למן אחרון פרדסיה של פתח־תקוה ועד שהגעתי לתל־אביב לא פגשתי איש. הלכתי והלכתי עד שכפות־רגלי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועַים מזמן שגורשו תושבי תל־אביב – והשכונה עומדת ריקה מאדם.
הטפסנים, בגדרות הגינות, הרכינו את שלוחותיהם והתפשטו על המידרכות ועל הכביש. גבעות־החול שלחו לשונות של חול וכיסו את הכביש מעבר מזה. השכונה התחפרה בצניעות כפי שמתחפר כל חפץ נעזב: רק חלקו העליון מציץ בעצבות מתוך צבעיו שדהו – ומחכה באדישות מוסוית שמא תגלה אותו עין בעליו ותחון אותו מחדש.
איזה הד חלול לכל איושה! אף כי השמים גבוהים – יש חשק להתכרבל כאדם המהלך במערה.
עתה – חשבתי – העיקר לא להיתפס ביד משמר חילים תורכיים, שכן איסור חמור הוטל על הכניסה לשכונה.
טוב.
התחלתי מהלך בצדי הגדרות. הרחוב היה שמם. כביש־האבן השומם ביצבצו מתוכו פרחי־בבונג.
חלונות הבתים ודלתותיהם היו חסומים בקרשים מצולבים.
אין לי אמונה בדממה זו שמסביב. מרגיש אני במין שמחה כבושה בעומקה של דממה זו, כאילו מתחת לשטח החיצוני הדומם הזה כבש מישהו צחוקו – ועוד מעט יתפרץ וסוף לכל הפרשה המעיקה הזאת.
מה הפלא! כל אבן וכל חפץ בשכונה זו ידועים לי עוד לפני היותם במקום הזה, ומה התנכרות־פתאום זו כלפי?
אבל אין כל סימן לנפש חיה. צפרים מצפצפות בתכיפות בשכרון של אביב (תקופת הפסח!) ובאויר עומד צפצוף אחד ממושך. חתול חלוש מהלך בחצר ונושא מבט פסימי אל הצפרים. מחמת הרעב אין בכוחו להשיגן.
חצר אחר חצר, בית אחר בית – ריק, ריק, ריק! צמרמורת של דאגה עברה בגופי. תל־אביב היתה ריקה כקונכיה, חבויה כחנוכיה כל ימות־השנה – וקרוב ללב ככותונת לעור.
נמנעתי מלהיכנס לרחוב הרצל, הלכתי סביב־סביב וקרבתי אל מאחורי מגדל־המים שבשדרות רוטשילד.
נכנסתי לזנבו של רחוב אחד־העם – מראשו ועד זנבו היו בסך־הכל בתים ספורים. ואז נתגלה לפני כתם שחור באמצע הכביש. מי האיש שהציע לו משכב באמצע הכביש בראשו של רחוב הרצל?
עתה הגענו אל הציור הרצוף בזה.
הכרתי את האיש – לפי הכתם הלבן שבברכו הימנית. לזהותו לפי פניו לא יכולתי מחמת השינויים שנשתנה. זה היה חברי לגימנסיה. עתה שפניו תפחו, הצמיחו זקן דוקרני ובלורית־פרא – איך יכולתי להכירו? והעיקר, שכיבה זו – מין שכיבה משכנעת, כשכיבת חפץ כבד שאנו נוהגים לשים על הניירות שעל השולחן כדי שלא יתעופפו ברוח. יש בה בטחון ושלטון – יש בה גזירה וסדר וקבע.
לפי כל הסימנים האלה (מלבד האחד: הכתם הלבן בברך) לא יכולתי לזהות את חברי.
חברי היה תלמיד עניו, שתקן, יושב על קצה הספסל, כמוכן לוַתר מיד על מקומו, ובעל חיוך נבוך שהסתתר מאחורי משקפים נוצצים. ואשר לכתם הלבן שעל ברכו, הייתי רואה שהוא מכסה אותו במשחת־נעלים שחורה. כך שמר על זוג מכנסיו היחיד שהביא עמו מרוסיה.
– בכור שטן! – אומר אני בלבי – כמה השתנית. התקשט לו בפראות של רובינזון על אי בודד, כמי שאינו חושש מה יאמרו עליו הבריות. והעיקר, איזה מין בטחון קנה לו הבחור, דוקא בזמנים אלה, שהכל נדמה רופף ומתנדנד. איך בחור מרשה לעצמו להשתנות כל־כך הרבה?!
נשתחקתי בגדרות החצרות וקרבתי אליו בהיחבא, שלא ירגיש בי.
