כשהגורל משחק

לא אני האיש שיספר טרגדיות. מה גם שהתחיל הענין כמו באופרטה ובקצב עליז. אני מושך, בדמיוני, בחבל המרים את המסך, ופרשת גירוש תל־אביב מתחילה.

אדם זה נראה ברחובות העיר יפו, בבוקר בהיר אחד, כשהוא מתקדם לאטו, אבל בהליכה מסוערת, הליכת חיגר, וגורר אחריו רגל אחת. בימינו דלי ובו דבק, ועדת זבובים חגה מסביבו. מפעם לפעם היו הזבובים עולים על גבו לנוח ולנקות את ראשיהם בגפַים מזורזים. משהחליפו כוח חזרו בעליצות אל הדלי. ביד שמאלו החזיק האיש פעמון וקול צלצולו היה כקצב הליכתו החיגרת.

הוי, הקורא, השתדל נא־לשוות לעצמך את צלצולי המלרע באוירת ערב־פסח ופרדסים פורחים.

אני ראיתי את החיגר מגבו – ואין בדעתי לצייר את פניו. זה היה ערבי, יתום עזוב, המפורסם בסימטאות יפו כסופג מכות. גבו כפוף וסביל, ערפו המתוח לפניו היה בית־קיבול נוח לטפיחות, שכל אדם היה מכניס לתוכו את תרומתו מתוך טוב־לב והרגשת עליונות. הליכתו הפעם היתה מאוששת ביותר, כשל אדם המרגיש כי יד הגורל היתה בו היום לטובה. שמח היה שנזדמנה לו הפעם עבודה שכל העינים מוסבות אליו. הגיעה שעתו.

הן זהו החן בחיי המזרח – שהגורל משחק בו כמו הרוח בין עלי העץ. עומד אדם במקומו אדיש ועצל. אך אם בא המזל – יבוא עד כפות רגליו, עדיו ממש. התכופף והרם אותו – למענך הוא.

הנה לכן מהלך החיגר בחירות שכזו, כהוא מפרפר בקיפולי בגדיו. הוא המרכז, מרכז המתקדם בצליעה – אבל מרכז בכל מקום. (והפעמון!) לא ציירתי בציור את המזל – אך את גלי הקול ציירתי.

מפעם לפעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק, מוציא מתוכו מברשת עמוסה עיסת דבק ומורח בה את הקיר. שולח ידו לבית־השחי, מוציא משם פיסת־נייר מגוללת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עליה את שתי כפות־ידיו הזריזות כאילו תפס לטאה. כיון שלא הראה הנייר כל סימני־חיים ונשאר פרוש ואדיש, היה החיגר פוסע שתי פסיעות לאחוריו לשם טוַח־ראיה מתאים.

העבודה לא היתה קלה: פעם אחת שכח והדביק את המודעה כשפניה אל הקיר. עמד ותיקן. אך התיקון לא היה שלם: הוא תלה אותה ראשה למטה, והחותמת הכחולה הקטנה שבסופה – למעלה. משנדבקה המודעה סוף־סוף באופן מניח את הדעת – היה מצלצל בפעמון. וזה היה צלצול אחר, צלצול מקוטע המרסק את עצמו. צלצול־צהלה. ובסיום היה מורה באצבע אל עבר המודעה הדבוקה ומחייך.

אסף את כליו והוסיף לצלוע הלאה, בוקע לו דרך בחירות בעדת הזבובים עד לפינה חדשה שנראתה לו טובה למלאכתו.

עתה, שאני מניח לזמן־מה את מדביק־המודעות כדי שימשיך בעבודתו – שהות בידי להסביר מה ענין המודעה.

כי מודעה קטנה זו, שנשארה שטוחה ועלובה, נראה שהיתה עצומה בחשיבותה. גבות מכל המינים נצטופפו עליה. קראו והפנו אל הרחוב המאיר פנים חיורות. הרחוב עוד המשיך בחייו הרגילים – אך הגבות היו גבות של נידונים למיתה.

הסנדלר, שעסק במיקוח עם מוכר התפוזים, פרש את סינרו ושם לתוכו מן הפירות. כששמע מפי אחד החיורים את דברי המודעה, השמיט מידיו את קצות הסינר, הפנה את ראשו ימינה ושמאלה (חיה במלכודת), התחיל לפסוע אל חנותו, חזר בו ופנה לצד שכנגד. התפוזים התגוללו בעפר, יפים וחגיגיים.

כבר הזכרתי את החותמת העגולה הכחולה. חותמת מושל המחוז של הממשלה התורכית. המודעה עצמה כללה הכרזה קצרה: פקודה לתושבי יפו ופרבריה לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוונה בעיקר כלפי היהודים.

מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות – של אנשים ממהרים בהליכה טרופה.

המרכבה השחורה

ברחוב הראשי של שכונת תל־אביב עמדה מרכבה. העגלון, חגור אבנט רחב ואדום, במכנסַים רחבים, מרובי־קפלים, כפלחים של תפוז, היה פוסע לאטו סביב המרכבה, שופע יתרות זמן, כאילו יש לו מחסן גדול של זמן. היה מושך בשפמו וזוקף אותו בהידור.

הסוסים זקפו אזנַים קטנות והבריקו בעינים חכמות. רתמותיהם היו משובצות בפעמונים קטנים. כשהטרידו אותם הזבובים היו מטלטלים ראשיהם – ומיד היו נשמעים צלצולים כאילו להקת ליצנים הופיעה.

מראה העגלון הזה, הבטוח־בעצמו, והמרכבה המצוחצחת נטעו בלב אמונה בסדרי־חיים בלתי־משתנים. רוח־הפחדים שהגיח מתוך המודעה הקטנה – כאילו פסק למראיהם.

לא, מראה העגלון הזה עדיין אינו נותן לי מנוח, אף־על־פי שציירתי אותו בזה. הייתי מדמה אותו למקק גדול. לקברן. לשר הזמן אשר הגורל בידו. אף־על־פי שיודע אני כי הוא רק עגלון, מסור ורפרזנטטיבי ביותר (כמו מַקק, קברן ושר־הזמן).

המרכבה חיכתה למשלחת מטעם ועד תל־אביב, שנבחרה לנסוע אל מושל העיר יפו, להשתדל לרכך את גזירת הגירוש.

כאילו מתוך צו פנימי, בלי להביט בשעון שהיה מחובר בשרשרת גדולה לאבנטו, החליט העגלון שיש לצאת לדרך. בבת־צחוק של רועה הכונס את הכבשים לדיר – התחיל לדחוף בגבותיהם של חברי ועד־השכונה שעמדו בקרבת מקום, וזירזם להיכנס ולשבת בתוך המרכבה.

הוא ידע מה הוא עושה. אזנו קלטה את קול נקישת המנעול של הדלת הראשית בבית ראש הועד.

טבעות, טבעות בשרשרת. בית דיזנגוף, ראש הועד, לא עמד על הכביש. המרכבה יכלה להגיע רק בקושי דרך החול העמוק. לכן חיכתה לו ברחוב הראשי. קול נקישת המנעול שימש אות לעגלון. אמנם, הנה הופיע ראש הועד ועל פניו עדיין נסוכה שַלוַת ארוחת־הבוקר, שהיתה ערוכה על מגש כבכל בוקר. מַפית בטבעת, כוס מֵי וישי וחיוכה השקט של אשתו. עיניו הפזיזות צילמו במהירות את המתרחש ברחוב – ועד שהגיע אל המרכבה כבר סיגל לעצמו אוירה אחרת, סוערת. שכן נצמדו אליו עינַים רבות, שתבעו ישועה. ואם לנקוט לשון צַירים, אגיד שהאישונים שבעיניהם היו מורמים למעלה, ועד כדי מחציתם מכוסים בעפעף העליון.

אחד־אחד נכנסו חברי המשלחת לתוך המרכבה, שהיתה משיבה בטלטול חזק לכל רגל שעלתה על המדרגה. הטלטול היה ביחס שוה למשקל גופו של כל חבר המשלחת. כמו במאזנַים. המרכבה איזנה אותם בצדק.

עלה חבר הועד, קצר־הקומה והסגלגל – טלטלת ירידה וטלטלת עליה – והוא כבר מיושב והמרכבה נרגעה. עלה השני, רזה וצנום – טלטול־מה ונדנוד־מה ופתחה של המרכבה נשאר פעור לבאים אחריו. המזכיר הצעיר, המזורז, לא הביא בחשבון את גבהו הנכון, בתרבוש הגבוה, לא שלח את ראשו לפניו בהרכנה לתוך המרכבה והכובע נפל מעליו. הן צריך אדם להתאים את עצמו למציאות.

לאחרונה, כאשר ראש הועד, דיזנגוף המכובד, נשוא־הפנים וכבד־הגוף, הציב את כף־רגלו על המדרגה – טולטלה המרכבה טלטול מכריע, מלא ויסודי, וממַצה עד כדי כך, שנשמעה לו כתוספת חריקה משונה, מתוך איזו פינה חבויה שבמנגנון המרכבה. היה רושם שיותר מכך אין ברשותה עוד אמצעי־ביטוי. יותר מכך אין ביכולתה לעשות.

קול זה, שהיה חלש, היה בו ביטוי חזק. משל, גבר שאינו בוכה – משמיע גניחה חנוקה.

גופו של ראש העיר סתם את הפתח וחסם את בית־הקיבול. ברכי היושבים במושבים, זה מול זה, נשתלבו כאצבעות של שתי כפות־ידים. במרכבה זו שלחה השכונה את מיטב דבריה – והנה הם מכונסים כטבלאות הדומינו בקופסה.

חברי המשלחת היו מיושבים בצפיפות, חבושי תרבושים אדומים שהבליטו עוד יותר את החיורון והמבוכה שבפניהם. הציציות השחורות של התרבושים התנועעו בעליצות שלא התאימה לשעה זו – כצעצועי־ילדים בבית־אבלים.

תנועת־חן נמלצת של העגלון בשוט. הצליף בחלל מעל לגבות הסוסים. השוט השמיע קול נפץ, שורות הפעמונים ברתמות הסוסים הרעידו צלצולים עליזים שהתחרזו זה בזה. הסוסים זקפו זנבות שנפרשו בחן של זנב טוַסָים; כיוְצו את פי־הטבעת, ועורם הבזיק. המרכבה נעקרה ממקומה, הלכה והתרחקה ונתעטפה ענן־אבק של כביש יפו. רחוב הרצל נראה ריקן ומלא ציפיה.

ובכל־זאת היה הבוקר יפה, כאותם התפוזים שנשארו מתגוללים בעפר. גבעות־החול שמסביב לשכונה היו חלקות וצוננות ודמו לצלחות־מקפא הפוכות. הבתים הקטנים היו עטורים גינות פרחים כמגבעות־נשים.

בשעה זו עדיין נשמע קול יפה שאון גלי הים. השמַים והחול – גוניהם היו כגוני הצדף. יונים יצאו מן השובך שמאחורי הצפצפות, פסעו כמה פסיעות, מקישות ברגליהן האדומות על קרש השובך, קרבו לקצהו, הפנו ראש לצדדים, הביטו בעין אחת עגולה והטילו עצמן לעוף, מעל לגבעות החשופות – שהיום הן רחוב אלנבי.

השכונה היתה פרושה נקיה, מגוהצת וחגיגית כמפה של פסח.

מה אמרו רקיעות הרגלים, וסוף

עברה שעה ארוכה והמרכבה חזרה לרחוב תל־אביב. העגלון מתח את המשוכות. נחירי הסוסים היו לבנים מאבק.

חברי המשלחת יצאו מתוכה, זקפו קומתם, כשהם רוקעים ברגליהם במרץ על המדרכה, לנער מעליהם את אבק יפו.

רקיעות אלה שרקעו אמרו: אנו רוצים עיר מרוצפת. רחובות ישרים, גנים, בטחון, תרבות. לא רוצים תנודות גורל ולא ‘טראחומה’, לא רעולות־פנים; לא רוצים אלף־לילה־ולילה. רקיעות אלה היו פרוגרָמה של חיים. הכרזה מדינית. האנשים הרוקעים ברגליהם יצאו בציורי עלובים במידת־מה. אל תראום עלובים באמת. כי מהם, מכאלה ומכמותם, קמו הדברים הגדולים. הן זהו הדבר! חברי המשלחת הסירו את התרבושים מראשיהם וגילו מצחים שחציָם העליון היה מיושב טיפות־זיעה זעירות. חישוקים ורודים נשארו טבועים על מצחיהם. ריפוד הקש של התרבוש היה רטוב מזיעה. מראה פניהם אמר ברור:

– אין מה לעשות. הגזירה – גזירה.

חברי המשלחת הביטו ימינה ושמאלה, וכמו גוש אחד נעו אל עבר מגדל־המים וחדר־הישיבות. יש להתחיל, יש לסדר, יש למעט את הרע על־ידי ארגון הענינים. ראיתי את ידיו המורדות של ראש הועד עושות באצבעותיהן תנועות כאשר תעשה היד ברצותה לתפוס ולהחזיק במושכות. רגליהם של חברי המשלחת לשו בחול ועשו להן כעין עננים קטנים. גרגרי־החול מילאו את שולי מכנסיהם.

לאחר כל הדברים האלה השלים, סוף־סוף, מדביק־המודעות החיגר את מלאכתו. ראיתי אותו יושב בסימטה צרה הפונה אל הים.

