רקע
נחום גוטמן
ביאטריצ’ה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב, ספרית פועלים; 1950

 

תולדות חייה כפי שסיפר לי מר מאק מאן הול


"כדי לספר לך על חיי הכלבה הזאת עלי להתחיל מן הגברת בעלת הבית שלנו.

"יום אחד, לפני שנה וחצי, קנתה הגברת שלנו נעלי־בית חדשות, רקומות פרחים. יפות היו הנעליים בעיניה והגברת היתה מהלכת ומביטה אליהן בכל רגע של פנאי. באותו יום, בבוקר, כשיצאה לשוק, הלכה והסתכלה כרגיל, בנעליה היפות. באמצע הכביש (אפילו כשהיתה מהלכת בכביש הסתכלה בנעליה) ראתה הגברת, ממש ליד אחת הנעליים שלה, כלב קטן, גור בן ימים אחדים. הוא שכב כשבטנו דבוקה לכביש. אילמלא הביטה הגברת שלנו בנעליה – ודאי שהיתה רומסת את הגור. וכי יש לנו מושג כמה נסים מתרחשים בכל רגע?

"ועוד באותו היום הובא הגור הזה, היא הכלבה ביאטריצ’ה, אל הבית שלנו.

"עיני הגור עדיין היו עצומות וגם אזניו מכוסות היו קרום.

"בעלת הבית שלנו טיפלה בו במסירות רבה. בלילות היה הגור מיבב, צווח ומילל בקולי קולות והיה מפריע לאנשי הבית לישון בשעות השקט שבין יממה ליממה, ולי – בתרגילי הנגינה שלי. כולנו נשאנו זאת בסבלנות. הגברת היתה מכניסה אותו למיטתה אל מתחת לשמיכה ואז היה הגור חדל מילל. היא היתה מיניקה אותו חלב מבקבוק־מציצה, ריפדה את ארגזו בעור־פרווה והיתה יוצאת יום יום לטיול קצר. כשגדל הגור היה אוכל כל מה שאנו אוכלים.


 

מלחמת פתקאות


"בימים ההם יצאה לאויר העולם הפתקה הראשונה. זאת היתה פתקה תמימה אשר כתבתי לגברת שלנו:

גברתי הנכבדה!

על משכבי בלילה צף רעיון במוחי והטרידני: האם אין לחשוש לחיידקים הנמצאים בפיה של הכלבה היקרה? וכי לא הוכיח המדע כי יש תולעים במעי הכלב?

והנה התשובה של גברתנו בגוף הפתקה שלי:

ביאטריצ’ה שלי טהורה.

"אז כתבתי פתקה שנייה:

גברתי הנכבדה!

וכי סבורה את כי שלוש מלים אלה יש ביכלתן לערער את אשר הוכיח המדע חמישים השנים האחרונות, את תורתו של פאסטר, הגדול באדם?

"ובאותיות קטנות מאד, מתוך דרכי צניעות, הוספתי:

ומה בדבר הכתמים שביאטריצ’ה משאירה אחריה על הרצפה ועל השטיחים?

"התשובה היתה:

אדוני הנכבד!

פאסטר היה איש גדול, אבל לא בשביל לרדוף את היתומה שלי ביאטריצ’ה שאך בזכות נעלי הבית שלי נצלה ממוות איום.

איה לבך אדוני הנכבד?

"ובאותיות קטנות:

הלא אני כופפת את גבי ומנקה את הכתמים של ביאטריצ’ה החמודה!

"ועוד פתקה:

גברתי הנכבדה!

אל־נא תראי בכך חוסר־אדיבות אם כתבתי על הכתמים שמשאירה החיה הזאת. לא נתכוונתי לכתמים עצמם, אלא לריחם הרע ולריחה של החיה עצמה, אשר המדע של המאה העשרים הוכיח כי הוא ישנו, ולדאבוני איו נעים כלל לאפו של אדם מן היישוב.

"תשובה:

אדוני הנכבד!

ביאטריצ’ה הנערצה ואני – אחת אנו. מיטתי מיטתה, לחמי – לחמה. האומנם עלי לחכות לעלבונות נוספים?

"פתקה:

גברתי הנכבדה!

לפתקה זו אני מצרף צרור פרחים להניח דעתך ולהוכיח לך שלא התכוונתי להעליבך. אולם מן הצד המדעי לא מן הדין הוא לתת לאיזה כלב לשרוץ בין בני אדם, למרר ולסכן את חייהם.

"תשובה:

אדוני הנכבד מאוד!

