רקע
נחום גוטמן
מיפו לתל אביב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב, ספרית פועלים; 1950
תמונה 2.PNG

 

תולה־המודעות ששיחק לו מזלו, “מרכבת השליחים השחורה”, והוא סיפור מימות גירוש תל אביב


לא אני הוא האיש שיספר טראגדיות. מה גם כשהתחיל העניין כמו באוֹפּרטה ובקצב עליז, אני מושך, בדמיוני, בחבל המרים את המסך, ופרשת גירוש תל־אביב מתחילה.

אדם זה נראה ברחובות העיר יפו, בבוקר בהיר אחד, כשהוא מתקדם לאטו, אבל בהליכה מסוערת, הליכת חיגר, וגורר אחריו רגל אחת. בימינו דלי עם דבק, ועדת זבובים חגה סביבו. מדי פעם היו הזבובים עולים על גבו לנוח ולנקות את ראשיהם בגפיים מזורזות. משהחליפו כוח חזרו בעליצות אל הדלי. ביד שמאלו החזיק האיש פעמון וקול צלצולו היה קצב הליכתו החיגרת.

הוי, הקורא, השתדל־נא לשוות לעצמך את צלצול המִלְרָע, באוירת ערב הפסח ופרדסים פורחים.

אני ראיתי את החיגר מגבו – ואין בדעתי לצייר את פניו. זה היה ערבי, יתום עזוב, המפורסם בסמטאות יפו כסופג מכות. גבו כפוף וסביל, ערפו המתוח לפניו היה בית־קיבול נוח לטפיחות, שכל אדם היה מכניס לתוכו את תרומתו מתוך טוב־לב והרגשת עליונות. הליכתו הפעם היתה מאוששת ביותר, כשל אדם המרגיש כי יד הגורל היתה בו היום לטובה, שמח היה שנזדמנה לו הפעם עבודה שכל העינים מוסבות אליו. הגיעה שעתו.

הן זהו החן בחיי המזרח – שהגורל משחק בו כמו הרוח בין עלי העץ. עומד אדם במקומו אדיש ועצל. אם בא המזל – יבוא עד כפות רגליו, עדין ממש. התכופף והרים אותו, הוא בשבילך.

הנה לכן מהלך גם החיגר בחירות שכזו, כשהוא מפרפר בקיפולי בגדיו. הוא המרכז, מרכז המתקדם בצליעה – אבל מרכז בכל מקום. (והפעמון!) לא ציירתי בציור את המזל – אך את גלי הקול ציירתי.

מדי פעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק, מוציא מתוכו מברשת עמוסת עיסת דבק ומורח בה את הקיר. שולח ידו לבית השחי, מוציא משם פיסת נייר מגוללת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עלי את שתי כפות ידיו בזריזות כאילו תפס לטאה. לאחר שלא הראה הנייר כל סימני חיים ונשאר פרוש ואדיש, היה החיגר פוסע שתי פסיעות לאחוריו כדי לקבל טוַח־ראייה מתאים. העבודה לא היתה קלה: פעם שכח והדביק את המודעה כשפניה אל הקיר. עמד ותיקן. אך התיקון לא היה שלם: הוא תלה אותה כשראשה למטה, והחותמת הכחולה הקטנה שבסופה – למעלה. כשהמודעה היתה כבר דבוקה באופן מניח את הדעת – היה מצלצל בפעמון. זה כבר היה צלצול אחר, צלצול מקוטע המרסק את עצמו. צלצול צהלה. וכסיום היה מורה באצבע אל עבר המודעה הדבוקה ומחייך.

תמונה 3.PNG

אסף את כליו והוסיף לצלוע הלאה, בוקע לו דרך בחירות גברית בעדת הזבובים עד לפינה חדשה שנראתה לו טובה למלאכתו.

עתה, שאני מניח לזמן־מה את תולה־המודעות שימשיך בעבודתו – יש שהות להסביר מה עניין המודעה.

כי מודעה קטנה זו, שנשארה שטוחה ועלובה, נראה שהיתה עצומה בחשיבותה. גבות מכל המינים נצטופפו אליה. קראו עבה והפנו אל הרחוב המאיר פנים חיוורות. הרחוב עוד המשיך את חייו הרגילים – אך הגבות היו גבות של נידונים למיתה.

הסנדלר שעסק במיקוח עם מוכר תפוזים, פרש את סינרו ושם לתוכו מן הפירות. כששמע מפי אחד החיוורים את דברי המודעה, השמיט מידיו את קצות הסינר, הפנה את ראשו ימינה ושמאלה (חיה במלכודת) התחיל לפסוע אל חנותו, חזר בו, ופנה לצד־שכנגד. התפוזים התגוללו בעפר, יפים וחגיגיים.