בקצה הסימטה רובץ כתם כחול של הים, המפתיע אותך מדי ראותך אותו. מפתיע בגונו, בלובן הגלים ובשאון המים המתגבר.

נושבת רוח־ים מלוחה, המדביקה את הכותונת אל הגוף. עד כדי כך שאתה יכול ללמוד אנטומיה.

טיח הבתים – שחור מחוספס, ומשורטטות בו משבצות, כבעוגות־דבש. או שהוא אדום, כצבע החרס השרוף. גגות אדומים נתונים על נדבכים בולטים צבועים כחול. פתחי החלונות והדלתות של החדרים משחירים כפיות פעורים. על אף מרחב הים שמאחוריהם – הם־הם מרכז הנוף. לחלונות סבכות־ברזל מצויצות, המוסיפות חן של מעשה־תחרים.

מדביק־המודעות ישב על קיר הרוס, ורגליו תלויות בהפקרות. הוא כבר בא אצל קצין המשטרה, סיפר לו שסייֵם את מלאכת ההדבקה, השיב לו את הפעמון, וקיבל מידו את שכר עבודתו. נכנסה בו רוח חכמה ונימוסים יפים ונשק ידו של הקצין. הלז הצטחק ותקע לו כף בערפו. שניהם נחה דעתם עליהם. החיגר קנה לו בכספו פיתה וגבינה, נוגס בפת ולועס בתיאבון, כיאה לאדם ששיחק לו המזל.

קבוצה ד: קובץ 10 למעלה – תמונה

בציור זה, נקרא לו ציור א', ציירתי את מר אייזיק. זה שמימין הוא מר אייזיק בדמותו הרגילה, ומשמאל – לאחר ששמע את פקודת־הגירוש, ואת פקודת אשתו. ולמה המגש שלפניו – תבינו מהמשך הסיפור.

עתה אתחיל מהתחלה:

הגברת אייזיק שמה את שתי ידיה הרכות על השולחן, משני עברי כוס התה, הסתכלה בהן ובשתי טבעות היהלומים שעליהן, הישירה את עיניה אל פני בעלה ואמרה בקול קצוב, כמו שאומרים פקודה לילדים:

– עליך לנסוע לפתח־תקוה, לשכור חדר ולהתקשר עם עגלון שיעביר את החפצים המעטים. ושלא ירמו אותך במחירים.

אני נותן כעת שורה ריקה – כדי שתסמל במידת־מה את הריקנות הגדולה שנתגלתה פתאום לפני מר אייזיק. הוא, משום־מה, הישלה את עצמו בתקוה שאת הטרחה הזאת – טילטול הבית ועקירתו מתוך השכונה הזאת לתוך מערבולת הבלתי־נודע, תקבל על עצמה אשתו, בין שאר טרדות הבית. לפעמים היה מר אייזיק גם תמים. נראה לו מגוחך להטיל עליו תפקיד כזה. הוא בקי בעיניני מסחר, אך לא בטרדות־בית. אך אין ברירה. אשתו אמרה.

שיחה זו היתה ביום השני לארכה שניתנה לפקודת־הגירוש – ולמחרתו, הוא היום האחרון. הלילה שבא לאחר השיחה הזאת היה ליל נדודי־שינה למר אייזיק. הוא טילטל עצמו במיטה מצד לצד והתפתל. אף־על־פי שנפלה עליו השינה היה לו יִסורים גדולים. אני משער לי שהטלטולים מעין אלה יש לגולם לפני שהוא נהפך לפרפר. עליו להתהפך מבפנים ומבחוץ ולסגל לעצמו סגולות שלא היו לו.

הנה לכן התרוצץ מר אייזיק מן הבוקר ברחובות השכונה, ועדיין לא השתחרר מאותן תנועות עצבניות שסיגל לעצמו בליל נדודי־השינה. כשראיתיו באותו בוקר בראשונה, עלה בדעתי להשוותו לגולם ההוא. איני לועג לו: אדרבא, הצטערתי על אבדן צורתו הרגילה, שהיתה מיושבת ובעל־ביתית. הנה בציורי תיארתיו בשני אפניו. אין חלק בראשו הקרח של מר אייזיק, שהתרבוש האדום שלו לא ניסה להתישב עליו – ולא מצא את מקומו. לבסוף נמצא התרבוש בין ידיו של מר אייזיק, שהיו פשוטות לפניו, כמתוך רצון להפגין: הנה, כמה הוטלו עלי דברים.

אחר־כך ראיתי את מר אייזיק קופץ ומתישב בעגלת־משא ההולכת לפתח־תקוה. ללא היסוסי־בושה עלה במידה ידועה של זריזות, משך קצת במכנסיו, כדי לתת ריוח לברכיו והתישב ליד העגלון המאובק.

לפי האופן שבו הפקיר את עצמו על הקרש המכוסה שק, ונתן לאבריו רשות להיות תלויים ברפיון – הבינותי שנסיעה זו עלתה לו במשא־ומתן קשה עד שנקבע שכר הנסיעה.

ובינתים נשתנה מאד מראה רחובות השכונה. בכל הבתים נפתחו שני כנפות־הדלתות. הכתמים השחורים של הפתחים, שנתרחבו שלא כרגיל, הישרו דמיון של הפקרות. כלי־מטבח הוכנסו לתוך ציפיות־כרים וארגזי־נפט. יש לקבוע יחס אחר וחדש לענינים רבים נושנים וקבועים. שולחן־הניתוח של הרופא עמד על המדרכה. הוא נדמה קטן וערום. באמצע הרחוב עמדה ספת־קטיפה אדומה, כך, תחת כיפת השמים.

ילדים עוסקים בהתרת חבלים שהיו מתוחים בחצר. נתברר, שטוב לדעת לעשות קשרים קלי־היתר. טוב לדעת מה מידת אורך החבל הנצרך לחבילה. הו, הו, כשיוצאים לדרך ונוטלים רהיטים בלי דעת איפה תהיה התחנה ואם יהיה גג לראש!

אנשים שאינם רגילים בנשיאת משא מטים את גופם לצד שכנגד בהעוַית־פנים. הכל הולכים אל עבר הכביש הראשי שמאחורי פסי־הרכבת. צעדים ראשונים אין בהם משום בטחון. האנשים מביטים על סביבם אם באמת כבר הגיע הרגע לעזוב. שוהים קצת, מביטים לצדדים. נושאים עינַים. עננים קלים, יונים וגבעות־חול. האנשים השפילו עינַים חרבות, כאילו ראו עטינים ריקים מחלב. אין מושיע. כיון שהגיעו לכביש המאובק והלבן, והם כמפקירים עצמם לזרם מַים – התחילו פוסעים במרץ, התמדה והכנעה. כאגרופיו של אדם הלש בצק. כבר זזו ויצאו עגלות עמוסות רהיטים וחבילות לעבר הכביש.

בשעות הצהרים ראיתי את מר אייזיק קופץ מתוך עגלה שהגיעה מפתח־תקוה. הוא היה מזורז כאדם שכבר למד משהו ביום זה. תרבושו על ראשו, ידיו פרושות לפניו, כאילו נשא מגש עמוס.

מה היה, סוף־סוף, במגש העמוס

ספקות:

איך להתחיל לספר לאשתו על כל הקורות אותו בנסיעה זו? מר אייזיק ניסה להרצות במחשבתו את הדברים בדרך כרונולוגית, לפי ‘איך שקרו’ – וראה שיקשה לו להגיע לסוף ברור. ניסה על דרך התוצאתיות – ומצא כי זה מסובך מאד, ומניח מקום לשאלות־הסברה רבות. חשב לספר בדרך ההלצה, כאדם, כסוחר, שבטוח כי הצליח – ו’לא הלך' לו.

איך לספר, בלי להיכנס לפרטי המערבולת. איך להסביר שפתח־תקוה היא עיירה גלותית, זרועה בתי־כסא, הדפוקים מקרשים סדוקים, ללא מים שוטפים. זבובים גדולים. והוא ראה שם בין הקוצים שבחצרות רמשים אדומים בעלי נקודות שחורות. רמשים כאלה ראה בימי ילדותו לפני שיצא לכרך, והם עוררו בו געגועים לילדותו המלוכלכת והיפה. לא עלה בדעתו שרמשים אלה נמצאים בארץ. איך להסביר שבפתח־תקוה אין אסיפות וועדות ודיונים ובעיות. פתח־תקוה, כל אחד לוחם שם, פשוט, את מלחמתו לפרוסת־הלחם. כמו שהוא יכול. באידיש. בלי מדרכות. בבוץ ובניצול כל חולשות האדם. פרות מלוכלכות בצואה נוזלת. זבובים מרובעים. מורסים אותם בין אצבע ואגודל. אין שם אפילו קומפלט אחד שלם של כרכי ‘השילוח’.

ואיך להסביר את מראה החדר ששכר, הבנוי קרשים דקים שזרקו עליהם טיח דק. ותקרה של רעפים אדומים עם קני צפרים בין הקורות, ושכר הדירה יש לשלם מראש לשנה שלמה. שכר גבוה ביותר. והעגלונים (הוא מצא שנים אחים עגלונים) תובעים בשכר־נסיעה־אחת סכום כסף, שלפני זמן־מה אפשר היה לקנות בו סוס חי. ניצול מכוער של אסון שנתרגש על חלק מן הישוב. איך נעמוד בפני הגזירות ובפני האחים? ופתאום ייתכן שהם, האחים, גם לא יבואו בעגלותיהם. ונישאר תקועים. ואיך לספר לאשתו? הוא ראה מול פניו אצבע מושטת, אצבע של אשתו. והוא¹ שמע את קולה האומר:

– בוריָה! אני תמיד אמרתי לך: הציונות שלך תמיט עלינו אסון.

בבית מר אייזיק כבר היו כמה חבילות, ארוזות וקשורות בתוך שטיחים, מוטלות על המרפסת. תריסי הבית כבר היו מוגפים, חוץ מאלה הפונים לרחוב. דרך הפתח ראיתי את חדר־האוכל; על השולחן הגדול עמדה הפתיליה. אי־סדר זה היה לכבוד יום מיוחד זה. בסיר שעל הפתילה התבשלה ארוחת־הצהרים ‘ממה שיש’.

מר אייזיק עלה בזהירות בשלוש המדרגות אל המירפסת, כנזהר שלא להיתקל ולא להשמיט את המגש שלו. עמד וניקה את רגליו יפה השק הפרוש והספיק לחשוב: שטות נוספת! למה לשמור על נקיון הבית – ממילא עוזבים אותו תיכף. הרים את ראשו ופגש במבטה של הגברת אייזיק. היא ישבה במקומה הקבוע ליד השולחן.

איך סיפר מר אייזיק

קרה הפלא. בדיוק ברגע זה ידע מר אייזיק איך לספר. כבמטה־קסמים נתברר לו פתאום, בתכלית, מה הספיק לעשות בפתח־תקוה ומה עוד עליו להספיק לעשות, והעיקר איך לספר לאשתו את הכל. מר אייזיק שמט את ידיו (המגש נעלם) ואמר:

– תני לי ממה שמתבשל על הפתיליה. עלי ללכת לבנק. להשיג הלואה. הגברת אייזיק הגישה לו את קערת מרק־העדשים. מר אייזיק אכל ונהנה מן החום שהתפשט באבריו מן המרק. נהנה מקוי האור שחדרו לחדר האפלולי בעד התריסים המוגפים ונפלו על הרצפה הנוצצת, וחשב: בחדר ששכרתי אין תריסים. נפלא! והשתומם שהצליח לספר לאשתו את כל קורותיו היום. נראה שבאמת הצליח מאד לספר הפעם. שכן הגברת אייזיק הגישה לו, שמסיים לאכול, מטפחת־באטיסט מגוהצת, בשלוה ובכבוד, ואמרה: – תן לי את המלוכלכת.

על דמויות שונות שיש למירפסת רגילה

בינתיים, כאילו הלך קטן המרחק שבין השמים והאדמה. אי־אפשר להלך בקומה זקופה. עגלות עמוסות עוזבות זו אחר זו. השכונה מתרוקנת.

מר אייזיק עוד לא חזר מן הבנק. הבנק ודאי כבר נסגר. הציפיה לשובו הלכה וגדלה בביתו. ואותה מרפסת רגילה, בעלת שלוש המדרגות, עמוסת החבילות, הפכה והיתה לעמדת־תצפית.

בני־משפחה עלו והשעינו עצמם על החבילות, כאילו היו סלעים, או שהיו מותחים את עצמם ועומדים על קצות אצבעותיהם ומסתכלים מעל ראשי האנשים אל עבר קצה הרחוב ליד שער הרכבת. עיניהם היו מחטטות ומחפשות לראות אם לא בא ראש המשפחה.

בשעה ארבע צצו ארבעה זוגות אזנים מחודדות של סוסים רתומים לעגלה. זו התגלגלה בזריזות, של מביא פדות, קרבה ועמדה ליד פתח בית אייזיק. ישבו בה שני עגלונים חסונים, כנראה אחים. הסתכלו במספר הבית, חייכו אליו, אך לא קפצו מן המושב.

– מר אייזיק בבית?

– איננו. אך תתחילו להעמיס את אלה החפצים.

– עד שלא נגמור בענין השכר – איננו זזים.

תשובה מפוכחת זו, בשעה מאוחרת זו, עם סיומו של יום אחרון לגמר פינוי השכונה – היתה כמכת־גרזן.

