ספרו המצוייר של נחום גוטמן “עיר קטנה ואנשים בה מעט” יצא לאור בתמוז תשי"ט / 1959 במלאת חמישים שנה לייסוד העיר העברית הראשונה

שרשים

מאת

נחום גוטמן

---

בתים בטרם רחוב

מאת

נחום גוטמן

בית

הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל־אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קוי־הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל־המים והביתה קיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש־הועד דיזנגוף. כמה קוי־נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפרים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע הדממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגדלו.

תריסר וחצי בתים העומדים משני עברי כביש לבן (הכביש היה לבן, עשוי אבני־חול) עדיין אינם רחוב.

רק צינורות־המים חיברו את כל הבתים למסכת אחת. צינורות עוד היו בחלקם גלויים. ואלה שלא היו מהודקים כהלכה במקומות־חיבורם היו דולפים טיפות מים, פעמים כמזרקת דקיקה ופעמים מבעבעים כמעיין. החול במקומות אלה היה רטוב. וכך נוצרו לנו אואזיסים זערורים. למקומות אלה היתה יורדת צפור חרדה ובאה לרוות את צמאונה. מרטיבה מקור, שולחת ראשה לאחור כדי שתרד הטיפה לגרגרת. מנענעת כמה פעמים בזנבה, אפשר בשביל לשמור על שיווי־המשקל ואפשר מתוך תמיהה (סבתות שלה לא ראו מים במקומות אלה) – ופורחת לה.

במקומות אלה היו יושבים הפועלים לאכול את ארוחותיהם. תולים את כתונותיהם הדהויות על ידיות האתים והמעדרים, כדי שתתיבשנה מזיעה, ויושבים בצלן לאכול. והרוח מפרפרת בכותנות כבמפרשים.

סוכות כאלה הרימו להם גם ניצולי אניות שנטרפו בים והצליחו לעלות על אי בודד.

הפועלים היו פורשים בין רגליהם המפושקות את הלחם ו’המשהו־ללחם' ובחיוך מסביר־פנים לשממה שמסביב היו מזמינים עצמם לארוחה.

זורה הבנאי מלח על העגבניה שבידו ואומר:

– ואני, בוחר אני לגור בסימטה המזוהמת שלי ביפו – אך בין בני אדם ולא בלב המדבר הזה.

לאחר כמה ימים היינו מוצאים שם שתילי אבטיח, שנבטו מן הגרעינים שתפחו במים. זוגות עלעלים, כפפות פעוטות, נפרשו כלפי השמים.

אך כל זה עדיין אינו מהווה רחוב.

לא מזמן נעשו הבנינים המוקמים לבתים.

בוקר אחד באה ונעצרת ליד הבית עגלה עמוסה רהיטים. רגלי השולחן מזדקרות אל מול השמים. ואז אתה מגלה שלשולחן יש גם בטן. הרהיטים מתסדרים בבית באופן משונה. הם אינם מתחברים לשום דבר. מה עושה אדם כשהענינים אינם מתחברים? – מניח אותם כמו שהם לידי אשתו והולך ומתישב בחוץ, על ערימת אבנים.

האשה, שביס לבן על ראשה, חוגרת למתניה סינר. ניגשת אל ערימת הכלים והסמרטוטים, מוציאה מאיזה מקום עציץ המצמיח גירניום. נוטלת אותו בשתי ידיה, יוצאת אל המרפסת הקדמית ומעמידה אותו על המעקה.

ברגע זה נעשה הצמח, שהיו עליו כעשרים עלים ותפרחת אחת של פרחים אדומים – למרכז. מרכז לכל גבעות החול שמסביב. פתאום הופיעו הצבעים: הירוק והאדום שבצמח, הצהוב שבחול, הכחול שבשמים והסגול שבצללים. העולם נעשה יפה ומבטיח עתיד טוב. האוזן קלטה את קול טיפות המים הנופלים מן הברז על החול הרטוב.

אם זכית, וודאי שזכית, לשמוע מתחת לחלונך הפתוח, קול טפיפת רגלים קטנות הרצות סביב הבית – והן נעצרות ליד מהדרגות הבית, שם ליד העציץ, ואתה שומע קול פוצח וקורא:

– אבא, בוא לעזור לי לעלות

ואם זכית ונפתחת הדלת החדשה שלך ומופיע בה אדם, בעל זקן שיבה ארוך, כמו סבא מימי הילדות, ועיניו מחייכות והוא מתישב מתוך אנחה על הכסא שהצעת לו –

אם זכית גם שלני דברים אלה, שב במנוחה בכסאך וחשוב רגע כך:

יש לי בית.

אך עדיין, אומר אני לכם, עדיין אין זה בית. עדיין זו קונכיה ריקה. הוא יחדל להיות קונכיה כשמבעד לוילאות הקלים שעל השמשות ייראו דמויות מטושטשות ויישמע קול צחוק חרישי. בלילה ננעלת הדלת במפנים. המפתח מסתובב במנעול מתוך רצון למתוח קו, להיסגר בבית עם בת זוגך, להיסגר מפני כל העולם. בחוץ מיללים התנים, יורדים הגשמים. המרזבים החדשים של הבית שופעים מים רבים. הם פולטים אותם בחרחור מלא־הלוע. הברקים קורעים את השמים בקוים משונים, בלתי־משוערים, בבוקר אתה יוצא מן הבית ודורך בחול שהתקשה מן המים. הרי זה תענוג להרגיש שאינך שוקע בו, שצעדך נופל על אדמה קשה. אך עדיין, אומר אני, אין זה בית.

רחוב

בחדר הדל אשר במגדל־המים היו נערכות ישיבות הועד. כאן היה פועם דופק־המעשים. דופק קטן של ציבור־אנשים קטן, שאין בידיו כל סמכויות של רשות. אך שם דפק הדופק. סוף־סוף לא הגודל עיקר. ושם, בישיבות הועד, נתקבלו החלטות על הקמת גדרות ומדרכות.

כך קרה, שפעם אחת חזר הבן מטיול בחולות עם הגננת. שלח הבחור רגל ימין על המדרגה הראשונה של המרפסת והרים וקירב אליה את רגלו השמאלית ועלה ועמד על מדרגה ראשונה. שלח שוב רגל ימנית והעלה את השמאלית ועלה ועמד על מדרגה שניה – בלי להיעזר בידים עלה גם במדרגה השלישית עד שעמד על המרפסת. אמו יצאה מן המטבח לקבל את פניו וראתה אותו עומד תמה:

– אמא, אני כבר לא רואה את המרפסת של הדודה מניה.

הפועלים שבאו בבוקר כבר הספיקו להקים גדר־לבנים בין שני הבתים. האם לא מיהרה לענות לבנה. גם היא עצמה צריכה להתרגל לדבר המשונה והחדש.

– אמא, – הוסיף הבן, – איך איכנס לשם כדי לקבל בחזרה את המסננת שלנו?

– דרך הדלת הראשית מצד הרחוב – ענתה האם.

הביט הבן לעבר אצבעה של אמא. ראה של בית, ראה של דלת ראשית – אך לא ראה רחוב.

כשחזר האב לפנות ערב מן העיר קרב אל הגדר שהיתה עוד טריה, השעין מרפקיו עליה ועיניו ראו את ריבוע חצר שכנו. השכן עמד כנגדו, ידיו בכיסיו, ראה ריבוע חצר שכנו. זו היתה שיחת־שכנים ראשונה מחצר לחצר ליד הגדר. הבתים נעשו חצרות.

הופיעו מריצות־עץ שהיו מובלות על קורות־עץ. ידים רכות ובלתי מאומנות לעבודה החזיקו בהן. ידים שהאדימו משיזוף מהיר מדי ועורן נתבקע. אך בעליהן ידעו לשיר שירים. ההד בגבעות החול נפלא. רחובות תל־אביב שמעו שירה מיום היולדם.

התחילה עבודת ישור החול למדרכות ועשיית שלוחות לרחוב הרצל. אז גם הונחו אבני־השפה למדרכות. משערי פסי הרכבת ועד לבנין הגימנסיה. בין אבני־השפה והגדרות שלפני הבתים הונחו מרצפות. בתענוג גדול דורכות הרגלים על המרצפת הקשה, הקבועה והבטוחה, משום שנעים להרגיש את היציב, לאחר הליכה מיגעת בחול הרך והרופס.

ערב אחד התדפק מישהו בדלת. הילד גלש מן הכסא ורץ לפתוח אותה. ומי נכנס? נכנס הבנאי. אותו שבנה את קירות הבית הזה. אותו שישב בצל המחצלת, זרה מלח על העגבניה שבידו ואמר: ‘ואני, בוחר אני לגור בסימטה המזוהמת שלי ביפו – ולא בלב המדבר הזה!’

שלום! שלום! האדון בבית? בבקשה לשבת. לא, תודה. לרגע אחד בלב. רציתי לשאול אותך, אולי תרצו להשכיר חדר בביתכם. הייתי רוצה… לגור ברחוב זה.

אז חייך האב. משקפיו נוצצו. באותה שעה נתקבל על דעת כל היושבים מסביב למנורת־הנפט הקטנה: יש לנו רחוב.

---

פנס רחוב ראשון

מאת

נחום גוטמן

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט־הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני־כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת־המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט־הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס ‘לוכס’ בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי־הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר־כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו היתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל ‘להפוך’ את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

המסתכלים, שכבר הספיקו להגיע ולהצטופף במעגל, קרסו או התישבו בחול כדי להנמיך ולראות מתי נכנסה המחט.

המחַמר, שעבר ברחוב, עצר בקריאות רמות את שיירת החמורים העמוסים אבנים וסר לרגע לראות אם עלתה המשימה ביד יחיה.

השען שחזר מחנותו שביפו תלה את מקלו בעל הידית העקומה על זרועו והציב את עצמו להסתכל בסבלנות בהדלקת הפנס. הוא אמר:

– באירופה יש חשמל. שם לוחצים על כפתור.

הואיל וכולם היו רכונים או ישובים, עברו דבריו מעל לראשי האנשים – ונתפשטו על גבעות־החול שמסביב. כך אובדים בחלל חרוז יפה של שיר או קטע אגדה. הם יפים, אך רחוקים מן המוח המעשי.

יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת־האויר אל פי־הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון־אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלכלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמיצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום־הולדת. אור משיב־נפש ומשמח־עין.

בזמזום ממושך, כזמזומה של דבורה עייפה, התחיל האור שופע ומתפשט, ושולח אצבעות ארוכות על־פני הרחוב, על משטחי־החול, ומאיר רק צד אחד של העקבות שבחול.

האזנים מתרגלות לזמזום זה, כשם זהן מתרגלות לרעש־הים המתמיד. רעש נוסף זה קובע נעימה מתמדת מיוחדת ברחוב, נקרא לה נעימת־התרבות, שברגע זה הציבה את כף רגלה במקום הזה, השקט, ועמדה בינינו.

יחיה מושך את חוט־הברזל. משיכות־משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות־דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס־הרחוב הראשון בתל־אביב.

יחיה אוסף את מיטלטליו. בטרם יעזוב את המקום הוא נושא את פניו אל הפנס. שני אישוניו התנוצצו וגם הלובן שבעיניו נוצץ. העינים שמורותיהן הארוכות ריפרפו כבאמירת קידוש. האור שנפל על חזיתו המקומטת יצר חריצי צל, כמו במפוחית של יד.

אלפי פנסים נדלקים ערב־ערב ברחובות תל־אביב, בחשמל, בלחיצת כפתור. אין הם מטשטשים את אור הפנס הראשון.

---

שמואל הגֵר

מאת

נחום גוטמן

זהו הכביש שחיבר את השכונה שלנו עם יפו, וזהו הרחוב המוליך לגימנסיה ‘הרצליה’.

האין קמצוץ בתים אלה מזכיר גרעינים שנבטו במקום שמקרה טוב השקה אותם פעם אחת במים?

אך מי הוא הגבר העומד באמצע הרחוב? בטרם אענה, התמצאו־נא קצת בציור שלפנינו.

מצד ימין מזדקף מגדל־המים בעל שני הדודים. בימינו עומדת במקומו מצבת־הזכרון למיסדי השכונה שבשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג־רעפים משופע. זה הוא ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבנין המוזיאון הראשון של תל־אביב (הוא המוזיאון אשר בו הכריז דויד בן־גוריון וחבריו על הקמת מדינת ישראל). התחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קוים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום ששי שרשרת־ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצוירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה אספר בהמשך דברי.

ועתה, מיהו הגבר העומד בהצטלבות רחוב הרצל ושדרות רוטשילד? כפי שאתם רואים – ימינו על מתניו ושמאלו מחזיקה במטאטא־אדירים. גופו רחב־ממדים וזקנו גדול. הלא הוא שמואל הגר. איש רוסיה, כחול־עינים ובעל אף שטוח, המראה נטיה לגלות את נחיריו. דיבורו מתון, שקט, ושופע בטחון בכוחות עליונים.

שמואל הגר הופקד להילחם בכוחות הטבע אשר הסתערו יום־יום ולילה־לילה למחות את השכונה החדשה. הוא נלחם במדבר שרצה לבלוע אותנו ובצמא שרצה ליבשנו. המטאטא אשר בידו היה הנשק אשר בו לחם בוקר־בוקר בחולות הנודדים שהובאו על־ידי רוחות הלילה וכיסו את המדרכות והכבישים. בתנועת־זרועות רחבה היה מניף את המטאטא וחושף מחדש את המדרכות שנעלמו בתוך החול.

ועוד נשק אחד היה לשמואל שלנו: צינור־גומי שהיה מחובר אל ברז שופע מים. בו היה משקה את השתילים והפרחים שבשדרות רוטשילד. כל יום היו השתילים משפילים ראשיהם מחמת הרוחות ששרפום ומחמת החום. כל יום היה שמואל שלנו עומד בפישוק־רגלים, מחזיק ליד החזה בידיו הבשרניות את הצינור השחור, שהיה מרעיד מחמת המים השוקקים, מַזה מים בקשת של טיפות על־גבי הצמחים. טיפות המים היו רוקדות על העלים שהתכסו אבק ויורדות עכורות, שוקעות ומתעמקות בחול, ויוצרות כעין מעגל־קסמים סביבן – מעגל השומר על הצמח מפני הכליון.

אחר־כך היה שמואל מרכין את הצינור אל גזעי השתילים ונותן למים שיצאו מתוכו מלוא פיו וימלאו את הגומות. המים עלו וכיסו את פי הצינור, והסתובבו כבמערבולת בתוך הבריכה הקטנה, והשמים עם ענניהם נשקפו מיד בתוכם. אז היה שמואל מביט אל הצמחים בעיניו הכחולות, זקנו המסתעף היה מרפרף ברוח על חזהו הרחב, והרגשה ברורה היתה משתלטת:

יהיה טוב.

אינני מבקש לעשות משמואל הגר מין אידיאליסט שיש להכניסו לפנתיאון שלנו. שמואל מילא פשוט את תפקידו שהוטל עליו, יום־יום, בהתמדה ובנאמנות. לא יותר. אך האם אין הוא כאחד מגיבוריו של סיפור־ילדות, המשרה בהופעתו בטחון כי מה שראוי להיעשות ייעשה?

מדי שבת היה רב שמואל פוסע מתונות לבית־הכנסת. תחת שחיו, במקום צינור שחור, האדים תיק־טלית העשוי קטיפה אדומה. משהגיע להצטלבות רחוב הרצל ושדרות רוטשילד היה נוטע עצמו ועומד. זקנו המגודל מסתעף על חזהו הרחב. חציו ימינה לעבר השדרות שמימין, וחציו שמאלה לעבר השדרות שמשמאל. מחייך בעיניו הכחולות אל השתילים ועונה בקול עבה ורציני על ברכות העוברים ושבים:

שבת שלום.

---

סבתא וברז־המים

מאת

נחום גוטמן

כשגרנו ביפו היינו שואבים מים מבאר שהיתה בחצר.

כשעברנו לתל־אביב סיפקו לנו מים הברזים: במטבח, בדר האמבטיה ובגינה.

כשבאה אלינו סבתא ונכנסה בפעם הראשונה לביתנו החדש, נשקה את המזוזה שעל המשקוף ופנתה אל המטבח. אמרה:

– אני מתחילה מן המטבח, כי כאן הממשלה שלי.

והוסיפה:

– הבה־נא לי כסא.

העמידה אותו לפני הכיור ואמרה:

– עכשיו.

פתחתי את הברז, ומים התחילו לזרום מתוכו לתוך לוע הכיור שבלע אותם בקול חרחור. בתחילתו היה זרם המים שקוף, נוצץ ונע, וסופו נבזק לטיפות שוצפות שהתנפצו לרסיסים.

– החלישה־נא את הזרם, והנח למים שילכו, – אמרה סבתא והצטחקה כשהיא עוצמת את עיניה. אחר־כך הוסיפה:

– עלי להתרגל לרחש הזה. עלי להתרגל לעובדה: יש לנו מים הזורמים ישר למטבח.

סבתא הרימה את ידה כדי למחות את זויות השפתים באצבע ובאגודל. היתה רגילה לעשות כן לפני שהיתה פותחת לספר סיפור־מעשה ארוך. אך היא לא אמרה דבר. רק עשתה תנועת־ביטול בכף־ידה. היא הרגישה שאין בכוחה, שפשוט למעלה מכוחה הוא לתאר את ההבדל הזה שבין שאיבת מים מן הבאר המשותפת שברחוב והבאתם בימית־החורף בדליים דולפים, כשהידים קופאות והרגלים בוססות בבוץ חלקלק – בין התענוג הזה: מים במטבח. החיוך שקפא בפניה בין רשת הקמטים הדקים שמסביב לפה – הקנה לי בכל זאת מושג־מה אל אשרה ופליאתה.

זה היה הברז הראשון בחייה.

---

פינה עגולה ופינה ישרה

מאת

נחום גוטמן

נניח שהכותרת של הסיפור הזה היא – בנין הגימנסיה הרצליה שבתל־אביב, הרי שהשורה הריקה שמתחתיה היא – רחוב אחד־העם, ומובן שהרחוב הנמשך אל מול הגימנסיה – הוא רחוב הרצל.

זהו המקום. וכך הגענו לציון הנקודה הגיאוגרפית אשר עליה יסוב כל המעשה. ואתה, הקורא, אם תעבור במקום זה, הבט סביבך שמאלה וימינה ולך לשלום.

על השען ביפו

עתה כמה מלים על השען עקיבא וַיס. היה שען ביפו, עוד לפני היות תל־אביב. הוא דר באחת הסימטאות המרופשות שביפו. כשהיה מגיע משם לחנותו שברחוב הראשי, היו נעליו כוסות בוץ רב. הרפש והצחנה שבסימטאות היו מן המפורסמות. המדמנות היו מתקיימות חדשים גם לאחר עונת הגשמים. השען היה משיל את נעליו מעל רגליו ומעמידן ליד הדלת, נכנס לנעלי־הבית שלו, מתישב לפני שולחנו הקטן, נותן את שפופרת הזכוכית המגדלת לתוך עינו, פותח באיזמל את מכסה השעון הטעון תיקון, ומביט בו.

מה רואים בשעון פתוח? רואים גלגלים הנאחזים זה בזה, רואים קפיץ אחד כחול רועד.

אך אם יש לאדם גם ראש חושב, ראש שמסיק מסקנות לא של גלגלים בלבד, כי אם גם מסקנות־מחשבות, גם רעיונות כלליים – הו! יכול גם שעון להשפיע על הלך המחשבות ואפילו להיות מורה־דרך בחיים.

השען הזה מיפו ראה גלגלים לא רק בשעון. השען הסתכל בנעליו המרופשות, העיף מבט של תמיהה בזבובים הרבים, שבאים אף לחנותו של שען, ונתן עינו בגלגלי השעון הפתוח. בתקתוקו הקבוע, המתמיד, אמר לו השעון בפעם האלף:

– דע תמיד מה שאתה רוצה. יומם ולילה. לצאת מן העיר המרופשת הזאת. אין קטן ואין גדול. אין חלש ואין חזק. צריך להתחיל. יש לסובב גלגלים. שכונה יפה ונקיה. נעשה ועד. כמו הקפיץ הכחול הרועד. יישמע גם תקתוק.

ידעתי שכך יהיה

למה להאריך? בשכונה החדשה שהוקמה ליד יפו כבר יש כביש ראשי, העולה מפסי־הרכבת עד לבנין הגימנסיה הרצליה. הוגרלו מגרשים ונבנו כמה בתים. הבית בפינת רחוב הרצל משמאל הוא ביתו של השען. אין ספק שהגלגלים סבבו – ונעשו כמה מעשים.

בוקר אחד עומד אני בנקודה הגיאוגרפית שלנו, לפני שער הגימנסיה, ומסתכל ברחוב הרצל. על הכביש הלבן, העשוי אבני־חול, ראיתי מרכבה שחורה, נוצצת בקישוטי־נחושת, מתקרבת על עבר הגימנסיה, הזוגים הקטנים שעל צוארי הסוסים מצלצלים בשכרון־פתע, כמטבעות־כסף שנפלו מתוך יד פזרנית. השוט שבידי העגלון מזגזג את אויר מסביבו. רעמות הסוסים וציצית־התרבוש שבראש העגלון רוקדות ריקוד עליז. ידים אמיצות של העגלון הערבי, רחב־מכנסים ורחב־אבנט, עוצרות במושכות. הרעמות והציצית נצמדות למקומן, והסוסים זקופי אזנים קטנות, נושפים ברעש את האבק מתוך נחיריהם השעירים, ונעצרים כשהם שולחים לפניהם רגלים מלוכסנות. הם ממש לידי. רגע של ציפיית־אֵלם, כאשר יהיה תמיד לפני כל פתרון; כל גוש הגדול והסוער שבא – עמד דום, ומתוך המרכבה השתלח ויצא – מי יצא? – יצא השען.

קטן־קומה, נחפז בתנועותיו ומדבר לעצמו:

– ידעתי שכך יהיה… לבי אמר לי.

כיון את צעדיו הקטנים, לא לביתו כי אם לעבר המגרש הריק שבפינת הרחוב שממול לביתו. על המגרש הזה עבדו, בין חוטים מתוחים, ארבעה פועלים בחפירת יסוד לבית חדש. עלה השען על ערימת החול, עיין בתכנית היסודות וקרא אל הפועלים!

– הפסיקו!

זקפו הפועלים את קומתם, שלחו מבט תמה אל הדמות הזו ומבט שואל אל עבר בעל המגרש שעמד בקרבת מקום. זה היה אדם בעל קומה, פניו אדומים מאותם שאינם סובלים את שיזוף השמש, ומטפחת נתונה לו בצוארון כותנתו לספוג את הזיעה. הוא מדד בעיניו את קומתו של השען, עלה גם הוא על ערימת החול ועמד שם, כדי שיהיה ברור לעין מי גבוה ממי, ואמר:

– כן. מה יש?

קרא השען ואמר:

– ידעתי שכך יהיה. הנה מולך כבר עומד בית. את הרואה אותו, זויתו הפונה לשני הרחובות מעוגלת. הגדר שסביב הבית גם כן מעוגלת. וזה יפה. ואתה בונה את שלך מולו וחופר את יסודותיו ואינך מעגל פינתו. איזו צורה? שם פינה מעוגלת ואצלך פינה ישרה. סגרתי את חנותי ולקחתי מרכבה. הנה. אמר והראה מפתח שהחזיק בכפו. היה זה מפתח גדול כפטיש. ידעתי את חנותו הזעירה של השען ביפו: חנות קטנה, שבקושי היה בה מקום לשולחנו הקטן ולשרפרף. התפלאתי: לחנות זעירה שכזאת יש מפתח גדול כל כך?

– מה אתה מראה לי מפתח שלך? זה מגרש שלי אני בונה עליו כפי שאני רוצה.

– אדון פוליקובסקי! אני לא אתן לך. אי־אפשר שמול פינה מעוגלת תיבנה פינה ישרה. מול גלגל צריך להיות גלגל. גם בשעון. יש ועד לשכונה. יש תקנון. כך לא יכול ללכת. תפסיקו את העבודה – פנה ואמר אל הפועלים – אני אומר לכם. אני בועד.

– אדון וַיס! מה איכפת לך איך אני בונה? ומה איכפת לי הגלגלים שבשעון.

אני לא שען. אני סוחר־יערות הייתי. ואתה שומע? קניתי מגרש רבוע. הנה במפה. לא אוותר על חלק ממגרשי. אל תגיד לפועלים שלי, העובדים על מגרש שלי, ששילמתי בעדו כסף שלי, שיפסיקו את עבודתם. במחסנים שלי עבדו ששים פועלים. מי משלם לכם שכר עבודתכם: אני או האדון הזה? תמשיכו, – אמר הסוחר, מולל באצבעותיו כמי שסיים אכילת עוגה, ולא נותר ממנה אלא פירורים קטנים בקצות האצבעות, וירד מן הערימה.

חופרים יסוד

הפועלים שיפשפו את ידיהם בידיות המעדרים. לנער מעליהם את החול שנתיבש ושחו לעבודתם. שנים הלכו בראש והורידו באתיהם את שכבת־החול העליונה שהיתה יבשה. החול היה נקי וגרגרי כסוכר דק. עד שהאת היה מעביר את החול שבתוכו לערימה היו גולשים ממנו גרגרים דקים שהיוו באויר צעיף דק של חול. שני הפועלים הנותרים חפרו בשכבר התחתונה שהיתה לחה.

אחד מהם הלך בראש במעדרו וחתך מן החול חתיכות־חתיכות שהיו יוצאות מרובעות ופריכות כחלבה. בתנועה זריזה היה משליך את החול לאחוריו, אל תוך התעלה. הוא הקפיד בעשיית קירות ישרים, וגלוי היה לעין כמה נהנה מן התענוג והיופי שבכל עשיה פלאסטית. רגליו מפושקות־האצבעות עמדו על הקרקעית הישרה כעל רצפת חדר. הפועל השני היה תוקע את אתו בערימה שנצטברה בתוך התעלה ומטיל את החול, חבטות־חבטות, הרחוק משפת התעלה.

גלגלים

הפועל בעל המעדר שעבד בתעלה התקדם בעבודתו וקרב יותר ויותר אל רגליו של השען, שהתיצב בקו התעלה. השען לא זע ממקומו והפועל הוסיף להתקדם בלי דבר דבר.

הסוחר לא יכול להירגע. שילב ידיו לאחוריו והתהלך כתרנגולת שזה עתה הטילה ביצתה וקירקר למקוטעין בקול ובהרמת כתפים:

– עם מפתח! הוא לא יתן לי! כל השכונה שלו?! גלגלים! אני אדון אצלי! לכן באתי הנה! חבר בועד!

הפועל כבר כמעט הגיע לרגלי השען. אם יוסיף לחפור יפול השען לתוך התעלה. לפי אומדנת עיני, אם יפול לתוכה ייראה רק ה’קאסקט' המשובץ שלו מעל־פני האדמה,. הפועל עמד מעבודתו.

– למה אתה מפסיק? – קרא אליו הסוחר – על רגליו!

– אבל הוא בנעלים! – ענה הפועל, כשהוא נשען להנאתו על המעדר.

השען הביט כה וכה, מבקש את חווַת־דעת הקהל. אך איש לא היה שם מלבדנו.

העגלון הערבי הטה מכבר את מרכבתו וחזר העירה. עיני השען התעכבו רגע עלי, אך החליט, כנראה (כבר אז!), שאני פסול ליצג דעת־קהל. השען הרגיש שבא רגע של משבר. הוא פסע אל עבר הסוחר, ובמאמץ, בשינוי קול ותכסיס, פתח בשיחה חדשה, ממין אחר. לא בהטפת מוסר, כי אם בבקשת שיתוף. כאדם אל חברו. גם תנועות ידיו השתנו. הוא חדל מעשות בהן תנועות רחבות, זויתיות וגוזרניות, והתחיל להניע אותן ברכות, בלטיפה, כְמָה שעושות הידים לקציצת־בשר לפני שמטילים אותה לתוך המחבת.

– אדון פוליקובסקי! תראה. תראה בעצמך: הנה אתה הולך ברחוב הזה אל הגימנסיה. הולך לך לשלום. אתה הולך בצד שלי, ככה־ככה, עד שאתה מגיע לפינה המעוגלת שלי, ואתה ממשיך ופונה לך שמאלה, בנחת – ככה־ככה. אתה רואה? זה יפה. הלא אמרתי לך. ועכשיו – אמר השען והנמיך את קולו באוקטבה ורבע, כפי שעושות האהמות כשהן מגיעות בסיפוריהן לדבריו של השודד – אתה הולך לך, ברחוב הזה, לאותו הכיוון, אך בצד שלך. אתה הולך ככה־ככה עד שאתה מגיע אל הפינה הזויתית שלך. עצור! אתה מחויב לפנות ימינה, כמו חיל גס: ככה! (רקיעה ברגל) ככה! (רקיעה ברגל) כאילו מישהו מפקד עליך! אתה רואה? (חזר לקולו הקודם) וזה לא יפה. ליד גדר מעוגלת צומחים יפה הצמחים, יחד עם המדרכה המעוגלת, כמו –

– אדון וַיס! מה אתה מדבר? הלא אתה אדם חכם – ענה לו הסוחר – וכי אזניך שומעות מה שפיך מדבר? כשאתה הולך בצד שלך, הרי זה ככה־ככה, וכשאתה הולך בצד שלי גם כן ככה־ככה. אז מה אתה, עושה ממני צחוק?

ראיתי לפני שני אזרחים שהתיאשו מלהיות מובנים זה לזה, אבל לא נואשו מלהילחם על דעותיהם. השען הניף את ידו שעוד החזיקה במפתח הגדול וחזר לסגנונו הקודם:

– אני לא אתן!

הסוחר נתרתח:

– הפועלים ‘לא־עובדים’ – בכסף שלי. על מגרש שלי שקניתי בכספי ואני פה בעל־הבית. באתי מעיר גדולה. כבר ראיתי הרבה שענים. פה לא רוסיה. אין פה אדונים עלי. פה אין שוטרים. תביט מסביב, אין! ברוך השם.

– שוטרים!? אתה רוצה שוטר, אביא לך שוטר! – קרא השען בקול ניחר מעוצם ההתרגשות. ניתק את עצמו ממקומו כעפיפון שנקרע מחוטו.

ראיתי אותו מפליג והולך, דרך מגרשי החול אל עבר מגדל־המים. כל־אימת שהרים את רגלו היה החול תחת צעדיו משתפך וחוזר לחוליתו. חול עמוק היה באותם הימים במקומות אלה.

החול

הפועלים המשיכו בעבודתם, ואני יכולתי להשקיף על סביבי ולראות את המרחבים הבהירים של החול הבוהק. מרחבים ללא שוטרים, כפי שאמר הסוחר. האור היה רב – הוא התיך ובלע כל צבע או גון. אפילו הים היה נוצץ וצבעו הכחול נתמזמז באור החזק. גבעות־החול הבהיקו והחזירו את אורן על סביבן. אף השמים קיפחו צבעם. רק הצללים, שהטילו הבנינים והאנשים, היוו את הכתמים הכהים היחידים בכל הנוף, ונתנו אחיזה כלשהי לעינים. הצללים רבצו סגולים־חומים וכהים כצבע שחור. כל הגופים איבדו את בליטותם והיו לכתמים. מי אמר שהמזרח צבעוני?

גבעות החול היבש היו מוטלות רכות, ומשתפכות זו לתוך זו כמו גלי ים שקט. הן היו תפוחות כקוי עפרון על נייר מחוספס.

החול – כל יום מתחיל את חייו מחדש. העקבות שמשאירים בו בעלי־החיים נמחים כבאורח קסם – והוא בתולי ובראשיתי כל בוקר. כתב־החרטומים של העקבות – אם שביל־חיפושית נָקוד נקודות כבמגע של מכחול דק, אם עקבות הלטאות שהם קוים ארוכים עם נקודות פסיקיות משני עבריהם, אם העקבות ה’שינ’יים שמשאירות צפרים במהלכך, אם עקבות רגלי תנים כעקבות מקלות שנתקעו בחול, אם עקבות פרסות של שיירות חמורים נושאי אבנים וסיד, ואם עקבות אדם שמסמנים דרכים לתוך האופק ואובדים מאחורי הגבעה – כל כת־החרטומים הגראפי הזה נעלם עם משב־הרוח שנשלח כלשון ענקית. הוא מלכך את הבקעה, מגיע לראשה, מנפנף שם צעיף חול דקיק, וחולף ועובר לבקעה שלאחריה. כך הוא מוחה ומשכיח את כל סימני החי – ומותיר אחריו נקיון. פורש דף חדש, ליום חדש.

הרגלים שומעות את חריקת גרגרי החול עד שהסוליות מרגישות במשען־מה, מהסס ונע, שבבטן החול העמוק.

מים שמשתפכים מצינורות שופעים – נבלעים לתוך החול, כאילו אין החול אלא משפך. והעולם מתעטף שוב בסדין הבוהק.

עציץ גירניום קטן שעומד על מרפסת כובש את כל היקום – ונראה כמשחק יחיד הניצב על במה גדולה.

ושקט במרחבים, כאילו חוצצים בינינו ובין העולם קירות־לבד שאינם מעבירים קול. בשקט הזה קלטה האוזן כל שאון בבית מן הבתים המעטים שבסביבה. שמעתי את קול הכף הבוחשת בסיר במטבחה של הגברת וַיס. ודאי התקינה את ארוחת־הצהרים הצמחונית. הבתים בשכונה היו כבתי־זכוכית. יכולתי לנחש מה נעשה בכל אחד מהם.

במקום שוטר

ראיתי את השען עולה במדרגות לביתו של דיזנגוף ויוצא משם כעבור דקה. ודאי נאמר לו שהאדון דיזנגוף יושב עתה במשרדו בנמל יפו. ראיתי את השען עולה במדרגות לחדר ועד־השכונה במגדל־המים. גם משם מיהר לצאת. שיערתי בנפשי, משראה השען את פני מזכיר הועד, בעל המשקפים מחוסרי־המסגרת ושרשרת־הזהב הדקיקה – ודאי שהבין כי לא יסכון המזכיר להיות שוטר. ראיתי את השען ממהר לרדת במדרגות, כאילו נתפס לרעיון טוב. הוא כיווֵן צעדיו אל עבר ביתו של שומר־הלילה. אותו ודאי שמצא בביתו כשהוא ישן, מכוסה בשטיח הקאוקאזי. השען נשתהה בבית השומר. ודאי שהעיר אותו והסביר לו את הענין. השומר נכנס לתוך מגפיו הגבוהים, שלח את ידיו ופילג את זקנו לימין ולשמאל, – כזה היה זקנו – לבש את מעילו השחור והארוך בעל חגורת הכסף עם החנית הצמודה אליה, רכס את כפתורי־הכסף והציב את כובע־הפרוה על ראשו בנטיה קלה שאלה. פיהק פיהוק של סיום שינה קטועה ואמר:

– אבל במה אני יכול לעזור? אני רק שומר־לילה.

– בוא, בוא. תראה.

הנה, בהבעה של שיחה מעין זו על פניהם, הופיעו השנים וקרבו למקום־המריבה. הציב השען את השומר בראש חפירת היסוד, כדי שהפועל לא יוכל להמשיכה. השומר זקף את שפמו ועמד כסימן־קריאה.

הסוחר הסתכל בו בדומיה וקרא:

– זהו השוטר שלך? אתה מצחיק אותי.

חייך השומר אל השען, פרש ידים ואמר:

– אמרתי לך.

גפרורים כבויים?

השען עמד נבוך. כל טענותיו כבר השמיע. כבר נקט כל האמצעים שאפשר היה לנקוט. הוא רעד מהתרגשות, כאותו קפיץ קטן וכחול. מה עוד יכול לעשות ולא עשה? במקום זה יש להתקין את סדרי החברה – בלי כל אותם המכשירים שהתקינה החברה לעשייתם. אך לא! השען לא דמה לקופסת גפרורים שכל גפרוריה כבויים. זאת לא הייתי ואמר. אמנם, הוא גלגל קטן ויחיד – אך האם שלט קטן בצדה של דרך, שיד בלתי־מאומנת כתבה עליו: ‘היזהרו ממוקשים’, אינו קטן ויחיד? ודאי קטן ויחיד, אבל הוא מטיל מרות. אך מה הם ההולך בדרך יודע שמאחורי כתובת זו אין כל מוקשים, שזוהי רק כתובת בלבד? הסוחר שלנו יודע קרוא ויודע שאין השען מיצג חוק ממשלתי.

פה, בפינת רחוב הרצל ורחוב אחד־העם, יש לקבוע שאנחנו יחידה המקפידה על חוקי תכנון. פה, בשכונה הקטנה החדשה, האובדת בין גבעות החול. הנה לכן רעד השען כקפיץ החול הקטן. הוא שאף אויר כדי לענות דבר לסוחר – לפני שפתח את פיו השיט עיניו סביבו, שמא תימצא לו עוד משענת של דעת־ציבור…

עיניו ראו את הרופא, ד"ר חיסין, על חמורו הלבן בצל הירוק של שמשיה, שבא מעבר בית־החולים היהודי שעל חוף יפו.

– שלום ד"ר חיסין! – קרא השען בשמחה.

אך כיון שהסוחר היה גבוה ממנו, נדמה לי כי השלום של הסוחר הקדים להגיע לאזני הרופא הרכוב.

– שלום אדון פוליקובסקי – שלום. ושלום, אדון וַיס!

על החמור הלבן

את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עמו תמיד רוח טובה. חובש כובע־שעם עב־שולַים, ולובש מעיל־דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו על שפת ימה של יפו, היתה השמשיה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן־תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשיה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות־משקפים עבות כחתיכות קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, לגרש את הזבובים.

הנה דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, שלא אדם, אניה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת־המריבה. אפשר שקטעי דיבורים הגיעו לאזני הרופא עוד מרחוק – אך הוא לא הראה כל סימני סקרנות לדיון. הוא פנה אל הסוחר אדום־הפנים ואמר:

– אדון פוליקובסקי, אני רואה שהשמש השוזפת אינה טובה לעורך. מדוע לא תקנה לך כובע־שעם אנגלי, כזה שיש לי?

– אדוני הדוקטור! כל חיי חבשתי מגבעת רגילה – ומה פתאום אחליפנה בסיר־שעם?

– אדון פוליקובסקי, נמצאים אנו בארץ אחרת, באקלים טרופי. הרבה דברים יש לעשות פה, ולהבין אותם אחרת מכפי שהורגלנו שם. לקחת חינין? זה חשוב. גם במזון יש להיזהר. לאכול ירקות, רחוצים בקאליום היפרמנגאניקום. אל תאכל שומן־אוזים שאתה מקבל בודאי בפחים מאודיסה. פה צריך על הכל (הפסקה קטנה) לחשוב מחדש. הנה, למשל, האדון וַיס וכל בני־ביתו, כולם צמחונים ופניהם צחים. ברוסיה השענים אינם צמחונים. לא באת, אדון פוליקובסקי, רק למות בארץ־הקודש. איך אצלך הלשון – בבוקר?

הסוחר פסע פסיעה כדי להתקרב, עיסה בשפתיו והכין את לשונו להוציאה לאויר העולם, אך ד"ר חיסין מנע אותו:

– לא, לא. פה לא חדר־הביקורים שלי. אני רק שאלתי סתם. בכלל. צריך לחשוב.

השען דש ברגליו וכבש תחתיו את החול מחוסר סבלנות. אך הרגיש בודאות שככל שיהא שותק – יכוון הד"ר חיסין את ענין הדיון לאפיק הדרוש. נפלא, שאדם יכול לשתוק ואחר עושה את מלאכתו.

הסוחר נעשה רפה יותר, כמו השמשיה הפתוחה לאחר שלחצו על הכפתור שבקנֶהָ. הסוחר, כנראה, צירף בראשו מחשבה למחשבה והגיע למסקנה – שכן, פתאום, ללא כל שייכות לשיחה שנתגלגלה עתה, אמר לרופא ועיניו נעוצות בשען:

– אתה יודע, דוקטור, אני רוצה לבנות את הגדר בפינה מעוגלת, ככה־ככה. כשל האדון וַיס, זה יפה.

אנחת רווחה יצאה מפיו של השען. הוא הכניס את המפתח לכיס מעילו, והשומר פינה את הדרך לפועל בעל המעדר.

חסר משהו

כעבור כמה רגעים ראיתי את דמותו של הד“ר חיסין מתרחקת מאתנו על חמורו. הריח הנעים של עשן מקטרתו עוד היה תלוי באויר. החמור הקיש בחן בפרסותיו על הכביש והלך והתרחק; הרגשתי שחסר אני משהו, אך לא ידעתי מה. פתאום השמיט אחד הפועלים את אתו ורץ אחרי הד”ר חיסין וקרא בקול: דוקטור! דוקטור!

כשחזר הפועל, מתנשם, לעבודתו, שאלתיו למה רץ אחרי הרופא, ענה לי: – מעיל הדרכים של הרופא נשמט וכיסה את אחורי החמור. לא רציתי שהרופא יביא לביתו גללים.

עתה ידעתי – חסר הייתי את זנבו המיטלטל של החמור.

השען בשלו

והשען עלה במדרגות ביתו וישב לשולחן שליד החלון, לארוחת־הצהרים. אשתו הגישה לפני את צלחת הירקות המבושלים. משקירב את כסאו כדי לפתוח באכילה, אמר לה:

– כולם גלגלים.

אשתו הביטה בו בלי להשתדל לעמוד על דעתו והלכה למטבח. לא מלאכה קלה היא להכין יום־יום ארוחות צמחוניות משביעות. השען הוסיף והפריח אחריה עוד מלה:

– כולנו!

---

המורה

מאת

נחום גוטמן

ברצוני לספר על המורה, המורה שביתו היה ברחוב הרצל. ברחוב הרצל של השכונה תל־אביב שמנתה רק כארבעים בתים.

הנה ציירתי אותו כשהוא הולך בבוקר לדרכו לבית־הספר. שכמיות רחבות, מרובות קפלים, היו לובשים אז בימות־הגשמים.

אם אמנה את טרדותיו בבית־הספר ומעשיו במשך היום – לא יהיה די בזה. כי מי האיש שאין לו טרדות בעבודתו; ומי אינו טורח כשיש לו שלוש בנות?

אך אם אספר שמדי לכתו לבית־הספר או מדי שובו ממנו היה נושא ערימה גדולה של מחברות התלמידות, אשר עליהן הוא מאחר שבת בלילות – אני מתקרב לעצם סיפורי.

בחלון המואר היחיד, אל שולחן קטן, ומנורת־נפט לפניו, ישב המורה. האור שנפל על ראשו טישטש את צבע שערותיו הבהירות ותסרקתו התמזגה עם צבע פניו הבהיר. כל תנועה קלה של גופו הקפיצה את צלו הענקי שנפל על הרצפה, טיפס על הקיר ועלה על התקרה.

ליד שולחן זה היה נקבע סדר יומו הבא. בכל מחברת, שהיה מחזיר לתלמידות, היו כתובות כמה שורות בכתב־ידו המדויק, בדיו אדומה, ולכל מחברת צורפו גם הערות בעל־פה. על טיב הסגנון, על התסרוקת, על הנקיון ועל ספרים שכדאי לקרוא. לפני שולחן זה היה מכין את השיעורים ליום המחרת. וכאן היה עליו להחליט על מלים ועל מושגים שאין להם לפי שעה מלים בעברית. יללה זה שהוא שומע מתוך החשכה, של תן או של אי. מה ההבדל בין תן ואי?

ואותו דבר הנבנה כעת לפני הבתים בשכונה – יש לקרוא לו מפסעה או מדרכה? ואיך לקרוא לאותו מכשיר: מריצה? ואיך להרחיב את ידיעת התלמידים כשאין ספרי־לימוד מן המוכן ואין ספרים לילדים לקריאה. איך להטעים לתלמידים טעמם של סיפורים טובים שיש בשפות אחרות. השבוע נערכת ישיבה ליסוד ירחון לילדים. השבוע ישיבת ועד הסתדרות המורים. והשבוע יש לכנס ישיבה לתכנון הצגה בבית־הספר. חוץ מחיי ה’חדר' שכתבו עליהם אצלנו – אין חיים? ומתי נתחיל בגינה ליד בית־הספר? איך יכולים התלמידים לקבל מושג – מה זה צמח, גן ציבורי, יער? איך העזנו בלב השממה הזאת לקבץ ילדים? איך נַקנה להם מושגים על מולדת – הכל עדיין לא מוכן ואפילו לא נחקר.

המורה מפנה את ראשו ימינה אל הקיר הלבן המסויד והריק ומחייך לעצמו: האם חשב בשעתו אבא שלי שבנו יבוא להחיות מדבר? הוא מפנה ראשו שמאלה ורואה את ריבוע האור הנופל מחלונו על החול. על השטח המואר של החול רוחשים רמשים שונים; תן קרב למקום ואור המנורה הנציץ את אישוניו. התן התישב על עכוזו, הרים ראשו וילל.

ככל ששקע המורה בתוך הלך־מחשבות זה נתבהרו עיניו. אור־המנורה חדר לאישוני וגילה בהם את צבע התכלת – שהיה חבוי עמוק בעיניו. רק כשהיה מצטחק במחלקה היתה התכלת הזאת מתגלית, וגם פה, בלילה, לאר המנורה ולשמע יללת התנים, נתגלתה אותה תכלת.

למחרת בבוקר, בעשרים לפני שמונה, יוצא המורה מביתו ללכת לבית־הספר. המחברות המוגהות תחת בית־שחיו. עקביו דופקים במרצפות – והוא מחייך לעצמו – כן! נדבר על זאת בחדר־המורים. ודאי שיש לקרוא לזו מידרכה. הוא חייך גם משום שידע שבשיעור הראשון הבוקר יקראו את פרק ג' בספר שמות. פעמים הרבה כבר לימד פרק זה, וכל פעם מגלה הוא בו חן חדש. ‘של נעליך’ לבש בעיניו ברגע זה משמעות מיוחדת ומובנת, משום שראה בזה הרגע איך ‘יצא’ מתוך נעליו – הרַצף שבא להמשיך בהנחת המרצפות שבמידרכה. כך: שקועות במקצת בחול, כל חרטום מופנה לעבר שונה, – עמדו בודאי ממתינות גם נעלי משה, במרחק־מה מן הסנה.

תלמידות, שהלכו בקבוצות לעבר בית־הספר, הרימו ראשן וראו את גבו הישר של המורה. הן הריצו עצמן כמה צעדים, כדי לעבור על פניו וכדי שתוכלנה להרים אליו את פניהן ולאמר לו:

‘שלום המורה!’

הן המשיכו בהליכתן מתוך הנעת צמות גנדרניות, משום שהרגישו את מבטו עליהן.

---

חצר־המורים

מאת

נחום גוטמן

אבא שלי היה מורה.

כשהייתי מתעורר משנתי בלילה הייתי רואה על הרצפה את ריבוע האור הנופל מחדרו של אבי, סימן שהוא יושב עוד ליד השולחן ומתקן את מחברות התלמידים. בין האצבע והאמה היו לו כתמים של דיו אדומה. בבוקר היתה אמא מגישה לי ארוחת־בוקר שלמה; אבא טעם ארוחת־בוקר חטופה. אחר היה מקנח את פיו במפית, כשהוא כבר צועד אל הפתח. היה מקדים לצאת, להספיק לסדר משהו בחדר־המורים עוד לפני צלצול הפעמון.

לא רק אבי היה כזה. כל ה’אבא’ים שבחצר היו כאלה. גרנו בחצר שכמה בתים פונים אליה. בקומה העליונה היו מחלקות בית־הספר. זה היה בית־ספר לבנות. אני ושלושה בנים אחרים למדנו בבית־ספר זה. בקומה התחתונה גרו המורים ומשפחותיהם. קראו לחצר זו חצר־המורים.

בנין בית־הספר היה אחד מאחרוני הבתים של העיר יפו. ממנו והלאה התפשטו גבעות־חול. כשעליתי על גג הבית הייתי רואה גבעות־חול נוספות עד קצה האופק. אם קרה וראיתי אדם, נכון יותר – גבו של אדם, החותר והולך בגבעות־החול האלה ונעלם בתוכן – חשבתי: ודאי הלך האדם לעולם אחר. העולם האחר הוא כיום תל־אביב.

המורה יחיאלי שגר מולנו היה שוכב לנוח בצהרים על הספה, לאחר שהכין כמה ספרים על הכסא לידו. היה מביט רגעים אחדים אל התקרה ולוקח בידיו את אחד הספרים. היו אלה ספרי־לימוד בכתיבת־הארץ ברוסית ובגרמנית. כשהיא קורא היה הספר מכסה את פניו. כשהפסיק לרגע לקרוא היה מניח את הספר על חזהו, ואז הייתי רואה את פניו. היה מפסיק לעתים קרובות. הספר עלה וירד כדלת קטנה הנפתחת ונסגרת. שאלתי אותו למה הוא ‘עוד לומד’ – הלא הוא מורה.

ענה לי: אני קורא בספרים רבים, כדי שאוכל ללמד אתכם ולספר לכם מה שאני מספר. עוד אין לנו ספרי־לימוד בעברית.

יום־יום היה כותב במחברתו, וכך הכין ספרי־לימוד. אנחנו וגם אתם לומדים לפי ספר זה שכתב.

המורה אליעזר פפר שגר משמאל היה מורה לחשבון ולשירה. היה בעל זקן גדול ומסועף. כשהיה מנגן ב’קונצרטינה' שלו היה שערו מסתבך בין קיפולי מפוחית־היד. בסבלנות גדולה היה מלמד את בנות־השבע שירי־ילדים. בסבלנות גדולה יותר היה מלמד אותן לוח־הכפל ומחליק על שער הילדות לבל יהיה פרוע.

בכל הפסקה היה ממחר למרפסת המשותפת שלנו. במטבח הקטן, על כירים של פחמי־עץ, הורתחה דיו כחולה בתבניות. באותה שנה התחיל להופיע שבועון־פועלים ראשון בארץ – ‘הפועל הצעיר’. את העתון עדיין לא הדפיסו בדפוס. כתבו אותו בעט על נייר. את הנייר הזה היו שמים על־פני מקפא הדיו שבתבנית. המקפא היה ‘קולט’ את הדיו שעל הנייר ומעביר אותה אחר־כך על נייר נקי, במספר הטפסים הרצוי.

ביום־הכיפורים היה המורה לובש גרבי־צמר לבנים. הוא שימש אז חזן בבית־כנסת ארעי ששוכן באחת המחלקות. בתפילת ‘מוסף’, שבה כורע החזן על ברכיו לפני התיבה, היה המורה כורע מתוך שירה, עד ששערות זקנו דבקו במרצפות. גרבי־הצמר הלבנים הבהיקו בלובן משונה מתחת לקיפולי הטלית. מדי היכנסי לחדר, שחזר להיות חדר־מחלקה לאחר החג, הייתי נמנע מלדרוך באותו מקום שבין שני החלונות, ומשתדל להרחיב צעדי בדרכי ולא לצעוד עליו.

בחדר הפנימי שבביתו, על ספה מורכבת מתיבות־נפט ריקות, היו יושבים כמה מורים ופועלים וקוראים מתוך גליונות־נייר ‘תפקידים’ שונים: מתכוננים להצגה.

כל יום ששי אחר־הצהרים היה המורה יושב ליד השולחן, כוס תה לפניו ומשקפים לעיניו, ועוסק בחשבון ארוך של מספרים. שאלתי אותו:

– אדוני מחבר ספר־חשבון?