כבר הזכרתי את החותמת העגולה הכחולה, חותמת מושל המחוז של הממשלה התורכית. המודעה עצמה הכילה הודעה קצרה: פקודה כי תושבי יפו ופרווריה צריכים לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוּונה בעיקר כלפי היהודים.

מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות – של אנשים הממהרים תוך הליכה מהירה וטרופה.

כך הלכה הבשורה הרעה ונתבחשה לתוך הקבל.


 

המרכבה השחורה


ברחוב הראשי של שכונת תל־אביב עמדה מרכבה. העגלון שלה, חגור אבנט רחב ואדום, במכנסיים רחבים, מרובי קפלים, כפלחים של תפוז, היה פוסע לאטו סביב המרכבה, שופע יִתְרות זמן, כאילו יש לו מחסן גדול של זמן. היה מושך בשפמו וזוקף אותו בהידור.

הסוסים זקפו אזניים קטנות והבריקו בעיניים חכמות. רתמותיהם משובצות בפעמונים קטנים. כשהטרידו אותם הזבובים היו מטלטלים את ראשיהם – ומיד נשמעים צלצולים כאילו להקת ליצנים הופיעה.

תמונה 4.PNG

מראה העגלון הזה, הבטוח־בעצמו, והמרכבה המצוחצחת נטעו בטחון בלב בסדרי חיים בלתי משתנים. רוח הפחדים שהגיח מתוך המודעה הקטנה – כאילו נפסק למראיהם.

לא, מראה העגלון הזה עדיין אינו נותן לי מנוחה, אף על פי שציירתי אותו בזה. הייתי מדמה אותו למקק גדול. לקברן. לשר הזמן אשר הגורל בידו. אף על פי שיודע אני כי הוא רק עגלון. מסור ורפרזנטאטיבי ביותר (כמו מקק, קברן ושר הזמן).המרכבה חיכתה למשלחת מטעם ועד תל־אביב, שנבחרה לנסוע אל מושל העיר יפו, להשתדל לרכך את גזירת הגירוש.

כאילו מתוך צו פנימי, בלי להביט בשעון שהיה מחובר בשרשרת גדולה לאבנטו, החליט העגלון שיש לצאת לדרך. בבת צחוק של רועה הכונס כבשים לדיר – התחיל לדחוף בגבותיהם של חברי ועד־השכונה שעמדו בקרבת מקום, וזירזם להיכנס ולשבת בתוך המרכבה.

הוא ידע מה הוא עושה. אזנו קלטה את קול נקישת המנעול של הדלת הראשית בבית ראש הועד.

טבעות, טבעות בשרשרת. בית דיזנגוף, ראש הועד, לא עמד על הכביש. המרכבה יכלה להגיע רק בקושי דרך החול העמוק. לכן חיכתה לו ברחוב הראשי. קול נקישת המנעול שימש אות לעגלון. אמנם, הנה הופיע ראש הועד כשעל פניו עדיין רוגעת מנוחת ארוחת הבוקר, שהיתה מסודרת וערוכה במגש כמו בכל בוקר. מפית בטבעת, כוס וישי וחיוכה השקט של אשתו. עיניו הפזיזות צילמו במהירות את הנעשה ברחוב – ועד שהגיע אל המרכבה כבר סיגל לעמו אוירה אחרת, סוערת. כי נצמדו בו עינים רבות, שתבעו ישועה. ואם לאמור זאת בלשון של צייר, אגיד שהאישונים שבעיניהם היו מורמים למעלה, ועד כדי מחציתם מכוסים בעפעף העליון.

אחד־אחד נכנסו חברי המשלחת לתוך המרכבה, שהיתה עונה בטלטול חזק על כל רגל שעלתה על המדרגה. הטלטול היה ביחס שוה למשקל גופו של כל חבר משלחת. כמו במאזניים. המרכבה איזנה אותם בצדק.

עלה חבר הועד, קצר־הקומה והסגלגל – טלטלת ירידה וטלטלת עליה – והוא כבר מיושב והמרכבה נרגעה. עלה השני, רזה וצנום – טלטול־מה ונדנוד־מה ופתחה של המרכבה נשאר פעור לבאים אחריו. המזכיר הצעיר, המזורז, לא לקח בחשבון את גבהו הנכון כשהוא חבוש בתרבוש הגבוה, לא שלח את ראשו לפניו בהרכנה לתוך המרכבה והכובע נפל מעליו. הן צריך אדם להתאים את עצמו למציאות.

לאחרונה, כאשר ראש הועד, דיזנגוף המכובד, נשוא הפנים וכבד הגוף, העמיד את רגלו על המדרגה – טולטלה המרכבה טלטול מכריע, מלא ויסודי, וממצה עד כדי כך, שנשמעה לו בתוספת חריקה משונה, מתוך איזה פינה חבויה שבמנגנון המרכבה. היה רושם שיותר מכך אין ברשותה עוד אמצעי ביטוי. יותר מכך אין ביכולתה לעשות.