הראיתם חבית מים שדפנותיה נתבקעו והמים היקרים פורצים מתוכה, נשפכים סתם בחול הבולע אותם בלא־איכפתיות? ראיתם? כך היו דומים בעיני, אותה שעה, בני־משפחתו של מר אייזיק. הם עמדו סביב העגלה והיו כאילו הולכים ונעשים מצומקים וקטנים. כוחותיהם יצאו מכתפיהם ששופו, עברו לאורך רגליהם וניגרו ארצה לתוך המרצפת האדישה. הזמן חולף, עגלות יוצאות, ובאזנים כמו הלמות־תוף מהירה שאינה נותנת אויר לנשימה.

מעל התצפית ראו סוף־סוף בני המשפחה את ראשו הקרח של האב, עד שנתגלה כולו מתנשם ומחזיק את התרבוש לפניו.

האחים עלו והתיצבו במרפסת. אז התחיל המשא־ומתן על שכר ההובלה. אין אני צודק בקראי לזאת משא־ומתן. זו היתה מלחמת־שנַים שהתפתחה בין מר אייזיק ושני האחים. הכוחות לא היו שוים. כולנו עמדנו במירפסת, שנהפכה לזירה, והבטנו בעינים ריקות אל הלוחמים. מר אייזיק היה חביב, הוא ניסה לדבר בכל האפנים: דיבר כסוחר פיקח הבקי בהלכות־מסחר, אחר־כך בדרך השכל הפשוט והיושר, ואחר־כך הגיע לדרגה אחרונה, שוב לא התמקח, כי אם הוכיח כיהודי בעל־מוסר כי ‘עזוב תעזוב עמו’, ולבסוף – כציוני שקרא את לילינבלום. המירפסת נהפכה לבמת נואמים. הנואם לא פנה עוד אל העגלונים בלבד, כי אם אל הרחוב, אל הקהל. הוא כבר דיבר בלוית תנועות ידים מעוגלות אל האויר.

לא הלך!

האחים, לעומתו, אחזו רק בתכסיס אחד, שלא שינו אותו כל הזמן. האחים חילקו ביניהם את התפקידים. אחד מהם דיבר עם מר אייזיק, והשני, כדי לגרות את התיאבון לסיום מהיר של המשא־ומתן – התחיל מוריד בזריזות את הקרשים מעל העגלה, כדי לאפשר את העמסת הרהיטים לתוכה. ושעה שמיאן מר אייזיק להסכים למחיר הכבד – מדי היו האחים מחליפים מקומותיהם ותפקידיהם: הראשון רץ ומחזיר את הקרשים ומסדרם בזריזות, בתוך העגלה, כקודם, והשני – תופס את מקומו מול מר אייזיק ופותח במשא־ומתן מחודש, טרי ורענן ומלא יזמה כעפרון שחודד זה עתה. חילוף התפקידים בין שני האחים חזר שמונה פעמים.

מרת אייזיק, שלא היתה נוכחת בכל שעת המשא־ומתן, הופיעה פתאום, על הרקע השחור של החלון הפתוח, שלחה יד רכה ומעודנת עם אצבע זקופה אל מול בעלה ואמרה:

– הציונות שלך!

כעבור חצי שעה ראיתי את העגלה העמוסה של משפחת אייזיק עוברת ברחוב הראשי. על־פני כל החבילות היה מוטל שולחן, ורגליו המסורבלות מושטות אל מול הרקיע במחאה. כנבלת פרה בשדה.

הגברת והאדון אייזיק הלכו אחריה עד קצה הרחוב. הגברת לא הפסידה כלום מחשיבותה הרגילה. פניה היו מרוכזים, אך ללא פחד בהמי. משהגיעו לכביש פתח־תקוה עלו וישבו על העגלה.

הגברת אייזיק ישבה זקופה והחזיקה בידה שמשיה לבנה לימות־החמה ומטריה שחורה לימות־הגשם. שתיהן ביד אחת. והיתה האדם היחיד שהרחיק ראות עד לימות־החורף הבאים.

תל־אביב! אין להכירך. תל־אביב, את היית למחנה־גולים. כמו בתמונה של הירשנברג. ילדה עם קומקום. כמו בגלות.

יש הבדל, יש הבדל!

פתאום קרה משהו ברחוב. אנשים התחילו לרוץ אל עבר שערי השכונה. נשמע צלצול רם ועליז של דליים ריקים, קול שוט וקריאות. מתוך ענן אבק לבן שעלה מן הכביש הופיעו עגלות. אחת, שתים, חמש, שמונה, הרבה! עגלות של איכרים שדפנותיהן סולמות. עגלות שבזויותיהן נשארו תקועות שבלים. עגלות שהעלו באף ריח של מרחבים צהובים, לא מרחבי־חול כאותם שמסביב לשכונה, כי אם ריח שדות צהובים ברוכי־יבול.

והעגלונים, עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי־קש רחבים. פניהם היו ידועים מאד, כאילו יצאו כולם מתוך תצלומי־קרובים השמורים בכל בית. דודים ובני־דודים.

העגלונים תקעו את השוטים בראש העגלות, ירדו ותלו שקי־מספוא לפיות הפרדות, וידיהם תפוחות מעבודה. קמטיהם הזכירו את חריצי האדמה הדשנה המתבקעת.

שיֶרת־עגלות זו באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. שיֶרת־עגלות זו שהתה יום ולילה בדרך עד שהגיעה הנה. שיָרה זו הלכה בדרכים עקלקלות, כדי לא להיתקל בצבא התורכי, שודאי היה מחרים את הפרדות, העגלות והעגלונים.

שיֶרת־עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים, הו, כשיש אחים לעזרה – קל יותר לשאת כל אסון. בא הבטחון כי נוכל לאסון. יש כוחות,

יש סבלנות. יש גם בת־צחוק ובדיחה קלה – ודאי שנצא מן הצרה בשלום. פתאום נראו האנשים כאילו התרחצו והסתרקו.

כך נתגלה הצד השני. במקום הדכאון באה ההתאוששות. ריח הפריחה של הפרדסים והמצות בסדינים הטהורים מרמזים על חג כמוס השמור למאמינים בו.

אחד בחור

עגלון, אחד בחור, התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט שמאחורי העגלה והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן. עד שהמים מתבעבעים בדלי הביט הבחור בעינים נבונות אל בני־המשפחה שעמדו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרויה פנה הבחור אל סבתא (מאין ידע, כי סבתא היא המנהלת את עניני המשפחה הזאת?) ואמר:

– סבתא, החפצים מוכנים?

סבתא הביטה בו בראש מורכן מעבר למשקפיה וענתה:

– ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל.

– סבתא, מי רוצה כסף? – ענה הבחור – הנה את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדיך ואני מוציאים את כל הרהיטים שאת רוצה לקחת.

סבתא אינה שבעת־רצון:

– מה נטפל אלי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל. אחר רגע הוסיפה:

– מה השמחה עלי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, על ארגז ודוקא בצל?

אפילו בחתונת בנותי לא ישבתי לנוח.

בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בלבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת־הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את העיר חרסון וימי־עשרה.

– סבתא, מדוע אינך מבינה? – משדלים הנכדים – הוא אינו עוזר בעד כסף.

– מרגע שבא הבחור עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם!

‘הבחור עם הסוסים’ הביט בעיני סבתא, בת־צחוק פישקה את שפתיו וגילתה שינים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיוה לו הבעת־חן משונה. בת־צחוק כזה מצטחקים רק בני־משפחה בים לבין עצמם.

בת־הצחוק עשתה את שלה.

– טוב, הנה אני יושבת – אמרה סבתא מתוך ויתור.

– כן, סבתא, שבי־נא בצל. לא נשכח אותך פה. עוד אושיב אותך בראש העגלה. ליד המצות העטופות בסדין הטהור, ועיניך תהיינה צופיות על־פני הדרך. נרפד מושבך ולבך ירחב אל מול השדות, כאילו יוצאת את לקדם את פני הימים הטובים שנכונו – לך, לנכדיך, לתל־אביב ולכולנו. מגובה מושבך תראי אותם, את הראשונה! ותבשרי אותם לנו.

הוא מדבר, ובינתים מרים בקלות את החבילות ומסדרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת־העור הדקה והשחומה של ידיו.

הוא פנה ועלה אל מרפסת השכן, ממול, והתחיל להעמיס גם את חפציו על העגלה. בפינת החדר ראה כורסת קטיפה אדומה, מאותן הכורסאות שבאגדות, שסבתות יושבות בתוכן וסורגות, ומשענות רפודות להן מן הצדדים והדום לרגלים.

– וכסא־נוח זה תקחו עמכם? – שאל הבחור, נשא אותו וקשרו יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות. הרכין עצמו בחן ואמר:

– סבתא! הִנֵה!

האדמה מסביב היתה שלנו

בינתים יצאו עגלות אחר עגלות. הן הלכו הלוך וחזור בין כפר־סבא, פתח־תקוה ותל־אביב. השכונה הלכה והתרוקנה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים נצמדו קרשים בשתי־וערב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.

רוח אחר־הצהרים קמה והסיעה את פיסות־הנייר ושיירי הקש ושלחה אותם לפני העגלות היוצאות לדרך.

עוד שעות אחדות, והחול שנדוש כל־כך, במגרשים שבין הבתים, ביום נסער זה, ברגליהם של אנשים נסערים – יהיה חָלק ולָטוף, והבתים יעמדו שקטים וסגורים, כאילו אחוזים בחבלי־שינה וכישוף.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח־תקוה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת־האקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח, שמכבר חדלה להעיף את פיסות־הנייר והקש, נטפלה לקווצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה את ידה המקומטת והזריזה, משופשפת־הצפרנים מרוב עבודת בית – והשיבה את קווצת־השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב. האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים הפורחים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.

סבתא הצטחקה ואמרה:

– ואת פני חג־הפסח נקבל בשדות.

לתוך לוע השטן

כבר התרגלתי מאד למכנסי הארוכים. כבר נתמתחו ליד הברכים, וארכובותיהם נשרכות ברשלנות על הנעלים. כבי עול אני לקפוץ לתוכם – והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

ישבנו מסובים אל השולחן ואכלנו ארחות־צהרים. שולחן עגול היה. והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת עליו כפות, מזלגות וסכינים.

האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת; צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תאבון־כלבים. בלי תיאבון גדול היה קשה ללעוס מאכלים מחוסרי־בשר העשויים מכל מיני ‘במקום’.

שפשוף כמה זוגות נעלים ליד הפתח – ונקישה בדלת. צללית גדולה של חייל תורכי גדול עמדה בפתח הנמוך וסתמה אותו כפקק. בין זרועותיו, כמו מתוך חלונות, ניבטו עוד שנים. אחד מאלה, שראיתי רק את ראשם, פער פה ואמר:

– הם באים לתפוס חיילים משתמטים.

החייל הגבוה, הפקק, הביט סביבו בבטחון של כנר ראשי. הביט אל המטען החי שבצריף: סבתא, שתי אחיות, ואני, בן הארבע־עשרה. סך־הכל. ודאי שהיה מאוכזב. החייל הגבוה, הפקק, צעד צעד לאחוריו כסרטן, כדי לצאת מן החדר. אך בעל הפה הפעור נשתחל ונכנס ובחש בעיניו. עיניו גילו את המכנסים שלי ועמדו. הכל הביטו אליהם. המכנסים לא דיברו – אך היו ארוכים כשל מבוגרים. פשט הפקק יד ארוכה, כפה למעלה, ואמר: –’ויסיקה' (תעודת שחרור מן הצבא).

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת־נייר המעידה על גילי ושאני תלמיד בית־ספר. היתה כתובה בתורכית טובה שכתב מורנו לתורכית וחתומה בחותמת עגולה.

הפקק שקל אותה בכפו הפשוטה, טילטל את ראשו ימינה ושמאלה וקרא אלי.

– בוא.

אז נכנס בעל הפה הפעור לתפקידו ואמר:

– הגוי אמר שאתה חייל משתמט. התעודה אינה טובה. הגוי אמר שאתה בן עשרים ואחת. ואלה מכנסים של בן עשרים ושתים ושאתה משתמט שנה שלמה – הרי שאתה בן עשרים ושלוש, והגוי אמר שהוא לוקח אותך למשטרה המרכזית, לרמלה.

עדיין עמדנו סביב השולחן העגול. היינו מוכי־תמהון. המזלג שהחזקתי נשאר בכפי. פשט החייל, הפקק, יד־ימינו לאחוז בכתפי. זזתי שמאלה, כדי להשתמט ממנה. הרתיעו עצמם גם שאר בני־משפחתי שמאלה. פסע הפקק פסיעה לקרוב אלי. זזתי פסיעה. פסע הפקק שתי פסיעות. זזתי אני ובני־משפחתי שתי פסיעות. החיש הפקק כמה צעדים לתפסני, מיהרנו אנו סביב השולחן. סבנו סיבובים, שמאלה, ואחר־כך בא שינוי תכסיסי וסבנו כולנו ימינה. אז שלף החייל השני כידון והניעו כשוט. הסחרחורת עמדה ואני נצודותי.