כך הוא הדבר: תחילה קראת לביאטריצ’ה יצור נחמד ועכשיו תכנה אותה “שרץ”! רואה אני כי אתה אומר להתנקש בחייה של ביאטריצ’ה שלי. ביאטריצ’ה היא ידידתי האחת בחיי העצובים והעריריים. והמדע שלך אף פעם לא שימח אותי ביום הולדתי ולא רקד לפני.

"כך ניטשה מלחמת פתקאות. מלחמה אכזרית ללא חמלה.

"כמה מדיירי הבית, כולם חרשים, הצטרפו אלי למלחמה בכלבה. באמת לא סבלנו אותה. היה נדמה לנו כי ריחה עולה אף מן התבשילים.

,,לאחר פתקה זו באו עוד פתקאות רבות לערות, שבהן אני מכונה אכזר, בחור זקן, גרב כחול, אינקויזיטור וכותש זבובים.

“כותש זבובים?” שאלתי בתמיהה.

“כן,” ענני מר מאק מאן הול.

“למה?”

"אני איש המצלתיים בתזמורת הפילהארמונית של פאריס. בעלת הבית חרשה, לדאבוני, ואינה שומעת את רעש המצלתיים. רואה היא רק שאני מכה בהן זו בזו. לדעתה אין אני מתכוון אלא לכתוש זבובים.

,,ועתה מר גוטמן, הגעתי לעיקר הדברים: זה כמה ימים שהפתקאות פסקו ושתיקתה ש הגברת מעוררת בי דאגה.

,,פתקאות אלה חסרות לי עתה, כמו שחסר לי בבית הזה רעש הרכבות בימי החגים, כשהרכבות שובתות ואינן נוסעות, כאילו הייתי מתהלך אז באויר.

,"אני דואג לכלבה! – קרא מר מאק מאן הול בעצב ונאנח.

“??”

"כן, אדוני! הכלבה המליטה גורים. מאז סבורה בעלת הבית שלנו כי ביאטריצ’ה בגדה בה ובידידותה. אהבתה ומסירותה של בעלת הבית הפכו פתאום לשנאה. היא התחילה להתאכזר אל ידידתה ואל גוריה. אינה נותנת אוכל לאם ואינה יוצאת עמה לטייל…

"הבוקר מת הגור האחרון של ביאטריצ’ה…

"אני מביט בשכולה זו ולבי מתמלא רחמים…

“אולם האם יכול אני, האם נאה לגבר ואיש מדע כמוני, להראות לה עתה יחס של חיבה – אחרי כל ה”ספרות" הזאת שאספתי על שולחני?

"אולם רחמי אלהים לא פסחו על הבית הזה והנה נמצאה תרופה למכה!

“לפתע פתאום קרה נס שלא ארע לנו זה שנים רבות –נכנס לבית שלנו שכן חדש! אתה האיש, אדוננו מר נחום גוטמן. אתה נשלחת להציל את ביאטריצ’ה!”

מה תשובה יכולתי לענות אז למר מאק מאן הול, בשעה שרגלי היתה מרגישה בחמימות גופה של ביאטריצ’ה אשר השעינה עלי את ראשה העלוב?

שתקתי. שכני הבין כי שתיקתי אומרת הסכמה.


 

שתי שאלות


“מר מאק מאן הול, – קראתי לפני שיצאתי מחדרו, – שאלה קטנה: כמה שעות אתה נוהג להתאמן במצלתיים ואימתי?”

“לילה־לילה, אדוני, שתי שעות: בין שלוש לחמש לפנות בוקר, בשעות השקט, כי המוזיקה אוהבת את החלל השקט.”

הצטחקתי לתשובה זו, כאילו שמעתי דבר הלצה.

אולם בלבי חשבתי: מתי אפשר יהיה לישון בבית זה?

“מר נחום גוטמן, גם אני רוצה לשאול שאלה קטנה, – אמר שכני, – למה באת לבית החרשים הלזה? מי שלח אותה הנה?”

“החמור שלא כאבו לו השיניים,” עניתי בעצב.

מר מאק מאן הול הצטחק כאילו אמרתי דבר הלצה – אף שלא הבין את תשובתי ואת פשרה.

אני וביאטריצ’ה יצאנו מן החדר.


 

פאריס


יצאתי אל הרחוב.

מול הבית המשונה ראיתי ציבור אנשים מצטופף, במעגל. קולות נגינה ושירה עלו מתוכו.

במעגל עמדה אשה אחת ושני גברים. לצואריהם היו כרוכות מטפחות אדומות. אלה היו זמרי רחוב. הם שרו שיר עצוב הנוסך שמחה בלב.

