זבל ההיפּוֹפּוֹטאמים 🔗
(דו־שיח בין פרנסואה הזקן ומאק־מאן־הוֹל)
בוקר אחד מצאתי בגן את פרנסואה הזקן יושב מאחורי חצר האיילות, על ראש ערימת־זבל. לידו עמד שכני מאק־מאן־הוֹל.
הבטתי בשני ידידי אלה שנתחבבו עלי מיום שהכרתים, הנה זה יותר משנה תמימה. פרנסואה הזקן צנוע ורוגז ומאק־מאן־הוֹל שבע־רצון. לא נשתנו. הם נעשו ידידים טובים, אם כי רבו ביניהם תמיד בדרך של הלצה. ניגשתי לשמוע את דבריהם.
מאק־מאן־הוֹל: (מצביע על ערימת הזבל) “זבל עדין! אולם זבל ההיפופוטאמים ודאי שמן וטוב ממנו, כי הם עצמם כל כך שמנים.”
פרנסואה: “כן, זבל ההיפופוטאמים יקר מאוד. על כף אחת זבל ה”היפו" ועל הכף השניה – כסף טהור!"
מאק־מאן־הול: “עסק לא רע.”
פרנסואה: “אולם יש צרה: אין זבל היפופוטאמים כלל בנמצא.”
מאק־מאן־הול: “חיות שמנות כאלה אין להן… איך לומר לך, אינן מפרישות זבל?”
פרנסואה: “מפרישות.”
מאק־מאן־הול: “ובכן? אסוף!”
פרנסואה: איש הפילהרמונית העירונית של העיר פאריס; וכי לא ראית כי ההיפופוטאמים מטלטלים, בעשיית־צרכיהם, את זנבם הקצר והחזק הנה והנה, במהירות מפליאה? כך הם מפזרים ומעיפים את הזבל מהם והלאה. אף שמץ אינו נשאר תחתם. הזבל מתפזר ברעש של ראקטה מתפוצצת למרחק או נתלה על העצים הסמוכים, אם אינך עומד במקרה בקרבתם."
מאק־מאן־הול: “למה הם עושים כך?”
פרנסואה: “כדי שחיות הטרף לא תלכנה בעקבותיהם לפי סימני הזבל, ידידי הטוב.”
כשניגשתי אליהם ראיתי כי בגדו של מאק־מאן־הול מכוסה כולו רבבים. הבינותי למה שאל בדבר הזבל.
איך אפשר לדעת מה חושב האריה? 🔗
“פרנסואה ידידי, – שאלתי, – אתה הן ידעת את כל דרכי חיותיך. אמור־נא לי: מה חושב הלביא הצעיר?”
“ידידי הסקרן, אני שמח שאתה נותן לי הזדמנות לדבר. אולם על שאלתך איני יודע ואיני רוצה לענות לך. מעטים הם אנשים המסוגלים להבין ללבו של חברם, כל־שכן קשה לו לאדם להבין ללבו של בעל־חיים. זה קשה משום שאנו משוללים כמה חושים המצויים אצל החיות. מה יכול אני לענות לך על שאלתך? אנחנו, בני האדם, נוהגים לייחס לחיות את הרגשותינו־אנו. זה אות ליחסנו הטוב לחיה. אולם אין ספק כי שונה היא הרגשת החיה מהרגשתנו. תרגיש את החיה כפי שאתה מסוגל לכך. אהבת החיות, ידידי, היא הראי הטוב ביותר לנפש האוהב אותן.”
עניתי לפרנסואה:
“תמיד כשמשמיעים בּאָזנַי דברי־חכמה טובים ונכוחים, אין הם מעמידים אותי על פתרון ברור.”
ופרנסואה ענה לי:
“ומה אתה חושב? דבר־חכמה – זו חתיכת־שוקולדה שמכניסים אותה לפה והיא יורדת רכה לתוך הכרס? הוי, מלפפון חמוץ שעדיין לא החמיץ…”
פתאום עצר פרנסואה הזקן בדיבורו השוטף.