בעל הפה הפעור:

– הגוי אמר שבעשר מג’ידיות יוכל לקרוא בתעודה שלך שאתה תלמיד. הגוי אמר שאני בעל משפחה וילדים. הגוי לא יודע חכמות. הוא אמר שאתה רדפת אחריו במזלג להרוג אותו. אם לא יצליח לקרוא את התעודה אפשר שיתלוך. סבתא חייכה חיוך עצוב, הוציאה את המזלג מידי ואמרה:

– לך אתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע.

יתלו אותי

הרחוב היה ער ומרובה באנשים. מאלה שהוגלו מתל־אביב. הרוקח, שעסק בחנותו בסינון מים רותחים לתוך בקבוקים קטנים, הרים ראשו ואמר: – יוסקה כבר תפס שוב את מישהו.

מישהו – זה אני במכנסַים ארוכים. עברנו על־פני ועד המושבה. בפתח ישב המזכיר ועיפרון מושחל לו מאחורי אזנו. הבהיק במשקפיו כתופס ענין והוסיף לשבת. חיים אדישים. עברנו על פני הבית האחרון. בחלון ראיתי את יונה. שערותיה היו מתוחות וגילו שביל ירקרק שחצה את קדקדה. ריסי עיניה היו ארוכים ומפילי־צל. הסמקתי ורציתי שתראה אותי. היא לא ראתה אותי משום שאחיה קרא לה מן החדר השני: – חמורה!

הייתי עזוב. יתלו אותי. יונה, אני שיקרתי לך. איני יודע לחלל בחליל.

הגענו לקצה המושבה. בצל אחד העצים שבחורשת־הזיתים חיכו לנו שני חיילים וחמישה תפוסים נוספים.

החייל הגבוה, הפקק, שהיה הקצין, ישב והשעין את גבו אל עמוד ששימש כגדר. נניח, שהעמוד הוא עתה מרכז (לתמונה). אני מזיז אותו בדמיוני קצת ימינה, כדי לתת מקום לרגליו הארוכות של הקצין. אין ספק שצריך הייתי להתחיל בשלושת הקמטים שעל מצחו הנמוך. עקשניים ואומללים. ראיתי קמטים כאלה על מצחן של פרות גרומות ידועות רעב. אם אשפיל את מבטי מן המצח אל הידים הגדולות, הרפויות, חסרות־המעש – ואעבור מהן אל הרגלים – איטיב לעשות, שכן חשבתי להתחיל ברגלים שהתבלטו בנעליהן הפתוחות. רגליו, העטופות חותלות רשולות, היו נתונות בנעלים, פעורות־אגפים, ללא שרוכים. מידת הפרטים שראיתי בפנים ומידת הפרטים שנתגלו בנעלים הפעורות איזנו את הצד השמאלי עם הצד הימני.

ואשר לאור, הוא היה מסַנוֵר, כי נפלה הקרנה מבוהק האבק שבדרך. נמצא איפוא שגופו של הקצין שלי נראה כצללית, הצבעים שבו איבדו את ניגודיותם, דרך משל, כאותם הצבעים שאנו רואים בתאנה בשלה: לכאורה צבע אחד שלם לכולה, אף כי המסתכל יראה בה כמה גוני צבע. אפילו צבע הצל, כדיו שנשפכה, היה כהה ונתמזג עם צבע פניו של הקצין. אם להוסיף ולתת בכתם של הראש קוים של אף ופה פעור־למחצה, בסדר! סידרתי את ראִיָתי.

נכון, הקצין היה רבוץ. ככלב מזה־רעב ויגע־נדודים הרובץ בצל ומשלח לשון שוקקה.

קמטים אפקיים אלה במצחו, שהם באמת נושא התמונה, מקומם בראש התמונה ובאמצע. כל המראה הזה ריאליסטי, כבד ומסוים. זה נפלא. אני לא רואה בתמונה זו כל סמל; אך כמה דברים הסיחו את דעתי מן המסגרת שקבעתי מראש.

העמוד

העמוד אשר עליו נשען הקצין, קליפתו נתקלפה בכמה מחלקיה מחמת החום וחשפה את בשרו, שהיה בחלקיו צהוב ובחלקיו אפור. שארו נתבקע כמה בקיעים לארוך, בקיעים לא שוים בגדלם ובצפיפותם. תאי העץ וחלוקת המיצים שבו לא היו אחידים, כבעת שהעץ עוד היה חי את חייו הראשונים. אני רואה שיש לו כעת חיים שניים. חיי דומם.

העמוד היה מיושב בשבלולים לבנים, שהתגודדו עליו בצפיפות – עד שכיסו אותו והיו דומים לפריחה של ‘מטה־אהרן’, אף אמנם הפכו את העמוד המת למטה־קסמים, מאותם העצמים השַיָיכים לעולם אגדות־הילדות, מקום שהצדק תמיד ידו על העליונה.

הנה, כשרואים דברים כאלה – מפריעים הם לראיה הפשוטה, המכווֶנת לענין אחד מסוים. (נחום, אתה מתרחק, אתה מחליק על ריצפה רטובה.) מפעם לפעם היו כמה שבלולים שולחים וזוקפים קרנַים גששניות, מוציאים ראש מוקרן ומזיזים עצמם, בתמימות ובכובד של תקופת הפליאוקן (נחום, חזור לענין!).

הבטתי שוב אל הקצין. אין ספק, הוא מעורר רחמנות. נותק מארץ רחוקה, לא בטובתו, לא לפי תפקידו, אינו יודע קרוא, בארץ זרה, ומי־יודע־מה נכון לו בביתו שבהרי אנַטוליה.

(נחום! נמאס להבין את הזולת ומתוך כך לחוס על האחרים. סדר שתסתלק, אתה והתפוסים האחרים. קח ענינים ביד – נידון־לתליה שכמוך. שלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות.)

אורי

כל הקריאות הללו שאני מביא בסוגרים הן קריאות־בינַים של ידידי אורי פַרברוב־צבעוני. אין אני פוסק משמוע את דבריו ותגובותיו על כל ענין שאני חושב ומרגיש. אני גם רואה אותו. הוא שזור בחיי. אני רואה את תלתליו הצהובים על מצחו הבולט, כשהוא מתנפל עלי תמיד בשצף. אני רואה גם את אצבעות רגליו בסנדלים דומות לתפוחי־אדמה קטנים, המגלות טוב לב – שאינו בנמצא על קצה־לשונו.

מה מידת האמת באמנות, קישוט בלבד? ראיה נועזה ריאלית, או ציצים אסתיטיים? רכוכית אסתיטית – הנה על דברים אלה וכיוצא־באלה התדיַנו הרבה, בהיותנו יחד, ובדמיון – כשאנו פרודים.

ואני אומר:

– הוי, כל אלה שעוד לא איחרו, קנו לכם ידיד.

אורי, ראה איזה יום נפל לי יום זה. איך אתחיל לספרו לך. ראה מה שופשפתי ביום זה. הנשאר בית־קיבולי כפי שהיה תמיד? הלא אנחנו כלפי־עצמנו. אין זו תצרוכת לאחרים, ואין זה חסד לאמנות, אל תרצה לחייֵך אלי בחסד. חמור! יום זה אני רואה דברים.

יוסקה

היחיד אשר לא נתן להירגע (כי בינתים פגה המתיחות – המרחב השפיע) היה בעל הפה הפעור. הוא עדיין בחש וטרח לתרגם את מה שלא אמר הגוי. והיה משטח לפנינו איומים, כשטיחים לפני השולטן.

אז ראיתי כי השקט הזה שהיה – רק כלפי־חוץ היה. האי־איכפתיות בדמותו של הקצין היתה מכווֶנת: – אני משלח אתכם, לרמלה!

התפוסים, מי שלעס קוץ יבש, ומי שהסתכל בעיון רב בצורת אצבעות רגליו. בחלונות הבתים המרוחקים עמדו והסתכלו בנו. לא, האויר אינו שקט כפי שדימיתי מראש. הנה לכן התרוצץ כל־כך יוסקה, ורצה לבקע מה שהוא אצל מי־שהוא – ולהזיז את הענינים.

– שלמו לו – סיים יוסקה וישב.

– למעשה, – אמר אחד התפוסים – לו מיעכנו קצת את פרצופך המנוול, היה הכל מסתדר.

– אין זה כל כך פשוט, – אמר תפוס אחר – יוסקה אחד זה כבר עשה הרבה צרות – וגם יוסיף. אך הוא יודע למצוא דרכים אל השלטונות והוא מביא ישע במקרים כאלה, שהכל כבר נואשו מהם. כמו כל מוסד ציבורי, על כל מגרעותיו, הוא מביא גם תועלת. יוסקה מוסד ציבורי מועיל. הוא נותן לקצין הגדול ולקצין הקטן ולחיָלים. לא כל הריוח נכנס לכיסו. וגם זו אמת. הוא מטופל במשפחה גדולה. יש לו כוח־זכרון. אם תפס אותם פעם יתפוס אותך בשניה לאחר חמישה חדשים.

– כסף או רמלה?

חבל־הכביסה, שהייתי כבול בו, היה עשוי קשר מסורבל, והכאיב לזרוע.

אחד

האדם הזה ישב מולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו. עיקמתי והארכתי את קוי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי בעדם. את המשקפַים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפים. ואמנם היו לו משקפים בכיסו. הוא עצמו הסביר לי:

– לי בכיס יש משקפַים. אם נקבל מכות – שלא ישברו.

מכיון שהתחיל, המשיך:

– יש לי שם תעודת־אזרח אוסטרית. אותי אין התורכים יכולים לאסור. צריך איך־שהוא, שלא לתת לנו שנתפורר. כשבאים לאסור – אני מוסר את עצמי. עוזר קצת – ומַראה את התעודה. מקשר עם הועד. אנחנו שלושה כאלה. תעודות אמיתיות. דמורליזציה ציבורית. אתה מבין, לאן אנחנו הולכים?

– לרמלה!

– רמלה? כלום! לאבדון! כאן, בישוב, שיהיו לנו יוסקה ושו'… אחרי לילינבלום, אחד־העם, שומרים, ועד מטבח־פועלים. דוקא לאבדון.

היתה לו חתימת־שפם קטנה על שפתו העליונה; והוא הביט בי כאילו הכירני לשעבר. כתפַים נפולות, זרועות רזות, דיבר לא מגופו – כי אם מרוחו. כל הנוף נראה לי פתאום שונה, דרכו. הנה מכאן הגעתי לידי ציור חלונות בין זרועותיו.

(– תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז.)

(– אורי, עזוב אותי. אני פעם אחרת אסביר לך.)

קיבלתי

ניעור בי חשק לגמגם. הרכנתי עצמי לעבר בעל התעודה האוסטרית ומילמלתי:

– שמע־נא. למה לי לשתוק. אני צריך לאמור לך. למה לחכות לנקרולוג? אם אתה כזה, אם יש כמוך, שיודעים מה הם רוצים ומתמרדים נגד עולם מכוער שעושים לעצמם האנשים; אם יש אנשים, ואתה אחד מהם, אשר דרכם נראה הנוף אחרת, יותר יפה וחגיגי – אז הדרך הזו, הנה זו המלבינה לפנינו – תוליך אותנו, אמנם, לרמלה, אך לא לאבדון. משום ש, יען…

פתאום נחתה על פי מכה חזקה. הרגשתי שאני לועס דם בפי. הקצין, שהיה אדיש כזיקית בשמש, התלקח, פתאום, ושלח לי מכה זו במלוא תנופת ימינו.

– דומו, כלבים!

(עכשיו כבר תזוז?)

המכה על הפה היתה נפלאה. לא במובן של מכה. ממנה והלאה התקדם הכל בסגנון של טלגרמות. שתי שינַיים נעו בפי. בעל תעודת־האזרח האוסטרית – קפץ. כל התפוסים עמדו על רגליהם. מה הוא מכה את הנער! (זה אתה, נחום, עם כל ההבנות וכל הראיות שלך.) התעודה נכנסה למחזור, ובעלה כבר עמד חפשי. שלושים מג’ידיות ירדו והיו לעשר. וגם הן אינן. בעל התעודה כבר מניע רגלים צנומות בתוך מכנסיו הרחבים, פונה בין הבתים שבטבור המושבה. וחזרו משם שנַים. היו בועד־העזרה. התירו את החבלים מעל ידינו. ויוסקה לחש לקצין ברוב שמחה לגמר הטוב:

– אמרתי לך! תתחיל בילד.

מכנסַים ארוכים

כששבתי הביתה ניצבה הצלחת על השולחן העגול, המזלג, הסכין והכף לידה. סבתא עמדה בעומקו של החדר וחייכה אלי בעצבות:

– השמלה של דודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסים, אינה מביאה ברכה, בני.

– המכנסַים הארוכים, סבתא, הם.

שכבתי על הספר ופני אל הקיר, הידקתי לשוני אל שיני הרעועות וחשבתי:

– עכשיו, אורי, אליך! מכנסים ארוכים אני רוצה. אתה מחויב להבין לי, משום שאני רוצה במה־שיבוא, במה־שהלאה. משום שאני יודע שמה שבסוף הוא העיקר. גם הסוף עצמו. באמונה שלמה, אני רוצה להכביד על כף־המאזנים אל צד מה־שבעתיד.

עוד ראיתי את התלתל הצהוב על מצחו של אורי, אך לא קלטתי את תשובתו נרדמתי.

הגורל על הכביש

עכשיו אספר את סיפור הנגר במגפים מתל־אביב.