– לא, – ענה לי, – אני בודק את פנקס החשבונות של אגודת המורים.

המורה עזריהו שגר מימין ביקש מאת התלמידות להביא לו עלי צמחים שונים שבסביבה. הן הביאו לו עלים של חסה, עגבניות ובצל. היה מסביר כל פעם שכוונתו ללמוד את הצמחיה שבסביבה ולא ירקות שמגדלים. בכיסו היתה לו זכוכית־מתקפלת קטנה, שהיתה בולטת ובוהה כעין עיורת. היה נציב אותה על עלה ומראה לנו אילו רקמות משונות יש בעלים. הוא לא היה עושה זאת בשעת השיעורים.

לפני השיעורים היינו יוצאים כל בוקר אל גבעת־החול, מניפים מטפחת ורושמים את כיוון הרוח הנושבת. מעל המרפסת היה מחייך אלינו המורה שהקדים אותנו בוקר־בוקר; גם הוא ניהל לעצמו רשימות נוספות על הרוחות.

המורה אדלר שגר בחצר הסמוכה, שהיה לה פתח אלינו, היה מורה לקריאה, חשבון, ציור והתעמלות. קצר־קומה היה ושמן. אינני אומר שכל המורים חייבים להיות דוקא יפים. בכל אדם יש משהו מגוחך; בכל־זאת יש בכל מורה משהו מפליא ביפיו.

לפני שהיה הולך לבית־הספר היה נכנס למטבח שלו. אשתו היתה אומרת לו: – ומה הפעם?

הוא היה מחייך; לא היה עונה, פותח קופסאות שונות, מוציא מתוכן פולים, תפוחי־אדמה, פקקים וכפתורים ושם אותם לתוך כיסי בגדיו. השתדלתי תמיד להיות מאחורי גבו. כדאי היה – תמיד היו לו הפתעות. לאחר צלצול ראשון היו התלמידות מסתדרות ליד פתח המחלקה. המורה היה ניגש אליהן, כששתי ידיו מכוסות על כיסיו ואומר:

– לא לא! לא אראה לכן.

הילדות היו מתקהלות מסביבו כדבורים לפני הכוורת, מפצירות בו בקולות ממושכים שיראה מה בידיו ומתפרצות יחד עמו לתוך המחלקה.

– אם יהיה שקט… – קרא המורה והפסיק.

והיה שקט. אז היה המורה מרים את שתי ידיו, כשתי כנפים של טחנת־רוח, ולוחש, כשהוא מבליט עינַים מלאות סוד:

– מה יש באגרופים שלי?

מנחשות התלמידות והמורה מניע ראשו ימינה ושמאלה ואומר:

– לא!

פותח המורה אגרוף אחד – אין בו מאום; שני – והנה יש בו שלושה פולים.

– כמה פולים? שלושה! טוב, נכתוב על הלוח שלושה. מי יודע איך כותבים שלושה? לא באותיות – בסימנים!

כל מה שהביא המורה בכיסיו נהפך למשהו, לשיר, לחידה, למשחק או לציור; ל’עוד' או ל’פחות'.

כך היה מלמד חשבון. היה השיעור מלא שמחה, הפתעות ועבודת־מוח משותפת. בהישמע קול הפעמון לא היו התלמידות רוצות לצאת מן המחלקה. אלה היו שיעורים בחשבון!

לעת הצהרים, כשהיה המורה מניח את תפוחי־האדמה והפקקים על שולחן־המטבח שלו – חזרו עצמים אלה להיות תפוחי־אדמה רגילים ופקקים פשוטים, שאין אנו שמים אליהם לב.

כל שיום ששי היתה אשתו מריקה את כל כיסיו. תמיד היו נשארים בהם עצמים משונים.

אותו מורה לא ידע לצייר ולא ידע להתעמל (האפשר להתעמל בכרס כזאת?) אך הוא לימד אותנו לצייר. אני עצמי דוגמה אחת של תלמידיו. עוד היום מצילות אוזני מצפירות המשרוקית שלו בשיעורי־ההתעמלות; מצילות במרץ, במהירות ובחן. תמיד נותנים המורים יותר ממה שבידם לתת. זהו מין מקצוע מיוחד, סודי.

אני אוהב מאד את קַו־המַשוֶה, את המלה, המושג והמקום. אולי משום שאהבתי את מאור־עיניו ותנועות שפתיו של המורה אורבוך ז"ל, כשהשמיע באזנינו בראשונה את המלה הזאת.

פעם אחת הוציא אותי המורה משיעורו. שמעתי קולות שמחה מפתחו של בית־הספר. יצאתי החוצה. אבי שיחק עם מחלקה אחת ב’תפיסה'. כל פעם היה מפסיק ושר לפניהם קטע של שיר, שהתחבר אל המשחק. פני אבא היו ערים משמחה, ועיניו נוצצו בשובבות כאשר רץ ככל ילדה בהגיע תורה. באותם השנים היו נוהגים המבוגרים ללבוש בתוך שרוולי המעילים חפתים לבנים ונוקשים. בשעת המשחק נשמטו החפתים ונפלו לחול. אחת הילדות אספה אותם בזהירות והעמידה אותם על הגבעה. ניצבו להם השנַים לבנים ודוממים. המשחק נמשך.

הרגשתי כאילו בלעתי תפוח־אדמה שלם וקר. ירדה עלי עצבות; אבא שלי לא שר מעולם אתנו בבית; לא רץ ולא השתתף במשחקי. בבית לא האירו עיניו כל־כך; בבית היה עסוק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מלים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המלים המצויות מתאימות לנו. אבא היה שב עייף מבית־הספר. עבודה קשה היא עבודתו של מורה. ובבית היה נופל ריבוע האור מן החדר שלו על הרצפה ומאיר בשעות מאוחרות של הלילה.

כל אותם המורים שסיפרתי עליהם שוב אינם עמנו. לא רק המורים שהיו הם כגון אלה שסיפרתי עליהם. המורים לעולם הם כגון אלה. מהם מגוחכים בעינינו; מהם אינם אהובים עלינו – אך לאחר שנים, משאנו מזכרים בהם – ואי־אפשר לא להיזכר בהם – רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה.

לפני כמה שבועות פגשתי על המדרכה שני ילדים שחזרו מבית־הספר. אחד מהם, חבר שלי, אמר לי:

– המורה נתנה נשיקה לילד זה, בזמן השיעור, לעיני כולנו!

שאלתי את הילד איך קרה הדבר; השפיל עפעפיו וסיפר:

– עניתי על שאלה בשיעור התנ"ך. אמרה המורה: העל תשובה כזאת ראוי התלמיד לנשיקה. אמרו הילדים: במחלקה? ענתה המורה: מה יש? אני מתביישת? ניגשה ונשקה לי במצח.

המורה הזאת ממשיכה בודאי, כמורים רבים אחרים, את שלשלת המורים שסיפרתי עליהם. המורה איננו מלמד רק בידיעותיו, בזמנו ובמוחו.

---

הקונצרט הראשון

מאת

נחום גוטמן

הספן הערבי שלח שתי זרועות: האחת מתחת לברכיו של הנוסע והשניה מאחורי מתניו – והרים אותו בתנופה. הנוסע שהחזיק בידו הימנית תיק כינור פקח עיני תמיהה.

עמד הספן ומשאו בזרועותיו מחכה לגל שיקרב את הסירה למדרגות האניה. פעמים היו המים גבוהים כהרים ופעמים רדודים כבקעות. פעמים קרבה הסירה עד כדי התנגשות ונראתה קטנה לרגלי האניה. פעמים התרחקה והתנשאה על הגלים עד שספניה נראו על רקע השמים. לכולם היו פיות פעורים ושפמים זקופים בשני קצותיהם.

פתאום הניף הספן את הנוסע והטילו לזרועות ספן שני שעמד, למטה, בסירה. הנוסע שטס למטה אסף את ברכיו ונתגלו סוליות נעליו שפיללו לשמים כמו כפות ידים. תיק כינורו, שהיה בידו המושטת, היתוָה קשת באויר. הנוסע וכינורו שקעו בסירה בין המיטלטלים והמזודות.

הסירה חתרה אל חוף יפו.

כשהגיע לנמל עלה למידרכה וצעד בקומה זקופה כשמעילו מפיל קמטים עדינים של בד יקר. לא הניח שידי הסבלים ואנשי הרשות יטפחו על כתפיו בידידות מתוך נתינת חסותם עליו.

הוא הלך כאילו נשלח למקום זה ואין לו שהות.

הכנר, הוא הופֶנקו, פסע עם כנורו בנקישת עקבים על מידרכות רחוב הרצל, – הליכה מיוחדת שלאנשי כרכים.

במרפסת בית־המרקחת ישב הרוקח, ממשמש בשפמיו. נעצר הכנר ושאל:

– אולי יודעים אתם על חדר להשכיר?

– בתיק יש כינור? – שאל הרוקח.

– הספנים חשבו שזה תותח־יד – ענה הכנר בחיוך – ואני, כששמעתי בראשונה נעירת חמור, חשבתי שזה גרמופון מקולקל. נדמה לי כאילו פלט אותי דג גדול לחוף הזה.

הרוקח השכיר חדר לכנר

מסדקי התריסים המוגפים של בית הרוקח הסתננו קולות הכינור. מעתה הבדיל את עצמו הבית הזה לא רק בריח דק של קרבול. קולות הכינור הממושכים, הפורצים מבין הסדקים ואינם מפסיקים עצמם בין משפט למשפט, שיוו לבית אופי מיוחד. נאמר: של קופסת־מתנה שעודנה עומדת ארוזה.

עם בוא הלילה התחילה לנשוב רוח ים. היא הפריחה קמצוצים של גרגרי חול מעל תלי־החול שהעלו רגלי העוברים והשבים. לאחר כמה משבים הלכו התלים והנמיכו עד שנתמלאו ונתישרו.

הרוח יצאה לטייל ברחובות כשהיא מחליקה על־פני החולות שמסביב לרחוב הרצל. החול היה רך וצונן.

נפתחו התריסים בבית הרוקח. מן החלונות המוארים נראה הכנר, ראשו מוטה אל הכינור ויד־ימינו מחלקה בקשת בקלות, כאותה רוח על־גבי החול. שער ראשו היה שחור כל־כך עד שברקו נראה כחול־ירוק. לפני הפסנתר ישבה בת המורה.

אותה רוח שטיילה בחולות נטפלה אל הוילאות, נשבה בהם, העלתה אותם, ניפחה אותם עד שתפסו את רוב נפח החדר, פרשה אותם והניחתם לשקוע ולשוב למקומם הקודם בשלוַת חלום ובצניעות של נזירים.

על הגדרות שמסביב לבית התישבו אנשי השכונה. הבתים המרוחקים נשארו עומדים ללא אור, בדלתות וחלונות פתוחים וללא אדם, ונראו כצעצועים לאחר משחק, ומן הבתים הקרובים הוצאו כסאות למרפסות. אנשים שכבו בחולות שמסביב (רחוב הרצל פינת יהודה הלוי). וודאי שקופסת־הפלאים שנפתחה – ביתו של הרוקח – היתה מרכז העולם. עולם של חול ושמים, שבמרכזו עומדת שכונה קטנה, ובמרכז השכונה בית קטן מואר אשר מתוכו שפעו צלילי הכנר. כיפת־השמים סגולה־כהה סגרה על עולם זה.

הקונצרט נמשך. האויר ספג טל. הבוהק ששפע מן השמים הכהים מטיל צללים מן המצח המואר על משקעי העינים. העינים נצצו מתוך הצללים האלה כענבים בין עלים. אך הן נדמו זרות. זוהר הכוכבים שהוחזר אליהן מן החול המואר, צינת החול והמוסיקה נתנו בהן סימניהם. גם הגופים, שכולם נעשו כצלליות, התמשכו ונראו גבוהים מן הרגיל. וכי יודעים אנו מה בכוחה של מוסיקה לעשות באדם?

– ניגן שם אדם בכינור אחד. ואני שמעתי כמה כינורות בבת־אחת, – אמר אזרח אחד לחברו, כשהם פוסעים יחד אל עבר ביתם המרוחק. החול כוסה שכבת־טל דקה. הרגל הדורכת מבקעת אותה ושוקעת בחול היבש. רואה החשבונות ענה:

– לכינור ארבעה מיתרים. על כל מיתר מנגן הכנר מנגינה אחרת.

– אבל הקשת רק אחת.

– לכן הוא כנר.

השען קטן־הקומה הזדקף, מתוך שהכין עצמו להיכנס הביתה, והרים אצבע אחת אל מול השמים, כאילו רצה לרמוז על משהו. האצבע נשארה זמן רב מורמת. אולם הוא לא אמר דבר.

האדון פניני, רוָק זקן, הביט על סביבו, כתן המחפש את זנבו. הוא החליט ויה מה להתחתן, ולו גם על־ידי שדכנית מיפו.

ד"ר עפרוני חייך בשפתים מפושקות וחיפש בעיניו איזה חפץ נוקשה שיוכל להביט בו, להיאחז בו. כי הוא עצמו, בתוך תוכו, נמס כולו, כאילו חדל להיות.

הסוחר מיפו הלך מאושש כלאחר מקלחת. הוא הספיק לדפדף דומם במוחו בספר־החשבונות של השבוע. ואם מתוך כך ואם מתוך שהמוסיקה נכנסה והשתלטה עליו בלי שידע – הרגיש בעליל שהכל יהיה כשורה.

סבתא שבאה מעיירה קטנה ואבודה בבֶסַרביה, ורק עתה התחילה להתרגל לברז המים שבמטבח ומוחה היה עסוק בשינוי ערכים, בכל הסובב אותה בשכונה זו, הגיבה בקול רם:

– מחיה נפשות, – אמרה, ושערותיה הלבנות, שיצאו משביסה, התפרעו על מצחה ושיוו לה דמות צועניה או דמות משורר רומנטי בעל צוארון פתוח.

זה שאמרתי: וכי יודעים אנו מה עושה בנו מוסיקה? נדמה לי כאילי דג גדול פלט לחופנו את הכנר הזה.

---

הרופא

מאת

נחום גוטמן

ציירתי אותו מלפנים, ציירתי אותו מאחור, ועדיין אני מחשב מה לעשות לדמותו שנוכל לראותו מהלך בינינו, כפי שהורגלנו לראותו.

ואם עלה באפו של איש המהלך ברחוב הרצל ריח של טבק טוב ואזניו שמעו קול זירוז – היה מעלה על פניו בת־שחוק ופונה לאחוריו, כי ידע שהד"ר חיסין יצא לעבודתו.

דמותו של הדוקטור הופיעה בין שתי אזניו הזקופות של החמור. לבוש היה בגד לבן ובידיו שמשיה לבנה מבחוץ־וירוקה מבפנים. מתוך הצל הירוק של השמשיה היו מחייכות העינים מעבר למשקפיו העבים, אשר הגדילו עד כדי טשטוש את אישוני עיניו, והן שפיזרו את חיוכו על כל פניו, עד שאי־אפשר היה לדעת אם מן העינים בא או מזויות השפתים. חיוך פיקח וטוב־לב, שאנו נוהגים ליחס לעושי־פלאים שבספרי האגדות.

לאחר שעבר הרופא ברחוב הרצל, לקול הקָשת פרסות החמור בקצב מזורז, רואה המהלך ברחוב את זנב החמור המתנועע כמטוטלת השעון והוא תוהה על דמות זו של הד"ר חיסין.

מתחת לשמשיה הלבנה והפרושה כמַצנח, מתחת לכובע־שעם אנגלי, – ראש שהתחיל להלבין, ובו מחשבות הרבה וזכרונות על מעשים, והם כל עניני ההתישבות בזמנו, בארץ, כי הד"ר חיסון היה מנהל המשרד האודֶסאי להתישבות; ובראש מלבין זה חולפות מאות ואלפי דמויות של חולים, יהודים, ערבים ונוצרים. איש ומכאוביו, איש ותרופותיו.

הנה על־כן, למראה גבו בלבד היו הילדים שברחוב מחייכים. כי היו נזכרים ברפואות המתוקות שזכו להן מידיו. האמהות היו מפסיקות לנגב את הצלחות וממהרות לחלון, לשלוח אחריו מבט רוחש טובה. וערבי זקן היה מחיש את רגליו חולות־השגרון ומניח על האוכף של ד"ר חיסין פרחים רטובים.

קול פרסות החמור הולך ומתרחק, ודמותו של הרופא מלבינה מרחוק. וכל מבט הנשלח אחריו מקרבו אליך יותר ויותר.

הנה על־כן נחרתו בזכוני הרופא וחמורו ושמשיתו, ולא הכליה ולא הבליה בכוחן לטשטשם ולהשכיחם. וטעם המראה שריר וקיים.

---

כובש הדרך

מאת

נחום גוטמן

התרחצנו בים. השמש כבר שקעה, פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סיבבנו. בתוך אדמימות השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף. הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק ששה נערים ומבוגר אחד. העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו, לתל־אביב. מאחורי פינות הבתים ראינו צלמי־אדם ומקלות בידיהם. מקלות קני־סוף שגולה קשה בקצותיהם, מקלות ששורקים יפה בהניפם אותם.

איך זה לא שמנו לב שנשארנו כל־כך מעטים ליד הים! הים היה כחול־לילי ופורש זרות סביבו. הו, לו עלינו סוף־סוף על המידרכת ברחוב נחלת בנימין! גם המבוגר האחד שהיה עמנו הביט כה וכה במבוכה. במקום לתת את גרביו על רגליו, שם אותם בכיסי־מעילו ונעל את נעליו בלי לנקות את רגליו מגרגרי החול. הסב ראשו ימינה ושמאלה, כאדם המכין עצמו למסע ואינו יודע מה יהא סופו, והתחיל פוסע במהירות אל עבר תל־אביב. התקבצנו כעדר כבשים והלכנו בעקבותיו. המבוגר לא היה איש־זרוע, ובקושי השרה עלינו רגש של בטחון. הוא היה ד"ר לפילוסופיה, מורה לתלמוד בשיטה מדעית מודרנית.

אי־אפשר לומר כי מצב זה היה נעים ביותר, בפרט שהיינו למודי־נסיון. לא אחת ספגנו הצלפות של מקלות על רגלינו מידי הערבים, לא אחת פוצחו גולגלותינו. בקריאות־פרא ובפתע פתאום היו פרחחי־יפו מתנפלים עלינו מאחורי פינות בתיהם. האם עלינו להתפזר, כדי שלא נשמש מטרה מרוכזת להתנפלות, – או אולי נלך במקובץ, או ניראה מפוחדים?

בסימטה הראשונה שנכנסנו לתוכה ראינו את החלבן שלנו רכוב על חמורו ושתי רגליו הנתונות מעל לכדי־החלב כמעט נוגעות באדמה. חמור קטן־קומה היה לו שמעמיד בזריזות רגלים מהירות.

הלכנו אחריו כשאנו מקשיבים לרשרוש החול העמוק תחת פרסות החמור.

– איחרתם הפעם, בחורים, ואתם מעטים, – דיבר אלינו החלבן, – ההורים שלכם יודעים איך לבנות בתים בשכונה. ההורים שלכם יודעים איך לסלול רחוב ומדרכות משני עבריו. אבנים, סיד ומלט. אך ההורים שלכם אינם יודעים עדיין איך לעשות דרך. איך לכבוש דרך בין בתים של שכנים שוחרי־רע. דרך לעבור בה לא עושים, אותה לא בונים. אותה יש לכבוש. אני כבשתי שבילים ודרכים. כבר שנים שאני הולך בדרכים עם כדי־החלב. עובר אני בשכונות הערבים ללא חשש. אולי משום שאני מצהיל פנים לעוברים בדרכי, או משום שהוכחתי שאני איש־שלום. אבל באמצעים אלה העליתי שקיבלתי, לא פעם, סכינים בבטני. לא פעם שדדו את חמורי ושפכו את כדי חלבי, וראיתי כי נחוצה לי הוכחה אחרת, משכנעת יותר. והוכחה זו אני נשוא ביד רמה זה כמה וכמה שנים מעל האוכף בין שני כדים. והיא, כי אין לי דרך אחרת אלא ללכת תמיד בדרכים. אין לי מוצא אחר – ואני הולך בדרכים. דרך לעבור בה לא עשויה אבנים וזפת – דרך לעבור בה עשויה אומץ־לב. יום־יום. כך כובשים דרך. כך תעשו גם אתם את הדרך שלכם מן השכונה לחוף הים.

שעת־הערבַיִם כבר נתכהתה. שמעתי דברי החלבן ולא יכולתי לראותו בבהירות. ראיתי את ערפו הרזה ואת שתי גומותיו העמוקות ליד שורש הגולגולת. כתפיו ירדו באלכסון גדול. ישיבתו היתה ישיבה קלה של אדם מחוסר גשמיות. איך להגיד? – ישיבה רוחנית. ישיבה שרואים בה כי המוח הוא שמפעיל את גוף. החזיק בידו ענף דק שהיה משמש לו לגרש את הזבובים מאחוריו של החמור. בתוך האפלולית נוצצו כדי־החלב ומתוכם שקשוקו הכבד של החלב.

החמור זקף פתאום את ראשו ונשף בחזקה. רגליו עלו על כביש נחלת בנימין ופרסותיו הקישו נקישות שיש בהן טעם בית ומנורה דולקת על השולחן.

חלבנה של תל־אביב, רֶב שַעְיָה, מנוחתך עדן! בהיר־השער, שזוף־הפנים, כחול־העינים וזמורת הענף בידך. היעדעת מה תורה הרבצת לנו. הידעת כי עם מותק חלבך, שהיינו שותים בוקר־בוקר – שתינו גם את תורתך? הידעת כי אמנם כבוש כבשנו אותה דרך, הדרך שאתה החילות בכיבושה?

---

שרשים

מאת

נחום גוטמן

זאת היא הגברת ברגר, כשהיא משקה את גינת ביתה ברחוב הרצל מספר 2. בסינר לבן ומגוהץ היתה יוצאת כל יום, בשעה חמש אחר הצהרים, לעבוד בגינה. מַשפך ירוק ונוצץ בידה, וקת המעדר שלה נקיה תמיד. היתה ממלאה את המשפך מבי זבל־יונים ומשקה את שתיליה מסביב לביתה. כפרפר, אם גם גדול ומסורבל, היתה עוברת משתיל לשתיל, מערוגה לערוגה.

מן המרפסת שלנו הייתי מביט אל ביתה: סינר לבן ומבהיק על רקע ירק הגינה. פרחים רבים. טיפות המים היו נושרות מגבעול לגבעול, מן העלים העליונים של הגירַניום עד לאלה אשר תחתיהם, שוקעות ונבלעות בשקערוריות שעשו להן בחול. וכשהיו משקים את מצח הנענע היה ריחו מגיע גם לביתנו.

מוכר־התרנגולות הערבי, שהיה מביא את זבל־היונים בשק, היה נעצר בראשית השביל שבגינה ומצמיד שתי כפות־רגליו היחפות זו לזו, כמהסס להיכנס להיכל.

בדרכו לבית־הכנסת היה סבא נעצר לרגע לפני בית זה. שפמו היה מתרחב, ופיו ממלמל: גן־עדן. ממש גן־עדן.

יום אחד בשעה חמש, בא ועלה על המירפסת שלנו אדם בשנית־העמידה עם משקפי־זהב ושפם עבות, בין אפו לפיו. זה היה סופר נערץ שבא לבקר את הארץ כולנו קראנו את דבריו וכולנו תאבים היינו לשמוע את דעתו על מעשינו בארץ השעה, כאמור היתה חמש, היא השעה שבה יוצאת יום־יום הגברת ברגל לגינתה.

אבי יצא בשמחה לקבל את פני האורח והכניסו לחדרו. שמעתי משם קולו של צחוק ושיחה רמה. כשיצאו, נעצר האורח לרגע במירפסת, הראה בידו לעבר הגימנסיה ואמר בהברה אשכנזית: – אני כבר יודע, שם הגימנסיון. – והראה בידו שמאלה אל עבר פסי הרכבת ואמר: – ושם הסטַציון.

כמו מעצמה נשתלחה אצבעי ושמעתי את עצמי אומר: – וזו השכנה שלנו הגברת ברגר.

האורח הצטחק ואמר: – אתה מדבר בהברה ספרדית. – אמר־כך הביט אל השמים שהיו באותן השנים גדולים מאד, ריקים וכחולים, והניע בראשו כמביע את שביעת־רצונו למראיהם.

כעבור חדשַים בערך נתקבלו פֶליטונים נחמדים ורוויי הומור שכתב הסופר על מסעותיו בארץ התנ"ך. על השכונה שלנו כתב שנתרשם ממה כאילו בתיה בנויים מקלפים. בקלות אפשר להפכם או להעבירם למקום אחר.

ישבנו במרפסת וקראנו את הפֶליטונים. והנה יצאה הגברת ברגר לגינתה (סימן שהשעה היתה חמש). בשני הֶחָדשים האחרונים חלו שינויים בגינתה. הפיטוניות כמעט נסתיימה פריחתן. הגברת ברגר היתה רכונה עליהן ושתלה ביניהן שתילים צעירים שהוציאה מתוך משתלה קטנה שהתקינה בתיבת־עץ. מסביב לכל שתיל ששתלה עשו אצבעותיה גומות בחול למים. לתנועות ידיה היתה שמלתה הרחבה מתנועעת כפעמון גדול. היא שתלה פרחי־אסתר, העתידים לפרוח כעור חדשַים.

מה עמקם וחזקם של יסודות הבתים, בשכונה הקטנה והחדשה שלנו, קשה לנחש. אך את השרשים העמוקים שתחת כפות רגליה של אשה עובדת בגינה – ראינו לפנינו: הם היו גלויים לעין. אותם אי־אפשר היה להפיך, או להעביר למקום אחר.

---

בית ברחוב הרצל

מאת

נחום גוטמן

תאמינו או לא תאמינו – היא עזבה אותו

לפי ציור זה לא קשה לשפוט, שאמנם הולך הצועד בתוך הנעלים האלה לפנים, אך נשמתו רוצה שילך לאחור. ואכן, כך היה.

האדון זלצמן, זה שיש לו ארבע בנות, יצא בוקר מדירתו ופניו לעבר הרחוב הראשי של יפו, לחנותו. צעד במרץ, כחושש שמא יאחר. כשהיה מציג כפות רגליו על האדמה היו חרטומי נעליו מוגבהים, כנכונים לפנות ולשוב לאחור. ודאי שאין רצונו של מר זלצמן ללכת לחנות. ודאי שהיה בוחר לעמוד כעת, בשעות־בוקר מוקדמות אלה, לפני יסודות הבית, שהיום התחילו בחפירתם בשכונה החדשה שמחוץ ליפו. אתמול חתם על חוזה־הבניה עם הקבלן והוסכם שהבוקר ישלח לשם פועלים לעבודה.

ודאי, אין אני הראשון הרואה בדברים קלים, חיצוניים, סימן למתרחש בנפשו של אדם. חרטומי הנעלים המוגבהים הם שעוררו כאן את תשומת־לבי.

רגליו של האדון זלצמן חתמו ימין ושמאל ומגמתן לפנים, אל עבר חנותו – אך ככל שהוא פוסע לפנים נשמתו גוררת אותו לאחור. הוא הרכין את גופו והיה חותר והולך נכחו, כעגלה שגוררת אחריה אופן המסרב להסתובב.

אך הנשמה שלו מושכת לאחור. מתחה, מתחה עד שניתקה עצמה מתוך רגל אחת, מתחה ויצאה מתוך השניה. מאחורי גבו של האדון זלצמן התנופפו ברוח שתי רגליה, שקופות ומפרפרות כגרבי־נילון התלויים על חבל־כביסה. הוסיפה הנשמה להשתרבב מתוך הגוף החוצה, שיחררה יד אחת ויד שניה וריפרפה כדגל שקוף. קשה ביותר היה לה לצאת מתוך הראש, לנתק עצמה משתי העינים. לא ידעתי כלל שהאישונים הם מקום־החיבור העיקרי של הנשמה והגוף. עוד פרפור־משיכה אחד, והיא יצאה כולה מתוך גופו של האדון זלצמן ונתלתה באויר כתימרת־עשן מעל לארובה, ונשתהתה כמהססת אנה תפנה.

והאדון זלצמן הוסיף ללכת אל עבר חנותו ביפו, כאילו לא נגרע ממנו דבר, הלוך וטלטל בידו את המפתח הגדול. היטה ראשו, כרגיל, ימינה ושמאלה כמרחרח מהיכן עולה ריח של עסק. פתאום החזירה נשמתו בשובבות את פניה אל הכיוון שממנו בא וטסה לה לעבר השכונה החדשה.

למה לא ראו אנשים אחרים מאורע משונה זה של הינתקות הנשמה מגופו של האדון זלצמן, איני יודע. לא הביטו, ולא ראו. מתרגל אתה שלא להביט – ואינך רואה.

יכולת לרוץ ברחוב אחרי הנשמה שנישאה בגובה של שני מטרים בקירוב מעל לגגות, כילד הרודף אחרי עפיפון שניתק מן החוט ופורח בחלל. לאט־לאט ודאי תשקע ותרד. אך היא לא שקעה, כי אם נישאה הלאה. יכולת לעשות דרכך אחריה עד לשכונה החדשה.

ודאי! כפי שניחשתי! ירדה ברחוב הרצל, לרגלי גבעת־החול קטנה, מרחק־מה מביתנו, בקרן רחוב הרצל ולילינבלום של היום. ככל ששקעה, כן נעשתה שקופה.

עדת הכלבים והברך הימנית

גבעת־חול זו היתה מקום מועד לכלבים. לפנים היה מקומם בפינת רחוב הרצל ואחד־העם, אך כיון שהתנועה רבתה שם, לפי שבזמן הפסקת־הלימודים היו מתרוצצים שם ילדים בכדורים ובמקלות, העתיקו הכלבים, למען השלום, את מירבצם לגבעה מרוחקת יותר.

כלבי־פרא אל היו גדולים ושעירים, כבדי־זנב ונמוכי־מצח. רובצים היו על הגבעה ומביטים בעין צוננת אל הבתים הקטנים שנבנו בשורה ישרה ודלילה. הכלבים הקפידו שלמקום מירבצם לא יבואו כלבים זרים. למראה כלב זר היו מתיצבים על רגליהם, כמו לפי פקודה, ופותחים בנביחה. נביחה בעלת קצב, עדתית, המצריכה שתהיינה ארבע הרגלים קבועות בחול והראש מוטה לפנים. נביחה שיש בה בטחון עצמי כבשורות הצפופות בספר־חוקים.

הכלב הזר היה נעצר תוך מבוכה, והקרקע תחת רגליו כמו מתמוטטת למראה הכלבים הרבים והמאוחדים בדעה אחת. היה מוריד את ראשו בהכנעה ועור בצביעות של מהלך לתומו, ומניח אחריו שביל עקבות רגלים מתחמקות, שהסתלסל בין גבעות־הול. ראש עדת הכלבים היה חושף שיניו ופולט מתוך לועו קולות־גרגור כנסירת משור חלוד בעץ יבש ומטאטא בזנבו ברוב רגש את החול לימין ולשמאל, ואינו מניח כל עקבות אחריו. כך יימחה שמם וזכרם של כל מפירי־חוק. זה היה סוף־פסוק, וכל בני העדה היו מריקים ראותיהם מן האויר שהחסינו בהן וחוזרים ומתרבצים במקומותיהם, כמי ששב למקומו על הספה, ועיניהם צופיות ברשעות לבלי הנע עפעף אל גבו של הזר המתרחק. האוירה מסביב היתה כבאולם בית־משפט בהישמע פסק־דין. כלבים אלה, שלא הבינו לא ערבית ולא תורכית, ודאי שהיו צאצאי כלבי פלשתים. שרידי ההיסטוריה אינם רק במעמקי האדמה.

כשירדה הנשמה לרגלי הגבעה, התחילה לזחול על גחונה במעלֶהָ של זו, על פני החול הבתולי והצונן מטל־לילה. הכלבים קמו מרבצם, ריחרחו, הסתובבו מסביב לזנבותיהם, התרוצצו לכאן ולכאן בלי מנוח, חשים בוחש־ריחם אך אין רואים בעיניהם, והיו כשוטרים שנמסרה לידם תעודת־זהות נכונה – ובכל־זאת ידועים הם שיש איזה פגם במוסר.

ראש־העדה חשף שינים, חירחר כמשור, לא מצא מי לנשוך, נשך באויר כצד זבובים, ופגע בברך ימינה של הנשמה, אך לא חש בממש בין שיניו, והביט נבוך כה וכה.

קמה מהומה בין הכלבים, כאילו נחיל צרעות תקפם. חשפו שיניהם זה אל זה כזרים וטיאטאו ברוב מרץ בזנבותיהם בחול. לא יצאו רגעים מועטים עד שעקרה עדת־הכלבים בנביחות־מחאה קטועות מן הגבעה, אספו זנבותיהם לאחוריהם, כאילו גורשו על־ידי רועי־העזים, חמקו והתמקמו על הגבעה האחרת, הקרובה לפסי־הרכבת, תחת עץ־השִקמה, מקום שעומד היום בנין הבנק הלאומי. כשנשארה הנשמה לבדה בראש הגבעה, הביטה על סביביה ואמרה: – כן ינוסו כל אויביך, אך מדוע עוד לא בא הקבלן?

מַפָה על הגבעה

לא עברו כמה דקות עד שבא הקבלן בלוית שלושה פועלים. ארבעת האנשים הטביעו נעליהם בחול הפריר והניחו אחריהם מין אפריז של משקעים עמוקים. אחריהם באו חמורים וגמלים עמוסים קרשים, מוטות וכלי־עבודה שונים.

הקבלן פרש על החול את מפת־הבית, שם בארבעת קצותיה אבנים קטנות, שלח שני פועלים למתוח סליל־חוטים, כדי לכוון את קו הבנין לפי הבנינים השכנים, והרים תרבושו כדי לצנן את חצי־מצחו העליון.

כיון שהתחילו הפועים בעבודתם והקבלן עמד בהתחייבותו, התרבצה לה הנשמה בניחותא על החול, ודמיונה כצעיף־משי שקוף שנשמט מכתפים. רוח־בוקר הניעה את קצותיה, כאילו היו גלים קטנים, ושני אישוניה נוצצו כגרגרי־חול בשמש. היתה דממה מסביב, וניתן לשמוע מה דובר אדם הסמוי מן העין עם שכנו הקצה השכונה. ברחוב רבי יהודה הלוי התקין אדם גג־עץ. פטישו עלה וירד, אך קולות הלמותו לא תאמו לתנועותיו. הכל מסביב היה ממורק, זך וזקוף. ענני קלים שבשמים היו כאותו צעיף על התל, אלא שקצותיהם לא רחשו. רוח הים הרימה צעיפי־חול והפריחה אותם ממקום למקום בקצב של מחול אִטי. גרגרי־החול הגסים נפלו ראשונים, והדקים נישאו בקוי־קשת חינניים וצנחו זערורים, מלוטשים ומנצנצים באור השמש. ברקם צבט את העינים כפי שגרגרי מלח־דק צובטים בנעימות את הלשון.

במקל בלילה, ובו מסופר איך הגיע מר זלצמן לידי החלטה

אשתמש במצב־רוח נאה זה ואספר מפני מה עקרה עצמה הנשמה מגופה, ובלבד שתהיה נוכחת פה. כמובן, אין משום פליאה בכך שהאדון זלצמן, בעל לאשה ואב לארבע בנות, רצה בית משלו, מרווח ומרוחק משכנות הערבים. הער יפו מלוכלכת ותושביה פראים, הבת הבכירה, שהיא בת שלוש־עשרה, חוזרת נחפזה מבית־הספר, ועיניה דומעות ולחייה אדומות מרוב עלבון, מרעידה את עפעפיה ושותקת. אבריה שהתחילו להתעגל ולבצבץ מתוך שמלותיה היו מטרה לצביטות ולטיפות של ערבים משופמים שהיו נטפלים אליה בהיצמדה לכתלי הבתים שבצדי הרחובות מחמת הרפש שכבש את רובו של הרחוב. הבת הולכת ומתבגרת, וכיון שקיבל עליו האדון זלצמן את הדין וידע שעתידות להיולד לו עוד בנות, לא ייפלא שבשעה שהיה מצרף את כל שורות המספרים שבספרי־חשבונותיו המוארכים, היו עיניו ממצמצות, כמגמגמות, משום שבתוך תוכו היה תמיד מתחבט בשאלה כיצד והיכן עליו להושיב את משפחתו.

כשבא השען מיפו, מי שנתפס לענין השכונה החדשה, עם האדון זלצמן להראות לו את מקומה, עלו שניהם לגבעה שכבר היתה מחולקת למגרשים ומסומנת ביתדות־עץ. השען, מר וַיס, זקף את קומתו, הביט על סביביו ושאף אויר בתענוג. ניכר שהמקום נהיר לו וחביב עליו, ולכן דיקדק ברחרוח ובציפיה אל מרחבי אופק גבעות־החול וקרא:

– מחיה נפשות!

ואילו על האדון זלצמן נפל פחד גדול. מקום מרוחק מן הישוב, לא חנויות בו ולא־כלום. ממש לא –כלום, כצלחת ריקה.

– סכנת נפשות, – אמר – ואיך תשמור הנפשות והרכוש?

– מה יש? – ענה השען, נשכור שני שומרים ערביים, ואנחנו – כל לילה ילך אחד מאתנו, לפי התור, וישגיח עליהם שלא יישנו.

– ואיך תלך עם השודדים האלה?

– מה זאת אומרת: איך? – ענה השען – הנה כך.

השען נמוך־הקומה הבליט קצת את החלק הקדמי של גופו, שם שתי ידים מאוגרפות לאחוריו, צעד כמה צעדים (נעלים רוסיות מחוסרות־שרוכים) אל עבר השממה, נפנה וחזר למקומו הקודם, אל מול פני האדון זלצמן.

– כן תלך… – אמר האדון זלצמן, כשהוא מודד בעיניו את קומתו ומניד בראשו. – ומה יש לך שם באגרוף שעל אחוריך?

– מקל, – אנה השען, נבוך משום שחברו לא הבין את תנועותיו.

– אתה תלך במקל בשממה הזאת, והם בסכינים יעשו ממך ‘קבאב’. באמת אדון וַיס, שאיני מבין אותך! ראיתי אותך תמיד כאדם נבון, כשאתה מתעסק בנותך. תשמע! אבא שלך ההי מסתובב בלילות במקל בחברת שודדים?

השען שתק רגע, כמרכז את מחשבותיו, והשיב תשובה שלא היתה ישרה, אלא חותכת, כנראה, משום שהשמיעה בקול רם והרמת אצבע. הוא אמר:

– אדון זלצמן! לשעון מתקתֵק אין נשמה. לאדם יש נשמה!

אמר והתיר את ידו שעדיין היתה מקומצת מתוך ההדגמה.

האדון זלצמן ניענע באצבעותיו כדרך שהוא נוהג כשהוא מחליט להדיר עצמו מעסק שאינו עסק. השעה היתה שעת ‘מינחה’, וכדי שלא יסתבר שהקדים לסגור את חנותו לשם ענין שאין בו משום עסק של ממש, הפיק טוב מרע: פנה לצד מזרח, התחיל לנענע את גופו ולהתפלל. פעם אחת מבליט את כפתור־מעילו האחרון ופעם אחרת את כפתורו העליון. מעפעף בשמורות עיניו, כמגמגם ואינו יכול להתרכז. רוח־הים הביאה עמה יריעת־חול ופרשה אותה לרגליו. מסביב היתה הרגשה של נקיון כבליל ירח, כלפני ה’סדר', ונשמתו של מר זלצמן פירפרה מתחת ללבו ולא נתנה לו מנוח:

– נקי פה. כמו בצלחת חדשה. איש לא השתמש בה, – לחשה הנשמה, – מחיה נפשות!

את סוף המעשה כבר סיפרתי: תֶפֶר, כשהוא מתפרם, הריהו הולך ומתפרם לכל ארכו, עד הסוף. הנשמה ניתקה עצמה ממנו, ועתה הנה היא על התל ומתסכלת בעובדים.

חמורים וגמלים

שיירה של חמורים, מושפלי־ראש, עמוסים אבני־חול, הגיעה אל התל. החמורים עמדו, מתוך הרגלם להיעצר כשעומדים בני־אדם, והניחו את ראשיהם זה בצל חברו. המחמר התיר את חֶבֶק החמור, והאבנים נשרו. רגע עמד החמור תוהה על החיים העשויים להיות קלים יותר, אחר־כך צעד כמה צעדים וניצב אדיש לעולם ולעכוזו עקוץ־הזבובים. האבן האחרונה ששמטה מעליו פגעה בברך הימנית של הנשמה, אותה ברך שנשָכה קודם־לכן הכלב. אך בידוע שהנשמה מסוגלת לשאת יִסורים דומם יותר מן הגוף. היא רק הרתיעה הצדה, כדי שלא תוסיף להיות למכשול בדרכם של החמורים.

החמורים, שנפרק מעליהם משאם, נראו כערומים. מקומות שירכיהם משופשפות לאחר תמרונים שימשו מקום־מפגש לזבובים, שהמריאו וחזרו וירדו לאחר תמרונים מוצלחים ונעצו שוב את חדקיהם בבשר האדום. החמורים עמדו בהכנעה, כניצבים תחת מקלחת. מי אמר שהחיים לעולם שמחים הם?

שיירת־חמורים אחרת הגיעה בצלצול מצילות־מוקיונית תלויות ברתמותיהם.

אלה הביאו בסליהם הכפולים אדמת חמרה. הסתכלה הנשמה בצבע החמרה והניעה בראשה בשלילה. החמרה לא היתה אומה והיתה מעורבת בגרגרי־חול. הקבלן הבטיח בפירוש שיביא חמרה מבין הפרדסים, והנה תרמית: החמרה הובאה מסביבת שרונה, שהיא קרובה יותר.

– לו היא פה האדון זלצמן והיה רואה זיופים ובזבוזים, ודאי שהיה עושה תנועות שלו באצבעותיו ומתמרמר.

ועלתה שיירת־גמלים שהביאה שקים מלאים סיד בלתי־כבוי. שעה ארוכה חירחרו לשמאל, לימין ולפי מעלה, עד שנאותו לברוך. שעה ארוכה מישמשו ברגליהם, פישקו אותן, קיפלו אותן עד שרבצו והתמירו ראשיהם מצואריהם הגבוהים שביצבצו מתוך שהרונים וענקים של עור מקושטים בצדפים, מטבעות, קמיעות ופעמונים שענבליהם פעמונים, והביטו מסביבם בעינים ארוכות־ריסים כשל מלכת־שבא.

בור רבוע ושאלה לאזרחי תל־אביב

בפינת המגרש שכבר סומן בקרשים עסקו פועלים אחרים בחפירת בור לכיבוי הסיד. תחילה גרפו במעדריהם את שכבת החול היבש והחם, שהיה משתפך כמו סוכר דק, שמיד לאחר שהוא נגרף מתדרדרים גרעיניו ויוצרים מורד משופע. כיון שהגיעו הפועלים אל החול הרטוב, החליפו את מעדריהם באִתים. האֵת חותך בחול הרטוב כבדייסה קרושה ומניח סימניו לאחר כל קיבול. מה שהוצאת – הוצאת, ובדופן החפירה משתמרת צורת כך האת. מילאת מלוא הכף, והחול רובץ בה כבד ושלם כנתח. תנופת־ידים חזקה לאחורי הגוף, וכל המנה הגדושה נופלת בחבטה אטומה לערימה. נתח־החול מתבקע, מתפרק לרגבים רוָים ורכים.

תנופות־הידים נשנות בקצב. מקורן אינו בזרועות כי אם במתנים. גבות החופרים מזיעים ושריריהם מבהיקים. תענוג לראות תנועות השרירים הגבשושיים המרפדים את עצמות השכם. רגלי החופרים עומדות קבועות ומפושקות. האת הנע הוא כאבר מאברי הגוף. העיקר – לקיים קצב, כדפיקות לב, כגלי־ים, כריקוד שכל הגוף משתתף בו, ואין אתה יודע מי המחולל את התנועות הנשנות ומשתלבות חרש זו בזהו. הכריה וההנפה נעשות ללא השהיה או שבירת קו־התנופה, בתנועה אחת לא־מהירה אך קצובה. הקצב הריהו דופק החיים.

החופר מיַשר באת את דפנות הבור בהקפדה, לשם סיפוק טעמו הפלאסטי. החול נקי לא רק בשטחו, כי אם גם בעומקו. אומר אני לכם: הנפש סובאת את הנקיון שבמרחב ובעומק.

הבור הולך ומתעמק ותחתיתו הולכת ושוקעת. העובדים הולכים ושוקעים תחתם. עדיין נראים תנועות הידים המחזיקות באתים וחלק מכתפיהם, והנה נראים רק ראשיהם ולאחר־כך הם נעלמים כליל. מעתה אין נראה אלא בור רבוע המפריח מתוכו מנות של חול חבטות־חבטות.

משהגיעו לשכבת החומר – הניחו את האת, ירקו בכפות־הידים ולפתו בהן את ידית המכיש בעלת הקצוות המחודדים. שן המכוש נוקשת בחומר הקשה ואינה מצליחה להעמיק חדור, נוגסת ופוכרת רק דגם מן החומר האדום יפה־הצבע והאטום. לאט־לאט מתמלא הסל. הפועל נוטלו, מזדקף – נשמע קול התרוקן הריאות – ומניף אותו עד לכתפיו. העומד בפתח החפירה גוחן ומקבלו, פוסע כמה צעדים, כשהוא משעין את הסל הכבד אל ירכו, ומריקו אל הערימה האדומה. רגבי־האשמה הגדולים והמכבדים גולשים בשיפועה. גלישה זו יש בה קצב, רוחב, והיא נותנת בך תחושה של קוים ארוכים אלכסוניים. הפועל הניצב נתון להתבוננות, עד היכן תגיע הגלישה, ואזנו קולטת את כל קולות המכוש העמומים בעומקו של הבור.

הפועלים זוקפים גבותיהם ומביטים מסביבם בעד דלף אגלי־הזיעה מעל מצחיהם. מפני החום והאור הרב האדימו עיניהם, וכל דמות מסביבם נראית להם כצללית. הצל שגופם מפיל כהה כדיו שנשפכה, והחול מהבהיק קיפח את צהבו.

משנשלם הבור היו קירותיו ישרים וקרקעיתו ישרה כרצפה. רגלי הפועלים היחפות דרכו עליה במין חגיגיות כאילו זו רצפה שנשטפה לכבוד שבת. טיפסו ועלו מתוכו בזהירות, בהיעזרם בזרועות המושטות של העומדים למעלה, כדי למנוע גלישת חול. עמדו על שפת הבור והיטו לתוכו בחיבה, כמתבוננים שעשוע שנסתיים, והרוח מרעידה מכנסיהם ומנערת מתוך קמטיהם את החול שנצטבר בהם. לבסוף הציבו על שפת הבור את ארגז כיבוי־הסיד, הנתמך בכלונסאות

בריכה לבנה

התירו את שרוכי שקי־הסיד המרופטים ושפכו מתוך השקים את אבני־הסיד לתוך ארגז־הכיבוי המלא מים. היו האבנים מוטלות במים כדרך אבנים, אך משנתמסמסו, התפוררו לרגבים שוצפים, מעלים אדים. הן רקדו תחתיהן מרוב הכוחות הכמוסים בהן. רטטו, התבקעו בקולות־נפץ והמים התחילו לתסוס, לבעבע בועות־אויר כעיני־פרה בהולות ולהעלות עננת־אדים לבנה וגדולה.

מכבה־הסיד בחש במעדרו ארוך הידית בתוך המים הרותחים, כשהוא עוצם עינים ומגלה שינים בעמידתו בפני הלובן והאדים, עתים מתעלם בתוך העננה ועתים מתגלה קצתו או כולו, וקול נקישות המעדר בתחתית הארגז עולה כהמהום תוף גדול הקורא לעצרת משונה.

הקֶצף, השֶצף, התֶסס, ההתמַרמרות הבלומים בתוך אבני־הסיד האילמות – כוחות אלה, איך מצליחים הם להיסתר בתוך אבן דוממת? פניו של מכבה הסיד היו מעווָתים כמגינים על עצמם מפני נתזי הסיד הקוצף, אך ידיו עשו מלאכתן בקביעות, במין חכמת־זקנים פייסנית, המצַוה לשכוח כעס והתמרמרות. בחש ובחש במים הלבנים עד שיצאו אחרוני בעבועי־האויר, וחלקת המים בארגז הרגיעה כמקפא ודמותו של הפועל ורגע השמים שמאחריו נראו מצולמים בטשטוש של לובן בתוך הראי הלבן. מרחבי־חול אלה, נותן אתה בהם קורטוב נוזל ומיד מצטלמים בו השמים במין צמאון לכפילות.

עתה משך הפועל במוט פתח הארגז כלפי מעלה והמים הלבנים פרצו בגעש, נפלו בקשת, בזרם נוצץ שהסתלסל, התברג, והתיז נתזים־נתזים והטיל עצמו אל תחתית הבור. פשט הלובן סביב, הלבין את קירות הבור, – היכן מצאת בטבע שפע של לובן רב כל־כך?

קוים בשמים

נשבה רוח מפַייסת והשמש נטתה לים. ככל שקרבה אל המים הכחולים כן האדימה וכאילו הוסיפה משקל. התחילה לשקוע ביתר מהירות ובהחלטיות של סוף־דבר, נגעה באופק הים ולא יצאו דקות מועטות עד שנעלמה מאחוריו. נדמה, כאילו ניסתה לצוף ולהתרומם שוב – אך נואשה ונצחה.

על־פני השמים נמתחו בערבוביה קוים אלכסוניים צבעוניים. קוים קפריזיים שכאילו נעשו בידי תינוק אשר ניתנו בידו עפרונות צבעוניים, והוא מכה בהם על הנייר במהירות ומניח קוים וכתמים חסרי־שחר שכל חינם בכך שהם פראיים ומשעשעים, והלב הולך אחריהם ללא הסתַיגות. בציורים כאלה מוצאות אמהות סימני־כשרון מפתיעים ורואות בצאצאיהן אמנים לעתיד לבוא.

את הנוף הרגיל היומיומי העטו הקַוים שבשמים צביון משונה, נפלא.

תן לו לנוף שיישאר כך, תן לו שהיה ותן לנו שהות לרוות ממנו. אך הצבעים השתנו ונמוגו פתאום כלעומת שנגלו.

הערב בא והיה מוחשי כגוף. סמיך ועצוב כמו מרק שהתקרר. החול והשמים לבשו גונים עדינים מתמזגים, כבצדפים גדולים.

פתאום הופיעה על כביש מרכבה ומתוכה קפץ האדון זלצמן! הוא ממשמש זקנו וממהר לעבר מגרשו. בדרכו עצר את הפועל הראשי, שירד אחרון מן הגבעה, ופתח בשיחה עמו על מה שהספיקו הפועלים לעשות במשך היום. עיניו פרועות כאיש בהול לתפוס מרובה, בידיו פנקסו בעל כריכת־הבד שהוא נוהג לקחתו עמו הביתה לשם סיכום עסקי היום, פסע ועלה למגרשו.