הם שרו ברגש, בפה מלא, כשעיניהם משוטטות ובולשות לכל צד, שמא רוצה מישהו לקנות מן התוים אשר בידיהם. היו מושיטים אותם לדורשיהם מתוך הכרת ערך עצמם, מבלי להפסיק את שירתם.

האנשים המתקהלים סביבם הביטו לתוך פיסות הנייר והצטרפו לשירה בהנאה רבה.

קניתי גם אני מן התוים והתחלתי לשיר יחד עם כל הציבור.

מעט מעט למדתי את המנגינה והמלים ושרתי ביתר בטחון. בינתיים עברו הזמרים לרחוב אחר ופתחו בשיר שני. הלכתי בעקבותיהם והתחלתי ללמוד גם את השיר השני. כאשר עברו הזמרים לרחוב השלישי שוב הצטרפתי אליהם ולמדתי גם את השיר השלישי.

כך נפתחו לפני, בפעם הראשונה, רחובות, ככרים, פרברים, גינות ושדרות של פאריס, עיר־הערים.

וכל כמה שהעמקנו, הזמרים ואני, והפלגנו לרחובות מרוחקים יותר, כן הרגשתי, כי העיר שוב איננה זרה לי. אמנם, לא פסקה להיות חדשה – אבל חדלה מהיות זרה. הייתי שר ומסתכל בפני האזרחים שהיו עומדים עמי במעגל ומנחש מה טיבם ומלאכתם.

מתוך שמיעת מוזיקה ושירה, מתבררים הרבה דברים סתומים. נדמה היה לי כי חכמתי ביום זה יותר מאשר בשאר בימים ורכי אני מבין ללבות האנשים.

בינתיים רד הערב. מוכרי הספרים המשומשים התחילו לסגור ולנעול את ארגזיהם וארונותיהם שהיו מוצבים ליד הקירות לאורך גדות הסֶנָה, קפלו את כסאותיהם והלכו להם בשלוה לבתיהם.

עם החשיכה נתרבו האנשים ברחובות. בתי הקפה המו מרוב אדם. נכנסתי גם אני לבית־קפה אחד.

אותה שעה היה בית־הקפה דומה בעיני לגן־חיות של המין האנושי.

היו שם אמריקנים וכושים, סקאנדינבים והודים, אוסטרים וסינים, ירושלמים ותל־אביבים.

האנשים ישבו ואכלו איש־איש ל־פי מנהג ארצו: מי במזלג וסכין, מי בקסמי־עץ דקים ומי טובל פתו בתבשיל; מי שהמפית כרוכה לו סביב צוארו ומי מניחה על ברכיו; מי שפרוסתו מונחת לפניו על צלחת גדולה ושטוחה ומי שנוטלה מן הסלסלה ותוחבה ישר לפה.

בארונות הזכוכית עמדו לראוה מאכלים שונים, של כמה מארצות תבל: אטריות איטלקיות, צלי הודי צהוב, גולַאש הונגארי אדום, צפרדעים אַ־לַ־מוד, שַׂלוים מצריים, אורז יאפאני שנבט זה עתה, בעלי־שמונה רגליים פורטוגאליים ושבלולים ספרדיים, דייסת אגוזי אמריקה משולשים, ששליק תורכי ודגי־שבת ממולאים.

וכמה מיני לשונות שמעתי סביבי!

כל האנשים אכלו ברוב נימוס והצטחקו בסבר נאה. מכיסי רבים מהם בלטו פיסות־הנייר שמכרו זמרי הרחוב.

לבי נתמלא חיבה לכל אנשי כדור הארץ.

חשבתי: מתי והיכן תינתן לי הזדמנות לנאום נאום לכבוד העיר פאריס, שכה הערצתיה מרחוק, מתוך לימוד וקריאה בספרים, ועתה אני מחבבה כל כך למן הרגע הראשון שראיתיה?

בשעה מאוחרת בלילה קמתי וחזרתי לבית המשונה.


 

מיטה נוחה


בלבי היה חג. שמחתי כי יושב אני סוף־סוף בפאריס, קריית האמנות. אמנם, הרכבות עדיין לא חדלו מנסוע על הגג, אולם אני לא הרגשתי בהן.

ציפצפתי לעצמי את שירי האהוב: “בא ה־א־ביב ומס־ביב” והשתרעתי בתענוג רב על מיטתי הנוחה.

