הגורל על הכביש    🔗

עכשיו אספר את סיפור הנגר במגפים מתל־אביב.

בין כל האנשים שהלכו בדרך המאובקת מתל־אביב לכפר־סבא היה גם הנגר במגפים, על כתף־ימינו ארגז־עץ לכלי־נגרים וביד־שמאלו סל־נצרים. ורצה הגורל שקטע הדרך שבין תל־אביב וכפר־סבא, יחולל מיפנה בחיי הנגר הזה. בקטע־דרך זה הבין כמה דברים והצליח גם להסיק מסקנות. כאילו איזה מנגנון נסתר התחיל רוחש במוחו והניע גלגלים, סגולות חבויות. והמסקנות עומדות, כמו נבטי האבטיח לאחר ליל־גשם. שתילים זקופים ועסיסיים. הריהם עובדה.

ככל שגימאו רגלי הנגר במגפים את המרחק שבין פתח־תקוה וכפר־סבא, כן חש הנגר שדעתו הולכת ומצטללת. וכאשר הגיע לבין עצי האקליפטוסים שבחורשת כפר־סבא, בחר מקום בצל העצים, העמיד לרגליו את הארגז, דישדש בעשב כדי להדק תחתיו את הקוצים וישב על הארגז בפישוק רגלים. כן. זה היה מעשהו הראשון. מתחילים במעשה – יש לשבת, קודם־כל, ישיבה נוחה.

כדי להבהיר את ענין המגפַים שפתחתי בהם, אספר עליהם בקצרה.

הנגר הביא עמו לארץ זוג מגפַים. מגפי־איכרים שעורם שעיר ואין להבריקו אלא לשמנו בלבד. קיבל אותם מסבו. ממי קיבלם סבו, אינו יודע. מגפים – דבר נפלא. מגפים – אפילו נער בן שלוש־עשרה תוקע רגליו בתוכם, הריהו נעשה בן־אדם, בעל תנועות קצובות ומחושבות. כשעלה מן

האניה ניסה להלך בהם ברחובות תל־אביב. בתל־אביב של הימים ההם, המצויצת בגינות־פרחים ליד הבתים הקטנים. אך הנגר נוכח מיד לדעת, כי בעלות־הבית מביטות בו בזרות. הן תבינו: במצעדי מגפַים כבדים אין להלך ולשאול אם יש לתקן כסא. אין הם מתאימים לכך. עמד והטמין אותם.

משניתן צו הגירוש, והנגר יצא עם כל היוצאים לגלות, חיתל תחילה את רגליו במטליות, נכנס לתוך המגפים. חש ששב לתיקנו, והרי הוא מהלך בדרך עם כל הגולים.

רואים אנו אותו ביניהם, והארגז על כתפיו ויורד בקצב ההליכה. הוא מניע את הצועדות ודורך בעקבים החזקים והרחבים באבק הדרך. כל מידרך עקב טובע חותמת של פרסה דקה, חותמת גברית, חותמת של אדם צודק תמיד. כתפיו מתנועעות בקצב. ואל תחשבו שאגיד: כתפיו הרחבות. לא. הן אינן רחבות, אינן שריריות. אבל נמרצות. נמרצות כנקישת עקבי המגפַים באדמה הקשה.

ואגיד, בסוגרים – אנחנו, פה, אצלנו, אנחנו רואים וגם יודעים, כי לא רק בשרירי סבלים מתגוששים – נעשים מעשים. אנחנו ראינו כתפים שפופות, וידים עוטות שרירים כמעט רק כדי כיסוי עצמות – ושעשו מלאכות גדולות וכבדות. שכן בעינים היה ניצוץ, באשר על המצח היה קמט.

ומגפים, אני אומר לכם, דבר נפלא הם: מגפַים כאלה, כשהרגלַים בתוכם – מחוסן האדם מגשם ומבוץ. מגפים כאלה כשהם בידים – הרי אפשר לרוצץ בהם גולגלות. מגפַים כאלה, כשהם ניצבים עזובים בשדה, עומדים הם בבטחון ובהבעת שררה עד שהיד מהססת לקחת אותם – כעמודי זכרון. והנה בגללם נראו בעיני כל הגולים שבדרך שחוחים וקטנים – אך הוא, הנגר במגפַים, צועד זקוף, כקול החצוצרה בתזמורת.

כשעקר הנגר מתל־אביב, נוכח פתאום לדעת שבין הגולים מרובים הזקנים והנשים. כי העסקנים והעושים בעניני הציבור וחברי הועדים היושבים בישיבות אינם פה, על הכביש. חמקו בעגלות שהקדימו לצאת. הנגר מתל־אביב נוכח לדעת שאין על מי לסמוך. וטוב שאין על מי לסמוך: מעתה החשבונות ברורים. מה שאני עושה – עשוי. מה שאיני עושה אינו עשוי. והמגפַים שלו הסכימו לדעתו. לא שהתחילו לדבר, אלא אישרו ביֵשותם המוצקה.

והנה זה המיפנה אשר דיברתי עליו. והנה זה הנגר היושב על הארגז בפישוק־רגלים.

 

תחילתם של מעשים    🔗

הנגר כילה ישיבתו. הזדקף, פתח את מכסה הארגז ונתחייך אילו ראה בתוכו ידידים או תיאטרון־בובות. שלח ידו, תפס בידית הקרדום למטה, איזן אותו, הרצין מבט אל עץ־האקליפטוס, פסע שלושה צעדים נמרצים, כאילו נקרא למעגל־רוקדים, והתחיל כורת ענף.

