה שתהיה חזקה, יפה, צנועה, אך מלאת בטחון, מנגינה, שבה יורגש שמחברה נולד, חי וגם ימות בארץ־ישראל.
הנני מבין יפה רצונו זה של ברוך סגלוביץ’־כינורי, משתי סיבות: גם אני כצייר, רוצה דבר זה בתמונותי. ושנית, כי הכרתי את ברוך והייתי ידידו עוד מימי ילדותנו.
בזוית 🔗
ישבנו יחד, ברוך ואני, על ספסל בית־הספר. אמרתי ישבנו – אך אדייק יותר אם אגיד: עמדנו. לעתים קרובות מזדמנים היינו לא בישיבה על ספסל אחד, כי אם בעמידה באחת מפינות המחלקה.
הוא היה נתפס לעתים קרובות בקלקלתו, שאינו מקשיב לשיעור וממולל באצבעותיו, כאילו הן פורטות על מנענעי הפסנתר. ואני – שהנני מצייר על פני כל דפי מחברותי ואיני יודע, גם אני כמוהו, במה עוסקת כל המחלקה.
איני חושב כי יפה עשינו – אך לדאבוננו לא היינו תלמידים מקשיבים. והיינו נענשים בעמידה בזוית המחלקה. היו שקיבלו עונש זה בשובבות וקלות ראש. אנו היינו מתביישים בו, ובכל זאת – מזדמנים שם לעתים קרובות.
כתום חוק הלימודים בבית־הספר, לא התהלכתי אתו הרבה, אך לפעמים פגשתיו ויכולתי לעקוב אחריו.
הוא היה מהלך ברחובות. סמוך מאוד לגדרות הבתים, ועיניו מושפלות.
אחר־כך ראיתיו כשחתימת־שפם עולה על שפתו העליונה, ושערות שחורות בלחייו. תמיד רציני ושקט, ותוי נגינה מתחת לזרועו.
אחר כך שמעתי כי התמכר רק לנגינה. וכשפגשתיו, גדלו לו תלתלים פרועים. גופו גדל והתפתח. מחולצתו הלבנה נתרומם צואר גבוה ועורף עקשני. וכבר היו עיניו פקוחות ומביטות לפניהן בלגלוג קל כלפי כל מי שנזדמן לו בדרכו. גם בחורף וגם בקיץ היה נועל נעליים של בד. חשבתי: אין ברוך נותן דעתו על מצבו החומרי, שאינו טוב ביותר.
וכבר היה הולך באמצע המדרכה ומפלס לו דרך בין ההולכים. האנשים שלא הכירוהו ודאי חשבוהו לאיש גא ומשונה. אך אני בטוח הייתי, כי אילו פנה אליו מי־שהוא בדיבור, ודאי שהיה משפיל עיניו, צוחק צחוק רך ואזניו זזות זיז כלשהו ממקומן.
נודע לי כי ברוך נסע לוינה ושם השתלם במוזיקה.
לאחר כמה שנים חזר מלימודיו בנכר והיה נותן שיעורים לנגינה במושבה זו.
בשעה זו הננו רואים אותו כשהוא דוחף עת עצמו ואת הכפתור אל אדן החלון, לשונו מטיילת לה בשקידה ימינה ושמאלה. ואני אומר לכם: כפתור שנתפר בדרך כזו לא ישוֹר לנצח.
כבר הכפתור קבוע כמסמר – אך ברוך אינו מפסיק, כי מחשבותיו המטרידות אותו השכיחו עליו את עבודתו.
הוא חשב על המנגינה. היא פותחת אצלו בשקט ובעדינות. במשפטים הראשונים כבר עשה הרבה וַאריאציות. העדינוּת נמשכת ונמתחת. וכבר היה ברוך רוצה לצאת מתוכה, – אך אינו יודע, איך לקצץ אותה, איך להסעיר את כל הרקע הרוגע. לשם כך נחוץ כוח הפתעה ועוז.
