ספר ראשון: מכתריאליבקה עד לונדון    🔗

סיפּוּר ראשוֹן: הס, יוֹם טוֹב הוּא מלבכּוֹת!    🔗

א

חַיֵייכם, שלא היתה בּריה בּעוֹלָם נהנית כּל־כּךְ מזיו ראשית האָביב שאַחר הפּסח, כּמוֹני, מוֹטיל בּן פּייסי החַזן, וּכעֵגל שכננוּ, שקוֹראִים לו מֶני (אני הוא אשר קראתי שמוֹ מני).

שנינוּ יחד הרגשנוּ בּקרני השמש החַמה הראשוֹנוֹת בּיוֹם החַם הראשוֹן שאַחַר הפסח, שנינוּ יחד הריחוֹנוּ אֶת ריח הדשא הראשוֹן, המנַצנץ ונוֹבט מן האדמה שנחשׁפה זה־עתּה, וּשנינוּ יחד יצאנוּ מן המצר האָפל לקבל אֶת פּני בּוֹקר־האָביב הראשוֹן, הנעים והבהיר והחָם. אני, מוֹטיל בּן פּייסי החַזן, יצאתי מתּוֹךְ הזוּהמה, ממַרתּף קר ולח, שריח חימוּץ וסַמי־רפוּאוֹת נוֹדף משם; ומני, עֶגלוֹ של שכננוּ, יצא מתּוֹךְ עיפּוּש כּפוּל ומכוּפּל: מתּוֹךְ מכלָא קטן ואָפל, מטוּנף ומלוּכלךְ, שכּתליו עקוּמים ומפוֹרקים, פְרוּצים לשלג בּחוֹרף ולגשמים בּקיץ.

כּיוָן שיצאנוּ מאפלה לאוֹר גָדוֹל, התחַלנוּ שנינוּ, אני וּמני, להבּיע את שׂמחָתנוּ ולָתת שבח והוֹדיה לבוֹרא־עוֹלָם. אני, בּנוֹ של פּייסי החַזן, נשאתי שתּי ידי למרוֹם, פּתחתּי אֶת פּי ושאַפתּי לתוֹכי את האַויר החַם והרענן בּכל כּוֹחי. נדמה לי, שאני מתרוֹמם ועוֹלה למַעלה־למַעלה, עד לרָקיע, עד לכיפּת־תּכלת זוֹ, שעננים קלים כעֵין העשן מרחפים בה וציפּרים צחוֹרוֹת טוֹבלוֹת בּתוכה, מתגלוֹת וּמתעלמוֹת בּציפצוף וּבשריקה, – ושלא מדעתּי מתפּרץ מתּוֹךְ לבּי המלא קוֹל שירה נאדרה, שירה יפה גם מזוֹ, שאני משוֹרר עם אָבי בּיוֹם טוֹב, בּעברו לפני התּיבה, שירה בּלֹא מלים וּבלא טעמי־נגינה, מין געיה של פּרץ־מים, מין שאָגה של משבּרי־ים, קוֹל חדוָה עֶליוֹנה הבּוֹקע שחָקים: הוֹי אָבינוּ מַלכּנוּ! הוֹי, אַב החסד והרחמים! הוֹי, אלוֹהים חַיִים, אלוֹהי השמַיִם והאָרץ!…

כּךְ הבּיע בּנוֹ של פּייסי החַזן אֵת שׂמחַת־לבּו בּיוֹם־האָביב הראשוֹן. וּמֶני, עֶגלוֹ של שכננוּ, כּיצד אָמַר שירה?

מני, עֶגלוֹ של שכננוּ, נעץ קוֹדם כּל אֶת לסתוֹתיו הלבנוֹת והלחוֹת לתוֹךְ האַשפּה, חיטט בּרגלוֹ הקדוּמה אַחַת ושתּים בּעפר האָרץ, הגבּיה זנבוֹ, קפץ על אַרבּעתּיו והוֹציא מפּיו געיה עמוּמה: “מֶה!” “מֶה” זוֹ נראתה לי מגוּחָכה כּל־כּךְ, שלא יכוֹלתי להתאַפּק וּמיד חָזרתּי גם אני מתּוֹך קפיצה על אוֹתה “מה”. הדבר, כּנראֶה מצא חן בּעֵיני מני, ותיכף וּמיד חָזר עוֹד פּעם על געיה זוֹ, בּאוֹתוֹ הנוּסח וּמתוֹךְ אוֹתה הקפיצה. ממילא מוּבן, שאַף אני לא התמַהַמַהתּי ושוּב חָזרתי על הגעיה לכל דיקדוּקיה. וכךְ היה הדבר חוֹזר חלילה: מה אני קפיצה, אַף העֵגל קפיצה; מה העֵגל “מה”, אַף אני “מה”. וּמי יוֹדע, עד כּמה היה משׂחָק זה הוֹלך ונמשךְ, לוּלא מַכּה נמרצה מידי אָחי הגּדוֹל אֵליהו, שירדה וניחתה על ערפּי בּכל חָמש אֶצבּעוֹתיה:

– שקוֹע תּשקע בּאָרץ! בּחוּר בּן תּשע שנים כמעט עוֹמד וּמרקד עם עֵגל!… לךְ הבּיתה, ריקן שכּמוֹתךָ! אַבּא ישלם לךָ שׂכרךָ!…

ב

הבל וריק! אַבּא לא “ישלם” לי כלוּם. אַבּא חוֹלה. אֵינו עוֹבר עוֹד לפני התּיבה מיוֹם שׂמחַת־תּוֹרה. כּל הלילוֹת משתּעל הוּא. בּביתנוּ יוֹצא ונכנס הדוֹקטוֹר השחוֹר, כּרסתן, בּעל שׂפם שחוֹר ועֵינַיִם שׂוֹחקוֹת. דוֹקטוֹר שׂמח וטוֹב־לב. לי הוּא קוֹרא בּשם קוּרקבן וסוֹטר לי בּאֶצבּעוֹ על כּרסי. מַזהיר הוּא אֶת אִמא מדי פּעם בּפעם, שלא תּפטם אוֹתי בּתפּוּחי־אדמה, ולחוֹלה לא תּתּן אֶלָא מרק וחָלָב, חָלָב וּמרק. אִמא עוֹמדת ושוֹמַעת, וּכשהוּא יוֹצא מבּיתנוּ, היא כּובשת פּניה בּסינרה וּכתפיה רוֹעדוֹת. אַחַר־כּךְ היא מוֹחָה אֶת דמעוֹת עֵיניה, קוֹראת אֶת אָחי אֵליהוּ לקרן־זוית, וּשניהם מתלחשים. מה הם מדבּרים שם – אֵיני יוֹדע. ורק נראֶה לי, שהם מתקוֹטטים. אִמא שוֹלחת אוֹתוֹ אֶל אַחַד המקוֹמוֹת, והוּא אֵינוֹ רוֹצה לָלכת. אוֹמר הוּא לָה:

– נוֹחַ לי לָרדת שאוֹלה מלבקש עֶזרתם! מוּטב שאָמוּת בּעֶצם היוֹם הזה!…

– עפר לפיךָ, משוּמד שכּמוֹתךָ! מה אַתּה סח?

כּךְ משיבה לוֹ אִמא בּלחש, מהדקת אֶת שיניה, מניפה כּנגדוֹ את שתּי ידיה, כּמזוּמנת לדרסוֹ. אבל מיד רוּחָה מתחשבת עליה, והיא אוֹמרת לוֹ:

– מה אֶעשׂה, בּני, ורחמי גדוֹלים על אַבּא?… הלא חַייבים אָנוּ להציל את נַפשוֹ!…

– אִם כּן, נמכּור אֶת אַחַד החפצים! – אומר אָחי אֵליהוּ וּמעיף עֵינוֹ בּארוֹן־הזכוּכית. אַף אִמא מַבּיטה על האָרוֹן, מקנחת עֵיניה ואוֹמרת בּלחש:

– מה אֶמכּור? אֶת נשמתי? אֵין מה למכּוֹר עוֹד. שמא את האָרוֹן הריק?

– ולָמה לא? – אוֹמר לָה אָחי אֵליהוּ.

– רוֹצח! – צוֹוַחַת אִמא ועֵיניה מתאַדמות. – מאַיִן בּאוּ לי בּנים רוֹצחים כּאֵלה?!

אִמא כּוֹעסת וּמתרגזת, מתמוֹגגת בּדמעוֹת, מקנחת אֶת עֵיניה וּמתפּייסת מיד. כּךְ אֵרע גם להספרים, גם לעטרת־הכּסף של הטלית, גם שני הגביעים המוּזהבים, גם לשמלת־המשי של אִמא, גם לשאָר החפצים, שכּוּלם נמכּרוּ מבּיתנוּ אֶחָד אֶחָד, וּבכל פּעם – לקוֹנה אַחר.

אֶת הספרים קנה מאתנו מיכל מוֹכר־ספרים, יהוּדי בעל זקן קטן ומדוּלדל, שהוּא מגָרדוֹ תּמיד. אָחי אלִיהוּ טרח והלך אֵלָיו שלוֹש פעמים, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שהביאוֹ לביתנוּ. אִמא נתמַלאָה שׂמחה, כּשראתה אוֹתוֹ. עמדה ורמזה לוֹ בּאֶצבּעה, שידבּר בּלחש, כּדי שלא יִשמַע אַבּא. הבין מיכל אֶת כּוונתה, נשׂא עֵיניו אֶל המַדפים, התגָרד מתּחת לזקנוֹ ואָמַר לָנוּ בּלחש:

– ובכן, הראוּ־נא, מה יֵש לכם שם?

אמא רמזה לי, כּי אֶעלה על השוּלחָן ואוֹריד אֶת הספרים. קפצתּי לעשות רצוֹנה בּשׁמחָה רבּה, וּמתּוֹךְ זריזוּת יתירה נפלתּי ונשתּטחתי על השוּלחָן מלוֹא קוֹמתי. כּעס עלי אָחי אליהוּ ועלה על השוּלחָן בּעצמוֹ, הוֹציא אֶת הספרים וּמסרם לידיו של מיכל. הפךְ מיכל בּיד אחת אֶת דפּי הספרים, וּבשניה גירד את זקנוֹ, וכך היה הוֹלךְ וּמוֹנה אֶת מוּמיהם. אֵין ספר בּלא מוּם. זה כּריכתוֹ פּגוּמה, זה גבּו מכוּרסם, וזה – הספר עצמוֹ לא שמוֹ ספר. ואַחרי שבּדק יפה אֵת כּל הספרים עם כּל כּריכותיהם ועם כּל גבּיהם, התגָרד בּזקנו ואָמַר:

– אִלוּ היוּ כּאן סדרי משניוֹת, ששה סדרים בּיחד, אֶפשר שהיִיתי קוֹנה אוֹתם.