מרגע זה נתברר הכל. נתברר שבמקום זה יוקמו סוכות־נצרים. נתברר שהן תעמודנה כאן שורות־שורות. ומים לצינורות. ולילדים יוקם גם בית־ספר. עיני הגולים נצמדו אל תנועותיו של הנגר. עיניהם אורו משראו מרכז. כי כל המרחב שמסביב היה עד כה מחוסר נקודת־אחיזה. והנגר היה המרכז. תנועותיו נבלעו בצמאון בעיני הגולים. כאדמה חרבה הסופגת את טיפות הגשם.

הגרזן בידו של הנגר התעופף בקלות, בחן של צפור, הנוטה פעם ימינה ופעם שמאלה. הגרזן ננעץ באלכסון בבשר העץ. אחר כל מכה מימין לשמאל באה כנגדה שניה משמאל לימין. היה שיווי־משקל במעשים. כל תנועה היתה מכוונת למשהו. כל תנועה קירבה מעשה לשלימותו.

דמותו של הנגר, היודע בכל רגע את אשר לפניו, עוררה אמון בלבות הגולים. והנגר נכנסה ללבו אמונת האנשים בו. הוא ידע אל־נכון מה עליו לעשות, וידע שעליו להיות צודק, צודק ממילא. לכל מעשה שעשה – כגון הכנת כלונסאות לסוכות לכל הגולים – היה קורא: אנחנו. ואלה שעמדו סביבו כבר חושבים: אנחנו. לא אני והוא וההוא. ו’אנחנו' הם הנמצאים פה. וראיתי, בעיני ממש ראיתי, איך נוצר מכנה משותף, דאגה משותפת לאנשי ‘אנחנו’ והקטנים, האבודים, לאלה שאינם נואמים.

ודאי שאֶרָאה תמים אם אומר שכל זה נבע ממגפַים. אך המגפים נסכו גברות בנגר. דמותו הגברית של הנגר עוררה אמון בלבות הגולים. הנגר נכנסה ללבו אמונת האנשים בו. הנה זהו גלגל־הקסמים שהסתובב פה, תחת עץ, לעיני.

והענינים רדפו זה אחר זה, כעקבותיו של הנגר. צעד וחותמת. וכבר נמתח קו לשורת סוכות. וכבר מקצצים ענפים לשורה שניה. כשהיה הנגר מפסיק מעבודתו היה מביט לצדדים ומצטחק. כשעבד בנגריות לא הצטחק.

מי העמיד אותו בראש הענינים? מי קרא לו? מי לימדו שיש להתיחס לדברים בנחת? שיש לתת לענינים שיהיו נובעים בטבעיות זה מתוך זה? שיש לחשב את משב הרוחות ולהביא בחשבון שטפון של ימות־הגשמים, ושבימות־הגשמים עוד נעגון במקום זה? – ודאי, לא אגזים בתפקידם של המגפַים. אך יודע אני מה שיעורם של דברים קטנים. הו, גדול הוא. מַפתח זעיר הפותח שערי עיר. לא המַים שספג הגרעין הם שנתנו את הנבט, אבל הקשר, רבותי, הקשר שבין דברים קטנים לגדולים – נשאר בעינו. זהו.

הוא כתובת

נעצרה עגלה. ירד מתוכה אדם. זה השליח מטעם ועד הגולים. עיניו היו בולטות, ותיקו מלא. עיניו בלטו מבהילות ואבק, ותיקו היה גדוש חדשות, חששות, הוראות, ועוד ועוד. יש לקרוא לאסיפה כללית. יש לבחור בבאי־כוח. אך עם מי עליו לדבר כעת? הנה משום כך הוא מטה במבוכה את ראשו לצדדים, נושם ומריח את שרף ענפי האקליפטוסים. הידבר אל

הנשים, העטופות בשביסי־צמר ביום חם? או אל הבחורה (זו היתה אֶבְנֵך) העומדת בין הקוצים ומחזיקה מגהץ בידה? או אל החנוני הגורר שק סוכר?

– איך לתפוס את הענינים בידַים? – חזר השליח ושאל את עצמו, כשהוא פוסע ומקדם את רגליו אל מול הגולים. משבא ביניהם, פינו לו האנשים דרך, והוא הולך ועובר בהם כמשור בחמאה. עד שנמצא עומד לפני הנגר במגפיַם. הנגר היה גחון במקצת על ערימת הכלונסאות שהכין, הביט בשליח ושאל בפשטות, בפשטות של דבר המובן מאליו:

– כן?

הנה כן קם והיה הנגר. אם החיים צריכים לפי שהוא הם מקימים אותו, בין אם הוא אדם שהלך לחפש אתונות ובין אם הוא נגר פשוט במגפַים מתל־אביב.

 

עוד מעלה    🔗

הגולים אכלו תפוזים. קצות אצבעותיהם הצהיבו מקליפת התפוזים. גם הנגר שלח יד ולקח – לא בחר – אחד. שיפשף אותו בכפות ידיו לנקותו ולהחריף את ריחו. החזיק אותו בשלוש אצבעות, הגביה אותו והסתכל בו כשהוא על רקע השמים. אז נתגלה פתאום ונקבע בתודעתו צבעו התפוזי והמגובשש באור השמש. הנגר קלף אותו במפסלת. ארבעת חלקי קליפת־הפרי היו מונחים, לא מושלכים. הרוח נידנדה אותם והם היו כסירות שעגנו זה עתה.

הגורל כשהוא לוכד לו אדם, מתגלים בנלכד מעלות ויתרונות – כאותם שאנו מגלים בבעל־יובל, אך, אהה, רק בשעת החגיגה.