קול זה שהיה חלש, היה בו ביטוי חזק. משל גבר שאינו בוכה – משמיע גניחה חנוקה.

גופו של ראש העיר סתם את הפתח וחסם את בית־הקיבול. ברכי היושבים במושבים, שהיו מופנים זה אל פני זה, נשתלבו והיו כאצבעות משולבות של שתי כפות ידים. במרכבה זו שלחה השכונה את מיטב דבריה – והנה הם מכונסים כטבלאות הדומינו בקופסה.

חברי המשלחת היו מיושבים בצפיפות, חבושי תרבושים אדומים שהבליטו עוד יותר את החיוורון והמבוכה שבפניהם. הציציות השחורות שבתרבושים התנועעו בעליצות שלא התאימה לשעה זו – כמו צעצועי־ילדים בבית אבלים.

תנועת חן נמלצת עשה העגלון בשוט. והצליף באויר על החלל שמעל לגבות הסוסים. השוט השמיע קול נפץ, שורות הפעמונים שעל רתמות הסוסים הרעידו צלצולים עליזים שהתחרזו אחר ברעהו. הסוסים זקפו זנבות שנפרשו בחן של זנב טווסים; כיווצו את פי־הטבעת ועורם הִבְזִיק. המרכבה נעקרה ממקומה, הלכה והתרחקה והתכסתה בענן־אבק של כביש יפו.

הרחוב נראה ריקן ומלא צפייה.

ובכל זאת היה הבוקר יפה, כאותם התפוזים שנשארו מתגוללים בעפר. גבעות החול שמסביב לשכונה היו חלקות וקרירות ודמו לצלחות־מיקפא הפוכות. הבתים הקטנים היו עטורים גינות פרחים כמו מגבעות נשים.

בשעה זו עדיין נשמע יפה שאון גלי הים. השמים והחול – גווניהם כגוני הצדף. יונים יצאו מן השובך שמאחורי הצפצפות, פסעו כמה פסיעות, מקישות ברגליהן האדומות על קרש השובך, קרבות לקצהו, הפנו ראש לצדדים, הביטו בעין אחת עגולה והפילו עצמן למעוף, מעל לגבעות החשופות – אלה שכיום הן רחוב אלנבי.

השכונה היתה פרושה, נקייה, מגוהצת וחגיגית כמפה של פסח.


 

מה אמרו רקיעות הרגלים, וסוף


עברה שעה ארוכה והמרכבה חזרה לרחוב תל־ביב. העגלון מתח את המושכות. נחירי הסוסים היו לבנים מאבק.

חברי המשלחת יצאו מתוכה, זקפו קומתם, כשהם רוקעים ברגליהם במרץ על המדרכה, לנער מעליהם את אבק יפו.

תמונה 5.PNG

רקיעות אלה שרקעו אמרו: אנו רוצים עיר מרוצפת. רחובות ישרים, גנים, בטחון, תרבות. לא רוצים תנודות גורל ולא “טראחומה”, לא רעולות פנים, לא רוצים באלף־לילה־ולילה. רקיעות אלה היו פרוגראמה של חיים. הכרזה מדינית.

האנשים הרוקעים ברגליהם יצאו בציורִי עלובים במידת־מה. אל תראום עלובים באמת. כי מהם, מכאלה ושכמותם, קמו הדברים הגדולים. הן זהו הדבר!

חברי המשלחת הורידו את התרבושים מראשיהם, וגילו מצחים, שחציים העליון היה מיושב בטיפות־זיעה זעירות, חישוקים ורודים טבועים על מצחותיהם. ריפוד הקש שבתרבוש רטוב מזיעה. מראה פניהם אמר ברורות:

“אין מה לעשות. הגזירה – גזירה.”

חברי המשלחת הביטו ימינה ושמאלה וכמו גוש אחד נעו אל עבר מגדל המים וחדר הישיבות. יש להתחיל, יש לסדר, יש למַעֵט את הרע על ידי ארגון העניינים. ראיתי את ידיו המורדות של ראש הועד, עושה באצבעותיהן תנועות כאשר תעשה היד ברצותה לתפוש ולהחזיק במושכות. רגליהם של חברי המשלחת לשו בחול ועשו לעצמם כמו עננים קטנים. גרגירי החול ממלאים את שולי מכנסיהם.

לאחר כל הדברים האלה השלים, סוף סוף, תולה־המודעות החיגר את עבודתו. ראיתי אותו יושב בסמטה צרה הפונה אל הים.

בקצה הסמטה רובץ כתם כחול של הים, המפתיע כל פעם כשאתה רואה אותו. מפתיע בגונו, בלובן הגלים ובשאון המים שהתחזק, מכיון שרואים אותו.

מושבת רוח ים מלוחה, המדביקה את הכותונת אל הגוף, במידה כזו שאתה כול ללמוד אנאטומיה.