בין כל האנשים שהלכו בדרך המאובקת מתל־אביב לכפר־סבא היה גם הנגר במגפים, על כתף־ימינו ארגז־עץ לכלי־נגרים וביד־שמאלו סל־נצרים. ורצה הגורל שקטע הדרך שבין תל־אביב וכפר־סבא, יחולל מיפנה בחיי הנגר הזה. בקטע־דרך זה הבין כמה דברים והצליח גם להסיק מסקנות. כאילו איזה מנגנון נסתר התחיל רוחש במוחו והניע גלגלים, סגולות חבויות. והמסקנות עומדות, כמו נבטי האבטיח לאחר ליל־גשם. שתילים זקופים ועסיסיים. הריהם עובדה.

ככל שגימאו רגלי הנגר במגפים את המרחק שבין פתח־תקוה וכפר־סבא, כן חש הנגר שדעתו הולכת ומצטללת. וכאשר הגיע לבין עצי האקליפטוסים שבחורשת כפר־סבא, בחר מקום בצל העצים, העמיד לרגליו את הארגז, דישדש בעשב כדי להדק תחתיו את הקוצים וישב על הארגז בפישוק רגלים. כן. זה היה מעשהו הראשון. מתחילים במעשה – יש לשבת, קודם־כל, ישיבה נוחה.

כדי להבהיר את ענין המגפַים שפתחתי בהם, אספר עליהם בקצרה.

הנגר הביא עמו לארץ זוג מגפַים. מגפי־איכרים שעורם שעיר ואין להבריקו אלא לשמנו בלבד. קיבל אותם מסבו. ממי קיבלם סבו, אינו יודע. מגפים – דבר נפלא. מגפים – אפילו נער בן שלוש־עשרה תוקע רגליו בתוכם, הריהו נעשה בן־אדם, בעל תנועות קצובות ומחושבות. כשעלה מן

האניה ניסה להלך בהם ברחובות תל־אביב. בתל־אביב של הימים ההם, המצויצת בגינות־פרחים ליד הבתים הקטנים. אך הנגר נוכח מיד לדעת, כי בעלות־הבית מביטות בו בזרות. הן תבינו: במצעדי מגפַים כבדים אין להלך ולשאול אם יש לתקן כסא. אין הם מתאימים לכך. עמד והטמין אותם.

משניתן צו הגירוש, והנגר יצא עם כל היוצאים לגלות, חיתל תחילה את רגליו במטליות, נכנס לתוך המגפים. חש ששב לתיקנו, והרי הוא מהלך בדרך עם כל הגולים.

רואים אנו אותו ביניהם, והארגז על כתפיו ויורד בקצב ההליכה. הוא מניע את הצועדות ודורך בעקבים החזקים והרחבים באבק הדרך. כל מידרך עקב טובע חותמת של פרסה דקה, חותמת גברית, חותמת של אדם צודק תמיד. כתפיו מתנועעות בקצב. ואל תחשבו שאגיד: כתפיו הרחבות. לא. הן אינן רחבות, אינן שריריות. אבל נמרצות. נמרצות כנקישת עקבי המגפַים באדמה הקשה.

ואגיד, בסוגרים – אנחנו, פה, אצלנו, אנחנו רואים וגם יודעים, כי לא רק בשרירי סבלים מתגוששים – נעשים מעשים. אנחנו ראינו כתפים שפופות, וידים עוטות שרירים כמעט רק כדי כיסוי עצמות – ושעשו מלאכות גדולות וכבדות. שכן בעינים היה ניצוץ, באשר על המצח היה קמט.

ומגפים, אני אומר לכם, דבר נפלא הם: מגפַים כאלה, כשהרגלַים בתוכם – מחוסן האדם מגשם ומבוץ. מגפים כאלה כשהם בידים – הרי אפשר לרוצץ בהם גולגלות. מגפַים כאלה, כשהם ניצבים עזובים בשדה, עומדים הם בבטחון ובהבעת שררה עד שהיד מהססת לקחת אותם – כעמודי זכרון. והנה בגללם נראו בעיני כל הגולים שבדרך שחוחים וקטנים – אך הוא, הנגר במגפַים, צועד זקוף, כקול החצוצרה בתזמורת.

כשעקר הנגר מתל־אביב, נוכח פתאום לדעת שבין הגולים מרובים הזקנים והנשים. כי העסקנים והעושים בעניני הציבור וחברי הועדים היושבים בישיבות אינם פה, על הכביש. חמקו בעגלות שהקדימו לצאת. הנגר מתל־אביב נוכח לדעת שאין על מי לסמוך. וטוב שאין על מי לסמוך: מעתה החשבונות ברורים. מה שאני עושה – עשוי. מה שאיני עושה אינו עשוי. והמגפַים שלו הסכימו לדעתו. לא שהתחילו לדבר, אלא אישרו ביֵשותם המוצקה.

והנה זה המיפנה אשר דיברתי עליו. והנה זה הנגר היושב על הארגז בפישוק־רגלים.

תחילתם של מעשים

הנגר כילה ישיבתו. הזדקף, פתח את מכסה הארגז ונתחייך אילו ראה בתוכו ידידים או תיאטרון־בובות. שלח ידו, תפס בידית הקרדום למטה, איזן אותו, הרצין מבט אל עץ־האקליפטוס, פסע שלושה צעדים נמרצים, כאילו נקרא למעגל־רוקדים, והתחיל כורת ענף.

מרגע זה נתברר הכל. נתברר שבמקום זה יוקמו סוכות־נצרים. נתברר שהן תעמודנה כאן שורות־שורות. ומים לצינורות. ולילדים יוקם גם בית־ספר. עיני הגולים נצמדו אל תנועותיו של הנגר. עיניהם אורו משראו מרכז. כי כל המרחב שמסביב היה עד כה מחוסר נקודת־אחיזה. והנגר היה המרכז. תנועותיו נבלעו בצמאון בעיני הגולים. כאדמה חרבה הסופגת את טיפות הגשם.

הגרזן בידו של הנגר התעופף בקלות, בחן של צפור, הנוטה פעם ימינה ופעם שמאלה. הגרזן ננעץ באלכסון בבשר העץ. אחר כל מכה מימין לשמאל באה כנגדה שניה משמאל לימין. היה שיווי־משקל במעשים. כל תנועה היתה מכוונת למשהו. כל תנועה קירבה מעשה לשלימותו.

דמותו של הנגר, היודע בכל רגע את אשר לפניו, עוררה אמון בלבות הגולים. והנגר נכנסה ללבו אמונת האנשים בו. הוא ידע אל־נכון מה עליו לעשות, וידע שעליו להיות צודק, צודק ממילא. לכל מעשה שעשה – כגון הכנת כלונסאות לסוכות לכל הגולים – היה קורא: אנחנו. ואלה שעמדו סביבו כבר חושבים: אנחנו. לא אני והוא וההוא. ו’אנחנו' הם הנמצאים פה. וראיתי, בעיני ממש ראיתי, איך נוצר מכנה משותף, דאגה משותפת לאנשי ‘אנחנו’ והקטנים, האבודים, לאלה שאינם נואמים.

ודאי שאֶרָאה תמים אם אומר שכל זה נבע ממגפַים. אך המגפים נסכו גברות בנגר. דמותו הגברית של הנגר עוררה אמון בלבות הגולים. הנגר נכנסה ללבו אמונת האנשים בו. הנה זהו גלגל־הקסמים שהסתובב פה, תחת עץ, לעיני.

והענינים רדפו זה אחר זה, כעקבותיו של הנגר. צעד וחותמת. וכבר נמתח קו לשורת סוכות. וכבר מקצצים ענפים לשורה שניה. כשהיה הנגר מפסיק מעבודתו היה מביט לצדדים ומצטחק. כשעבד בנגריות לא הצטחק.

מי העמיד אותו בראש הענינים? מי קרא לו? מי לימדו שיש להתיחס לדברים בנחת? שיש לתת לענינים שיהיו נובעים בטבעיות זה מתוך זה? שיש לחשב את משב הרוחות ולהביא בחשבון שטפון של ימות־הגשמים, ושבימות־הגשמים עוד נעגון במקום זה? – ודאי, לא אגזים בתפקידם של המגפַים. אך יודע אני מה שיעורם של דברים קטנים. הו, גדול הוא. מַפתח זעיר הפותח שערי עיר. לא המַים שספג הגרעין הם שנתנו את הנבט, אבל הקשר, רבותי, הקשר שבין דברים קטנים לגדולים – נשאר בעינו. זהו.

הוא כתובת

נעצרה עגלה. ירד מתוכה אדם. זה השליח מטעם ועד הגולים. עיניו היו בולטות, ותיקו מלא. עיניו בלטו מבהילות ואבק, ותיקו היה גדוש חדשות, חששות, הוראות, ועוד ועוד. יש לקרוא לאסיפה כללית. יש לבחור בבאי־כוח. אך עם מי עליו לדבר כעת? הנה משום כך הוא מטה במבוכה את ראשו לצדדים, נושם ומריח את שרף ענפי האקליפטוסים. הידבר אל

הנשים, העטופות בשביסי־צמר ביום חם? או אל הבחורה (זו היתה אֶבְנֵך) העומדת בין הקוצים ומחזיקה מגהץ בידה? או אל החנוני הגורר שק סוכר?

– איך לתפוס את הענינים בידַים? – חזר השליח ושאל את עצמו, כשהוא פוסע ומקדם את רגליו אל מול הגולים. משבא ביניהם, פינו לו האנשים דרך, והוא הולך ועובר בהם כמשור בחמאה. עד שנמצא עומד לפני הנגר במגפיַם. הנגר היה גחון במקצת על ערימת הכלונסאות שהכין, הביט בשליח ושאל בפשטות, בפשטות של דבר המובן מאליו:

– כן?

הנה כן קם והיה הנגר. אם החיים צריכים לפי שהוא הם מקימים אותו, בין אם הוא אדם שהלך לחפש אתונות ובין אם הוא נגר פשוט במגפַים מתל־אביב.

עוד מעלה

הגולים אכלו תפוזים. קצות אצבעותיהם הצהיבו מקליפת התפוזים. גם הנגר שלח יד ולקח – לא בחר – אחד. שיפשף אותו בכפות ידיו לנקותו ולהחריף את ריחו. החזיק אותו בשלוש אצבעות, הגביה אותו והסתכל בו כשהוא על רקע השמים. אז נתגלה פתאום ונקבע בתודעתו צבעו התפוזי והמגובשש באור השמש. הנגר קלף אותו במפסלת. ארבעת חלקי קליפת־הפרי היו מונחים, לא מושלכים. הרוח נידנדה אותם והם היו כסירות שעגנו זה עתה.

הגורל כשהוא לוכד לו אדם, מתגלים בנלכד מעלות ויתרונות – כאותם שאנו מגלים בבעל־יובל, אך, אהה, רק בשעת החגיגה.

בעומק כיפת השמים הלך הכחול וכהה, ירד והתפשט עד שהגיע לשיפולי האופק. שם עדיין לחשה השקיעה. התקרה הלכה והנמיכה, וכשכבתה השקיעה דומים הינו כאילו נלכדנו. העינַים חתרו בחושך, והלב ביקש מרכז.

אמא מזל ליד המדורה

שתי אצבעות של אמא חיטטו בקופסת הגפרורים. גופה המורכן חיפה על הגפרור האחד שהחזיקה. בהישמע רשרוש הגפרור נתמלא החלל שבין אצבעותיה ובטנה זהב. האש אחזה בפיסת־הנייר שבין הזרדים. אמא לא התמהמהה למראה הלהבה השמחה. מחתה באצבעות שמאלה את להבת הגפרור והכניסה אותו לתוך הקופסה.

לשונות האש התפרעו. ידיה המטפלות של אמא נראו כצלליות, כשני מזלגות שחורים, אך כשהפנתה אותן נתמלאו אור, ומקצות אצבעותיה נתמשכו קוי־אור עד לבית־השחי. שם אבדה אמא. פתאום הואר אפה מתחתיתו, והעין התחילה ללמוד שטח זה ומבנה הנחירים שהיו בלתי־מוכרים. ממנו נפל צל שהתפשט ימינה ושמאלה כמדרונות הרים. הצל הגיע עד משקע העינַים, בלע אותן ונפסק ליד קשתות הגבינים, שהיו מבהיקות מאור. אמא היתה הדבר היחיד שעמד בין האור והחושך המוחלט. מתוך החשיכה והאבדון חזרו ידיה של אמא, ברורות להפליא בכל קמטיהן: אצבעות מעוקמות, למודות־מלאכה. כל אצבע יודעת בדיוק מה עליה לעשות, כאילו יש לה מוח זעיר משלה המכוון אותה. אצבעותיה של אמא מקרצפות את הדַיסה שנתקשתה בסיר, מלטפות את שערות הילד, אוחזות בחזקה במטבעות כשהיא הולכת לשוק, והולמות באבן ראשו של עקרב.

כשהציבה אמא את הקומקום על המדורה, קטם הקומקום את השלהבת, וכיפת השמַים שהיתה קודם נמוכה – צנחה וירדה עוד יותר. השלהבת נשתהתה במבוכה, נתחזקה ושלחה לשונות מחודשות.

העולם, שביום היה גדול ורחב ללא גבול, הצטמצם וקרב אל מעגל האור.

בלילה

מתוך החשיכה נשמעו צעדים של אדם מתקרב. זה היה המורה. הוא ניצנץ במשקפיו ואמר:

– מזל הילדים הולכים לישון?