בעומק כיפת השמים הלך הכחול וכהה, ירד והתפשט עד שהגיע לשיפולי האופק. שם עדיין לחשה השקיעה. התקרה הלכה והנמיכה, וכשכבתה השקיעה דומים הינו כאילו נלכדנו. העינַים חתרו בחושך, והלב ביקש מרכז.

 

אמא מזל ליד המדורה    🔗

שתי אצבעות של אמא חיטטו בקופסת הגפרורים. גופה המורכן חיפה על הגפרור האחד שהחזיקה. בהישמע רשרוש הגפרור נתמלא החלל שבין אצבעותיה ובטנה זהב. האש אחזה בפיסת־הנייר שבין הזרדים. אמא לא התמהמהה למראה הלהבה השמחה. מחתה באצבעות שמאלה את להבת הגפרור והכניסה אותו לתוך הקופסה.

לשונות האש התפרעו. ידיה המטפלות של אמא נראו כצלליות, כשני מזלגות שחורים, אך כשהפנתה אותן נתמלאו אור, ומקצות אצבעותיה נתמשכו קוי־אור עד לבית־השחי. שם אבדה אמא. פתאום הואר אפה מתחתיתו, והעין התחילה ללמוד שטח זה ומבנה הנחירים שהיו בלתי־מוכרים. ממנו נפל צל שהתפשט ימינה ושמאלה כמדרונות הרים. הצל הגיע עד משקע העינַים, בלע אותן ונפסק ליד קשתות הגבינים, שהיו מבהיקות מאור. אמא היתה הדבר היחיד שעמד בין האור והחושך המוחלט. מתוך החשיכה והאבדון חזרו ידיה של אמא, ברורות להפליא בכל קמטיהן: אצבעות מעוקמות, למודות־מלאכה. כל אצבע יודעת בדיוק מה עליה לעשות, כאילו יש לה מוח זעיר משלה המכוון אותה. אצבעותיה של אמא מקרצפות את הדַיסה שנתקשתה בסיר, מלטפות את שערות הילד, אוחזות בחזקה במטבעות כשהיא הולכת לשוק, והולמות באבן ראשו של עקרב.

כשהציבה אמא את הקומקום על המדורה, קטם הקומקום את השלהבת, וכיפת השמַים שהיתה קודם נמוכה – צנחה וירדה עוד יותר. השלהבת נשתהתה במבוכה, נתחזקה ושלחה לשונות מחודשות.

העולם, שביום היה גדול ורחב ללא גבול, הצטמצם וקרב אל מעגל האור.

 

בלילה    🔗

מתוך החשיכה נשמעו צעדים של אדם מתקרב. זה היה המורה. הוא ניצנץ במשקפיו ואמר:

– מזל הילדים הולכים לישון?

– אתה טוב, ­– ענתה מזל.

אך המורה לא שמע את התשובה. הוא הביט פתאום לאחוריו כאילו מישהו טפח לו על שכמו. איש לא טפח על שכמו. מאחור היה הלילה. המורה ראה את צללי רגליו שהלכו והתארכו, כיסו את כל משטח החול, התחברו, טיפסו ועלו על צמרות האקליפטוסים הגבוהים, שדמו ליריעות סמרטוטים גדולים. הגוף הגיע עד קצה הצמרות. לראשו לא היה שם מקום, והוא נפל אבד בחשיכה. הצל היה ערוף. פחד גדול נפל על המורה. הוא התכופף כאילו נתמלאה בטנו עופרת. גוש קרח התהפך בתוך בטנו.

הלילה, שהגדיל את דמותה של אמא ועשאה מרכז, יכול גם להקטין את קומתו של המורה. שטח קטן של כמה מטרים – פער בלילה לוע, כאילו היה תהום. הילדים שכבו על הכסת. גופותיהם שקעו בה, והיא תפחה מסביבם כבצק.

 

אגרוף־מעשים    🔗

הנגר במגפַים פיזם לעצמו פזמון של אדם המתכונן לשנת־הלילה. הוציא את רגליו המחותלות מתוך המגפַים והציב את המגפים, אחד־אחד, למראשות יצועו. רגליו המחותלות נראו רכרוכיות, בלי עצמות, ודמותו הפסידה מצביונה המהוקצע והברור. זרועותיו כחושות ושריריו מוארכים, לא זויתיים. פרק הזרוע מחודד כשל נער.

לבו התחיל חרד. שכן אם ישפל הנגר ויהא ככל האדם – תתפורר כל רקמת־החיים הדקה והרופפת שנתפרשה כאן ביום זה. הנגר, זכור מה היית ביום זה. אך הנגר לא יכזיב. הנה נמצאה המשענת: במצחו של הנגר נתהווה קמט עמוק. הקמט הטיל את עצמו כמשקולת על המאזנים. הקמט, שהעיד על מחשבה מאומצת, איזן את חסרונם של המגפַים.

הנגר התכרבל בתוך השמיכה וניסה לסְדוֹר מחשבותיו: הנה, לכשיאיר השחר, מה יהיה עליו לעשות? שכב ומנה מעשים. פתח בזרת שכפף אותה והמשיך ומנה שאר ענינים וכפף אצבעות עד שהגיע לאגודל ואסף גם אותו; ונתקמצה לו היד לאגרוף. צימצם את האגרוף כדי שלא יפרחו מתוכו המעשים שעליו לעשות. הנה אגרוף־מעשים שהקמט שבמצח מושל בו. אמנם אינו גדול, אינו שרירי – אך מאומץ וזויתי.

לאט־לאט נתפתח האגרוף ונתפרם לאצבעות, שהיו מפושקות במקצת, ונתגלתה כל כף־היד על כריותיה. כף־היד חפשית ממעש ופתוחה לקבל לתוכה את מתת השינה.