פּני אמא הלבינו כּסיד, וּכנגדם פּניו של אָחי אֵליהוּ אָּדמוּ כּאֵש. אָחי אֵליהוּ התנַפּל בּחמתו על מוֹכר־הספרים ואָמַר:

– הלא מתּחילה יכוֹל היִית לאמוֹר, שאַתּה קוֹנה רק סדרי משניוֹת! ולָמה בּאת לבלבּל מוֹחנוּ וּלהטרידנוּ בּדברים בּטלים?

– הס! – מתחַננת אֵליו אִמא. והנה קוֹל צרוּד נשמע מן הקיטוֹן השני, הוּא חדר־משכּבוֹ של אַבּא:

– מי שם?

– אֵין אִיש! – עוֹנה אִמא ושוֹלחת אֶת אָחי אֵליהוּ אֶל החוֹלה, והיא עצמה נוֹשאָה ונוֹתנת עם מיכל מוֹכר־הספרים, עד שהיא מוֹכרת לוֹ אֶת הספרים, כּנראֶה, בּלא מחיר, בּכסף מוּעט, כּי בּצאת אָחי אֵליהוּ מקיטונוֹ של אַבּא וּבשאלוֹ: “כּמה?”, היא דוֹחָה אוֹתוֹ מעל פּניה ואוֹמרת: “לא ענינךָ הוּא זה!”… וּמיכל חוֹטף אֶת הספרים בּזריזוּת, כּוֹרכם בּשׂק ונחפּז לָצאת מן הבּית.

ג

מכּל כּלי בּיתנוּ אשר מכרנוּ לזרים, אַף אֶחָד לא גָרם לי הנאה מרוּבּה כּל־כּךְ, כּארוֹן־הזכוּכית.

אָמנם גדוֹלה היתה גם הסרת העטרה מעל טליתוֹ של אַבּא, שאַף זוֹ העסיקה בּשעתה אֶת לבּי. קוֹדם כּל – העמידה על המקח עם יוֹסיל הצוֹרף, יהודי חיור, שצלקת אדוּמה בּפניו. שלוֹש פּעמים יצא זה וחָזר, עד שהעמיד אֶת הדבר על דעתּוֹ. אַחַר־כּךְ ישב אל החַלוֹן עם טליתוֹ של אַבא, הרכּיב רגל על־גבּי רגל, הוֹציא אוֹלָר קטן עם קת של קרן הצבי, כּפף אֶצבּע צרדה והתחיל לפרוֹם אֶת עטרת־הכּסף מתּפָרה בּחריצוּת נפלאה כּל־כּךְ, שאִילו יכוֹלתּי אני לפרוֹם עטרוֹת כּמוהוּ, היִיתי המאוּשר על־פּני האָרץ! ואַף־על־פּי־כן, כּדאי היה לָכם לראוֹת אוֹתה שעה את אִמא, כּשהיא גוֹעה בּבּכי! ואפילוּ אָחי אֵליהוּ, שבּחוּר מגוּדל הוּא וּכבר נַעשה חָתן, אַף הוא הפךְ אֶת ראשוֹ אֶל הדלת, עשׂה עצמו כּאילוּ הוּא גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּאֶצבּע אַחַת, עיקם אֶת פּניו, הוֹציא מגרוֹנוֹ מין צריחָה משוּנה וּמחה אֶת עֵיניו בּכנַף בּגדוֹ.

– מַה שם? – שוֹאל אָבּא מחדר־משכּבו.

– לא כּלום! – עוֹנה אִמא וּמקנחת אֶת עֵיניה האדוּמוֹת, וּשׂפתה התּחתּוֹנה עם מַחצית פּניה רוֹעֶדת כּל־כּךְ, שאִלמלא היתה זאת אִמי, היִיתי מתפּקע מצחוֹק.

ואוּלָם כּל זה היה כּאַיִן וּכאֶפס לעוּמַת ארוֹן־הזכוּכית.

ראשית כּיצד יזיזוּ אֶת האָרוֹן ממקוֹמוֹ? סבוּר היִיתי תּמיד, שארוֹן־הזכוּכית שלנו דבק בּכּוֹתל, ואֵיככה יעקרוּהוּ? שנית, היכן תּצניע אִמא אֶת הלחם והחַלָה, אֶת הקערוֹת ואֶת הכּפּוֹת והמזלָגוֹת של בדּיל (שתּי כּפּוֹת־כּסף ומַזלג־כּסף אֶחָד היוּ לנוּ, וּמכרה אוֹתם אִמא)? והיכן נַניח אֶת המַצה בּפּסח? המַחשבוֹת האֵלה עלוּ על לבּי בּה בּשעה, שנַחמן הנַגָר עמד וּמדד אֶת האָרוֹן בּציפּוֹרן הגדוֹלָה והאדוּמה של ידוֹ המלוּכלכת. נַחמן זה הוֹכיח וחָזר והוֹכיח לָנוּ, כּי האָרוֹן לא יֵצא דרךּ הפּתח. וּראָיה לדבר: הרי לכם רחבּוֹ של האָרוֹן והרי הפּתח. חַס וחָלילה! לא יֵצא!

– אם כּן, אֵיךְ נכנס? – שוֹאלוֹ אָחי אֵליהוּ.

– שאל את האָרוֹן, ויגיד לָךְ! – משיב לוֹ נַחמן בּכעס. – וכי יוֹדע אני? בּיקשוּ ממנוּ, ונכנס!…

כּמעט היִיתי בּכל רע. כּלוֹמַר, חוֹשש היִיתי, שמא יִשאֵר האָרוֹן בּביתנוּ. אבל לא היוּ רגָעים מוּעטים, עד שבּא נַחמן הנַגָר ועמוֹ שני בּניו, אַף הם נַגָרים כּמוֹהוּ, ואָחזוּ בּאָרוֹן והעלוּהוּ בּסערה. נַחמן הלךְ בראש, וּשני בּניו מאַחריו, ומאַחריהם הלכתּי אָני. נַחמן היה מפקד: “קוֹפּיל, הצדה! מנדל, הימינה! קוֹפּיל, אחוֹז! מנדל, אַל תּנח!”… ואני מסַייע בּרקידה אַחריהם. אִמא ואָחי אֵליהוְ לא רצוּ לעזור. שניהם עמדוּ, הבּּיטוּ על הכּותל הריק, המכוּסה קוּרי עכּביש, הביּּטוּ וּבכוּ. כּמה משוּנים שני אֵלה – תּמיד הם בּוֹכים!… פּתאוֹם – פּציץ! על יד עֶצם הפּתח נתנַפּצה הזכוּכית, והנַגָר וּבניו התחילו מדיינים וּמתקוֹטטים זה עם זה. כּל אֶחָד תּוֹלה אֶת הקוֹלָר בּצואר חברוֹ: “זריזוּת של גוֹלם!” “קל כּדוֹב!” “אַילָה שלוּחָה!” “יִקחךָ אוֹפל!” “רצוֹץ אֶת ראשךָ ורד לבאֵר שחת!”…

– מַה שם? – נשמע קוֹל צרוּד מחדר החוֹלה.

– לא כּלוּם! – עוֹנָה אִמי וּמוֹחה אֶת דמעוֹת עֵיניה.

ד

ואוּלָם שׂמחָתי עלתה למרוֹם קצה, כּשהגיעה שעתם של הדרגָש והמיטה– דרגשו של אֶָחי אֵליהוּ וּמיטתי הקטנה. הדרגָש הזה של אָחי אֵליהוּ שימש לפנים דרגָש למוֹשב בּני־אדם. ורק מיוֹם שנַעשׂה אָחי אֵליהוּ חָתן ועבר לישוֹן על הדרגָש ואני ירשתּי מקוֹמוֹ בּמיטה הקטנה, הפךְ הדרגָש והיה למשכּב. לשעבר, בּשנוֹת הטוֹבה, כּשאַבּא היה בּריא והתפּלל מוּספים בּבית־הכּנסת של הקצבים בּלוית אַרבּעה משוֹררים, הכיל הדרגָש בּקרבּוֹ גם קפיצים. עכשיו עברו הקפיצים לרשוּתי. השתּמַשתּי בּהם לכל מיני עשוּעים שבּעוֹלם: פּצעתּי בּהם אֶת ידי, ניקרתּי לי כּמעט עין אַחַת, הרכּבתּי אוֹתם על צוָארי והיִיתי קרוֹב רגע אֶחָד לחניקה. עד שעמד אָחי אֵליהוּ והעניק לי מַהלוּמוֹת יפוֹת כּגמוּלי, נטל ממני את הקפיצים וזרק אוֹתם לעלית־הגג והרחיק משם אֶת הסוּלם.

אֶת הדרגָש ואֶת המיטה הקטנה קנתה מאִתּנוּ חַנה היהוּדיה. קוֹדם שגָמרה חַנה את המקח והממכּר לא הניחה לָה אִמא להתבּונן לפנֵי ולפנים של כּלים אֵלוּ: “הנה זה לפנַיִךְ, קחי וקני. בּמוּפלא ממךְ אַל תבּיטי!” אבל לאַחַר שקבעה חַנה את מחירם ונתנה דמי־קדימה, נגשה אֶל הדרגָש ואֶל המיטה הקטנה, הרימה אֶת המַצעות, הציצה בּחשאי אֶל כּל המקוֹמות המוּצנעים והתחילה יוֹרקת על ימין ועל שׁמֹאל. אִמא התרעמה על היריקוֹת האֵלה וּבקשה להשיב לחַנה אֶת דמי־הקדימה, ועיכּב אוֹתה אָחי אֵליהוּ:

– אֶת הנקנה אֵין להשיב!