– אתה טוב, ­– ענתה מזל.

אך המורה לא שמע את התשובה. הוא הביט פתאום לאחוריו כאילו מישהו טפח לו על שכמו. איש לא טפח על שכמו. מאחור היה הלילה. המורה ראה את צללי רגליו שהלכו והתארכו, כיסו את כל משטח החול, התחברו, טיפסו ועלו על צמרות האקליפטוסים הגבוהים, שדמו ליריעות סמרטוטים גדולים. הגוף הגיע עד קצה הצמרות. לראשו לא היה שם מקום, והוא נפל אבד בחשיכה. הצל היה ערוף. פחד גדול נפל על המורה. הוא התכופף כאילו נתמלאה בטנו עופרת. גוש קרח התהפך בתוך בטנו.

הלילה, שהגדיל את דמותה של אמא ועשאה מרכז, יכול גם להקטין את קומתו של המורה. שטח קטן של כמה מטרים – פער בלילה לוע, כאילו היה תהום. הילדים שכבו על הכסת. גופותיהם שקעו בה, והיא תפחה מסביבם כבצק.

אגרוף־מעשים

הנגר במגפַים פיזם לעצמו פזמון של אדם המתכונן לשנת־הלילה. הוציא את רגליו המחותלות מתוך המגפַים והציב את המגפים, אחד־אחד, למראשות יצועו. רגליו המחותלות נראו רכרוכיות, בלי עצמות, ודמותו הפסידה מצביונה המהוקצע והברור. זרועותיו כחושות ושריריו מוארכים, לא זויתיים. פרק הזרוע מחודד כשל נער.

לבו התחיל חרד. שכן אם ישפל הנגר ויהא ככל האדם – תתפורר כל רקמת־החיים הדקה והרופפת שנתפרשה כאן ביום זה. הנגר, זכור מה היית ביום זה. אך הנגר לא יכזיב. הנה נמצאה המשענת: במצחו של הנגר נתהווה קמט עמוק. הקמט הטיל את עצמו כמשקולת על המאזנים. הקמט, שהעיד על מחשבה מאומצת, איזן את חסרונם של המגפַים.

הנגר התכרבל בתוך השמיכה וניסה לסְדוֹר מחשבותיו: הנה, לכשיאיר השחר, מה יהיה עליו לעשות? שכב ומנה מעשים. פתח בזרת שכפף אותה והמשיך ומנה שאר ענינים וכפף אצבעות עד שהגיע לאגודל ואסף גם אותו; ונתקמצה לו היד לאגרוף. צימצם את האגרוף כדי שלא יפרחו מתוכו המעשים שעליו לעשות. הנה אגרוף־מעשים שהקמט שבמצח מושל בו. אמנם אינו גדול, אינו שרירי – אך מאומץ וזויתי.

לאט־לאט נתפתח האגרוף ונתפרם לאצבעות, שהיו מפושקות במקצת, ונתגלתה כל כף־היד על כריותיה. כף־היד חפשית ממעש ופתוחה לקבל לתוכה את מתת השינה.

שפתו העליונה של הנגר נתבדלה מחברתה והתרוממה במקצת, הקמט שעל מצחו נמס. הנגר מתל־אביב נרדם. המגפים נשארו עומדים על עמדם, למראשותיו, כשני כלבים נאמנים.

רק אז נתמלא כל המרחב והשממה קולות צרצור. ובכיפת השמים, משכּבו המדורות בין הסוכות, נראו הכוכבים שכמעט נשתכחו.

כיון שנשתרר שקט, אשתמש בהזדמנות ואלחש:

– העלה בדעתכם מה יהיה אם יֵיעלמו המגפים?

פרובלימות

הבוקר בא בשפע מעשיו. כל שעה עוברת קושרת יותר את המהגרים להוי, לעובדות, וקובעת דרכי חיים. כשם שנוצרו שורות הסוכות והרחובות, הותוו גם שבילי נוהג בין אדם לחברו, בין משפחה לרעותה. חתול נופל על כפות רגליו – והאדם על מצפונו. יש בגד שבטנתו חזקה מאריגו.

בבוקר זה יצא המורה בכוָנה נמרצת להשתלט במקצת על העניינים. יש לאסוף את הילדים, לחלקם לכיתות, למצוא פעמון, למנות שַמש. הלך

המורה לאיטו, לשכוח כל מה שרחש בו ‘בפנים’ (בלילה, ליד המדורה), הגיע אל האקליפטוסים, שאף את ריח העלים היבשים שנדושו ברגלים, זקף ראש והביט בהם בהרמת עינַיִם, שהיו הבוקר רגועות כלאחר גשם – עצים משונים בגבהם, שצמרתם פרועה, כבדה וסרוחה גושים־גושים, פראית כשפה שאין לה דקדוק. לו היה בכיתה, בין תלמידים וקירות, היה יודע לספר מה על משפחת האקליפטוסים: על הפריחה ועל הפרי ועל השרשים. אך פה, בתוך האויר הזורם, בין הממדים השונים שיש לכל דבר כשהוא בחוץ – שורר איזה אי־שקט. כאילו נתפס אדם לתחושה של פרופורציות לא נכונות: התחתית קטנה מבסיס הכוס; מושב הכסא גבוה מן השולחן.

המורה גילגל סיגריה באצבעותיו המוארכות, הוציא את המַצית בעל הפתילה הארוכה, ניסה להדליק בו אש ולא הצליח. עשה בכתפיו תנועה של ביטול – שהתכוון בה כנראה להעדר הקירות מסביב (הכל פה חלול), לאויר הפרוץ, להעדר הקבע, והוסיף לפסוע.

החברות

האחיות אֶבנֵך ונִבְנֵית וחברתה של אֶבנֵך ישבו ליד חבילת־מצות פתוחה, וביררו מתוכה את השלמות. הרבה מצות נשברו, ויש לאסוף את הפחת לקמח־מצות. מפעם לפעם היתה אבנך מפשילה בכף־ידה את השערות הנופלות על מצחה. היא היתה עושה זאת כאשה שכבר יודעת ערכה. הגיעה העת לחיות, ובלבד שיבוא מישהו הראוי לכך. השערות שעל ערפה, מידת הצטופפותן לגדלן עד שהגיעו ונשתזרו לתוך התסרוקת – היו רעננות, צמאות לגדול, והישקו את הלב שכרון שכרונו של אדם בכניסתו ליער. אבנך סיפרה:

– האזנַיִם של התינוקת כבר היו ירוקות. זה יותר מכחולות. האם החזיקה אותה בזרועותיה וצעקה כל הזמן: אי־אפשר, אי־אפשר. מרימה מדי פעם את ידה השמאלית למעלה. ואז הראש של הקטנה היה נופל לאחוריו, כמו מגומי. והאם רק צועקת: אי־אפשר. ופחדו לגשת אליה. ורק סבתא אמרה:

– מה זה פה? אסון אינו תיאטרון.

בושה. ופחדו לגשת. פתאום נכנס איש אחד, נמוך, עטוף בסמרטוט אדום על הלחַיים וחתיכת צמר־גפן יוצאת מתוכו כמו ממזרן שנקרע. ניגש אל האם, פשט את שתי ידיו. בקצה זקנו הקטן היו תלויות שתי דמעות. אמר לה:

– תני את הילדה.

האם נשתתקה פתאום, הפילה לידו ‘כמו כלום’ את התינוקת, כולה כחולה, ישבה על חבילת המצות ובכתה לתוך ידיה בשקט. אחר־כך אמרה:

– נשאתי אותה בבטן.

סבתא אמרה:

– די, כולנו.

מבעד למסך תלתלי שערותיה הרגישה אבנך, בשעת שיחתה, בדמות אדם מתקרב, הפנתה אליו את ראשה, ראתה כי הוא המורה וחייכה אליו. חיוך שיש לו פנים, מלאי, של בחורה ש’יודעת', עם שינים לבנות וגדולות.

המורה ספג את חיוכה של אבנך, בכל משמעותו, עד עומקו. מיצמץ בעיניו כמגמגם וחש כאילו מרטו לו שם פתאום שערה. התאושש, הוציא במרץ את מחציתה השניה של הנשימה, הביט לצדדים. הרצין מבטו ואמר בקול רם:

– פעמון. שַמָש. רשימת שמות.

והלך במרץ אל העצים שבצלם התקהלו אנשים.

המורה ביום

כשהגיע המורה לראש הגבעה נתקלו רגליו באבן מפויחת. אחת מאבני המדורה של אמש. עמדו שלוש אבנים מפויחות מרוחקות כשלושים סנטימטרים זו מזו. שטח קטן כזה היה בלילה מרכז כל הבריאה. וכל מה שהיה מחוצה לו היה אבדון מטיל פחד. המורה הביט על סביביו ועלה בדעתו להגיד:

– בוקר יפה.

– ילדים, אתם רואים את הכובעים הקטנים שבחול? – שאל המורה, לא חיכה לתשובה, גחן והרים כמה כדורונים של פירות האקליפטוס. הסתכל בהם בלי להביט בילדים. מתוך כוָנה: יש לעורר סקרנות.

שני האחים, הבנים של מזל, ילדי ה’אליאנס', עמדו סמוכים למורה. אמם גירשה אותם: לכו אל המורה. כדי לנטוע אומץ בלבם, החזיקו איש ביד אחיו. אין הם רגילים למורה ‘אשכנזי’. הם הביטו לתוך משקפיו בסקרנות דוקרנית, ממושכת, ונצמדו אל שרשרת־הזהב הדקה שהיתה מחוברת אל הזכוכיות חסרות־המסגרת. השרשרת דקיקה וטבעותיה מתקפלות וכאילו מתדבקות זו אל זו. יש בה חיות של בעל־חיים. גם שאר הילדים לא נלכדו ברשת הסקרנות שפרש המורה והתפזרו באדישות בין העצים. המורה היה אובד עצות. ניסה בכה ובכה. עתים היה מכרכר מסביבם, כדי למלא את מקום הקירות הנעדרים או כדי להקיפם. הוא היה כעגלה שנשמטו גלגליה. בין קירות הכיתה היה קולו המנוסה, המשכנע, כופת את כל הילדים לגוש אחד, ופה – פראות! המורה עשה אותה תנועה שעשה אתמול כשלא הצליח להצית אש בסיגריה.

דו־שיח

ברגע זה ראה המורה את הנגר במגפים. הנגר עמד וקיצץ ענפים בגרזנו, ענפים עבים שיתאימו לכלונסאות. ממתניו הצרים ירדו מכנסיו בקמטים מרושלים ורחבים, קיפולים שאינם צמודים לגוף. ליד פתח ארובות המגפים נשתברו הקיפולים ואריג המכנסַים גלש מעליהם בקמטים זוויתיים. רגליו היו מפשוקות וידיו החזיקו בגרזן בחזקה. כל התיאור הזה בא לציין מה שיוה לדמותו את צביון המוצק והיציב. מראה תנועותיו ההולמות זו את זו עורר תיאבון לאכול לחם שחור בחמאה ובמלח גס. המורה עמד והסתכל בעבודת הנגר.

– אני עושה ספסלים! אמר הנגר בפנִיָה אל המורה.

– קירות! הצרה שאין קירות, – השיב המורה והוסיף: – מה אתה חושב, אני אוהב להיות טבול בתוך פרובלימות? אבל אין נותנים לי מנוח. הכל מורכב. לו היו לי הרבה ידים, במקום שערות־ידים, לא הייתי מספיק. יש לטפל ולהבין ולהדריך כל ילד. פה בחוץ, בלי קירות. אקליפטוסים. להעמיד לידם לוח – יביטו אל הצפרים ולא אל המספרים. הילדים מבתי־ספר שונים. צריך להשתלט באיזה תכסיס פדגוגי. אתה לא תבין לי. אנחנו לא מבינים אותם. תנועה! פֶסטַלוצי הבין. אם מבינים אותו. עשבים ורוח. נשמה בריאה בגוף בריא. לאהוב את הטבע, הצפרים בולטות יותר מאותיות.

הנגר הקשיב, בלי שיפסיק מעבודתו (גירה את התיאבון לפרוסת־לחם שניה), והירהר בשלו: אני רק מתקדם מנקודה אחת לשניה. טוב שיש כבר חדר לרופאה לקבלת חולים. מה נחוץ לו, לזה שמדבר עמי? משרוקית ומכשירי־התעמלות! יתרגלו. אחכה עד שיפסיק לדבר.

– אתה רואה, – המשיך המורה שֶׁשָׂשׂ לגולל המעמסה מעל לבו – הכל דואגים רק לגדולים. ואני לילדים. כבר אמרתי, ואני גם אכתוב להם. מתמיד היה לי סיוט שכזה: קהל־אנשים גדול עצום. בשעת שואה. וכולם, כולנו עומדים צפופים במישור. רק מישור. כל אדם יכול לראות רק את חמשת האנשים העומדים לידו. לא יותר. זה סיוט! אבל פה יש גבעות, למזלנו. אנו נלמד אותם. מה אלמד אותם?

– מַקפצה – נשא הנגר את דברו.

– ומקבילים. נמוכים לילדים וגבוהים לגדולים – הוסיף המורה בפנים מאירות, שמח לסוף שיחה, שנסתבך בה יותר מדי.

התעמלות מתוך הכרה

אחר הצהרים עמדו כמה מכשירי־התעמלות בין העצים.