טיח הבתים – שחור מחוספס ומשורטטות בו משבצות, כמו בעוגות דבש. או שהוא אדום, כצבע החרס השרוף. גגות אדומים נתונים על נדבכים בולטים צבועים כָחול. פתחי החלונות והדלתות של החדרים משחירים כפיות פעורים. על אף מרחב הים שמאחוריהם – הם־הם המרכז של הנוף. לחלונות סבכות־ברגל מצוייצות, המוסיפות חן של מעשה־תחרים.

תמונה 6.PNG

תולה־המודעות ישב על קיר הרוס, כשרגליו תלויות בהפקרות. הוא כבר היה אצל קצין המשטרה, סיפר לו שסיים את מלאכת התלייה, השיב לו את הפעמון, וקיבל מידו את שכר עבודתו. נכנסה בו רוח חכמה ונימוסים יפים ונשק ידו של הקצין. הלה הצטחק ותקע לו בערפו כף. שניהם נשארו שבעי־רצון. החיגר קנה לו בכספו פיתה וגבינה, נוגש בפת ולועס בתיאבון, כיאה לאדם ששחק לו המזל.


 

על האדון אייזיק ועל העגלונים ואף הוא סיפור מימות גירוש תל־אביב


תמונה 7.PNG

בציור זה, נקרא לו ציור א', ציירתי את מר אייזיק. זה שמימין הוא מר אייזיק בדמותו הרגילה, ומשמאל – לאחר ששמע את פקודת הגירוש, ואת פקודת אשתו. ולמה המגש שלפניו – תבינו מהמשך הסיפור.

עתה אתחיל מהתחלה:

הגברת אייזיק שמה את שתי ידיה הרכות על השולחן, משני עברי כוס התה, הסתכלה בהן ובשתי טבעות היהלומים שעליהן, הישירה את עיניה אל בעלה ואמרה בקול קצוב, כמו שאומרים פקודה לילדים:

“עליך לנסוע לפתח־תקוה, לשכור חדר ולהתקשר עם עגלון שיעביר את החפצים המעטים. ושלא ירמו אותך במחירים”


אני נותן כעת שורה ריקה – כדי שתסמל במידת־מה את הריקנות הגדולה שנתגלתה פתאום לפני מר אייזיק. הוא, משום־מה, השלה את עצמו בתקוה שאת הטרחה הזאת – טלטול הבית ועקירתו מתוך השכונה הזאת לתוך מערבולת הבלתי נודע, תקבל על עצמה אשתו, בין שאר טרדות הבית. לפעמים היה מר אייזיק גם תמים. נראה לו מגוחך להטיל עליו תפקיד בזה. הוא בקי בענייני מסחר אך לא בטרדות בית. אך אין ברירה. אשתו אמרה.

שיחה זו היתה ביום השני לאַרְכָה שניתנה לפקודת הגירוש – ולמחרתו הוא היום האחרון. הלילה שבא לאחר השיחה הזאת היה ליל נדודים למר אייזיק. הוא טילטל עצמו במיטה מצד לצד והתפתל. אף על פי שנפלה על השינה היו לו יסורים גדולים. אני משער לי שטלטולים מעין אלה יש לגולם לפני שהוא הופך להיות פרפר. עליו להתהפך מבפנים ומבחוץ ולסגל לעצמו סגולות שלא היו לו.

הנה לכן התרוצץ מר אייזיק מן הבוקר ברחובות השכונה, ועדיין לא השתחרר מאותן תנועות עצבניות שסיגל לעצמו במשך ליל הנדודים. כשראיתיו באותו בוקר לראשונה, עלה בדעתי להשוותו לגולם ההוא. איני לועג לו: אדרבה, הצטערתי על אבדן צורתו הרגילה, שהיתה מיושבת ובעל־הביתית. הנה בציור שלי תיארתיו בשני אופניו. אין חלק בראשו הקֵרֵח של מר אייזיק, שהתרבוש האדום שלו לא ניסה להתיישב עליו – ולא מצא את מקומו הסופי. לבסוף נמצא התרבוש בין ידיו של מר אייזיק, שהיו פשוטות לפניו, כתוך רצון להפגין: הנה כמה הוטלו עלי דברים.

אחר כך ראיתי את מר אייזיק קופץ על עגלת משא ההולכת לפתח־תקוה. ללא היסוסי בושה עלה במידה ידועה של זריזות, משך קצת במכנסיו, כדי לתת רווח לברכיו והתיישב ליד העגלון המאובק.

לפי האופן שבו הפקיר את עצמו על הקרש המכוסה שק, ונתן לאבריו את הרשות להיות מוטלים ברפיון – הבינותי שנסיעה זו עלתה לו במשא ומתן קשה עד שנקבע שכר הנסיעה.