שפתו העליונה של הנגר נתבדלה מחברתה והתרוממה במקצת, הקמט שעל מצחו נמס. הנגר מתל־אביב נרדם. המגפים נשארו עומדים על עמדם, למראשותיו, כשני כלבים נאמנים.

רק אז נתמלא כל המרחב והשממה קולות צרצור. ובכיפת השמים, משכּבו המדורות בין הסוכות, נראו הכוכבים שכמעט נשתכחו.

כיון שנשתרר שקט, אשתמש בהזדמנות ואלחש:

– העלה בדעתכם מה יהיה אם יֵיעלמו המגפים?

 

פרובלימות    🔗

הבוקר בא בשפע מעשיו. כל שעה עוברת קושרת יותר את המהגרים להוי, לעובדות, וקובעת דרכי חיים. כשם שנוצרו שורות הסוכות והרחובות, הותוו גם שבילי נוהג בין אדם לחברו, בין משפחה לרעותה. חתול נופל על כפות רגליו – והאדם על מצפונו. יש בגד שבטנתו חזקה מאריגו.

בבוקר זה יצא המורה בכוָנה נמרצת להשתלט במקצת על העניינים. יש לאסוף את הילדים, לחלקם לכיתות, למצוא פעמון, למנות שַמש. הלך

המורה לאיטו, לשכוח כל מה שרחש בו ‘בפנים’ (בלילה, ליד המדורה), הגיע אל האקליפטוסים, שאף את ריח העלים היבשים שנדושו ברגלים, זקף ראש והביט בהם בהרמת עינַיִם, שהיו הבוקר רגועות כלאחר גשם – עצים משונים בגבהם, שצמרתם פרועה, כבדה וסרוחה גושים־גושים, פראית כשפה שאין לה דקדוק. לו היה בכיתה, בין תלמידים וקירות, היה יודע לספר מה על משפחת האקליפטוסים: על הפריחה ועל הפרי ועל השרשים. אך פה, בתוך האויר הזורם, בין הממדים השונים שיש לכל דבר כשהוא בחוץ – שורר איזה אי־שקט. כאילו נתפס אדם לתחושה של פרופורציות לא נכונות: התחתית קטנה מבסיס הכוס; מושב הכסא גבוה מן השולחן.

המורה גילגל סיגריה באצבעותיו המוארכות, הוציא את המַצית בעל הפתילה הארוכה, ניסה להדליק בו אש ולא הצליח. עשה בכתפיו תנועה של ביטול – שהתכוון בה כנראה להעדר הקירות מסביב (הכל פה חלול), לאויר הפרוץ, להעדר הקבע, והוסיף לפסוע.

החברות

האחיות אֶבנֵך ונִבְנֵית וחברתה של אֶבנֵך ישבו ליד חבילת־מצות פתוחה, וביררו מתוכה את השלמות. הרבה מצות נשברו, ויש לאסוף את הפחת לקמח־מצות. מפעם לפעם היתה אבנך מפשילה בכף־ידה את השערות הנופלות על מצחה. היא היתה עושה זאת כאשה שכבר יודעת ערכה. הגיעה העת לחיות, ובלבד שיבוא מישהו הראוי לכך. השערות שעל ערפה, מידת הצטופפותן לגדלן עד שהגיעו ונשתזרו לתוך התסרוקת – היו רעננות, צמאות לגדול, והישקו את הלב שכרון שכרונו של אדם בכניסתו ליער. אבנך סיפרה:

– האזנַיִם של התינוקת כבר היו ירוקות. זה יותר מכחולות. האם החזיקה אותה בזרועותיה וצעקה כל הזמן: אי־אפשר, אי־אפשר. מרימה מדי פעם את ידה השמאלית למעלה. ואז הראש של הקטנה היה נופל לאחוריו, כמו מגומי. והאם רק צועקת: אי־אפשר. ופחדו לגשת אליה. ורק סבתא אמרה:

– מה זה פה? אסון אינו תיאטרון.

בושה. ופחדו לגשת. פתאום נכנס איש אחד, נמוך, עטוף בסמרטוט אדום על הלחַיים וחתיכת צמר־גפן יוצאת מתוכו כמו ממזרן שנקרע. ניגש אל האם, פשט את שתי ידיו. בקצה זקנו הקטן היו תלויות שתי דמעות. אמר לה:

– תני את הילדה.

האם נשתתקה פתאום, הפילה לידו ‘כמו כלום’ את התינוקת, כולה כחולה, ישבה על חבילת המצות ובכתה לתוך ידיה בשקט. אחר־כך אמרה:

– נשאתי אותה בבטן.

סבתא אמרה:

– די, כולנו.

מבעד למסך תלתלי שערותיה הרגישה אבנך, בשעת שיחתה, בדמות אדם מתקרב, הפנתה אליו את ראשה, ראתה כי הוא המורה וחייכה אליו. חיוך שיש לו פנים, מלאי, של בחורה ש’יודעת', עם שינים לבנות וגדולות.

המורה ספג את חיוכה של אבנך, בכל משמעותו, עד עומקו. מיצמץ בעיניו כמגמגם וחש כאילו מרטו לו שם פתאום שערה. התאושש, הוציא במרץ את מחציתה השניה של הנשימה, הביט לצדדים. הרצין מבטו ואמר בקול רם:

– פעמון. שַמָש. רשימת שמות.

והלך במרץ אל העצים שבצלם התקהלו אנשים.

 

המורה ביום    🔗

כשהגיע המורה לראש הגבעה נתקלו רגליו באבן מפויחת. אחת מאבני המדורה של אמש. עמדו שלוש אבנים מפויחות מרוחקות כשלושים סנטימטרים זו מזו. שטח קטן כזה היה בלילה מרכז כל הבריאה. וכל מה שהיה מחוצה לו היה אבדון מטיל פחד. המורה הביט על סביביו ועלה בדעתו להגיד:

– בוקר יפה.