הצענו לָנוּ משכּב אֶחָד על הקרקע, וְשנינוּ, אני ואָחי אֵליהוּ, השׂתּרענו להנאָתנוּ כּבני־מלכים, התכּסינוּ בּשׂמיכה אַחָת (אֶת השניה מכרוּ), ולשׂמחַת־לבּי שמַעתּי מפּי אָחי אֵליהוּ, כּי השינה על האָרץ אֵינה קשה כּל־כּךְ.

אני ממתין עד אשר יִקרא קריאַת שמע ויֵרדם, וּמיד אני מַתחיל להתגלגל על־פּני הקרקע. המקוֹם מרוּוָח, בּרוךְ השם, שׁדה גָדוֹל וּרחַב־ידים – כּל החדר כּגן־עֵדן לפני!…

ה

– מַה נעשׂה עתּה?

כּךְ אוֹמרת אִמא לאָחי אֵליהוּ בּבוֹקר אֶחָד, כּשהיא מקמטת מצחה ומסתּכּלת בּאַרבעת הכּתלים הריקים. אני ואָחי אֵליהוּ עוֹזרים על־ידה ומסתּכּלים גם אָנוּ בּאַרבּעת הכּתלים. אָחי אֵליהוּ מַבּיט אֵלי בּדאָגה וברחמים.

– צא החוּצה! – אוֹמר הוּא לי בּקול מצווה. – צריכים אָנו לדבּר כּאן על ענין אֶחָד.

מקפּץ אני ויוֹצא מן הבּית על רגל אָחָת. לאָן? ממילא מוּבן, אֶל עּגלוֹ של השכן.

בּימים האַחרונים גָדל מני, השבּיח ונַעשה יפה־תוֹאַר, בּלא עֵין הרע: לסתוֹתיו הלבנוֹת מלאוֹת חן, עֵיניו העגוּלוֹת מפיקוֹת חָכמה וּבינה, עֵיניו של אָדם בּר־דעת, להבדיל, והוּא עוֹמד וּמצפּה, שיִתּנוּ לוֹ דבר אֶל פּיו. וכשמחַכּכים אוֹתוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת מתּחת לצוָארוֹ, הוא נהנה הנאה מרוּבּה.

– שוּב? שוּב התחַבּרת עם העֵגל? אֵין אתּה יכוֹל להיפּרד מחברךָ היקר!

כּךְ אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ בּתוכחה רכּה, בּלא תּוֹספת קללה, והוּא תּוֹפס לי בּידי וּמודיע אוֹתי, שהוּא מוֹליכני אֶל הרש־בּר החַזן. בּביתו של הרש־בּר החַזן, הוּא אוֹמר, יִיטב לי. ראשית, הוא אוֹמר, לא יֶחסַר לי מזוֹן. בּביתנוּ, הוּא אוֹמר, לא טוֹב. אַבּא, הוּא אוֹמר, חוֹלה הוא וצריךְ להצילוֹ. אָנוּ עוֹשׂים, הוּא אוֹמר, להצלתוֹ עד כּמה שידנוּ מַגעת, ואָחי אֵליהוּ מַתּיר אֶת כּפתּוֹרי קפּוֹטתוֹ וּמַראֵני אֶת אפוּדתו.

– הנה היה לי שעוֹן, מַתּנַת מחוּתני, ומכרתּיו. אִילוּ ידע זאת המחוּתן, היה מַרעיש שמַיִם ואָרץ וּמַחזיר את העוֹלם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ!…

מוֹדה אני וּמשַבּח לאלוֹהים, שהמחוּתּן אֵיננוּ יוֹדע אֵת דבר מכירת שעוֹנוֹ, והעוֹלָם אֵינוֹ חוֹזר עדיִין לתוֹהוּ וָבוֹהוּ. הוֹי־הוֹי! אִילוּ חַס ושלוֹם היה העוֹלָם חוֹזר לתוֹהוּ וָבוֹהוּ – מה עלתה לוֹ למני, לעֶגלוֹ של שכננוּ? הלא עלוּב־נפש זה בּריה אִילמת!…

– הנה בּאנו! – אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ, מקרב דעתּו אֵלי ומַראֶה לי חיבּה יתירה.

הרש־בּר החַזן הוא יהוּדי מנַגן כּלוֹמַר, הוא עצמוֹ אֵינו יכוֹל לנַגן. אֵין לוֹ קוֹל נגינה לעלוּב זה. כּךְ שמַעתּי מפּי אַבּא. אבל כּנגד זה מבין הוּא בנגינה. וּמשוֹררים יֶש לוֹ כּחמש עשׂרה נפש, והוּא קפּדן גָדוֹל מאֵין כּמוֹתוֹ! בּוֹחן הוּא אוֹתי בּנגינה. אני מזמר וּמסַלסל “מגן אָבוֹת”. והוּא מלטף לחיִי ואוֹמר לאָחי אֵליהוּ: הקוֹל קוֹל סוֹפּראנוֹ. אָחי אֵליהוּ אוֹמר: לא סוֹפּראנוֹ, אֶלָא סוֹפּראנוֹ שבּסוֹפּראנוֹ!… אָחי אֵליהוּ נוֹשׂא ונוֹתן עמוֹ, מקבּל דמי־קדימה מידוֹ ואוֹמר לי, כּי נשאָר אני כּאן, אֵצל רב הרש־בּר החַזן. מכּאן ואֵילך, הוּא אוֹמר, חַייב אני להישמע לוֹ ולבלי התגעגע על בּית־אַבּא.

נקל לוֹ לאָחי אֵליהוּ לבלי התגעגע! אֵיךְ לא אֶתגעגע, והימים ימי קיץ? החַמה לוהטת, השמַיִם ממַעל כּמראֵה הסַפּיר, הבּיצה מתּחת יבשה עד היסוֹד. בּחוּץ אֵצל בּיתנוּ מוּנחוֹת קוֹרוֹת. לא שלָנוּ הן. הקוֹרוֹת קוֹרוֹתיו של רב יוֹסי הנגיד. רב יוֹסי הנגיד מכין אֶת עצמוֹ לבנוֹת לו בּית וזימן קוֹרוֹת, ולא היה לוֹ מקוֹם להניחָן, עמד והטילָן ליד בּיתנו. תּבוֹא בּרכה על רב יוֹסי הנגיד! הקוֹרוֹת הלָלוּ לא נבראוּ אֶלָא בּשבילי, שאֶעשׂה לי מבצר מהן. ולא עוֹד, אֶלָא שקוֹרוֹת אֵלוּ מַצמיחות מיני קוֹצים עם פּקעים בּראשם. הקוֹצים יפים לעקוֹץ בּהם אֶת הבּריוֹת, ואֶת הפּקעים מנַפּחים וטוֹפחים בּהם על המצח, והם מתפּקעים.

אַשרי, מַה טוֹב וּמַה נעים לי. מַה טוֹב וּמה נעים גם למני, עֵגל שכננוּ. אני וּמני – שנינו בּעלים יחידים כּאן בּחוּץ, בֵּין החוֹמוֹת הלָלוּ, העשׂוּיוֹת קוֹרוֹת. ואֵיככה אוּכל ולא אֶתגעגע על כּל אֵלה?…

ו

כּבר עברוּ שלוֹשה שבוּעוֹת מיוֹם שבּאתי לָשבת בּביתוֹ של הרש־בּר החַזן, ועדיִין לא פּתחתי אֶת פּי לזמר. יֶש לי עבוֹדה אַחרת. נוֹשׂא אני על זרוֹעוֹתי אֶת בּתּו דוֹבּצי. דוֹבּצי היא ילדה גיבּנת. עדיִין לא מלאוּ לה שתּי שנים. ואַף־על־פּי־כן כּבדה היא, בּלא עֵין־הרע, בּגוּפה, כּבדה גם ממני. אֶת כּל כּוחי אני מכלה, כּשאני נוֹשׂא אוֹתה. דוֹבּצי אוֹהבת אוֹתי. לוֹפתת היא את צוָארי בּידיה הכּחושוֹת וּמתרפקת עלי באֶצבּעוֹתיה הדקוֹת. קוֹראת היא לי קיקי. לָמה קראה שמי קיקי – אֵיני יודע. דוֹבּצי אוֹהבת אוֹתי. אֵינה מַניחָה לי לישוֹן בּלילוֹת: “קיקי, קי!” כּלוֹמַר: נַענעֵני בּעריסתי! דוֹבּצי אוֹהבת אוֹתי. כּשאני אוֹכל, היא חוֹטפת מפּי: “קיקי קי!” כּלוֹמַר: לי תּתּן!… יֶש לי געגוּעים על בּיתי. גם האוֹכל כּאן אֵינו מן המשוּבּח בּיוֹתר. הנה התקדש החָג. לֵיל שבוּעוֹת. כּלתה נַפשי לָצאת החוּצה, לראוֹת בּפתיחת שערי שמַיִם. דוֹבּצי אֵינה מַניחה לי לָלכת. דוֹבּצי אוֹהבת אוֹתי: “קיקי קי!” – נַענעֵני בּעריסתי. אני מנַענע וּמנַענע אוֹתה ונרדם. והנה בּא אֵלי אוֹרח – מני, עֶגלו של שכננוּ. מַבּיט הוּא אֵלי בּעֵיניו כּבר־דעת, מַבּיט ואוֹמר: לכה ונלכה! ואָנוּ יוֹצאים שנינוּ לָלכת בּמוֹרד ההר, אֶל הנהר. תּוֹךְ כּדי רגע אני מַפשיל אֶת מכנסַי למַעלה: קפץ! ואני בּתוֹךְ הנהר. אני שׂוֹחה, וּמני שׂוֹחה אַחרי. בּעֵבר הנהר השני עוֹלָם אַחר, עוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב. אֵין חזן, אֵין דוֹבּצי, אֵין אָב חוֹלה… הקיצוֹתי, והנה חלוֹם. צריךְ אני לברוֹחַ! לברוֹחַ! אֵיךְ אֶברח? לאָן אֶברח? לבית־אַבּא! אבל הרש־בּר החַזן כּבר קידמני והשכּים לָקוּם. קאמרטוֹן גָדוֹל יֶש לוֹ, והוא בּוֹדקוֹ בּשיניו ומַגישוֹ אֶל אָזנוֹ. מצווה הוּא אוֹתי להתלבּש תּיכף ומיד ולילךְ עמוֹ לבית־הכּנסת. היוֹם ינַגנוּ ניגוּן חָדש בּתפילת מוּסף. בּבית־הכּנסת אני רוֹאֶה את אָחי אֵליהוּ. מַה לוֹ פּה? הלא מתפּלל הוּא תּמיד בּבית־הכּנסת של הקצבים, שאָבי חַזן שם! מַה פּירושוֹ של זה?… אַחרי “אַקדמוֹת” נכנס אָחי אֵליהוּ בּדברים עם הרש־בּר החַזן. דעתּוֹ של הרש־בּר החַזן אֵינה נוֹחָה עליו. אוֹמר הוּא:

– זכור אֵיפוֹא, למַען השם, תּיכף לאַחַר הסעוּדה!