מה קרה?
קינה על האריה בגן־החיות 🔗
בפרק הקודם תיארתי, כיצד ישב פרנסואה הזקן על ערימת זבל־האיילות והתחיל מחרף אותי. פתאום הפסיק את דבורו השוטף.
שורה ארוכה של ילדים נכנסה לגן־החיות. אלה היו ילדי בית מחסה ליתומי המלחמה העולמית, לבושים תלבושת אחידה.
“למראה אורחים קטנים אלה, – אמר פרנסואה הזקן, – אני שוכח את רגזי וכעסי. ילדים אלה המהלכים בגן בבגדים שלא נתפרו בשבילם, מהם גדולים ומהם קטנים ממידתם, מביאים אותי לידי דמעות. אני מסתכל בהם ואני מבין יפה כמה טוב להם להמצא בגן הזה.”
"אני חושב לי: פראנסואה מנוּבריה, אין דבר! לא לשוא סובלות כל החיות הנמצאות אתך.
"העלה פעם בדעתכם לשאול: לשם מה סובלות החיות האסורות שהובאו ממרחקים ומתענות כאן במאסר עולם?
"שלושים ושבע שנים אני מתהלך בשבילי הגן הזה ורואה בייסוריהן. שבילים נהדרים אלה שבגן יפים לכל באי עולם, אך למעני שבילי ייסורים הם.
“וכי יכול לבי, אף שאני משמחו יום יום בכמה בקבוקי יין שאני שותה במרזח “העכבר הירוק”, – האם יכול לבי לשאת את מראה האריה המוטל כפרה ברפת, כחזיר ליד השוקת? עם כל מגע בכפיר שלנו נושרות ממנו שערות כמו מאדרת־שיער אכולת עש כאילו היה ממולא סמרטוטים ופיו יודע פהק לכל רוחב המחוז הרביעי!”
פרנסואה מספר על ייסורי הג’יראפות 🔗
"כמה צר לי, אורחיי הטובים, על הג’יראפות האצילות והטיפשות! מרוב עמידה על מקום אחד, בצפיפות, סגורות ומסוגרות, ללא אפשרות לרוץ כמה עשרות קילומטרים במשך היום, רפו רגליהן והן רועדות תחת משא הגופה, כאילו היו עשויות קוביות עץ. כל רגע נדמה לך שהן תמעדנה.
“וכי תוכלו לשָעֵר לכם כמה טרחות טרחו עד שהצליחו להעבירן מאפריקה הדרומית אל הגן הזה”
"בכור האחים האגֶנבֶּק הצליח להעביר בשלום שיירה קטנה של ג’יראפות אל תחנת הרכבת שבבוֹלאוַאיה והכניסן בנסי־נסים לתוך הקרון. הכושים נתנו אפסרים בראשיהן וקשרו אותם למעקה־הקרון הפתוח. האגנבק הבכור מחה את הזיעה הטרופית מעל פניו ועשה את חשבון הרוחים הצפוי לו ממשלוח ראשון של ג’יראפות לאירופה המודרנית. ניתן צפצוף: “צררר!” מיד שרק בקטר: “טו־ו־ו־ו!” – – – בוקה ומבוקה ומבולקה! הפראיות האצילות נבהלו, החילו לקפץ, לבעוט ברגליהן האחוריות, למשוך באפסרים. צואריהם הארוכים התפתלו כנחשים, תסתבכו זה בזה – עד שנתפקקו חוליותיהם.
"ועוד באותה תחנה שבבולאואיה הוביל בכור האחים האגנגבק לקבורה את כל המשלוח הראשון.
"אחיו הצעיר, האגנבק השני, למד מנסיון זה ועמד ושלח משלוח שני.
"הוא היה זהיר. הוא לא נתן אפסרים בראשיהן, אלא קשר אותם לחזותיהן, וצואריהם העדינים נשארו חפשים. את הקרון שבו הסיען קבע אחרון ברכבת, רחוק מן הקטר השורק, כדי שלא תבהלנה.