– ילדים, אתם רואים את הכובעים הקטנים שבחול? – שאל המורה, לא חיכה לתשובה, גחן והרים כמה כדורונים של פירות האקליפטוס. הסתכל בהם בלי להביט בילדים. מתוך כוָנה: יש לעורר סקרנות.

שני האחים, הבנים של מזל, ילדי ה’אליאנס', עמדו סמוכים למורה. אמם גירשה אותם: לכו אל המורה. כדי לנטוע אומץ בלבם, החזיקו איש ביד אחיו. אין הם רגילים למורה ‘אשכנזי’. הם הביטו לתוך משקפיו בסקרנות דוקרנית, ממושכת, ונצמדו אל שרשרת־הזהב הדקה שהיתה מחוברת אל הזכוכיות חסרות־המסגרת. השרשרת דקיקה וטבעותיה מתקפלות וכאילו מתדבקות זו אל זו. יש בה חיות של בעל־חיים. גם שאר הילדים לא נלכדו ברשת הסקרנות שפרש המורה והתפזרו באדישות בין העצים. המורה היה אובד עצות. ניסה בכה ובכה. עתים היה מכרכר מסביבם, כדי למלא את מקום הקירות הנעדרים או כדי להקיפם. הוא היה כעגלה שנשמטו גלגליה. בין קירות הכיתה היה קולו המנוסה, המשכנע, כופת את כל הילדים לגוש אחד, ופה – פראות! המורה עשה אותה תנועה שעשה אתמול כשלא הצליח להצית אש בסיגריה.

 

דו־שיח    🔗

ברגע זה ראה המורה את הנגר במגפים. הנגר עמד וקיצץ ענפים בגרזנו, ענפים עבים שיתאימו לכלונסאות. ממתניו הצרים ירדו מכנסיו בקמטים מרושלים ורחבים, קיפולים שאינם צמודים לגוף. ליד פתח ארובות המגפים נשתברו הקיפולים ואריג המכנסַים גלש מעליהם בקמטים זוויתיים. רגליו היו מפשוקות וידיו החזיקו בגרזן בחזקה. כל התיאור הזה בא לציין מה שיוה לדמותו את צביון המוצק והיציב. מראה תנועותיו ההולמות זו את זו עורר תיאבון לאכול לחם שחור בחמאה ובמלח גס. המורה עמד והסתכל בעבודת הנגר.

– אני עושה ספסלים! אמר הנגר בפנִיָה אל המורה.

– קירות! הצרה שאין קירות, – השיב המורה והוסיף: – מה אתה חושב, אני אוהב להיות טבול בתוך פרובלימות? אבל אין נותנים לי מנוח. הכל מורכב. לו היו לי הרבה ידים, במקום שערות־ידים, לא הייתי מספיק. יש לטפל ולהבין ולהדריך כל ילד. פה בחוץ, בלי קירות. אקליפטוסים. להעמיד לידם לוח – יביטו אל הצפרים ולא אל המספרים. הילדים מבתי־ספר שונים. צריך להשתלט באיזה תכסיס פדגוגי. אתה לא תבין לי. אנחנו לא מבינים אותם. תנועה! פֶסטַלוצי הבין. אם מבינים אותו. עשבים ורוח. נשמה בריאה בגוף בריא. לאהוב את הטבע, הצפרים בולטות יותר מאותיות.

הנגר הקשיב, בלי שיפסיק מעבודתו (גירה את התיאבון לפרוסת־לחם שניה), והירהר בשלו: אני רק מתקדם מנקודה אחת לשניה. טוב שיש כבר חדר לרופאה לקבלת חולים. מה נחוץ לו, לזה שמדבר עמי? משרוקית ומכשירי־התעמלות! יתרגלו. אחכה עד שיפסיק לדבר.

– אתה רואה, – המשיך המורה שֶׁשָׂשׂ לגולל המעמסה מעל לבו – הכל דואגים רק לגדולים. ואני לילדים. כבר אמרתי, ואני גם אכתוב להם. מתמיד היה לי סיוט שכזה: קהל־אנשים גדול עצום. בשעת שואה. וכולם, כולנו עומדים צפופים במישור. רק מישור. כל אדם יכול לראות רק את חמשת האנשים העומדים לידו. לא יותר. זה סיוט! אבל פה יש גבעות, למזלנו. אנו נלמד אותם. מה אלמד אותם?

– מַקפצה – נשא הנגר את דברו.

– ומקבילים. נמוכים לילדים וגבוהים לגדולים – הוסיף המורה בפנים מאירות, שמח לסוף שיחה, שנסתבך בה יותר מדי.

 

התעמלות מתוך הכרה    🔗

אחר הצהרים עמדו כמה מכשירי־התעמלות בין העצים.

המורה הסיר את המשקפים ונתן אותם בידי אחד משני האחים מ’אליאנס', שהיו כרוכים אחריו. הוא נכנס ללא היסוס ועמד בין שני המוטות. קפץ והצליח להתרומם על זרועותיו שנתרעדו מן המאמץ.

– זהו החלק הראשון של התרגיל – אמר.

עתה התחיל לטלטל את נעליו הלוך ושוב עד שנסחבו אחריהן גם הרגלים. זמן־מה התנודדו, כל אחת לחוד, בלי לגלות סימני רצון לשיתוף־פעולה. כל־אימת שניסה להכניס למשחק גם את הגוף, מרדו הרגלים בכל הטלטלה הזאת.