אוזני התחילו להבחין בין כל מיני השאון, מלבד רעש הרכבת: הנה שריקות החשמליות שברחוב. גלגליהן משתחקים בפסי הברזל בשריקות־אנחה, והגלגל שעל קצה המוט שלהן, המסתובב על חוטי החשמל המתוחים מעל הרחוב, היה לוחש ומפעפע כשפוד מלובן של ברזל שמטילים אותו במים והוא מתיז ברעש ניצוצות חשמל. כל אוטו עובר היה תוקע לפני שפנה קרן הרחוב של ביתנו.

ובפינת הרחוב השנייה היתה תחנת מכבי־האש. שערי התחנה נפתחו ברעש וכמה עשרות מכוניות אדומות ואנשים חבושים כובעי נחושת יצאו חוצץ בקול תרועה חזקה וממושכת. הבית רעד על יסודותיו.


 

אין לי ברירה – אני נואם לפני החלון הפתוח


קמתי ממיטתי הנוחה ועמדתי בחלון. כל פאריס היתה שטוחה לפני. רוח קלילה ליטפה את פני. לבי היה מלא על גדותיו. לטיפת הרוח היתה לי כמגע־היד בעטין המלא של הפרה. כך שפע נאומי על מול החלון הפתוח:

"לבי טוב אליך, פאריס, גן־החיות של המין האנושי!

פאריס! את טובה, את יפה, את מלמדת להיטיב עם כל בני אדם!

פאריס! בך אני לומד לדעת, כי כל מנהגי העמים השונים בלי הבדל גזע וארץ יפים הם: יפים הם על כל זרוּתם – כל זמן שהם מתכוונים לטובת הזולת.

פאריס! חלש מאד הייתי בהיסטוריה בלמדי בבית־הספר, ולא יאה כי אני אספר את גדולתך מימים קדומים, אולם גם תלמיד חלש בידיעת היסטוריה יכול להיות בעל־לב רַגָש ואוהב.

פאריס! צנועה מאוד היתה תהילתך בראשיתך, רק אלפיים בתים קטנים דבקו במורדות כגבעותיך. “לבנוּנית” היה שמך, על שם צוארי הנשים שהיו יפים ולבנים (בחיי, כך קראתי באיזה ספר). עד שבוקר אחד הופיע הענק הגדול גארגאטוּאה, אביו של פאנטאגרוּאל. צחוק עשה לו ומתוך צחוק שפך עליך מי־מדמנה. מי המַדמנה גרפו והטביעו כמחצית רחובותיך. לכן נקראת “פאר־רי” (זאת אומרת: “בצחוק”). ומאז גדלת ועצמת בגופך וברוחך. למה? אני שואל, ואני גם עונה: כי לב גדול וטוב ניתן לך. את אוהבת את המין האנושי ואת החופש. דגלך, פאריס, עם הכתובת: “שוויון, אחוה וחופש!” – דגל כל המין האנושי הוא, לכל הדורות ולכל העמים. פאריס! איני נואם גדול, אני יודע זאת. גם החברות שלי אמרו לי כך שתי פעמים, אולם רק פעם אחת טיילתי על גדות הסנה שלך, ולעולם לא אשכחך. – – – אמנם, בחלקי נפל כל הרעש שבך, ואני מצטער כי עצבי אינם עשויים ברזל, באשר ידעתי גם ידעתי כי הרעש הזה אינו אלא לְוָי לרוחך הטובה ולתרבותך הגדולה."

אלה היו דברי באזני פאריס ביום הראשון לבואי, ורָוַח לי.

חפצתי גם להוסיף כמה מלים בשבח הלחמניות המפורסמות של פאריס, אך מצאתי כי אין השעה יפה לכך.

לא ידעתי אז כי עתיד אני לאהוב את פאריס עוד יותר, לאחר שאכיר כמה מאנשיה, ועתה הנני מחכה להזדמנות להוסיף ולדבר בשבחה.


 

כותש הזבובים


כנראה הוספתי לעמוד ליד החלון גם אחרי שסיימתי את נאומי, כי השעון כבר צילצל שלוש וחצי ואחר פסק מרוץ הרכבות על גג ביתנו. מסתבר כי נרדמתי בעמידה ליד החלון הפתוח מול לב פאריס.

פתאום – דזין!!!

הקרקע כאילו נשמטה מתחת רגלי ואני מעדתי וגלשתי במדרון עמוק, רעש אדיר צילצל באזני, כאילו התנגשו שני אוקיינוסים זה בזה וכל גופי כוסה סיכות דוקרות…

פקחתי עיניים ולא הבחנתי שום דבר מיוחד.

והנה כעבור רגע – שוב:

דזין!!!