ובינתיים מראה רחובות השכונה נשתנה הרבה. בכל הבתים נפתחו שני חלקי הדלתות. הכתמים השחורים של הפתחים, שנתרחבו שלא כרגיל, השרו טעם של הפקרות. כלי מטבח הוכנסו לתוך ציפיות כרים וארגזי נפט. יש לקבוע יחס אחר וחדש לעניינים רבים נושנים וקבועים. שולחן הניתוח של הרופא עמד על המדרכה. הוא נדמה קטן וערום. באמצע הרחוב עמדה ספת־קטיפה אדומה, כך, תחת כיפת השמים.

תמונה 8.PNG

ילדים עוסקים בהתרת חבלים שהיו מתוחים בחצר. נעשה ברור, שטוב לדעת לעשות קשרים קלי־היתר. טוב לדעת מה מידת אורך החבל הנצרך לחבילה.

הו, הו, כשיוצאים לדרך ונוטלים רהיטים בלי לדעת איפה תהיה התחנה ואם יהיה גג לראש!

אנשים שאינם רגילים בנשיאת משא מטים את גופם לצד שכנגד בהעוית־פנים. הכל הולכים אל עבר הכביש הראשי שמאחורי פסי הרכבת. צעדים ראשונים, הליכתם אינה בטוחה. הם מביטים סביבם האם באמת כבר הגיע הרגע לעזוב. שוהים קצת, מביטים לצדדים. נושאים עיניים. עננים קלים, יונים וגבעות חול. האנשים השפילו עינים חרבות, כאילו ראו עטינים ריקים מחלב. אין מושיע. מכיון שהגיעו לכביש המאובק והלבן וכמפקידים עמם לתוך זרם מים – התחילו פוסעים במרץ, התמדה והכנעה. כמו אגרופי הלש בצק. כבר זזו ויצאו עגלות עמוסות רהיטים וחבילות לעבר הכביש.

בשעות הצהריים ראיתי את מר אייזיק קופץ מתוך עגלה שהגיעה מפתח־תקוה. הוא היה מזורז כאדם שכבר למד משהוא במשך יום זה. תרבושו על ראשו, ידיו פרושות לפניו כאילו נשא מגש עמוס.


 

מה היה סוף־סוף, במגש העמוס?


ספקות:

איך להתחיל לספר לאשתו את כל שעבר עליו בנסיעה זו? מר אייזיק ניסה במחשבותיו להרצות את הדברים בדרך כרונולוגית, לפי “איך שקרו” – וראה שיקשה עליו להגיע לסוף ברור. ניסה על דרך התוצאתיות – ומצא כי זה מסובך מאוד, ומשאיר מקום לשאלות הסברה הרבה. חשב לספר בדרך ההלצה, כאדם, כסוחר, שבטוח כי הצליח – ו“לא הלך” לו.

איך לספר, בלי להכנס לפרטי המערבולת, איך להסביר שפתח־תקוה היא עיירה גלותית, זרועה בתי־כיסא, הדפוקים מקרשים סדוקים, ללא מים שוטפים. זבובים גדולים. והוא ראה שם בין הקוצים שבחצרות רמשים אדומים בעלי נקודות שחורות. רמשים כאלה ראה בימי ילדותו לפני שיצא לכרך, ועוררו בו געגועים לילדותו המלוכלכת והיפה. לא עלה בדעתו שרמשים אלה נמצאים בארץ. איך להסביר שבפתח־תקוה אין אסיפות וועדות ודיונים ובעיות. פתח־תקוה, כל אחד לוחם שם, פשוט, את מלחמתו לפרוסת־הלחם. איך שהוא יכול. ביידיש. בלי מדרכות. בבוץ ובניצול כל חולשות האדם. פרות מלוכלכות בצואה נוזלת. זבובים מרובעים. מורסים אותם בין אצבע ואגודל. אין שם אפילו קומפלט אחד שלם של כרכי “השילוח”.

ואיך להסביר את מראה החדר ששכר, הבנוי קרשים דקים שזרקו עליהם טיח דק. ותקרה של רעפים אדומים עם קיני ציפורים בין הקירות, ושכר הדירה צריך לשלם מראש בעד שנה שלימה, שכר גבוה ביותר. ושהעגלונים (הוא מצא שניים אחים עגלונים) תובעים שכר־נסיעה־אחת סכום כסף שאפשר היה בו, לפני זמן מה, לקנות סוס חי. ניצול מכוער של אסון שנתרגש על חלק מן היישוב. איך נעמוד בפני הגזירות ובפני האחים? ופתאום יכולים הם, האחים, גם לא לבוא עם עגלותיהם. ונישאר תקועים. ואיך לספר לאשתו? הוא ראה למול פניו אצבע מושטת, אצבע אשתו. והוא שמע את קולה האומר: ־ “בוריה! אני תמיד אמרתי לך: הציונות שלך תמיט עלינו אסון.”