הנשמה הציצה בו עוד ברדתו מן העגלה, שמחה תחילה לבואו: ‘הרגיש בחסרוני ולא חס לשכור מרכבה’. אך משראתה אותו פותח בשיחה ושמעה את דרכי דיבורו הבינה שלא למענה בא וחשה בפעם הראשונה שאינה אוהבת אותו והיא שייכת לו רק מתוך הֶרגל. הוא שעשאה מורגלת ושייכת לו ללא ביקורת וללא הדדיות. הרתיעה עצמה ועמדה מאחורי בור־הסיד.

האדון זלצמן עלה במהירות לגבעתו, הביט סביבו וירדה עליו שלוה גדולה. – כמו בצלחת חדשה – חזר על דברי עצמו. נזכר שהוא מפסיד תפילת־מעריב, אסף, את כפתורי מעילו ומיהר לרדת.

נאמנה להלך־מחשבתה הירהרה הנשמה בינה לבין עצמה:

– לו אסף פחות מיצוות אפשר שהיה מרגיש בחסרוני.

מכאן ואילך בא האדון זלצמן ערב־ערב לראות מה הספיקו הפועלים לעשות בבנין, והנשמה הפליגה בהסתכלות כל הימים, הסתכלות שאין עמה משום תועלת או רווח עסקי. ימים טובים נכונו לה.

הנער – צל!

החלו בהקמת קירות הבית מאבני הגל שנצטבר. ביסודות שנחפרו (שבעים וחמישה סנטימטר העומק) ברובד הטיט נקבעו אבנים בלתי־מסותתות. משהגיעו לנדברים שמעל ליסודות התחילו להקפיד על הנחת האבן. צדה המסותת פונה החוצה, ויש להשתמש בפלס־המים ובאנך. ידי הבנאי המשופשפות מן המגע באבנים המחוספסות, בשמאלו הוא הולם בידית הפטיש הכבד כדי להשקיע את האבן בתוך רובד הטיט, השמנוני והרך. ימינו מחזיקה בכף־הסיידים ואורבת ליציאת היותר הטיט מתוך הרובד תחת כובד האבן – מיד היא מורסת אותו ומיַשרת הלוך ושוב בין שתי האבנים. פיו נפתח בצל שפמו המזדקר כלפי מעלה וקורא בקול גברי:

– הנער! טיט!

או מפעם לפעם:

– הנער! צל!

כי מתפקידו של מספק־טיט לספק גם צל. מיתקן של קורות־עץ, שמחצלת מחוברת אליו, מועבר מפעם לפעם כדי להפיל צל על גבו של הבנאי. כל צד שהעין מביטה אליו אין לראות בו מישטח של צל.

משמגיעה שעת הארוחה מצטופפים כל הפועלים תחת שני מיתקני־הצל. מישטח הצל וברז־המים הם מקומות ריכוזם. כל אדם ישוב לו בשילוב ברכַים, מצמצם עיניו אל האור, מחוסר־הצבע, עד כדי סדקים בלבד.

קינתו של מחמוד

מאחורי בור־הסיד ישב הנער מחמוד ומחה בשתי ידיו המאוגרפות, שהיו מגואלות בטיט יבש ובזיעה, את עיניו האדומות מבכי. ערפו החזק, שיצא מתוך כותנתו, לא כעורף של נער היה. הוא נשם בעד שיניו המהודקות, ושפתיו העבות היו תלויות ללא השתלטות עליהן ורועדות מהתרגשות. הוא קונן לנפשו בקול חנוק:

– אוי אבי ואוי מולידי!

עניתי לו מיד:

– כן, אדוני, – בקול רם, כמו המכריז על גלידה. כשמיהרתי דרכתי על קרש ובו מסמר. וַי לכאב! עד שניתקתי ורצתי עם מגש־הטיט, כבר הביט עלי כמו סכינים נוצצים. כשניגשתי אליו מסר לי את כף־הסיידים שבידו. לקחתי אותה, והוא ביד־ימינו החפשית הכה בכוח רב על ערפי. ‘כף’ אחת גדולה. כשהרכנתי ראשי שם שמאלו על פחדתי, הרכין אותי עד החול ואמר:

– אכול חול! – ובעט בנעלו באחורי.

– אוי הכלב בן־כלב ואמך בת הסנדל!

פתחתי פי ואמרתי:

– למה תכני, אדוני? ואני טוב לך משבעה! – מה יש? לא צריך הייתי להגיד? – הביט כה וכה ולא מצא. עקר את האמה שמסמנת את גובה הנדבך ועלי: תך, תך! כאילו הייתי שיח של קוצים או אחוריו של חמור. אוי אבי, המכות נכנסו בי כמו אבנים בבוץ. עמוק, ולא רואים. התחלתי מיַלל. שם אצבעו ליד שפמו ואמר:

– הס, בן־הזונה, וָלא – אפצח את ראשך.

וכשנשמעתי לו, יצאו היללות מעצמן ולא פסקו מיד. הכה במתכוון על עצמות רגלי לפנים. וכולם הפסיקו עבודתם מביטים ומחייכים. אז התרוממתי על ידי ורגלי והתחלתי בורח על ארבע, והוא אחרי מצעק:

– הוי, הבהמה על ארבע! – ונשמט הכובע מעל ראשי. אז ירק ואמר:

– טפו עליך! בוא, בן דת מוחמד, קח את הכובע ותן אותו במקומו על ראשך המושחן. – אוי אבי ואוי מולידי וכאשר הושטתי ידי לקחתו, הכה עליה באמה. ברחתי, הרים אבנים גדולות כרימונים וזרק אחרי, ולא פגעו.

פתאום עמד מוחמד על רגליו, צימצם שפתיו כאדם שסיים טקס, פנה ימינה, פנה שמאלה ונראה שקיבל עליו את הדין. ניגש לברז, רחץ את פניו ואת ערפו שלא היה עורף־נער כל־עיקר. אז נשמע קולו הרם ונישא של הבנאי, שקרא בלי להרים ראשו מעל מלאכתו:

– הנער, צל!

ואחר־כך:

– הנער, סל!

הבנאי ישב בצל והוציא את מזונותיו מן הסל.

הארוחה בצל התגלגלה ברוח הענוָה השכיחה של עובדי־כפַיִם. האצבעות מחזיקות ביראת־כבוד במזון המוגש אל הפה. איש־איש זורה מלח גס על עגבניתו, מנער את הקמח מעל הפיתות הדקות, קולף באולר חד את המלפפון הנודף ריח רענן. האכילה בצַותא נעשית בדממה של טקס. ודאי ששמחת־עשיה מאחדת את כל העובדים. ודאי שיש שמחת־עשיה בעבודת בנין. הקמת בית יש בה משום תכונה לחג. מכאן הרוח הטובה שהיתה שורה על הגבעה הזאת. ולפיכך אמרתי: נכונו ימים טובים לנשמה במקום.

ערב של רתיחה

והנה בא ערב אחד ונתרתח המקום הזה. האדון זלצמן הקדים לבוא לבנין. עלה על הנדבכים, הסתכל בבור־הסיד אם כוסה בחול, ריחרח במשקופים שכבר היו מוטלים על המגרש, לדעת אם נמשכו בשמן, והיה עסוק מאד. ברחוב שטפו החיים כרגיל. כבכל ערב יצאו אף באותו ערב התושבים לרחוב. כל אדם שעבר על־פני בית בבנינו היה עומד ומסתכל בתענוג ובסקרנות, כאילו קנינו שלו הוא.

הפעם ניצב לפני הבנין האדון קורקִידִי. זה שתרבושו עטוף מטלית־משי שחורה, סימן לכלי־קודש. הוא נשא עמו סל ובו ירקות שקנה בנוה־שלום, עלה ובא דרך נוה־צדק ועמד רגע מתנשם, הסתכל בבנין ואמר לחלל השכונה:

– הברכה במעשינו. בלי עין־הרע, זה יהיה בית יפה ומרווח. זה, בן־הבליעל, מעמיד חלונות גבוהים ובלטות הביא ממרסייל. הכל מחנותו. לעצמו מעמיד מחירים בלי רוָחים, בן־פורת יוסף!

רק אז ראה את גבו של האדון זלצמן, הצטחק ואמר שוב לחלל השכונה:

– הלואי ואל שמע מה שאמרתי.

אתה רואה? זה אינו בור, זה כלום! – אמר השען, האדון וַיס, לעגלון הדיליז’נס כשהוא מחזיק בו בידו ומושך אותו שיתן רגלו בגומת האבק שבאמצע הכביש המקולקל. – לא מקולקל כלל, – המשיך השען, – הסוסים שלך לא פגירות. אם תעשה את תחנת־ההסעה מכאן – לא יהיה ללכת עד הכביש ברגל. אתה יודע: נשים, ילדים, שכונה חדשה!

השען הרים ראשו והביט לתוך עיני העגלון לראות אם הצליח לשדל אותו ולהפיח בו את אהבת המקום, ולו גם כרוך הדבר באי־נוחות מסוימת. העגלון שלח ידו לזקוף את שפמו ונתחייך כמבין־ענין.

– פְש, פְש, פְש! נשים! – אמר, כשהוא נזהר שלא יתן רגלו בגומת האבק, והרחיב בכוונה את צעדו מעליה.

– שכונה חדשה! תתקנו את הכביש, אז תהיה התחנה במקום אשר תאמר לי!

הויכוח הגדול: יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, מדבר

מרחוק נשמע קול חריקת מריצות, שהלכו והתקרבו. במריצה הראשונה הוביל הפועל יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, את כלי־העבודה, אתים ומעדרים. החזיק בשתי ידיו בידיות המריצה וברכיו עושות צעדים קטנים, כדי שלא תרד המריצה מעל מסלול הקרשים הצרים. מגבעת־הקש הרחבה הפיל הצל על פניו וחצי חזהו. מתוך הצל הביטו עיניו האפורות הגדולות, שתפסו את רוב שטח פניו המצומקים, במבט מאומץ של בן־ישיבה. כשקרב למקום הבנין עמד, ועמדו גם שאר המריצות שמאחריו. הרים יד והושיט אצבע אל האדון זלצמן וקרא בקול גדול:

– עבודה זרה! תתבייש לך!

בעל־הבית עשה עצמו כשומע ולא שומע, ועדיין אינו יודע אם שמע או לא שמע.

– מה אמר כבודו? – שאל האדון קורקִידִי בקול מסולסל וערֵב, את הפועל שעדיין עמד במקומו מתוך הרכנת־ראש כמצטדק על שהוא מתערב בענין לא לא. מיצמץ בעיניו ארוכות־הריסים כשל טיפוס במיניאטורה פרסית. – מה פירוש? – פירוש? – נענה לו הפועל. – פירוש, שעובדים פה פועלים ערבים – בשעה משלנו הולכים בטלים. פירוש, שאדמה זו נגאלה בכספים שנאספו למען גאולת הארץ. פירוש, שכל ישראל ערֵבים לעבוד בה, ופירוש שאנחנו צריכים ללמוד לעבוד במלאכות שונות במו ידינו.

– ישתבח האל, שכבודו אמר מלים עבריות כל־כך יפות – ענה האדון קורקִידִי – כמו ‘גאולת הארץ’, ‘עבודה זרה’. באמת, סימן לביאת ימי המשיח, שבים אחים מפזורות רחוקות ויודעים מלים שפותחות את הלב. אך כיצד לא יעבדו הערבים אצלנו ואנו במדינתם חיים עמם, עושים עמם ומידיהם מרויחים ואוכלים? אתמהה!

ידי הפועל שהחזיקו בידיות המריצה רפו קצת, משום שברגע שנדרש להסביר, הרגיש עצמו שרוי באוירה המתאימה לו. ההסברה הלמה אותו יותר מהפגנה. התיר יד־ימינו כדי לעשות בה קשתות וחצאי־קשתות באויר בשעת הדיבור, ושמאלו החזיקה במריצה שלא תתמרד. קצת מפינסקר, קצת מלילינבלום ובורוכוב, כמובן בצורה פופולרית, בראשי־פרקים, ובהטעמה נגינתית. ובעת מעשה חש חומו של החול ברגליו היחפות. העמיק כפות רגליו, כדי לקרבן לשכבה הטחובה, והתפלא שבמקום פתוח ונרחב זה הד קולו טוב מבישיבה שלמד בה. העיקר – חשב – לדבר בנחת, להרצות, כדי שהדברים ייכנסו למוחו של אדם. להכניס בנחת את המפתח המתאים לחור המנעול. אל בעל־בית אחד יעבור לצדנו – יבואו גם אחרים. אין לסמוך על אנשי ועד השונה בלבד.

– אם נעבור לעבודת־ידים ונלמד את כל המלאכות לעשות בידינו, נהיה ככל העמים, – סיים יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, את דבריו.

עתה הגיע תורו של בעל־הבית להגיד דבר־מה. אין הוא יכול עוד להתחמק. האדון זלצמן היה אדם צנוע, מחושב ומתון. לתמהונו קפץ לו הפעם דמו בראשו, עינו ופניו התעגלו כפני אדם שנפל תוך שבולת־מים, והוא התחיל שלא כדרכו מן הסוף. התחיל בקול גבוה וצַוחני, בקול שאפשר להשמיע בו רק איומים והכרזות, ולא דברים מיושבים. הוא נופף מעל לראשו בפנקסו שהיה תמיד בבית־שחיו, כמבקש שהפנקס יעיד עליו, וקרא תנועות מזורזות ומוחלטות, כתנועות החי המגרד במקום שנעקץ על־ידי פרעושים:

– בכסף שלי אני יכול לבנות עם מי שאני רוצה. מה אתם רוצים? זה כספי הפרטי שלי. סוציאליסטים רוסים. ברחתם מבית־הסוהר. ברחתם מן הצבא. אתם באתם לעשות סוציאליזם, מופקרים!

זנאצ’יט, וצלילה לתהום הענינים

כאן קידם את עצמו הפועל בֶזפומוצ’ני, שעמד מאחורי יעקב שדמי, וקרא:

– תן לי לענות לו, יעקב! – ופנה אל האדון זלצמן ואמר:

– שמע־נא, רבי! אליך, זאת אומרת, צריך לדבר אחרת, בַבִיבְלִיָה כתוב: ואהבת, זנאצ’יט, (זאת אומרת) לרעך כמוך. כך צריך לדבר אתך ו… ו… בזפמוצ’ני גימגם קצת. אפשר מתוך התרגשות, ואפשר משום שהגמגום היה לו תכסיס של מיפנה. כמו שעושה החופר כשהוא משנה מקום אחיזתו בידית האת, כדי להיטיב את שיווי־המשקל.

– רבי! פה אצלנו אין רק שלי. פה אצלנו שותים מים מכד אחד. ראית? שם, על הגבעה, שאנו מיַשרים את החולות? זהו! כולנו באנו לבנות את הארץ. פה, זאת אומרת, מתחילים הכל מחדש. אפילו את העור מעלינו החלפנו. אתה רואה? הישן מתקלף אצל כולנו. מתחיל מן האף שמתבשל ונגמר בכל הגוף. תצא אתנו – גם אצלך. אתה יודע, רבי, בביבליה כתוב כבר: אם לא תשמעו בקולי, אז –

* * *

האדון זלצמן לא יכול לשאת עוד, התמתח כשהוא קופץ תחתיו קפיצות קטנות כמכסה הקומקום הרותח, ספר־החשבונות עודנו מעל לראשו והוא מחזיק בו בשתי ידיו כאיש שאין ברצונו להיפרד מגלגל־הצלה ומרקיד מרוב כעס:

– גוי גמור! וכי אתה ידוע צורת אות, מה אתה מדבר אתי על הביבליה, אתם…

מְנוֹגוֹ אובַזַ’איֵמִי רבי! (רבי מכובדי) אל תתרגש. אני אומר לך: טוב! אתה ידוע תורה יותר ממני. אצלנו, כדי לשמוע דברי הרבי – נסענו שלושה ימים בעגלה רתומה לשוָרים. ואם אני יודע קצת מביבליה, סימן שנסעתי הרבה עם שוָרים. אנו מודה, בבקשה זנאצ’אט, אני מודה שלא כל מה שלימד אותי הרבי נשאר תקוע בין שתי אזני, אין שם מרום רב. אל תראה לנו את ספר־החשבונות שלך ולא את הציציות שלי. תראה לנו את הנשמה שלך. היא ישנה לך? איפה היא, מה היא אומרת? אני מביט בעיניך ולא רואה אותה, איפה היא? אני לא ידוע חכמות, אני אומר לך פשוט: אתה עושה לך עסקים במרתפים שלך. אתה מסתיר את הסחורות שיצאו מן השוק, עם העוזר שלך. זהו! כל העיר יודעת. שם אתה לא קוצניו־מוצֶניו ולא נעלב אם מזכירים לך פסוק או שנים מן הביבליה. נקודה! ואנחנו לא במרתפים. פה על הגבעות שנרכשו כסף ציבורי חתכנו באתים חול נקי כמו זהב. הידים והלב עובדים אצלנו. עובדים! אתה רוצה לראות את הנשמה שלי? בבקשה מיד! הנה היא פה על כפות־הידים ותביט לי באמצע העינים שלי. תראה. אנחנו רוצים לעבוד ורוצים שתתן לנו לעבוד. זה גם לטובתך. טוצ’קה! זאת אומרת נקודה!

– מדוע – פנה הפועל בזפומוצ’ני אל חבריו – אינכם מגישים לי כוס מים, אחר נאום כזה? – ונסוג כמה צעדים כמי שמפַנה את הבמה לנואם אחר.

האדון זלצמן הסתכל בתשומת־לב, למרות רוגזו, בפני הפועל בזפומוצ’ני, הפועל עמד שופע חום ובריאות – כמין דגם מיוחד של המין האנושי. עיניו הבהירות שפעו טוב־לב כחלב חשדי מֵינקת רוסיה. אצבעותיו היו מפושקות כמי שמשתדל להוכיח כמה פשוט הכל וברור.

– איך הגיע הנה דגם כזה? – הירהר האדון זלצמן. – מי היה אומר עליו שהוא יהודי? הוא גורס בפיו פסוקים כזכוכית, במוחו הגויִי. הוא בכל־זאת יהודי – אולם מה הביא אותו הנה: הסוציאליזם! זה הדבר! נתרתח האדון זלצמן באילו אכל סרפד, וצדעיו ואפו נתחדד. הוא הזדקף קצת, הורה באצבעו אל מתחת למגבעתו ואמר רתת:

– על השערות שלי אתה רוצה ללמוד להיות סַפָר! כבר בניתם קיר אחד בבנין בית־הספר בנוה־צדק, והוא נפל תחתיו!

דברים אלה ציננו את האוירה. הגיון הריהו הגיון.

– לא, – אמר בלבו הפועל יעקב שדמי, בסוגרים צ’ורנוזומסקי, – את המפתח הנכון עוד לא הכנסנו למנעול.

קהל המקשיבים כבר התחיל לעקור רגל אחת ולהישען על השניה. נדמה, שהמדורה דועכת.

רגע, רגע!

– רגע רגע! חברים, רגע!

כך קרא אדם אחד שהתקרב מעבר בנין הגימנסיה והיה לבוש בגדים משונים וחפצים שונים תלויים היו עליו. הוא עורר את הסקרנות בעיקר משום שבטנו נראתה עטופה בבדים שהגדילו את נפחה למעלה מכשיעור. על חזהו היו בשתי וערב שתי אשפות כדורים, אקדח תופי לשמאלו, פגיון לימינו, נבוט צמוד לחגורתו, צפצפה בשרשרת לצוארו וסנדלים ערביים אדומים ועקומי־חרטום לרגליו. בעל־קומה וישר־כתפים היה, ראשו עטור תלתלים קפיציים זהובים וזקן של ליאונרדו־דא־וינצ’י יורד על חזהו. עיני־תכלת גדולות המביטות בעצבות צובטת, כעצבות הנסוכה בשירי נדסון, עצבות מהוגנת, הנהנית מקיומה. אין להכחיש, דמות שהיא עטורה הוד. כאחד גיבור (כמובן, בשינויים מסוימים) מ’זכרונות לבית דוד'. משקרב האיש נדף ממערכת התחבושות הרחבות שעל בטנו ריח של יודופורם.

אני מציג את השומר הלפרין

יחד עם ריח היודופורם העולה לנחירַיִם הייתי רוצה שיעלה לפניכם מקרה היפצעו. ימים אחדים קודם־לכן התנפלו עליו ערבים, כששמר יחידי על בנין הגימנסיה. קרה הדבר בליל־ירח. באמת, אותו זמן, שעליו מוסב סיפורי, כמעט כל לילותיו זכורים כלילות־ירח. השומר ערך את סיבובו בשעות־הלילה המאוחרות, ניגש אל הברז שדלף מעל לחבית ורצה לסגור אותו. החבית היתה מלאה מים ועלתה על גדותיה. דמות הירח ניצודה במלואה בתוך החבית שעמדה באלכסון והזילה אצבעות מים שקופות ונוצצות כגלידי־קרח. השומר לא שלח את ידו לסגור את הברז – כי נהדר היה מראה שני הירחים והמים הקולחים. כמו שנאמר בשיר הרוסי היפה:

תן למים שיעברו בין אצבעותיך

וחשוב –

כך נבלעים ימיך בנצח.

אלא שהלפרין החליף את המלה האחרונה ‘בנצח’ – ב’היסטוריה‘. כך היה הלך־מחשבתו. המראה היה יפה: דמות מ’זכרונות לבית דויד’ עומדת רכונת ראש בין שני ירחים. בראשו המתולתל תלתלי־זהב רחשו מחשבות וחישובים, שנבעו מתוך מראות־עינים דמיוניים.

שורות אחדות על ערכם של לילות ירח

אין פלא. לילות־הירח בשממת החולות נסכו דמיונות ורגשות רבים גם בלבבות נקשים יותר משל הלפרין. אילולא לילות־ירח, הרבה תכניות־התישבות ומפעלי־תעשיה (אפילו בית־החרושת הראשון בתל־אביב: בית־החרושת לחלבה) לא היו באים לעולם אם ניטיב לחשוב, מחשבה בלתי־משוחדת, ודאי שנבוא לידי סיכום כי פריחתה של הארץ חוללוה במידה מרובה לא ימות השמש היוקדים כי אם לילות־הירח. משונה? אין ביכלתי לתאר בשורות אלה את יפעתם של לילות־הירח (למי היכולת?), אך ברצוני להדגיש את חשיבותם.

שירי־הלילה של עמים שונים, שאנו יודעים לדקלם ולשיר בקול נכון או בזיופים, הם שירי עצבות־והגות־ללא־מוצא. ואילו שירי הלילה שלנו שהתחילו אז להשתורר בין גבעות החול – בין אם היו שירי גן־ילדים או סנטימנטליים וגעגועיים, היו ביטוי ללילות משחררים, לילות המחזירים אותנו להיסטוריה הקדומה שלנו. שירים אלה היו כשמן למכונות למחרת. למחרת הלילות, כשהיו האנשים מתרוצצים תחת השמש הקופחת מעל לכובעי־הקש הרחבים, היו עוסקים במימוש רגשות הלילה הקודם.

‘חדש’ במלון ספקטור, מורה בית־הספר, גימנזיסט, סמינריסט או פועל בחולות, לא היה בהם אף אחד שלא ניסה לתת ביטוי ללילות־ירח בין בחרוזים, במנגינה שאולה או סתם ב’אוי־אוי־אוי' ממושך. מן הראוי לשאול חוקר־עתיקות כמה אלילות־ירח היו לקדמונינו בארץ זו. שרידי היסטוריה אינם קבורים רק במעבה האדמה.

בין חבית, ירח ושודדים

זה בערך היה גם כיון מחשבותיו של הלפרין ליד החבית. אלא שהוא ראה אורחות נשים וגברים מתמשכות והולכות בליל־ירח, דורכות על רשתות צללים בין עצי זיתים ועולות לארמון מלבין בראש הגבעה. מעין תמונה של בֶקלין בתוך נוף מזרחי. אז הגיחו מתוך הצל השחור (סבורני שהצללים בלילה אדומים הם) ארבעת השודדים הערביים. שנַיִם מהם תפסו אותו בזרועותיו החזקות ושנַיִם ברגליו.

הלפרין שיחרר את זרועותיו, ניער את שני השודדים וברגליו בעט בשנַיִם הנותרים. הם היו קרובים מכדי שיוכל להשתמש נגדם בנשק חם. ארבעתם ברחו בבהלה והשאירו אחריהם עבאיה אחת ושני פגיונות. השומר ירה אחריהם, ורק אז הרגיש שנפצע וכרע מתבוסס בדם. אור הירח האיר יפה את קמטי בגדיו הלבנים, ותלתליו הזהובים הסתלסלו בחול.

(לאחר שנים רבות ראיתי את תמונתו של הצייר הצרפתי רוסו: ‘המשורר והאריה’. נזדעזעתי מעצמת התמונה וממידת הדמיון בין דמות המשורר המוטל בחול, נבל שמוט מידו ואור הירח מאיר את קמטי בגדיו הישרים והמאובנים כאילו הם פסל – ובין דמותו של השומר הלפרין בצד בנין הגימנסיה, ברחוב אחד־העם.)

הרופא שבא לעזרתו של הלפרין הכריז, שהתרחש אן אחד מפלאי הטבע. מה הפלא לא פירש, אם אדם אחד הבריח ארבעה שודדים מזוינים, אם גופו של הלפרין שב לאיתנו מהר, או אם שבע נעיצות הפגיונות בבטנו ננעצו כולן באלכסון וכמעט לא פגעו בחלל הבטן.

הלפרין נושא דבריו, והם לבו של האבטיח

עתה עומד פה הלפרין, עטוף בעבאיה שנפלה לו לשלל, והוא מרים יד אחת כסינאטור המבקש רשות הדיבור בטריבונה. הוא פישק שפתַיִם צעירות, גילה טורי שינַיִם קצובות ואמר:

– אתה, אדוני בעל הבנין, מדבר פה על שערות ראשך. שאנו רוצים ללמד להיות סַפָרים על שערות ראשך. קיר אחד שבנו פועלים יהודים בנוה־צדק התמוטט. אדוני, לכולנו יש שערות על האש. עד גיל מסוים. גם לי.

תלתל אחד, סלילי ומוארך, נשמט על מצחו הגבוה של הדובר ורעד כקפיץ שהשתחרר. הכל המתינו עד שייעצר התלתל, והדובר המשיך:

– אבל אתה, אדוני, התכונת כמובן לדרך של משל. טוב. טוב מאד. התכונת להפסדים שיש לקיים עד שנתבסס בארצנו. ודאי שאנו עצמנו משלמים בעד הפסדנו. אז מה יש? כדי להימנע מזאת לא נגאל את ארצנו? אתה יודע כמה קרקעות אני עצמו קניתי בכספי שהבאתי מירושת אבי, זכרונו לברכה, בנס־ציונה, היא ואדי־חנין? הרבה יותר מכפי שאביך השקיע בחנות שלך ביפו. לא נשאר לי כלום, לא כסף ולא קרקעות. אתה חושב שלא טוב לי?

הלפרין הניח את שתי ידיו על תחבושות בטנו וחיכה רגע. אר־כך המשיל:

– לא חשוב אם קוראים יום־יום את התורה ואין לומדים ממנה. חשוב איך קוראים אותה. כתוב או לא כתוב: נחדש ימינו כמו שמלפנים, או אולי זה לא כתוב, תגיד?

כאן שנע קולו הערב של האדון קורקידי, שעדין עמד במקומו:

– כתוב: ‘חַדֵש ימינו כקֶדם’.

– טוב, יהא כך. זה אותו דבר. אני מספר אותה בשגיאות, אבל אני מבין אותה נכון. בחשבונות קטנים לא עושים מעשים גדולים. זהו! הרבה חשבונות – כמו שיש בספר־החשבונות שלך שאתה מרים אותו כל פעם כשאתה פותח את הפה – רק מבלבלים.

– עד עתה, – הירהר יעקב שדמי, שעדיין החזיק בידיות המריצה, – הולך הלפרין בסדר. דיבור שלו יש לו כיסוי טוב מפעולותיו האישיות ויש לו כוח שכנוע. אמנם, גם הוא מביא פסוקים מן התנ“ך. משונה, למה דוקא ה’פרימיטיבים' שלנו משתמשים בפסוקים מן התנ”ך. ואנחנו, שהננו בני הישיבה, ולא נסרס לעולם את לשון הפסוק, אין הפסוקים תחת לשוננו. הפרימיטיבים שלנו רואים בתנ"ך כוח וטעם שכאילו נסתר מעינינו אנו. אך אם ייכנס הלפרין למסלולו הרגיל ויתחיל לדבר על הצבא…

– אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש, – המשיך הלפרין. – נחוץ לנו, ראשית כל, – אמר וכפף אבצע אחת ביד שמאלו, – נחוץ לנו – צבא. אתם רואים? זהו מה שנחוץ לנו – והראה בימינו אל אצבעו הכפופה. – אתם רוצים זאת? נביא אלפים אחדים בחורים יהודים מקאוקאז. הם פרשים טובים ואמיצים. ויביאו אִתם גם את הסוסים. כאלה בוערים, חסרי־סבלנות. ונעמיד שם על הגבעה הגבוהה תותח. מן המין הטוב. אם יש צבא, יש ממלכה. ונחוצים לנו תותחים – הלפרין אמר לכפוף אצבע שניה, אך ויתר על כך. – אנחנו צריכים שיתנו לנו לחיות. זה הכל. אנחנו רוצים צדק. נו מה יש? צדק! צריך להתבייש לבקש צדק וללחום למענו? וזה אין עושים בחישובים קטנים של הפסדים. אין דבר בעולם יותר חשוב מצדק כלפי אנשים. עמים וכל דבר! זה כתוב בתנ“ך ובמקומות אחרים אצל סופרים טובים. אנחנו צריכים לעשות דברים חשובים, שהם דוקא פשוטים מאד. אנחנו כמו אנשים שקמים באמצע הלילה, לוקחים את כד המים וגומאים מתוכו את המים הרעננים, וגומאים כמו אחרי קדחת. שותים ושותים, הוי כמה שותים! בעד כל הצמאונות שעשו לנו. לרוות בכל האפנים. כמו שכתוב בתנ”ך: הוי כל צמא שתו מים. למה אתם מחכים? החכמים עוסקים בחישובים רבים. יש מין אחר של אנשים שקופצים מעל לחישובים. דברים שאני מדבר עליהם יתקיימו גם אם שום וַעד לא יאַשר אותם כעת. דוקא אלה מן־המין־האחר רואים רחוק. יותר מן החרמים והמחשבים וספרי־החשבונות. יש מיני סוסים, אצילים, שלא נעצרים ליד המחסום, כי אם קופצים מעליו. לא חשוב שיהיה כסף פרטי. עַם בחירי אדונַי.

‘יצא לטייל במחוזות רבים…’ הירהר יעקב שדמי. ‘כמה מדבריו מכווָנים לא לבעל הבנין, כי אם אלי. חבל של הפסיק קודם. ואולי אפשר שבדרכי מחשבה כשלו הדרך שלנו קצרה יותר. צריך לקבל בחיוך את דבריו, אלה שאינם מעשיים – אך יש בהם קסם שאין לתת לו להתנדף’.

– נו, אתה עוד לא מבין? – המשיך הלפרין, כשהוא חוזר ופונה אל האדון זלצמן. – אם בגלל השכונה היהודית הזאת יהיה לך קצת חור בכיס – אתה צריך לבכות?

סופו של ויכוח

בינתים התחילו פועלי־הבנין לאסוף את כלי־העבודה לתוך סליהם. הם לא נתנו דעתם כלל לויכוחיהם של היהודים. כבכל ערב נתקבצו ליד הברז, ובתור, לפי חשיבות המקצוע, התרחצו. הרימו את רגליהם מתחת לזרם המים, מישמשו באצבעותיהם את עקביהם, עקבים גדולים ומחוטבים, וכפות רגליהם נראו בהירות וורודות לעומת צבע עורם הכהה. רחצו ידיהם ושטפו בשלוה של טקס את גרונותיהם במים. הבנאים והסתתים החליפו את בגדיהם. מחדש כרכו עצמם באבנטיהם האדומים והארוכים, עטפו מחדש את ראשיהם בסודרי־המשי שעל כובעיהם האדומים, ובניחותא, כתיָשים ההולכים בראש, נשאו רגליהם על עבר כביש יפו.

הנערים והחופרים נשארו בבגדיהם המוכתמים והמיוזעים ונראו בבין־הערבַיִם הנקי והרוה חילוניים ופחותים. הנער מחמוד שם את האוכף על גב חמורו הלבן של הבנאי, ועתה נשא רגלים קלות והצליף במקל על אחוריו, בזריזות מיוחדת. השתמש ביתירות בזכות המיוחדת שאדוניו מרשה לו שישרת אותו. השיירה הלכה בצעד מהיר ונמוגה בשטחי החול.

יעקב ששמי התבונן בתשומת־לב אל כל תנועותיהם; ערפיהם וגבותיהם, שהלכו והתרחקו, העירו בו הרגשת קנאה בשל שלוַת הנפש הבטחון הזה, הגויִי.

הנה כך נסתיים הויכוח הסוער, כפי שמסתיימים כל הויכוחים: פתאום מרים מישהו את ראשו ורואה כוכבים בשמים, מנורה שנדלקה בחלון, והוא ממהר להינתק ממקומו, ובלב הרגשת מועקה: כף־המאזנים אינה מושפעת מויכוח.

זזו גם המריצות ובעליהן, והרחוב נתרוקן. אז ירד גם האדון זלצמן מן המגרש בפסיעות מסות, והוא חש כאילו ראשו מלא מסמרים. מסמרים שנתפזרו לו בחנות, והוא אוסף אותם כפי שהם באים ביד: דוקרניים ובלתי־ניתנים לאחיזה נאותה.

נשארו במקום רק הנשמה והלפרין, שהתקין עצמו לשמירת הלילה. הוא נפנה לאחוריו וישר את גבו. פתאום נשא את עיניו וראה את הירח ממתין לו בשמים הירקרקים. עיניו התנוצצו למולו כאומרות: הוא! הנהו!

למחרתו הקימו הבנאים נדבכי־קרשים לאורך הקירות, והקירות הלכו וגבהו. הבנין כבר נסתמן כצללית על רקע השמים, ועינם של העוברים בכביש כבר התרגלה לו כאל עובדה. ואילו הפועלים העובדים בחולות – כאל עובדה דוקרנית, משום שלא הצליחו לשכנע את האדון זלצמן שיעסיק פועלים יהודים. העבודה התנהלה כדרכה, כאידיליה ארוכה.

לא! הבנאי הזה! הבנאי הזה עשה מלאכתו במין חן, בטחון וזריזות, עד שהעין לא יכלה להרפות ממנו. עשה מלאכתו כשהוא לבוש מחלצות משי צבעוני. מכנסיו – צמר כחול רקום חוטי־כסף בשוליהם, ואף רבב־טיט אין על בגדיו. בראשו תרבוש אדום כהה (מעורב בשחור), עטוף מטלית משי צהוב. תנועותיו תנועות־שררה, נחיריו רוטטים והוא כולו כסוס אציל. חוש־המידה שלו מדויק, האבנים נערכות כמאליהן לפי אמת־המים, והוא מביט אליהן כמבין את שפתן. דופק בפטיש – והרי זו דפיקה אינטימית על כל אבן. מעלה טיט בכף־הסיידים, וקיבולה – בהתאם לרצונו. כף זו עושה תנועות זריזות ולולייניות כבת־קרקס, קולטת את הטיט השמנוני הנסחט מתוך הנדבכים, לבל יישפך על נעליו הצהובות.

הבנאי אינו פותח בשימה, אינו שר. רק מפעם לפעם ינקה את גרונו כדי להכריז על ישותו.

עם ערב עולה זקוף־גב על חמורו הלבן ועוזב את המקום כמנתח שסיים את תפקידו.

החמור הרע והמריצה הטובה

על גבעת חול, מול הפועלים שעבדו ביִשור החולות, ישב מחמר, נער ערבי כבן חמש־עשרה, ביד ימינו החזיק שבר של מקל, וביד־שמאלו, שהיתה מקומצת לאגרוף, היה מוחה דמעות מעיניו, שנרמסו על לחייו עם זיעתו. דמעות של כעס וחוסר־מוצא. מפעם לפעם היה מעיף עין אל החמור ומדבר לעצמו בקול תלונה:

– הוי אבי, הוי מולידי. שלושה חמורים לקחתי הבוקר, כדבריך, להוביל את האבנים למקום מקולל זה. ובזה הבוקר המקולל הם פרחו כאילו היו זבובים. איה החמורים, אני שואל. הנה זה הנבל שעומד ליד המריצה. עומד כמו עניו והוא הממזר הגדול שבכולם. עכשיו בא מעצמו ועומד קרוב אלי. כשגרוני כבר ניחר, מקלי שבור ולבי מר. האבנים היו קשורות יפה עליהם, והלכנו בדרך לשכונה. הגענו אל בין השקמים והפרדסים. הלכנו בצל, ומן הפרדסים בא ריח הפרחים. מכאן מתחיל הכישוף. החמור הרחיב את נחיריו, זקף פתאום את אזניו והצטחק לאן ולשם. האבנים שעליו נטו ליפול. מיהרתי לאזן אותן. אך הממזר הרעיד עצמו מהתרגשות, והאבנים הכבידו ונשמטו מעברו השני. בינתים ושתי האתונות הרימו ראש והתחילו לסובב את עכוזיהן כאילו היו רקדניות, וכבר היו אבנים שמוטות; את מי מהן עלי להתחיל להלביש את האבנים? העמסתי אחת ורצתי לחפש את החמור. אך הוא הרים את זנבו, שילח גללים, וראיתי רק פרסותיו. ברח. תפסתי את השניה והעמסתי עליה. אז נתתי עליהן במקלי. כיונתי למקומות שהעור משופשף והשבר החי חשוף. על הזבובים ששם. הכיתי כדי להוציא את הפראות והכישוף של ריח הפרדסים. נתתי לשניה על האחורים, עד שכנסה את אחוריה כאילו רצתה להחביא אותם, ואז נפלו האבנים דרך זנבה. וזה הממזר עומד מרחוק על הגבעה ונוער כמו אניה.

– הוי אבי, הוי מולידי. לצחוק הייתי. רץ אל האחד, בורח השני. היהודים שעובדים בחול הפסיקו עבודתם וצוחקים לי. רק מאתמול אני מחמר? תפסתי את הממזר, ירקתי לו בפניו ובמקלי נתתי לו על ארבע רגליו. לו היתה סכין בידי הייתי חותך אותו ואת כל העולם. תפסתי את כל השלושה ועמסתי עליהם. קשרתי אותם זה אל זה, ובאנו לפסי הרכבת. מרחוק באה הרכבת. אני מזרז. השתים הולכות טובות כמו סוכריות, אך זה הממזר עומד בין שני הפסים, מריח וצוחק בשפתים ורודות. הקטר תורע ומוציא עשן כשד. הרימותי את המקל על החמור: תך־תך על אחוריו, ונשבר המקל. החצי ממנו עף כמו לעזאזל. נשענתי ביד על אחוריו ודוחף – הרוח באבי אביו – והוא כמו קיר. סוחב באפסר והוא תקוע כמו שקמה. הקטר מתקרב ונושף עלינו עננים. הרגלים שלי, שאילו עמדתי על גחלים. אוי אבי, הלברוח, אבי, ולהשאיר את החמורים בין הפסים? אני מרים שתי ידים וצועק אל הקטר:

– אין אלהים בלבך, הקטר?!

הקטר נעצר, ומן העננים יצא המסיק ואמר לי:

– חמור בן חמור!

ועזר לי לסלק את החמור מבין הפסים ועלה לקטר שלו. אז סחב החמור את החבל, ניתק אותו וברח אל הגבעות. ראה שם על הגבעות נשים יהודיות ורץ אליהן. הן ישבו וקברו רגליהם עמוק בחול החם – רפואה למכאובי רגלים. הוא רץ אליהם כאילו היו האורוה שלו. הנשים עמדו על רגליהן שהיו קבורות בחול וצועקות לו: לך מפה! לך מפה! והוא, הנואף, תפס בפיו כותונת אחת מערימת הבגדים ועמד כמו צוחק ומביט לכל צד. לו היה מעדר בידי הייתי פוצח לו את הגולגולת. אך אני פה, האבנים שם, והוא בין הנשים. עתה, אבי ומולידי, אני יושב פה. לבי כמו ביצה שבורה. וזה הממזר בא בשקט ועומד ומביט בזאת המריצה.

הנער גמר את דבריו וגם עיניו ננעצו במריצה.

פועל יהודי, חבר הקואופרטיב ליִשור חולות, עמד בפישוק רגלים, מניף את אתו ומריק מתוכו כפות־כפות של חול לתוך המריצה העומדת. משנתמלאה, שם הפועל את ידיו על ידיותיה, נשען ברגליו וגופו מוטה לפניו, דוחף, והמריצה מתקדמת ומתגלגלת על גלגלה האחד. עוברת על קורות העץ שעל החול, מן האחת לשניה, במורד המשופע. לא בועטת, לא נצרכת לקריאות־זירוז גרוניות: חה! חה! לא זכר ולא נקבה ואינה מטילה גללים. הפועל הופך אותה על צדה והיא מתרוקנת מן החול. הפועל מעמידה והנה היא עומדת ומוכנה תמיד.

המחמר הערבי קם ועמד. צעד כמה צעדים והלך לאסוף את חמוריו, ומחשבותיו נתונות לפלא המריצה.

הנגר שמואל

הקירות הלכו וגבבהו, נדבך אחרון שלהם נבנה מאבנים קשות, נדבך סוגר שעליו נסמכות קורות הגג.

באו נגרים לרעף אתה גג. הניחו את הקורות הארוכות לרחבו של הבנין והציבו את האלכסוניות שנושאות עליהן את גג־הרעפים. הנגר שמואל, שתקן גרום־גוף, בעל ראש נתון להרהורים מאומצים, היה מחזיק בים שפתיו מסמרים גדולים ומגלגל בעיניו האפורות, הגדולות והמודאגות. בידיו הגרומות למודות־הנסיון הורה לעוזריו סדר הניחת הקורות. גם כשהיה מציג את רגלו השמאלית לפניו ומשעין את גופו על יד־ימינו, המחזיקה במקצועה הגדולה, היה נדמה שלא בכוח השרירים מחליקה המקצועה, כי אם בכוח גבות עיניו השעירות ומצחו הגדול והמאומץ. מתוך פתח המקצועה היו מסתלסלות רצועות השבבים בקול איושה יבשה כמגילות ארוכות שהצהיבו, ונושרות ומכסות את רגליו. הנגר שמואל ניצב בתוכן, כאילו צף ועלה מתוך מערבולת המגילות. או שרוח היתה מסיעה אותן לפינות החדרים ומערמת אותן שם. ריח יער, רענן ויבש, עמד בחדרים, שעד כאן שלט בהם ריח סניטרי של סיד.

שני עוזריו של שמואל הנגר עמדו למעלה בין המסגרות המשולשות שהוצבו על קצה הקירות, הוסיפו קרש לקורה ועדו קורה ועוד קרש, ועליהם שורות קרשונים דקים, והיו כמתעקשים לסגור עצמם בכלוב שהם בונים מסביבם.

הנאה מיוחדת נהנתה העין כשראתה אותם בסבך הקורות המאונכות והמלוכסנות, שיצרו כל מיני מבוכים של קוי־פרספקטיבה, וניחשה אילו קורות קרובות יותר לעין ואילו רחוקות, ואילו תופיע מביניהן היד האוחזת בפטיש. הנגרים מרימים פטישים המאחרים קצת להשמיע את קולם והולמים על ראשי המסמרים הנוצצים, הננעצים ברצון בבשר הקרשים, ושרים איש ממקומו מזמורים שונים, שהביאו עמם מבית אבא (בית נוטה לנפול בכפר קטן ונידח), ומאלצים את המסמרים להינעץ לפי הקצב. גם שמואל הנגר, בפיו המקרין מסמרים, היה מהמהם עמם, בלי שתאבדנה עיניו האפורות את עצבותן הבוהה, את ידו הדופקת בפטיש הקטן, כדי להעמיק את היתד הסמוכה לסכין המקצועה, מקישה בקצב מזורז בהתאם למנגינות, נקישות קצרות ויבשות, כבכלי־נגינה.

מזמן שהופיעו הנגרים התחילה הנשמה – אשר חיתה כל הימים במקום הזה כמתנזרת, כמשקיפה בלבד – להרגיש עצמה מוכנה להתפרקד כבבית אבא. המקום כמו חדל להיות בנין וכמעט התחיל להיות בית. הצפור מרפדת קנה בנוצות.

טייחים

הטַיָחים פתחו בעבודתם. יש להשגיח שהטיח המוגש להם יהיה מעורב יפה, שכן אם נשארות בו חתיכות סיד – הן קופצות אחר־כך מתוך הטיח המתיבש. וכן יש לשים עין שהזויות וקוי־השפה יהיו ישרים ומדויקים. ‘קטנות’ אלה חשובות הן, משום שהן מקיימות שיווי־משקל מסוים בבית. תחילה אינך שם לב להן, אולם אחר־כך יושב אתה לך בחדרך המרוהט וקורא בספר או מקשיב לדובר אלי, ופתאום חש שעיניך תועות כמחוסרות משענת. משהו מחספס אותך – היודע אתה מה הדבר? – קַו שפַת הטיח מעל לחלון שממולך אינו ישר, זהו!

שכבה ראשונה של טיח – הטייחים מטיחים בכוח בכף־הסיידים שבידם את הטיח אל הקיר. בחבטות עזות, אלכסוניות, כדי שייכנס הטיח לתוך הנקבוביות. יש בהתזה זו קצב, רצון השתלטות, כוח והרגשת עליונות – חש הטייח שהוא עושה משהו טוב יותר מכל מה שנעשה עד הנה. אפשר לקרוא הרגשה זו בגבו. לעולם אין לראות את פניהם של טייחים בשעת העבודה. עמידתם האיתנה על הפיגומים, בפישוק רגלים, כעמידת רב־חובלים על סיפונו.

נתיַבשה שכבה ראשונה – שולח הטייח כף־ידו בעדינות של יד־אם הנוגעת במצח הבן הקודח, ובוחן בקצה אצעותיו הצמודות את מידת ההתיַבשות.

שכבת־טיח שניה – כאן כבר מידת־רוך בולטת בתנועות הטייחים, הטיט דליל יותר ונמרח לשם החלקה בקרש־הסיידים בתנועות ארוכות וממַצות עצמן שיש בהן חן של תנועות רקדנים. מין ריקוד בידים.

ואשר להחלקת השכבה השניה שנתיַבשה קצת – נעשית מלאכה זו בסיבובים ספירָליים של היד, ללא מתח, כאדם המפצח גרעיני־שבת.

טיוח התקרה קשה יותר, השמאלית מכַוֶנת את מגש־העץ לקבל את הטיח שלא נדבק בתקרה. כשמרים הטייח את פניו לתקרה הוא מגלה את צוארו ממקום צמיחת זקנו ועד סנטרו – ואתה עומד על גדלה של הפיקה.

יחיו בגדי־העבודה

במטבח מניחים את המַרצפות. מרצפות טובות צלילן כצליל חרסינה, כקול פעמון. הנחתם בצפיפות וללא מדרגות הריהי מלאכת־מחשבת. הרצף הניף כפות ידיו באויר, כצפור פורשת כנפיה, כמתכונן למעה־כשפים. יש על עקבי רגליו, גבו זקוף, ורק ידיו משתלחות. כף־הסיידים שבידו מחודדת כלשון משורבבת, וזריזה כלשון. דפיקת פטישו, קצרה ופסקנית, מבקעת בבת־אחת את המרצפות במקום המסומן. לאחר יום תמים של עבודה בחומר וטיט לא דבק אף רבב אחד בבגדיו, בעלי הקמטים הצמריים הכבדים, והחדרים יצאו מתחת ידיו מטואטאים ונקיים כאילו לאחר שטיפת הרצפה. הוא היה מסיים יום־עבודתו ויוצא לרשות־הרבים כבן עדה מיוחדת. ניתנת לו מלאכה שיעשה בקלות שאינה מצויה באחרים.

‘אדם כמוהו’, הירהרה הנשמה, ‘כשאתה רואה אותו ברחוב יפו, הרי דמותו שם טפלה לעומת דמותו המתגלית כשהוא מכהן בעבודתו. יָפיו של אדם מתגלה בשעת מלאכתו’.

סיידים

בוקר אחד הופיעו הסַידים, זה אחר זה, כשורת ברוָזים. באו בצלצול פחים ריקים כבקול שירה של ‘אַרְיות’ ו’חזנות' בשני קולות. נכנסו, העמידו את הפחים, עמדו, זקפו ראש, הפנוהו לצדדים, כמחפשים כוכבים.

– דוֹוֹ, דוֹוֹ… – אתה שומע איזה ‘דו!!’

ההדים התחבטו בין הקירות והקולות חזרו עמוסים תחושת חלל. הסיידים נתחַייכו והיו שבעי־רצון, כאילו רק לשם כך טרחו ובנו את החדרים.

הסַיָדים גררו פחי סיד, שפכו מים לפח לסנן את הסיד, והסיד משתפך ללא רחמים ומַתוֶה מפות גיאגרפיות דמיוניות של אִיים ומפרצים על הרצפה שאתמול טרחו כל־כך לשפשפה ולנקותה. להם לא איכפת, הם עמדו בפישוק־רגלים ורק הביטו אל התקרה, בתאוה של אנשים המתנַכלים לגבוה מהם, ודיברו על צבעים וגונים, פשטו זרועות ונענעו בכפות־ידיהם נענועים כסלסולי תפילות ראש־השנה.

השירה פרצה בעד החלונות הפתוחים, התפרשה על־פני גבעות החול והגיעה עד לפועלים שעבדו ביִשור החולות. אחד מהם תפס את זנבות הסלסולים והוסיף לגלגל בהם.

על צבעים אין להתוַכח עם סַיָדים. תבחר במה שתבחר, – לבסוף יֵצא להם צבע לבן, וחסל. וכל הצבעים מאכלים על־ידי הסיס, האור וחיוך של זַמָרים הצליחו לשיר קטע בשני קולות.

הסיידים עוררו טעם של סעודות־משפחה, שתיות ‘לחיים’, ברכות לאריכות ימים, מריבות ירושה וחתונות. שלשתם נטו להשמנה, מה ששיוה להם הבעה של טוב־לב. קמטי החולצות הלבנות נצטברו להם בקַוִים אלכסוניים תחת בית־השחי. גם במכנסיהם נתכנסו הקמטים וניפחו להם את מושביהם בחן שיש לתינוקות בפיג’אמות ולאנשים טובי־לב (יחיו בגדי־העבודה!).

מברשות־הסיד הטביעו את רעמותיהן השחורות בתוך הפחים – ויצאו משם כבדות ושופעות קילוחים של לובן. עד שהגיעו המברשות לתקרה היו מפילות תחתן בהקשה נעימה לאוזן מקלחות של לובן. מסיימת המברשת את טיולה על התקרה בכיוון האחד, מסובב הסייד בתנועה זריזה את המוט הארוך, היא מתהפכת לצדה השני וחוזרת שוב על עקבותיה. אך לפני – כן היא מספיקה להתיז זרזיפי טיפות קטנות – וכדי שלא תיקלטנה בתוך עיני הסייד, הוא מצמצם לחייו ועוצם עינים, מה שמשַוה לו הבעה של אדם שאכל לימון.