– בכור־שטן בשניה! – חוזר אני ואומר – איזו נקודה אסטרטגית בחר לו למקום משמרתו. מול פניו השתרע כל רחוב הרצל עד לפסי הרכבת. מימינו ושמאלו פתוח לו רחוב אחד העם, מימינו עד לשכונת התימנים ונוה־שלום ומשמאלו עד לכרמי הגפנים שבנחלת־בנימין. קיפל לו הבחור את כל תל־אביב ושם לו תחת ראשו. וראה־נא! איזה גבר יצא ממנו! רובה וכדורים באשפתו, מפתחות של בתי־השכונה בחגורתו, משרוקית נוצצת על חזהו, ערימת ספרי פרוזה מימינו ושירה משמאלו, הכביש הצמיח סביבו בבונגים, צפרים מנתרות, והלטאות המשחקות בשמש מחליקות לו על רגליו – הן איבדו, הפראיות, את פחדן מפני בעלי־חיים במקום השמם הזה. לאלה ייקרא חיים!
– בכור־שטן בשלישית! – אומר אני בלבי – איך זה אדם מרשה לעצמו לחיות כך, בשעה שבמקום שאני בא ממנו כעת, בכפר־סבא, חיים אזרחי תל־אביב בסוכות של סדינים קשורים לכלונסאות, בצפיפות וברעב. יש מחלות, פחדים וילדים חולי־עינים שזבובים אדישים מהלכים על ריסיהם הארוכים המכוסים מוגלה (הידים הקטנות המלוכלכות נתיאשו מלגרש אותם). וכי זו חלוקת־חיים צודקת? אלמד אותו פרק.
כשקרבתי אליו מאחוריו כדי להפתיעו, ראיתי על פניו חיוך רחב של שפתים סדוקות משמש מוכן בשבילי, כלביבה במחבת. הפתעתי היתה כבועת־סבון שנתבקעה. בקול שקט, רווי עצלות ואתנחתות בין מלה למלה הוא אמר לי:
– נחום, עזוב שטויות, ראיתי אותך עוד כשהיית שם עם כובעך על הצד, בצל התאנה העקומה על הגבעה. – אומר ומוסיף לקרוא בספרו עד שסיים את הדף. הפך את הספר על פניו לצד שמאלו, בין שאר ספרי השירה, נתישב ואמר:
– מה נשמע?
דליתי את אישוניו מעבר למשקפיו, וחשתי מבוכה קלה – מה אומר – עמד לפני אדם שהשתנה מכפי שהכרתיו הוא ולא הוא. הצמיד אלי את אישוניו הבוחנים ובוחשים בבטחון בעיני.
– אתה בעצמך מה נשמע – אני עונה לו – חי לך כאילו יושב על הירח. רחובות ריקים מאדם כמו קרחת ריקה משערות ואתה דומה בעיני כמרכז הבריאה. סַפר מה אתם עושים פה!
לא עברו ימים שלושה וגם אני גדל לי זקן דוקרני. גם אני חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מידי הבא להחליף למי שנשאר במקום. גם אני תחבתי בכיסי מכנסי ‘אוניברסאלקות’ (תרגומים לרוסית מן הספרות העולמית בחוברות־כיס קטנות) שנלקחו מן הספריה של האדון אליהו ברלין ועברו מיד ליד כרכוש ציבורי. ‘נכנסתי למסגרת’. הייתי לוקח עמי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש ומאזין לרחש המקום: היכן קן־הצפרים הקרוב, מנין יוצאות הלטאות. מזין עיני בכיפת השמים שמעל רחוב הרצל ורואה שהכל טוב.
במה עסקו השומרים?
קשרים עם הממשלה ביפו, ביקורת המשמרות בתל־אביב וסביבותיה, בדיקת דלתות וחלונות בבתים, השקאת גינות וטיפול בעצים שברחובות. לפעמים היו מסתננים ובאים אורחים והיו נערכות מסיבות. ‘האוניברסאלקות’ עברו בתור מיד ליד. שיחות חטופות של שומרים שנפגשו בגבולות שטחיהם. והן שפתחו את הלבבות.
רוב השיחות היו מכוונות לדברים שבלב, למה שיתרחש אחרי המלחמה. כל אחד גידל לו בצנעה את נוצותיו לקראת תקופת השלום שתבוא.
נתמשכו השיחות והיד, מעצמה, נתמשכה אל החול. והיכן לא היה כאן חול טהור? חפנה ממנו ונתנה לחול שיסתנן בדגדוג בין האצבעות. כף־היד מרגישה במשקל ההולך ופוחת והזמן ורחשי הלב המסתננים מובלעים בחול החוזר לקדמותו. חולה של תל־אביב. משב קל של רוח הים ואין זכר ניכר להיותך פה. משונה איך התחבר הנוף התל־אביבי השמם והנקי, לבלי הינתק, לאותם העולמות שקראנו עליהם ב’אוניברסאלקות'. היערות, הערבות והנהרות ובירות אירופה לא החוירו את הנוף שסבב אותנו. הכל השתזר בריקנות, שהיתה רוויה בריח פריחת ההדרים, וברעש הים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.