הבינותי כי שכני מר מאק מאן הול קם כדי להתאמן במקצועו, והרי זה דברו של איש התזמורת הפילהארמונית: “המוזיקה אוהבת חלל שקט.” שמעתי את קולו המדבר אל עצמו מעבר לקיר:

“…כך, אדוני, טוב יותר…”

דזין!!!

לא חכיתי להמשך טוב יותר. חבשתי את כובעי ויצאתי למסדרון ליד דלת המדרגות נתקלו רגלי בביאטריצ’ה ששכבה מקופלת ומכווצת. היא הרימה אלי ראש עצוב וכישכשה בזנבה לאות ידידות. רציתי להגיף אחרי את הדלת ברעש גדול. סוף־סוף לא היו עצבי עשויים ברזל. אולם נזכרתי את מבטה של ביאטריצ’ה ולא עשיתי כך.


 

טיול לילה סביב כדור הארץ


יצאתי אל הלילה. הרחובות כבר היו ריקים מאדם. הבתים כאילו כינסו ראשם־ורובם לתוך כובעי־הגגות שלהם, עצמו לגמרי את עיניהם־חלונותיהם וישנו שינה עמוקה.

הבית שלנו היה סמוך לגן החיות. הלכתי עם גדר הגן הגדול. מנורות חשמל גדולות כירח עמדו שורות־שורות סביב הגן והאירו אותו. הן הטילו צללים שחורים, שנמתחו מן העצים ונפלו לפנים הגן.

פנים הגן היה אפל, שור ושומר סוד. עיני לא יכלו להבחין בו מאומה וגם האזניים לא יכלו לקלוט מתוכו משהו. ריח טחב ועשבים עלה באפי והרחיב את ריאותי.

גן החיות היה מוקף פסי החשמליות ורשתות עבוּתות של חוטי חשמל, טלפון, טלגרף. בשמים טס אוירון־לילה ושני פנסיו דולקים לפניו, אחד אדום ואחד ירוק.

בתוך כל תשמישי התרבות של דורנו נראה הגן כמשבצת משונה, משבצת אפלה של אדמה, אשר הטבע נשמר בה על כל פראותו.

הנה עלתה באזני נהמת לביאה ויללת צבוע עונה לעומתה. הצבוע ענה לה מתוך הרגל ומסורת שקיבל מאבות־אבותיו, שם, בארץ מולדתם. יודעים הצבועים כי לאחר שאגת הלבאים נשאר גם להם טרף.

רגע אחד חשבתי גם אני, כי חזרתי לאפריקה הפראית. אולם רק העפתי עין לשמאלי – ועיני נתקלו במחסני־היין של העיר פאריס, המשתרעים לאורך כמה רחובות.

צמרות העצים התנועעו. כמה מהם הכרתי כידידים מארץ־ישראל ואפריקה. הם נאספו לכאן מארצות שונות (כאותם האנשים שראיתי הערב בבית־הקפה) ויחד שזרו צמרת אחת ירוקה וחזקה שעלתה אל מול מנורות החשמל. למעלה מהן התנשאו שלוחות אדירות של ארזי הלבנון.

אורות המכוניות הבודדות שעברו היו מצטלמים פתאום בתוך עינים עגולות של ציפורי לילה, שהתעוורו לרגע מרוב אור.

צעדתי עוד כמה צעדים והנה הגיעו לאזני קולות שיעול, גניחות ואנחות של שנת נדודים – כמו בבית מושב־זקנים. נמצאתי בגבול בתי הקופים.

ידעתי כמה סובלים הם כאן בגלותם. הם מתים למאוֹתיהם מן השחפת.

האוראנג־או־טאנג היה כלוא מבודד בתוך תאו המיוחד. הוא ישן בישיבה כששתי ידיו מכסות על ראשו. על השולחן שבחדרו הלבין ספל לבן. משום מה הזכיר לי את סוקראטס בתא כלאו.

נהמת הלביאה לא פסקה והדירה שינה משוכני הגן. גם הקנגורו האוסטראלית לא ישנה. עמדה זקופה כששתי רגליה הקדמיות הקטנות מורמות כידי תינוק חסר ישע. היתה נבוכה, כמחפשת שטח קטן של חול נקי ללא עקבות; אבל שטח החצר שלה היה לא גדול וכולו מחוספס מעקבות רגליה וזנבה מיום אתמול. היא הביטה אלי בתמיהה, כאומרת:

“הא! הנה עוד אחד שאינו שבע רצון!”