המורה הסיר את המשקפים ונתן אותם בידי אחד משני האחים מ’אליאנס', שהיו כרוכים אחריו. הוא נכנס ללא היסוס ועמד בין שני המוטות. קפץ והצליח להתרומם על זרועותיו שנתרעדו מן המאמץ.

– זהו החלק הראשון של התרגיל – אמר.

עתה התחיל לטלטל את נעליו הלוך ושוב עד שנסחבו אחריהן גם הרגלים. זמן־מה התנודדו, כל אחת לחוד, בלי לגלות סימני רצון לשיתוף־פעולה. כל־אימת שניסה להכניס למשחק גם את הגוף, מרדו הרגלים בכל הטלטלה הזאת.

– אתם רואים? כל הגוף צריך להיטלטל כגוש אחד, – הסביר המורה בדיבור מה שלא עלה בידו בהדגמה. ההסברה עודדה אותו, ואמנם התחילה המטוטלת להתגלות. מטוטלת פראית בהסתבכויות רגלים ובבעיטות משונות.

המורה נראה לילדים גבוה. ראשו הגיע עד לצמרות העצים. הילדים התרחקו מן המקבילים, מחשש התפתחות נוספת, העלולה לפגוע גם בהם. מתוך סערת התנועות הלך ובקע קולו של המורה:

– אתם שומעים? העיקר, יש לזקוף את הראש ולאסוף את הצואר.

הוא עצמו הרכין ראשו לאדמה. בלי משקפים לא ראה את רגליו, ועיניו הבוהות חיפשו אותן בתחום שעל־פני האדמה.

התרגיל נסתיים בכך, שרגליו המפושקות נשארו תלויות משני עברי המקבילים כשהן מגלות את התחתונים בעלי השרוכים הלבנים המקשרים את גרביו.

– אתם רואים? כשגומרים את התרגיל צריכות הרגלים להיות על האדמה. ממקום שהתחיל התרגיל או בקצה השני של המקבילים.

התלמידים עזרו לו למצוא ולהוריד את רגליו. שני האחים הגישו לו את המשקפים במבט של הערצה. המורה כבש את לבם של קהל הילדים, כי צניעותו הטבעית, מסירות־הנפש שגילה, וכן חיוכו, שיוו לו מראה חמוד. מראהו לא היה אנוס לעמוד בפני ביקורת.

המורה! ראיתי אותך, והערצתיך. ראיתי אותך על המקבילים ודמית בעיני רגע לחרגול רטוב, רגע לדון־קיחוט ורגע למתענה על אופַן האינקביזיציה. עברו שנים, המורה, וראינו: נרצה קרבנך.

המורה העמיד את הילדים בשורה לחכות איש לתורו בעשיית התרגיל. השורה נשמרה והילדים היו שבעי־רצון. אף בלי קירות. השמועה נפוצה בין הסוכות, ואנשים נהרו ל’בית־הספר', – כך נקרא אותו מקום שבין העצים. גם אבנך ואחותה נבנית וחברתה באו.

– להתעמל! בריא! שיטת מילר. המתעמל מדניה – אמר המורה לתלמידים וחייך אל אבנך. לאמיתו של דבר, המשפט האחרון היה כולו מכוון לאבנך.

לילה שני

אותו ערב כבר טיילו אנשים בין הסוכות וישבו על הספסלים שהקים הנגר בפינות הרחובות. ספסלים ולהם משענות שהותקנו מענפים. כאותם שעומדים בחורשות בחוץ־לארץ. הנגר הכין כמה ספסלים בצורת ח'. כשנשאל למה בחר בצורה זו, ענה:

– ישבו יחד.

אין ספק, כבר היתה אוירה משוחררת מפחד ומזרות הלילה הקודם.

באותו לילה, לאחר שפיזם לעצמו פזמון של אדם שמכין עצמו לשינה, התכרבל הנגר בתוך השמיכה וניסה לערוך את פעליו למחר. שכב ומנה באצבעותיו את המעשים אשר עליו לעשות מחר. אך משביקש לכפוף את הזרת – סירבה להתכופף. נזכר הנגר שעשה היום מעשים לא בהתאם לאצבעות שכפף אמש.

– צודקת, – אמר הנגר בלבו, – לא נשמעתי לכן. מחר אני הולך לפתח־תקוה: צינורות, ספר־תורה, משרוקית. – ונרדם.

הוי הנגר! הוי המגפים! היודעים אתם כי זה לילה אחרון להיותכם יחד. מי בזכות מי נבחר לעשות מעשים? מי מכם האתונות ומי שאול? האם בהיפרד האחד מכם מעל חברו – יסוף קסמכם? מי נגע בכם במקל־קסמים להיותכם מושיעים, כי החיים נצטרכו לכם. וכאשר יפוג הקסם שבכם – היעבור למי שיעבור, ואתם תהיו כהיות האחרים, רגילים!

לקראת הבאות

גם הבוקר השלישי התחיל בשפע מעשיו. אך הנגר חלף־עבר את הרחוב וסר ימינה אל עבר הדרך לפתח־תקוה. הלך בהנעת כתפים, ברעננות של חופש מעבודה. צעד במגפיו וטבע בהם חותמו באבק הדרך. עלה על הגבעה ודמותו התחילה שוקעת. הנה שקעה עד מתניה, עוד כמה צעדים ונראו רק כתפיו, אחר־כך נראתה רק ציצית ראש הזהובה – ולבסוף נעלם כולו. נגר, למה אתה הולך בצעד כה קל לקראת הבאות? אל תגַמא דרכך כל־כך! הדרך שנתמשכה בין פתח־תקוה וכפר־סבא, שהיתה תמיד שוממה – נעשתה דרך שוקקת חיים ואדם. לכל ארכה פגשת בעוברים־ושבים, נושאי חבילות וכלי־בית. להקות גדולות של חסידות רועות משני עברי הדרך, ומכלות את שירי הארבה שפשט. הן התרגלו לאנשים, ורק אם יגשו אליהן תפרושנה כנפים קמורות, בלי לאסוף את רגליהן, ותרדנה בריחוק־מה מן המקום. איך אמר המורה: טוב שיש גבעות. רואים: הנה שם הולכת אשה וילד – נושאים שקים קטנים של חיטה. ועל הגבעה שמאחור נושאים אנשים כסאות על ראשיהם. והנגר העליז צועד ופוזם לעצמו שיר־לכת פשוט: טרום, טרם, טרום, טרם.

פתאום נשמע רשרוש מבין הקוצים שליד הדרך. משם הגיחו ונזדקרו שתי דמויות, שני חיילים תורכים מזוינים ברובים. חסמו הדרך לפני הנגר וקראו מלה אחת. משפט בעל מלה אחת – אינו מבשר טובה.

– יאסאק!

קראו – ושניהם, קמוצי־פה וזעומי־עפעפים, מראים באצבע על הרגלים. ללא אומר וללא אמריים. האצבע שלוחה אל המגפים. מביט הנגר לכל עבר ועברים – נתרוקנה הדרך עד השמים, אפילו החסידות ארוכות־הגפים נעלמו בלי רעש כנפים.

עושה הנגר תנועה של אי־הבנה ותמימות. לא תועיל חכמה, או חכמתיים. מצביעים לו החיילים על האדמה, שישב, וישב. תופס חייל אחד במגף־שמאל, מושך והמגף נחלץ. תופס חייל שני במגף־ימין – גם הוא נחלץ. פשוט כך, בתחילתו של בוקר באמצע הדרך.

הרים כל חייל את מגפו ושם אותו על כתפו, ירדו שוב בין הקוצים. הם נשאו את המגפַים, כשאת הרועה את הגדי שנולד. המגפים לא פעו, המגפים לא פשטו ידם אל הנגר. לעולם לא היה עולה על דעתי שלמגפים הבעה אדישה כל־כך, ‘לא בעד“ית ולא נגד”ית’ כל־כך.

חסל מגפַים

קם הנגר ועמד על רגליו. חותלות הסמרטוטים הלבנים נושרות מעליהן, והרגלים כממאנות לעמוד. כפות־הרגלים צריכות תרגול בחצץ ובקוצים שבדרך. מנקה הנגר את מושבו, מוחא כף אל כף כדי לנער את האבק. חסל סדר מגפים. בדרך, מלפניו ומאחוריו, נראו שוב עוברים ושבים. היכן היו לפני רגע, רגעַים? נתארכו המכנסַים, שהיו תמיד מכוסים במגפים, והגיעו עד כפות־רגליו. צעד בזהירות, כלומד להלך, ורגליו מתלבטות בתוך מכנסיו כענבל בפעמון. המשיך בדרכו אל עבר פתח־תקוה.

ודאי הצטער על אבדן מגפיו – אך אנו, לבנו חרד מפני מחשבה אחרת: האם יסורו מעליו הרוח, הקסם, ידיעת עשיית־מעשים? ואף אני, רבותי, שרוי במבוכה: האם עלי להמשיך ולספר מה קרה למגפים, ואם נכנס אדם אחר לתוכם, מתי ואיך, ומיהו ולמה, או שנשארו בשדה ואיש לא ההין לקחתם עד שבאה עתם? – ואני יודע מה קרה להם! – או שעלי להמשיך בסיפורי על הנגר? כיון שהסיפור נקרא על שמו – שומה גם עלי להישיר לכת, כפי שעושה זה הנגר הממשיך בדרך שהתחיל בה.

לאחר שהיית מהלך במגפים, כל הליכה נראית טפלה. רגליו היחפות השאירו עקבות רכים של חתול. אי החותמת? אי ההקשה? עד שהגיע למושבה היה עלוב בעיני עצמו.

כחתול הנופל על רגליו

חיי המהגרים, בסוכות שהקימו להם, נהגו כמנהגם. חיים חדשים, תנאים אחרים, שיש בהם יסורים, מחסור ומחלות, אך חיים שיש בהם גם מן החן שבחדש. אין אנו מאותם שגורסים שיש טעם ועמקות מיוחדת ביסורים. ראיתי שיש טעם ועמקות גם בתענוגות. בבליל המהגרים, שהיו בו אנשים משכבות־חברה שונות, חלה תבחושת גדולה ועמוקה, שאי־אפשר היה שלא לראות בה את היפה והטוב. בבוא שואה על ציבור – משתַוים האנשים, מהם מתנמכים מהם מתגבהים; הציבור יוצר לעצמו מעין חיק, חיק חמים שכל אדם מוצא בו במידת־מה חיזוק ועידוד. הציבור שלנו כרע־נפל בשואה, אך כאותו חתול שנופל על רגליו – נפל על מצפונו.

זכות הבעלות למה חפצים פרטיים – כאילו פקעה. המגהץ: עומדות בחורות ומחכות בתור לגהץ חולצה או מטפחת. זכויותיהן שוות לזכות בעלת המגהץ. כאן גם המקום לשיחותיהן של הבנות, שנעשו אינטימיות למראה החזיות והשמלות שכל אחת מחזיקה בידה. המיחם. מישהו שופת מיחם השייך למישהו אחר וכל אנשי הרחוב רשאים לקחת מים. שני ממציא תאנים שרופות (במקום תה), ושלישי מעלה סוכריות או צימוקים להמתיק את המשקה.

זקנים, זקנות וחולים, יצאו אף הם לרשות הרבים. זקנים אלה, שהיו חבויים בבתים הנוטים לנפול בסימטאות ביפו – פתאום נתגלו באויר הצח בין הגבעות. שכנה אחת כובסת להם כותונת, שכנה שניה מגישה תפוז. זקנים וזקנות תשושים מחייכים אל מול האור, אל מול ערב־פסח שבחוץ, אל מול הדאגה שמגלים להם. מחייכים בפיות נפולים מחוסרי־שינַים, או שמרעידים במערכות של שינים תותבות לבנות ורפויות הנוקשות זו בזו. ויש בהם חן של אפרוחים שבקעו מביצתם; שגם הם, אף־על־פי שהם מקומטים, אינם מבחילים ואין בהם טעם של עובש, וגם הם מביטים בעינים מאירות על עולם מחודש.

לעומת אלה, כמה דברים שלא היו שייכים לשום אדם – נעשו פתאום לנכס פרטי של מישהו. למשל: גדר עלובה של חוט־ברזל – שאפשר לפרוש עליה את השמיכות והכרים לשעות הבוקר – נמצאו לה כמה שכנים הטוענים לבעלות עליה. ופורצות מריבות, גם להן אופי אינטימי – כל פעם בפינה אחרת של השכונה.

בבקשה, בבקשה! איני מתפס לאידיליה של יסורים ועוני, לא ממין זה אנחנו! אותה רוח, שהשרה הנגר במגפים, בשני הימים הראשונים שהיה במקום זה, נשתַירה וחתרה גם להישגים נוספים. מגרש בית־הספר נתרחב, הוקמו בו סוכות גדולות עם ספסלים ושולחנות, אפילו קתדרות למורים (מורים בלשון רבים!) והובא פעמון ומשרוקית למורה. ויש לוח־מודעות וספסלים, הספסלים, היו מוצבים בסגנון שוייצי: בצורת ח“ת ובצורת סמ”ך, מתישבים עליהם לפנות ערב, ומאחרים שבת בלילה.

על הספסלים היו נפגשים דורות שונים, מרבים שיחות וסיפורים ועושים בתבחושת הנזכרת לעיל. משם היה עולה גם קול צחוקן של האחיות אבנך ונבנית וחברתן ומרעיד לבבות שלא החלידו ולבבות צעירים.