בבית מר אייזיק היו כבר כמה חבילות ארוזות וקשורות בתוך שטיחים, מוטלות על המרפסת. תריסי הבית היו כבר מוגפים, חוץ מאלה הפונים הרחובה. דרך הפתח ראיתי את חדר האוכל; על השולחן הגדול עמדה הפתילייה. אי־סדר זה היה לכבוד יום מיוחד זה. בסיר שעל הפתילייה התבשלה ארוחת הצהריים “ממה שיש”.

מר אייזיק עלה בזהירות בשלוש המדרגות אל המרפסת, כנזהר שלא להתקל ולא להשמיט את המגש שלו. עמד וניקה יפה בשק הפרוש את רגליו והספיק לחשוב: שטות נוספת! למה לשמור על נקיון הבית – ממילא עוזבים אותו תיכף. הרים את ראשו ונפגש במבטה של הגברת אייזיק. היא ישבה במקומה הקבוע ליד השולחן.


 

איך סיפר מר אייזיק


קרה הפלא. בדיוק ברגע זה ידע אייזיק איך לספר. כמו במטה־קסמים נעשה לו פתאום ברור, ברור מאוד, מה הספיק לעשות בפתח־תקוה ומה עוד עליו להספיק לעשות, והעיקר איך לספר לאשתו את הכל. מר אייזיק שמט את ידיו (המגש הנעלם) ואמר:

“תני לי, חנה, ממה שמתבשל על הפתילייה. עלי ללכת לבנק. להשיג הלוואה.”

הגברת אייזיק הגישה לו את קערת מרק העדשים. מר אייזיק אכל ונהנה מן החום שהתפשט באבריו מן המרק. נהנה מקוי האור שחדרו לחדר האפלולי בעד התריסים המוגפים ונפלו על הרצפה הנוצצת, וחשב: בחדר ששכרתי אין תריסים. ונפלא! והתפלא שהצליח לספר לאשתו את כל קורות היום. נראה שבאמת הצליח מאוד לספר הפעם. כי הגברת אייזיק הגישה לו, כשגמר לאכול, מטפחת־באטיסט מגוהצת, בשקט ובכבוד. ואמרה:

“תן לי את המלוכלכת.”


 

על דמויות שונות שיש למרפסת רגילה


בינתיים, כאילו הלך וקטן המרחק שבין השמים והאדמה. אי אפשר להלך בקומה זקופה. עגלות עמוסות עוזבות זו אחר זו. השכונה מתרוקנת.

מר אייזיק עוד לא חזר מן הבנק. הבנק ודאי כבר נסגר. הציפייה לשובו הלכה וגדלה בביתו. ואותה מרפסת רגילה, בעלת שלוש המדרגות, עמוסת החבילות, הפכה והיתה לעמדת־תצפית.

בני המשפחה עלו והשעינו עצמם על החבילות, כאילו היו סלעים, או שהיו מותחים את עצמם ועומדים על קצות אצבעותיהם ומסתכלים מעל ראשי האנשים אל עבר קצה הרחוב ליד שער הרכבת. עיניהם היו מחטטות ומחפשות לראות אם לא בא ראש המשפחה.

בשעה ארבע צצו ארבעה זוגות אזניים מחודדות של סוסים רתומים לעגלה. זו התגלגלה בזריזות, של מביא פדות, קרבה ועמדה ליד פתח בית אייזיק. ישבו בה שני עגלונים חסונים. כנראה אחים. הסתכלו במספר הבית. חייכו אליו, אך לא קפצו מן המושב.

“מר אייזיק בבית?”

“איננו. אך תתחילו להעמיס את אלה החפצים.”

“עד שלא נגמור בעניין השכר – איננו זזים.”

"תשובה מפוכחת זו, בשעה מאוחרת זו, עם סיומו של יום אחרון לגמר פינוי השכונה – היתה כמכת גרזן.

הראיתם חבית מים שדפנותיה נתבקעו והמים היקרים פורצים מתוכה, נשפכים סתם בחול הבולע אותם בלא־איכפתיות? ראיתם? כך היו דומים בעיני, אותה שעה, בני משפחתו של מר אייזיק. הם עמדו סביב העגלה והיו כאילו הולכים ונעשו מצומקים וקטנים. כוחותיהם יצאו מכתפיהם ששפו, עברו לאורך רגליהם וניגרו ארצה לתוך המרצפת האדישה. הזמן חולף, עגלות יוצאות, ובאזניים – כאילו – דפיקות־תוף ההולמות במהירות שאינה נותנת אויר לנשימה.

מעל התצפית ראו סוף־סוף בני המשפחה את ראשו הקרח של האב, עד שנתגלה כולו מתנשם ומחזיק את התרבוש לפניו.