הסיידים האלה היו עתירים בלובן. בכל מקום שעמדו בו היו, כעבור רגעי ההתיַבשות הדרושים, מופיעים כתמי לובן בוהק. שביל לבן, רחב כירקון, היתוו מן הברז עד לבית, ומן הבית עד לרחוב.

קצות הנעלים השחורות המסוידות הציצו בתמימות מתחת למכנסים שניסו לכסותם ולא הצליחו. יחיד שלא נתכסה לבן – היה הפה האדום והפתוח והדשן שהפיק מנגינות.

הקירות שהיו אפורים הפכו תכלת. הסיד נספג בקיר והרוח הנכנסת בשפע בעד החלונות מיבשת אותו – וחלל החדר נעשה יותר ויותר חגיגי, ככל שהקירות הולכים ומלבינים. יש הרגשה כאילו החדר מתרומם למעלה כמעלית־פלא.

החדרים נראים עתה גדולים מכפי שנראו קודם. האוזן כאילו תופסת צלצול־דק־של־הקשת־כוסיות־חג. החדרים פסקו להיות משבצות אפלות של טיט אפור.

יצאו הסיידים, התנדפו ה’שירות' וכל גוני הסיד הפכו כמובן לבן. נכנס אתה לחדרים ונוכח לדעת שהם גדולים מכפי שנראו לך קודם ומטילים שעמום בריקנותם ובלבנם.

הזגג

בא הזגג (אם מותר להשיא עצות, שימו־נא לב שלא תהיינה שלפוחיות אויר בתוך הזגוגיות). בא ומשאיר אחריו סרגלים צרים של זכוכית (ובלבד שלא ישאיר חתיכות של ממרח ה’קיט' על הרצפה, החותמות כתמי־שמן על המרצפות החדשות).

יצא הזגג, והבית מתמלא שממון שבעתים. ריבועי חלונות, שהיו עד בואו שחורים כחורי שינים נעדרות בפה – נוצצו עתה בברק זגוגיות שאטמו בתוכן חלל ריק. חלל מעלה הדים ריקניים שהבנין מתקרב להשלמתו. ועדיין לא נשלם, הוא שמם יותר ומרוקן. דומה לחיוך של חולה שעדיין לא הבריא.

עם ערב בא האדון זלצמן לביקור בבנין. השמש השוקעת הפזה את כל הזגוגיות, שסגרו בתוכן ריקנות לא נעימה. האדון זלצמן שילב ידיו לאחוריו וערך ‘סיבוב’. רק עתה ראה כי לביתו, שמבחוץ, שש זָוִיות, וניסה להרגיל עצמו לחיצוניות הבית. פרק קטן זה, שש זָוִיות, ודאי יעשה את משחק־המחבואים מעניין יותר לבנותיו הקטנות.

ניגש האדון זלצמן אל משקופי הדלתות החיצוניות וקבע בכל אחד מהם בשני מסמרים, מזוזה, קצת באלכסון.

מפתחות הבית

ככל שבנין הבית התקרב לסיומו, כן גדלה עצבנותו של האדון זלצמן, שחדל לחשוש לפרטים ולכתמים שעל הרצפה (הוי, כמה הם מרובים), ובלבד שהבנין יושלם. הקבלן כבר רצה למסור לידיו את מפתחות הבית –ככתוב בחוזה – אך האדון זלצמן טפח באצבעו על כריכת ספר־החשבונות ואמר:

– והחצר אתה משאיר לי כך?

– מה זה כך?

– כמות שהיא. הלא כתוב בחוזה.

– טוב, טוב, – ענה הקבלן. – בשבילך, האדון זלצמן!

חשבתי שתיהנה לקום בבוקר, להסתובב בחצר בתחתוניך ובנעלי־בית, לאסוף קרשים ומסמרים משומשים כדי שתרגיש עצמך בעל־בית.

– גם אתה כבר דואג לחינוכי?

שיחה עם דומם

כשאמר" ‘גם אתה כבר דואג לחינוכי’, השיב בזה האדון זלצמן תשובה גם למה שאירע לו אמש.

אמש, כשנעל את חנותו, נאנח אנחת־רוָחה.

– אני יכול להרשות לעצמי, – אמר בלבו והניח לאצבעותיו, שהחזיקו בפנקס־החשבונות, שתתרפינה ולא תהיינה מאומצות כל־כך.

הביט אל אצבעותיו שנתיַשרו ואמר: – כך, כך.

הביט גם בפנקס, שהעלה במשך השנה שמנונית של זיהום, אשר סתמה את נקבוביות בד־הכריכה.

הפנקס שנתכהה דוק של חשיבות, שהזמן מעלה על כל עצם.

עיני האדון זלצמן נצמדו אליו וראוהו בתיאבון של ראִיָה חדשה: אף כי הוא ממשמש בו יום־יום לא ראהו מיום שקנהו בחנותו של האדון קרוגליאקוב.

למראה כל עצם חדש נפתח דו־שיח בין האדון והעצם. לא דו־שיח של דברים. ולא שהאדם מלביש מחשבותיו לעצם. העצם – איך להגיד? – מקרין אור התשובות שאדם משיב לעצמו למראהו (כלום לא אמת היא?).

– למה – שאל האדון זלצמן – לא עניתי לאותו יחפן בעל־המריצה לשאלתו: ‘איפה הנשמה שלי?’ למה הרגשתי אותה שעה ריקנות משונה בעינים שלי והרביתי למצמץ בהן?

מראה הפנקס השיב לו, שבד הכריכה מתמרטט בזויותיו, ושם בעליו שנכתב עליו כמעט נמחק ונעלם בהמשך הזמן.

– אז למה, – הוסיף לשאול האדון זלצמן, – למרות הצלחותי והתרוצצויותי, אני מוטרד זה חדשים אחדים במין כאב־שינים נסתר, ולעומתי השען מיפו – תמיד אני רואה אותו נושם עמוקות ואומר: מיחה נפשות?

מראה הפנקס השיב לו:

– אז למה אתה מחזיק בי בדבקות, ובלחיצת אצבעות עצבניות? לא הספָרות, שורה תחת שורה, הן סיכום של דברים. לטובתך אתה, מיעץ אני לך, שמע בקולי ונשום אויר רענן.

פתאום נתפקח האדון זלצמן, העלה ארשת חומרה בפניו ופנה בפסיעותיו המהירות לדרכו, כאילו לא קרה דבר.

אך עתה, בסוף הויכוח עם הקבלן, השיב פיו תשובה שהתאימה גם לדברי הפנקס.

בשעה טובה

למחרת היום שלח האדון זלצמן שלוש מבנותיו אל הבנין להשגיח עד ניקוי האבק, רחיצת השמשות ושטיפת החדרים. באו הללו, עטפו שערותיהן בצעיפים צבעוניים מפני האבק, נטלו מטליות, פתחו את שלושת החלונות הצופים לרחוב ונשענו מחייכות על אדניהם. שלושת החלונות, שחלליהם השחורים הצמיחו מתוכם את הנערות, כמו קראו לתוך הרחוב בקול רם: הו! הו!

רצה הגורל ובאותו רגע עבר ברחוב הפועל בזפומוצ’ני, כשהוא דוחף את מריצתו החורקת. הציץ בבנות, חייך חיוך גדול, הרים ידו אל מגבעתו רחבת־השולים וקרא:

– בַרישנות, זאת אומרת גבירותי, שלום!

החוה תנועה חיננית ביד־ימינו, כאילו היא שובל ארוך, והשתחווה. אותה שעה נתמרד בו גלגל המריצה, ירדה המריצה מעל הקרש, התהפכה ושקעה בחול.

– אני, זאת אומרת, רוצה לברך אתכן בשלום ובשעה טובה! – אמר הפועל בזפומוצ’ני והצטחק אל שלושת החלונות.

ואני אומר: עדיין הבנין הזה אינו בית. קונכיה ריקה! ארבעה קירות וגג עדיין אינם בית, ואפילו ילדות עומדות בחלונותיו. איך להסביר בית מהו? חוץ מכל המבוכה, בית אינו מתחיל פתאום להיות בית. הוא גדל לאט־לאט, ופתאום, בלי דעת מתי חל המיפנה, והבנין מתחיל להיות בית. והכל ידועים כי בית הוא.

רגעים אחרונים

חכי, חכי, – דיברה הנשמה לעצמה. – רק רגע!

היא היתה עצבנית, כאילו מכונית מטרטרת מחכה לה ליד פתח ביתה, והיא עצמה עדיין אינה מוכנה לצאת.

– רק עוד רגע!

טסה לחדר האמבטיה: מה על הברז שהתקין עתה השרברב? ואולי כדאי שיבריקו אותו כדי שלא יצהיב? הציצה: הנגר מתקין ברגע האחרון את הקרס לחלון, לבל ייטלטל ברוח. ברגעים האחרונים באו כל בעלי־המקצוע לשם השלמה אחרונה. היום מוסר הקבלן את מפתחות הבנין.

הנשמה יצאה סוף־סוף לחצר: מטמינים בחול את שיירי הסיד והאשפה. חזרה שוב, רק לדקה, לפנים הבית: משפשפים את זגוגיות החלונות. מתוך בהילות פגעה בכתף הבת הבכירה. לכן שלחה הבת הבכירה ידיה לתקן צמותיה הצנופות תחת הצעיף, סברה שנתפרמו, אך לא היה לה פנאי לתמוה על שמצאה אותן צמודות.

דַוקא עתה, ברגע האחרון, התחילה הנשמה לגלות חסרונות שקודם־לכן נעלמו מעיניה: הגלת הנפתחת אינה מגעת בדיוק עד פינת החדר. רחבה היא מדי, וכשהיא פתוחה תופסת חלק מפינת החדר. ועוד כמה חסרונות.

– טוב, טוב הנה כבר! – יצאה לחצר, הניעה גפיה כתרנגולת הפורשת כנפיה בהיכרה שהיתה לפנים עוף פורח. התרוממה וביקשה אויר תחתיה. עמדה לפרוח מן המקום וראתה שעל הגג נשארו מוטלים שברי רעפים – מילא, בפעם אחרת! אני רצה, אני רצה! – אמרה לעצמה – הסקרנות הזאת שאני שטופה בה היא שהוציאה אותי מדעתי ומתוך בעלי. וכי נשמע כדבר הזה בעולם? אם יִוָדע שעזבתי אותו, לא יאמין איש בזאת. ‘מספר־סיפורים’, יגידו לי. בדיה! לולא היה מקנא כל־כך לחנותו, לא הייתי עוזבת אותו. על מה הוא מבזבז את חייו ולהוט אחר פנקסו? מה־הוא־חושב־לו? שיחיה מאה שנה? כדאי שאגיד לו פעם אחת מה צפוי לו בעתידו, שאפשיל. לו קצת את קצה היריעה! יאחזנו פיק־בבכיים! העיקר שאשוב סוף־סוף למקומי ויישכח הכל – אמרה הנשמה ונשפה אויר מחוסר סבלנות, כאמא שהתאחרה בחנות. – תמיד, כשאני ממהרת ומרגישה עצמי אשמה, אני מרבה לדבר, אני שאני נשמה שקטה!

אך ‘כמו להרגיז’, בתוך הבהילות שנתפסה לה משהגיעה ליפו, לא מצאה את האדון זלצמן בחנותו. לא בביתו בנוה־שלום ולא בבית־הכנסת. תמיד הוא פורח לו! עוד זה חסרה אני שאאחר כאותה כלה שאיחרה לחופתה. יפה מאד, חופה בלי כלה! היא במעלה הדרך לרחוב הראשי ביפו, ונתפעם לבה. עוד לא ראתה אותו – והרגישה בישותו. – מה יש להגיד, חשבה, אני מיועדת רק לו. גילתה אותו עומד על שפת הים ליד בית־המטבחַים. – הביטו, הביטו, – אמרה לעצמה במאור־פנים, – הכן נתחב לו כשאיני עמו, מצא לו חֶברה טובה. לא איכפת לי באיזה עסק הוא נתון כעת עם הערבים הללו – אין דבר! יפסיק!

האדון זלצמן בא לזה המקום לשם עסק שגילגל בו שנים וגרם לו טרדות רבות. היום עמד לסיימו – וספר חשבונותיו גילה לו, כי עסק זה עתיד לכסות חלק ניכר מהוצאות הבית החדש. ערבי עשיר היה לווה ממנו כסף ומוציאו בהוללות ברחוב־הזונות הסמוך. כיון שהערבי נסתבך בעסקיו, הבטיח למסור לאדון זלצמן כתגמול על ההלוָאות שקיבל בלי שטרי־התחייבות את הבעלות על בית־הבורסקי הקטן שהיה שייך לו ולשותפו. עתה משמת השותף ולא הניח יורשים, חפשי הערבי למסור את הבעלות השלמה על בית־הבורסקי לאדון זלצמן. בכך דנו בשיחה זו, שכם פקיד העיריה בא אליה עם דפתראותיו.

היא חוזרת

באה הנשמה והקישה לאדון זלצמן תחת לבו, כמי שמקיש באצבעו על דלת. אמר לה האדון זלצמן:

– האת זאת? מה לך שאת מזכירה עצמך? זמן רב לא התערבת בעניני, הניחי לי!

הקישה בשנית.

– מה רצונך? – שאל.

אמרה לו:

– פנה, בלי חכמות, אל השמש היורדת ועמוד דום. אין לי פנאי!

– הלא אני באמצע שיחה על עסק והערבי מדבר עמי.

– אין דבר, אני ממהרת! – אמרה והקישה בשלישית, והיא רועדת ככלבלב שנרטב בגשם ומחכה בשער.

– את תמיד עושה לי אי־נעימויות. מה פתאום יפסיק אדם שיחת־עסק ויפנה לים. אני לא ילד.

אך פתאום ויתר ואמר:

– טוב, אני פונה, אני פונה.

אמר ופנה לעבר השמש השוקעת ורטן:

– דוקא עכשיו!

השמש כמעט נגעה באופק הים הכחול, האדימה מרגע לרגע וברקה נתעמעם. צבתה, כצנים שנשרה במים, וכבדה מכדי לרדת.

– כן, דוקא עכשיו. עלי לסיים – אמרה הנשמה – לפני שתשקע השמש. ואתה רואה שהיא ממהרת. וכדי שתבין כמה אתה מפסיד בכל רגע בטענותיך שאתה טוען לפני, וכדי שתזכור מעמד גדול זה כל ימי חייך, מגלה אני לך כמה סודות מן העתיד שלך. כשאני בתוכך איני רשאית לעשות זאת. הבטחתי לעצמי פעם אחת את התענוג הזה, להגיד לך דברים שיתנו לך פיק־ברכים – – – שתי בנותיך תלמדנה בגימנסיה, זו שאתה חושב ששם מלמדם טריפות. ובעד תענוג זה תשלם שכר־לימוד הרבה כסף. הגדולה, כשתגמור את הגימנסיה, תיכנס להיות מבשלת במטבח־הפועלים בואדי־חנין, היא נס־ציונה. הצעירה תינשא לבן השוער במקוה־ישראל, לאחר מלחמת השחרור הוא יֵעשה רב־סרן. הוא תימני.

– מלחמת־השחרור?!

– אל תפסיק אותי, שמע הלאה…

הנשמה דיברה מהר־מהר (איך אומרים היום? – ‘שוטפת’), ובינתים הכניסה את רגלה השמאלית, ואחריה את הימנית. ישרה ומתחה אותן, כשהיא משתדלת להגיע עד קצותיהן, כפי שעושה לובש כפפה. הכניסה יד שמאלית ולאחריה ימנית, התקשתה בהכנסת הראש. טילטלה אותו לכאן ולכאן, עד שקבעה עצמה בדיוק מול אישוני העינים.

– ואשר לבנך בכורך – הוא יפרוץ את חומת ירושלים, שלוש פעמים ינסה ואז יפ…

– הלא אין לי בן? מה החלטת לבלבל לי את המוח? זה הפקיד עם הדפתראות… – מילמל האדון זלצמן וחש פיק־ברכים –

– חבל שאתה מפסיק אותי ומבטל את זמנך, – השיבה לו כשהיא מוסיפה לטרוח על כיוון אישוני העינים. – הייתי מגלה לך יותר… עכשיו כבר מאוחר, ראה את השמש…

היא קבעה את עיניה בתוך אישוני עיניו – ציק! – ונשתקעה בתוכו.

פחד קראהו

האדון זלצמן עמד תחתיו כשהוא רואה לפניו חמש־שש שמשות תחת האחת שראה קודם. חמש־שש השמשות נעשו כהות כטיפת־דם בביצה. כל רגע ראה אותן הולכות ומתרבות ומשנות את מקומן. הלס רחש רעות. אך השמים רעפו צבע כחול סמיך. כחול שהרגיע והתנופף כמסך קטיפה כבד.

משנתפקח, שמע וראה את גלי הים שנינועו כערסלים. הלוך ושוב, הלוך ושוב. לא נשתברו ולא פלטו מקרבם קצף, רק נינועו ללא קול. כמו הושיטו ידים זה לזה. לאורך כל קו החוף. הנה הם פה והנה גם שם, וגם מעבר לאופק, וגם מער לשלוש מאות ששים וארבעה אפקים. כולם יחד, יד ביד.

הערבי לא עמד עוד לפניו. גם בעל הדפתראות נעלם, ושער בית הבורסקים נעול. מי הים, לרגלי האדון זלצמן, לחכו בתנועות רכות את גולגלת הפרה, מופשטת־העור, שאנשי בית־המטבחַיִם הניחו ליד החוף. עיניה הבוהות, שעוד לא נתלשו, הביטו אליו בתמהון מתוך המים השקופים. שתי קיבות כבדות ורכות התפלשו במים, נינועו מעלה ומטה לקצב הגלים. מים דלוחים, שנבעו מתחת לשער בית־הבורסקים, פילסו להם מסלול בחול וזרמו לים בקרבת האדון זלצמן. פחד קראהו ורעדה ורוב עצמותיו הפחיד. רוח שחלפה על פניו סימרה שערות בשרו. נִנער, מיהר לביתו הישן.

יד על הברך, וסוף הסיפור

תם סיפורי על הנשמה שיצאה וחזרה. ואשר לאדון זלצמן, הרי הוא שב אל עצמו, בבוקר יום המחרת, שב לארחו ורבעו כלפני עזוב נשמתו אותו: חרטומי נעליו שטוחים לפניו ומוליכים אותו למקום שהוא רוצה ללכת, והנשמה אינה מתמרדת ודבקה בו ככל נשמה בכל גוף חי. והוא ככל אחד מאתנו שנשמתו עמו ואינו מעלה על הדעת שהוא מאושר משום שיש בו נשמה.

בו בבוקר העמיס את רהיטיו ומיטלטליו על עגלות שתַיִם וכל בני־המשפחה עברו לביתם החדש. העגלות הטעונות עברו, עבור וחרוק, בחלקי דרך בלתי כבושים ושקעו בשקעי האבק שסיפרתי עליהם – מאחוריהן הלכו כל הבנות ובעלת־הבית, נושאות בידיהן כלי־זכוכית ומנורות־נפט בעלי כיפות־זכוכית ומקפידות בשמירה על שלמותם.

בראש צעדו העגלונים, מניפים שוט שורק וקוראים בקול רם מתוך שהיה להם תענוג לקרוא בקול רם, קריאות עידוד לסוסיהם המכשכשים בזנבותיהם. יש לצרף לכאן את נביחות הכלבים של השכונה החדשה שקיבלו את פניהם. היתה זו אפוא תהלוכה רבת צורות וקולות, והיה בה מן החגיגיות שיש במַרש של תזמורת כלי־ריח, מעורבת במנגינת־מתירים לבבית. מעיר אני זאת משום שבעיניה של הגברת זלצמן, שלא חדלו מלהשגיח שלא ישמט מה מן העגלות, ראיתי דמעות.

בבית שבשכונה החדשה עמדו שני כנפות הדלת הראשית פתוחות, והאשה והבנות והסבלים נבלעו זה אחר זה בחלל הפתח המשחיר, כשהם מכניסים עצמים שיש להם עבר ועתיד, לא חשובים בצורתם וחמרם, אלא בעלי משמעות סמלית יותר מאשר מעשית (עריסה שבורה, שרפרף חיגר, צילומים מטושטשים של בני משפחה). נכנסו ויצאו בפנים משולהבות ובידים ריקות. הגברת זלצמן העמידה את פמוטות־השבת על אדן החלון, האדון זלצמן חיבר לברז שבחצר את הצינור השחור שהביא עמו מחנותו, הבת הבכירה העמידה את עציץ הגִירניום במירפסת, השניה והשלישית התרוצצו בעסקנות רבה, והרביעים התקשתה להעלות עצמה על המדרגה הראשונה, כי החול הרטוב מחמת שטיפת הרצפות שקע תחתיו. הקטנה הרימה רגל שלא הגיעה למדרגה, פשטה ידים וצעקה:

– הופה, הופה! – אך איש לא של לב אליה.

נכון הבית ברחוב הרצל.

אשר לגורלו של האדון זלצמן, נתקיים בו כל אשר התנבאה הנשמה. דבר לא נעדר.

לפני ימים אחדים עברתי על־פני הבית הזה, שהוא עתה פה ברחוב הרצל, וראיתי את האדון זלצמן יושב על אשתו על המירפסת. כמובן, הזדקנו השנים, והוא, האדון זלצמן, מחזיק את כף ימינו על ברך ימינו, מחמם אותה ממיחושיה.

כף־ידו שעל הברך הימנית, ברך זו שנפגעה כשנשך הכלב באויר, היא שהזכירה לי את זה הסיפור.

דברים קטנים נותנים פתחון־פה, כפי שאמרתי בפתח־דברי – והם שהזכירו לי את זה הסיפור.

עוקץ המזרח

מאת

נחום גוטמן

---

השרשרת

מאת

נחום גוטמן

התעלול

התחיל, איפוא, הקטר. הקטר הקטן סחב את רכבת עד שהביאה אל בין עצי השקמים הגדולים שלפני השכונה. שם נעצר ועמד. פלט בשאון אדים לבנים בין הגלגלים, פעם מימין ופעם משמאל, שנף ונשף, פיחפח מתוך הארובה פקעות עשן שחור, והשחיל מתוך צינורות דקים סלסולי אדים רותחים. לא היה בו סדק שלא נדחק מתוכו משהו: שמן, אדים, עשן – והקטר אינו מש.

אז הופיע בפתח הקטר המסיק. שחור מפיח ושומן, וכמו צללית. הוא הניע ידיו והזיז כל מיני בלמים ושסתומים, הוציא את מרבית גופו מן הפתח והגיע למעלה, ונכנס ותפס את אלה שלמטה מימין ומשמאל, ודחק ברגליו אחרים – אך הקטר רעד תחתיו ככובש עיטוש. אין זזים – וחסל!

ענני העשן השחור הסתובבות באויר בפיזור־נפש, הגביהו ונעשו חומים, הפילו צללים חולפים על גבעות החול, נעשו שקופים ונטמעו באויר.

ראשים סקרניים צצו בחלונות הקטנים של הקרונות, כמו קוקיות בשעונים שויציים ושאלו:

– מה קרה? במה מתעסק שם המסיק?

אז נשמע קולו של המסיק, עליז וממזרי:

– כבר בסדר! כבר אסמתי אדים. אני מוכן. רק אתן אחד צופר, כדי ששם, בשכונה, ידעו שאני בא, ויסגרו את השערים.

שלח ידו לידית התלויה ומשך בה. הצופר השמיע צפירות קטועות שנשתלחו כקריצות־עינים ערמומיות. הצפירות קפצו מגבעת־חול לגבעת־חול כמו כדורים על הרצפה, עד שהגיעו לים הקרוב. שם החליקו על־פני המים ונמוגו באופק.

אחז המסיק בגלגל והקטר מש ומצקצק.

טוב. הוא מתקדם לאט־לאט בחשיבות של אדם הצועד צעדים ראשונים בנעלים חדשות. נכנסה רוח במנגנון הגלגלים והקטר נע וגורר אחריו במשיכה אחת את הקרונות הקטנים, שהתחילו משתקשקים זה בזה עד שהאנשים אספו בבהלה את ראשיהם פנימה מחשש פן יפרחו מצואריהם, והרכבת החליקה לה על־פני הפסים הנוצצים וטסה כמטורפת אל עבר השכונה החדשה.

נהדר. גבעות־החול טוהרו מצללי העשן וחזרו לצבען הזהוב. הכל שב לקדמותו הטרום־תל־אביבית.

כשהגיע הקטר אל השכונה תל־אביב, כבר היו שערי הרכבת מוגפים. משני עברי השערים הצטופפו כל שהיו בכביש ושנפסקה תנועת מחמת השערים שנסגרו. היו שם תלמידים ותלמידות שהלכו לבית־הספר, חמורים וגמלים עמוסי־אבנים, עגלות ועגלונים.

הקטר האט את מהלכו והתקדם בחשיבות של תרנגול הודו מנופח, מסנן בעד שסתומיו זרמי־אדים מחרישי־אזנַיִם, וזוקף שני פנסיו כשתי עינים בולטות, נעצר ועמד עמידה איתנה.

יופי! האדם היחיד, שניצב בשטח הריק שבין השערים, היה השומר התימני שהופקד על המחסום – זה שגר עם משפחתו בבית הקטן בעל הרעפים האדומים שליד השערים. הוא עמד מבהיק בבגדי־השרד שלו, בעיניו הנוצצות ובפאותיו המסולסלות. בימינו הדגל הירוק, האדום – בבית־שחיו השמאלי, וחייך חיוך של אדם השמח על ביקור של שכן.

המסיק, שעמד בפתח הקטר, הרכין עצמו ושלח ידו לברכת־שלום. השומר התקשה רגע לשחרר את ידו הימנית מן הדגל הירוק, קירב עצמו עד למדרגות הקטר, והם קראו זה לזה בצַותא: – אַהלן!

בו ברגע משך המסיק באיזו שרשרת, והקטר פלט מתוך כל נקבוביותיו – מכולן בבת־אחת־ זרמי אדים. האדים יצאו דחופים, התעגלו, התנפחו מהרה והיו לעננה לבנה. כל המקום, על הקטר ואנשיו, התעטף בעננה שהלכה וסגרה את עצמה. לפני שכל הנמצא בתוכה נעלם בה הספיק להסתנן מתוכה חיוכו הזדוני של המסיק.

אז תרע צופר הקטר תרועה גדולה, תרועה שיש בכוחה לפוצץ את תוף־האוזן. הקטר ניתק ממקומו כחתול שדרכו על זנבו, ניקש בח־תח־תח בקצב ממהר והולך, וטס ועבר על־פני הפסים כשהוא גורר אחריו את הקרונות המתדפקים, נטה בסיבוב ונעלם מן העין אל עבר יפו בדרמתיות של משחק שסיים את תפקידו והוא נעלם בין יריעות הבמה בקולות צחוק מידרדר.

כזה היה התעלול אשר זמם ובצע המסיק.

העננה הלבנה שהוטלה נדבקה במקום כפקעת צמר־גפן. השומר היה עטוף בה כאתרוג בקופסה. ביצבצה מתוכה רק ידו שהיתה מורמת מעל לראשו ומחזיקה בגדל הירוק. יצא ובקע מן העננה קולו המסולסל, הכשר, של השומר התימני:

– יכנס הרוח באבי־אביך. ממזר בן־הנידה!

עתה נקפיא לכמה רגעים את השומר במצבו זה – ונספר על העגלון.

העגלון

רצה הגורל שבין שאר הבריות שעמדו לפני השערים הסגורים של פסי־הרכבת יהיה גם העגלון. כיון שיש לנו שהות קלה, הרי סיפורו:

רק שלושה חדשים עברו מזמן שעלה העגלון לארץ. כשירד מן האניה לחוף יפו הלך למלון יהודי. בעל־המלון הניף בידיו לגרש את הזבובים ולפנות מקום קטן על השולחן, העמיד עליו כוס תה לפני האורח ושאל:

– צעיר, למה באת?

הסתכל הצעיר במבוכה קרחתו של בעל־המלון ולא ידע מה לענות. ניסה להניע את שפתיו – ולא ידע מה למלל. משך בעל המלון בכתפיו ואמר:

– ומה אתה רוצה לעשות פה, אתה יודע?

הסתכל צעיר וראה לפניו אותה קרחת ולא ידע מה להשיב. קם ויצא והתחיל להלך בסימטאות יפו.

ראה רחובות צרים, נמל צר, ואת רובו של הרחוב תופסים כסאות בתי־הקפה או ביצות עפושות. נשים במכנסַיִם רחבים, נשים בשמלות נפוחות, חמורים עמוסים אבנים ובלוקים, שיָרות של גמלים מחרחרים עמוסים צינורות־ברזל וקרשים. העוברים ושבים לוחצים עצמם אל קירות הבתים כדי שלא יתמעכו.

ראה הצעיר שאותן שיָרות הולכות חוצה לעיר אל גבעות החול, מקום שהיהודים החלו לבנות שכונה חדשה. המוח הבֶסַראבי שלו הסיק מסקנה. חיכך הבחור בפדחתו – כפי שהיה עושה אביו בחנותו – ואמר:

– עגלה! לו ניתנה לי עגלה הייתי עושה לי פרנסה.

הלך למשרד הציוני ואמרו לו שיש בדעתם לארגן קבוצת עגלונים, אך הכספים עוד לא הגיעו ויש לחכות.

– קצת מזל נחוץ לי – הירהר הבחור כשהוא מהלך ברחובות יפו ומביט כה וכה.

מה משמע מביט כה וכה? ראוה חסרונות וממציא תיקונים. לבן עיירה נידחת זה מין חשוב שכזה.

בוקר אחד הלך בעל־המלון ובידו סל לתור אחרי ירקות ועולים חדשים וראה את הבחור הזה עומד, יד ימינו על מתנו, רגל שמאלו שלוחה לפניו, והוא מביט בעין ביקורת ועליונות, בפוזה של נפוליון קטן, אל ערבי אחד הטורח להבריך את גמלו שהיה עמוס ארבע אבני־חול לבנין. הערבי משך בשתי ידיו בחזקה באפסר הגמל וקרא בקול חזק כגרמופון: ברררך! הגמל הרים את ראשו לשמים, עיפעף בשמורותיו הארוכות וחירחר בקול, בתלונה גדולה. הערבי לא ויתר והוסיף למשוך עד שריקועי־הברזל שבחיך הגמל הסבו לו כאב. מדי רגע היה מפסיק כדי לשחרר את עצמו משולי ה’עבאיה' הרחבה שהיו מפריעים אותו בתנועותיו. הגמל גילגל את חרחורו, לבסוף הרים רגלו הקדמית, וזו מישמשה את הקרקע והחלה, בתנועה אטית, כחולמת, להתקפל תחתיה כאולר. אחר־כך כפף הגמל גם את הרגל השניה, נפל וכרע על ברכי רגליו קדמיות, כשגופו עומד באלכסון כאניה טובעת. זקף את ראשו על צוארו הארוך לאחוריו לשם שיווי־משקל, או משום שביקש להתחרט. בינתים היה מרחיק את רגליו האחוריות, כיהודי בסוף תפילת שמונה־עשרה, צעדים קטנים אחורה, ולקריאות נוספות של בעליו הפיל את ירכיו, בעלות כריות עור מעובה, על הקרקע – וכל בטנו דבקה לארץ. שיפשף אותה כדי שתתמקם יפה והתחיל מעסיק את ארבעתיו לקפלן ולאספן כיאות תחת גופו הכבד, כשהוא מגלגל לעצמו חרחור של רוָחה שהלך ונמוג כמו כאב־שינים. שאל בעל המלון את הבחור:

– בחור, מה אתה רואה?

אמר לו:

– אני רואה שאנחנו צריכים למריצות ועגלות.

הביט בעל המלון בבחור בעין של בעל־הבחנה ואמר:

– שמע־נא! אתה קולוניזטור! תרחיק לכת!

לא, הוא לא הרחיק לכת. משם פנה ונכנס לסימטה צרה. אותה שעה יצאה אשה זקנה מפתח אחד הבתים ושפכה לסימטה ברעש גדול דלי מים, החזיקה בידיה את הדלי הפוך כדי שלא תישאר בו טיפה. נסוג הבחור וחיכה עד שהמים שנשפכו ייספגו בחול. אמרה לו הזקנה:

– צעיר, מנין אתם?

– לפני יומיים מבסאראביה.

הזמינה אותו שייכנס לביתה, ושם נתמזל לו מזלו. לא עברו ימים רבים והוא נשא לאשה את נכדתה וקיבל את העגלה שרצה. הכספים לקבוצת העגלונים עדיין לא נמצאו – אך הוא כבר יושב על מושב העגלה, ישיבה מרושלת, כתפיו יורדות לו באלכסון, ובטנו הנגלית מן החתך שבחולצתו הרוסית עושה כמה קפלים, ובידיו המושכות. מיד החל לעשות להרמת קרן המקצוע: אמנם עגלון, אך אינו נושא משאות. הודיע בפירוש לבעל־בית־החרושת ללבנים:

– תכין את אנשיך שיעמיסו.

ככל שעשה להרמת ערך המקצוע כן נתחבב על האנשים. לא מעט סייעה לו בת־הצחוק שעל פניו המלאים. אדם זה רצה בפרנסה, והכל עולה בידיו יפה. אותו בוקר שאנו עומדים בו הגיע בעגלתו עד לשערים הסגורים של פסי־הרכבת. שם עמד וחיכה ובידיו המושכות, עד שייפתחו, והיה עד לתעלולו של המסיק.

עננת האדים כבר התחילה לפוג ולעלות השמימה קמצוצים־קמצוצים. נתגלה השומר, דגליו בידיו, ושיירי האדים יוצאים מתוך שפופרות פאותיו המסולסלות.

תקלה

העגלון הכין בת־צחוק כדי לחזק את לבו של השומר, אך פתאום – עברה התקלה לחלקו הוא. לפתע הרגיש שהמושכות שבידיו נסחבו בכוח רב והפרדות והעגלה נעקרו ממקומן. תגובת הפרדות על צפירת הקטר נשתהתה קצת, הן הצטרכו לפנאי כדי להתנער מקפאון הפחד. הרעידו את עורן, אספו את אזניהן ויצאו בדהרה פרועה, ופניהן שמאלה. רגליהן הקדמיות הצמודות חבטו בקצב ובכוח בחול ופרסותיהן הפריחו צרורות־צרורות של חול ברחוב יהודה הלוי. עגלות עמוסות אין עוברות בו, אך תחת שוט הבהלה הן פילסו דרכן במרץ, בהתמדה ובהתאמה. העגלון רץ אחריהן, מניף ידיו ואינו יודע באיזו שפה לדבר אל הפרדות הבהולות. הדלי המחובר לאחורי העגלה נזרק, המושב קפץ ממקומו. העגלון מתכופף ואוסף לבין זרועותיו את כל שנזרק מתוך העגלה. מתנשם ואדום־פנים הוא רץ וצורח:

– הויש, הויש, יַלָה, חולֶירות!

קולות־הרגעה אלה יצאו פרועים מגרונו והגדילו את בהלת הפרדות, שהסמירו את זנבותיהן והפעילו את פי־הטבעת.

העגלה כבר יצאה מן הרחוב אל משטחי־החול שהיו חלקים, בתוליים, ממשב רוחות הלילה. שתי קשתות גדולות של חריצים עמוקים שנחתכו בחול סימנו את דרכה. משקעי עקבותיו של העגלון שרץ והתרחק הלכו וקטנו וכמעט אבדו. הוא עצמו נראה ככתם לבן האובד בבוהק החולות.

אך קולו הקורא הויש, הויש! איבד את הבטחון העצמי. הפרדות אינן נשמעות לו. לא הרוסית ולא הערבית תצלחנה. חולות כאלה לא ראה אצל אבותיו. לישה זו בחול העמוק, שהרגלים שוקעות בו עד הברכים, אינה מקדמת את הרץ. להצליח בפרנסה – לא קשה. ולא כן להשתלט על סביבה זרה שכזאת: אדמה מתנועעת שאינה מים, אינה בוץ, ואינה אבן – ולבנה וחמה כל־כך.

והנה העגלה עלתה – וירדה. גלגליה הקדמיים פגעו בצינור־המים שהיה מוטל על־פני החול. במאמץ נוסף משכו הפרדות והעבירו על פניו את הגלגלים האחוריים. צינור המים נתעקם ונשבר, זרם המים פרץ למעלה, פרש צעיף דק של טיפות. רוח הים הטתה אותו בחן, בקשת נוצצת, מזרחה. הפרדות עמדו לפוש. מיהר אליהן העגלון, מתנשם, אדום, וגדוש קללות. הן הפנו ראשיהן אליו, לוטשות עינים, וממצמצות בעפעפים רטובים מטיפות המים, ונאחזו בגל חדש של פחד, כי עדין לא נדלה הפחד מלבן עד תומו. מתחו מחדש את עכוזיהן עד שנראו בהם השרירים הפנימיים שמתחת לשרירים העליונים ויצאו למסע חדש ופרוע, והעגלה מוסיפה להתוות את הקוים המקבילים בחול.

העגלה עלתה וירדה ארבע פעמים, והפרדות עברו על־פני צינור־המים הראשי. משעלה עליו הגלגל האחרון, נתבקע הצינור העבה, והפרדות עמדו חסרות־אונים ומרעידות שרירים מרוב מתיחות.

מים רבים התחילו שופעים מתוך גרון הצינור ומתפשטים במהירות מפתיעה על־פני החול. כאילו חיכו לזאת, רק לזאת, עידן ועידנים. תחילה בקול תסיסה ואחר־רך בבעבוע כמתוך מעיין. זרם המים לחך בלשון רחבה את משטח החול. החול ספג את המים בתאוה. החול הרטוב, כיון שרוָה, הכביד ושקע תחתיו עד שהתפצלו בו בקעים. החול הרטוב כהה והחל להבריק. מיד התחילו ענני השמים להשתקף בו כביאור. יפה היה מסביב, כאילו נתרחש כאן נס.

העגלון החזיר את המושב למקומו, קשר את הדלי, ליטף את הפרדות על מצחן, כדי להרגיע את נשימתן המהירה ועיניהן הבולטות. אוצר הקללות שצבר במוחו חילחל ויצא מתוך גופו. במשך זמן זה שרץ אחר עגלתו חל בו איזה שינוי בראיית הדברים. הוא נתפס ליראת־כבוד קוסמית שלא ידעה מימיו. ראה עצמו מסוגר בין גבעות חול, שעצים בודדים בעלי צורה משונה עומדים בראשן. נופם היה פונה ממערב למזרח – כאילו ביקשו לברוח. נכנסה בו רוח עניוות (אולי לקרוס על גבעה זו, להקריב את הלחי אל החול ולעצום את העינים מחמת גרגרי־החול הדקים כאבק פרחים?).

כאן אני מניח לעגלון, כיון שסיים בזה את תפקידו בשרשרת הסיפור ואנו נפנים לענין הצינור הראשי שנפגע. הואיל ונפגע הצינור הראשי, נשאר חלקה הגדול של השכונה בלי מים. עד שיבוא השרברב ויתקן אותו יכול אני לספר על הסַיד.

רגל ימין מסרבת

על הגג השטוח שעל בית בן שתי קומות ברחוב אחד העם עמד הסַיד. ליד הברז הפתוח ניצבו שני פחים, באחד הֵמס את הסיד וממנו יצק דרך רשת דקה את מי הסיד לתוך הפח השני. אך פתאום פסקו המים מתוך הברז. זרם המים שעביו היה כשל מקל הלך ונעשה דק יותר ויותר, כעפרון, כאטריה, כמחט ואפס לחלוטין.

הסַיד! הסַיד אינו ידוע כי מרגע זה עבר כדור המאורעות לידיו והריהו חוליה בשרשרת. אם אין מים – אמר בלבו – יש לרדת בסולם להביא עוד סיד קרוש מתוך הבור שבחצר. יורד הוא במדרגות הסולם, והנה הציץ בעד חלון חדר האמבטיה בדרכו וראה את רחל תחת המקלחת. כאן נשאר כפות למקומו, רגל ימינו הנעולה בנעל לבנה מסיד – נשארה עומדת על השלב השביעי ומיאנה לנתק עצמה ולהוסיף לרדת.

מניח אני שם את הסַיד וממהר לספר מה שאני יודע עליו. לספר עליו קשה לי משני טעמים: מפני המהירות, כי כמה זמן יכול הוא להסתכל בחלון זר? ושנית משום שאני מכיר אותו ועל אדם מוכר קשה לצמצם אתה דיבור. אך כיון שהסַיד נשאר על סולם ללא תנועה, כפרפר שנתפס בשתי כנפיו בין אצבעו ואגודלו של ילד, אספר עליו מה שאני יודע.

הסַיד

רק חדשַיִם הוא בארץ. כשעלה מן האניה ביפו הלך למלון היהודי. בעל המלון הניף בידיו כדי לפנות מקום קטן בין הזבובים על השולחן, העמיד עליו כוס תה לפני האורח ושאל:

– צעיר, למה באת?

הסתכל הצעיר במבוכה בקרחתו של בעל המלון ולא ידע איך ומה לענות. ניסה להניע את שפתו שהעלתה חתימת שפם – הצטחק ושתק, ובהנו תקוע בתוך חגורת־הסטודנטים השחורה, כבשעת בחינה שלא הצליח בה. משך בעל המלון בכתפיו ואמר:

– ומה אתה רוצה לעשות פה, אתה יודע?

גם על זאת לא השיב לו, רק ניפח את שפתו העליונה: בכלל, למה ישיב לו? האם צריך שיאמר לו: משום שלא רציתי לעבוד בחנותו של אבא? משום שלא עמדתי בבחינות? משום שמשתמט אני מן הצבא, או משום שאמנון הציל את תמר משיני האריה ב’אהבת ציון' או משום שקרא את רוזה לוכסמבורג ואחרים, ויש להתחיל כאן הכל מחדש ברוח של חופש וצדק? הלך למשרד הציוני והלך לקלוב־הפועלים והבטיחו לו שבעוד כמה שבועות ישלחוהו לאחת המשובות. שמח והחליט לחכות. בינתים יצא לראות את העיר. עדיין היו בכיסו כמה מטבעות שסבתא שמה, שלא בידיעתו, לתוך כיס בגדו, כשהם צרורים במטפחתה האדומה.

הסַיד והגמל

הוביל ערבי גמל עמוס אבטיחים – ועמד להבריכו, חירחר אל גמלו: ברךךך!

חירחר הגמל וזקף את ראשו לתוך עומקם של השמים, עיפעף בשמורותיו הארוכות ועיניו האירו כעיני איָלה, הרחיב נחיריו הרכים כבז לריחות שבשוק, כיון שהוא רגיל לאויר מדבר טהור. על עמידתו הרכה, הרפודה בכרים שברגליו ובפרקי רגליו, היא כשל יצור שבא מאיזה עולם רחוק. הנה בא ותיכף ישוב לשם. לשוקיו הארוכות חן של רקדנים ונסיכים גבוהי־קומה לבושי מכנסים צרים. כרע על ברכיו הקדמיות, כשהוא פולט אשכול של צלילים משונים ממחרוזת הפעמונים שבצוארו, והרחיק את האחוריות. אחת לאחת, בסדר, במתינות, כאילו בטקס דתי, קיפל גם את האחוריות ודבק בבטנו לאדמה. בחינניות של מתבודד, היודע שכל העולם הוא עולם אחד וגופו הוא עולם שני, השתפשף במקומו, זקף את ראשו, כיסה בעפעפיו הארוכים חצאי עינים שקדיות שלו, הביט בעדן על סביביו בחסד ובאצילות ונעשה אדיש כנזיר לכל הסובב אותו.

לאור האצילות שבחיה זו, ראה הבחור את עצמו עומד זר ובנעלים מאובקות. רמז למצחצח־נעלַיִם והעמיד את רגלו (תמיד אותה ימנית!) על תיבתו. אחר־כך עצר מרכבה וישב בה.

איני יודע מה לספר ומה לא לספר עליו, אך על נסיעה זו במרכבה צריך לספר. כי נסיעה זו העבירה אותו מעולמו שהיה נתון בו קודם לעולם אחר שלא ידע ולא שיער את מציאותו. וי, לו ידעה סבתא כשרה שלו לְמָה שימשו מטבעותיה שחסכה באצבעותיה הקפואות לנכד, בן בנה־בכורה שעלה לארץ ישראל.

ישב לו במרכבה על הקפיצים הרוגשים, אזניו קלטו את קשקוש הסטאקאטו של פעמוניות־הכסף שבצוארי הסוסים, ראה גבו של העגלון הלבוש חולצת־משי נוצצת ומכנסים רחבים, שבהם נראה גופו כאילו הוא עשוי פלחים־פלחים, ושם לפניו מתנועעות נוצות בנות־יענה התקועות בראשי הסוסים; ראה שאנשים נדחקים לקירות הבתים כדי לפנות מקום למרכבתו המתקדמת בתוך קטורת ריח הקפה. ובכן? הוא נישא לתוך אגדה מזרחית.

למעשה ראה אותם הרחובות שהסתובב בהם מיודענו מן הפרק הקודם, ‘העגלון’. אך הסַיד ראה אותם ראיה אחרת. ברור, פנים ומראות שונים לכל עצם בעיני כל אדם.

גברים משופמים בכתנות פסים של משי. כל תנועה שאדם עושה – משתברים הפסים לכמה וכמה כוונים. יושבים שכובים למחצה. משחקים באצבעות רגליהם היחפות, כאילו הן חרוזים. פרחים מאחורי אזניהם. שושנים מקשטות את הבשר הורוד של כבשים שחוטות. מוכרים מאכלים משונים מתוך מחבתות־נחושת חמות. עשירים ועניים יושבים באותם בתי־הקפה. נשים רעולות לובשות שחורים ושמלות רחבות, וכשהן מהלכות אין לראות את תנועת הברכים. זונות בכותנות קצרות וורודות מגלות שוקַים וירכיִם שמתמשכות ועולות למקום חיבורן, מניעות עכוזים, מנפחות את היקף גופן, והן גלויות־פנים. הגברים מדברים אליהן בכבוד ובמאור־פנים. ראה מיני פירות שלא ידע טעמם ושמם. וילאות עשויים מחרוזות למיספרות. גרמופונים בעלי ארובות צבעוניות כפרחים ענקיים. פנאי יש לכל האנשים – כשם שיש גלים לכל מרחבי הים המתגלים לעין ההולך בכל מיפנה של רחוב הפונה לים. כל החוצות נתונים לחיים של אכילה, שתיה, עשיית־צרכים ותאוַת יצרים ללא רדיפה עצבנית אחרי פרנסה. ליהנות עוד היום ממה שיש. ואיך שיש. קבצנים מסלסלים קולותיהם בתחינות, מרחיבים נחירַיִם לריחות מאכלים ערֵבים וצוחקים להלצות ולקולות המשונים שמשמעים הגברים למראה הזונות שברחוב.

הנאלח והנפלא

כששילם לעגלון ראה שנטל ממנו חצי כספו. עדיין לא ידע שיש לעמוד על המיקח. הלך לחוף־הים, פשט את בגדיו ושכב בשמש, בחול החם, ושאף את ריח הים. כשהביט לשמים, בלי לראות את גגות הבתים, נראו לו כחולים־כהים עד שהטילו פחד בעומקם; כמדבר של ריקנות כחולה, שסכנה לנפול לתוכה. לפנות ערב התחיל המון רב לנהור אל חוף הים. רוח החג והמהומה עברה מן הרחובות המסחריים אל שפת הים. מנורות־נפט בפנסים האירו את דוכני־המימכר – גלידה, משקאות קרים ואפונים קלויים על גבעולם. המוכרים מכרו את סחורתם בקולות תרועה, שירה ותנועות, כזמרי־אופירה. את הגרמופונים העמידו על שרפרפים בחול ומזגו קפה בספלונים. חג שאין לו סוף. גם בשמים דבק החג. הוטלו בהם פקעות של עננות, שנצטבעו בצבעי השקיעה והיו דומות למטליות־משי שאורזים בהן מתנות וחפיסות־הפתעה, כאותן שאבא היה מביא עמו מן הירידים.

גברים נכנסים ויוצאים מפתחי הבתים שנשים בכותנות ורודות רומזות מתוכם. ערבי אחד פרש את ה’עבאיה' שלו, פנה למזרח, קרס על ברכיו והתפל בכוָנה בפלבול של עינַיִם – עד שקשה להישיר ולהביט בהן. סמוך לו ישב אחד ואכל מתוך קערית צבעונית. היה משלח שתי אצבעות ואגודלו תחתיהן, חופן בהן קמצוץ מן המאכל ואוכל ביראת־כבוד. ברור, אין הוא אוכל רק כדי לשבור רעבונו.

כשניסה הבחור שלנו להתמתח מתוך עונג של ריגושים שונים, חש משיכה משונה בעור גופו, משיכה שמעלה חיוך. כשחייך, נתמתחה שפתו התחתונה ונתבקעה. כשהסתכל במראהו באחת המספרות, ראה לתמהונו שהוא אדום וקלוי מן השמש, ועיניו ברק משונה להן. נכנס למסעדה והורה באצבעו על מיני קערות־נחושת שמאכלים משונים רתחו בתוכן. אכל בשלוש אצבעות ומחה בפיתה דקה. נהנה ושתה מים, כדי להשקיט את הפה שנצרב מן הפלפלים והרגיש עצמו עומד בשתי רגלים בתוך קסם המזרח, הנאלח והנפלא. כמה שירים קרא על געגועים למזרח הרחוק – אך עד היום לא ידע לאיזה טעם, ריח וחושנות התכַונו באותם שירים. לא ידע שיש צבעים, ריחות וצורות לחיי יום־יום, שיש בכוחם להעיב על כל מה שהמוח והשכל הוגים.

הרים הבחור רגליו, אותן רגלַיִם שהשארנו על השלב השביעי של הסולם, הסתובב בין הסימטאות והבתים עד שרוקן כיסו מכל הפרוטות שנתנה לו סבתא.

כזאת היתה פגישתו הראשונה עם המזרח. כך שוטט ימים על ימים, מחכה להוראה מן המשרד. מכר את שעונו, וזה סיפור שלם. מכר את מעיל־החורף החדש שתפרו לו בביתו – זה סיפור שני. עורו החל להתקלף מעליו, שכבה אחת, ואחר־כך גם החדשה. עיניו הוסיפו להפיק ברק משונה, ועדיין הוא סבור שנתגלה לו פה עולם סמוי, שובב ותוסס, ללא פרובלימות.

רעב ועזוב היה מהלך בסימטאות עד שיום אחד שם עליו עין סַיד שהצטרך לעוזר. כך נעשה הבחור שלנו סַיד בשכונה החדשה. מקשקש בשני פחי־סיד, עבד ברצון, כשהוא שר לו: ‘השמש עולה וגם יורדת, ואני בכלאי חשכה’ – במיטב הטנור שלו, בתוספת של ‘אוי’־אוי’ אחדים לשם הגברת הרגש. התקין סוליות חדשות לנעליו. והנה כך אנו מוצאים אותו עומד על השלב השביעי של הסולם. רגלו הימנית אינה רוצה לנתק את עצמה ולרדת, ואוי, אוי! – מסתכל בחלון זר ורואה את רחל תחת המקלחת.

רחל במקלחת

רחל עמדה תחת מטר המקלחת, בתוך האמבט. טיפות המים התנפצו על גופה וקפצו ודבקו בדפנות האמבט. שם החליקו כשהן מצרפות לעצמן טיפות נוספות, התעגלו וירדו בקוים מזוגזגים, כאילו היו בעלות־רצון כבעלי־חיים, אל תחתית האמבט. כפות רגלי רחל שעמדו במים נראו בהירות יותר משאר חלקי הגוף, וקו המים שנתסמן מעל לכפות רגליה היה כצמיד דקיק של אור.