– אתם רואים? כל הגוף צריך להיטלטל כגוש אחד, – הסביר המורה בדיבור מה שלא עלה בידו בהדגמה. ההסברה עודדה אותו, ואמנם התחילה המטוטלת להתגלות. מטוטלת פראית בהסתבכויות רגלים ובבעיטות משונות.

המורה נראה לילדים גבוה. ראשו הגיע עד לצמרות העצים. הילדים התרחקו מן המקבילים, מחשש התפתחות נוספת, העלולה לפגוע גם בהם. מתוך סערת התנועות הלך ובקע קולו של המורה:

– אתם שומעים? העיקר, יש לזקוף את הראש ולאסוף את הצואר.

הוא עצמו הרכין ראשו לאדמה. בלי משקפים לא ראה את רגליו, ועיניו הבוהות חיפשו אותן בתחום שעל־פני האדמה.

התרגיל נסתיים בכך, שרגליו המפושקות נשארו תלויות משני עברי המקבילים כשהן מגלות את התחתונים בעלי השרוכים הלבנים המקשרים את גרביו.

– אתם רואים? כשגומרים את התרגיל צריכות הרגלים להיות על האדמה. ממקום שהתחיל התרגיל או בקצה השני של המקבילים.

התלמידים עזרו לו למצוא ולהוריד את רגליו. שני האחים הגישו לו את המשקפים במבט של הערצה. המורה כבש את לבם של קהל הילדים, כי צניעותו הטבעית, מסירות־הנפש שגילה, וכן חיוכו, שיוו לו מראה חמוד. מראהו לא היה אנוס לעמוד בפני ביקורת.

המורה! ראיתי אותך, והערצתיך. ראיתי אותך על המקבילים ודמית בעיני רגע לחרגול רטוב, רגע לדון־קיחוט ורגע למתענה על אופַן האינקביזיציה. עברו שנים, המורה, וראינו: נרצה קרבנך.

המורה העמיד את הילדים בשורה לחכות איש לתורו בעשיית התרגיל. השורה נשמרה והילדים היו שבעי־רצון. אף בלי קירות. השמועה נפוצה בין הסוכות, ואנשים נהרו ל’בית־הספר', – כך נקרא אותו מקום שבין העצים. גם אבנך ואחותה נבנית וחברתה באו.

– להתעמל! בריא! שיטת מילר. המתעמל מדניה – אמר המורה לתלמידים וחייך אל אבנך. לאמיתו של דבר, המשפט האחרון היה כולו מכוון לאבנך.

 

לילה שני    🔗

אותו ערב כבר טיילו אנשים בין הסוכות וישבו על הספסלים שהקים הנגר בפינות הרחובות. ספסלים ולהם משענות שהותקנו מענפים. כאותם שעומדים בחורשות בחוץ־לארץ. הנגר הכין כמה ספסלים בצורת ח'. כשנשאל למה בחר בצורה זו, ענה:

– ישבו יחד.

אין ספק, כבר היתה אוירה משוחררת מפחד ומזרות הלילה הקודם.

באותו לילה, לאחר שפיזם לעצמו פזמון של אדם שמכין עצמו לשינה, התכרבל הנגר בתוך השמיכה וניסה לערוך את פעליו למחר. שכב ומנה באצבעותיו את המעשים אשר עליו לעשות מחר. אך משביקש לכפוף את הזרת – סירבה להתכופף. נזכר הנגר שעשה היום מעשים לא בהתאם לאצבעות שכפף אמש.

– צודקת, – אמר הנגר בלבו, – לא נשמעתי לכן. מחר אני הולך לפתח־תקוה: צינורות, ספר־תורה, משרוקית. – ונרדם.

הוי הנגר! הוי המגפים! היודעים אתם כי זה לילה אחרון להיותכם יחד. מי בזכות מי נבחר לעשות מעשים? מי מכם האתונות ומי שאול? האם בהיפרד האחד מכם מעל חברו – יסוף קסמכם? מי נגע בכם במקל־קסמים להיותכם מושיעים, כי החיים נצטרכו לכם. וכאשר יפוג הקסם שבכם – היעבור למי שיעבור, ואתם תהיו כהיות האחרים, רגילים!

 

לקראת הבאות    🔗

גם הבוקר השלישי התחיל בשפע מעשיו. אך הנגר חלף־עבר את הרחוב וסר ימינה אל עבר הדרך לפתח־תקוה. הלך בהנעת כתפים, ברעננות של חופש מעבודה. צעד במגפיו וטבע בהם חותמו באבק הדרך. עלה על הגבעה ודמותו התחילה שוקעת. הנה שקעה עד מתניה, עוד כמה צעדים ונראו רק כתפיו, אחר־כך נראתה רק ציצית ראש הזהובה – ולבסוף נעלם כולו. נגר, למה אתה הולך בצעד כה קל לקראת הבאות? אל תגַמא דרכך כל־כך! הדרך שנתמשכה בין פתח־תקוה וכפר־סבא, שהיתה תמיד שוממה – נעשתה דרך שוקקת חיים ואדם. לכל ארכה פגשת בעוברים־ושבים, נושאי חבילות וכלי־בית. להקות גדולות של חסידות רועות משני עברי הדרך, ומכלות את שירי הארבה שפשט. הן התרגלו לאנשים, ורק אם יגשו אליהן תפרושנה כנפים קמורות, בלי לאסוף את רגליהן, ותרדנה בריחוק־מה מן המקום. איך אמר המורה: טוב שיש גבעות. רואים: הנה שם הולכת אשה וילד – נושאים שקים קטנים של חיטה. ועל הגבעה שמאחור נושאים אנשים כסאות על ראשיהם. והנגר העליז צועד ופוזם לעצמו שיר־לכת פשוט: טרום, טרם, טרום, טרם.