נתקלתי גם בדוב הציר הצפוני. אלמלא הסבכה היה וודאי נתקל בי, כי חצרו העמוקה גובלת ממש עם הרחוב. הדוב היה מהלך כמתאבל, ראשו מורד ועיניו עצומות למחצה. היה צועד שני צעדים קדימה וחוזר וצועד שני צעדים לאחוריו, הלוך ושוב. במצחו השטוח היתה הבעה של מי שהפסיד בגורל: אך לשוא מגרדות ציפרניו הארוכות במרצפת־האבנים החמימה של גן החיות בפאריס.

על פני העיר רבץ אד אבק אדמדם, שהיה מואר באור אלפי הפנסים. משום כך לא יכולתי להבחין אם פאתי השמים כבר התחילו להתבהר.

אור הפנסים החויר במקצת, והעלטה שבתוך טבורו של הגן נעשתה עבותה יותר. לבי נמשך אליה בכוח מסתורי.

כשהעולם היה תוהו ובוהו ודאי לא היה אלא גוש כהה ומאוּפל כקטיפה, משיב נפש ורוה ככתם כהה זה שבתוך גן החיות.

הייתי מותר על שתי מזוודותי וכובעי ובלבד שיותן לי להיות בתוך האפלה שבגן ולא להוסיף ולהתהלך סחור־סחור, סביב שבכת הברזל המוארה. לא עלה על דעתי כי עתיד אני להעשות בן־בית ואזרח בגן הזה כעבור זמן קצר מאוד.

הגעתי לשער־הכניסה הראי של גן החיות.

השער היה נעול, רק דלת קטנה בצדו היתה פתוחה למחצה. בפתחה עמד אדם זקן. ביד אחת החזיק פנס ובשנייה – דבר־מה שלא ידעתי מה הוא.


 

האסון בגן החיות


הגעתי לשער הכניסה הראשי של הגן. השער היה נעול, רק דלת צדדית היתה פתוחה. במצר עמד זקן אחד. בידו האחת החזיק פנס ובשנייה – יצור חי בתוך מגבעת. צרור המפתחות שהיה תלוי בחגורת הזקן לימדני כי הוא־הוא שוער הגן.

“סלח לי אדוני, מה בידך?”

“איני רוצה לסלוח,” ענה לי.

תשובה זו לא נעמה לי. אחרי הליכת אלם, ערירי בעיר זרה, מחכה הלב לקול ידידותי ומקרב יותר. לכן ניסיתי שוב לשבר את הקליפה הקשה:

"וכי לא תרשה לי לעשות כמו שעושה הדוב שלך, שני צעדים קדימה ושניים לאחור, ולראות מה יש בידך?,

“שניים לאחור, בבקשה!”

עשיתי “אחור פנה” והתרחקתי מעם השער.

התרחקתי בלב קל ובלי תרעומת. שיננתי לעצמי: ממילא לא תראה את כל מה שאפשר לראות.

לא ידעתי, כי כל צעד שאני עושה אני מרחיק את ביאטריצ’ה מן העתיד הנועד לה. עתידה התדפק פה בלילה זה אל השער הנעול ואני לא ידעתי.

אותו הקול אשר שלחני מעליו, הוא אשר החזירני:

“הו הי, אדוני טַיַל־הלילה, ההלך הזר ורב־הסקרנות! – קרא אחרי השומר הזקן,– סוב ופנה והכנס אל הגן הזה והרוית את סקרנותך.”

פניתי ונכנסתי לשער.

“גור־אריה בן יומו נמצא בכובע הזה, – המשיך השוער. – קרה לנו אסון הלילה. אל תתרעם, אדוני הצעיר, אם אין לבי פנוי הפעם לשיחת לילה, שהיא תאות כל זקן ששנתו נודדת עליו. הלביאה שלנו הקשתה ללדת ותמות. משני הגורים נותר לנו זה. לבי מלא צער ואני זקוק לעזרה.”

“מה היא?” שאלתי.

“לא בכיסך היא,” ענה.

בינתיים נכנסנו לחדר קטן והשוער הזקן השקה אצת הגור חלב מבקבוק ציצה.


 

כיצד אני בוחר את ידידי


הסתכלתי בתנועות ידיו של השוער. ידיו היו מגושמות ומקומטות, כאלה שבעליהן משתמש בהן לכל מלאכה ולא לרחיצה ואכילה בלבד. ואף על פי כן החזיקו ידים אלו בעדינות רבה את פיו הקט של הגור, שהיה בהול על מזונו ומרוב בהילות היה משמיט את הפטמה מפיו. אצבעותיו הגדולות, המרובעות, של השוער כיוונו את שפתי הגור אל הבקבוק וידו השניה ליטפה בעדינות רבה את ערפו של הגור.