רחל בת השש־עשרה היתה במיטב פריחתה. לא אתחיל בתיאור אבריה (כמה זמן עוד יעמוד הסַיד על השלב השביעי?), אך במובן התמונתי נתגלה מראה כזה: גוף הנערה היה שחום וורדרד. זה המרכז. גופה הרטוב נוצץ בבליטות אבריו בברק תכלת. שערותיה הרטובות גלשו כבדות, ככבסים שהוצאו מתוך הדוד, והיו הכתם הכהה ביותר במראה. אשר לרקע: קירות החדר היו מכוסים מרצפות־חרסינה, והן ודפנות האמבט צילמו את גופה של רחל, אך בסולם־צבעים אטום, כאילו הסתננו בעד דוק לבן.

פתאום הרגישה רחל שזרימת הטיפות שעל ערפה נחלשת. טיפות גדולות ודחופות נפלו בבהילות – והמים פסקו. הרימה ראשה והביטה בצלחת־המתכת המנוקבת של המקלחת. טיפות־מים בודדות הסתובבו בשולי הצלחת כתרות אחר מקום נוח לצנוח ממנו למטה. הסתובבו הטיפות ימינה וחזרו שמאלה ועדיין לא החליטו. רחל מפנה ראשה לפי מהלכן. עיניה שהיו מורמות גילו את עביים של העפעפים העליונים שהסתמנו בקוים דקים וחדים כאותם שאנו רואים בתמונות המַדונות הנשואות עיניהן לשמים. פתאום ראתה רחל את הדמות בחלון ופרצה בצעקה.

הסַייד שעמד רכון בחלון הרים את רגלו הימנית; היא הסכימה לזוז ממקומה הקודם. (הוי, רגל טריפה – למה הסכמת? ואם אגיד שהיה הסַיד קצר־ראיה, כלום יש בכך כדי להקל?) הרגל השתחלה דרך החלון, לאחר שגילתה את סולַית הנעל המתוקנת, ונשארה תלויה לפנים החדר, ובעליה רכוב על האדן. רחל צעקה שנית; מעדה ונפלה מתעלפת באמבט.

אותם רגעים שהסַיד הביט בחלון לא ראה את ה’מראה' כפי שאני תיארתי אותו. אותם רגעים היו לו כאילו עומד הוא תחת הצלפות של שוט. איזה גודש של מחשבות נגדש במוחו:

– אז זהו, כשזה באמת! לא מפלי־בשר תחת עינים צבועות בכחל. לא מעשיות טכניות של ידי נשים מנוסות. צניעות של יצירה: פשטות, טוהר ונביטה. מה המראה זה למול מה שלמד בימים האחרונים כש’גילה' ונשטף באלף לילה ולילה של יפו. ואחרת לגמרי! למקור: אמנון ותמר. הוי הצל הירקרק שבמשקעי־הבטון היורדים! טוהר אור הירח! הוא נראה בעיני עצמו מזוהם, בעל עור מתקלף, שפה מבוקעת, ואיך נשתלפה לו הרגל מעבר לחלון! ואיך ליַשב זאת עם תרבותו ורעיונותיו וה’רזולוציות' השונות?

כך, רכוב על אדן החלון ומפלבל בעיניו, מצאו האנשים את הסַיד כשנכנסו לקול הצעקות לחדר־הרחצה.

– מה אתה חולם! קראה אליו אמה של רחל שחשב אותו שהוא אחד מאלה שבאו לעזרה.

– קח אותה ברגלים.

אך הסַיד לא שמע ונשאר במקומו נפוח כילד שהוציא עצמו ממעגל המשחק. בינתים השליכו על רחל מגבת גדולה, והשכן, האדון בֶרלין, האם והעוזרת הרוסית של משפחת שיינקין, שגרה בשכנות מקום, טיפלו בהעברתה לספה שבחדר הגדול.

– רחל, מה קרה לך? – קראה האם בקול רם באזני בתה.

רחל התעוררה, פקחה עינים בהולות, ובהרמת אפה הקטן שהצטמק מחיורון הטתה אותו לעבר דלת חדר־הרחצה שנשארה פתוחה.

– ואני הטיפשה! – קראה האם ומיהרה לחדר־האמבטיה.

הסַיד עדיין ישב רכוב על האדן.

בידים ערומות

אין ברירה, נשאיר אותו שם ונראה מה ענין האדון בֶרלין. אין צורך להרחיק לכת – הנה הוא פה צועד בחדר הגדול שבו עומדת הספה ורחל עליה.

האדון בֶרלין התנועע בחוסר־מנוחה. משך בכתפיו משיכות קצרות של חוסר־מוצא, והדבר גרם להסערת קמטים קטנים ורכים במעיל־הקטיפה האפור שלו, ועיפעף בעפעפיו מאחורי משקפיו. הביט בפיזור־נפש על הצילומים התלויים על הקיר. האנשים המצולמים מחזיקים יד אחת על עמוד של גבס, ועליו מונח ספר מכורך ששייך לצלם ואיש לא קרא בו. לכולם פנים חלקים – פה, בארץ, מתקמטים פני האנשים מחמת השמש האכזרית. כולם נועלים שם נעלים גבוהות עם טלאי גומי משני הצדדים. באותו מבט הביט גם אל שומר פסי־הרכבת התימני שנקלע הנה בין שאר האנשים לקול המהומה. כשראה אותו, סיכם מר בֶרלין כי השעה היא לאחר עשר. כי אחרי עשר ועד למחרת היום אין עוד תנועת רכבת והשומר משמש בתפקידים אחרים. נכנס גם סבא אחד, שחזר מבית־הכנסת, ושכנות שתים.

הרגשה של זרות אפפה את האדון בֶרלין. הרגיש עצמו כמו צב שיצא מתוך שריונו. במקרה כזה, אצלנו במוסקוָה, היה כבר מצלצל הטלפון והיו באים אנשים בבגדי־שרד נוצצים, היו נשמעות פקודות – והיו משתלטים על הענין: נסיון־אונס! וכאן אין בידינו המכשירים הראשוניים שנצרך להם ישוב להגנתו. הכל משונה ובלתי־נתפס: זה הסַיד אינו מנסה כלל לברוח. יושב לו כעת על המדרגות כאדם שהכין עצמו לחכות באורך־רוח. כאילו יושב הוא במסדרון ומחכה לתעודה שתיחתם. שם יש לפושע צורה של פושע. ופה? – מה לעשות? – שאל האדון ברלין את עצמו כשהוא לוחץ ומרפה את המלחצים העדינים של משקפי־הזהב שלו, וכמו בכל שעת מצוקה הבאה עליו בארץ זו, שומע הוא את דברי חותנו הגביר: אני מתרה בך שאתה וצילה שלי תאבדו בתוך אסיה הפראית! ורואה בדמיון את אצבע ידו של חותנו מתוחה באיום של התראה. היא בולטת מתוך החֵפת הלבן והנוקשה שנשמט מתוך התרגשות ממקומו, החליק ויצא מתוך השרוול וכיסה את כל כף היד – מלבד האצבע הבשרנית הפשוטה.

מה שהיה בעל המלון ביפו לגבי הבחורים שבפרקים הקודמים – היתה אצבע מושטה זו לגבי האדון ברלין. אצבע זו שואלת אותו פעמים הרבה: למה באת? הלא יכולת לחיות ברוָחה, בכבוד ובעושר במוסקוָה. לאן לקחת את צילה ושתי בנותיה אדומות־הלחיים? חביבי, זה אינו צחוק! וכי אתה בידיך אלה תוכל לחרוש כאותו איכר מצחיק, טולסטוי מיוהד, שמצויר על תעודת הקרן הקיימת? מי הפריע לך לקרוא במוסקוה את אנדרייב או גורקי. גם לאדון ברלין קשה לענות על שאלות. הוא חייך ושתק, והוא פה, וכל יום עומד במצבים משונים ומיוחדים, ללא חסות ממשלה או ציבור מאורגן. זה הדבר! גם כעת כך: אמה של רחל, עטופה בסודר, מהלכת בחדר אנה ואנה כאשה שמחכה לצאת הכוכבים כדי שתוכל להעלות אור. האנשים שהתכנסו בבית מתחשים ומהססים אם להתפזר ולשוב איש למלאכתו, וכולם נעצו מבטיהם, כמובן, באדון ברלין.

האדון ברלין, אדם אינטליגנטי ובעל־נכסים, היה בשכונה זו כנציג ההגינות, והמחשבה הסבלנית, וציוני טוב. ארונות הספרים שלו שהשתרעו מן הרצפה עד התקרה היו מהַוים רקע יפה של צבעי כריכות, גבות ספרים ואותיות־זהב, מאחורי גבו של האדון ברלין. רקע זה היה מעורר יראת־כבוד בלבו של אדם שבא לדבר עמו והיה מנמיך קולו, יהיה מי שיהיה. כך כיוָן שרוב הספרים היו ספרות יפה, היה האורח, היודע זאת, מתבל בבת־צחוק קלה את הבעת פניו. הכל העריכוהו כאדם נכבד ואיש ראה מלאו עולם ויודע בודאי מה יש לעשות במסיבות שונות.

האדון ברלין הביט בעד החלון וראה גבות־גבות של גבעות חול שמסביב לרחוב אחד־העם. כמו גבות של צבים – חשב. איזו שממה! ומי אמר שאני איש־מעשה? כלום אפשר להחזיק בידים ערומות שפוד־ברזל מלובן. הרצון לגור בשכונה נקיה עם גינות מעורר למעשים נוספים. היה טוב לו היו לנו שוטרים משלנו. במכנסַים לבנים וחולצות־תכלת. חייך לעצמו. פתח את הפה להגיד משהו, אך עוד לא ידע מה לאמור, לכן בלע אויר כמפזם לעצמו. חש במבט עיניו של שומר־הרכבת התימני הנעוצות בו; עינַים־שקדים מבריקות בשמחת־חיים סמויה. התימני לָאט:

– עד שהועד יתיַשב בדעתו, אולי נושיב אותו בחדר?

– תקחו, – אמר מר ברלין בקול בטוח כשהוא מַפנה את גבו אל החלון

– תקחו אותו לחדר המזכירות. – והורה באצבעו אל עבר הסַיד.

מיד נשתררה בחדר אוירה טובה. אותה תחושה יש לרגל העולה לאחר לישה בחול על כביש מוצק. יש קרקע לצעוד עליה.

בזה תם תפקידו של האדון ברלין בסיפורינו זה, ושרשרת המאורעות הפליגה ממנו והלאה.

המזכיר

זזו. כדי לקצר את הדרך הלכו באלכסון דרך מגרשי־החול, מפינת רחוב אחד־העם אל מגדל־המים שבשדרות רוטשילד, מקום שכיום עומד עליו לוח־הזכרון למיַסדי השכונה. בראש הלך שומר־הפסים, אחריו הסיַד שעדיין לא הוציא מלה מפיו, אחריהם העוזרת הרוסיה, של משפחת שיינקין. עליה הוטל למלא ברוסית מה שהחסיר בסיפורו התימני לכשיסיח את כל הענין למזכיר השכונה. היא פילבלה בריסיה הלבנים ולמען הרגעת עצמה לא פסקה מלמלמל: בוזֶ’ה מוי (אֵלִי). השיירה הלכה ומקשיבה לגרגרי־החול שהתדפקו על נעליהם. שומר־הפסים תר בעיניו וראה מרחוק את השרברב ועוזרו המטפלים בצינור שפקע.

עוד מעט וחיי השכונה ישובו לתיקונם. שתי הקשתות שנותרו חרותות בחול גם הן תיעלמנה בעוד יום־יומַיִם. אך רגע זה, על מצעד זה, יסופר בדברי־הימים: מפר שלום־הציבור הראשון, והוא אחד משלנו, נתפס ומובל למשפט של זו השכונה. אך מכאן מתחילה המבוכה.

אינני אומר לתאר את פני המזכיר שהיו שרויים תמיד בתנועות חפזון. אך משקפיו – את משקפיו – יש לתאר. זה לא היה מזכיר, כי אם משקפַים. מתוך התמיהה גדלו אלה כצלחות. הן התנועעו ככפות־מאזנַים. הבריקו בתמיהה ככתונת־לילה לאור זרקור. הבהיקו מתוך מבוכה ואיבדו את שקיפותן. אי אפשר לראות בהן משהו. הן גימגמו, היו כעתון שהדפיסו עליו פעמַים: יש שורות, יש מלים, אך אינך רואה בהן כלום.

– טוב מאד, טוב מאד. – אמר המזכיר לאחר ששמע והקשיב לכל הגימ"לים והפסוקים מן המקרא שהשמיע השומר התימני.

– טוב מאד, טוב מאד. – אמר המזכיר לאחר ששמע והקשיב לכל הגימ“לים שיצאו רפויים כה”אים מפי הרוסיה הפרֵובסלַבית בעלת עיני־התכלת.

– ודאי שטוב, – הוסיף להרהר. – מרואה־חשבונות נעשיתי מזכיר. כמזכיר נעשיתי בקי בצינורות ושכבות־קרקע… אך להיות שוטר, לארגן ברגע אחד בית־אסורים, כדי להושיב בו אחד משלנו – לא חלמתי (מה היו אומרים על כך אחי הבכור וסבא לו ראו אותי כעת?).

אצבעותיו נקשו בעצבנות בסרגל־מהנדסים שעל השולחן. אילו הסיר משקפיו ודאי שהיה נרגע במקצת, משום שהיה חדל לראות והכל היה מיטשטש ונעלם באיזו תמיסה של חלב שהחמיץ. אך הוא לא הסיר אותם, כי אם הביט אל חרוט הצמר האדום, התרבוש, שניצב בקצה השולחן. צריך שיהיה תרבוש במשרד, שמא יבואו פקידים תורכיים. צבעו החריף של הכובע, צורתו הנוקשה, היו יוצאי־דופן לעומת הסובב אותו. הביט אל שוט־השֵער שהיה מוטל על הספסל. זה היה מטאטא־שוט עשוי שער לבן, בעל ידית־שֵן כדי לגרש זבובים (אירופי נכבד מחזיק אותו בידו בעברו ברחובות יפו). הביט שוב אל הסרגל, מין סרגל המורכב מכמה סרגלים, ואחד מהם יכול תוכל להאריך ככל שתרצה, ויש שם גם מסגרת קטנה המוסעת מטה ומעלה. כל העצמים האלה לא נסכו בו בטחון. כל אלה זרים היו לו, ולא היו בבית אבא. הרי הוא רואה־חשבונות. כותב כתיבה תמה, ולא עוד. ועתה יש לאסור את הבחור הזה.

– נו, – אמר, – תשב!

אך הסַיד ישב מכבר על הספסל שליד החלון.

המזכיר התקשה כיצד לקרוא לסַיד. התימני הציג אותו בתורת ‘זה הממזר’, ומריה פיודורובניה כינתה אותו ‘מולודוי צ’לוביֶק’ (איש צעיר). – נו, – הוסיף המזכיר, – מה שמך? – ומיד הרגיש עצמו בטוב. נדמה לו שמצא דרך ושוב אינו תועה סתם. כך תמיד נפתחת חקירה.

שהגיעה שעתו של המזכיר לסגור את המשרד, אמר לסַיד באידיש:

– ובכן אתם נשארים כאן ללילה.

דבר עברית, – ענה הסַיד.

– טוב. טוב. השומר יביא לך הנה מזרן, וגם ארוחת־ערב. ותגיד לשמור שיקח אתו את מפתח החדר, לאחר שיסגור אותך. את תרצה צרכים קטנים, תוכל דרך החלון, ואם תרצה גדולים – תסתדר איך־שהוא עם השומר. ואם ישכח להביא את המזרן שלו, תגש לביתו ותזכיר לו. אני נועל אותך – ואת המפתח אמסור לשומר. לילה טוב! – אמר והלך אל ביתו של ראש הועד לספר לו על הפרשה.

על ביציות

סוף־סוף נשאר הסַיד לבדו. השעין את מרפקיו על החלון והביט בחוצה. אף כי היה בחדר המזכירות, עדיין הרגיש עצמו עומד על הסולם וסופג מהלומות בלבו. מה היו אומרים חבריו לויכוחים תיאורטיים על הסוציאליזם – לו שמעו על עולם האגדה במזרח ועל הצצה בנערה בחדר־הרחצה הגורמת לו לשינוי־ערכים, אולם למה נשתלחה הרגל הנאלחה לתוך החלון?

מיום שנשזף ושפתו נתבקעה כאילו שם גחלת על פיו, נתפס בפראות לחמידות ולקסמים שלא ידע עליהם ולא שיער מציאותם. שמא הוא פורע חובות של יצרים כבושים, של קודמיו ושלו, או שנעשה חזיר סתם? וכמצדיק את עצמו חייך חיוך עקום והחליט שבכלל אין מעשי האדם מעוגלים כפי שהם נראים לעין. לולא פסקו המים מן הברז (ואולי נוסיף: משום שהפרדות נבהלו מפני תרועת הקטר בשם תעלולו של המסיק) לא היה יורד בסולם, הכל היה כפי שהיה והוא היה חוסך עלבונות מעצמו ומאחרים. מכיון שהגיע ל’לו' נתקררה דעתו והוא החל להביט סתם מן החלון. השמש שקעה בין עננים שנתארכו ודמתה לביציה שחלמונה נשתפך ורוח קלילה החלה לנשוב, סמוך מאד לקרקע, והפריחה גרגרי־חול בודדים.

נמשיך בסיפור ללא סנטימנטליות יתירה, משום שבמנעול התחילה להתחכך לשון המפתח, הדלת נפתחה ונכנס השומר והביא חצי ככר־לחם, פילפל חריף ובצלחת ביציה שחלמוניה נשתפכו.

בעצם, אשת ראש הועד היא שקיבלה את כל האינפורמציה הביוגרפית על הסַיד מפיו של המזכיר. כיון שראש־הועד היה ביפו עסוק בעסקיו בנמל, סח לה מזכיר את כל שעלה בידו להוציא מפי הסַיד, והלך לו.

עם ערב ניגשה אשת ראש־הועד אל החלון לחזות כהרגלה בשקיעת החמה. במקום בודד זה שקיעת החמה היא מחזה שתענוג להביט בו. ראתה את השומר התימני יוצא מחדר־המזכירות. נזכרה בסַיד הישוב שם והביטה בסקרנות אל השומר. ראה השומר את מבטה, וכדי להשביע סקרנותה אמר:

– נתתי לו אוכל.

– ומה נתת לו?

– פילפל חריף וביציה בשמן־זית.

– פילפל חריף? – תמהה.

– וכי יש מאכל אחר טוב ממנו? – שאל.

למחרת היום, בצהרים, עמדה אשת ראש־הועד במירפסת והביטה כה וכה, אך את השומר התימני לא מצאה. נכנסה לביתה ויצא מתוכו כשהיא נושאת בידיה מגש מכוסה במפית. ירדה במדרגות, ממצמצת בשפתיה מתוך מאמץ־זהירות שלא לשפוך את הנוזלים, ומגששת בחרטומי נעליה את המדרגות, שהמגש הסתירן מעיניה. עברה את כברת־החול ודפקה על דלת המשרד.

ליד השולחן ישב המזכיר. כשראתה את המשקפַיִם, נרעשה במקצת, שמה את המגש על השולחן בין הסרגל המשונה והניירות.

– ודאי – אמרה אל המזכיר – רגיל הוא למאכלים של בית־אמא, – ושלחה מבט בוחן אל הסַיד.

כשיצאה, שלח המזכיר את ידו, הרים את המפית שעל המגש. היתה עליו צלחת מרק־איטריות, וצלחת בשר מבושל וגזר בצימוקים.

לא כמו אצל הסבתות שלנו

חשבתי לספר בקצרה על ביקורה של הגברת דיזנגוף – אך לא אהיה שלם עם עצמי אם לא אספרו כהלכתו. הוא לא כל־כך פשוט.

דרכים שסבתות שלנו היו עושות בהן את מעשי־הצדקה היו כנראה מורכבות פחות.

הגברת דיזנגוף הביאה עמה למשרד ריח בושם דק שנדף מבגדיה. צעיף דק מאד ושקוף כיסה את פניה מפני השיזוף. נתחייכה חיוך אינטליגנטי כשל אדם שקרא את כל הספרים שקראנו אנחנו וגם הסַיד, ושאלה:

– מן אָיִן אתם?

רגע ראשון התפלא הסייד – מה הריח העדין הזה? לא ריח גלידה, ולא ריח מיספרה – ריח שהסתלסל ונכנס לאילו תאי־מוח לא־רגילים.

רגע שני החמיר פניו, ושלא כהרגלו, בהבעת־פנים של תינוק שנתפנק, שלח בה מבט־רשע, מבט של משני עברי המתרס.

דמותה הרכה, מבטה החמים שהסתנן בעד הצעיף, הם שהקשיחו את לבו. הוא הבליט את שפתו העליונה בעקשות והחליט שלא להיות מנומס או מתחטא בשום פנים.

– הכל כבר רשם המזכיר, – אמר.

כל דברי ההבנה, האמהות ומוסר־ההשכל החבויים – שהכינה הגברת דיזנגוף בזהירות ובטוב־טעם – נשארו בגרונה, צרורות בשלמות כמכתב שהוחזר.

הסַיד הישיר להביט בה וחשב:

– לא אתמוגג מן האינטליגנטיות והאמהות שלה. אני נטרף באוריינט הזה מגורה ורעב, כל הקסמים שאני עומד על טעמם במקום הזה שוברים אותי ונראים לי בלתי־מושגים לי – רעב, מלוכלך, עם רצון משונה להכעיס ולמרוד (במה? לעזאזל, במה למרוד?), ואין בכוחי להשתלט על עניני – וזו – – ריחות בושם, רכות, הבנה, והכל מסוד וקבוע – –

– תודה, – אמר וחיכה שהגברת תסב אליו את גבה.

הסַיד פנה לעבר החלון ומשך בתלתל שבמצחו:

– למה הייתי כזה? איך אוכל להביט אחרי זה בעיני אחיותי שברוסיה?

מסביב למיחם

באותו לילה היתה ישיבת ועד־השכונה בבית רעש־הועד. הרי בחדר המזכירות היה פרוש המזרן והאסיר שטוח עליו. לכן נערכה הישיבה בבית ראש־הועד. לפי צעדיהם של חברי הועד שעלו במדרגות המירפסת ידע המזכיר לרשום את שמות הבאים. בכתבו המסולסל כתב מאותם השמות שחקוקים כיום באבן־הזכרון שבשדרות רוטשילד. המסובים ישבו אל השולחן הכבד, נפוח־הרגלים. איש־איש נשף כדרכו והסב בכסאות גבוהי־המשענת – וצירף את עיניו למיחם שניצב על שולחן. בעלת־הבית מזגה את התה (אל תשכחו את החיוך שלה). מהם שסובבו את הכפית בתוך הכוס מימין לשמאל ומהם סובבו משמאל לימין, מהם לקחו קובִיַת־סוכר אחת ומהם לקחו שתַיִם. האדון לב הזקן לקח שלוש. בכל כוס הבריקה הכפית בנצנוץ אדום, מרגיע כאור הגחלת במדורה. על כל המסובים נפל צל אור המנורה תחת אפם, על שפתם העליונה. מסביב למנור־הנפט התלויה ריפרפו פרפרי־כרמים כבדי־כנפַיִם. האדון לב הזקן הביט בהם בעיניו העֵרות כשהוא מתנשם בקול.

שאר המסובים הביטו בלי משים אל המיחם שעל השולחן. בו נצטלמו כל דמויות המסובים, בצורה מבדחת, מוארכים וממושכים. כשהיה מי מהם מדבר נראה פיו מתמשך כמעט לכל גובה המיחם; כשהיה מי מהם מרים יד – היתה היד כובשת את כל שטח המיחם, ובעליה נראה כגמד המשלח יד ענקית. אף אחד מן המסובים לא חשב שגם חברו מסתכל מדי פעם בראי המיחם, אך כל אחד היה נותן בו מבט חטוף מפעם לפעם.

בהמשך הישיבה, משהגיעו לסעיף הסַיד, חכך המזכיר בגרונו ופתח בקול מחודש. כשהחל לספר על רגלו של הסַיד שנשתלחה לחלון חדר־הרחצה התקשה בסיפורו, כיון שנדמה לו מתוך שטף של מעשים אחרים וטובים שעשה, כי חובתו בזה גם להוכיח את טיב המעשים שהוא מספר עליהם – אך ענין הרגל שנשתלחה לא ידע מה לעשות בו.

– אז הוא מרים אותה, זאת אומרת הסַיד, זאת אומרת את הרגל, – גימגם המזכיר. – ואני יודע למה? היא נכנסה לו בחלון. זאת אומרת הרגל. ו… ולא קרה כלום. הם ישובים במזכירות.

– מי? הבחור עם הבחורה? – שאלו כמה קולות.

– לא. זאת אומרת הבחור עם הרגל! – ענה המזכיר.

– עם שתי הרגלַיִם, – תיקן את עצמו.

לו היה לו הסרגל המשונה בין אצבעותיו, אפשר שהיה מונע מעצמו את הגמגום.

מר לב הזקן הפסיקו ואמר:

– מה יש לדבר. למשטרה התורכית לא נמסור אותו. ננהל את ענינינו בינינו לבין עצמנו. אנחנו ציבור, וציבור צריך שיהיו לו בידיו כל היסודות שהוא נצרך בהם לשלומו. אם חלילה יהיה צורך בבית־כלא – –

– מה אתה מדבר על בית־כלא? – קרא מר איזמוז’יק וידו הלבנה מתפשטת על כל שטח המיחם. בית־חולים יש לנו כבר? מה חשוב יותר? – בכלל, – אמר מישהו אחר שדמותו זזה בתוך המיחם, – הענינים נעשים רצינים. קורים כבר אצלנו דברים שרק ממשלה צריכה לטפל בהם. לטפל במעשה פשע זה כבר – – סוף־סוף אין לנו סמכויות רשמיות, אנחנו לא ממשלה וכל אותם הדברים. ואם נעבור את הגבול אז… אני לא מפחד, אבל… שלשום ראיתי, נתנו ‘פַלאקות’ לשיך אחד, והקונסולים שלנו הם לא תמיד… קשרו לו את כפות־הרגלַים אל מקל והפכו אותו. זקנו של השיך נגע באדמה. הרביצו בשבטים בכפות־הרגלים. זה היה ליד מדרגות בית הממשלה, וזה לא הצחיק.

– כשהתחלנו, – המשיך הזקן לב, – חשבנו על בתים, גינות ומים, גני־ילדים, בית־כנסת, בית־עלמין, – אך לא חשבנו שנצטרך לספק לעצמנו גם שאר מוסדות מעין אלה. אבל כל צעד מחייב גם צעד נוסף. הכל כאשר ידרש, – ועדיין הביט אחרי הפרפר שביקש לעצמו מקום עמידה ועוד לא החליט היכן הוא המקום.

בחשו המסובים בכוסות התה – ולא ידעו שציבור קטן זה פסע בזה הרגע פסיעה גדולה מעבר להקמת מוסדות־חסד בלבד. נמנו וגמרו לחלק את המחסן שליד משאבת־המים לשנים. לקבוע בחלון סבכת־ברזל ומנעול לדלת. נשמור שם את צינורות הברזל (יש להעמיד שם ספה). והמזכיר רשם בפנקס את ההחלטה שנתקבלה. הלא היא כתובה בספר ההחלטות שנשתמר מאותם הימים.

– אל תשכח – אמר ראש־הועד למזכיר – לקנות פנקס מיוחד ולרשום בו את יומן האסורים – אם חלילה יהיו לנו.

השוָאה

למה היו דומים אותה שעה חברי ועד השכונה? למה הם דומים?

ודאי שהיו דומים לקבוצת נמלים שהוזעקה כדי לסלק את צרור־האבן שחסם את מוצא המאורה. כולם משנסי מתנַיִם וזריזים.

מי לא ראה מקרה כזה על גבעות החול שלנו?

בכובד־ראש, מתוך שלוה, מניעות הן את קרני־המישוש, דבר המעיד ללא ספק על מחשבותיהן הרבות. תוהות על הצרור מכל צד, מתוך ישוב־הדעת וחכמה של זקנים, מחליטות, דוחפות (יחד!) ומרחיקות את הצרור מן המוצא, הרחק־הרחק. אחר־כך חוזרות ומשקיעות את ראשן בפתח המשוחרר ויורדות לתוכו אחת־אחת לענינה. אחת־אחת לענינה.

בינוניים בגדלם

קרוב לחצות נסתיימה ישיבת הועד. חרקו הנאספים בכסאותיהם כשהזיזום לאחוריהם ויצאו למירפסת הפונה לרחוב. ראו לפניהם את השמים הגדולים זרועי כוכבים וניחשו בחשכה שהיתה כוילון כבד לפניהם את קיומם של תריסרי הבתים הפזורים בחולות, אשר תנים יללו ביניהם כשהם ישובים על זנבותיהם.

זקפו חברי הועד את צוארוניהם, שאפו מאויר הים, השחו את ראשיהם כדי להיטיב לראות את המדרגות. בעלת־הבית עמדה בחלון והחזיקה בידה את מנורת־הנפט הירוקה להאיר אותן. אחד, אחד, אחד, כאותן הנמלים, ירדו במדרגות. איש־איש לענינו. אך מחשבה אחת לכולם. עם כל פסיעה חשבו: הנה השכונה שלנו בונה את קירותיה ומשלימה את מעגל העצמאות שלה. צלליהם נשתברו על המדרגות, אך כשהגיעו והשתטחו על גבעות־החול כבשו שטחים עצומים וכל אחד מן האנשים, שהיו, האל יודעים אנחנו, בינוניים בגדלם, נראו כבני־ענק וראשיהם הגיעו עד לשם, לראשיתו של רחוב הרצל. היה להם צורך לחכך בקול בגרונם – כדי להרגיש שהם פשוט כמות שהם.

סוף

למחרת היום התעסקו אנשים ליד מגדל המים. התעסקו בחציית המחסן וקבעו בסבכה בחלון. ליד ברז־המים עמד וטרח בין שני פחי סיד – מי טרח? – הסַיד שלנו. נמנו וגמרו שכדאי גם לסַיֵד את החדר. סִיֵד אותו פעם אחת – המתין עד שיתיבש הסיד וסִיֵד פעם שניה. מהל בסיד מי־ים, כדי שהסיד לא ישתפשף במהרה, מיצמץ בעיניו אל בוהק הסיד הכחלחל שהלך והלבין והימהם לעצמו, בקולו הטינורי: ‘אוי, אוי, השמש עולה וגם יורדת ואני בכלאי, אני חשכה’, וחש שהענינים שבים למסלולם. צרר את המיברשות והפחים ויחד עם קרובו, שנקרא מאחת ממשובות הדרום, ובא וערב לו (ולשתי רגליו) – עזבו את השכונה.

גם הסַיד עשה בה את חלקו.

---

שתי כפות למאזנים

מאת

נחום גוטמן

יום שרב

איזה שרב! כאילו מחו בסחבה את כל המראה. מה שנשאר במטושטש זהו כל מה שנשאר. העולם – מין עיסה צהבהבת, חלקים ברורים, חלקים מטושטשים. הכל איבד את צבעו: הפרדסים להם צבע אפור זהום, הבנינים הבהירו והצהיבו. רק עכביש בלובן מסַנוֵר.

ואיזה כביש! הכביש, שהיה עשוי אבני־סיד מהודקות, משתרע מקולקל ומפורר כדי כך שנהפך לאבק לבן. שכבת אבק בעובי של עשרים סנטימטרים. מעמידים רגל והיא שוקעת בו עד מעבר לנעליים, ואם עברה הרגל מחלקים מוצקים שעדיין נשתמרו כאיים בכביש ודרכה לפניה – שקעה במהמורה מכוסה אבק, עד מתחת לקרסוליה. מוציא אתה אותה – הריהי מעלה ענן אבק שנשאר תלוי זמן רב באויר הדומם. אדם שעבר בכביש פניו לבנים כפני טוחן; והברושים שליד הכביש לבנים מאבק. היתה שעת מנוחת־צהרים. ישבנו בצל בנין חדש, בקצה רחבו הרצל, דרך יפו. סיימנו את ארוחתנו והסתכלנו בחלל. העינים הצטמצמו, השאירו רק סדק צר והביטו בחוסר־ענין אל ה’כביש' הריק.

קול מתוך המטריה

הופיע בכביש ערבי רוכב על חמור. הוא היה לבוש כתונת־פספסים של משי צהוב נוצץ ובידו מטריה שחורה. קישקש בלשונו ללא הפסק כדי לזרז את החמור והניף ללא הרף את רגליו היחפות שהיו נתונות בסנדלים. פלא, הסנדלים, שנאחזו רק באצבעות רגליו לא נשמטו. החמור קטן־הקומה השפיל ראשו כאילו מפני כובד אזניו הארוכות, החליף במהירות רגלַים זריזות שנשתלחו כאילו מחשש התמוטטות, העלה מאחוריו ענן־אבק שנמשך לאורך הכביש, כעשן משרפת־סיד. החמור עלה וירד במהמורות הכביש, והמיטריה השחורה ונפוחת־הכרס עלתה וירדה כמַצנח המגשש להיצמד אל הקרקע.

כשקרב הרוכב אל שער הפרדס הערבי, שיהיה מולנו וגבל עם הכביש, שלח את ידו הפנויה מתוך המטריה ואמר:

על השער הזה שמשמאל דפוק, והאלהים יתן לך מבוקשך. קרא לרחמים הרדומים בלבבות חסודים. דפוק בידית־הברזל. זה השער.

אמר ונעלם, כי ענן־אבק כבד היתמר מבין ארבע רגלי החמור, עלה וטישטש את כל המראה. וכשנתבהר – התרחק הערבי למיפנה הכביש ונעלם באויר הצהוב של השרב.

עוד שמורותיו מעפעפות לנער מעליהן את האבק הסמיך והנה נסתמנה ליד השער דמות אחרת של ערבי לבוש גלימת־צמר חומה ומצנפת כרסנית לבנה לראשו.

העיוֵר

הערבי פנה לשמאלו וגישש בידיו, שהיו פשוטות לפניו, את קיר־האבנים. הלך וגישש והתקרב אל עבר השער הגדול. ערבי נמוך־קומה היה, אך בעל גוף איתן. פניו השרועים המרובעים היו מורמים אל השמים והבליטו עיניים פקוחות לרוָחה, לטושות ועיוְרות. שפתיו העבות היו מפושקות ומכוסות קצף לבן שנתיבש בזויותיהן. זקנו מלוכלך בשיירי דַיסה. בצוארו הקצר והחזק בלטו עורקים משורגים. ידיו למודות־המישוש פשקו אצבעות קצרות, שכריות מפותחות בקצותיהן, עברו במהירות מגבשושית לגבשושית שבאבני הקיר המחוספס, עברו על־פני הרוָחים שבין אבן לחברתה. רגליו היחפות, הלבנות מאבק, מפושקות אצבעות כרגלי האוָז, הולכות אחרי תחושת ידיו. תנועות ההתמצאות היו מהירות כתנועות העגל הנולד בחפשו בשפתיו את עטיני הפרה. מצא את השער הגדול, גילה בו את הפתח הנמוך, הרכין עצמו כדי לחוש מה גובה המפתן, שכן ידע כמה להגביה את רגליו לכשיכנס בו; שלח את ימינו ותפס את גולת ידית־הברזל ופניו חייכו: נכונו דברי הרוכב על החמור.

העיור עמד רגע לפוש ולא הרפה ידו מן הידית. האבק שהשאיר אחריו החמור נמוג וריח אדמת־פרדס טובה עלה מעבר לחומה. הבטנו בו בסקרנות; רצינו לראות מה יהיה הסוף להתחלה כזאת מאלף לילה ולילה.

איש־איש מאתנו התישב דרך קבע במקומו וסלי המזון עומדים בין ברכינו. ברוך האל הממחיש לעינינו אגדות־ילדים ביום שרב צהבהב.

העיור שלח מבין שפתיו העבות לשון רחבה והרטיב בריר מרובה את שפתיו המאובקות. מיצמץ בעפעפיו, קימץ את שפתיו והבליטן כמבטא שורוק, דפק בידית־הברזל שלוש פעמים, ובקול חזק ונעים, כמי שרגיל בקריאת־תפילות, פתח פיו ואמר:

– בשם האל הרחמן שציוה לנו לעשות חסדים – פיתחו את השער להלך עיור ואביון. שומר האל חסד ליראיו, מלאו חפנים לעושי דברו.

שער הפרדס

קולו עבר מעבר לגדר הגבוהה והתפשט בין צמרות עצי־ההדר. נדמה כאילו התעוררו מאותו צד סימני־חיים, נשמע קול הקשת דלי וטפיחת רגלים יחפות על רצפה רטובה. טפיחות רגלים צעירות קלות־תנועה – משיבות־נפש כקול טיפות המַים הפורטות על בריכה. העיור הרחיב נחירים ועל פניו השתרעה שחקה רחבה שהשטיחה את אפו והפילה טיפת ריר שהיתה תלויה על שפתיו התחתונות. דפק וקרא:

– בשם האל הרחמן שחלק מחינו לנעורים – כי לבותיהם תמימים וצעדם מהיר למעשי־חסד. פיתחו השער לעיור ואביון.

הפרדס הזה, שהיה גדור גדר גבוהה, עמד מול השכונה החדשה שלנו שהלכה ונבנתה. מאחורי הגדר השתרעו פרדסים רחבי־ידים ודקלים זקופים וגבוהים, שפרשו כפותיהם על רקע השמים כזנבות של טוָסים. מתוך הפרדס עלו קולות קצובים של משאבות־מים ובתעלות בנויות שהשתרגו בין העצים שטפו מַיִם קרים פזיזים. חרחור גמלים, נעירת חמורים, קרקור תרנגולות ונביחת כלבים היו נשמעים מתוך החצר הסגורה. השער הגדול והאדום היה נעול תמיד וסגר בפנינו על העולם הירוק, שגבל עם גבעות־החול של תל־אביב. הנכנסים בו היו דופקים זמן רב בידית־הברזל עד היו נענים. אז היתה נפתחת הדלת הקטנה שבתוך השער ונסגרת אחרי הנכנסים. היו נכנסות בו נשים רעולות לבושות־שחורים, מרימות את שמלותיהן הארוכות ברשרוש של משי, כדי שרגלן תוכל לעבור את המפתן הגבוה. לפעמים יצאו מתוכו גברים משונסי־אבנטים צמר צבעוניים, ופרחי־פיטנה ריחניים נתונים להם מאחורי אזנם. הפרדס הזה היה בעינינו כמין פרק שהוצא מאחת מאגדות של אלף לילה ולילה. וכמו כל אגדה המתנכרת לחיי יום־יום הסובבים אותה – היה גם הוא מכונס בתוך עצמו. הפרדס הזה היה היפוכו הגמור של הלך־החיים בשכונה החדשה, שהיתה פתוחה ברחובותיה לכל ארבע הרוחות ומיושבת אנשים שונים מארצות שונות. הנה לכן ישבנו עתה והבטנו בסקרנות אל העיור והשער.

קולות

אזנו של העיור למדה להבדיל בין הקולות והעמידה אותם על שנַיִם: קולות שמגיעים מן הפרדס ועובדיו וקולות שבבית ובחצר. הוא ויתר על הפרדס, על קול משאבת־המים, על קול המים היוצאים בשצף מתוך הצינור הראשי, על קול שרשרת־הברזל הקשורה לרגלי חמור לוחך עשב שגדל ליד שפך הבריכה, על קול נקישות המעדרים, הפותחים או סוגרים את זרם המים אל צלחות העצים. אזנו הצטמצמה למשפחת קולות אחרים: קול עמום ומתכי של טס־נחושת גדול, אשר בשעת הרמתו שוקעת תחתיתו הרפויה במקצת ומשמיעה מעין המהום של תוף. קול של כפות־מתכת המשתחקות זו בזה כשמחזיקים כמה מהן ביד אחת. קול של מים המבעבעים מפי הכד. הקולות נהפכו בדמיונו למראה־עינַיַם והגדילו את הרגשת עָלבונו של העומד בחוץ. ואמנם גופו הפסיד את קומתו, והוא נראה קטן נוכח השער האדום המתנשא.

העיור פתח פיו וקרא:

– הוי בני המאמינים, יפתח האלוהים את לבותיכם לרחמים. תנו מים לצמא, לחם לרעב ומנוח לרגלים כושלות. ישלם לכם האלוהים מאה מונים.

מאחורי השער עלו קולות־פיצוח יבשים, כקול פחמי־עץ שידים מפרקות אותם. הוא קירב את אזנו הימנית אל הדלת. ניחש מה הקול אשר יבוא עתה. הוא קימץ את שפתיו והתחיל להשיב רוח מפיו. מעבר לדלת נשמע קול של השבת־רוח מלווה קולות־נפץ קטנים של פחם מתלקח המתיז ניצוצות. העיור הצטחק וגילה שינים חזקות מפוסקות והחל לנופף בכף־ידו כאשר ינופף מלַבה־האש במניפת נוצות. אכן, גדר־האבנים נעשתה בעיני העיור שקופה כגדר של זכוכית. הוא ניחש את הנעשה והעתיד להיעשות. הרים ראשו והשמיע קולו:

– תבורכנה הידים הרכות המכינות את האש לצלי. אושר היא לבעלה חמדת לבבו. לבה רחום.

קום אַהער, תעל הונה

לא באה כל תשובה מעבר לקיר. הנוסחה המחודשת של השועל והעורב ושל השועל והגפן – ‘לא פעלה’. העיור התישב על מפתן השער בפישוק־רגלים. אדישות אפורה ירדה על הכל. מתיחותו פגה; אגדות מתרקמות בלב ואין עוברות בירושה. בועה ריקה ולא חן של אגדה. מילאנו כד־מים מן הברז, אספנו את חצאי כיכרות־הלחם ושיירי־מזון אחרים וקראנו אל העיור, בבליל שפות שונות:

– די לך – בוא הנה, קום אהער, בֶרִי גְרַזְ’דַנִין – תַעַל הונָה, חוד!

העיוור היפנה אלינו את ראשו והפך מיד פניו אל השער. נשען עליו בשתי ידיו, כנצמד למפלטו האחרון, ולא נענה לנו. הוא שמע מעבר לחומה קול כיחכוחַ גרון וצעדים כבדים. סבר שבעל־הבית נכנס לחדר. פתח פיו ואמר:

– בשם האל הרחמן. כוחותי כלו כעשן. מעבר לכביש יושיבם בני־השטן. מוסקובים, יהודים וכל כת דילהון. הכל כאשר הגיד לו בדרך הרוכב על החמור הקטן: דפוק על השער אשר מול שכונת־הכופרים ורוח נדיבה תבוא אליך כמַיִם אדירים. הן הכל כאשר אמר האיש, אין זאת כי אליך שלחני. הברכה בחלציך. אנה אלך אם לא אליך. אל תשים ריוח בים הרחמים והמתן. אמר הנביא: אל תמנע מרעב לחם.

אל השיך דיבר בשפה אחרת, נמלצת. טען שנשלח על־ידי הערבי בעל השמשיה השחורה – ודאי! סגולה דיפלומטית לו לעיור. אך גם קריאה זו נשארה ללא מענה. מעבר לשער עלה ללא הפסק כקול הטם־טם המהיר – קול קציצת שום, בצל ופטרוסילנון על קרש־עץ. העיור, כנראה, הוציא אל קלפו הטוב והאחרון.

על המפתן

ישב העיור מטה אוזן לחלל. הוי, יבורכו פעמי האדם המתקרב לפתוח שער נעול. בחפזו צולע הוא במקצת, מפיו הוא משמיע קול נהימה מרגיעה ובידו מצלצלים המפתחות, אך למה אינו בא? ישב העיור תחתיו והיה קטן כענב שדרכו עליו. מנוחת־הצהרים קרבה לקצה וכבר אמדנו לשוב לעבודתנו.

פתאום נשמע מעבר לשער קול רחישה, כאשר יעשה הבשר בנפלו על המרחשת המלובנת, וריח בשר חרוך עלה באפנו. העיור ניתר ממקומו, גלימתו נפלה מעליו, הוא יצא מתוכה כחלזון היוצא מתוך קונכיתו ככלות כל הקיצים. העיור נהפך לדמות אחרת בחלוק הקרוע, הלבן והצר. הפסיד את כל גבורתו הפתיטית ששפעה ממנו קודם־לכן, כשהיה נתון בתוך גלימתו העבה, אשר קפליה כבדים ויפים, קפלים האהובים כל־כך על ציירי תמונות היסטוריות. חזהו עלה וירד, הוא רעד מהתרגשות. סמך את שתי ידיו על הדלת, שיקע ראשו ביניהן, הניע גופו ונהם:

– אוי לזו חתיכת הבשר! אוי לאותו נתח שמדלג מעל שפתי, אך אל פי אינו בא. אוי כי הועדתי לו מקום בבטני הרעבה (אך מדוע זה איני שומע את קול הבצלים הרוקדים בשמן?). בבטני מער. חש אני במעי פער לזה הנתח. בשם הנביא, תקנו את אשר עוות – כי לפתח רובץ חטאת, ואני רוצה לאכול.

הוא הקיש בידיו בחוסר סבלנות, התרפק על השער. ראיתי תנועות כאלה אצל נשים יהודיות המתרפקות על קברי־קדושים ומבקשות על מקשות־ללדת. טפח באגרופיו, עיקם את שפתותיו, עד שנתגלו חניכיו, געה בבכי ורקע ברגליו כאילו עמד על מחבת חמה. הכל – בשל זו חתיכת הבשר שבמרחשת, בשל זו הבטן הריקה.

פקעה האגדה

בום, בום, בום, הלמו אגרופיו. הקולות הידהדו ברור בחלל השרוב. קולות רעב? או עלבון המאמין? או סימני סוף אגדת המזרח ופסוקי קוראן נעימים לאוזן וללב.

תך, תך, תך, – טפחו כפותיו. כך, בכל הכוח, בכל היאוש מתרפקים על הגורל הנאלח. תובעים ממנו, סוחבים אותו כמו שסוחבים בזנב הלטאה כשהיא נמלטת לחור בקיר. אך אין להשיב. היא משאירה ביד את זנבה בלבד.

העיור התקפל פתאום ושמט עצמו על המפתן כמתעלף. ידיו המוטלות חסמו את הדרך לשיירת־נמלים נושאת גרגרי־שעורה שנשתפכו לפני השער. הנמלים נעצרו במבוכה. מישמשו זו בזו בקרניהן. אחדות עלו על ידיו החשופות וחצו בין שערותיהן. העיור לא זע. שום נמלה לא פתחה פיה לדבר, לא קרה כל נס. הכל היה רגיל ופשוט, כיום־יום. כבר ראינו דברים כאלה. כבר היו לנו לזרא. שלחנו ידינו אל כלי־העבודה וצעדנו צעד אל עבר הבנין כדי להמשיך בעבודה. ופתאום –

קול מאלף לילה ולילה

פתאום שמענו קול מעבר לגדר. קול אשה:

– לך מפה, והאלהים יתן לך.

קול אשה צעירה, קול גרוני, שיש בו מצלצול שלפעמון, ומרגיע לנפש. אין ספק, זה היה קול מאלף לילה ולילה. זה היה קול שמיַד יכולת לנחש מה מראה עיני הדוברת ומה מראה ריסיה. לקול כזה נשמעו גיבורי אגדות חגורי־חרב רבי־כוח. לקול זה נשמע גם איש־אלף־לילה־ולילה שלנו. הרים את מקלו שנשמט, התעטף בגלימתו ואסף בכפותיו את קמטיה, לחש משהו בין שפתיו העבות. פניו קפאו תחת מסוה האבק הרב. הסב אותם אל המשכו של הכביש והסתלק.

קיבל עליו העיור את הדין ללא אלה ולא קללה. לא כלפי אדם ולא כלפי אללה. כאחד איוב. ותם סיפור האגדה.

כאשר ראינו זה הסוף, הרים איש את סלו, חצינו את הכביש, קרבנו אל העיור ואיש־איש שם מה שהיה עמו לזרועותיו הפשוטות של העיור. חצי אבטיח שחור־גרעינים, לחם שלושה רבעים, גבינה מלוחה וסרדינים שנים, עגבניות ומלפפונים חמישה־ששה, זיתים שחורים בנייר, בצלים שנַיִם; ואני, שראיתי כי זרועותיו תפוסות ומלאות, תקעתי לו סיגריה מאחורי אזנו.

כף שניה למאזנים

שמנו פנינו לשכונה החדשה שלנו, לשוב לעבודתנו. ראינו את רחובותיה הפתוחים ובתיה הקטנים שלהם חן של קוביות־משחק של ילדים. גננת הלכה בראש שורת תינוקות והוליכה כל אחד לביתו. הם נראו שחורים וקטנים כשיירת־נמלים רוחשת.

לעומת מה שנתגלה לנו זה עתה ליד שער הפרדס נראתה לנו השכונה באורו הצהבהב של יום־שרב ככף־מאזנים שניה. לאור האגדה שפקעה זה עתה לעינינו, נראתה לנו השכונה שלנו כאגדה אחרת.

---

המחסום

מאת

נחום גוטמן

רוח טובה

לא עדת רקדניות של שחרזדה עם פעמוני־הכסף לרגליהן וידיהן, לא כת ליצנים עם פעמונים למצנפותיהם – מרכבה רתומה לשני סוסים שחורים, עם פעמוניה־כסף משתקשקים ברתמותיהם, קרבה לשכונה החדשה, תל־אביב.

ומי יושב במרכבה? במרכבה יושב מַחמוד הסַפָר של יפו. בתוך מכנסי־צמר רחבים וכחולים וחזיַת־משי דמשקאית צהובה. רגלו האחת נתונה על המושב הריק שלפניו והשניה על המרבד הקטן הפרוש למטה. בין הרגלַיִם המפושקות עשה את הריוח הדרוש לקמטי־הצמר העסיסיים של המכנסים ולמנדולינה הגדולה, ה’עוד', בעלת הכרס הצהובה, המקושטת בנוצות אדומות, שהחזיק בין ידיו.

תרבושו הנתון לו על פדחתו מטלטל את ציצית־המשי השחורה והכבדה. שפמיו זקופים כקרני־מישוש, פניו מופנים אל השמים כאדם שמכין עצמו לשיר. ואם התרבוש מודח אל הפדחת ופרח אדום תקוע לו מאחורי אזנו הימנית – סימן שרוחו טובה עליו. ומי יושב על־ידו? על־ידו יושב ידידו, המשרת העברי־הנוצרי של הקונסול האנגלי. אין הוא מהודר בלבושו. הוא מביט בהערצה אל הסַפָר המפורסם ומאכסן אויר בריאותיו כדי להיאנח אנחת־רוחה למשמע נגינתו של מַחמוד. אין ספק שתפקידו בנסיעה זו להיות עד ומשענת לרוחו הטובה של מַחמוד.

המרכבה הדוהרת מתקרבת לשכונה כשהיא מפנה לעצמה דרך בין המטַילים הרבים, לבושי בגדי־שבת, שמהלכים גם בכביש המוליך ליפו. הרכב, שגם עליו צלחה הרוח הטובה, מניף בקלות בשוטו, כמנצח בהגיעו לסוף הקונצרט. רעמות הסוסים עולות באויר וכמעט שאינן צונחות. הסוסים השחורים נוצצים כאילו טבלו בדיו. נצנוצם חולף על שריריהם ממקום למקום כברקים, וסביבם מתבעבע רעש צלצול הפעמונים הקטנים כבועות־השומן סביב הקציצות המיטגנות במחבת רותחת.