משך ברוך בחזקה את הכפתור, להיוכח אם הוא יושב כבר ישיבת קבע. אפשר לאחוז בו ולמשוך את הכותונת, אפשר לקרוע את הכותונת – הכפתור תקוע איתן כמגדל דוד.
בקושי מוסיפה המחט שבידו להידחק בין החוטים שכבר עברו בארבעת חורי הכפתור. כבר גבהה ביניהם גבשושית של חוטים מתוחים, קשה כפלדה – אך אזני ברוך קשובות ומחכות למנגינה הסוערת שחסרה לו.
ופתאום – קול אדיר החריד את אויר הלילה השחור.
זו היתה נעירת חמור.
החמור שלנו דהר בשדות, וכשעלה לשביל, פסע לאטו והגיע לפתח־תקוה, עם הלילה.
הריח בנחיריו את האויר, סר ונכנס למגרש שעל יד בית ברוך. עמד שם תוהה, מביט לתוך החשיכה ומחַשב.
אך פתאום זכר מאורע על הכביש, ומיד רחב חזהו מנחת, שפתיו התחיל לחייך ולהשתרבב, ריאותיו התנפחו, עיניו נעצמו מרוב מתיקות, ומגרונו נפלטה נעירה גדולה ורבה.
שיר החמור 🔗
שמעו נא, אחיותי ואחי!
אתם הסמויים מעיני!
אתם, העומדים אי־שם מאחורי העצים,
הגדרות והגבעות. והחושך מסביב.
אתם, שאין אני רואה אתכם, כי החושך הולך
ומתעבה, מתמלא טל ועוטף את כל העולם.
יודע אני כי יֶשכֶם, איש איש במקומו.
אני רוצה לקצר:
תבורכנה פרסותיכם הקטנות, המרככות את
חולות השבילים שבין הפרדסים!
שירי הוא קצר מאד:
אני מתגעגע עליכם!
לילה טוב!
זה היה שירו של החמור, ולמעשה היתה זו נעירת חמור רגילה, הגונה וחזקה.
אותה נעירה נשמעה אחרת באוזני ברוך.
נעירת החמור כפי ששמע אותה ברוך סגלוביץ’־כינורי 🔗
טונים מינוריים, כאילו דבר־מה העיק ולחץ, עד שנאלץ הלב לגול מעליו את המעמסה.
כך היו הנשיפות הראשונות. אחריהן באו הקולות החזקים: ה“פורטו”, המטילות אימה:
החשיכה גוברת, גוברת. שלוש דפיקות עמומות. אין תשובה.
ואפשר, ואפשר שהשמש לא תזרח עוד לעולם. אין מוצא. צריך להתאמץ. צריך למרוד, להתקומם בעוז ולילחם. צריך!
איזה מערבולת, איזה רעש! כלי הנגינה שוקדים, עד כדי להתפוצץ.
האוזן קולטת את הרעש ונהנית. והלב אומר:
“טוב, טוב! ביתר עוז! ביתר כוח! תן להם! יידעו להם! ככה טוב להם!”
עם כל מכת־רעש אכזרית ומצלצלת של כל כלי התזמורת רווח ללב. קולות החצוצרות עולים על כולם, בתרועות חופשיות, אל מול כל העולם.
אחר־כך באו הנְעירות ההולכות ומתקַצרות.
התרועה כבר פסקה ונתנדפה כעשן של שריפה. פשוט תענוג, איזה מקום גדול נותר ריק ושקט.
והנה בא רגע ההיסוסים:
לאן אנו הולכים? אנו קטנים ודלים אל מול העולם הגדול, העבר והעתיד. הספקות זוחלים כנחשים, והם לוחשים:
“האם כדאי? היש לאן?”
אחר כך, כשחזה החמור עיף, באות נשיפות אויר קצרות": עח־חה־חה! הן מביאות עמהן את רגש המנוחה וההשלמה:
“נוּח, נוּח. יש תכלית ויש אחרית. החיים לנצח עומדים. אחרינו באים אחרים. השמש תעלה. אך שטות היא לחשוב את ההיפך.. הכינורות מבטיחים דבר זה בעדינות רבה. נעוּרים תמיד יהיו. החיים כדאים. הלב מתמלא הרגשת השלמה ושקט.”