– בּוא ותראֶה אֶת אַבּא! – כּךְ אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ, ואָנוּ הוֹלכים הבּיתה שנינוּ יחד. הוא הוֹלךְ ואני מקפּץ. אני רץ, אני טס.

– חכּה כּמעט רגע! לָמה אַתּה רץ כּל־כּךְ? – אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ ועוֹצר אוֹתי. נראֶה, שהוּא מבקש לדבּר עמי קצת.

– היוֹדע אַתּה? אַבּא חוֹלה, חוֹלה מאוֹד מאוֹד! אלוֹהים יוֹדע מַה יִהיֶה בּסוֹפוֹ. צריך להצילוֹ, ואֵין בּמה להציל. אֵין איש רוֹצה לעזוֹר. להוֹליכוֹ אֶל ההקדש אֵין אִמא מַניחה בּשוּם אוֹפן! נוֹחַ לָה לָמוּת, היא אוֹמרת, ולהקדש לא תּמסרהו!… הס, הנה אִמא באה.

ז

בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת הוֹלכת אִמא לקראתנוּ, נוֹפלת על צוָארי, ואני מַרגיש על לחיִי דמעה שאֵינה שלי. אָחי אֵליהוּ הוֹלךְ אֶל אָבי החוֹלה, ואני ואִמא נשאָרים מבּחוּץ. הקיפוּנוּ מכּל העברים: שכנתּנו פּסי העבה, ובתּה מינדיל, וכלָתה פּריל, ועוֹד שתּי נשים צעירוֹת.

– אוֹרח לָךְ לחַג השבוּעוֹת? תּחַדי בּשׂמחָה אֶת פּניו!

אִמא משפּילה אֶת עֵיניה הצבוֹת.

– גם לָזה יִקרא אוֹרח. ילד, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים. בא לבקר אֶת אָביו החוֹלה. געגוּעים תּקפוּ עליו.

כּךְ אוֹמרת אִמא לכל חבוּרת הנשים, ולשכנתּנוּ פּסי היא אוֹמרת בלחש, שלא תּשמַענה שאָר הנשים:

– עיר זוֹ! אֵין רוֹאֶה ואֵין מתבּוֹנן ואֵין שׂם אֶל לב… זוֹ חַזנות וזה שׂכרה!… עֶשׂרים ושלוֹש שנים התלבּט לפני התּיבה… אֵת כּל כּוֹחוֹ כּילה… אוּלי עוֹד יֵש תּקוָה להצילוֹ – אבל בּמה?… הכּל, בּרוּךְ השם, כּבר נמכּר… אֶת הכּר האַחרון הוֹצאתי… אֶת הילד מסַרתּי לחַזן… והכּל בּשבילוֹ… הכּל בּשביל החוֹלה…

כּךְ קוֹבלת אִמא לפני שכנתּנוּ פּסי, כּשאָנוּ עוֹמדים בּחוּץ. שכנתּנוּ פּסי שוֹמַעת ומנַענַעת אֶת ראשה. אני הוֹפךְ אֶת ראשי ומתבּוֹנן לכל העברים.

את מי אַתּה מבקש? – אוֹמרת לי אִמא.

– אֶת מי יבקש נַער שוֹבב? וַדאי אֶת העֵגל!

כּךְ אוֹמרת שכנתּנוּ פּסי וּפוֹנה אֵלי בּידידוּת יתירה:

– אִי נַער! אֵין עוֹד עֵגל בּעוֹלָם! לקצב מכרנוּ אֶת העֵגל. כּלוּם היתה לָנוּ בּרירה? קשים מזוֹנוֹתיה של בּהמה אַחַת, ושל שתּי בּהמוֹת על אַחַת כּמה וכמה!…

וּבכן, אַף העֵגל הוּא אֶצלה בכלל בּהמה?…

כּמה משוּנה פּסי זוֹ! אֵין לךָ דבר בּעוֹלָם, שלא תּכניס בּו אֶת חוֹטמה להריח. רוֹצה היא לָדעת, אִם יֶש לנוּ סעוּדת־חָלָב לחָג?

– לענין מה אַתּ שוֹאֶלת זאת? – אוֹמרת לָה אִמא.

– סתם כּךְ! – אוֹמרת פּסי, מרימה אֶת סוּדרה ותוֹקעת ליד אִמא קדירה מלאה מַעשׂה חלב. אִמא דוֹחה מעל פּניה אֶת הקדירה בּשתּי ידיה.

– יִשמרנוּ אלוֹהים, פּסי! מה אַתּ עוֹשׂה לָנוּ!– מי אָנוּ בּעֵיניךְ? כּלוּם אֵינךְ יוֹדעת אוֹתי?

דווקא בּשביל שאני יוֹדעת אוֹתךְ… הפּרה, אַל תּשלוֹט בּה עֵין־הרע, השבּיחה בּזמן האַחרוֹן. יֶש לנוּ, בּרוךְ השם, גבינה וחמאָה לָרוֹב. הריני מַשאִילָה לָךְ… תּחזירי לי, אִם יִרצה השם…

וּשכנתּנוּ פּסי מוֹסיפה לדבּר ארוּכּוֹת עם אִמא, ואני כּלתה נַפשי אֶל הקוֹרוֹת, אל העֵגל, אֶל העֵגל!… אִלמלא בּוֹשתּי, היִיתי גוֹעֶה בּבּכי.

– כּי יִשאַל אַבּא לשלוֹמךָ, תּאֹמַר: בּרוּךְ השם!

כּךְ מצווה אוֹתי אִמא, ואָחי אֵליהוּ מַסבּיר לי אֶת דבריה בּיֶתר אריכוּת:

– אַל תּתאוֹנן, אַל תּספּר לוֹ דברים בּטלים על יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר. אַל תּאֹמַר לו בּלתּי־אִם בּרוּךְ השם. השוֹמע אַתּה מה שמדבּרים אֵליך?

ואָחי אֵליהוּ מַכניסני לחדר החוֹלה. השוּלחָן מכוּסה כּוּלוֹ צלוֹחיוֹת, פּכּים קטנים, קוּפסוֹת של נייר, צינצנוֹת. ריח של בּית־מרקחת נוֹדף. החַלוֹן סגוּר. לכבוֹד שבוּעוֹת קישטוּ אֶת החדר בּירקוֹת. ממַעל למיטת אַבּא, למראשוֹתיו, תּלוּ מגן דויד, העשׂוּי ציצים וּפרחים. מעשׂה ידיו של אָחי אֵליהוּ הוּא. על הקרקע שטוּחים עשׂבים נוֹתני־ריח. אַבּא רוֹאֶה אוֹתי ורוֹמז לי בּאצבּע ארוּכּה וּצנוּמה, שאֶקרב אֵליו. אָחי אֵליהוּ דוֹחפני מאחוֹרי. אני נגָש אֶל אַבּא. כּמעט שלא הכּרתּיו. מַראֶה פּניו כּטיט. שׂערוֹתיו השׂבוֹת מתנוֹצצוֹת, סוֹמרוֹת כּל אַחַת לבדה, כּשׂערוֹת זרוֹת, נעוּצוֹת. עיניו השחוֹרוֹת מַעמיקות בּחוֹריהן, כּעֵינַים זרוֹת, תּקוּעוֹת. שיניו נראוֹת כּשינַיִם זרוֹת, תּוֹתבוֹת. צוָארו דק כּל־כּךְ, שראשוֹ סמוּךְ עליו בּנס. אֶת שׂפתיו הוּא מעקם עקימוֹת משוּנוֹת, כאָדם הנוֹשף בּשעת שׂחיה: מפפוּ!… מניח הוֹא על פּנַי יד לוֹהטת עם אֶצבּעוֹת גרוּמוֹת, וּפניו, פּני מת, מתעוים בבַת־צחוֹק עקוּמה:

– התדע, לכל הפּחוֹת, לאמוֹר קדיש, הא?

אָחי אֵליהוּ כּופף קוֹמתוֹ, עוֹשׂה עצמוֹ כּאִילוּ הוּא גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּאֶצבּע אַחַת, וּפניו בּוֹכים.

בּינתים נכנסה אִמא. אַחריה בּא הדוֹקטוֹר השחוֹר והעליז, בּעל השׂפם המגוּדל. מקבּל הוּא אֶת פּנַי כּפני מוֹדע ישן־נוֹשן. סוֹטר הוּא לי סטירה קלה על כּרסי ואוֹמר לאַבּא בּקוֹל עליז:

– אוֹרח לךָ לחַג השבוּעוֹת? תּחדַה בּשׂמחָה אֶת פּניו!

– תּודה – אוֹמרת אִמא ורוֹמזת לוֹ, שיִבדוֹק אֶת החוֹלה ויִרשוֹם בּשבילוֹ אֶת צרכּוֹ. הדוֹקטוֹר השחוֹֹר פּוֹתח אֶת החַלון בּרעש וגוֹעֵר בּאָחי אֵליהו על שמניחים אֶת החלוֹן סגוּר.

– אֶלף פּעמים אָמַרתי לָכם, כּי נוֹחַ לוֹ לחַלוֹן שיִהיֶה פּתוּח!