פתאום נשמע רשרוש מבין הקוצים שליד הדרך. משם הגיחו ונזדקרו שתי דמויות, שני חיילים תורכים מזוינים ברובים. חסמו הדרך לפני הנגר וקראו מלה אחת. משפט בעל מלה אחת – אינו מבשר טובה.

– יאסאק!

קראו – ושניהם, קמוצי־פה וזעומי־עפעפים, מראים באצבע על הרגלים. ללא אומר וללא אמריים. האצבע שלוחה אל המגפים. מביט הנגר לכל עבר ועברים – נתרוקנה הדרך עד השמים, אפילו החסידות ארוכות־הגפים נעלמו בלי רעש כנפים.

עושה הנגר תנועה של אי־הבנה ותמימות. לא תועיל חכמה, או חכמתיים. מצביעים לו החיילים על האדמה, שישב, וישב. תופס חייל אחד במגף־שמאל, מושך והמגף נחלץ. תופס חייל שני במגף־ימין – גם הוא נחלץ. פשוט כך, בתחילתו של בוקר באמצע הדרך.

הרים כל חייל את מגפו ושם אותו על כתפו, ירדו שוב בין הקוצים. הם נשאו את המגפַים, כשאת הרועה את הגדי שנולד. המגפים לא פעו, המגפים לא פשטו ידם אל הנגר. לעולם לא היה עולה על דעתי שלמגפים הבעה אדישה כל־כך, ‘לא בעד“ית ולא נגד”ית’ כל־כך.

 

חסל מגפַים    🔗

קם הנגר ועמד על רגליו. חותלות הסמרטוטים הלבנים נושרות מעליהן, והרגלים כממאנות לעמוד. כפות־הרגלים צריכות תרגול בחצץ ובקוצים שבדרך. מנקה הנגר את מושבו, מוחא כף אל כף כדי לנער את האבק. חסל סדר מגפים. בדרך, מלפניו ומאחוריו, נראו שוב עוברים ושבים. היכן היו לפני רגע, רגעַים? נתארכו המכנסַים, שהיו תמיד מכוסים במגפים, והגיעו עד כפות־רגליו. צעד בזהירות, כלומד להלך, ורגליו מתלבטות בתוך מכנסיו כענבל בפעמון. המשיך בדרכו אל עבר פתח־תקוה.

ודאי הצטער על אבדן מגפיו – אך אנו, לבנו חרד מפני מחשבה אחרת: האם יסורו מעליו הרוח, הקסם, ידיעת עשיית־מעשים? ואף אני, רבותי, שרוי במבוכה: האם עלי להמשיך ולספר מה קרה למגפים, ואם נכנס אדם אחר לתוכם, מתי ואיך, ומיהו ולמה, או שנשארו בשדה ואיש לא ההין לקחתם עד שבאה עתם? – ואני יודע מה קרה להם! – או שעלי להמשיך בסיפורי על הנגר? כיון שהסיפור נקרא על שמו – שומה גם עלי להישיר לכת, כפי שעושה זה הנגר הממשיך בדרך שהתחיל בה.

לאחר שהיית מהלך במגפים, כל הליכה נראית טפלה. רגליו היחפות השאירו עקבות רכים של חתול. אי החותמת? אי ההקשה? עד שהגיע למושבה היה עלוב בעיני עצמו.

 

כחתול הנופל על רגליו    🔗

חיי המהגרים, בסוכות שהקימו להם, נהגו כמנהגם. חיים חדשים, תנאים אחרים, שיש בהם יסורים, מחסור ומחלות, אך חיים שיש בהם גם מן החן שבחדש. אין אנו מאותם שגורסים שיש טעם ועמקות מיוחדת ביסורים. ראיתי שיש טעם ועמקות גם בתענוגות. בבליל המהגרים, שהיו בו אנשים משכבות־חברה שונות, חלה תבחושת גדולה ועמוקה, שאי־אפשר היה שלא לראות בה את היפה והטוב. בבוא שואה על ציבור – משתַוים האנשים, מהם מתנמכים מהם מתגבהים; הציבור יוצר לעצמו מעין חיק, חיק חמים שכל אדם מוצא בו במידת־מה חיזוק ועידוד. הציבור שלנו כרע־נפל בשואה, אך כאותו חתול שנופל על רגליו – נפל על מצפונו.

זכות הבעלות למה חפצים פרטיים – כאילו פקעה. המגהץ: עומדות בחורות ומחכות בתור לגהץ חולצה או מטפחת. זכויותיהן שוות לזכות בעלת המגהץ. כאן גם המקום לשיחותיהן של הבנות, שנעשו אינטימיות למראה החזיות והשמלות שכל אחת מחזיקה בידה. המיחם. מישהו שופת מיחם השייך למישהו אחר וכל אנשי הרחוב רשאים לקחת מים. שני ממציא תאנים שרופות (במקום תה), ושלישי מעלה סוכריות או צימוקים להמתיק את המשקה.

זקנים, זקנות וחולים, יצאו אף הם לרשות הרבים. זקנים אלה, שהיו חבויים בבתים הנוטים לנפול בסימטאות ביפו – פתאום נתגלו באויר הצח בין הגבעות. שכנה אחת כובסת להם כותונת, שכנה שניה מגישה תפוז. זקנים וזקנות תשושים מחייכים אל מול האור, אל מול ערב־פסח שבחוץ, אל מול הדאגה שמגלים להם. מחייכים בפיות נפולים מחוסרי־שינַים, או שמרעידים במערכות של שינים תותבות לבנות ורפויות הנוקשות זו בזו. ויש בהם חן של אפרוחים שבקעו מביצתם; שגם הם, אף־על־פי שהם מקומטים, אינם מבחילים ואין בהם טעם של עובש, וגם הם מביטים בעינים מאירות על עולם מחודש.