האחים עלו ועמדו על המרפסת. אז התחיל המשא־ומתן על שכר ההובלה. אין אני עושה נכון אם קורא אני לזאת משא־ומתן. זו היתה מלחמת־שניים שנתפתחה בין מר אייזיק ושני האחים. הכוחות לא היו שוים. כולנו עמדנו על המרפסת, שהפכה להיות זירה, והבטנו בעינים ריקות אל הלוחמים. מר אייזיק היה חביב, הוא ניסה לדבר בכל האפנים: דיבר כסוחר פקח יודע הלכות מסחר, אחר כך בדרך השכל הפשוט והיושר ואחר כך הגיע לדרגה אחרונה, הוא כבר לא מיקח, כי אם הוכיח כיהודי בעל־מוסר כי:“עזוב תעזוב עמו”, ולבסוף כציוני שקרא את לילינבלום. המרפסת הפכה והיתה לבמת נאום. הנואם כבר לא פנה אל העגלונים בלבד, כי אם אל הרחוב, אל הקהל. הוא כבר דיבר בלויית תנועות ידיים מעוגלות, אל האויר.

לא הלך!

תמונה 9.PNG

האחים, לעומתו, אחזו רק בתכסיס אחד, שלא שינו אותו כל הזמן. האחים חילקו ביניהם את התפקידים. אחד מהם דיבר עם מר אייזיק, והשני, כדי לגרות את התיאבון לסיום מהיר של המשא־ומתן – התחיל מוריד בזריזות את הקרשים מעל העגלה, כדי לאפשר את העמסת הרהיטים לתוכה. והיה כאשר מאן מר אייזיק למחיר הכבד – מיד היו האחים מתחלפים במקומותיהם ובתפקידיהם: הראשון רץ ומחזיר את הקרשים ומסדרם בזריזות, בתוך העגלה, כמקודם – והשני תופש את מקומו אל מול מר אייזיק ופותח במשא־ומתן מחודש, טרי ורענן ומלא יזמה כמו עפרון שחודד זה עתה. חליפת התפקידים בין שני האחרים חזרה שמונה פעמים.

מרת אייזיק, שלא היתה נוכחת כל עת המשא ומתן, הופיעה פתאום, על הרקע השחור של החלון הפתוח, שלחה יד רכה ומעודנת עם אצבע זקופה אל מול בעלה ואמרה:

“הציונות שלך!”

תמונה 10.PNG

כעבור חצי שעה ראיתי את העגלה העמוסה של משפחת אייזיק עוברת ברחוב הראשי. על פני כל החבילות היה מוטל שולחן, רגליו המסורבלות היו מושטות אל מול הרקיע במחאה. כמו נבלת פרה בשדה.

הגברת והאדון אייזיק הלכו אחריה ברגל עד קצה הרחוב. הגברת לא הפסידה כלום מחשיבותה הרגילה. פניה היו מרוכזים אך ללא פחד בהמי. כשהגיעו לכביש פתח־תקוה עלו וישבו על העגלה.

הגברת אייזיק ישבה זקופה והחזיקה בידה שמשייה לבנה לימות החמה ומטרייה שחורה לימות הגשם. שתיהן ביד אחת. והיתה האדם היחיד שהרחיק ראות עד לימות החורף הבאים.

תל־אביב! איו להכירך. תל־אביב, את הפכת להיות מחנה גולים. כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות.


 

יש הבדל, יש הבדל!


פתאום קרה משהו ברחוב. אנשים התחילו לרוץ אל עבר שערי השכונה. נשמע צלצול רם ועליז של דליים ריקים, קול שוט וקריאות. מתוך ענן אבק לבן שעלה מן הכביש הופיעו עגלות. אחת, שתיים, חמש, שמונה, הרבה!

עגלות של איכרים שדפנותיהן סולמות. עגלות שבזויותיהן נשארו תקועות שבּלים. עגלות שהעלו באף ריח של מרחבים צהובים, לא מרחבי חול כאלה אשר סביב השכונה, כי אם ריח שדות צהובים ברוכי־יבול.

והעגלונים, עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי־קש רחבים. פניהם היו ידועים מאוד, כאילו יצאו כולם מתוך צילומי־קרובים השמורים בכל בית. דודים ובני דודים.

העגלונים תקעו את השוטים בראש העגלות, ירדו ותלו שקי אוכל לפיות הפרדות. והעגלונים ידיהם היו תפוחות מעבודה, הקמטים שבהן הזכירו את חריצי האדמה השמנה המתבקעת.

תמונה 11.PNG

שיירת עגלות זו באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. שיירת עגלות זו שהתה יום ולילה בדרך עד שהגיעה הנה. שיירה זו הלכה בדרכים עקלקלות, כדי לא להתקל בצבא התורכי, שודאי היה מחרים את הפרדות העגלות והעגלונים.