תקלה במפנה הדרך

המרכבה פנתה שמאלה אל עבר רחוב הרצל, רחובה הראשי של השכונה – אך כאן נכונה לה תקלה: מחסום. לרוחב הכביש, ליד שער פסי־הרכבת, בין שני העמודים, מתוחה שרשרת־ברזל וחוסמת את הדרך. שרשרת זו נמתחה בערב־שבת – בפקודת ועד השכונה – כדי לא להפריע למטַילים להלך בנחת עם ילדיהם באמצע הכביש ולפצח גרעינים. ליד שערי הרכבת, לפתח בית־השומר, ישב על כורסה השומר השני של פסי־הרכבת, נדב הקאוקאזי, לבוש קפטן שחור, חגור חגורת־כסף וחרב, ובכיסי־חזהו תקועים מקלות־כסף כעטים נובעים בכיסו של נער ביום בר־מצוה. רגליו במגפַיִם נוצצים שלוחות לו לפניו, וימינו נתונה בזקנו ושומרת בהקפדה שלא יתערבו התחומים בין שני חלקי זקנו המסתעף לשנים. שמאלו על הברך השמאלית.

אם להשוות את מראה רחוב הרצל עם מטַיליו הרבים הלבושים בגדים צבעוניים ודוחפים עגלות־ילדים ועסוקים בשיחה לטור של שיר – הרי את דמותו של נדב השומר העומד תמיד בסוף הרחוב ליד ביתו לבוש שחורים וקומתו מצוחצחת וזקופה – יש להשוות לסימן־קריאה הבא בסוף השיר.

עתה ישב נדב השומר ישיבת־שבת רגילה והביט בעוברים־ושבים. כשראה את המרכבה הבאה לא מיהר לקום, משתי סיבות:

א) אשתו שהתחילה להיות מושפעת משכנותיה האשכנזיות וסיגלה לה מנהגים חדשים, הכינה ארוחת חמין שמנה בנוסח האשכנזים. גופו וחגורתו עדיין לא נתרגלו למאכל זה, לכן חש כובד ונטיה לשעמום;

ב) עדיין לא עמד נדב השומר על אָפיו של הרֶכב ונטה לחשוב שהכל יסתדר ודאי מאליו. לכן רק עיפעף בעיניו החומות, ארוכות־הריסים.

המרכבה נעצרה משנגעו חזות הסוסים בשרשרת. קצף לבן יצא מפיותיהם מאחורי מתגי־הכסף ונשר תוסס על הכביש. הרכב נתן את השוט בתוך בית־קיבולו שמימינו, שילב את שתי ידיו על חזהו והסב את פניו אל הנוסעים. מחמוד הספר קפץ מתוך המרכבה במחאה רבה ופנה בכעס אל השומר:

מה זה? פְתַח!

– אסור – ענה השומר, שהכין את גופו לקימה משום שהבין כי הפעם נזדמן לו אגוז קשה. משעמד, זקף אצבע כלפי שמים ואמר:

– חוק.

וליתר תוקף הוסיף רוסית:

– זאקון.

אמר וישב כשהוא מחזיר יד ימינו אל הזקן ושמאלו אל הברך השמאלית, שעדיין נשתמר בה חום מקום המגע.

מחמוד הספַר נוחר

מחמוד הסַפר השפיל מבטו אל סוליות מגפי נדב השומר, משם חלף למעלה על־פני כל אורך הקפטן והרימו עד לקצה כובע־הכבשים שעמד מלוכסן ביהירות וכפתור־כסף בראשו.

מחמוד הספר התיצב איתן על שתי רגליו כשהן מפושקות וזוקפות את חוד סנדליו הצהובים, ידו נגעה בלי משים בקצות השפמים כדי להיוכח שהם עומדים שם דרוכים ומזדקרים, ודחף בימינו את התרבוש מפדחתו אל מצחו עד שכמעט ונגע בגביניו. אין לזלזל במשמעות מקומו של הכובע על הראש. מקומו של הכובע על הראש משנה את הבעת הצללית של הגוף. מחמוד הספר דחף מרפקי ידיו, בפישוק אצבעות, לאחוריו, פשט לפניו את צוארו המגולה עד שנתסמנו בו גבשושיות חוט־השדרה, וקידם עצמו רגל־רגל לאט־לאט, כשאַליַת מכנסיו מיטלטלת בקצב בין רגליו ימינה ושמאלה, וקרב אל השומר, אשר מיהר ועמד על רגליו.

קירב מחמוד הספר את פניו אל פני השומר עד שכמעט נגע שפמו באפו של השומר, ועיניו, מתוך קירבה, פזלו במקצת. מחמוד הרעיד את נחיריו, שאף אויר בפיו הפתוח, פלט אותו דרך הנחירים בבעבוע והשמיע קול נחרה גדולה שהסתננה בסטאקאטו מנחיריו. נחרה שלאחריה לא נשתייר אויר לא בריאות ולא בבטן: – חחח!

נחירה כזו, כשהיא נשמעת בתוך הדומיה המשתררת בין הצופים – הריהי מתן אות לקהל שעוד מעט יתחולל משהו. נחירה כזאת היא כעין הכרזה. הכרזת גבר שמצא עצמו נעלב ואין בדעתו להתעלם ולסגת אחור. נחירה כזאת היא סימן שעוד מעט יעלה המסך על מחזה שכדאי לראותו – בואו תראו איך דם מתלהט! והמתקהלים הצטופפו במעגל מסביב לַשנַים. המסתכלים שעמדו ופניהם אל השמש מיצמצו בעיניהם, ואלה שהשמש היתה בערפם הפילו צללים שהתמזגו לצל אחד על הכביש. רק השנַים שהיו בתוך המעגל הפילו צללים מיוחדים ומובדלים. התהווה מעגל סגור כמבשחק־ילדים.

תפילה על חולצה ורודה

לאחר הנחירה הביט מחמוד הסַפר מסביבו, לראות מי ומי הקהל. הפטיש רוצה בסדן. קרץ בעינו אל ידידו המשרת של הקונסול האנגלי ואל הרַכב שישב על דוכנו. פתאום ראה בחורה אחת שחיכתה במתינות ילדותית להמשך מעשיו. פניה וידיה היו צחים וורודים. חולצתה הוורודה הכילה בדחקות את החזה המתבגר, לכן היו שמורות עיניה מושפלות. עיני מחמוד אורו, הרתית את שני נחיריו, נשא את עיניו אל השמים, פרש ידים ואמר:

– לו נתנו לי השמים את זה האושר.

אך פתאום קטע את דבריו, כי נזכר שאין לערבב שתי פעולות ברגע אחד, וחזר לענינו. הוא פנה שוב אל השומר, ואנו ממשיכים בעצם הסיפור.

מַחמוד מספר סיפור

– עכשיו בוא ואני אראה לך. שמע מה שאומר לך ושים דברי על זכרונך, למעלה, כדי שתוכל בקלות להשתמש בהם כשתצטרך להם. פתח את עיניך שתהיינה גדולות כבצלים ועשה אזניך שתהיינה עמוקות כמַשפכים – ויִכנסו דברי ישר לתוך פנימו של המוח. מי ה’קיימאקם', אתה ידוע?

– יודע, – ענה השומר.

– מי ראש־העיר אתה ידוע?

– יודע.

– מי שר־המשטרה יודע?

– יודע.

– ומי מֶסיֶה בונמארשה הקונסול ידוע? ומי מיסטר סקוט אתה יודע? ובכן, כל אלה הם אצלי כמו הזבובים על חתיכת הסוכר. אם תפשיל בידיך את וילאות חוליות־הזכוכית של המיספרה שלי תראה אותם, את כולם, יושבים אצלי סביב־סביב על הכורסאות בין המראות כמו הגרעינים באבטיח. הם מוכנים בשבילי כמו המגירות בארון אצלי במיספרה: פתח וקח! כולם מחכים לי. אני ידוע למי גדלות שערות על האזנים, ולמי בנחירים, מי אוהב בחורות שמנות ומי שחורות, ולמי יש להצמיד בשמן את השערות לקרחת. אם רוצים אם לדעת משהו – הם אומרים: יא מחמוד, אולי ככה וככה, אולי אתה יודע. או: יא מחמוד, בחייך, תגיד: אבו עלי רצח – או שהוא זכאי? תגיד, יא מחמוד: וזאת שכונת־היהודים החדשה, אולי נעקל לַמַמזרים את רכושם? ואני בתער עושה לו חלק־חלק, גם ‘נגד השערות’, על הצואר, ושם לו מן ה’פרפיום' שהוא אוהב ואומר לו: ככה וככה. מביטים קרוב זה לזה בתוך העינים ומבינים זה את זה ברמז. הולכים יחד בקו אחד בדיוק כמו פסי הרכבת שלך פה. אני מלקק דבש־עוגות, הוא מנקש בלשונו. כמו שני אחים: הוא מלקק – אני מנקש, כמו משהו שאתה לא יכול להבין. בונז’ור, מֶסיֵה מחמוד! והשכונה הזאת שלך – היא כמו אצלי במטפחת. יחד עם דיזנגוף והמידרכות שלכם. אם אסחב במפה – כל מה שעל השולחן יפול וישבר. אתה כבר רואה את הבור שפערתי לפניך? אז חושה, שים עינים שלך ברגלַים שלך. זה אני מדבר למען טובתך. היום יש לי לב טוב, אתה יכול להגיד גם לדיזנגוף שיבוא הוא עצמו ויפתח את השרשרת. חביבי, כשאתה רוצה להרים מחט מעל הרצפה, אתה עושה אצבעותיך דקות־דקות ובלבד שתוכל להרימה. כך עשה גם בדברים שאני מספר לך, לטובתך. אני עוד מדבר בטוב, הדם שלי כזה, אני בעד החופש. שכרתי זאת המרכבה, שחברי זה שעובד אצל הקונסול לא יצחק לי! ניסע עד קצה הרחוב, אנגן ב’עוד' ונחייך לשני הצדדים והדם שלי כלך טוב והיה ידידים.

– נדבר כמו אנשים. יש חוק שאסור לעבור במרכבה את הרחוב. היום שבת. קח את חבריך ואת ה’עוד' וטַילו ברגל ברחוב כאַוַת־נפשכם.

מחמוד הספר נתרתח:

אני רואה שאני שופך את דברי כמו מים בחול. עבדים לא יבינו מה זה כבוד ומה זה דם. השרשרת זה לא ‘בשביל’ השבת. זה ‘בשביל’ החוצפה שלכם. נדב השומר הזקיף את אצבע ימינו לשמים ואמר.

– זאקון.

והחזיר אותה לשביל שבזקנו.

אחד שאינו בתוך הזירה

(מר חיותמן שישב על מירפסת ביתו וראה את הנעשה מדבר אל עצמו: ) – הייתי צריך לגשת אליו, לטפוח על שכמו ולהגיד לו: מחמוד, אהלן! הייתי צריך לגשת אליו. הייתי צריך. אז לא היה כל הענין הזה. כשאני צריך לרגלי עניני ביפו לפגוש מי מן הגבוהים בממשלה, אני מוצא אותו באחת מכורסאות המספרה של מחמוד. במצב־רוח טוב. קפה שחור, קוראים למצחצח־נעלים שיכנס וה’עוד' מנגן.

– למה איני קם ממקומי? למה איני יכול לקום ממקומי? כאילו יצקו ברזל בגופי. אני בנעלי־בית. אך לא זו הסיבה, למה אני דוחה? כבר מאוחר מדי? מחמוד מיהר לתת את הנחירה. סימן ששתה. ואם שתה – אין לי השפעה. אחרי הנחירה הוא מחויב לאיים. אחר האיום יעשה משהו. מה יעשה? הסקרנות סוחבת אותי אל הכסא. אין ברזל באחורי. זה רק נדמה לי.

– בועד השכונה, אמרתי ואמרתי ואמרתי להם. והם אינם מבינים. הם לועגים לי שאני חובש תרבוש ומגלגל מחרוזת בין אצבעותי. הם לא מבינים מה הם החיים. הם לא מכירים את הערבים. אל תרגיזו אותם. הלא אני הוא המתרוצץ כל היום ביפו באלף ענינים ציבוריים. בכל כיס של מעילי, חזיָתי ומכנסַי, יש ענין ציבורי אחר. אני משתפשף שם יותר מאשר סוליות נעלי. בלי שהתרוצצויות שלי הן לא היתה נוסדת השכונה הזאת. הלא אני הכנסתי את זה לראש כולם. אבל בשקט, בניחותא, כשאני מחזיק ביד את מחרוזת החוליות ומונה אותן לאט.

– רגע, רגע. אפשר וטוב שיש לי ברזל היום. מחמוד הוא הנסיון. גם הגרמנים בשרונה חיים איך שהם רוצים. לא נותנים לילדינו לעבור ברחובותיהם. שיאכלו את זנבם ויתנו לנו לחיות איך שאנו רוצים. מחר אשכח את המחרוזת בבית. מה יש, אני ישוב על המירפסת שלי.

ואמנם, מר חיותמן ישב על המירפסת שלו עד סוף פרשת הסיפור.

הרכב עלי בשבח רגלי הסוס

– ייכנס הרוח בך ובאבי ה’זאקון', – קרא מחמוד בכעס גדול אל נדב השומר, שעדיין החזיק את אצבעו מורמת. – אם תחזיק את האצבע שלך שנה שלמה, לא תכפוף אותי. אותך ושכמותך אני יכול לגלגל מאה פעמים עם הראש למטה. הדם שלי מחויב ללכת. – אלי! – קרא מחמוד אל הרכב, – משוך את הסוסים אחורה והסתער על השרשרת. נתק אותה, פצפץ אותה!

לשמע הדברים האלה ירד הרכב מדוכנו ונכנס לתוך המעגל, וכך הופיעה דמות חדשה בין הנפשות הפועלות. רגע חכך הרכב בדעתו, הסתכל בקהל, החויר מהתרגשות ופתח את פיו:

– יאריך האלוהים את ימיך, יא מחמוד, וכי אני האיש שימרה את פיך? הלא הדרך מן המספרה שלך ואל המספרה שלך היא לחמי לילדי ולביתי. ואתה טוב לי וידך וידידיך פתוחים לי, והכסף בעיני הבל ושטות כי העיקר היא הידידות. אך –

– מה אך? – הפסיק אותו מחמוד. – תגיד כבר, ואל תסחב מלבי אטריות.

– יא מחמוד, היודע אתה מה הן רגלי הסוס? הלא השרשרת הזה תנפץ אותן. רגלי הסוס יקרות מעינַים שלו ושלי גם יחד. תראה מה הן רגלי הסוס: עדינות ושבירות כמו סוכר. מכה אחת במקום אחד והעצם מתבקעת בקע שהולך סביב־סביב, והחיה צונחת ארצה כמו ‘עַבאיה’ מן הכתפַים: רק קמטים ואויר. הסוס אינו שוה כלום. לבי! לבי!

– שמע־נא! אתה השני! הנה פה זה היהודי עם האצבע שלו, ועכשיו אתה השני עם רגלי הסוס – והדם שלי מַים?! – קרא מחמוד הסַפר כשהוא מכה בחזקה על כפתורי החזִיָה שלו. – סַע, אני אומר לך, ואל תעשה אותי לצחוק. גם זו שבחולצה הורודה תצחק לי. עלי ועל ראשי – רגלי הסוסים שלך. עדים השמַים וכל הניצבים בזה, גם הבתים עם הוילאות האלה, כי אתן לך סוסים חדשים, כמו אש, וידע כל העולם איזה אנחנו! תחת עיני עלי הרכב הופיעו עיגולים כחולים, ועיניו הביטו בעצבות. כתפיו עשו תנועה כמתחמק לצאת מתוך מעגל האנשים. הפיקה בצוארו עלתה וירדה כאילו בלע צנימים. אישוניו נתרקנו ומפיו יצאו מלים צוננות:

– אבי עליו השלום היה כל ימיו מחַמר על עשרה שלדי חמורים. מוביל פחי צואה מחוץ לעיר. כשהגיע לשבעים עָיַף המסכן ונתן לי את כל חסכונותיו למען סוסים שלי. לפני מותו היה רזה כמו מקל. אמר לי:

– עלי, כל שנותי היה לי סרחון מחראות – לך מרכבה עם בושם של מיספרה. שמור על רגלי הסוס יותר מאשר על עיניו. גם סוסים עיורים מושכים יצול, והוציא את נשמתו.

– אתה רואה, עלי, הכל בא לך מן המספרה שלי, – קרא מחמוד.

– כן, אדוני, – ענה עלי ויצא מתוך המעגל, ניגש למרכבה ולקח אתה מושכות בשתי ידיו.

שורות אחדות שאפשר לדלג עליהן

הוי צלצולי פעמוני מרכבה רוקדת! – הוי קשתות נהדרות שמהווים ירכים זנבות וצוארי הסוסים! והוי והוי קולות הקשת־פרסות וצהלת־הסוסים! – חן הדברים האלה לא נמחה לעומת ה’לימוזינים' וה’דוכסים' הנוחים. אך שטות היא – אני אומר – להעלות את חן האחרונים על פני הראשונים בדיבורינו ובתמונותינו. מפני רצונו להחיות לפני את מה שאינו מול עינינו – יושב אני ורושם את דברי הסיפור הזה. אורות החשמל לא יעיבו את חן אור־הנר בלילה, והמונית לא תמחה את חן קימורי גופות הסוסים. לא שאני נגד הזמן – אלא שאיני גודר עצמי מהשפעת דברים שאינם מול פני.

אחורה!

עלי הרכב משך את המושכות כשהוא נשען לאחוריו ונסוג צעד־צעד:

– אחורה, סוסים!

הסוסים ניערו את רעמותיהם כשהם מלעלעים בלשונם את מתגי־הכסף. עכוזיהם דרכו שרירים כמוסים והבריקו כדגים רבי־צבעים במיכמורת, פעמוני־הכסף רעדו פתאום כמתוך עיטוש. האחורַים שקעו והרגלַים האחוריות נתקפלו והעמידו את פרסותיהן באלכסון עד שציציות־השער שליד הפרסות נגעו בקרקע. היצול שבין שני הסוסים נע ימינה ושמאלה משום שהסוסים לא התאימו את תנועותיהם זה לזה. הזנבות זקפו שפע של שערות ארוכות שהתנועעו בין הרתמות כצמרות עצים אגדיים. בהקשה קצובה של פרסות שקערורות זזה המרכבה צעד־צעד אחורה.

צוארי הסוסים נתקמרו כשהשפילו את ראשיהם ורעמותיהם חשפו את שרשי השערות הנטועים בשורות מדויקות לאורך גב־הצואר. הרעמות הונפו בחן של צעיפים, גלשו בברק ירוק ושבו למקומן.

הסוסים הרצידו עינים בהולות בצל כסיות־העינַים והשתדלו לראות לאן הם נסוגים; גילגלו את לבניהן שהיו ורודים מהתאמצות. המרכבה נסוגה כחמישים צעד ועמדה מכוונת אל מול השרשרת המתוחה כחץ בקשת דרוכה. פינה לה קהל הצופים את הדרך ועמד בשתי שורות מזה ומזה. כמתוך הסכם שלא פורש שמר כל צופה על מקומו המתאים. בעלת החולצה הורודה עמדה בחזית השורה כבראשונה.

עליהם!

אחוז התרגשות נכנס מחמוד הסַפר לתוך המרכבה וחברו אחריו; מחמוד שם בין ברכיו את ה’עוד', שלח מבט חם בבעלת החולצה הורודה, – במשך כל הזמן לא איבד בחושו את מקומה – וקרא ברגש, כשפניו מחוירים, אל הרַכב, שישב ירוק על דוכנו והושט בידו:

– עלי! עליהום!

עלי הרכב נתן חופש למושכות שתהיינה רפויות על גבות הסוסים, הרים בימינו את השוט והניפו בקול צליפה.

הסוסים העצבניים התמתחו, שהו דקה, כצינור־מים שאף כי נפתח הברז עדיין אין המים פורצים מתוכו. אז התחילו הסוסים לרוץ תחת כיפת שמַים רועמת בהצלפות. מחליפים במהירות את שמונה הרגלַים שנראו כעשרים רגלַים. המרכבה נישאה בתוך רעש הפעמונים המקשקשים כגל מסתער שמתסיס סביבו קצף. הרַכב עמד מרוב התרגשות על רגליו, פסק אותן, הרכין ראשו כדי לשמור על שיווי־משקלו, והצליף ביתר מהירות בשוט. הכל טושטש לכתם אחד תוסס־כוחות ונוצץ באברים מתנועעים ואבזמים נוצצים, כתם שככל שהתקדם אל עבר השרשרת הוסיף מהירות והפסיד פרטים. את הקהל הצופים צנפה התרגשות, רוח שמחה של חופש מתפרע, והרגשת מועקה בבטן.

פתאום, ממש ליד שרשרת־הברזל, נעצרה המרכבה ונשארה תקועה במקומה, כסרט־נע שנקרע, כפעמון שנחנק צלצולו משום שנפל ארצה על פיו. רק חלקה העליון של המרכבה רקד תחתיו כמכסה של סיר רותח.

– חזור, עוד הפעם! – קרא מחמוד הספר. – תצליף על הרגלים! על הרגלים! תקפיץ אותם! – הוא קפץ מתוך המרכבה, תפס את השוט מידי הרכב והתחיל להצליף בו על רגלי הסוסים.

הסוסים הרתיתו תחת מטר הצליפות את רגליהם הקדמיות, שהם מרחיבים את נחיריהם הורודים, וקירבו את הקדמיות אל האחוריות המתכוננים לקפיצה, אך פילבלו בעינים בהולות, ולא הסתערו קדימה.

אז הפך מחמוד הספר את השוט, כשהוא מחזיק בידו בקצהו הדק וידית־העץ העבה מונפת באויר – גחן והניפו על רגלי הסוסים.

– רצח! רצח! – צעק עלי הרַכב והליט עיניו בידיו. למהלומות ידית השוט דחקו הסוסים אחורה, הזדקפו על רגליהם האחוריות, קודם אחד ואחריו השני, נשתהו זמן־מה מרחיבי נחירַים בעמידה על שתַים ומגלים בטן לבנה עולה ויורדת מהתרגשות, אחר־כך ירדו משיפים קצף ומרעידים את עורם.

עינים לשמַים

מחמוד הספר הביט על סביביו וקהל הצופים נסוג והרחיב את מעגלו מתוך חשש מפני מעשיו הבאים. אז נשא מחמוד את עיניו לשמַים. גם אני הרימותי עיני וראיתי שמים כחולים ורחוקים שאין מה לעשות בהם. מחמוד לא ראה שמים כחולים, אבל הוא הביט לתוכם, סובב שתי כפות ידיו כאילו מחה אבק מתפוחי־זהב ואמר:

– אלוהים! למה זאת הדאבה? וכי לא יצאתי זה היום בלב טוב להנאתי ועתה נסתבכתי, דמי רע ואני מרכז למאות עינים מלעיגות.

ממולו, בחזית המעגל, עמדה בעלת החולצה הורודה. עתה יודע מחמוד הספר שעליו לעשות מעשה של סיום, אין להיעצר. לאחר נחירה וקריאת התקפה צריך לבוא גם סוף־פסוק. סוף־פסוק של חוסר־מוצא, אלא שיש עמו השתפכות־לב לפני ציבור – והוצאת מרץ.

תרבוש על הכביש

מחמוד הספר חטף בידיו את תרבושו האדום המגוהץ, בעל ציצת־המשי, הניפו וחבט אותו לארץ. התרבוש העלה אבק ושוליו שקעו זה אל זה. ראשו של מחמוד נתגלה, קווצת שערות ארוכות, משומנות ונוצצות בצבע כחול, נתפזרה על מצחו עד לשפתיו, כאילו נשפכה עליו דיותה ופניו לבשו הדר טראגי. היה מחמוד כגיבור ראשי שהגיע לצימוק שבתפקידו והוא קרא:

– ארור זה היום שבו נשפך דם לבבי כמי מדמנה.

– ארור האיש שמתנכל ועושה חוקים ללב שרוצה חופש.

– ארור האיש – וזה אני – שישכח העלבון של זו השכונה. משתין בקיר לא נשאר בה.

– קללה על קללה תחול על זה האיש שישים את התרבוש הזה על ראשו. לא חפץ בו. צרעת ושחין. לא יועיל לו לא ספר ולא בושם. אני יורק עליך, התרבוש. עליך ועל אלה שלא נותנים לדם שלי לרוץ. אני דורך עליך. הנה! והנה! הוא הרים את התרבוש וחבט בו שנית, דרך עליו, בעט בו, והתרבוש כאילו שמח להתחמק ממנו והטיל עצמו באמצע הכביש. מחמוד מיהר אחריו, ממהר לרמוס אותו כאשר ירמוס האדם מקק בורח. זה היה תרבוש מן המשובחים, שיש להם בטנה של קש דק. זה היה תרבוש חזק.

– אתה! המגביהי לפאר ראשי – נגב אבק דרכים, הנבל – אמר לו לבסוף.

את דבריו אלה אמר מחמוד בשפה קצובה, בהברות ברורות. היא יצאה מעמקי לבבו מלווה תנועות פתיטיות ובהנעת אצבעות ‘מדברות’, וכל מראהו היה מזעזע, גברי, אומלל ויפה.

סוף המעשה

קהל הצופים ידע חוק: אדם הוציא כעסו – וסוף להצגה! אין זה הוגן לחוות דעה על אדם ששפך את לבו לפניהם ויש להתפזר ללא תגובה. מחמוד הספר יצא מתוך מעגל הצופים בצעדים מהירים כאדם שסגר את חנותו עם בוא הערב. מטלטל את בלוריתו הלך אל עבר המרכבה.

חברו, משרת הקונסול, קיפל עצמו מכבר וישב בתוך המרכבה, והרכב הספיק מכבר לכוון את הסוסים לעבר יפו. נתן לפניהם שקי שעורה כדי שיפיגו את עצבנותם. חרטומיהם נתונים עמוק בתוך השקים ועיניהם ארוכות־הריסים מתנועעות ככנפי פרפרים, ליטף אותם הרכב על מצחיהם, סגר את האבזמים שנפתחו ומילמל:

– הוי אבי, הוי מולידי, זכותך עמדה להם.

האנשים שהתפזרו, כשעברו על־פני התרבוש המאדים על הכביש, נזהרו שלא לדרוך עליו. גם הוא, הרמוס, המאובק, היה בו איזה הוד של טראגיות.

לפני שנכנס מחמוד הספר למרכבה אמר לידידו משרת הקונסול:

– מה אתה, ה’ידיד' שבלעת חרפתי ושתקת – יושב לך? לך והבא לי את התרבוש.

משרת הקונסול קרב והרים את התרבוש המאובק, חבט בו כמה פעמים בשוקיו לנער אותו מהאבק והגישו בהערצה למחמוד הספר.

החיים שבו למסלולם הרגיל. נדב השומר ישב בכורסתו, כבראשית הסיפור, ימינו בפסוקת זקנו המפולג לשנים, ושמאלו על הברך השמאלית – כאשר אהב.

בכבישים לבנים

מאת

נחום גוטמן

---

מדביק המודעות ומרכבת־השליחים השחורה

מאת

נחום גוטמן

כשהגורל משחק

לא אני האיש שיספר טרגדיות. מה גם שהתחיל הענין כמו באופרטה ובקצב עליז. אני מושך, בדמיוני, בחבל המרים את המסך, ופרשת גירוש תל־אביב מתחילה.

אדם זה נראה ברחובות העיר יפו, בבוקר בהיר אחד, כשהוא מתקדם לאטו, אבל בהליכה מסוערת, הליכת חיגר, וגורר אחריו רגל אחת. בימינו דלי ובו דבק, ועדת זבובים חגה מסביבו. מפעם לפעם היו הזבובים עולים על גבו לנוח ולנקות את ראשיהם בגפַים מזורזים. משהחליפו כוח חזרו בעליצות אל הדלי. ביד שמאלו החזיק האיש פעמון וקול צלצולו היה כקצב הליכתו החיגרת.

הוי, הקורא, השתדל נא־לשוות לעצמך את צלצולי המלרע באוירת ערב־פסח ופרדסים פורחים.

אני ראיתי את החיגר מגבו – ואין בדעתי לצייר את פניו. זה היה ערבי, יתום עזוב, המפורסם בסימטאות יפו כסופג מכות. גבו כפוף וסביל, ערפו המתוח לפניו היה בית־קיבול נוח לטפיחות, שכל אדם היה מכניס לתוכו את תרומתו מתוך טוב־לב והרגשת עליונות. הליכתו הפעם היתה מאוששת ביותר, כשל אדם המרגיש כי יד הגורל היתה בו היום לטובה. שמח היה שנזדמנה לו הפעם עבודה שכל העינים מוסבות אליו. הגיעה שעתו.

הן זהו החן בחיי המזרח – שהגורל משחק בו כמו הרוח בין עלי העץ. עומד אדם במקומו אדיש ועצל. אך אם בא המזל – יבוא עד כפות רגליו, עדיו ממש. התכופף והרם אותו – למענך הוא.

הנה לכן מהלך החיגר בחירות שכזו, כהוא מפרפר בקיפולי בגדיו. הוא המרכז, מרכז המתקדם בצליעה – אבל מרכז בכל מקום. (והפעמון!) לא ציירתי בציור את המזל – אך את גלי הקול ציירתי.

מפעם לפעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק, מוציא מתוכו מברשת עמוסה עיסת דבק ומורח בה את הקיר. שולח ידו לבית־השחי, מוציא משם פיסת־נייר מגוללת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עליה את שתי כפות־ידיו הזריזות כאילו תפס לטאה. כיון שלא הראה הנייר כל סימני־חיים ונשאר פרוש ואדיש, היה החיגר פוסע שתי פסיעות לאחוריו לשם טוַח־ראיה מתאים.

העבודה לא היתה קלה: פעם אחת שכח והדביק את המודעה כשפניה אל הקיר. עמד ותיקן. אך התיקון לא היה שלם: הוא תלה אותה ראשה למטה, והחותמת הכחולה הקטנה שבסופה – למעלה. משנדבקה המודעה סוף־סוף באופן מניח את הדעת – היה מצלצל בפעמון. וזה היה צלצול אחר, צלצול מקוטע המרסק את עצמו. צלצול־צהלה. ובסיום היה מורה באצבע אל עבר המודעה הדבוקה ומחייך.

אסף את כליו והוסיף לצלוע הלאה, בוקע לו דרך בחירות בעדת הזבובים עד לפינה חדשה שנראתה לו טובה למלאכתו.

עתה, שאני מניח לזמן־מה את מדביק־המודעות כדי שימשיך בעבודתו – שהות בידי להסביר מה ענין המודעה.

כי מודעה קטנה זו, שנשארה שטוחה ועלובה, נראה שהיתה עצומה בחשיבותה. גבות מכל המינים נצטופפו עליה. קראו והפנו אל הרחוב המאיר פנים חיורות. הרחוב עוד המשיך בחייו הרגילים – אך הגבות היו גבות של נידונים למיתה.

הסנדלר, שעסק במיקוח עם מוכר התפוזים, פרש את סינרו ושם לתוכו מן הפירות. כששמע מפי אחד החיורים את דברי המודעה, השמיט מידיו את קצות הסינר, הפנה את ראשו ימינה ושמאלה (חיה במלכודת), התחיל לפסוע אל חנותו, חזר בו ופנה לצד שכנגד. התפוזים התגוללו בעפר, יפים וחגיגיים.

כבר הזכרתי את החותמת העגולה הכחולה. חותמת מושל המחוז של הממשלה התורכית. המודעה עצמה כללה הכרזה קצרה: פקודה לתושבי יפו ופרבריה לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוונה בעיקר כלפי היהודים.

מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות – של אנשים ממהרים בהליכה טרופה.

המרכבה השחורה

ברחוב הראשי של שכונת תל־אביב עמדה מרכבה. העגלון, חגור אבנט רחב ואדום, במכנסַים רחבים, מרובי־קפלים, כפלחים של תפוז, היה פוסע לאטו סביב המרכבה, שופע יתרות זמן, כאילו יש לו מחסן גדול של זמן. היה מושך בשפמו וזוקף אותו בהידור.

הסוסים זקפו אזנַים קטנות והבריקו בעינים חכמות. רתמותיהם היו משובצות בפעמונים קטנים. כשהטרידו אותם הזבובים היו מטלטלים ראשיהם – ומיד היו נשמעים צלצולים כאילו להקת ליצנים הופיעה.

מראה העגלון הזה, הבטוח־בעצמו, והמרכבה המצוחצחת נטעו בלב אמונה בסדרי־חיים בלתי־משתנים. רוח־הפחדים שהגיח מתוך המודעה הקטנה – כאילו פסק למראיהם.

לא, מראה העגלון הזה עדיין אינו נותן לי מנוח, אף־על־פי שציירתי אותו בזה. הייתי מדמה אותו למקק גדול. לקברן. לשר הזמן אשר הגורל בידו. אף־על־פי שיודע אני כי הוא רק עגלון, מסור ורפרזנטטיבי ביותר (כמו מַקק, קברן ושר־הזמן).

המרכבה חיכתה למשלחת מטעם ועד תל־אביב, שנבחרה לנסוע אל מושל העיר יפו, להשתדל לרכך את גזירת הגירוש.

כאילו מתוך צו פנימי, בלי להביט בשעון שהיה מחובר בשרשרת גדולה לאבנטו, החליט העגלון שיש לצאת לדרך. בבת־צחוק של רועה הכונס את הכבשים לדיר – התחיל לדחוף בגבותיהם של חברי ועד־השכונה שעמדו בקרבת מקום, וזירזם להיכנס ולשבת בתוך המרכבה.

הוא ידע מה הוא עושה. אזנו קלטה את קול נקישת המנעול של הדלת הראשית בבית ראש הועד.

טבעות, טבעות בשרשרת. בית דיזנגוף, ראש הועד, לא עמד על הכביש. המרכבה יכלה להגיע רק בקושי דרך החול העמוק. לכן חיכתה לו ברחוב הראשי. קול נקישת המנעול שימש אות לעגלון. אמנם, הנה הופיע ראש הועד ועל פניו עדיין נסוכה שַלוַת ארוחת־הבוקר, שהיתה ערוכה על מגש כבכל בוקר. מַפית בטבעת, כוס מֵי וישי וחיוכה השקט של אשתו. עיניו הפזיזות צילמו במהירות את המתרחש ברחוב – ועד שהגיע אל המרכבה כבר סיגל לעצמו אוירה אחרת, סוערת. שכן נצמדו אליו עינַים רבות, שתבעו ישועה. ואם לנקוט לשון צַירים, אגיד שהאישונים שבעיניהם היו מורמים למעלה, ועד כדי מחציתם מכוסים בעפעף העליון.

אחד־אחד נכנסו חברי המשלחת לתוך המרכבה, שהיתה משיבה בטלטול חזק לכל רגל שעלתה על המדרגה. הטלטול היה ביחס שוה למשקל גופו של כל חבר המשלחת. כמו במאזנַים. המרכבה איזנה אותם בצדק.

עלה חבר הועד, קצר־הקומה והסגלגל – טלטלת ירידה וטלטלת עליה – והוא כבר מיושב והמרכבה נרגעה. עלה השני, רזה וצנום – טלטול־מה ונדנוד־מה ופתחה של המרכבה נשאר פעור לבאים אחריו. המזכיר הצעיר, המזורז, לא הביא בחשבון את גבהו הנכון, בתרבוש הגבוה, לא שלח את ראשו לפניו בהרכנה לתוך המרכבה והכובע נפל מעליו. הן צריך אדם להתאים את עצמו למציאות.

לאחרונה, כאשר ראש הועד, דיזנגוף המכובד, נשוא־הפנים וכבד־הגוף, הציב את כף־רגלו על המדרגה – טולטלה המרכבה טלטול מכריע, מלא ויסודי, וממַצה עד כדי כך, שנשמעה לו כתוספת חריקה משונה, מתוך איזו פינה חבויה שבמנגנון המרכבה. היה רושם שיותר מכך אין ברשותה עוד אמצעי־ביטוי. יותר מכך אין ביכולתה לעשות.

קול זה, שהיה חלש, היה בו ביטוי חזק. משל, גבר שאינו בוכה – משמיע גניחה חנוקה.

גופו של ראש העיר סתם את הפתח וחסם את בית־הקיבול. ברכי היושבים במושבים, זה מול זה, נשתלבו כאצבעות של שתי כפות־ידים. במרכבה זו שלחה השכונה את מיטב דבריה – והנה הם מכונסים כטבלאות הדומינו בקופסה.

חברי המשלחת היו מיושבים בצפיפות, חבושי תרבושים אדומים שהבליטו עוד יותר את החיורון והמבוכה שבפניהם. הציציות השחורות של התרבושים התנועעו בעליצות שלא התאימה לשעה זו – כצעצועי־ילדים בבית־אבלים.

תנועת־חן נמלצת של העגלון בשוט. הצליף בחלל מעל לגבות הסוסים. השוט השמיע קול נפץ, שורות הפעמונים ברתמות הסוסים הרעידו צלצולים עליזים שהתחרזו זה בזה. הסוסים זקפו זנבות שנפרשו בחן של זנב טוַסָים; כיוְצו את פי־הטבעת, ועורם הבזיק. המרכבה נעקרה ממקומה, הלכה והתרחקה ונתעטפה ענן־אבק של כביש יפו. רחוב הרצל נראה ריקן ומלא ציפיה.

ובכל־זאת היה הבוקר יפה, כאותם התפוזים שנשארו מתגוללים בעפר. גבעות־החול שמסביב לשכונה היו חלקות וצוננות ודמו לצלחות־מקפא הפוכות. הבתים הקטנים היו עטורים גינות פרחים כמגבעות־נשים.

בשעה זו עדיין נשמע קול יפה שאון גלי הים. השמַים והחול – גוניהם היו כגוני הצדף. יונים יצאו מן השובך שמאחורי הצפצפות, פסעו כמה פסיעות, מקישות ברגליהן האדומות על קרש השובך, קרבו לקצהו, הפנו ראש לצדדים, הביטו בעין אחת עגולה והטילו עצמן לעוף, מעל לגבעות החשופות – שהיום הן רחוב אלנבי.

השכונה היתה פרושה נקיה, מגוהצת וחגיגית כמפה של פסח.

מה אמרו רקיעות הרגלים, וסוף

עברה שעה ארוכה והמרכבה חזרה לרחוב תל־אביב. העגלון מתח את המשוכות. נחירי הסוסים היו לבנים מאבק.

חברי המשלחת יצאו מתוכה, זקפו קומתם, כשהם רוקעים ברגליהם במרץ על המדרכה, לנער מעליהם את אבק יפו.

רקיעות אלה שרקעו אמרו: אנו רוצים עיר מרוצפת. רחובות ישרים, גנים, בטחון, תרבות. לא רוצים תנודות גורל ולא ‘טראחומה’, לא רעולות־פנים; לא רוצים אלף־לילה־ולילה. רקיעות אלה היו פרוגרָמה של חיים. הכרזה מדינית. האנשים הרוקעים ברגליהם יצאו בציורי עלובים במידת־מה. אל תראום עלובים באמת. כי מהם, מכאלה ומכמותם, קמו הדברים הגדולים. הן זהו הדבר! חברי המשלחת הסירו את התרבושים מראשיהם וגילו מצחים שחציָם העליון היה מיושב טיפות־זיעה זעירות. חישוקים ורודים נשארו טבועים על מצחיהם. ריפוד הקש של התרבוש היה רטוב מזיעה. מראה פניהם אמר ברור:

– אין מה לעשות. הגזירה – גזירה.

חברי המשלחת הביטו ימינה ושמאלה, וכמו גוש אחד נעו אל עבר מגדל־המים וחדר־הישיבות. יש להתחיל, יש לסדר, יש למעט את הרע על־ידי ארגון הענינים. ראיתי את ידיו המורדות של ראש הועד עושות באצבעותיהן תנועות כאשר תעשה היד ברצותה לתפוס ולהחזיק במושכות. רגליהם של חברי המשלחת לשו בחול ועשו להן כעין עננים קטנים. גרגרי־החול מילאו את שולי מכנסיהם.

לאחר כל הדברים האלה השלים, סוף־סוף, מדביק־המודעות החיגר את מלאכתו. ראיתי אותו יושב בסימטה צרה הפונה אל הים.

בקצה הסימטה רובץ כתם כחול של הים, המפתיע אותך מדי ראותך אותו. מפתיע בגונו, בלובן הגלים ובשאון המים המתגבר.

נושבת רוח־ים מלוחה, המדביקה את הכותונת אל הגוף. עד כדי כך שאתה יכול ללמוד אנטומיה.

טיח הבתים – שחור מחוספס, ומשורטטות בו משבצות, כבעוגות־דבש. או שהוא אדום, כצבע החרס השרוף. גגות אדומים נתונים על נדבכים בולטים צבועים כחול. פתחי החלונות והדלתות של החדרים משחירים כפיות פעורים. על אף מרחב הים שמאחוריהם – הם־הם מרכז הנוף. לחלונות סבכות־ברזל מצויצות, המוסיפות חן של מעשה־תחרים.

מדביק־המודעות ישב על קיר הרוס, ורגליו תלויות בהפקרות. הוא כבר בא אצל קצין המשטרה, סיפר לו שסייֵם את מלאכת ההדבקה, השיב לו את הפעמון, וקיבל מידו את שכר עבודתו. נכנסה בו רוח חכמה ונימוסים יפים ונשק ידו של הקצין. הלז הצטחק ותקע לו כף בערפו. שניהם נחה דעתם עליהם. החיגר קנה לו בכספו פיתה וגבינה, נוגס בפת ולועס בתיאבון, כיאה לאדם ששיחק לו המזל.

קבוצה ד: קובץ 10 למעלה – תמונה

---

על האדון אייזיק ועל העגלונים

מאת

נחום גוטמן

בציור זה, נקרא לו ציור א', ציירתי את מר אייזיק. זה שמימין הוא מר אייזיק בדמותו הרגילה, ומשמאל – לאחר ששמע את פקודת־הגירוש, ואת פקודת אשתו. ולמה המגש שלפניו – תבינו מהמשך הסיפור.

עתה אתחיל מהתחלה:

הגברת אייזיק שמה את שתי ידיה הרכות על השולחן, משני עברי כוס התה, הסתכלה בהן ובשתי טבעות היהלומים שעליהן, הישירה את עיניה אל פני בעלה ואמרה בקול קצוב, כמו שאומרים פקודה לילדים:

– עליך לנסוע לפתח־תקוה, לשכור חדר ולהתקשר עם עגלון שיעביר את החפצים המעטים. ושלא ירמו אותך במחירים.

אני נותן כעת שורה ריקה – כדי שתסמל במידת־מה את הריקנות הגדולה שנתגלתה פתאום לפני מר אייזיק. הוא, משום־מה, הישלה את עצמו בתקוה שאת הטרחה הזאת – טילטול הבית ועקירתו מתוך השכונה הזאת לתוך מערבולת הבלתי־נודע, תקבל על עצמה אשתו, בין שאר טרדות הבית. לפעמים היה מר אייזיק גם תמים. נראה לו מגוחך להטיל עליו תפקיד כזה. הוא בקי בעיניני מסחר, אך לא בטרדות־בית. אך אין ברירה. אשתו אמרה.

שיחה זו היתה ביום השני לארכה שניתנה לפקודת־הגירוש – ולמחרתו, הוא היום האחרון. הלילה שבא לאחר השיחה הזאת היה ליל נדודי־שינה למר אייזיק. הוא טילטל עצמו במיטה מצד לצד והתפתל. אף־על־פי שנפלה עליו השינה היה לו יִסורים גדולים. אני משער לי שהטלטולים מעין אלה יש לגולם לפני שהוא נהפך לפרפר. עליו להתהפך מבפנים ומבחוץ ולסגל לעצמו סגולות שלא היו לו.

הנה לכן התרוצץ מר אייזיק מן הבוקר ברחובות השכונה, ועדיין לא השתחרר מאותן תנועות עצבניות שסיגל לעצמו בליל נדודי־השינה. כשראיתיו באותו בוקר בראשונה, עלה בדעתי להשוותו לגולם ההוא. איני לועג לו: אדרבא, הצטערתי על אבדן צורתו הרגילה, שהיתה מיושבת ובעל־ביתית. הנה בציורי תיארתיו בשני אפניו. אין חלק בראשו הקרח של מר אייזיק, שהתרבוש האדום שלו לא ניסה להתישב עליו – ולא מצא את מקומו. לבסוף נמצא התרבוש בין ידיו של מר אייזיק, שהיו פשוטות לפניו, כמתוך רצון להפגין: הנה, כמה הוטלו עלי דברים.

אחר־כך ראיתי את מר אייזיק קופץ ומתישב בעגלת־משא ההולכת לפתח־תקוה. ללא היסוסי־בושה עלה במידה ידועה של זריזות, משך קצת במכנסיו, כדי לתת ריוח לברכיו והתישב ליד העגלון המאובק.

לפי האופן שבו הפקיר את עצמו על הקרש המכוסה שק, ונתן לאבריו רשות להיות תלויים ברפיון – הבינותי שנסיעה זו עלתה לו במשא־ומתן קשה עד שנקבע שכר הנסיעה.

ובינתים נשתנה מאד מראה רחובות השכונה. בכל הבתים נפתחו שני כנפות־הדלתות. הכתמים השחורים של הפתחים, שנתרחבו שלא כרגיל, הישרו דמיון של הפקרות. כלי־מטבח הוכנסו לתוך ציפיות־כרים וארגזי־נפט. יש לקבוע יחס אחר וחדש לענינים רבים נושנים וקבועים. שולחן־הניתוח של הרופא עמד על המדרכה. הוא נדמה קטן וערום. באמצע הרחוב עמדה ספת־קטיפה אדומה, כך, תחת כיפת השמים.

ילדים עוסקים בהתרת חבלים שהיו מתוחים בחצר. נתברר, שטוב לדעת לעשות קשרים קלי־היתר. טוב לדעת מה מידת אורך החבל הנצרך לחבילה. הו, הו, כשיוצאים לדרך ונוטלים רהיטים בלי דעת איפה תהיה התחנה ואם יהיה גג לראש!

אנשים שאינם רגילים בנשיאת משא מטים את גופם לצד שכנגד בהעוַית־פנים. הכל הולכים אל עבר הכביש הראשי שמאחורי פסי־הרכבת. צעדים ראשונים אין בהם משום בטחון. האנשים מביטים על סביבם אם באמת כבר הגיע הרגע לעזוב. שוהים קצת, מביטים לצדדים. נושאים עינַים. עננים קלים, יונים וגבעות־חול. האנשים השפילו עינַים חרבות, כאילו ראו עטינים ריקים מחלב. אין מושיע. כיון שהגיעו לכביש המאובק והלבן, והם כמפקירים עצמם לזרם מַים – התחילו פוסעים במרץ, התמדה והכנעה. כאגרופיו של אדם הלש בצק. כבר זזו ויצאו עגלות עמוסות רהיטים וחבילות לעבר הכביש.

בשעות הצהרים ראיתי את מר אייזיק קופץ מתוך עגלה שהגיעה מפתח־תקוה. הוא היה מזורז כאדם שכבר למד משהו ביום זה. תרבושו על ראשו, ידיו פרושות לפניו, כאילו נשא מגש עמוס.

מה היה, סוף־סוף, במגש העמוס

ספקות:

איך להתחיל לספר לאשתו על כל הקורות אותו בנסיעה זו? מר אייזיק ניסה להרצות במחשבתו את הדברים בדרך כרונולוגית, לפי ‘איך שקרו’ – וראה שיקשה לו להגיע לסוף ברור. ניסה על דרך התוצאתיות – ומצא כי זה מסובך מאד, ומניח מקום לשאלות־הסברה רבות. חשב לספר בדרך ההלצה, כאדם, כסוחר, שבטוח כי הצליח – ו’לא הלך' לו.

איך לספר, בלי להיכנס לפרטי המערבולת. איך להסביר שפתח־תקוה היא עיירה גלותית, זרועה בתי־כסא, הדפוקים מקרשים סדוקים, ללא מים שוטפים. זבובים גדולים. והוא ראה שם בין הקוצים שבחצרות רמשים אדומים בעלי נקודות שחורות. רמשים כאלה ראה בימי ילדותו לפני שיצא לכרך, והם עוררו בו געגועים לילדותו המלוכלכת והיפה. לא עלה בדעתו שרמשים אלה נמצאים בארץ. איך להסביר שבפתח־תקוה אין אסיפות וועדות ודיונים ובעיות. פתח־תקוה, כל אחד לוחם שם, פשוט, את מלחמתו לפרוסת־הלחם. כמו שהוא יכול. באידיש. בלי מדרכות. בבוץ ובניצול כל חולשות האדם. פרות מלוכלכות בצואה נוזלת. זבובים מרובעים. מורסים אותם בין אצבע ואגודל. אין שם אפילו קומפלט אחד שלם של כרכי ‘השילוח’.

ואיך להסביר את מראה החדר ששכר, הבנוי קרשים דקים שזרקו עליהם טיח דק. ותקרה של רעפים אדומים עם קני צפרים בין הקורות, ושכר הדירה יש לשלם מראש לשנה שלמה. שכר גבוה ביותר. והעגלונים (הוא מצא שנים אחים עגלונים) תובעים בשכר־נסיעה־אחת סכום כסף, שלפני זמן־מה אפשר היה לקנות בו סוס חי. ניצול מכוער של אסון שנתרגש על חלק מן הישוב. איך נעמוד בפני הגזירות ובפני האחים? ופתאום ייתכן שהם, האחים, גם לא יבואו בעגלותיהם. ונישאר תקועים. ואיך לספר לאשתו? הוא ראה מול פניו אצבע מושטת, אצבע של אשתו. והוא¹ שמע את קולה האומר:

– בוריָה! אני תמיד אמרתי לך: הציונות שלך תמיט עלינו אסון.

בבית מר אייזיק כבר היו כמה חבילות, ארוזות וקשורות בתוך שטיחים, מוטלות על המרפסת. תריסי הבית כבר היו מוגפים, חוץ מאלה הפונים לרחוב. דרך הפתח ראיתי את חדר־האוכל; על השולחן הגדול עמדה הפתיליה. אי־סדר זה היה לכבוד יום מיוחד זה. בסיר שעל הפתילה התבשלה ארוחת־הצהרים ‘ממה שיש’.

מר אייזיק עלה בזהירות בשלוש המדרגות אל המירפסת, כנזהר שלא להיתקל ולא להשמיט את המגש שלו. עמד וניקה את רגליו יפה השק הפרוש והספיק לחשוב: שטות נוספת! למה לשמור על נקיון הבית – ממילא עוזבים אותו תיכף. הרים את ראשו ופגש במבטה של הגברת אייזיק. היא ישבה במקומה הקבוע ליד השולחן.