אָחי אֵליהו מרמז לוֹ על אִמא, שהיא אשמה בּדבר: אֵינה מַניחה לפתּוֹח אֶת החַלון. חוֹששת היא לאַבא, שמא יִצטנן חָלילה. אִמא רוֹמזת להדוֹקטור, שימַהר לבדוֹק אֶת החוֹלה ויִרשוֹם בּשבילו אֶת צרכוֹ. הדוֹקטוֹר השחוֹר מוֹציא אֶת השעוֹן, שעוֹן־הזהב הגָדוֹל אשר לוֹ. אָחי אֵליהוּ נוֹתן אֶת שתּי עֵיניו בּשעוֹנוֹ של הדוֹקטוֹר. הדוֹקטור מַרגיש בּזה.

– רצוֹנךָ לָדעת מה השעה עתּה? עֶשׂר וחצי חָסר אַרבּעה רגַעים. ואֶצלךָ כּמה?

– שעוֹני נעצר, – אוֹמר לוֹ אָחי אֵליהוּ, וּפניו מַסמיקים כּוּלָם, למן קצה חוֹטמוֹ עד למַעלָה מאָזניו.

אִמא לא תּנוּח ולא תּשקוֹט. רוֹצה היא, שיבדקוּ אֶת אַבּא ויִרשמוּ בּשבילוֹ אֶת צרכּו. אבל הדוֹקטוֹר אֵינוֹ מן הזריזים. יש לוֹ שהוּת. שוֹאֵל הוּא את אִמא מיני דברים שלא מן הענין: מתי יִהיֶה יוֹם חתוּנתוֹ של אָחי? וּמה דעתוֹ של הרש־בּר החַזן על קוֹלי? קוֹלי, הוא אוֹמר, וַדאי קוֹל יפה הוּא. הקוֹל עוֹבר בּירוֹשה מאָבוֹת לבנים. נַפשה של אִמא כּלה ויוֹצאת מקוֹצר־רוּח! פתאוֹם הוֹפךְ הדוֹקטור על כּסאוֹ לצד אַבּא החוֹלה ואוֹחז בּידוֹ הלוֹהטת והיבשה.

– וּבכן, חַזן, כּיצד מתפּללים אֶצלנוּ בּחַג השבוּעוֹת הזה?

– בּרוּךְ השם! – אוֹמר לוֹ אַבּא בּבת־צחוֹק של מת.

– כּלומַר: השיעוּל נתמַעֵט? השינה טוֹבה? – שוֹאֵל הדוֹקטוֹר וגוֹחן אֵליו.

– לא… – אוֹמר לוֹ אַבּא ונוֹשם בּכבדוּת, כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. – אדרבּא… השיעוּל מרוּבּה… השינה טרוּפה… אבל בּרוךְ השם… חַג שבוּעוֹת לָנוּ… יוֹם אשר כּזה… זמַן מַתּן תּוֹרתנוּ… גם אוֹרח בּא… אוֹרח לחַג השבוּעוֹת…

כּל העֵינַיִם נשׂוּאוֹת אֶל האוֹרח. והאוֹרח משפּיל עֵינַיו לאָרץ, ולִבּוֹ בּחוּץ, שם אֵצל הקוֹרוֹת, אֵצל הקוֹצים העוֹקצים, אֵצל הפּקעים המתפּקעים, אֵצל עֶגלוֹ של השכן שנמכּר לקצב, אֵצל הנהר המפכּה והוֹמה בּמוֹרד ההר, אוֹ אפילוּ שם בּמרוֹם, בּכּיפּה הגבוֹהה, הרחבָה והעמוּקה, בּכּיפּה הרחָבה והעמוּקה, בּכיפּה כּחוּלָה זוֹ שקוֹראים לה שמַיִם.

ח

מעט מַעשׂה החָלָב, אשר השאִילָה לָנוּ שכנתּנוּ פּסי העבה, היה דבר בּעתּוֹ. אני ואָחי אֵליהוּ עשׂינוּ לָנוּ סעוּדה של חָלָב כּיד המלךְ. היִינו עוֹמדים ומַטבּילים שנינוּ בּספל אֶחָד חַלָה בּשמנת ואוֹכלים לתיאָבוֹן.

– ורק חסרוֹן יֵש בּדבר, שמעט הוּא, – מעיר אָחי אֵליהוּ, שלִבּוֹ טוֹב עליו אוֹתה שעה, טוֹב כּל־כּךְ, עד כּי נעתּר הוּא לבקשתי, לבל אמַהר לָשוּב אֶל בּית הרש־בּר החַזן ואשׂחק עוֹד מעט בּביתנוּ.

– הלא אוֹרח לשבוּעוֹת אַתּה בּביתנו, – אוֹמר הוא לי וּמַרשה אוֹתי לשׂחק בּחוּץ על־גבּי הקוֹרוֹת, ורק בּתנַאי, שלא אטפס יוֹתר על המידה ולא אֶקרע חָלילה אֶת זוּג המכנסַיִם היחידים.

חהַ־חַה־חַה! רק צחוֹק עשׂה לי, שהזהירני על זוּג המכנסַיִם היחידים! כּדאי היה לָכם לראוֹת זוּג מכנסַים אֵלוּ!… אבל מוּטב שנַניח אֵת דבר המכנסַיִם ונַעבוֹר אֶל הקוֹרוֹת של רב יוֹסי הנגיד. אַךְ אֵלוּ קוֹרוֹת, קוֹרוֹת מאֵין כּמוֹהן! רב יוֹסי הנגיד סבוּר, כּי הקוֹרוֹת שלוֹ הן. טעוּת היא בּידוֹ. הקוֹרוֹת שלי הן! אני עשׂיתי לי בתּוכן אַרמוֹן וכרם. אני – בּן־המלךְ. בּן־המלךְ מטייל לרצוֹנוֹ וּלהנאָתוֹ בּכרמוֹ, קוֹטף פּקע אֶחָד – וטוֹפח על מצחוֹ, עוֹד פּקע אֶחָד – וטוֹפח על מצחוֹ… כּל הנערים מקנאים בּי. אפילוּ הניךְ בּנוֹ של רב יוֹסי הנגיד, בּעל העיִן הפּוֹזלת, מקנא בּנכסי. עוֹבר הוא על־פּנַי בּמַלבּוּשוֹ החָדש והמַבהיק, מַראֶה לי על מכנסַי וצוֹחק, פּוֹזל עֵינוֹ ואוֹמר לי:

– היזָהר־נא, לבל יֹאֹבד לךָ מכנס ממכנסיךָ!…

– מוּטב שתּלךְ מפּה בּרצוֹנךָ הטוֹב! – אני אוֹמר לוֹ. – שאִם לא כּן, אֶקרא הנה את אָחי אֵליהוּ!…

מפּני אָחי אֵליהוּ יראים כּל הנערים יִראָה גדוֹלָה, והניךְ בּעל־העין נוֹשׂא רגלָיו וּבוֹרח. ושוּב אני נשאָר לבדי, שוּב אני בּן־המלךְ המטייל בּכרמוֹ. ורק צר לי, כּי מני אֵיננוּ פּה עִמי! עֶגלוֹ של שכננוּ שוּב אֵיננוּ עֵגל, אֶלָא בּהמה (כךְ אוֹמרת שכנתּנוּ פּסי). מַה פּירוּשה של בּהמה? ולָמה מכרוּ אֶת מני להקצב? האוּמנם לשחיטה? אִם כּן, לָמה נוֹלד העֵגל – האוּמנם כּדי שיִשחטוּ אוֹתֹו אַחַר־כּךְ? ואִם העֵגל נוֹלד לשחיטה, למַה נוֹלד האָדם?…

פּתאוֹם אני שוֹמע קוֹל צוָחָה משוּנה מן הבּית וקוֹל בּכי. מַכּיר אני אֶת קוֹל אִמא. אָני נוֹשׂא אֶת עֵיני – בּביתנוּ ריצה וּבהלה. אנשים ונשים. זה נכנס וזה יוֹצא. אני רכוּב על־גּבי קוֹרה ובטני למַטה. מַה טוֹב וּמַה נעים לי!… הס, מַה זה? הנה הוֹלךְ רב יוֹסי הנגיד. רב יוֹסי הנגיד הוֹא הגבּאי בּבית־הכּנסת של הקצבים, בּמקוֹם שאַבּא משמש חַזן זה עֶשׂרים ושלוֹש שנים. רב יוֹסי עצמוֹ היה אַף הוֹא קצב לפנים, עכשיו הוֹא סוֹחר בּשוָרים וּבעוֹרוֹת. אִיש עשיר הוּא, עשיר מוּפלג! רב יוֹסי מנַענע אֶת ידיו, גוֹעֵר באִמא ואוֹמר:

– מה פּירוּס? לָמה לא הגידוּ לִי, כּי פּייסי החַזן נחלס כּך־כּךְ! (אֵינוֹ יכוֹל להגוֹת אֶת השׁין). לָמה החרסתֶּם?

– וכי צריכה היִיתי לצעוֹק? – מצטדקת אִמא לפניו וּמתמוֹגגת בּדמעות. – כּל העיר ראתה אֶת עינויֵי נַפשי כּי רוֹצה היִיתי להצילוֹ… וגם הוּא עצמוֹ התחַנן, כּי יצילוּהוּ…

ואִמא אֵינה עוֹצרת כּוֹח לדבּר עוֹד, פּוֹכרת ידיה, מַפשילה ראשה לאחוֹריה. אָחי אֵליהוּ תּוֹמךְ בּה:

– אִמא! לָמה תּצטדקי לפניהם? אִמא! אַל תשכּחי, אִמא, כּי חַג השבוּעוֹת לָנו היוֹם! יוֹם טוֹב הוּא מלבכּות, אִמא!…

ורב יוֹסי הנגיד מתלהב והוֹלךְ:

– מַה תּספּרוּ לי סיפּוּרי־אַגָדה על העיר? מי היא העיר? לי תּגידו! למַען הסם, לי! הכּל על חסבּוֹני! חברא קדיסא, סַמסים, תּכריכים – הכּל אני נוֹטל עלי, על חסבּוֹני!… וסמא יֵס לעשׁוֹת דבר לטוֹבת היתוֹמים, אֵלי תּבוֹאוּ, אַל תּתבּייסוּ כּלל!