יודע אני: אדם שידו זריזה לטפל בחיות, סימן כי בעל לב הוא. אדם ישר. ידיד תהיה לו.

כך, מתוך מבט אחד, אני בוחר לי את ידידי. ברכבת, בדרכי לפאריס, סמוך לגבול גרמניה, שמתי עיני באדם אחד שהיה מטה ראשו קצת הצדה ברוב חן בהקשיבו לדברי איש שיחו. משום מה מצא דבר זה חן בעיני, והחלטתי: זהו איש כלבבי. מיד נכנסתי כמו בשיחת ידידות. אמנם בהמשך הדברים נראה שנכשלתי הפעם בבחירת ידיד זה, באשר נודע לי כי הוא בלש. ניגש אלי שוטר ואסר אותי. נתברר כי בשיחתי עם הבלש סיפרתי לו שקניתי באיטליה שתי קופסאות צבעי־מים. בעד חמרי־ציור יש לשלם מכס בגבול הגרמני. ואני לא שילמתי. אמנם, ישבתי שני ימים כלוא בבית־סוהר קטן בחברת עכברים, אך אחר כך הוברר במשפט, כי בחוקי המכס חלו שינויים לפני שלושה ימים, ומאז בוטל המכס על חמרי ציור. יוצא שידידי החדש לא נתכון להכשילני, כי ידע על ביטול המס יום קודם.

כשיצאתי מבית האסורים שמחתי לפגוש אותו שנית. גם הוא שמח לקראתי, הצטער מאד בשמעו את אשר קרני ונתן לי במתנה כף־יד של פסל יוני עתיק. שמחתי למתנה זו, כי חובב עתיקות אני. על שולחני עומדים תמיד כמה דברים עתיקים.

אמנם, משהגעתי לגבול גרמניה – צרפת חיפשו בין חפצי ומצאו את כף היד. הזמינו אותי ברוב נימוס לצאת מן הרכבת ולגשת למשטרת־המכס. שם נודע לי שאסור להוציא מן הארץ כל דבר שהוא עתיק יותר ממאה שנה. הפעם לא בוטל חוק המכס הזה לפני שלושה ימים ואני נדרשתי לשלם קנס גדול ולהשאיר את העתיקות בידים… ברגע האחרון נודע להם שהיד אינה “אמיתית” כי אם מזויפת.

וכך נוכחתי שוב כי אותו ידיד חדש שלי לא נתכוון כלל להכשילני, כי אני צודק בבחרי לי את ידידי לפי טביעת־עין, כי אני צודק בתתי אמון מלא בבני אדם לפי מבט ראשון בלבד.

כך קרה לי הפעם גם עם השומר הזקן. חשבתי, לפני אדם כזה אפשר להשיח את הלב עד תומו ולא לחשוש לדברי שטויות. ובלי שהיות התחלתי דבר עמו. פי היה כברז פתוח.


 

תחי ביאטריצ’ה


“אמרת, אדוני, כי העזרה אינה בכיסי. תשובה חריפה ומעליבה היא. צר לי לשמוע מפי אנשים חכמים, כי במקרה של עזרה – עזרת הכיס היא עיקר.”

“מימי ילדותי אני מצטער על דעה זו ומאז ידעתי כי אינה נכונה. אולי משום שאצלנו, בבית הורי, לא תמיד היה הכיס מלא.”

אבל ראיתי את הסבתא שלי ואת אמא שלי ואת אבא שלי גומלים עזרה לא בכוח הכיס, שהיה ריק, כי אם בכוח הלב המבין, שהיה תמיד מלא.

"אולי משום כך, אדוני, מתעורר בקרבי רגש של עלבון כשאני שומע דברים בשבחה של “עזרת הכיס”. לא חדשה היא כי אין ידם של בעלי הכיס ממהרת למצוא את פתחו.

"מעלה אני עתה בזכרוני את מראה הסינר של סבתא שלי, סינר משומש שדהה מרוב כביסה. לכל רחבו היה תפור כיס גדול, אשר לא ידע מימיו טעמו של ארנק מלא. כמה פרוטות בודדות היו מתחממות שם. אולם מה מראה הסינר לעומת מראה שתי העיניים של בעלת הסינר, הקורנות חיבה, לב מבין ושכל רב נסיון? מבקשי העזרה ידעו זאת.

“ראיתי כי יותר ממה שידה של סבתא נכנסת ומפשפשת בכיס הריק – היו עיניה ופיה נותנים ומושיעים. וזה העיקר: מושיעים!”

השוער הזקן החזיק את בקבוק המציצה, כיוון אותו אל פי הגור והיה מקשיב לדברי בבת־צחוק קלה, כאילו האזין לקול הראדיו.