איך סיפר מר אייזיק

קרה הפלא. בדיוק ברגע זה ידע מר אייזיק איך לספר. כבמטה־קסמים נתברר לו פתאום, בתכלית, מה הספיק לעשות בפתח־תקוה ומה עוד עליו להספיק לעשות, והעיקר איך לספר לאשתו את הכל. מר אייזיק שמט את ידיו (המגש נעלם) ואמר:

– תני לי ממה שמתבשל על הפתיליה. עלי ללכת לבנק. להשיג הלואה. הגברת אייזיק הגישה לו את קערת מרק־העדשים. מר אייזיק אכל ונהנה מן החום שהתפשט באבריו מן המרק. נהנה מקוי האור שחדרו לחדר האפלולי בעד התריסים המוגפים ונפלו על הרצפה הנוצצת, וחשב: בחדר ששכרתי אין תריסים. נפלא! והשתומם שהצליח לספר לאשתו את כל קורותיו היום. נראה שבאמת הצליח מאד לספר הפעם. שכן הגברת אייזיק הגישה לו, שמסיים לאכול, מטפחת־באטיסט מגוהצת, בשלוה ובכבוד, ואמרה: – תן לי את המלוכלכת.

על דמויות שונות שיש למירפסת רגילה

בינתיים, כאילו הלך קטן המרחק שבין השמים והאדמה. אי־אפשר להלך בקומה זקופה. עגלות עמוסות עוזבות זו אחר זו. השכונה מתרוקנת.

מר אייזיק עוד לא חזר מן הבנק. הבנק ודאי כבר נסגר. הציפיה לשובו הלכה וגדלה בביתו. ואותה מרפסת רגילה, בעלת שלוש המדרגות, עמוסת החבילות, הפכה והיתה לעמדת־תצפית.

בני־משפחה עלו והשעינו עצמם על החבילות, כאילו היו סלעים, או שהיו מותחים את עצמם ועומדים על קצות אצבעותיהם ומסתכלים מעל ראשי האנשים אל עבר קצה הרחוב ליד שער הרכבת. עיניהם היו מחטטות ומחפשות לראות אם לא בא ראש המשפחה.

בשעה ארבע צצו ארבעה זוגות אזנים מחודדות של סוסים רתומים לעגלה. זו התגלגלה בזריזות, של מביא פדות, קרבה ועמדה ליד פתח בית אייזיק. ישבו בה שני עגלונים חסונים, כנראה אחים. הסתכלו במספר הבית, חייכו אליו, אך לא קפצו מן המושב.

– מר אייזיק בבית?

– איננו. אך תתחילו להעמיס את אלה החפצים.

– עד שלא נגמור בענין השכר – איננו זזים.

תשובה מפוכחת זו, בשעה מאוחרת זו, עם סיומו של יום אחרון לגמר פינוי השכונה – היתה כמכת־גרזן.

הראיתם חבית מים שדפנותיה נתבקעו והמים היקרים פורצים מתוכה, נשפכים סתם בחול הבולע אותם בלא־איכפתיות? ראיתם? כך היו דומים בעיני, אותה שעה, בני־משפחתו של מר אייזיק. הם עמדו סביב העגלה והיו כאילו הולכים ונעשים מצומקים וקטנים. כוחותיהם יצאו מכתפיהם ששופו, עברו לאורך רגליהם וניגרו ארצה לתוך המרצפת האדישה. הזמן חולף, עגלות יוצאות, ובאזנים כמו הלמות־תוף מהירה שאינה נותנת אויר לנשימה.

מעל התצפית ראו סוף־סוף בני המשפחה את ראשו הקרח של האב, עד שנתגלה כולו מתנשם ומחזיק את התרבוש לפניו.

האחים עלו והתיצבו במרפסת. אז התחיל המשא־ומתן על שכר ההובלה. אין אני צודק בקראי לזאת משא־ומתן. זו היתה מלחמת־שנַים שהתפתחה בין מר אייזיק ושני האחים. הכוחות לא היו שוים. כולנו עמדנו במירפסת, שנהפכה לזירה, והבטנו בעינים ריקות אל הלוחמים. מר אייזיק היה חביב, הוא ניסה לדבר בכל האפנים: דיבר כסוחר פיקח הבקי בהלכות־מסחר, אחר־כך בדרך השכל הפשוט והיושר, ואחר־כך הגיע לדרגה אחרונה, שוב לא התמקח, כי אם הוכיח כיהודי בעל־מוסר כי ‘עזוב תעזוב עמו’, ולבסוף – כציוני שקרא את לילינבלום. המירפסת נהפכה לבמת נואמים. הנואם לא פנה עוד אל העגלונים בלבד, כי אם אל הרחוב, אל הקהל. הוא כבר דיבר בלוית תנועות ידים מעוגלות אל האויר.

לא הלך!

האחים, לעומתו, אחזו רק בתכסיס אחד, שלא שינו אותו כל הזמן. האחים חילקו ביניהם את התפקידים. אחד מהם דיבר עם מר אייזיק, והשני, כדי לגרות את התיאבון לסיום מהיר של המשא־ומתן – התחיל מוריד בזריזות את הקרשים מעל העגלה, כדי לאפשר את העמסת הרהיטים לתוכה. ושעה שמיאן מר אייזיק להסכים למחיר הכבד – מדי היו האחים מחליפים מקומותיהם ותפקידיהם: הראשון רץ ומחזיר את הקרשים ומסדרם בזריזות, בתוך העגלה, כקודם, והשני – תופס את מקומו מול מר אייזיק ופותח במשא־ומתן מחודש, טרי ורענן ומלא יזמה כעפרון שחודד זה עתה. חילוף התפקידים בין שני האחים חזר שמונה פעמים.

מרת אייזיק, שלא היתה נוכחת בכל שעת המשא־ומתן, הופיעה פתאום, על הרקע השחור של החלון הפתוח, שלחה יד רכה ומעודנת עם אצבע זקופה אל מול בעלה ואמרה:

– הציונות שלך!

כעבור חצי שעה ראיתי את העגלה העמוסה של משפחת אייזיק עוברת ברחוב הראשי. על־פני כל החבילות היה מוטל שולחן, ורגליו המסורבלות מושטות אל מול הרקיע במחאה. כנבלת פרה בשדה.

הגברת והאדון אייזיק הלכו אחריה עד קצה הרחוב. הגברת לא הפסידה כלום מחשיבותה הרגילה. פניה היו מרוכזים, אך ללא פחד בהמי. משהגיעו לכביש פתח־תקוה עלו וישבו על העגלה.

הגברת אייזיק ישבה זקופה והחזיקה בידה שמשיה לבנה לימות־החמה ומטריה שחורה לימות־הגשם. שתיהן ביד אחת. והיתה האדם היחיד שהרחיק ראות עד לימות־החורף הבאים.

תל־אביב! אין להכירך. תל־אביב, את היית למחנה־גולים. כמו בתמונה של הירשנברג. ילדה עם קומקום. כמו בגלות.

יש הבדל, יש הבדל!

פתאום קרה משהו ברחוב. אנשים התחילו לרוץ אל עבר שערי השכונה. נשמע צלצול רם ועליז של דליים ריקים, קול שוט וקריאות. מתוך ענן אבק לבן שעלה מן הכביש הופיעו עגלות. אחת, שתים, חמש, שמונה, הרבה! עגלות של איכרים שדפנותיהן סולמות. עגלות שבזויותיהן נשארו תקועות שבלים. עגלות שהעלו באף ריח של מרחבים צהובים, לא מרחבי־חול כאותם שמסביב לשכונה, כי אם ריח שדות צהובים ברוכי־יבול.

והעגלונים, עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי־קש רחבים. פניהם היו ידועים מאד, כאילו יצאו כולם מתוך תצלומי־קרובים השמורים בכל בית. דודים ובני־דודים.

העגלונים תקעו את השוטים בראש העגלות, ירדו ותלו שקי־מספוא לפיות הפרדות, וידיהם תפוחות מעבודה. קמטיהם הזכירו את חריצי האדמה הדשנה המתבקעת.

שיֶרת־עגלות זו באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. שיֶרת־עגלות זו שהתה יום ולילה בדרך עד שהגיעה הנה. שיָרה זו הלכה בדרכים עקלקלות, כדי לא להיתקל בצבא התורכי, שודאי היה מחרים את הפרדות, העגלות והעגלונים.

שיֶרת־עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת. כשיש אחים, הו, כשיש אחים לעזרה – קל יותר לשאת כל אסון. בא הבטחון כי נוכל לאסון. יש כוחות,

יש סבלנות. יש גם בת־צחוק ובדיחה קלה – ודאי שנצא מן הצרה בשלום. פתאום נראו האנשים כאילו התרחצו והסתרקו.

כך נתגלה הצד השני. במקום הדכאון באה ההתאוששות. ריח הפריחה של הפרדסים והמצות בסדינים הטהורים מרמזים על חג כמוס השמור למאמינים בו.

אחד בחור

עגלון, אחד בחור, התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט שמאחורי העגלה והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן. עד שהמים מתבעבעים בדלי הביט הבחור בעינים נבונות אל בני־המשפחה שעמדו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרויה פנה הבחור אל סבתא (מאין ידע, כי סבתא היא המנהלת את עניני המשפחה הזאת?) ואמר:

– סבתא, החפצים מוכנים?

סבתא הביטה בו בראש מורכן מעבר למשקפיה וענתה:

– ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל.

– סבתא, מי רוצה כסף? – ענה הבחור – הנה את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדיך ואני מוציאים את כל הרהיטים שאת רוצה לקחת.

סבתא אינה שבעת־רצון:

– מה נטפל אלי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל. אחר רגע הוסיפה:

– מה השמחה עלי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, על ארגז ודוקא בצל?

אפילו בחתונת בנותי לא ישבתי לנוח.

בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בלבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת־הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את העיר חרסון וימי־עשרה.

– סבתא, מדוע אינך מבינה? – משדלים הנכדים – הוא אינו עוזר בעד כסף.

– מרגע שבא הבחור עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם!

‘הבחור עם הסוסים’ הביט בעיני סבתא, בת־צחוק פישקה את שפתיו וגילתה שינים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיוה לו הבעת־חן משונה. בת־צחוק כזה מצטחקים רק בני־משפחה בים לבין עצמם.

בת־הצחוק עשתה את שלה.

– טוב, הנה אני יושבת – אמרה סבתא מתוך ויתור.

– כן, סבתא, שבי־נא בצל. לא נשכח אותך פה. עוד אושיב אותך בראש העגלה. ליד המצות העטופות בסדין הטהור, ועיניך תהיינה צופיות על־פני הדרך. נרפד מושבך ולבך ירחב אל מול השדות, כאילו יוצאת את לקדם את פני הימים הטובים שנכונו – לך, לנכדיך, לתל־אביב ולכולנו. מגובה מושבך תראי אותם, את הראשונה! ותבשרי אותם לנו.

הוא מדבר, ובינתים מרים בקלות את החבילות ומסדרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת־העור הדקה והשחומה של ידיו.

הוא פנה ועלה אל מרפסת השכן, ממול, והתחיל להעמיס גם את חפציו על העגלה. בפינת החדר ראה כורסת קטיפה אדומה, מאותן הכורסאות שבאגדות, שסבתות יושבות בתוכן וסורגות, ומשענות רפודות להן מן הצדדים והדום לרגלים.

– וכסא־נוח זה תקחו עמכם? – שאל הבחור, נשא אותו וקשרו יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות. הרכין עצמו בחן ואמר:

– סבתא! הִנֵה!

האדמה מסביב היתה שלנו

בינתים יצאו עגלות אחר עגלות. הן הלכו הלוך וחזור בין כפר־סבא, פתח־תקוה ותל־אביב. השכונה הלכה והתרוקנה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים נצמדו קרשים בשתי־וערב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.

רוח אחר־הצהרים קמה והסיעה את פיסות־הנייר ושיירי הקש ושלחה אותם לפני העגלות היוצאות לדרך.

עוד שעות אחדות, והחול שנדוש כל־כך, במגרשים שבין הבתים, ביום נסער זה, ברגליהם של אנשים נסערים – יהיה חָלק ולָטוף, והבתים יעמדו שקטים וסגורים, כאילו אחוזים בחבלי־שינה וכישוף.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח־תקוה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת־האקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח, שמכבר חדלה להעיף את פיסות־הנייר והקש, נטפלה לקווצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה את ידה המקומטת והזריזה, משופשפת־הצפרנים מרוב עבודת בית – והשיבה את קווצת־השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב. האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים הפורחים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.

סבתא הצטחקה ואמרה:

– ואת פני חג־הפסח נקבל בשדות.

---

מכנסַיִם ארוכים

מאת

נחום גוטמן

לתוך לוע השטן

כבר התרגלתי מאד למכנסי הארוכים. כבר נתמתחו ליד הברכים, וארכובותיהם נשרכות ברשלנות על הנעלים. כבי עול אני לקפוץ לתוכם – והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

ישבנו מסובים אל השולחן ואכלנו ארחות־צהרים. שולחן עגול היה. והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת עליו כפות, מזלגות וסכינים.

האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת; צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תאבון־כלבים. בלי תיאבון גדול היה קשה ללעוס מאכלים מחוסרי־בשר העשויים מכל מיני ‘במקום’.

שפשוף כמה זוגות נעלים ליד הפתח – ונקישה בדלת. צללית גדולה של חייל תורכי גדול עמדה בפתח הנמוך וסתמה אותו כפקק. בין זרועותיו, כמו מתוך חלונות, ניבטו עוד שנים. אחד מאלה, שראיתי רק את ראשם, פער פה ואמר:

– הם באים לתפוס חיילים משתמטים.

החייל הגבוה, הפקק, הביט סביבו בבטחון של כנר ראשי. הביט אל המטען החי שבצריף: סבתא, שתי אחיות, ואני, בן הארבע־עשרה. סך־הכל. ודאי שהיה מאוכזב. החייל הגבוה, הפקק, צעד צעד לאחוריו כסרטן, כדי לצאת מן החדר. אך בעל הפה הפעור נשתחל ונכנס ובחש בעיניו. עיניו גילו את המכנסים שלי ועמדו. הכל הביטו אליהם. המכנסים לא דיברו – אך היו ארוכים כשל מבוגרים. פשט הפקק יד ארוכה, כפה למעלה, ואמר: –’ויסיקה' (תעודת שחרור מן הצבא).

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת־נייר המעידה על גילי ושאני תלמיד בית־ספר. היתה כתובה בתורכית טובה שכתב מורנו לתורכית וחתומה בחותמת עגולה.

הפקק שקל אותה בכפו הפשוטה, טילטל את ראשו ימינה ושמאלה וקרא אלי.

– בוא.

אז נכנס בעל הפה הפעור לתפקידו ואמר:

– הגוי אמר שאתה חייל משתמט. התעודה אינה טובה. הגוי אמר שאתה בן עשרים ואחת. ואלה מכנסים של בן עשרים ושתים ושאתה משתמט שנה שלמה – הרי שאתה בן עשרים ושלוש, והגוי אמר שהוא לוקח אותך למשטרה המרכזית, לרמלה.

עדיין עמדנו סביב השולחן העגול. היינו מוכי־תמהון. המזלג שהחזקתי נשאר בכפי. פשט החייל, הפקק, יד־ימינו לאחוז בכתפי. זזתי שמאלה, כדי להשתמט ממנה. הרתיעו עצמם גם שאר בני־משפחתי שמאלה. פסע הפקק פסיעה לקרוב אלי. זזתי פסיעה. פסע הפקק שתי פסיעות. זזתי אני ובני־משפחתי שתי פסיעות. החיש הפקק כמה צעדים לתפסני, מיהרנו אנו סביב השולחן. סבנו סיבובים, שמאלה, ואחר־כך בא שינוי תכסיסי וסבנו כולנו ימינה. אז שלף החייל השני כידון והניעו כשוט. הסחרחורת עמדה ואני נצודותי.

בעל הפה הפעור:

– הגוי אמר שבעשר מג’ידיות יוכל לקרוא בתעודה שלך שאתה תלמיד. הגוי אמר שאני בעל משפחה וילדים. הגוי לא יודע חכמות. הוא אמר שאתה רדפת אחריו במזלג להרוג אותו. אם לא יצליח לקרוא את התעודה אפשר שיתלוך. סבתא חייכה חיוך עצוב, הוציאה את המזלג מידי ואמרה:

– לך אתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע.

יתלו אותי

הרחוב היה ער ומרובה באנשים. מאלה שהוגלו מתל־אביב. הרוקח, שעסק בחנותו בסינון מים רותחים לתוך בקבוקים קטנים, הרים ראשו ואמר: – יוסקה כבר תפס שוב את מישהו.

מישהו – זה אני במכנסַים ארוכים. עברנו על־פני ועד המושבה. בפתח ישב המזכיר ועיפרון מושחל לו מאחורי אזנו. הבהיק במשקפיו כתופס ענין והוסיף לשבת. חיים אדישים. עברנו על פני הבית האחרון. בחלון ראיתי את יונה. שערותיה היו מתוחות וגילו שביל ירקרק שחצה את קדקדה. ריסי עיניה היו ארוכים ומפילי־צל. הסמקתי ורציתי שתראה אותי. היא לא ראתה אותי משום שאחיה קרא לה מן החדר השני: – חמורה!

הייתי עזוב. יתלו אותי. יונה, אני שיקרתי לך. איני יודע לחלל בחליל.

הגענו לקצה המושבה. בצל אחד העצים שבחורשת־הזיתים חיכו לנו שני חיילים וחמישה תפוסים נוספים.

החייל הגבוה, הפקק, שהיה הקצין, ישב והשעין את גבו אל עמוד ששימש כגדר. נניח, שהעמוד הוא עתה מרכז (לתמונה). אני מזיז אותו בדמיוני קצת ימינה, כדי לתת מקום לרגליו הארוכות של הקצין. אין ספק שצריך הייתי להתחיל בשלושת הקמטים שעל מצחו הנמוך. עקשניים ואומללים. ראיתי קמטים כאלה על מצחן של פרות גרומות ידועות רעב. אם אשפיל את מבטי מן המצח אל הידים הגדולות, הרפויות, חסרות־המעש – ואעבור מהן אל הרגלים – איטיב לעשות, שכן חשבתי להתחיל ברגלים שהתבלטו בנעליהן הפתוחות. רגליו, העטופות חותלות רשולות, היו נתונות בנעלים, פעורות־אגפים, ללא שרוכים. מידת הפרטים שראיתי בפנים ומידת הפרטים שנתגלו בנעלים הפעורות איזנו את הצד השמאלי עם הצד הימני.

ואשר לאור, הוא היה מסַנוֵר, כי נפלה הקרנה מבוהק האבק שבדרך. נמצא איפוא שגופו של הקצין שלי נראה כצללית, הצבעים שבו איבדו את ניגודיותם, דרך משל, כאותם הצבעים שאנו רואים בתאנה בשלה: לכאורה צבע אחד שלם לכולה, אף כי המסתכל יראה בה כמה גוני צבע. אפילו צבע הצל, כדיו שנשפכה, היה כהה ונתמזג עם צבע פניו של הקצין. אם להוסיף ולתת בכתם של הראש קוים של אף ופה פעור־למחצה, בסדר! סידרתי את ראִיָתי.

נכון, הקצין היה רבוץ. ככלב מזה־רעב ויגע־נדודים הרובץ בצל ומשלח לשון שוקקה.

קמטים אפקיים אלה במצחו, שהם באמת נושא התמונה, מקומם בראש התמונה ובאמצע. כל המראה הזה ריאליסטי, כבד ומסוים. זה נפלא. אני לא רואה בתמונה זו כל סמל; אך כמה דברים הסיחו את דעתי מן המסגרת שקבעתי מראש.

העמוד

העמוד אשר עליו נשען הקצין, קליפתו נתקלפה בכמה מחלקיה מחמת החום וחשפה את בשרו, שהיה בחלקיו צהוב ובחלקיו אפור. שארו נתבקע כמה בקיעים לארוך, בקיעים לא שוים בגדלם ובצפיפותם. תאי העץ וחלוקת המיצים שבו לא היו אחידים, כבעת שהעץ עוד היה חי את חייו הראשונים. אני רואה שיש לו כעת חיים שניים. חיי דומם.

העמוד היה מיושב בשבלולים לבנים, שהתגודדו עליו בצפיפות – עד שכיסו אותו והיו דומים לפריחה של ‘מטה־אהרן’, אף אמנם הפכו את העמוד המת למטה־קסמים, מאותם העצמים השַיָיכים לעולם אגדות־הילדות, מקום שהצדק תמיד ידו על העליונה.

הנה, כשרואים דברים כאלה – מפריעים הם לראיה הפשוטה, המכווֶנת לענין אחד מסוים. (נחום, אתה מתרחק, אתה מחליק על ריצפה רטובה.) מפעם לפעם היו כמה שבלולים שולחים וזוקפים קרנַים גששניות, מוציאים ראש מוקרן ומזיזים עצמם, בתמימות ובכובד של תקופת הפליאוקן (נחום, חזור לענין!).

הבטתי שוב אל הקצין. אין ספק, הוא מעורר רחמנות. נותק מארץ רחוקה, לא בטובתו, לא לפי תפקידו, אינו יודע קרוא, בארץ זרה, ומי־יודע־מה נכון לו בביתו שבהרי אנַטוליה.

(נחום! נמאס להבין את הזולת ומתוך כך לחוס על האחרים. סדר שתסתלק, אתה והתפוסים האחרים. קח ענינים ביד – נידון־לתליה שכמוך. שלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות.)

אורי

כל הקריאות הללו שאני מביא בסוגרים הן קריאות־בינַים של ידידי אורי פַרברוב־צבעוני. אין אני פוסק משמוע את דבריו ותגובותיו על כל ענין שאני חושב ומרגיש. אני גם רואה אותו. הוא שזור בחיי. אני רואה את תלתליו הצהובים על מצחו הבולט, כשהוא מתנפל עלי תמיד בשצף. אני רואה גם את אצבעות רגליו בסנדלים דומות לתפוחי־אדמה קטנים, המגלות טוב לב – שאינו בנמצא על קצה־לשונו.

מה מידת האמת באמנות, קישוט בלבד? ראיה נועזה ריאלית, או ציצים אסתיטיים? רכוכית אסתיטית – הנה על דברים אלה וכיוצא־באלה התדיַנו הרבה, בהיותנו יחד, ובדמיון – כשאנו פרודים.

ואני אומר:

– הוי, כל אלה שעוד לא איחרו, קנו לכם ידיד.

אורי, ראה איזה יום נפל לי יום זה. איך אתחיל לספרו לך. ראה מה שופשפתי ביום זה. הנשאר בית־קיבולי כפי שהיה תמיד? הלא אנחנו כלפי־עצמנו. אין זו תצרוכת לאחרים, ואין זה חסד לאמנות, אל תרצה לחייֵך אלי בחסד. חמור! יום זה אני רואה דברים.

יוסקה

היחיד אשר לא נתן להירגע (כי בינתים פגה המתיחות – המרחב השפיע) היה בעל הפה הפעור. הוא עדיין בחש וטרח לתרגם את מה שלא אמר הגוי. והיה משטח לפנינו איומים, כשטיחים לפני השולטן.

אז ראיתי כי השקט הזה שהיה – רק כלפי־חוץ היה. האי־איכפתיות בדמותו של הקצין היתה מכווֶנת: – אני משלח אתכם, לרמלה!

התפוסים, מי שלעס קוץ יבש, ומי שהסתכל בעיון רב בצורת אצבעות רגליו. בחלונות הבתים המרוחקים עמדו והסתכלו בנו. לא, האויר אינו שקט כפי שדימיתי מראש. הנה לכן התרוצץ כל־כך יוסקה, ורצה לבקע מה שהוא אצל מי־שהוא – ולהזיז את הענינים.

– שלמו לו – סיים יוסקה וישב.

– למעשה, – אמר אחד התפוסים – לו מיעכנו קצת את פרצופך המנוול, היה הכל מסתדר.

– אין זה כל כך פשוט, – אמר תפוס אחר – יוסקה אחד זה כבר עשה הרבה צרות – וגם יוסיף. אך הוא יודע למצוא דרכים אל השלטונות והוא מביא ישע במקרים כאלה, שהכל כבר נואשו מהם. כמו כל מוסד ציבורי, על כל מגרעותיו, הוא מביא גם תועלת. יוסקה מוסד ציבורי מועיל. הוא נותן לקצין הגדול ולקצין הקטן ולחיָלים. לא כל הריוח נכנס לכיסו. וגם זו אמת. הוא מטופל במשפחה גדולה. יש לו כוח־זכרון. אם תפס אותם פעם יתפוס אותך בשניה לאחר חמישה חדשים.

– כסף או רמלה?

חבל־הכביסה, שהייתי כבול בו, היה עשוי קשר מסורבל, והכאיב לזרוע.

אחד

האדם הזה ישב מולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו. עיקמתי והארכתי את קוי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי בעדם. את המשקפַים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפים. ואמנם היו לו משקפים בכיסו. הוא עצמו הסביר לי:

– לי בכיס יש משקפַים. אם נקבל מכות – שלא ישברו.

מכיון שהתחיל, המשיך:

– יש לי שם תעודת־אזרח אוסטרית. אותי אין התורכים יכולים לאסור. צריך איך־שהוא, שלא לתת לנו שנתפורר. כשבאים לאסור – אני מוסר את עצמי. עוזר קצת – ומַראה את התעודה. מקשר עם הועד. אנחנו שלושה כאלה. תעודות אמיתיות. דמורליזציה ציבורית. אתה מבין, לאן אנחנו הולכים?

– לרמלה!

– רמלה? כלום! לאבדון! כאן, בישוב, שיהיו לנו יוסקה ושו'… אחרי לילינבלום, אחד־העם, שומרים, ועד מטבח־פועלים. דוקא לאבדון.

היתה לו חתימת־שפם קטנה על שפתו העליונה; והוא הביט בי כאילו הכירני לשעבר. כתפַים נפולות, זרועות רזות, דיבר לא מגופו – כי אם מרוחו. כל הנוף נראה לי פתאום שונה, דרכו. הנה מכאן הגעתי לידי ציור חלונות בין זרועותיו.

(– תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז.)

(– אורי, עזוב אותי. אני פעם אחרת אסביר לך.)

קיבלתי

ניעור בי חשק לגמגם. הרכנתי עצמי לעבר בעל התעודה האוסטרית ומילמלתי:

– שמע־נא. למה לי לשתוק. אני צריך לאמור לך. למה לחכות לנקרולוג? אם אתה כזה, אם יש כמוך, שיודעים מה הם רוצים ומתמרדים נגד עולם מכוער שעושים לעצמם האנשים; אם יש אנשים, ואתה אחד מהם, אשר דרכם נראה הנוף אחרת, יותר יפה וחגיגי – אז הדרך הזו, הנה זו המלבינה לפנינו – תוליך אותנו, אמנם, לרמלה, אך לא לאבדון. משום ש, יען…

פתאום נחתה על פי מכה חזקה. הרגשתי שאני לועס דם בפי. הקצין, שהיה אדיש כזיקית בשמש, התלקח, פתאום, ושלח לי מכה זו במלוא תנופת ימינו.

– דומו, כלבים!

(עכשיו כבר תזוז?)

המכה על הפה היתה נפלאה. לא במובן של מכה. ממנה והלאה התקדם הכל בסגנון של טלגרמות. שתי שינַיים נעו בפי. בעל תעודת־האזרח האוסטרית – קפץ. כל התפוסים עמדו על רגליהם. מה הוא מכה את הנער! (זה אתה, נחום, עם כל ההבנות וכל הראיות שלך.) התעודה נכנסה למחזור, ובעלה כבר עמד חפשי. שלושים מג’ידיות ירדו והיו לעשר. וגם הן אינן. בעל התעודה כבר מניע רגלים צנומות בתוך מכנסיו הרחבים, פונה בין הבתים שבטבור המושבה. וחזרו משם שנַים. היו בועד־העזרה. התירו את החבלים מעל ידינו. ויוסקה לחש לקצין ברוב שמחה לגמר הטוב:

– אמרתי לך! תתחיל בילד.

מכנסַים ארוכים

כששבתי הביתה ניצבה הצלחת על השולחן העגול, המזלג, הסכין והכף לידה. סבתא עמדה בעומקו של החדר וחייכה אלי בעצבות:

– השמלה של דודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסים, אינה מביאה ברכה, בני.

– המכנסַים הארוכים, סבתא, הם.

שכבתי על הספר ופני אל הקיר, הידקתי לשוני אל שיני הרעועות וחשבתי:

– עכשיו, אורי, אליך! מכנסים ארוכים אני רוצה. אתה מחויב להבין לי, משום שאני רוצה במה־שיבוא, במה־שהלאה. משום שאני יודע שמה שבסוף הוא העיקר. גם הסוף עצמו. באמונה שלמה, אני רוצה להכביד על כף־המאזנים אל צד מה־שבעתיד.

עוד ראיתי את התלתל הצהוב על מצחו של אורי, אך לא קלטתי את תשובתו נרדמתי.

---

נגר במגפַים

מאת

נחום גוטמן

הגורל על הכביש

עכשיו אספר את סיפור הנגר במגפים מתל־אביב.

בין כל האנשים שהלכו בדרך המאובקת מתל־אביב לכפר־סבא היה גם הנגר במגפים, על כתף־ימינו ארגז־עץ לכלי־נגרים וביד־שמאלו סל־נצרים. ורצה הגורל שקטע הדרך שבין תל־אביב וכפר־סבא, יחולל מיפנה בחיי הנגר הזה. בקטע־דרך זה הבין כמה דברים והצליח גם להסיק מסקנות. כאילו איזה מנגנון נסתר התחיל רוחש במוחו והניע גלגלים, סגולות חבויות. והמסקנות עומדות, כמו נבטי האבטיח לאחר ליל־גשם. שתילים זקופים ועסיסיים. הריהם עובדה.

ככל שגימאו רגלי הנגר במגפים את המרחק שבין פתח־תקוה וכפר־סבא, כן חש הנגר שדעתו הולכת ומצטללת. וכאשר הגיע לבין עצי האקליפטוסים שבחורשת כפר־סבא, בחר מקום בצל העצים, העמיד לרגליו את הארגז, דישדש בעשב כדי להדק תחתיו את הקוצים וישב על הארגז בפישוק רגלים. כן. זה היה מעשהו הראשון. מתחילים במעשה – יש לשבת, קודם־כל, ישיבה נוחה.

כדי להבהיר את ענין המגפַים שפתחתי בהם, אספר עליהם בקצרה.

הנגר הביא עמו לארץ זוג מגפַים. מגפי־איכרים שעורם שעיר ואין להבריקו אלא לשמנו בלבד. קיבל אותם מסבו. ממי קיבלם סבו, אינו יודע. מגפים – דבר נפלא. מגפים – אפילו נער בן שלוש־עשרה תוקע רגליו בתוכם, הריהו נעשה בן־אדם, בעל תנועות קצובות ומחושבות. כשעלה מן

האניה ניסה להלך בהם ברחובות תל־אביב. בתל־אביב של הימים ההם, המצויצת בגינות־פרחים ליד הבתים הקטנים. אך הנגר נוכח מיד לדעת, כי בעלות־הבית מביטות בו בזרות. הן תבינו: במצעדי מגפַים כבדים אין להלך ולשאול אם יש לתקן כסא. אין הם מתאימים לכך. עמד והטמין אותם.

משניתן צו הגירוש, והנגר יצא עם כל היוצאים לגלות, חיתל תחילה את רגליו במטליות, נכנס לתוך המגפים. חש ששב לתיקנו, והרי הוא מהלך בדרך עם כל הגולים.

רואים אנו אותו ביניהם, והארגז על כתפיו ויורד בקצב ההליכה. הוא מניע את הצועדות ודורך בעקבים החזקים והרחבים באבק הדרך. כל מידרך עקב טובע חותמת של פרסה דקה, חותמת גברית, חותמת של אדם צודק תמיד. כתפיו מתנועעות בקצב. ואל תחשבו שאגיד: כתפיו הרחבות. לא. הן אינן רחבות, אינן שריריות. אבל נמרצות. נמרצות כנקישת עקבי המגפַים באדמה הקשה.

ואגיד, בסוגרים – אנחנו, פה, אצלנו, אנחנו רואים וגם יודעים, כי לא רק בשרירי סבלים מתגוששים – נעשים מעשים. אנחנו ראינו כתפים שפופות, וידים עוטות שרירים כמעט רק כדי כיסוי עצמות – ושעשו מלאכות גדולות וכבדות. שכן בעינים היה ניצוץ, באשר על המצח היה קמט.

ומגפים, אני אומר לכם, דבר נפלא הם: מגפַים כאלה, כשהרגלַים בתוכם – מחוסן האדם מגשם ומבוץ. מגפים כאלה כשהם בידים – הרי אפשר לרוצץ בהם גולגלות. מגפַים כאלה, כשהם ניצבים עזובים בשדה, עומדים הם בבטחון ובהבעת שררה עד שהיד מהססת לקחת אותם – כעמודי זכרון. והנה בגללם נראו בעיני כל הגולים שבדרך שחוחים וקטנים – אך הוא, הנגר במגפַים, צועד זקוף, כקול החצוצרה בתזמורת.

כשעקר הנגר מתל־אביב, נוכח פתאום לדעת שבין הגולים מרובים הזקנים והנשים. כי העסקנים והעושים בעניני הציבור וחברי הועדים היושבים בישיבות אינם פה, על הכביש. חמקו בעגלות שהקדימו לצאת. הנגר מתל־אביב נוכח לדעת שאין על מי לסמוך. וטוב שאין על מי לסמוך: מעתה החשבונות ברורים. מה שאני עושה – עשוי. מה שאיני עושה אינו עשוי. והמגפַים שלו הסכימו לדעתו. לא שהתחילו לדבר, אלא אישרו ביֵשותם המוצקה.

והנה זה המיפנה אשר דיברתי עליו. והנה זה הנגר היושב על הארגז בפישוק־רגלים.

תחילתם של מעשים

הנגר כילה ישיבתו. הזדקף, פתח את מכסה הארגז ונתחייך אילו ראה בתוכו ידידים או תיאטרון־בובות. שלח ידו, תפס בידית הקרדום למטה, איזן אותו, הרצין מבט אל עץ־האקליפטוס, פסע שלושה צעדים נמרצים, כאילו נקרא למעגל־רוקדים, והתחיל כורת ענף.

מרגע זה נתברר הכל. נתברר שבמקום זה יוקמו סוכות־נצרים. נתברר שהן תעמודנה כאן שורות־שורות. ומים לצינורות. ולילדים יוקם גם בית־ספר. עיני הגולים נצמדו אל תנועותיו של הנגר. עיניהם אורו משראו מרכז. כי כל המרחב שמסביב היה עד כה מחוסר נקודת־אחיזה. והנגר היה המרכז. תנועותיו נבלעו בצמאון בעיני הגולים. כאדמה חרבה הסופגת את טיפות הגשם.

הגרזן בידו של הנגר התעופף בקלות, בחן של צפור, הנוטה פעם ימינה ופעם שמאלה. הגרזן ננעץ באלכסון בבשר העץ. אחר כל מכה מימין לשמאל באה כנגדה שניה משמאל לימין. היה שיווי־משקל במעשים. כל תנועה היתה מכוונת למשהו. כל תנועה קירבה מעשה לשלימותו.

דמותו של הנגר, היודע בכל רגע את אשר לפניו, עוררה אמון בלבות הגולים. והנגר נכנסה ללבו אמונת האנשים בו. הוא ידע אל־נכון מה עליו לעשות, וידע שעליו להיות צודק, צודק ממילא. לכל מעשה שעשה – כגון הכנת כלונסאות לסוכות לכל הגולים – היה קורא: אנחנו. ואלה שעמדו סביבו כבר חושבים: אנחנו. לא אני והוא וההוא. ו’אנחנו' הם הנמצאים פה. וראיתי, בעיני ממש ראיתי, איך נוצר מכנה משותף, דאגה משותפת לאנשי ‘אנחנו’ והקטנים, האבודים, לאלה שאינם נואמים.

ודאי שאֶרָאה תמים אם אומר שכל זה נבע ממגפַים. אך המגפים נסכו גברות בנגר. דמותו הגברית של הנגר עוררה אמון בלבות הגולים. הנגר נכנסה ללבו אמונת האנשים בו. הנה זהו גלגל־הקסמים שהסתובב פה, תחת עץ, לעיני.

והענינים רדפו זה אחר זה, כעקבותיו של הנגר. צעד וחותמת. וכבר נמתח קו לשורת סוכות. וכבר מקצצים ענפים לשורה שניה. כשהיה הנגר מפסיק מעבודתו היה מביט לצדדים ומצטחק. כשעבד בנגריות לא הצטחק.

מי העמיד אותו בראש הענינים? מי קרא לו? מי לימדו שיש להתיחס לדברים בנחת? שיש לתת לענינים שיהיו נובעים בטבעיות זה מתוך זה? שיש לחשב את משב הרוחות ולהביא בחשבון שטפון של ימות־הגשמים, ושבימות־הגשמים עוד נעגון במקום זה? – ודאי, לא אגזים בתפקידם של המגפַים. אך יודע אני מה שיעורם של דברים קטנים. הו, גדול הוא. מַפתח זעיר הפותח שערי עיר. לא המַים שספג הגרעין הם שנתנו את הנבט, אבל הקשר, רבותי, הקשר שבין דברים קטנים לגדולים – נשאר בעינו. זהו.

הוא כתובת

נעצרה עגלה. ירד מתוכה אדם. זה השליח מטעם ועד הגולים. עיניו היו בולטות, ותיקו מלא. עיניו בלטו מבהילות ואבק, ותיקו היה גדוש חדשות, חששות, הוראות, ועוד ועוד. יש לקרוא לאסיפה כללית. יש לבחור בבאי־כוח. אך עם מי עליו לדבר כעת? הנה משום כך הוא מטה במבוכה את ראשו לצדדים, נושם ומריח את שרף ענפי האקליפטוסים. הידבר אל

הנשים, העטופות בשביסי־צמר ביום חם? או אל הבחורה (זו היתה אֶבְנֵך) העומדת בין הקוצים ומחזיקה מגהץ בידה? או אל החנוני הגורר שק סוכר?

– איך לתפוס את הענינים בידַים? – חזר השליח ושאל את עצמו, כשהוא פוסע ומקדם את רגליו אל מול הגולים. משבא ביניהם, פינו לו האנשים דרך, והוא הולך ועובר בהם כמשור בחמאה. עד שנמצא עומד לפני הנגר במגפיַם. הנגר היה גחון במקצת על ערימת הכלונסאות שהכין, הביט בשליח ושאל בפשטות, בפשטות של דבר המובן מאליו:

– כן?

הנה כן קם והיה הנגר. אם החיים צריכים לפי שהוא הם מקימים אותו, בין אם הוא אדם שהלך לחפש אתונות ובין אם הוא נגר פשוט במגפַים מתל־אביב.

עוד מעלה

הגולים אכלו תפוזים. קצות אצבעותיהם הצהיבו מקליפת התפוזים. גם הנגר שלח יד ולקח – לא בחר – אחד. שיפשף אותו בכפות ידיו לנקותו ולהחריף את ריחו. החזיק אותו בשלוש אצבעות, הגביה אותו והסתכל בו כשהוא על רקע השמים. אז נתגלה פתאום ונקבע בתודעתו צבעו התפוזי והמגובשש באור השמש. הנגר קלף אותו במפסלת. ארבעת חלקי קליפת־הפרי היו מונחים, לא מושלכים. הרוח נידנדה אותם והם היו כסירות שעגנו זה עתה.

הגורל כשהוא לוכד לו אדם, מתגלים בנלכד מעלות ויתרונות – כאותם שאנו מגלים בבעל־יובל, אך, אהה, רק בשעת החגיגה.

בעומק כיפת השמים הלך הכחול וכהה, ירד והתפשט עד שהגיע לשיפולי האופק. שם עדיין לחשה השקיעה. התקרה הלכה והנמיכה, וכשכבתה השקיעה דומים הינו כאילו נלכדנו. העינַים חתרו בחושך, והלב ביקש מרכז.

אמא מזל ליד המדורה

שתי אצבעות של אמא חיטטו בקופסת הגפרורים. גופה המורכן חיפה על הגפרור האחד שהחזיקה. בהישמע רשרוש הגפרור נתמלא החלל שבין אצבעותיה ובטנה זהב. האש אחזה בפיסת־הנייר שבין הזרדים. אמא לא התמהמהה למראה הלהבה השמחה. מחתה באצבעות שמאלה את להבת הגפרור והכניסה אותו לתוך הקופסה.

לשונות האש התפרעו. ידיה המטפלות של אמא נראו כצלליות, כשני מזלגות שחורים, אך כשהפנתה אותן נתמלאו אור, ומקצות אצבעותיה נתמשכו קוי־אור עד לבית־השחי. שם אבדה אמא. פתאום הואר אפה מתחתיתו, והעין התחילה ללמוד שטח זה ומבנה הנחירים שהיו בלתי־מוכרים. ממנו נפל צל שהתפשט ימינה ושמאלה כמדרונות הרים. הצל הגיע עד משקע העינַים, בלע אותן ונפסק ליד קשתות הגבינים, שהיו מבהיקות מאור. אמא היתה הדבר היחיד שעמד בין האור והחושך המוחלט. מתוך החשיכה והאבדון חזרו ידיה של אמא, ברורות להפליא בכל קמטיהן: אצבעות מעוקמות, למודות־מלאכה. כל אצבע יודעת בדיוק מה עליה לעשות, כאילו יש לה מוח זעיר משלה המכוון אותה. אצבעותיה של אמא מקרצפות את הדַיסה שנתקשתה בסיר, מלטפות את שערות הילד, אוחזות בחזקה במטבעות כשהיא הולכת לשוק, והולמות באבן ראשו של עקרב.

כשהציבה אמא את הקומקום על המדורה, קטם הקומקום את השלהבת, וכיפת השמַים שהיתה קודם נמוכה – צנחה וירדה עוד יותר. השלהבת נשתהתה במבוכה, נתחזקה ושלחה לשונות מחודשות.

העולם, שביום היה גדול ורחב ללא גבול, הצטמצם וקרב אל מעגל האור.

בלילה

מתוך החשיכה נשמעו צעדים של אדם מתקרב. זה היה המורה. הוא ניצנץ במשקפיו ואמר:

– מזל הילדים הולכים לישון?

– אתה טוב, ­– ענתה מזל.

אך המורה לא שמע את התשובה. הוא הביט פתאום לאחוריו כאילו מישהו טפח לו על שכמו. איש לא טפח על שכמו. מאחור היה הלילה. המורה ראה את צללי רגליו שהלכו והתארכו, כיסו את כל משטח החול, התחברו, טיפסו ועלו על צמרות האקליפטוסים הגבוהים, שדמו ליריעות סמרטוטים גדולים. הגוף הגיע עד קצה הצמרות. לראשו לא היה שם מקום, והוא נפל אבד בחשיכה. הצל היה ערוף. פחד גדול נפל על המורה. הוא התכופף כאילו נתמלאה בטנו עופרת. גוש קרח התהפך בתוך בטנו.

הלילה, שהגדיל את דמותה של אמא ועשאה מרכז, יכול גם להקטין את קומתו של המורה. שטח קטן של כמה מטרים – פער בלילה לוע, כאילו היה תהום. הילדים שכבו על הכסת. גופותיהם שקעו בה, והיא תפחה מסביבם כבצק.

אגרוף־מעשים

הנגר במגפַים פיזם לעצמו פזמון של אדם המתכונן לשנת־הלילה. הוציא את רגליו המחותלות מתוך המגפַים והציב את המגפים, אחד־אחד, למראשות יצועו. רגליו המחותלות נראו רכרוכיות, בלי עצמות, ודמותו הפסידה מצביונה המהוקצע והברור. זרועותיו כחושות ושריריו מוארכים, לא זויתיים. פרק הזרוע מחודד כשל נער.

לבו התחיל חרד. שכן אם ישפל הנגר ויהא ככל האדם – תתפורר כל רקמת־החיים הדקה והרופפת שנתפרשה כאן ביום זה. הנגר, זכור מה היית ביום זה. אך הנגר לא יכזיב. הנה נמצאה המשענת: במצחו של הנגר נתהווה קמט עמוק. הקמט הטיל את עצמו כמשקולת על המאזנים. הקמט, שהעיד על מחשבה מאומצת, איזן את חסרונם של המגפַים.

הנגר התכרבל בתוך השמיכה וניסה לסְדוֹר מחשבותיו: הנה, לכשיאיר השחר, מה יהיה עליו לעשות? שכב ומנה מעשים. פתח בזרת שכפף אותה והמשיך ומנה שאר ענינים וכפף אצבעות עד שהגיע לאגודל ואסף גם אותו; ונתקמצה לו היד לאגרוף. צימצם את האגרוף כדי שלא יפרחו מתוכו המעשים שעליו לעשות. הנה אגרוף־מעשים שהקמט שבמצח מושל בו. אמנם אינו גדול, אינו שרירי – אך מאומץ וזויתי.

לאט־לאט נתפתח האגרוף ונתפרם לאצבעות, שהיו מפושקות במקצת, ונתגלתה כל כף־היד על כריותיה. כף־היד חפשית ממעש ופתוחה לקבל לתוכה את מתת השינה.

שפתו העליונה של הנגר נתבדלה מחברתה והתרוממה במקצת, הקמט שעל מצחו נמס. הנגר מתל־אביב נרדם. המגפים נשארו עומדים על עמדם, למראשותיו, כשני כלבים נאמנים.

רק אז נתמלא כל המרחב והשממה קולות צרצור. ובכיפת השמים, משכּבו המדורות בין הסוכות, נראו הכוכבים שכמעט נשתכחו.

כיון שנשתרר שקט, אשתמש בהזדמנות ואלחש:

– העלה בדעתכם מה יהיה אם יֵיעלמו המגפים?

פרובלימות

הבוקר בא בשפע מעשיו. כל שעה עוברת קושרת יותר את המהגרים להוי, לעובדות, וקובעת דרכי חיים. כשם שנוצרו שורות הסוכות והרחובות, הותוו גם שבילי נוהג בין אדם לחברו, בין משפחה לרעותה. חתול נופל על כפות רגליו – והאדם על מצפונו. יש בגד שבטנתו חזקה מאריגו.

בבוקר זה יצא המורה בכוָנה נמרצת להשתלט במקצת על העניינים. יש לאסוף את הילדים, לחלקם לכיתות, למצוא פעמון, למנות שַמש. הלך

המורה לאיטו, לשכוח כל מה שרחש בו ‘בפנים’ (בלילה, ליד המדורה), הגיע אל האקליפטוסים, שאף את ריח העלים היבשים שנדושו ברגלים, זקף ראש והביט בהם בהרמת עינַיִם, שהיו הבוקר רגועות כלאחר גשם – עצים משונים בגבהם, שצמרתם פרועה, כבדה וסרוחה גושים־גושים, פראית כשפה שאין לה דקדוק. לו היה בכיתה, בין תלמידים וקירות, היה יודע לספר מה על משפחת האקליפטוסים: על הפריחה ועל הפרי ועל השרשים. אך פה, בתוך האויר הזורם, בין הממדים השונים שיש לכל דבר כשהוא בחוץ – שורר איזה אי־שקט. כאילו נתפס אדם לתחושה של פרופורציות לא נכונות: התחתית קטנה מבסיס הכוס; מושב הכסא גבוה מן השולחן.

המורה גילגל סיגריה באצבעותיו המוארכות, הוציא את המַצית בעל הפתילה הארוכה, ניסה להדליק בו אש ולא הצליח. עשה בכתפיו תנועה של ביטול – שהתכוון בה כנראה להעדר הקירות מסביב (הכל פה חלול), לאויר הפרוץ, להעדר הקבע, והוסיף לפסוע.

החברות

האחיות אֶבנֵך ונִבְנֵית וחברתה של אֶבנֵך ישבו ליד חבילת־מצות פתוחה, וביררו מתוכה את השלמות. הרבה מצות נשברו, ויש לאסוף את הפחת לקמח־מצות. מפעם לפעם היתה אבנך מפשילה בכף־ידה את השערות הנופלות על מצחה. היא היתה עושה זאת כאשה שכבר יודעת ערכה. הגיעה העת לחיות, ובלבד שיבוא מישהו הראוי לכך. השערות שעל ערפה, מידת הצטופפותן לגדלן עד שהגיעו ונשתזרו לתוך התסרוקת – היו רעננות, צמאות לגדול, והישקו את הלב שכרון שכרונו של אדם בכניסתו ליער. אבנך סיפרה:

– האזנַיִם של התינוקת כבר היו ירוקות. זה יותר מכחולות. האם החזיקה אותה בזרועותיה וצעקה כל הזמן: אי־אפשר, אי־אפשר. מרימה מדי פעם את ידה השמאלית למעלה. ואז הראש של הקטנה היה נופל לאחוריו, כמו מגומי. והאם רק צועקת: אי־אפשר. ופחדו לגשת אליה. ורק סבתא אמרה:

– מה זה פה? אסון אינו תיאטרון.

בושה. ופחדו לגשת. פתאום נכנס איש אחד, נמוך, עטוף בסמרטוט אדום על הלחַיים וחתיכת צמר־גפן יוצאת מתוכו כמו ממזרן שנקרע. ניגש אל האם, פשט את שתי ידיו. בקצה זקנו הקטן היו תלויות שתי דמעות. אמר לה:

– תני את הילדה.

האם נשתתקה פתאום, הפילה לידו ‘כמו כלום’ את התינוקת, כולה כחולה, ישבה על חבילת המצות ובכתה לתוך ידיה בשקט. אחר־כך אמרה:

– נשאתי אותה בבטן.

סבתא אמרה:

– די, כולנו.

מבעד למסך תלתלי שערותיה הרגישה אבנך, בשעת שיחתה, בדמות אדם מתקרב, הפנתה אליו את ראשה, ראתה כי הוא המורה וחייכה אליו. חיוך שיש לו פנים, מלאי, של בחורה ש’יודעת', עם שינים לבנות וגדולות.

המורה ספג את חיוכה של אבנך, בכל משמעותו, עד עומקו. מיצמץ בעיניו כמגמגם וחש כאילו מרטו לו שם פתאום שערה. התאושש, הוציא במרץ את מחציתה השניה של הנשימה, הביט לצדדים. הרצין מבטו ואמר בקול רם:

– פעמון. שַמָש. רשימת שמות.

והלך במרץ אל העצים שבצלם התקהלו אנשים.

המורה ביום

כשהגיע המורה לראש הגבעה נתקלו רגליו באבן מפויחת. אחת מאבני המדורה של אמש. עמדו שלוש אבנים מפויחות מרוחקות כשלושים סנטימטרים זו מזו. שטח קטן כזה היה בלילה מרכז כל הבריאה. וכל מה שהיה מחוצה לו היה אבדון מטיל פחד. המורה הביט על סביביו ועלה בדעתו להגיד:

– בוקר יפה.

– ילדים, אתם רואים את הכובעים הקטנים שבחול? – שאל המורה, לא חיכה לתשובה, גחן והרים כמה כדורונים של פירות האקליפטוס. הסתכל בהם בלי להביט בילדים. מתוך כוָנה: יש לעורר סקרנות.