אַךְ דברי יוֹסי הנגיד אֵינם מַניחים את דעתּה של אִמא. זוֹ אֵינה פּוֹסקת מקוֹנן ומהתעלף על זרוֹעוֹתיו של אָחי אֵליהוּ. אֵליהוּ הבּוֹכה אַף הוּא, אֵינו פּוֹסק מהזכּירה כּי “חַג השבוּעוֹת לָנו היוֹם, אִמא! יוֹם טוֹב הוּא מלבכּוֹת, אִמא!”…

וּפתאוֹם הכּל מתחַוור לי. ולבּי נלחָץ בּקרבּי, ונַפשי מתעטפת, ואני מתאַוה לבכּוֹת, ואֵיני יוֹדע על מי. נכמרוּ רחמי על אִמא, ואֵיני יכוֹל לראוֹת אוֹתה בּגעוֹתה בּבכי, בּהתעלפה, בּפרפּרה על זרועוֹת אָחי אֵליהוּ. ואני עוֹזב אֶת אַרמוֹני ואֶת כּרמי ואני נגָש אֵליה מאַחריה ואוֹמר לָה בּלשוֹן זוֹ עצמה של אָחי אֵליהוּ, וּדמעות מטפטפוֹת מעיני:

– אִמא! חַג השבוּעוֹת היוֹם, אִמא! הסי אִמא! יוֹם טוֹב הוּא מלבכּוֹת, אִמא!…

סיפּוּר שני: אַשרי, יתוֹם אָני!    🔗

א

מיום שעמדתּי על דּעתי לא זכיתי לגדוּלָה כּזוֹ, שעליתי לָה עכשיו. וּמה היא גדוּלָתי? אָבי, פּייסי החַזן, הלא ידעתּם, מת ביוֹם הראשוֹן של חַג השבוּעוֹת, ואני נשאַרתּי יתוֹם.

מיוֹם הראשוֹן אַחרי השבוּעוֹת התחַלנו אוֹמרים קדיש – אני ואָחי אֵליהוּ. הוּא שלימדני לאמוֹר קדיש.

אָחי אֵליהוּ הוּא אָח טוֹב ונאמן, אבל מלמד טוֹב אֵיננו. קפּדן הוּא וּמַכּה בעֶברתוֹ! פּתח אָחי אֵליהוּ אֶת סידוּר־התּפילות וישב אֶצלי והתחיל ללמדני:

– יִתגדל ויִתקדש שמיה רבּא…

רצוֹנוֹ שאֵדע אֶת הקדיש בּעל־פּה תּיכף וּמיד. משנן הוֹא לי אֶת הקדיש וחוֹזר ומשנן מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ וּמצווה, כי מעתּה אוֹמַר לבדי. אני אוֹמר לבדי, אבל אֵין הדבר עוֹלה יפה.

עד ויצמַח פּוּרקניה אני עוֹבר בּשלוֹם. כּיון שאני בּא לויצמח פּוּרקניה, אני נכשל. כּוֹעֵס עלי אָחי אֵליהוּ, דוֹחפני בּמַרפּקוֹ ואוֹמר לי, כּי מסתמא לבּי בּחוּץ (חיֵיכם, שכּיוון אֶל האמת!), ואֵינו זז ממני עד שהוּא משנן לי אֶת הקדיש עוֹד פּעם ועוֹד פּעם. בּעמל רב הגעתּי עד לעֵילא מן כּל בּרכתא ושירתא תּוּשבּחָתא. מכאן ואֵילךְ – אַף לא זיז כּל־שהוּא! אָחי אֵליהוּ תּוֹפס לִי בּאָזני ואוֹמר: אִלו קם אַבּא מקברוֹ וראה בּעֵיניו אֶת בּנוֹ התּכשיט…

כּי­־עתּה פּטוּר הײִתי מאמירת קדיש!…

– כּךְ אני אוֹמר לאָחי אֵליהוּ וּמקבּל מַכּה נמרצה מידוֹ השׂמאלית על לחיִי הימנית. שמעה אִמא וגָערה בּוֹ בּנזיפה, שלא יכּני, משוּם שיתוֹם אָני.

– בּשם אלוֹהי יִשׂראל! מה אַתּה עוֹשׂה? אֶת מי אַתּה מַכּה? כּלוּם שכחתּ, כּי הילד יתוֹם הוּא?!

– בּלילה אני ישן עם אִמא במיטתוֹ של אַבּא עליו השלוֹם – זה הכּלי האֶחָד שנשאַר לָנוּ לפליטה מכּל כּלי־ביתנו. השׂמיכה, שאָנו מתכּסים בה, כּמעט כּוּלה מסוּרה לרשוּתי.

– התכּסה, – אוֹמרת היא לי – והירָדם, בּני יתוֹמי. לאכֹול אֵין אִתּנוּ מה…

מתכּסה אני בשׂמיכה, אבל לישוֹן אֵיני רוֹצה. חוֹזר אני על הקדיש על משכּבי. אל החדר אֵיני הוֹלךְ. אֵיני לוֹמד, אֵיני מתפּלל, אֵיני משוֹרר, חָפשי אני מכּל המצווֹת.

אַשרי יתוֹם אָני!

ב

מַזל טוֹב! כּבר לָמַדתּי את הקדיש בּעל־פּה, ואפילו קדיש דרבּנן! בּבית־הכּנסת אני עוֹמד על סַפסל ואוֹמר אֶת הקדיש כזקן ורגיל. אַף קוֹל נגינה לי, בּירוּשה בּא לִי מאָבי, קוֹל סוֹפּראנוֹ כּהלכתוֹ. כּל הנערים מַקיפים אוֹתי וּמקנאים בּי. הנשים בּוֹכוֹת. בּעלי־הבּתּים נוֹתנים לי פּרוּטה. הניךְ בּן רב יוֹסי הנגיד, נַער שעֵינו הפּוזלת רעה בּשל אחרים, שוֹלח לָשוֹן לעוּמתי, כּשאני מַגיע לקדיש דרבּנן. נכספה נַפשוֹ, כּי אמַלא פּי צחוֹק. על אַפּוֹ ועל חמתוֹ לא אֶצחָק! ראה אהרוֹן השמש, עמד ותפס לוֹ בּאָזנוֹ והגישוֹ עד הדלת. כּךְ נאֶה לוֹ! וּמפּני שאוֹמר אני קדיש בּבּוֹקר וּבעֶרב, אֵיני הוֹלךְ עוֹד אֶל הרש־בּר החַזן ואֵיני נושׂא על זרוֹעוֹתי אֶת דוֹבּצי בּתֹּו. בּן־חוֹרין אני. כּל היוֹם אני מטייל על שׂפת הנהר, שוֹלה דגים אוֹ מתרחץ שם. לשלוֹת דגים לָמַדתּי מעצמי. אִם רצוֹנכם בּכךְ, אלמד גם אֶתכם. פּוֹשטים אֶת הכּוּתּוֹנת וקוֹשרים אֶת פּי השרווּל ועוֹברים לאַט בּמים וחוֹצים עד צוָאר. עֵת רבּה אַתּה צריךְ לילך בּמים. וּכשאַתּה מַרגיש, כּי כּבדה הכּוֹתּוֹנת, סימן הוּא, שהיא מלאָה, והרי אַתּה מוֹשה אֶת הכּוּתוֹנת מן המים, ממַהר ומַעלה אוֹתה ליבּשה ונוֹעֵר מתּוֹכה אֵת כּל העשׂבים והבּוֹץ ומסתּכּל יפה בּזה שלפניךָ. יֵש שאַתּה מוֹצא בּתוֹךְ תּערוֹבת העשׂבים וירוֹקת־המַיִם צפרדעים קטנוֹת. קוּם והטל אוֹתן בּחזרה המַימה – משוּם צער בּעלי־חַיִים. ויֵש אשר תּפשפּש ותמצא בּבּיצה הקלוּשה גם עלוּקה. ועלוּקוֹת ממוֹן הן. בעד עשׂר עלוּקוֹת יִתּנוּ לךָ שלוֹש פּרוּטוֹת. ואַל יִהיוּ שלוֹש פּרוּטוֹת קלוֹת בּעֵיניךָ! דגים אַל תּבקש בּנהר. לפנים היוּ דגים, עתה כּלוּ הדגים ואֵינם. אני אֵיני רוֹדף אַחַר הדגים. לוּא יִזדמנוּ עלוּקוֹת לידי – וּמצא לי. לא בּכל יוֹם מזדמנוֹת עלוּקוֹת. בּקיץ זה לא היתה אפילוּ עלוּקה אַחַת!

מי הגיד לוֹ לאָחי אֵליהוּ שאני שוֹלה דגים בּנהר – אֵיני יוֹדע. בּשל דגים אֵלוּ כּמעט עקר ממני אַחַת משתּי אָזני. נס נעשׂה לי, ששכנתּנו פּסי ראתה זאת וחָשה לעזרתי:

– וכי כּךְ מַכּים יתוֹם?…

אָחי אֵליהוּ התבּייש והרפּה מאָזני. הכּל מגינים עלי. הכּל עוֹמדים לימיני בּעֵת צרתי. אַשרי, מה טוֹב חלקי, יתוֹם אני!

ג

ונַפשה של שכנתּנוֹ פּסי נקשרה בּנַפשי. זוֹ נטפּלה לאִמא כּסַפּחת וּפצרה בּה, כּי תּניחני לפי־שעה בּביתה.

– מה אִכפּת לךְ? – טענה לפניה. – שנים עשׂר אִיש הוֹלכים אֶל שוֹלחָני לסעוּדה – ויהי בּנךְ השלוֹשה עשׂר!

וכךְ הציקה לאִמא בּדבריה, עד כּי נעתּרה לָה. שמע אָחי אֵליהוּ וּמיחָה בּידן:

– מי ישגיח עליו שיֵלך לאמוֹר קדיש?

– אני אַשגיח עליו, שיֵלךְ לאמוֹר קדיש. וּבכן, שוּב אֵין לָכם עלי כּלוּם?