שיירת עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים, הו, כשיש אחים לעזרה – קל יותר לשאת כל אסון. בא הבטחון כי נוכל לאסון. יש כוחות, יש סבלנות. יש גם בת־צחוק ובדיחה קלה – ודאי שנעבור את הצרה בשלום. פתאום נראו האנשים כאילו התרחצו והסתרקו.

כך נגלה הצד השני, במקום הדיכאון באה התאוששות. ריח הפריחה של הפרדסים וחבילות המצות בסדינים הטהורים מרמזים על חג כמוס השמור למאמינים בו.


 

אחד בחוּר


עגלון, אחד בחוּר, התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט שמאחורי העגלה והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. למשמע מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן. עד שהמים מתבעבעים בדלי הביט הבחור בעיניים נבונות אל בני המשפחה שעמדו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרויה פנה הבחור אל הסבתא (איך ידע, כי הסבתא היא המנהלת את ענייני המשפחה הזאת?) ואמר:

“סבתא, החפצים מוכנים?”

סבתא הביטה בו בראש מורכן מעבר למשקפיה וענתה:

“ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. בחֶרסון. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל.”

“סבתא, מי רוצה כסף? – ענה הבחור – הנה את שבי לך על הארגז הזה, בצל הבית, והביטי אם נכדייך ואני מוציאים את כל הרהיטים שאת רוצה לקחתם אתך.”

סבתא אינה שבעת רצון:

“מה נטפל אלי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל.”

אחר רגע הוסיפה:

“מה השמחה עלי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, על ארגז ודוקא בצל? אפילו בחתונות בנותי לא ישבתי לנוח.”

בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בלבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר כי רוצה היא להמנע מלקבל עזרה מקופת־הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את העיר חרסון וימי־עושרה.

“סבתא, מדוע אינך מבינה – משדלים אותה הנכדים – הוא אינו עוזר בעד כסף.”

“מרגע שבא הבחור אעם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם!”

“הבחור עם הסוסים” הביט בעיני סבתא, בת צחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, שבמקצת עולות זו על זו. זה שיווה לו הבעת חן משונה. בת צחוק כזו מצטחקים רק בני משפחה בינם לבין עצמם.

בת הצחוק עשתה את שלה.

“טוב, הנה אני יושבת!” אמרה סבתא בויתור.

“כן, סבתא, שבי־נא בצל. לא נשכח אותך פה. עוד אושיב אותך בראש העגלה, ליד המצות העטופות בסדין הטהור, ועיניך תהיינה צופיות על פני הדרך. נרפד את מושבך ולבך ירחב אל מול השדות, כאילו יוצאת את לקדם את פני הימים הטובים שנכונו! לך, לנכדייך, לתל־אביב ולכולנו. מגובה מושבך תראי אותם, אַת הראשונה! ותבשרי אותם לנו.”


הוא מדבר, ובינתיים מרים בקלות את החבילות ומסדרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של ידיו.

הוא פנה ועלה אל מרפסת השכן, ממול, והתחיל להעמיס גם את חפציו על העגלה. בפינת החדר ראה כורסת קטיפה אדומה, מאותן הכורסאות שבאגדות, שסבתות יושבות בתוכן וסורגות, ומשענות רפודות מן הצדדים, לידיים, והדום לרגליים.

“וכסא־נוח זה תקחו עמכם?” שאל הבחור, נשא אותו וקשרו יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהן מדרגות. הרכין עצמו בחן ואמר:

“סבתא! הנה!”


 

האדמה מסביב היתה שלנו


בינתיים יצאו עגלות אחר עגלות. הן הלכו הלוֹך וחזוֹר בין כפר־סבא, פתח־תקוה ותל־אביב. השכונה הלכה והתרוקנה.

בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי־וערב, כמו שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב מתרוקן.

רוח אחר־הצהריים קמה והסיעה את פיסות הנייר ושיירי הקש ושלחה אותם לפני העגלות היוצאות לדרך.

עוד שעות אחדות והחול שנדוש כל כך, במגרשים שבין הבתים, ביום נסער זה ברגלי אנשים נסערים – יהיה חָלק ולָטוּף, והבתים יעמדו שקטים וסגורים, כאילו אחוזים בכבלי שינה וכישוף.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוביל אל עבר פתח־תקוה, היא יצאה אל בין השדות שמאחורי חורשת האקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח, שזה מזמן הרפתה מהעיף את פיסות הנייר והקש, נטפלה לקווצת שערותיה הלבנות, שיצאו מתחת שביסה. סבתא שלחה את ידה המקומטת והזריזה, משופשפת־הצפרניים מרוב עבודת בית – והכניסה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והסתכלה ישר אל אשר לפניה במרחב. האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים הפורחים, והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין ליד ימינה של סבתא.

סבתא הצטחקה ואמרה:

“ואת פני חג הפסח נקבל בשדות.”

תמונה 12.PNG

המלצות קוראים
תגיות