החמור גמר את נעירתו.
מכל המנגינה שחלפה, נשאר רושם כאילו גדל לעינינו, במהירות אגדתית, עץ־ענקים המכסה את השמים. הוא עבות, הוא איתן, גזעו חלק ויפה כפסל. פוקחים עיניים והנה לא לפנינו הוא, כי אם בתכנו, בתוך הקדקוד.
ברוך סגלוביץ’־כינורי על דרך־ההצלחה 🔗
ברוך עמד כל הזמן תקוע במקומו.
הנעירה, שארכה רק כשני רגעים, היתה בעיניו ארוכה ללא הגבלה של זמן. הוא הרגיש עצמו מחוץ לזמן ומקום. לא חדר, לא מושבה, לא כפתור.
כשפסקה הנעירה הרגיש ברוך כאילו נפל מהר גבוה, כאילו איזה כוח מגנטי מוֹשכו בחזרה אל החדר, המושבה והכפתור. ויש להודות: לא ברצון חזר אל כל הסובב אותו.
אבל כשראה את גליונות־הנייר הלבנים המשורטטים בחמישה פסים, ניירות תוי־הנגינה, נהרו פניו. הוא הבין כי מצא לא רק את ההמשך והסוף למנגינה, כי אם: קונצרט לתזמורת בשמחה ורחשי הודיה פרץ ברוך בפתח חדרו ויצא החוצה, כשהמחט והחוט מיטלטלים אחריו.
הוא ראה לפניו בחשיכה את גבו האפור של החמור, שעמד בצניעות של כנר, שגמר את פרקו בתזמורת. ברוך ניגש אליו, תפשו באזניו ונשקו על מצחו.
הרגש הרב שהשקיע בנשיקה – השכיחהו את חוסר הנעימות שבמגע עם השערות הקשות של החמור. כך למשל, אין הנואם חש, כי כפות ידיהם של האנשים הנלהבים הלוחצים את כף ידו רטובות מזיעה.
ואפשר לומר בודאות: אותה הרגשה תפלה שהיתה לברוך כשחזר לחדרו לא מן הנשיקה לחמור באה לו, כי אם מתוך צער שנותק ממקור ההתרגשות המוזיקאלית הברוכה.
כך הרגישה עצמה נמלה שזה עתה השליכוה מעל ערימת סוכר דק.
תוצאות רבות וחשובות באו לברוך מאותו לילה.
הוא כתב וסיים את הקונצרט לתזמורת. התזמורת הסימפונית ניגנה את יצירתו.
הקונצרט הצליח מאוד. מנצח מפורסם, לבוש שחורים, ניצח עליה בחגיגיות רבה, כשתלתל שחור עולה ויורד חליפות כעל מצחו הגבוה. מחיאות־כפיים אדירות, כנהוג אצלנו, אדירות מאוד, הרעידו את חלל האולם, משנסתיים הקונצרט לתזמורת.
ברוך עצמו היה נבוך מן היופי הרב ששפע זה עתה באולם. אף־על־פי שהקונצרט היה עשוי מקטעים קונטראסטיים, בכל זאת היתה איזה רוח מחברתם יחד למנגינה אדירה.
מרוב התרגשות נתקשרו דמעות בעיניו. הוא הביט בעדן והכל נראה לו כיצוק מזכוכית רועדת. הוא הביט אל הגברים בעלי הקרחות, לבושי השחורים ואל הנשים בעלות התלתלים המלאכותיים והדורות השמלות, שישבו בשורות הראשונות של האולם ומחאו כף. תמיד היה ברוך נוהג להביט אליהם בלגלוג וביטול. אך הפעם הרגיש, כי הוא אוהבם אף על פי שאורח־חייהם שונה משלו, הוא רוצה בטובתם ושמח עמהם. ושפתיו לחשו: “חמור.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.