שכנתּנו פּסי אֵינה עשירה. בּעלה כּוֹרךְ־ספרים הוּא וּשמוֹ מֹשה. מפוּרסם הוּא בּעירנוּ כּמוּמחה לדבר. אבל לא הפּירסוּם עיקר, אֶלָא המַזל. כּךְ אוֹמרת פּסי לאִמא. אִמא מַסכּימה לדבריה. אַף היא אוֹמרת: הכּל תּלוּי במזל, ואפילוּ עלוּב־המַזל. ואני ראָיה לדבר. אני, אַף־על־פּי שיתוֹם אני, הכּל קוֹפצים עלי. יש בּעלי־בתּים, שרוֹצים לאָספני אֶל תּוךְ בּיתם לעוֹלָם. אבל על אפּם ועל חמתם של שׂוֹנאיה לא תּמסרני לידי זרים לעוֹלָם! כּךְ אוֹמרת אִמא וּבוֹכה. נמלכת היא באָחי אֵליהוּ:

– מַה דּעתּךָ? היֵשב לפי שעה בּביתה של פּסי?

אָחי אֵליהוּ כבר גָדוֹל הוּא. אִלמלא כּן, לא היוּ נמלכים בּוֹ. ממַשש הוּא בּידיו אֶת פניו החלָקים, עוֹשׂה אֶת עצמוֹ כּאִילוּ כּבר צמח לו זקן ומדבּר כּגָדוֹל:

– לוּא יהי כן, וּבלבד שלא יִהיֶה שוֹבב.

נמנוּ וגָמרוּ שאֵשב לפי־שעה בּבית שכנתּנוּ פּסי, וּבלבד שלא אֶהיֶה שוֹבב. אֵיזהוּ שוֹבב? הקוֹשר דלי בּזנבוֹ של חָתוּל, שיהא זה מסתּוֹבב בּמקוֹם אֶחָד, נקרא שוֹבב. המקשקש בּמַקל על פני סריגי הגָדר של בּית הכּוֹמר, שיִזָעקוּ ויֵצאוּ כּל הכּלבים, הרי זה נקרא שוֹבב. המוֹציא אֶת המגוּפה מחביתוֹ של לייבּקה השוֹאֵב שיֵצאוּ מתּוכה המַיִם עד למַעלה ממַחציתם, אַף זה נקרא שוֹבב!

– אַשריךָ שיתוֹם אָתּה! – אוֹמר לייבקה שוֹאֵב־המַיִם. – אִלמלא כּן, שוֹבר היִיתי את ידיךָ ואֶת רגליךָ! האמינה לי על דברתי!

מַאמין אני לוֹ על דברתוֹ. אבל יוֹדע אני, כּי עכשיו לא יִגע בּי לרעה משוּם שיתוֹם אָני.

אַשרי, יתוֹם אָני.

ד

שכנתּנו פּסי, בּמחילָה מכּבודה, אָמרה שקר. שנים עשׂר, אָמרה, הוֹלכים אֶל שוּלחָנה לסעוֹד. לפי חשבּוֹני יעלה מספּרנו לאַרבּעה עשׂר. אֵין זאת כּי־אִם שכחה פּסי לצרף למנין אֶת הדוֹד העיור בּרוּךְ. ואֶפשר שלא הביאה אוֹתוֹ בּחשבּון האוֹכלים, מפּני שזקן הוא ואֵין לוֹ שינַיִם ללעוֹס. לא אַכניס אֶת ראשי בּדבר הזה. ללעוֹס אֵינוֹ יכול, אבל כּנגד זה חוֹטף הוֹא וּבוֹלע כּאַוָז. הכּל חוֹטפים פּה ואוֹכלים. מידת החַטפנוּת שלא כּדרךְ הטבע היא כּאן. גם אני חוֹטף ואוֹכל. אני חוֹטף, והם בּועטים בּי. בּרגליהם תּחת השוּלחָן הם בּוֹעטים בּי. ויוֹתר מכּוּלָם בּועט בּי וַשתּי. וַשתּי הוּא רוֹצח גָמוּר. שמוֹ הרשל, וּמכוּנה וַשתּי על שם החַבּוּרה שבּמצחוֹ. כּל בּני פּסי יש לָהם כּינוּיִים והוֹספוֹת לשמוֹתיהם: חָבית, חָתוּל, חרוּמַף, פֶּטֶלֶלִי, הב־הב, בּעל־עטרה.

יהי־נא לבּכם סמוּךְ ובטוּחַ, כּי כּל שם ושם יֶש לוֹ טעם ויסוֹד. פּיני נקרא חָבית, מפּני שהוּא עבה ועגוֹל כּחָבית. וולוול שחוֹר הוּא, לפיכךְ נקרא בּשם חָתוּל. למנדל חוֹטם מחוּדד, ומכוּנה חרוּמַף בּלשוֹן סגי־נהוֹר. פּטללי קראוּ לפייטיל על־שוּם שהוּא מגמגם בּלשוֹנוֹ. בּריל נקרא הב־הב, להוֹדיעךָ שרעבתן הוּא. כּשנוֹתנים לוֹ פּת בּשומן, הוּא אוֹמר “הב לי עוֹד”. לזרח קראוּ בשם־הכּבוֹד בּעל־עטרה, על־שם העטרה שעיטרה לוֹ אִמו, כּשפּרחה לוֹ צרעת בּראשוֹ. בּקיצוּר, אֵין אִיש בּבּית הזה, שלא זכה לשם טוֹב. ולא עוֹד, אֶלָא גם החתוּלה, נפש אילמת זוֹ, תּמה וּנקיה, אַף היא נקראת אֶצלם בּשם פייגה־לאה הגבּאית. יוֹדעים אַתּם, על־שוּם מה? על־שוּם שהיא בּעלת־בּשׂר, וּפייגה־לאה, אִשתוֹ של נַחמן הגבּאי אַף היא מסוּרבּלת בּבשׂר. כּמה מַכּוֹת־לחי כּבר ספגוּ בּנים סוֹררים אֵלוּ, שלא יוֹסיפו לקרוֹא לחתוּלה בּשם אָדם, ולא לקחוּ מוּסר. הלָלוּ, כּיוָן שקראוּ שם למי שהוּא, ודבק בּוֹ לעוֹלָמים.

ה

ויוֹדעים אַתּם, כּיצד כּינוּ אוֹתי? מוֹטיל בּעל־השׂפתוֹתיִם. כּל־כּךְ לָמה? השׂפתים שלי לא מצאוּ חן בעֵיניהם. אוֹמרים הם, כּי מנענע אני אֶת שׂפתי בּשעת אכילה. תּמהני, אִם יֵש בּעוֹלָם בּן־אדם, שאוֹכל ואֵינוֹ מנַענע אֶת שׂפתיו! אני אֵינני מבּעלי־גאוָה, שאֵין לפגוֹע בּכבודם. אבל כּינוּי זה, אֵינני יוֹדע לָמה, אֵינו לפי רוּחי. וּבשביל שאֵינו לפי רוּחי, הם מַקניטים אוֹתי וקוֹראים לי דווקא בּשם זה להרעימני. פּגעים רעים כּמוֹתם לא ראה אָדם מימיו! מתּחילָה קראוּ לי: מוֹטיל בּעל־השׂפתוֹתיִם. אַחַר־כּך: השׂפתוֹתיִם. ולבסוֹף: שׂפתוֹתיִם.

– שׂפתוֹתיִם, היכן היִיתן?

– שׂפתוֹתיִם, קנחוּ אֶת חוֹטמכן!

היטב חָרה לי, ואני בּוכה. פּעם אַחַת ראה אביהם, הוּא מֹשה הכּורךְ, שאני בּוכה. שאַל אוֹתי: לָמה אני בּוכה? אָמַרתּי לוֹ: אֵיךְ לא אֶבכּה, אִם שמי הוּא מוֹטיל, והם קוֹראִים לי בּשם שׂפתוֹתיִם? אָמַר לי: מי? אָמַרתּי לוֹ: וַשתּי. בּיקש מֹשה הכּוֹרךְ להַכּות אֶת וַשתּי. ענה וַשתּי ואָמַר: לא אני הוּא, אֶלָא חָבית. בּיקש להכּות אֶת חָבית. אָמַר חָבית: לא אני הוא, אֶלָא חָתוּל.

האֶחָד אוֹמר על השני, השני על השלישי, ואֵין לדבר סוֹף! מה עשׂה אביהם, הוּא מֹשה הכּורךְ? עמד וּמתחם אֶחָד אֶחָד על הסַפסל והלקה אֶת כּוּלָם בּטבלה של קרבּן־מנחה ואָמַר להם:

– מַמזרים! הנה אלמדכם, כּיצד מַלעיבים בּיתוֹם! יִכּנֵס הרוּחַ בּעפר אביכם!…

כּךְ נאֶה. הכּל תּוֹבעים עֶלבּוֹני. הכּל עוֹמדים לימיני להגן עלי.

אַשרי יתוֹם אָני.