שני האחים, הבנים של מזל, ילדי ה’אליאנס', עמדו סמוכים למורה. אמם גירשה אותם: לכו אל המורה. כדי לנטוע אומץ בלבם, החזיקו איש ביד אחיו. אין הם רגילים למורה ‘אשכנזי’. הם הביטו לתוך משקפיו בסקרנות דוקרנית, ממושכת, ונצמדו אל שרשרת־הזהב הדקה שהיתה מחוברת אל הזכוכיות חסרות־המסגרת. השרשרת דקיקה וטבעותיה מתקפלות וכאילו מתדבקות זו אל זו. יש בה חיות של בעל־חיים. גם שאר הילדים לא נלכדו ברשת הסקרנות שפרש המורה והתפזרו באדישות בין העצים. המורה היה אובד עצות. ניסה בכה ובכה. עתים היה מכרכר מסביבם, כדי למלא את מקום הקירות הנעדרים או כדי להקיפם. הוא היה כעגלה שנשמטו גלגליה. בין קירות הכיתה היה קולו המנוסה, המשכנע, כופת את כל הילדים לגוש אחד, ופה – פראות! המורה עשה אותה תנועה שעשה אתמול כשלא הצליח להצית אש בסיגריה.

דו־שיח

ברגע זה ראה המורה את הנגר במגפים. הנגר עמד וקיצץ ענפים בגרזנו, ענפים עבים שיתאימו לכלונסאות. ממתניו הצרים ירדו מכנסיו בקמטים מרושלים ורחבים, קיפולים שאינם צמודים לגוף. ליד פתח ארובות המגפים נשתברו הקיפולים ואריג המכנסַים גלש מעליהם בקמטים זוויתיים. רגליו היו מפשוקות וידיו החזיקו בגרזן בחזקה. כל התיאור הזה בא לציין מה שיוה לדמותו את צביון המוצק והיציב. מראה תנועותיו ההולמות זו את זו עורר תיאבון לאכול לחם שחור בחמאה ובמלח גס. המורה עמד והסתכל בעבודת הנגר.

– אני עושה ספסלים! אמר הנגר בפנִיָה אל המורה.

– קירות! הצרה שאין קירות, – השיב המורה והוסיף: – מה אתה חושב, אני אוהב להיות טבול בתוך פרובלימות? אבל אין נותנים לי מנוח. הכל מורכב. לו היו לי הרבה ידים, במקום שערות־ידים, לא הייתי מספיק. יש לטפל ולהבין ולהדריך כל ילד. פה בחוץ, בלי קירות. אקליפטוסים. להעמיד לידם לוח – יביטו אל הצפרים ולא אל המספרים. הילדים מבתי־ספר שונים. צריך להשתלט באיזה תכסיס פדגוגי. אתה לא תבין לי. אנחנו לא מבינים אותם. תנועה! פֶסטַלוצי הבין. אם מבינים אותו. עשבים ורוח. נשמה בריאה בגוף בריא. לאהוב את הטבע, הצפרים בולטות יותר מאותיות.

הנגר הקשיב, בלי שיפסיק מעבודתו (גירה את התיאבון לפרוסת־לחם שניה), והירהר בשלו: אני רק מתקדם מנקודה אחת לשניה. טוב שיש כבר חדר לרופאה לקבלת חולים. מה נחוץ לו, לזה שמדבר עמי? משרוקית ומכשירי־התעמלות! יתרגלו. אחכה עד שיפסיק לדבר.

– אתה רואה, – המשיך המורה שֶׁשָׂשׂ לגולל המעמסה מעל לבו – הכל דואגים רק לגדולים. ואני לילדים. כבר אמרתי, ואני גם אכתוב להם. מתמיד היה לי סיוט שכזה: קהל־אנשים גדול עצום. בשעת שואה. וכולם, כולנו עומדים צפופים במישור. רק מישור. כל אדם יכול לראות רק את חמשת האנשים העומדים לידו. לא יותר. זה סיוט! אבל פה יש גבעות, למזלנו. אנו נלמד אותם. מה אלמד אותם?

– מַקפצה – נשא הנגר את דברו.

– ומקבילים. נמוכים לילדים וגבוהים לגדולים – הוסיף המורה בפנים מאירות, שמח לסוף שיחה, שנסתבך בה יותר מדי.

התעמלות מתוך הכרה

אחר הצהרים עמדו כמה מכשירי־התעמלות בין העצים.

המורה הסיר את המשקפים ונתן אותם בידי אחד משני האחים מ’אליאנס', שהיו כרוכים אחריו. הוא נכנס ללא היסוס ועמד בין שני המוטות. קפץ והצליח להתרומם על זרועותיו שנתרעדו מן המאמץ.

– זהו החלק הראשון של התרגיל – אמר.

עתה התחיל לטלטל את נעליו הלוך ושוב עד שנסחבו אחריהן גם הרגלים. זמן־מה התנודדו, כל אחת לחוד, בלי לגלות סימני רצון לשיתוף־פעולה. כל־אימת שניסה להכניס למשחק גם את הגוף, מרדו הרגלים בכל הטלטלה הזאת.

– אתם רואים? כל הגוף צריך להיטלטל כגוש אחד, – הסביר המורה בדיבור מה שלא עלה בידו בהדגמה. ההסברה עודדה אותו, ואמנם התחילה המטוטלת להתגלות. מטוטלת פראית בהסתבכויות רגלים ובבעיטות משונות.

המורה נראה לילדים גבוה. ראשו הגיע עד לצמרות העצים. הילדים התרחקו מן המקבילים, מחשש התפתחות נוספת, העלולה לפגוע גם בהם. מתוך סערת התנועות הלך ובקע קולו של המורה:

– אתם שומעים? העיקר, יש לזקוף את הראש ולאסוף את הצואר.

הוא עצמו הרכין ראשו לאדמה. בלי משקפים לא ראה את רגליו, ועיניו הבוהות חיפשו אותן בתחום שעל־פני האדמה.

התרגיל נסתיים בכך, שרגליו המפושקות נשארו תלויות משני עברי המקבילים כשהן מגלות את התחתונים בעלי השרוכים הלבנים המקשרים את גרביו.

– אתם רואים? כשגומרים את התרגיל צריכות הרגלים להיות על האדמה. ממקום שהתחיל התרגיל או בקצה השני של המקבילים.

התלמידים עזרו לו למצוא ולהוריד את רגליו. שני האחים הגישו לו את המשקפים במבט של הערצה. המורה כבש את לבם של קהל הילדים, כי צניעותו הטבעית, מסירות־הנפש שגילה, וכן חיוכו, שיוו לו מראה חמוד. מראהו לא היה אנוס לעמוד בפני ביקורת.

המורה! ראיתי אותך, והערצתיך. ראיתי אותך על המקבילים ודמית בעיני רגע לחרגול רטוב, רגע לדון־קיחוט ורגע למתענה על אופַן האינקביזיציה. עברו שנים, המורה, וראינו: נרצה קרבנך.

המורה העמיד את הילדים בשורה לחכות איש לתורו בעשיית התרגיל. השורה נשמרה והילדים היו שבעי־רצון. אף בלי קירות. השמועה נפוצה בין הסוכות, ואנשים נהרו ל’בית־הספר', – כך נקרא אותו מקום שבין העצים. גם אבנך ואחותה נבנית וחברתה באו.

– להתעמל! בריא! שיטת מילר. המתעמל מדניה – אמר המורה לתלמידים וחייך אל אבנך. לאמיתו של דבר, המשפט האחרון היה כולו מכוון לאבנך.

לילה שני

אותו ערב כבר טיילו אנשים בין הסוכות וישבו על הספסלים שהקים הנגר בפינות הרחובות. ספסלים ולהם משענות שהותקנו מענפים. כאותם שעומדים בחורשות בחוץ־לארץ. הנגר הכין כמה ספסלים בצורת ח'. כשנשאל למה בחר בצורה זו, ענה:

– ישבו יחד.

אין ספק, כבר היתה אוירה משוחררת מפחד ומזרות הלילה הקודם.

באותו לילה, לאחר שפיזם לעצמו פזמון של אדם שמכין עצמו לשינה, התכרבל הנגר בתוך השמיכה וניסה לערוך את פעליו למחר. שכב ומנה באצבעותיו את המעשים אשר עליו לעשות מחר. אך משביקש לכפוף את הזרת – סירבה להתכופף. נזכר הנגר שעשה היום מעשים לא בהתאם לאצבעות שכפף אמש.

– צודקת, – אמר הנגר בלבו, – לא נשמעתי לכן. מחר אני הולך לפתח־תקוה: צינורות, ספר־תורה, משרוקית. – ונרדם.

הוי הנגר! הוי המגפים! היודעים אתם כי זה לילה אחרון להיותכם יחד. מי בזכות מי נבחר לעשות מעשים? מי מכם האתונות ומי שאול? האם בהיפרד האחד מכם מעל חברו – יסוף קסמכם? מי נגע בכם במקל־קסמים להיותכם מושיעים, כי החיים נצטרכו לכם. וכאשר יפוג הקסם שבכם – היעבור למי שיעבור, ואתם תהיו כהיות האחרים, רגילים!

לקראת הבאות

גם הבוקר השלישי התחיל בשפע מעשיו. אך הנגר חלף־עבר את הרחוב וסר ימינה אל עבר הדרך לפתח־תקוה. הלך בהנעת כתפים, ברעננות של חופש מעבודה. צעד במגפיו וטבע בהם חותמו באבק הדרך. עלה על הגבעה ודמותו התחילה שוקעת. הנה שקעה עד מתניה, עוד כמה צעדים ונראו רק כתפיו, אחר־כך נראתה רק ציצית ראש הזהובה – ולבסוף נעלם כולו. נגר, למה אתה הולך בצעד כה קל לקראת הבאות? אל תגַמא דרכך כל־כך! הדרך שנתמשכה בין פתח־תקוה וכפר־סבא, שהיתה תמיד שוממה – נעשתה דרך שוקקת חיים ואדם. לכל ארכה פגשת בעוברים־ושבים, נושאי חבילות וכלי־בית. להקות גדולות של חסידות רועות משני עברי הדרך, ומכלות את שירי הארבה שפשט. הן התרגלו לאנשים, ורק אם יגשו אליהן תפרושנה כנפים קמורות, בלי לאסוף את רגליהן, ותרדנה בריחוק־מה מן המקום. איך אמר המורה: טוב שיש גבעות. רואים: הנה שם הולכת אשה וילד – נושאים שקים קטנים של חיטה. ועל הגבעה שמאחור נושאים אנשים כסאות על ראשיהם. והנגר העליז צועד ופוזם לעצמו שיר־לכת פשוט: טרום, טרם, טרום, טרם.

פתאום נשמע רשרוש מבין הקוצים שליד הדרך. משם הגיחו ונזדקרו שתי דמויות, שני חיילים תורכים מזוינים ברובים. חסמו הדרך לפני הנגר וקראו מלה אחת. משפט בעל מלה אחת – אינו מבשר טובה.

– יאסאק!

קראו – ושניהם, קמוצי־פה וזעומי־עפעפים, מראים באצבע על הרגלים. ללא אומר וללא אמריים. האצבע שלוחה אל המגפים. מביט הנגר לכל עבר ועברים – נתרוקנה הדרך עד השמים, אפילו החסידות ארוכות־הגפים נעלמו בלי רעש כנפים.

עושה הנגר תנועה של אי־הבנה ותמימות. לא תועיל חכמה, או חכמתיים. מצביעים לו החיילים על האדמה, שישב, וישב. תופס חייל אחד במגף־שמאל, מושך והמגף נחלץ. תופס חייל שני במגף־ימין – גם הוא נחלץ. פשוט כך, בתחילתו של בוקר באמצע הדרך.

הרים כל חייל את מגפו ושם אותו על כתפו, ירדו שוב בין הקוצים. הם נשאו את המגפַים, כשאת הרועה את הגדי שנולד. המגפים לא פעו, המגפים לא פשטו ידם אל הנגר. לעולם לא היה עולה על דעתי שלמגפים הבעה אדישה כל־כך, ‘לא בעד“ית ולא נגד”ית’ כל־כך.

חסל מגפַים

קם הנגר ועמד על רגליו. חותלות הסמרטוטים הלבנים נושרות מעליהן, והרגלים כממאנות לעמוד. כפות־הרגלים צריכות תרגול בחצץ ובקוצים שבדרך. מנקה הנגר את מושבו, מוחא כף אל כף כדי לנער את האבק. חסל סדר מגפים. בדרך, מלפניו ומאחוריו, נראו שוב עוברים ושבים. היכן היו לפני רגע, רגעַים? נתארכו המכנסַים, שהיו תמיד מכוסים במגפים, והגיעו עד כפות־רגליו. צעד בזהירות, כלומד להלך, ורגליו מתלבטות בתוך מכנסיו כענבל בפעמון. המשיך בדרכו אל עבר פתח־תקוה.

ודאי הצטער על אבדן מגפיו – אך אנו, לבנו חרד מפני מחשבה אחרת: האם יסורו מעליו הרוח, הקסם, ידיעת עשיית־מעשים? ואף אני, רבותי, שרוי במבוכה: האם עלי להמשיך ולספר מה קרה למגפים, ואם נכנס אדם אחר לתוכם, מתי ואיך, ומיהו ולמה, או שנשארו בשדה ואיש לא ההין לקחתם עד שבאה עתם? – ואני יודע מה קרה להם! – או שעלי להמשיך בסיפורי על הנגר? כיון שהסיפור נקרא על שמו – שומה גם עלי להישיר לכת, כפי שעושה זה הנגר הממשיך בדרך שהתחיל בה.

לאחר שהיית מהלך במגפים, כל הליכה נראית טפלה. רגליו היחפות השאירו עקבות רכים של חתול. אי החותמת? אי ההקשה? עד שהגיע למושבה היה עלוב בעיני עצמו.

כחתול הנופל על רגליו

חיי המהגרים, בסוכות שהקימו להם, נהגו כמנהגם. חיים חדשים, תנאים אחרים, שיש בהם יסורים, מחסור ומחלות, אך חיים שיש בהם גם מן החן שבחדש. אין אנו מאותם שגורסים שיש טעם ועמקות מיוחדת ביסורים. ראיתי שיש טעם ועמקות גם בתענוגות. בבליל המהגרים, שהיו בו אנשים משכבות־חברה שונות, חלה תבחושת גדולה ועמוקה, שאי־אפשר היה שלא לראות בה את היפה והטוב. בבוא שואה על ציבור – משתַוים האנשים, מהם מתנמכים מהם מתגבהים; הציבור יוצר לעצמו מעין חיק, חיק חמים שכל אדם מוצא בו במידת־מה חיזוק ועידוד. הציבור שלנו כרע־נפל בשואה, אך כאותו חתול שנופל על רגליו – נפל על מצפונו.

זכות הבעלות למה חפצים פרטיים – כאילו פקעה. המגהץ: עומדות בחורות ומחכות בתור לגהץ חולצה או מטפחת. זכויותיהן שוות לזכות בעלת המגהץ. כאן גם המקום לשיחותיהן של הבנות, שנעשו אינטימיות למראה החזיות והשמלות שכל אחת מחזיקה בידה. המיחם. מישהו שופת מיחם השייך למישהו אחר וכל אנשי הרחוב רשאים לקחת מים. שני ממציא תאנים שרופות (במקום תה), ושלישי מעלה סוכריות או צימוקים להמתיק את המשקה.

זקנים, זקנות וחולים, יצאו אף הם לרשות הרבים. זקנים אלה, שהיו חבויים בבתים הנוטים לנפול בסימטאות ביפו – פתאום נתגלו באויר הצח בין הגבעות. שכנה אחת כובסת להם כותונת, שכנה שניה מגישה תפוז. זקנים וזקנות תשושים מחייכים אל מול האור, אל מול ערב־פסח שבחוץ, אל מול הדאגה שמגלים להם. מחייכים בפיות נפולים מחוסרי־שינַים, או שמרעידים במערכות של שינים תותבות לבנות ורפויות הנוקשות זו בזו. ויש בהם חן של אפרוחים שבקעו מביצתם; שגם הם, אף־על־פי שהם מקומטים, אינם מבחילים ואין בהם טעם של עובש, וגם הם מביטים בעינים מאירות על עולם מחודש.

לעומת אלה, כמה דברים שלא היו שייכים לשום אדם – נעשו פתאום לנכס פרטי של מישהו. למשל: גדר עלובה של חוט־ברזל – שאפשר לפרוש עליה את השמיכות והכרים לשעות הבוקר – נמצאו לה כמה שכנים הטוענים לבעלות עליה. ופורצות מריבות, גם להן אופי אינטימי – כל פעם בפינה אחרת של השכונה.

בבקשה, בבקשה! איני מתפס לאידיליה של יסורים ועוני, לא ממין זה אנחנו! אותה רוח, שהשרה הנגר במגפים, בשני הימים הראשונים שהיה במקום זה, נשתַירה וחתרה גם להישגים נוספים. מגרש בית־הספר נתרחב, הוקמו בו סוכות גדולות עם ספסלים ושולחנות, אפילו קתדרות למורים (מורים בלשון רבים!) והובא פעמון ומשרוקית למורה. ויש לוח־מודעות וספסלים, הספסלים, היו מוצבים בסגנון שוייצי: בצורת ח“ת ובצורת סמ”ך, מתישבים עליהם לפנות ערב, ומאחרים שבת בלילה.

על הספסלים היו נפגשים דורות שונים, מרבים שיחות וסיפורים ועושים בתבחושת הנזכרת לעיל. משם היה עולה גם קול צחוקן של האחיות אבנך ונבנית וחברתן ומרעיד לבבות שלא החלידו ולבבות צעירים.

אבנך יש לה מין צחוק שלקולו בלבד עולה בדמיון כל דמותה, מתלתל השערות שכבר דיברתי עליו – ואני מדלג באנחת־התפעלות על כל מכמני גופה המוציאים את האויר מן הריאות – ועד כף־רגלה, המתפשקת לאצבעות, שכל אחת מהן חטובה ואינה דחוקה לחברתה, ובכל אחת משובצת, ממש משובצת, צפורן מדויקת. כף־רגל כזה משרה משטר במחשבות, מבהיקה במין חסדנות. יש דברים כאלה בעולם. יודע אני ששורות אלה על אבנך – מיותרות כאן, אך למה לי לסלקן?

אמרתי דברים אלה על רוחו של הנגר במגפים, שעודה מהלכת כאן, לא רק כדי לציין עובדה אלא גם כדי לתת שהות בידכם לחשוב מה קרה בינתים לנגר עצמו.

הלך לו הנגר ולא נודעו עקבותיו. ראו אותו בדרכים שונות ורחוקות. ראו אותו נתפס לעבודה צבאית, ראו אותו ביריד שברמלה, ראו אותו שזוף ומאובק, שפתו התחתונה מבוקעת משרב, עד שאינו יכול לחייך. אבד הנגר.

‘וד’ בירך את אחרית איוב מראשיתו'

יום אחד מראים לי באצבע ואומרים לי:

– אינך רואה? הנה שהולך שם.

אדם הולך בסנדלים, כאותם הנאחזים בכף־הרגל רק בחרטומם, והעלה בצעדיו חול. הליכתו שקטה של השלמה וויתור. אדם ‘יורד’, ולא הנגר. כאשר קרבנו, פנה אלינו. אורו פני: כן, הנגר!

אך מתחת לחטמו הזדקר לפנינו שפם גדול־מידה, מאיים בחודיו, סמיך וגברי. הוי, הנגר שאינו מכזיב! בחסרונם של המגפים – הצמיח לו שפם. נשתהה הנגר בדרכים ולא שב אלינו אלא לאחר שהקים לו את אלו.

ישתבחו המאזנים השומרים על שיווי־המשקל. על חשבון החסר בזה – באה היותרת מזה, והעולם בעינו עומד.

אכן, חזר. תיקן לעצמו את סוכתו. הוסיף מירפסת עם סמוכות, הציב ספסלים לאנשי־עסק ואורחים. התקין לעצמו שני ארגזי־עץ גדולים. האדם הריהו אדם, וצריך שיעשה לעצמו. היה משכיר עצמו לעבודות שונות. כל רגע פנוי היתה ידו שלוחה לשפמו. וכשהיה ביחידות, היה שולח שתי ידים בבת־אחת אל שפמו ומזקרו בקפדנות תאותנית. עדיין לא ניתן פירסום מספיק לעובדה, שהגברים – מכיון שהתחילו בהידור – הרי הם מקפידים ומדקדקים בכך יותר מנשים.

ואפשר שתפקיד לא קטן בענין זה היה גם לצחוקה של אבנך. כי השפם נעשה כמצפן שחודו פונה לצפון, והוא – חודיו מכוונים תמיד לאבנך. לפי כיוונם הייתי יודע באיזו פינה נמצאת אבנך.

והעבודה שהיה עושה הנגר היתה עבודה טובה והוא ראה שכר בעבודתו ואת השכר היה מחליף בדבר של תועלת, חולצה, גרבַים או מגבת – והיה מכניס אותם לאחד הארגזים שהתקין לעצמו. הנגר ראה ברכה בעבודתו הישרה.

‘וד’ בירך את אחרית איוב מראשיתו… ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות' – אך האם לא טובים מהם היו אותם ‘שבעה בנים ושלוש בנות’ שבפרק א', שהיו לו קודם, לפני נסיונות הגורל שבאו עליו?

חיוך שני – לעולם אינו טוב כחיוך ראשון.

---

אדם באמצע הכביש

מאת

נחום גוטמן

למן אחרון פרדסיה של פתח־תקוה ועד שהגעתי לתל־אביב לא פגשתי איש. הלכתי והלכתי עד שכפות־רגלי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועַים מזמן שגורשו תושבי תל־אביב – והשכונה עומדת ריקה מאדם.

הטפסנים, בגדרות הגינות, הרכינו את שלוחותיהם והתפשטו על המידרכות ועל הכביש. גבעות־החול שלחו לשונות של חול וכיסו את הכביש מעבר מזה. השכונה התחפרה בצניעות כפי שמתחפר כל חפץ נעזב: רק חלקו העליון מציץ בעצבות מתוך צבעיו שדהו – ומחכה באדישות מוסוית שמא תגלה אותו עין בעליו ותחון אותו מחדש.

איזה הד חלול לכל איושה! אף כי השמים גבוהים – יש חשק להתכרבל כאדם המהלך במערה.

עתה – חשבתי – העיקר לא להיתפס ביד משמר חילים תורכיים, שכן איסור חמור הוטל על הכניסה לשכונה.

טוב.

התחלתי מהלך בצדי הגדרות. הרחוב היה שמם. כביש־האבן השומם ביצבצו מתוכו פרחי־בבונג.

חלונות הבתים ודלתותיהם היו חסומים בקרשים מצולבים.

אין לי אמונה בדממה זו שמסביב. מרגיש אני במין שמחה כבושה בעומקה של דממה זו, כאילו מתחת לשטח החיצוני הדומם הזה כבש מישהו צחוקו – ועוד מעט יתפרץ וסוף לכל הפרשה המעיקה הזאת.

מה הפלא! כל אבן וכל חפץ בשכונה זו ידועים לי עוד לפני היותם במקום הזה, ומה התנכרות־פתאום זו כלפי?

אבל אין כל סימן לנפש חיה. צפרים מצפצפות בתכיפות בשכרון של אביב (תקופת הפסח!) ובאויר עומד צפצוף אחד ממושך. חתול חלוש מהלך בחצר ונושא מבט פסימי אל הצפרים. מחמת הרעב אין בכוחו להשיגן.

חצר אחר חצר, בית אחר בית – ריק, ריק, ריק! צמרמורת של דאגה עברה בגופי. תל־אביב היתה ריקה כקונכיה, חבויה כחנוכיה כל ימות־השנה – וקרוב ללב ככותונת לעור.

נמנעתי מלהיכנס לרחוב הרצל, הלכתי סביב־סביב וקרבתי אל מאחורי מגדל־המים שבשדרות רוטשילד.

נכנסתי לזנבו של רחוב אחד־העם – מראשו ועד זנבו היו בסך־הכל בתים ספורים. ואז נתגלה לפני כתם שחור באמצע הכביש. מי האיש שהציע לו משכב באמצע הכביש בראשו של רחוב הרצל?

עתה הגענו אל הציור הרצוף בזה.

הכרתי את האיש – לפי הכתם הלבן שבברכו הימנית. לזהותו לפי פניו לא יכולתי מחמת השינויים שנשתנה. זה היה חברי לגימנסיה. עתה שפניו תפחו, הצמיחו זקן דוקרני ובלורית־פרא – איך יכולתי להכירו? והעיקר, שכיבה זו – מין שכיבה משכנעת, כשכיבת חפץ כבד שאנו נוהגים לשים על הניירות שעל השולחן כדי שלא יתעופפו ברוח. יש בה בטחון ושלטון – יש בה גזירה וסדר וקבע.

לפי כל הסימנים האלה (מלבד האחד: הכתם הלבן בברך) לא יכולתי לזהות את חברי.

חברי היה תלמיד עניו, שתקן, יושב על קצה הספסל, כמוכן לוַתר מיד על מקומו, ובעל חיוך נבוך שהסתתר מאחורי משקפים נוצצים. ואשר לכתם הלבן שעל ברכו, הייתי רואה שהוא מכסה אותו במשחת־נעלים שחורה. כך שמר על זוג מכנסיו היחיד שהביא עמו מרוסיה.

– בכור שטן! – אומר אני בלבי – כמה השתנית. התקשט לו בפראות של רובינזון על אי בודד, כמי שאינו חושש מה יאמרו עליו הבריות. והעיקר, איזה מין בטחון קנה לו הבחור, דוקא בזמנים אלה, שהכל נדמה רופף ומתנדנד. איך בחור מרשה לעצמו להשתנות כל־כך הרבה?!

נשתחקתי בגדרות החצרות וקרבתי אליו בהיחבא, שלא ירגיש בי.

– בכור־שטן בשניה! – חוזר אני ואומר – איזו נקודה אסטרטגית בחר לו למקום משמרתו. מול פניו השתרע כל רחוב הרצל עד לפסי הרכבת. מימינו ושמאלו פתוח לו רחוב אחד העם, מימינו עד לשכונת התימנים ונוה־שלום ומשמאלו עד לכרמי הגפנים שבנחלת־בנימין. קיפל לו הבחור את כל תל־אביב ושם לו תחת ראשו. וראה־נא! איזה גבר יצא ממנו! רובה וכדורים באשפתו, מפתחות של בתי־השכונה בחגורתו, משרוקית נוצצת על חזהו, ערימת ספרי פרוזה מימינו ושירה משמאלו, הכביש הצמיח סביבו בבונגים, צפרים מנתרות, והלטאות המשחקות בשמש מחליקות לו על רגליו – הן איבדו, הפראיות, את פחדן מפני בעלי־חיים במקום השמם הזה. לאלה ייקרא חיים!

– בכור־שטן בשלישית! – אומר אני בלבי – איך זה אדם מרשה לעצמו לחיות כך, בשעה שבמקום שאני בא ממנו כעת, בכפר־סבא, חיים אזרחי תל־אביב בסוכות של סדינים קשורים לכלונסאות, בצפיפות וברעב. יש מחלות, פחדים וילדים חולי־עינים שזבובים אדישים מהלכים על ריסיהם הארוכים המכוסים מוגלה (הידים הקטנות המלוכלכות נתיאשו מלגרש אותם). וכי זו חלוקת־חיים צודקת? אלמד אותו פרק.

כשקרבתי אליו מאחוריו כדי להפתיעו, ראיתי על פניו חיוך רחב של שפתים סדוקות משמש מוכן בשבילי, כלביבה במחבת. הפתעתי היתה כבועת־סבון שנתבקעה. בקול שקט, רווי עצלות ואתנחתות בין מלה למלה הוא אמר לי:

– נחום, עזוב שטויות, ראיתי אותך עוד כשהיית שם עם כובעך על הצד, בצל התאנה העקומה על הגבעה. – אומר ומוסיף לקרוא בספרו עד שסיים את הדף. הפך את הספר על פניו לצד שמאלו, בין שאר ספרי השירה, נתישב ואמר:

– מה נשמע?

דליתי את אישוניו מעבר למשקפיו, וחשתי מבוכה קלה – מה אומר – עמד לפני אדם שהשתנה מכפי שהכרתיו הוא ולא הוא. הצמיד אלי את אישוניו הבוחנים ובוחשים בבטחון בעיני.

– אתה בעצמך מה נשמע – אני עונה לו – חי לך כאילו יושב על הירח. רחובות ריקים מאדם כמו קרחת ריקה משערות ואתה דומה בעיני כמרכז הבריאה. סַפר מה אתם עושים פה!

לא עברו ימים שלושה וגם אני גדל לי זקן דוקרני. גם אני חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מידי הבא להחליף למי שנשאר במקום. גם אני תחבתי בכיסי מכנסי ‘אוניברסאלקות’ (תרגומים לרוסית מן הספרות העולמית בחוברות־כיס קטנות) שנלקחו מן הספריה של האדון אליהו ברלין ועברו מיד ליד כרכוש ציבורי. ‘נכנסתי למסגרת’. הייתי לוקח עמי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש ומאזין לרחש המקום: היכן קן־הצפרים הקרוב, מנין יוצאות הלטאות. מזין עיני בכיפת השמים שמעל רחוב הרצל ורואה שהכל טוב.

במה עסקו השומרים?

קשרים עם הממשלה ביפו, ביקורת המשמרות בתל־אביב וסביבותיה, בדיקת דלתות וחלונות בבתים, השקאת גינות וטיפול בעצים שברחובות. לפעמים היו מסתננים ובאים אורחים והיו נערכות מסיבות. ‘האוניברסאלקות’ עברו בתור מיד ליד. שיחות חטופות של שומרים שנפגשו בגבולות שטחיהם. והן שפתחו את הלבבות.

רוב השיחות היו מכוונות לדברים שבלב, למה שיתרחש אחרי המלחמה. כל אחד גידל לו בצנעה את נוצותיו לקראת תקופת השלום שתבוא.

נתמשכו השיחות והיד, מעצמה, נתמשכה אל החול. והיכן לא היה כאן חול טהור? חפנה ממנו ונתנה לחול שיסתנן בדגדוג בין האצבעות. כף־היד מרגישה במשקל ההולך ופוחת והזמן ורחשי הלב המסתננים מובלעים בחול החוזר לקדמותו. חולה של תל־אביב. משב קל של רוח הים ואין זכר ניכר להיותך פה. משונה איך התחבר הנוף התל־אביבי השמם והנקי, לבלי הינתק, לאותם העולמות שקראנו עליהם ב’אוניברסאלקות'. היערות, הערבות והנהרות ובירות אירופה לא החוירו את הנוף שסבב אותנו. הכל השתזר בריקנות, שהיתה רוויה בריח פריחת ההדרים, וברעש הים.

שיבה

מאת

נחום גוטמן

---

איך היא באה אלינו

מאת

נחום גוטמן

האוסטרלים

טוב, נתאר לנו הר־של־בשר. וזהו סוס עצום, רחב־ירכים, נוצץ וחום. מניפת־זהב זהובה נהדרת מתרוממת לו בצורת קשת מאחוריו. ברכי רגליו הקדמיות – כאבטיחים. פרסותיו כצלחות. ראשו גדול כמזודה, וזוג עינים ללא רבב של כעס מציצות מתוכו. כזה הוא הסוס האוסטרלי.

נכפיל את המראה הזה פי ארבעה: ארבעה הרים כאלה, והם רתומים לעגלה אחת קטנה בת שני גלגלים. ובעגלה תיבה אחת ובתחתיתה תריסר קופסאות־חלב. הנה כך הופיעו האוסטרלים ברחובות תל־אביב.

על אחד ההרים האלה, על אוכף־עור ממורק, יושב לו אדם בעל־קומה, נוצץ כבובה חדשה, כובע־שולים מורם מצדו האחד, נעלים צהובות לרגליו – והוא מחייך בחיבה אל הרחוב.

אך אני, עיני היו עדיין נתונות בסוסים. אלה סוסים! אלוהים אדירים! אלה סוסים!

דוק קל כיסה את עיני. השויתי אותם אל סוסינו שלנו – וכי אפשר להשוות?

וכי אפשר שלא להשוות?

לשכננו הכַורן היה סוס לבן… בעל עין אחת עיורת, רגל אחת ‘בעלת־חסרון’, וזנב פעיל. הזנב, כמוהו כלֵב, עמד ברשות עצמו, ללא תלות בשאר אברי הגוף, והיה מגרש כל השנים, למיום היוָלדו, את הזבובים מעל ירכיו.

קומתו של הסוס? –

כרבע קומתו של הסוס האוסטרלי. לא מדדתי אותו במטר.

בוקר אחד בא קצין תורכי והודיע לכַורן שהוא מחרים את הסוס, את העגלה ואת בעליו – ופוקד על כל השלושה לנסוע לדמשק.

– הסוס עיור, הסוס צולע, הגלגלים רעועים ואני בעל משפחה.

– בלי דיבורים.

רתם הכַורן את הסוס לעגלה. אשת הכַורן יצאה לעזור לו כשהיא מוחה דמעותיה בסינר, והסוס הלבן שחוף־השוקַים מניע זנבו במרץ כפלַים כמנחם:

– אין דבר, עוד תראי!

זזה כל השיירה, היו כשלושים עגלונים, סוסים ועגלות. ויצאו לדרך הארוכה. הסוס הלבן היה מגביה את רגלו הצולעת והיא משמיעה קול־טפיחה מיוחד. קל להבדיל את קולה מכל הקולות.

תאמינו או לא תאמינו כעבור שני חודשים וחצי אנו שומעים, בלילה אחד, בין עצי האקליפטוסים, קולות:

– דיו, דיו!

ונוסף להם את קול טפיחת הרגל הצולעת.

חזרו בשלום מדמשק.

פני הכַורן היו חומים ומקומטים כצימוק. רק עיניו בערו במין ברק מיוחד כזה שיש לקצה המחט והוא התנועע בזריזות כפולה מכפי שהיה קודם. והסוס?

הוא הצהיב, כגבינה שהעלה פטריות, והיה גרום. העור שקע ודבק אל משקעי העצמות. עצמותיו וזיזיו היו כמפת־תבליט של הרים ובקעות. בין צלע לצלע אפשר להכניס אצבע. הסוס היה כעצם שגורד מעליה כל שניתן לגרד, והיא נשארה רק עם עצמה – רק עצם. שלד חי? לא! הוא היה כאגרוף מקומץ, מיובש.

הסוס הוריד ראשו ושאף את ריח אדמת החצר הזאת. שפתיו השחורות נעו בתוך עצמן, כבשר תמנונים שנעזבו על שפת הים.

הכַורן קרא לו:

– אחורה!

פקח הסוס את עיניו. העינים? אותן העינים! פסע לאחור, העלה בזהירות, ראשונה, את רגלו הצולעת, והעבירה מעל ליצול העגלה. כשהרגיש שהוא משוחרר הרעיד את עורו והיה לאחר. כמפת־שולחן שניערו מעליה את הפירורים, והנה היא פרושה מחדש, ולָבנה המבהיק מזמין שוב להסב אל השולחן. והזנב פועל במרץ:

– אמרתי לך!

– אני אומר: גם בעצם הגרומה יש עוד חיים.

עד שאני הוגה בסוס הלבן עצר החייל האוסטרלי את עגלתו. מראה הילדים שעמדו על המידרכה האיר את פניו. קפץ מן ההר־הסוס ועמד בין הילדים. צד הוא זְכריה קטן אחד ומושיב אותו על הכתף, ועוד אחד על כתף שניה, שולה אחד או שנַים נוספים ושם אותם תחת בית־שחיו השמאלי, ועוד כמה מהם תחת בית־שחיו הימני, משַכֵן את כולם על גבות הסוסים, ולבסוף מגלה את זכריה האב, חובק אותו וקורא:

– שלום, אחי!

זכריה משתמט, אך נכנע ומסכים לעמוד רגע חבוק בזרועותיו – עד שחברו של האוסטרלי מצלם את כל זה המראה.

זקנה אחת עמדה בפינת הרחוב ומכרה חלות־שבת. ניגש אוסטרלי ולקח את החלה מידה. הכניס ידו לכיסו, הוציא מלוא החופן מטבעות ושפך לתוך כף־ידה של הזקנה. בשעת מעשה גחן והביט בעיניה לראות אם שילם לה כדי סיפוקה. וזקנה מניעה בראשה מתוך הסכמה ומברכת אותו באידיש:

– הבריאות בעצמותיך!

הילדים שעמדו סביבם הצטחקו והביטו בו במאור־פנים. אמר מַשהו שלא הבינו. הושיט מטבעות גם להם.

– תקחו, תקחו! – יעץ מישהו.

הילדים ניגבו את ידיהם במכנסיהם, משכו כתף צנומה, נסוגו כמדבר עבירה או מעקיצת צרעה ולא לקחו.

האוסטרלי שקל את המטבעות שבכפו, כלא יודע מה לעשות בהם, ושם אותם ביד הזקנה.

– לא, לא! – אמרה והראתה לו באצבעה הקמוטה על כיס מכנסיו.

נתן האוסטרלי את הלחם תחת בית־שחיו, שלח אל עבר הגימנסיה את אצבעו כשואל.

– גימנסיה! – ענו לו הילדים פה אחד.

האוסטרלי הרים אצבע כמי שתפס את הענין, צעד לפניו מחייך, מקיש בנעליו האדומות ומנענע בשעת הילוכו בכתפיו הרחבות. הילדים הלכו בעקבותיו, כשמחים להיות שרויים בצלו. הוא הולך בראש קבוצת הילדים כדמות טובה חסונה וגדולה שיצאה מספר אגדות־ילדים.

איך היא באה אלינו

ברחוב רבי יהודה הלוי, בבית קטן (כל הבתים היו אז קטנים), גר המורה לכינור.

רחוב זה עמד ריק מתושביו, כמו כל תל־אביב, תשעה חדשים. כל התושבים הוגלו לפנים הארץ.

המטפסים שעל הגדרות התפרעו, שלחו שריגים ושלוחות, השתטחו על־פני כל אדמת החצרות, טיפסו על הברושים, השתרעו על הגגות, גחנו למידרכות ורבצו על־פני כל הכביש. הרחוב כוסה בשטיח ירוק עם גביעי פרחים כחולים שהיו מַפנים פניהם אל מול השמש. ההולך במדרכה דורך על שטיח חי.

שלושת החלונות של הבית פתוחים לרחוב. אין פלא כי כאשר חזר האדון הופנקו, המורה לכינור, מגלותו אל ביתו, פתח ברעש את התריסים כדי לתת לאור ולאויר להיכנס לבית שהיה נעול חדשים רבים.

אין פלא שהכנר פתח את נרתיקו השחור והוציא מתוכו את הכינור, חברם הנאמן של סנטרו ולבבו. חדשים רבים היה הנרתיק עטוף בסחבות, כדי שלא יעורר את סקרנות החיילים התורכיים. הכנר ניסה את המיתרים, מתח אותם והעביר בקשת.

אין פלא שלבו היה טוב עליו, שהרגיש עצמו משוחרר. אין כל פלא. גם אשתו ישבה לפני הפסנתר. ניגבה את האבק מעל המנענעים ומבטן המנגנון עלו קולות שהיו רדומים.

אין פלא?

יש פלא. כי המנגינה שפעה מן החלונות אל הכביש הירוק ומילאה את האויר. היא נתנה לכל מאור וחגיגיות שנראים לעין אך אינם נתפסים ביד.

רצה הגורל ועל המדרכה הירוקה שברחוב צעד קצין אוסטרלי. פתאום נעצר לשמע המנגינה. קרב לחלון ועמד להקשיב לה עד תומה, עד שיצאה כולה מתוך החלון הפתוח לחלל הרחוב.

בחיוך בַישני ניגש הקצין אל הפתח ושאל אם אפשר להיכנס להודות למנגן. מכבר שלא שמע מוסיקה טובה. חדשים רבים עברו עליו בדרך במדבר, ותמיד רק בין חיילים.

פישק את ברכיו בשבתו על הכיסא, כדרך שנוהגים לשבת כל הפרשים. נתחייך כמו תינוק ואמר:

– כמו חלום.

הכנר ואשתו ענו בחיוך ואמרו:

– כן.

הנה כך, בדרך זו, נודע לאזרחי השכונה – עוד ביום הראשון לשובם לביתם – מפי הקצין האוסטרלי הזה, כי יש הצהרת בלפור, כי הוכרז על בית לאומי לישראל, כי הוא עצמו קרא זאת בעתונים שונים. זו אמת לאמיתה. במה אתם גרועים מן הפולנים והצ’כים? גם להם תינתן עצמאות. לא לחינם, אמר הקצין, התנדבנו ויצאנו למלחמה. באנו, אמר, לשחרר את ארץ־ישראל למענכם.

הקצין דיבר צרפתית, כי אנגלית לא הבינו הכנר ואשתו. הם חקרו אותו. חזרו ושאלו והוא מחייך אל החדר ועונה בבטחון: כן! זה ברור. ברור כמו שזה רחוב. אמר והראה אל מול החלון. אמנם, רחוב רדום, משונה, אך בכל־זאת רחוב.

הביטו אנשי הבית אל עבר אצבעו המושטת, אצבע גדולה בעלת פרקים רחבים, שהצמיחה בפרקה הראשון פלומת שיער צהוב נוצץ, והביטו ברחוב. ליד אחד השערים עומד ילד וכריך בידו. על המדרכה הימנית עובר זקן וטלית תחת בית־שחיו, הולך מצריף בית־הכנסת. אשה תולה בחצר כבסים של תינוק. הכל כרגיל. אך אינו רגיל כלל. איזה בוהק מיוחד לכל.

היתה תמונה נפוצה, באותם הימים, המתארת את ‘שיבת־ציון’. מצויר בה זקן תשוש (זה עם ישראל) יושב בין שיחי קוצים. מעליו עומדת אשה צעירה בעלת כנפַים גדולות (זו ציון), והיא מראה בימינה אל שמש עולה מעל לשדה, שבו חורשים יהודי ובנו בסוס ומחרשה.

שיבת־ציון התגלתה באמת ברחוב זה – והיא אחרת, ללא כל סימני פלא ואגדה מיוחדים. הפלא, המאור והאגדה היו ספוגים בתוך המראה היום־יומי.

יצא האדון הופנקו מפתח ביתו נרגש. הוא מחויב לחלוק את רגשותיו עם אנשים אחרים. הרחוב היה ריק מהולכים. לאן נעלמו אלה שהיו בו קודם? פנה לרחוב הרצל, עצר באנשים ראשונים שפגש בהם, כשהוא מרים ונושא לפניו שתי ידים יפות ומחוטבות, כמי שעוצר תנועה ואמר:

– זו אמת.

כשראה אנשים שעודם מטילים ספק, הוסיף:

– אינכם מאמינים? אנשים שאוהבים מוסיקה אינם יכולים לשקר.

כך ירדה והציגה עצמה על מדרכות תל־אביב שיבת־ציון – ועמדה בינינו. הנה לכן, כשהתהלכתי באותו יום, לפני הצהרים, ברחובות השכונה, הבטתי בצפצפות שבשדרות רוטשילד – פינת הרצל וראיתי שהן גדלו מאד בזמן העדרנו. וגגות הבתים ניטל מהם צבעם החדש, שמים שהיו נקיים והורגש בהם עומק, עומק כחול עד כדי בהלה, ופני האזרחים שנשתזפו ונתחדדו מנדודיהם – ראיתי הכל כמות שהם, אולם משהו נוסף להם. ולא ידעתי מה ומה להגיד. ישבתי על המידרכה, שהיתה גבוהה הרבה מן הכביש, חייכתי למולי במבוכה:

– כמו בחלום.

אין צורך ליפות את המציאות.

---

כחלב על האש

מאת

נחום גוטמן

נאום שלא נאמתי מעל מגדל־המים (המגדל איננו עוד, והנאום קצר)

חיפשתי את זכריה בכל מקום שהוא עשוי להימצא ולא מצאתי אותו. שמא, חשבתי, הוא בראש מגדל־המים שבשדרות רוטשילד, מתעסק שם בתיקון דודי־המים. עליתי בסולם הלוליָני למעלה. זכריה לא היה שם. סככתי בידי על עיני ואני תר אחריו ברחבי הגבעות. איננו.

– סבלנות! סבלנות! – אמרתי לעצמי, ואני נהנה בינתים בראותי את כל תל־אביב כפרושה על כף־היד, קוביות בתים פרורים בסדר־מה על הגבעות.

לפני היה הקו הכחול והמתמשך של הים, מאחורי – גבעות־החול הזהובות.

למראה השכונה ממקום זה גאתה התרגשותי והייתי כחלב על האש: זמן רב הוא רוגע אדיש, בין שתי ידיות הסיר, אחר־כך מתחיל לזמזם לעצמו, קרום דק מתכסה על פניו, מתחמק ורועד, הוא הולך ומתעבה, כוחות פנימיים סמויים מתרכזים במעבה הסיר, מטכסים עצה וזוממים, מתנפחים ושוקעים, ופתאום, בהחלטה פסקנית, עולה ומתקמר הקרום

עד שמתבקע וגולש, בקצף מבעבע, על גדותיו. כן, אני גלשתי. ואלה הדברים שאמרתי (בלבי):

הנאום

– תל־אביב! – אמרתי והבטתי לארבע רוחות השמים, וכדי לחזק את לבי חזרתי ואמרתי שנית:

– תל אביב!

(גם הילד הדובר אל אמו מושך פעמַים בסינרה כדי לעורר את תשומת־לבה.)

– בתים קטנים שנתחפרו בחול, עיקשים ככנימה! אבודים בין גבעות־חול נודדות! מכורבלים תחת גגות אדומים מפחד שאון הים הרועש ללא הפוגה, כרעש חביות־ברזל מתחככות זו בזו. כאלה היו בתיך.

זה היה משפט ראשון. מילאתי את ריאותי והמשכתי.

– תל־אביב, את אינך רק קומץ בתים וצומת רחובות ביניהם.

הנפתי בכף־ידי כאומר לא. הבטתי בה ונתפסתי להברקה:

– החופן חול בכף־ידו – משתפכים גרגרי החול בין אצבעותיו, ומה נשאר בכף ידו? לא כלום! זה ברור.

– אך אם האצבעות מתקרבות ומתהדקות זו לזו, וכף־היד מתקערת, – לא רק חול היא יכולה לחפון – אפילו מים יעמדו בה! כל עוד כל אצבע מרגישה שעליה להיצמד אל חברתה.

– הרי מה שאת תל־אביב: כף־יד קעורה השומרת בתוכה מים. בריכת־מים זערורית אל מול השממה הגדולה והחול.

– עוד לא גמרתי בענין זה: חמש אצבעות מהוות כף־יד. אצבעות רכיכות, לא־כלומיות, כשהן מצטמקות לאגרוף לא גרמי – לא כל־יכול – אבל הוא אגרוף. הרי מה שאת, תל־אביב הזערורית. הדוקות יחד (האצבעות) אל מול השממה וחוסר התכלית.

– לא בתים עם חדרי־שימוש, מים שוטפים וגינות עשו אותך לתל־אביב. הבתים הקטנים, בעלי היסודות של שבעים סנטימטרים, ככתוב בחוקי הבניה שלך – יש להם תוספת שרשים עמוקים הרבה יותר. נכון, אין רואים אותם – אך הם ישנם.

– לא רע, – חשבתי, כשאני מקשיב לדברי. – אסַים את נאומי ואהיה שבע־רצון. אך הרגשתי, כמו שכל נאום מרגיש, שעדיין לא גמרתי. שתקתי רגע כדי לשנס מתני והמשכתי:

– מי הביאכם הנה, אזרחים? מה הביאכם הנה? אני לא מחכה לתשובה. אני שואל כדי שאוכל לענות:

– צעירים מחוסרי מקצוע, בעלי בלורית ואפים מתקלפים, סוחרים, פקידים, שען וחבתן, רופאים שלושה ושבעה מורים. הן כל אחד מכם ראה לפניו אצבע מתרה מושטת מול חטמו: לאן אתה הולך, למדבר?! זהו מה שהייתם כשמצאתם עצמכם דורכים בחולות אלה.

– לא בבתי הוריכם למדתם לעשות מה שעשיתם פה.

– רגע, רגע! אל תחשבו שלאחר שזיהיתי את הבתים ואת אנשים, סיימתי דברי. אני רענן כאילו רק פתחתי בדברי. רק לא להפסיק אותי. על כל אבן על כל גדר יודע אני לתלות את סיפורן. עדיין שמור עמי טעם חידושן, ולעיני מבהיק יומן הראשון. לא טעם הילדות נתן בהן את חינו. לא. אינכם מבינים לי. טעם העשיה והחידוש הוא שנותן שאין עש, חלודה, נאומים וזמן יכולים לשלוח בהן את שיניהם.

– אני יכול, תל־אביב, לכתוב את שמך מימין לשמאל ומשמאל לימין, כמו שיכול כל אחד מאתנו לכתוב את שמות הילָדות אשר חיבבנו בילדותנו: באצבע על החול הרטוב על שפת הים. גלי הים שטפו אותם, מחו אותם. והחול הרטוב מחייך בתמימות ראשונית וצופן בתוכו את השמות, ללא כל זכר לכתוב.

– גבעות החול הנודדות שמסביבך משַנות בן־לילה את מקומן. מכסות את כל שהיה אתמול ללא שיור. מתעגלות כגלי הים ומחכות בבוהק בתולי: יבוא מי שיבוא. כל אדם חותם בחול את עקבותיו מחדש. והצועד חש ברגליו טעם בראשית. אני אומר, תל־אביב, שגבעות אלה הן גם סמל ומשל. אינני מגלה נצורות, אני רק מזכיר לך זאת.

– רבותי, אני יודע כי נאום אינו ספר־זכרונות. אבל אני זוכר את הנעלַים החומות של דויד פרישמן, הסופר והמבקר הגדול, כשהן בוססות תחתן בסקרנות ובזהירות כדי שלא ‘תתגלשנה’ לתוך החפירה שחפרו הפועלים לבור של כיבוי־סיד. תחילה הביט סביבו, לכל מרחבי האופק, ואמר: חול. ניגש אל בור־הסיד, הרתית רגליו, פשט צוארו והביט לתוך החפירה. נצנוץ הציפיה שבעיניו כבה, והוא אמר באכזבה: שוב חול.

– וכי יכולתי אני, הנער, להגיד לו מה קסם יש בחול, מה טעם טוב בקרירות של חול בשעת הבוקר, באין־סוף של חולות? הוא העמיק ראות. הוא ידע שהחול צופן שיכחה ללא שיור. זה אפיה של תל־אביב. זה אפיך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחיך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית־ועד־העיר הראשון נהרס ללא רחמים. וי, וי, כמה נעים היה לו יכולנו לשמוע את צעדי הילדים במדרגות הלולייניות שהוליכו אל חדר־הישיבות של ועד־העיר – והילדים היו פוקחים עינים ומתפלאים כיצד התקפלו בבנין זערורי זה הדברים הגדולים המצויים כיום. גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול. לכן אני אומר: תל־אביב! חקקי זכרונותיך על לבבות צעירים. בתל־אביב למדנו לשיר שירים בעברית לא גמישה במנגינות שאולות – אך כיון ששפתי ילדים מילמלו אותם ועיני ילדות נוצצו לשמעם, צועדות רגלינו אחריהם בביטחה.

– הגעתי לקצה נאומי, אך בטרם אסַים דברי וירדתי – עוד משפט אחד: טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל־אביב: הזרוע הכחולה שלפנַי (הצבעתי על הים) והזרוע הזהובה (הצבעתי אל עבר גבעות החול) שמאחורי.

תמו דברי נאומי, רָוח לי כאילו פרקתי מעלי מעמסה והרגשתי, כי נתווסף לי כוח שלא ידעתיו. אפשר שכוח זה אצור בכל נאום שלא נאמר.

כשירדתי במדרגות הלוליָניות של המגדל הרגשתי עצמי כאדם שירד מעץ־תפוח וכיסיו כבדים מעומס פירות.