לעומת אלה, כמה דברים שלא היו שייכים לשום אדם – נעשו פתאום לנכס פרטי של מישהו. למשל: גדר עלובה של חוט־ברזל – שאפשר לפרוש עליה את השמיכות והכרים לשעות הבוקר – נמצאו לה כמה שכנים הטוענים לבעלות עליה. ופורצות מריבות, גם להן אופי אינטימי – כל פעם בפינה אחרת של השכונה.

בבקשה, בבקשה! איני מתפס לאידיליה של יסורים ועוני, לא ממין זה אנחנו! אותה רוח, שהשרה הנגר במגפים, בשני הימים הראשונים שהיה במקום זה, נשתַירה וחתרה גם להישגים נוספים. מגרש בית־הספר נתרחב, הוקמו בו סוכות גדולות עם ספסלים ושולחנות, אפילו קתדרות למורים (מורים בלשון רבים!) והובא פעמון ומשרוקית למורה. ויש לוח־מודעות וספסלים, הספסלים, היו מוצבים בסגנון שוייצי: בצורת ח“ת ובצורת סמ”ך, מתישבים עליהם לפנות ערב, ומאחרים שבת בלילה.

על הספסלים היו נפגשים דורות שונים, מרבים שיחות וסיפורים ועושים בתבחושת הנזכרת לעיל. משם היה עולה גם קול צחוקן של האחיות אבנך ונבנית וחברתן ומרעיד לבבות שלא החלידו ולבבות צעירים.

אבנך יש לה מין צחוק שלקולו בלבד עולה בדמיון כל דמותה, מתלתל השערות שכבר דיברתי עליו – ואני מדלג באנחת־התפעלות על כל מכמני גופה המוציאים את האויר מן הריאות – ועד כף־רגלה, המתפשקת לאצבעות, שכל אחת מהן חטובה ואינה דחוקה לחברתה, ובכל אחת משובצת, ממש משובצת, צפורן מדויקת. כף־רגל כזה משרה משטר במחשבות, מבהיקה במין חסדנות. יש דברים כאלה בעולם. יודע אני ששורות אלה על אבנך – מיותרות כאן, אך למה לי לסלקן?

אמרתי דברים אלה על רוחו של הנגר במגפים, שעודה מהלכת כאן, לא רק כדי לציין עובדה אלא גם כדי לתת שהות בידכם לחשוב מה קרה בינתים לנגר עצמו.

הלך לו הנגר ולא נודעו עקבותיו. ראו אותו בדרכים שונות ורחוקות. ראו אותו נתפס לעבודה צבאית, ראו אותו ביריד שברמלה, ראו אותו שזוף ומאובק, שפתו התחתונה מבוקעת משרב, עד שאינו יכול לחייך. אבד הנגר.

‘וד’ בירך את אחרית איוב מראשיתו'

יום אחד מראים לי באצבע ואומרים לי:

– אינך רואה? הנה שהולך שם.

אדם הולך בסנדלים, כאותם הנאחזים בכף־הרגל רק בחרטומם, והעלה בצעדיו חול. הליכתו שקטה של השלמה וויתור. אדם ‘יורד’, ולא הנגר. כאשר קרבנו, פנה אלינו. אורו פני: כן, הנגר!

אך מתחת לחטמו הזדקר לפנינו שפם גדול־מידה, מאיים בחודיו, סמיך וגברי. הוי, הנגר שאינו מכזיב! בחסרונם של המגפים – הצמיח לו שפם. נשתהה הנגר בדרכים ולא שב אלינו אלא לאחר שהקים לו את אלו.

ישתבחו המאזנים השומרים על שיווי־המשקל. על חשבון החסר בזה – באה היותרת מזה, והעולם בעינו עומד.

אכן, חזר. תיקן לעצמו את סוכתו. הוסיף מירפסת עם סמוכות, הציב ספסלים לאנשי־עסק ואורחים. התקין לעצמו שני ארגזי־עץ גדולים. האדם הריהו אדם, וצריך שיעשה לעצמו. היה משכיר עצמו לעבודות שונות. כל רגע פנוי היתה ידו שלוחה לשפמו. וכשהיה ביחידות, היה שולח שתי ידים בבת־אחת אל שפמו ומזקרו בקפדנות תאותנית. עדיין לא ניתן פירסום מספיק לעובדה, שהגברים – מכיון שהתחילו בהידור – הרי הם מקפידים ומדקדקים בכך יותר מנשים.

ואפשר שתפקיד לא קטן בענין זה היה גם לצחוקה של אבנך. כי השפם נעשה כמצפן שחודו פונה לצפון, והוא – חודיו מכוונים תמיד לאבנך. לפי כיוונם הייתי יודע באיזו פינה נמצאת אבנך.

והעבודה שהיה עושה הנגר היתה עבודה טובה והוא ראה שכר בעבודתו ואת השכר היה מחליף בדבר של תועלת, חולצה, גרבַים או מגבת – והיה מכניס אותם לאחד הארגזים שהתקין לעצמו. הנגר ראה ברכה בעבודתו הישרה.

‘וד’ בירך את אחרית איוב מראשיתו… ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות' – אך האם לא טובים מהם היו אותם ‘שבעה בנים ושלוש בנות’ שבפרק א', שהיו לו קודם, לפני נסיונות הגורל שבאו עליו?

חיוך שני – לעולם אינו טוב כחיוך ראשון.