פתאום התעורר וקרא בחימה:

“עמוד, עמוד, אדוני הצעיר! מה אתה מדקלם בפני? – וכלבה מיניקה בשביל הגור היתום יש לך בכיסך? היש לך?! לזאת התכוונתי ועל כך אני מצטער כי אין לנו כעת…”

זינקתי ממקומי בהירות הבזק, עד שפיקפקתי אם גופי הספיק להגרר אחרי ראשי. קראתי רק מלה אחת:

“ביאטריצ’ה!”

השוער הזקן הביט אחרי במבט מלטף, כמו שאנשים טובים מביטים אל גביהם של בלתי שפויים בדעתם. כשעליתי ביעף במדרגות הבית המשונה שמחתי לראות כי רגלי לא פגרו אחרי. פתחתי את הדלת. ביאטריצ’ה עמדה מוכנה, כאילו חיכתה לי. נטלתי אותה בזרועותי והלכתי עמה למקום היחידי שרוצים בה ואשר שם נועד לה תפקיד.

למן הרגע ההוא עלתה ביאטריצ’ה בשלב הפרסום והתפארת.


 

כל הארבעה נרגעו


השוער התקין ארגז מרופד בפרוזדור בית־ הנחשים, שהיה מוסק כמעט כל ימות השנה, והכניס לתוכו את הגור. זה רבץ על בטנו כשרגליו פשוקות וילל. כל עורו רעד עליו. הגור העיוור היה מגשש בראו בלי הרף.

הכנסתי את ביאטריצ’ה לתוך הארגז. היא הרימה אלי את ראשה והביטה בי בתמיהה, כמתכוונת לנחש מה בדעתי. מבטי הרגיע אותה (מה מהר למדנו להבין איש את רעהו).

ביאטריצ’ה הריחה כמה פעמים את הגור כמהססת, הסתובבה ורבצה תחתיה. גופה השחרחר, שכחש מחבלי לידתה, כמעט שמילא את הארגז כולו. ראשו של הגור נתקל בדד ומיד התחיל לינוק.

המציצות הראשונות היו ריקות, כי החלב נתייבש בפטמות. אחר כך נשמע כיצד החלב שופע ונבלע בתאבון בגוף הזהוב.

המציצות הלכו ורפו, הגור חדל לרעוד. מגופו עלה קול, כאילו סליל קטן התחיל להתגלגל. נעם לאזנינו להקשיב לגרגורו המרגיע כשהוא עולה ויורד, עולה ויורד.

גופה החם של ביאטריצ’ה חבק את הגור משלושת צדדיו ונסך עליו מרגוע. כעבור רגעים אחדים נרדם.

ביאטריצ’ה הרגישה כנראה הרגשה נעימה, כאילו פרקה מעליה משא מיותר. בדדיה נצטבר חלב רב, אשר העיק עליה במשך שעות רבות, אחרי ששכלה את כל גוריה.

היא התחילה ללקק בלשונה את עורו של הלביא הקטן.

“לא בשל חלבה המועט, – אמר השוער הזקן, – בה. חלב כלבה קטנה אינו מספיק לגור אריות. אמא רציתי למצוא בשבילו, אמא שתחמם ותחנך אותו. מידת האהבה אצל אֵם פחותה שוה למידת האהבה אצל אם כבודה, האם לא כך, אדוני הצעיר?”

כיבינו את החשמל ויצאנו מן המסדרון, בחוץ החל מאיר השחר. השוער הזקן הביט בי.

מעשה השותפות קירב אותנו ורקם בינינו ידידות טובה (אשר, אמנם האריכה עד היום המר).

הצטחקתי אל השוער הזקן, מר פרנסואה מנובריה שמו, והלכתי בצעדים שקטים אל עבר הבית המשונה.

מנוחה גדולה ירדה עלי, כמו ביום ששי לפנות ערב לאחר תקיעת החצוצרה.

עיפתי מכל אשר עבר עלי מרגע בואי לפאריס. תשוקתי למנוחה ודאי תכריע את רעש הבית המשונה.

הרגשתי בסיפוק רב כי עלה בידי לגמול טובה לביאטריצ’ה על ידידותה אשר הראתה לי, לאדם זר בעיר נכרייה.

טביעת־עין שלה בבחירת ידידים היא כשלי. בת רגע. יש בינינו קו משותף.

בתי הקפה שבפרבר החלו להפתח. עלה ריח ניחוח של קפה ולחמניות טריות, הלא הן “הבריושות” המפורסמות של פאריס.


המלצות קוראים
תגיות