"כך הגיע משלוח ראשון של חיות ענוגות אלה לארצות אירופה.
"ועתה הנה הן סוף סוף פה, בשעה טובה, ומדדות לאט־לאט אלי שאול…
“ומה תועלת בכך, אני שואל? למי יש צורך בייסורי החיות כאן ובעמל הקשה שמשקיעים בני האדם לשמור עליהן?” –
פרנסואה הזקן עונה על השאלה ששאל 🔗
"הנה התשובה שלי: למראה פני הילדים האלה, העוברים בצעד כושל בתוך הגן הזה, אני מתנחם ומקבל את התשובה המניחה את הדעת:
"הילדים רואים בגן זה את דמות העולם הגדול, הרחב והחפשי. בגן הזה, נושמות ריאותיהם לרוַחה מאוירו של העולם הגדול. חיי הכרך, האנשים, המורים וסדרי החיים הקשים נראים להם פעוטים לעומת חיי כל הבריות המשונות שבעולם.
“זהו, אורחי החביבים, התפקיד שממלא גן־החיות.”
מאק־מאן־הול מכניס באמצע את מצחצח הנעליים 🔗
“נכון מאוד! – קרא פתאום שכני מאק־מאן־הול והפסיק את נאומו הנמרץ של פרנסואה הזקן. – נכון מאוד. זה כמו מצחצח־הנעליים.”
“?”
“מצחצח הנעליים מצחצח אמנם את הנעליים, זה תפקידו וחסל. אולם בשעה שהוא מצחצח אותן הוא ממשמש בהן. זה מרגיע אצת בעל הנעליים והוא שוכח כמה מצרותיו, למשל צערו על המגבעת שנפלה ופרחה בנסעו ברכבת או דאגתו שנשאר חב כסף בבית־האוכל. הוא נח ומתרענן כל זמן שמצחצח־הנעליים עושה במלאכתו. לכל דבר יש שני תפקידים.”
“חבל שהפסקת את דברי ידידי פרנסואה.”
“אין דבר, אני ממשיך,” ניחם אותנו פרנסואה.
פרנסואה הזקן מסיים 🔗
"בקול גדול אני קורא מעל ערימת הזבל הזאת: יחי האזרח הקטן של כדור הארץ!
“מראה הגן הזה נוטע בו מרץ, סקרנות ואהבת חיים לכל הברואים.”
בסוף שנות לימודיו בבית־הספר, כשהוא עומד בשורה, מחזיק ביד־ימינו את תעודת הגְמַר ושר בגרון נטוי ורזה את ההמנון שלנו – הוא באמת אזרח כדור־הארץ!
"וזה דברי האחרון לפני שאני יורד מערימת־הזבל הזאת:
"דואגים אנחנו לחיות – משום שאנו אוהבים את האדם!
“לא איכפת לי אם תלכו ותספרו, כי כך אמר פרנסואה מנובריה הזקן!”
פרנסואה הזקן סיים את דברו.
הבטנו אליו בשעה שדיבר אלינו ונדמה היה לנו כי ראש גבעת הזבל הוא ראש כדור־הארץ וכי ממרומי הערימה הזאת צופה השומר הזקן ופוקד את שלום כל כדור־הארץ.
את היום הזה לא אשכח. זה היה היום היפה ביותר – זה שביליתי בחברת שני ידידי. היינו שלושה אזרחי כדור־הארץ.
עוד כיום – אם יקרה לי דבר מעציב או אֶחלה, אעלה בזכרוני את פרשת היום הזה בגן־החיות של פאריס.
אני רואה את העננים השקופים שהתפרשו על פני השמים כמין וילון נפלא, מאחורי ראשו המזקין של פרנסואה הזקן.
אני שמע את קולו שהיה בו קצת מן הלגלוג והרבה מן האמונה – ולבי מתמלא תודה, על שניתנה לי הזכות לראות ולהרגיש את סביבי – ואני נרגע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.