אבנך יש לה מין צחוק שלקולו בלבד עולה בדמיון כל דמותה, מתלתל השערות שכבר דיברתי עליו – ואני מדלג באנחת־התפעלות על כל מכמני גופה המוציאים את האויר מן הריאות – ועד כף־רגלה, המתפשקת לאצבעות, שכל אחת מהן חטובה ואינה דחוקה לחברתה, ובכל אחת משובצת, ממש משובצת, צפורן מדויקת. כף־רגל כזה משרה משטר במחשבות, מבהיקה במין חסדנות. יש דברים כאלה בעולם. יודע אני ששורות אלה על אבנך – מיותרות כאן, אך למה לי לסלקן?

אמרתי דברים אלה על רוחו של הנגר במגפים, שעודה מהלכת כאן, לא רק כדי לציין עובדה אלא גם כדי לתת שהות בידכם לחשוב מה קרה בינתים לנגר עצמו.

הלך לו הנגר ולא נודעו עקבותיו. ראו אותו בדרכים שונות ורחוקות. ראו אותו נתפס לעבודה צבאית, ראו אותו ביריד שברמלה, ראו אותו שזוף ומאובק, שפתו התחתונה מבוקעת משרב, עד שאינו יכול לחייך. אבד הנגר.

‘וד’ בירך את אחרית איוב מראשיתו'

יום אחד מראים לי באצבע ואומרים לי:

– אינך רואה? הנה שהולך שם.

אדם הולך בסנדלים, כאותם הנאחזים בכף־הרגל רק בחרטומם, והעלה בצעדיו חול. הליכתו שקטה של השלמה וויתור. אדם ‘יורד’, ולא הנגר. כאשר קרבנו, פנה אלינו. אורו פני: כן, הנגר!

אך מתחת לחטמו הזדקר לפנינו שפם גדול־מידה, מאיים בחודיו, סמיך וגברי. הוי, הנגר שאינו מכזיב! בחסרונם של המגפים – הצמיח לו שפם. נשתהה הנגר בדרכים ולא שב אלינו אלא לאחר שהקים לו את אלו.

ישתבחו המאזנים השומרים על שיווי־המשקל. על חשבון החסר בזה – באה היותרת מזה, והעולם בעינו עומד.

אכן, חזר. תיקן לעצמו את סוכתו. הוסיף מירפסת עם סמוכות, הציב ספסלים לאנשי־עסק ואורחים. התקין לעצמו שני ארגזי־עץ גדולים. האדם הריהו אדם, וצריך שיעשה לעצמו. היה משכיר עצמו לעבודות שונות. כל רגע פנוי היתה ידו שלוחה לשפמו. וכשהיה ביחידות, היה שולח שתי ידים בבת־אחת אל שפמו ומזקרו בקפדנות תאותנית. עדיין לא ניתן פירסום מספיק לעובדה, שהגברים – מכיון שהתחילו בהידור – הרי הם מקפידים ומדקדקים בכך יותר מנשים.

ואפשר שתפקיד לא קטן בענין זה היה גם לצחוקה של אבנך. כי השפם נעשה כמצפן שחודו פונה לצפון, והוא – חודיו מכוונים תמיד לאבנך. לפי כיוונם הייתי יודע באיזו פינה נמצאת אבנך.

והעבודה שהיה עושה הנגר היתה עבודה טובה והוא ראה שכר בעבודתו ואת השכר היה מחליף בדבר של תועלת, חולצה, גרבַים או מגבת – והיה מכניס אותם לאחד הארגזים שהתקין לעצמו. הנגר ראה ברכה בעבודתו הישרה.

‘וד’ בירך את אחרית איוב מראשיתו… ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות' – אך האם לא טובים מהם היו אותם ‘שבעה בנים ושלוש בנות’ שבפרק א', שהיו לו קודם, לפני נסיונות הגורל שבאו עליו?

חיוך שני – לעולם אינו טוב כחיוך ראשון.

למן אחרון פרדסיה של פתח־תקוה ועד שהגעתי לתל־אביב לא פגשתי איש. הלכתי והלכתי עד שכפות־רגלי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועַים מזמן שגורשו תושבי תל־אביב – והשכונה עומדת ריקה מאדם.

הטפסנים, בגדרות הגינות, הרכינו את שלוחותיהם והתפשטו על המידרכות ועל הכביש. גבעות־החול שלחו לשונות של חול וכיסו את הכביש מעבר מזה. השכונה התחפרה בצניעות כפי שמתחפר כל חפץ נעזב: רק חלקו העליון מציץ בעצבות מתוך צבעיו שדהו – ומחכה באדישות מוסוית שמא תגלה אותו עין בעליו ותחון אותו מחדש.

איזה הד חלול לכל איושה! אף כי השמים גבוהים – יש חשק להתכרבל כאדם המהלך במערה.

עתה – חשבתי – העיקר לא להיתפס ביד משמר חילים תורכיים, שכן איסור חמור הוטל על הכניסה לשכונה.

טוב.

התחלתי מהלך בצדי הגדרות. הרחוב היה שמם. כביש־האבן השומם ביצבצו מתוכו פרחי־בבונג.

חלונות הבתים ודלתותיהם היו חסומים בקרשים מצולבים.

אין לי אמונה בדממה זו שמסביב. מרגיש אני במין שמחה כבושה בעומקה של דממה זו, כאילו מתחת לשטח החיצוני הדומם הזה כבש מישהו צחוקו – ועוד מעט יתפרץ וסוף לכל הפרשה המעיקה הזאת.

מה הפלא! כל אבן וכל חפץ בשכונה זו ידועים לי עוד לפני היותם במקום הזה, ומה התנכרות־פתאום זו כלפי?

אבל אין כל סימן לנפש חיה. צפרים מצפצפות בתכיפות בשכרון של אביב (תקופת הפסח!) ובאויר עומד צפצוף אחד ממושך. חתול חלוש מהלך בחצר ונושא מבט פסימי אל הצפרים. מחמת הרעב אין בכוחו להשיגן.

חצר אחר חצר, בית אחר בית – ריק, ריק, ריק! צמרמורת של דאגה עברה בגופי. תל־אביב היתה ריקה כקונכיה, חבויה כחנוכיה כל ימות־השנה – וקרוב ללב ככותונת לעור.

נמנעתי מלהיכנס לרחוב הרצל, הלכתי סביב־סביב וקרבתי אל מאחורי מגדל־המים שבשדרות רוטשילד.

נכנסתי לזנבו של רחוב אחד־העם – מראשו ועד זנבו היו בסך־הכל בתים ספורים. ואז נתגלה לפני כתם שחור באמצע הכביש. מי האיש שהציע לו משכב באמצע הכביש בראשו של רחוב הרצל?

עתה הגענו אל הציור הרצוף בזה.

הכרתי את האיש – לפי הכתם הלבן שבברכו הימנית. לזהותו לפי פניו לא יכולתי מחמת השינויים שנשתנה. זה היה חברי לגימנסיה. עתה שפניו תפחו, הצמיחו זקן דוקרני ובלורית־פרא – איך יכולתי להכירו? והעיקר, שכיבה זו – מין שכיבה משכנעת, כשכיבת חפץ כבד שאנו נוהגים לשים על הניירות שעל השולחן כדי שלא יתעופפו ברוח. יש בה בטחון ושלטון – יש בה גזירה וסדר וקבע.

לפי כל הסימנים האלה (מלבד האחד: הכתם הלבן בברך) לא יכולתי לזהות את חברי.

חברי היה תלמיד עניו, שתקן, יושב על קצה הספסל, כמוכן לוַתר מיד על מקומו, ובעל חיוך נבוך שהסתתר מאחורי משקפים נוצצים. ואשר לכתם הלבן שעל ברכו, הייתי רואה שהוא מכסה אותו במשחת־נעלים שחורה. כך שמר על זוג מכנסיו היחיד שהביא עמו מרוסיה.

– בכור שטן! – אומר אני בלבי – כמה השתנית. התקשט לו בפראות של רובינזון על אי בודד, כמי שאינו חושש מה יאמרו עליו הבריות. והעיקר, איזה מין בטחון קנה לו הבחור, דוקא בזמנים אלה, שהכל נדמה רופף ומתנדנד. איך בחור מרשה לעצמו להשתנות כל־כך הרבה?!

נשתחקתי בגדרות החצרות וקרבתי אליו בהיחבא, שלא ירגיש בי.

– בכור־שטן בשניה! – חוזר אני ואומר – איזו נקודה אסטרטגית בחר לו למקום משמרתו. מול פניו השתרע כל רחוב הרצל עד לפסי הרכבת. מימינו ושמאלו פתוח לו רחוב אחד העם, מימינו עד לשכונת התימנים ונוה־שלום ומשמאלו עד לכרמי הגפנים שבנחלת־בנימין. קיפל לו הבחור את כל תל־אביב ושם לו תחת ראשו. וראה־נא! איזה גבר יצא ממנו! רובה וכדורים באשפתו, מפתחות של בתי־השכונה בחגורתו, משרוקית נוצצת על חזהו, ערימת ספרי פרוזה מימינו ושירה משמאלו, הכביש הצמיח סביבו בבונגים, צפרים מנתרות, והלטאות המשחקות בשמש מחליקות לו על רגליו – הן איבדו, הפראיות, את פחדן מפני בעלי־חיים במקום השמם הזה. לאלה ייקרא חיים!

– בכור־שטן בשלישית! – אומר אני בלבי – איך זה אדם מרשה לעצמו לחיות כך, בשעה שבמקום שאני בא ממנו כעת, בכפר־סבא, חיים אזרחי תל־אביב בסוכות של סדינים קשורים לכלונסאות, בצפיפות וברעב. יש מחלות, פחדים וילדים חולי־עינים שזבובים אדישים מהלכים על ריסיהם הארוכים המכוסים מוגלה (הידים הקטנות המלוכלכות נתיאשו מלגרש אותם). וכי זו חלוקת־חיים צודקת? אלמד אותו פרק.

כשקרבתי אליו מאחוריו כדי להפתיעו, ראיתי על פניו חיוך רחב של שפתים סדוקות משמש מוכן בשבילי, כלביבה במחבת. הפתעתי היתה כבועת־סבון שנתבקעה. בקול שקט, רווי עצלות ואתנחתות בין מלה למלה הוא אמר לי:

– נחום, עזוב שטויות, ראיתי אותך עוד כשהיית שם עם כובעך על הצד, בצל התאנה העקומה על הגבעה. – אומר ומוסיף לקרוא בספרו עד שסיים את הדף. הפך את הספר על פניו לצד שמאלו, בין שאר ספרי השירה, נתישב ואמר:

– מה נשמע?

דליתי את אישוניו מעבר למשקפיו, וחשתי מבוכה קלה – מה אומר – עמד לפני אדם שהשתנה מכפי שהכרתיו הוא ולא הוא. הצמיד אלי את אישוניו הבוחנים ובוחשים בבטחון בעיני.

– אתה בעצמך מה נשמע – אני עונה לו – חי לך כאילו יושב על הירח. רחובות ריקים מאדם כמו קרחת ריקה משערות ואתה דומה בעיני כמרכז הבריאה. סַפר מה אתם עושים פה!

לא עברו ימים שלושה וגם אני גדל לי זקן דוקרני. גם אני חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מידי הבא להחליף למי שנשאר במקום. גם אני תחבתי בכיסי מכנסי ‘אוניברסאלקות’ (תרגומים לרוסית מן הספרות העולמית בחוברות־כיס קטנות) שנלקחו מן הספריה של האדון אליהו ברלין ועברו מיד ליד כרכוש ציבורי. ‘נכנסתי למסגרת’. הייתי לוקח עמי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש ומאזין לרחש המקום: היכן קן־הצפרים הקרוב, מנין יוצאות הלטאות. מזין עיני בכיפת השמים שמעל רחוב הרצל ורואה שהכל טוב.

במה עסקו השומרים?

קשרים עם הממשלה ביפו, ביקורת המשמרות בתל־אביב וסביבותיה, בדיקת דלתות וחלונות בבתים, השקאת גינות וטיפול בעצים שברחובות. לפעמים היו מסתננים ובאים אורחים והיו נערכות מסיבות. ‘האוניברסאלקות’ עברו בתור מיד ליד. שיחות חטופות של שומרים שנפגשו בגבולות שטחיהם. והן שפתחו את הלבבות.

רוב השיחות היו מכוונות לדברים שבלב, למה שיתרחש אחרי המלחמה. כל אחד גידל לו בצנעה את נוצותיו לקראת תקופת השלום שתבוא.

נתמשכו השיחות והיד, מעצמה, נתמשכה אל החול. והיכן לא היה כאן חול טהור? חפנה ממנו ונתנה לחול שיסתנן בדגדוג בין האצבעות. כף־היד מרגישה במשקל ההולך ופוחת והזמן ורחשי הלב המסתננים מובלעים בחול החוזר לקדמותו. חולה של תל־אביב. משב קל של רוח הים ואין זכר ניכר להיותך פה. משונה איך התחבר הנוף התל־אביבי השמם והנקי, לבלי הינתק, לאותם העולמות שקראנו עליהם ב’אוניברסאלקות'. היערות, הערבות והנהרות ובירות אירופה לא החוירו את הנוף שסבב אותנו. הכל השתזר בריקנות, שהיתה רוויה בריח פריחת ההדרים, וברעש הים.