סיפּוּר שלישי: מה יהא בּסוֹפי?    🔗

א

מי מכּם חָכם ויוֹדע היכן מקוֹמוֹ של גן־עֵדן? חַיֵיכם, אִיש מכּם אֵינו יוֹדע. ויוֹדעים אַתּם, משוּם מה? משוּם שבּדבר זה נחלקוּ הדעוֹת. למשל, אִמא אוֹמרת, כּי מקוֹמוֹ של גן־עֵדן אֵינוֹ אֶלָא שם, בּמקוֹם שנמצא עכשיו אָבי עליו השלוֹם, פּייסי החַזן. שם, היא אוֹמרת, מצאוּ לָהן מנוּחָה נשמוֹתיהם של כּל הצדיקים, התּמימים והישרים, שהתענוּ בּיִסוּרים בּעוֹלָם הזה. מאַחַר שלא ניתּן להם העוֹלָם הזה, דין הוּא, שיקבּלוּ את חלקם בּעוֹלָם הבּא. הדבר נכוֹן כּנכוֹן היוֹם. ואָבי יוֹכיחַ. כּי אֵיפה יבוֹא אָבי על שׂכרוֹ, אִם לא בּעוֹלָם הבּא? וכי מעט נשׂא וסבל בּעוֹלָם הזה?… כּךְ אוֹמרת אִמא וּמוֹחָה בּשעת מַעשׂה את עֵיניה, כּדרכּה תּמיד מדי דבּרה על אָבי. אַךְ שאלוּ־נא אֶת חברי, ויסַפּרוּ לכם סיפּוּרי־מַעשיוֹת, כּי מקוֹמוֹ של גן־עֵדן הוּא בּראש הר שכּוּלוֹ בּדוֹלח, התּוֹמךְ בּגָבהוֹ אֶת רקיע השמַיִם. תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מתרוֹצצים שם חָפשים ועזוּבים לנַפשם, אֵינם לוֹמדים ואֵינם עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא טוֹבלים כּל ימיהם בּחָלָב, רוֹדים ואוֹכלים דבש מלוֹא חָפניהם. אִם כּן, כּבר נחה דעתּכם? והנה בּא יהוּדי כּוֹרךְ־ספרים וּמַגיד דברוֹ, כּי גן־עֵדן האמתּי מקוֹמוֹ דווקא בּבית־המרחָץ בּעֶרב שבּת. אֶשמַע כּל טוּב, אִם לא בּאָזנַי שמַעתּי אֶת הדברים האֵלה מפּי מֹשה הכּוֹרךְ, הוא בּעלה של שכנתּנו פּסי! ואוּלָם אִם אֶת פּי תּשאלוּ, ואוֹמר לָכם, כּי גן־עֵדן אני יוֹדע. גן־עֵדן – זה הגן של מנַשה הרוֹפא. מימיכם לא ראִיתם גן כּזה. יחיד ומיוּחד הוּא. ולא בּעירנוּ בּלבד אֵין דוֹמה לוֹ – חוֹששני, שאֵין דוּגמתוֹ בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. כּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה!… אֶת מי אֵפוֹא אצייר לָכם תּחילה? אֶת מנַשה הרוֹפא עם אִשתּוֹ מנַשאִית הרוֹפאָנית, אוֹ אֶת גן־העֵדן, כּלוֹמַר, אֶת הגן שלהם? סבוּר אני, שמנַשה וּמנַשאִית קוֹדמים. הלא בּעלי הגן הם וּראוּיִים לכבוֹד תּחילה.

ב

מנַשה הרוֹפא יוֹצא בּין בּקיץ וּבין בּחורף בּכתפיה על שכמוֹ. מחַקה הוּא אֶת הדוֹקטוֹר השחוֹר. עֵינו האַחַת קטנה וּפיו, לא עלי ולא עליכם, מעוּקם קצת לצד אֶחָד. כּלוֹמַר, לא קצת, אֶלָא הרבּה. עקמוּמית זוֹ בּאה לוֹ מרוּח שאֵינה מצוּיה. כּך אוֹמר מנַשה הרוֹפא בּעצמוֹ. אֵיני יוֹדע, מה ענין רוּחַ שאֵינה מצוּיה לעקימת־פּה? כּמה רוּחוֹת, מצוּיוֹת ושאֵינן מצוּיוֹת, כבר עברוּ עלי בּחַיי, ואַף־על־פּי־כן לא הזיזוּ אֶת פּי ממקוֹמוֹ. לדעתּי, אֵין זה אֶלָא הרגל שנַעשׂה טבע. הנה למשל, חָבר יֶש לי וּברל שמוֹ, שדרכּוֹ לעפעף בעֵיניו. ועוֹד חָבר יֶש לי וּברל שמוֹ, הממַהר לדבּר ונראֶה בּשעת דיבּוּרוֹ כּגוֹמע אִיטריות בּרוֹתחים. אמוֹר מעתּה: אֵין זה אֶלָא הרגל. ואַף־על־פּי שמנַשה הרוֹפא נענש בּעקימת־פּה, מַצליח הוּא בּמלאכתּו יוֹתר מכּל הרוֹפאִים. ראשית, אֵינו נוֹהג יהירוּת בּעצמוֹ כּשאָר הרוֹפאִים. כשקוֹראים לוֹ, הוּא ממַהר וּבא, דחוּף וּמזיע. ושנית, אֵין דרכּו לרשוֹם רפוּאוֹת. נוֹתן הוּא סַממנים משלוֹ. וּמה הם סַממניו? מין עפרוּרית שׁחוּקה לבנה, עשׂוּיה בּידי עצמוֹ, שקוֹראים לה אבקה. אבקה זוֹ יפה לכל מיני מַכּוֹת וּמַכאוֹבים. היה מַעשׂה ואחזתני צינה וּרעדה עם מַכאוֹבים בּצלעי (כּנראֵה, מרוֹב שהייה בּנהר), והבהילה אִמא להביא אֶת מנַשה הרוֹפא. עמד וּבדק בּי ואָמַר בּפיו המעוּקם:

– אַל תּראִי ואַל תּפחָדי. דבר של מַה־בּכךְ: רק ריאָתוֹ של הפּוחז נצטננה.

ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא מוֹציא מכּיסוֹ צלוֹחית כּחוּלָה ושוֹפךְ מתּוֹכה אֶת העפרוּרית הלבנה לתוֹךְ שש פּיסוֹת נייר. מצווה הוּא אוֹתי לבלוֹע אבקה אַחַת תּיכף וּמיד, וּמן השאָר – אבקה לשעתיִם. אני משתּמט וּמתהפךְ לכל צד. לבּי אוֹמר לי, כּי האבקה מרה ממות. וכךְ היה: אֵין כּמוֹה למרירוּת! הטעמתּם מימיכם קליפּה ירוּקה של עֵצים רכּים? כּזה היה טעמה של אוֹתה אבקה. מה אֶעשה אֵיפוֹא? אֵיךְ אַציל אֶת נַפשי מפּוּרענוּת זוֹ? בּרגע שיצאה אִמא מן הבּית, מהרתּי ושפכתּי אֶת כּל חָמש האבקוֹת הנשאָרוֹת לתוֹךְ עביט השוֹפכים ואֶת פּיסוֹת הנייר מילאתי קמח. מלָאכה קלה קיבּלה אִמא על עצמה בּיוֹם ההוּא: בּכל שעתים היתה רצה לבית שכנתּנו פּסי להציץ בּשעון, שלא אַחמיץ חָלילה אֶת זמַן נטילת האבקוֹת. אַחרי כּל אבקה ואבקה השגיחה בּי וראתה, כּי הוֹלךְ אני וּמבריא. ואַחרי האבקה הששית קמתּי ממשכּבי והיִיתי כּאַחַד האָדם.

– גָדוֹל מנַשה הרוֹפא מכּל הרוֹפאִים, כּה יִתּן לוֹ אלוֹהים בּריאוּת־הגוּף ואריכוּת־ימים! האבקוֹת שלוֹ מחַיוֹת מתים מַמש!

כּךְ סיפּרה אִמא אַחַר־כּךְ בּשבחוֹ של מנַשה לפני כּל העוֹלָם, וּבשעת מַעשׂה מחתה אֶת עֵיניה, כּדרכּה.

עד כּאן מנַשה הרוֹפא. מכּאן ואֵילךְ – מנַשאִית הרוֹפאָנית.

ג

מנַשאִית הרוֹפאָנית, שנקראָה כּךְ על שם בּעלה מנַשה הרוֹפא, היא אִשה ארוּרה וּמרשעת. כּךְ אוֹמרים עליה כּל יוֹדעֶיה. פּניה פּני גבר, קוֹלָה קוֹל גבר, וּמנעליה אַף הם מנעלי גבר. כּשהיא מדבּרת, נדמה לךָ, כּאילוּ היא נוֹזפת. שם טוֹב יצא לה בּעוֹלָם. מימיה לא טעם עני פּת־לחם בּביתה, וּביתה מלא כּל טוּב. מוֹצא אַתּה בּביתה כּל מיני מרקחת, בּני שנה, בּני שנתים וגם בּני עשר שנים. לָמה לה מיני מרקחת הרבּה אֵלוּ? שאלוּ אֶת פּיה, ולא תדע אַף היא לענוֹת דבר. כּשמגיעים ימי הקיץ, אֵינה פּוסקת מטגן מיני מרקחת. מטגנת היא אֶת המרקחת בחוּץ, לפני בּיתה. וּמתּוֹךְ שהיא חָסה על העֵצים ועל הפּחם, אֵינה משמשת אֶלָא בקוֹצים ודרדרים. ממַלאה היא אֶת הרחוֹב עשן רב כּל־כּךְ, עד כּדי חניקה. אִם תּזדמנוּ למקוֹמנוּ בּימי הקיץ ותראוּ עמוּד עשן עוֹלה וּמתפּשט בּמלוא רוֹחַב העיר – אַל יִפּוֹל לבבכם. אֵין זוֹ דליקה חָלילה. העשן הוּא עשנה של מנַשאִית הרוֹפאָנית, העוֹשׂה מַעשׂה מרקחת מפּרי גנה.

ועכשיו אָנוּ מַגיעים לגן־עֵדן עצמוֹ, הוא הגן האָמוּר למעלה.

ד

בגן זה אַתּם מוֹצאים כּל מיני פּירות שבּעוֹלָם: תּפּוּחים ואַגָסים, דוּבדבנים וּשזיפים, חזרזרים ואפרסקים, דוּמדמניוֹת ותוּתים, וכל אשר תּאַוה נַפשכם! רצוֹנכם לברךְ בּרכּת שהחינוּ בּעֶרב ראש־השנה על הענבים – לכוֹ אֶצלָה, אֵצל מנַשאִית הרוֹפאָנית. אמת, כּשתֹּאכלוּ מן הענבים האֵלה, תּטעמוּ אֶחָד מששים בּגיהינוֹם. כּל־כּךְ חמוּצים הם! ואַף־על־פּי־כן לוֹקחת היא בּמחירם ממוֹן רב. מכּל דבר ודבר מאַספת היא ממוֹן, ואפילוּ מן החַמניוֹת. יִשמרכם אלוֹהים מעקוֹר מתּוֹךְ גנה חַמנית אֶחָת! נוֹחַ לָה שתּעקרוּ שן מפּיה. ותפּוּח אוֹ אַגָס לא כּל־שכּן. אֶת נַפשכם אַתּם קוֹבעים! חַיֶיכם אֵינם חַיִים!

נהירים לי שבילי הגן הזה כּשבילי רחוֹבנו. יוֹדע אני מקוֹמו של כּל שׁיח וּמַה גָדל בּו, ואִם שנַת־בּרכה היא השנה הזאת אוֹ לא. כּל זה מנַיִן לי? כּסבוּרים אַתּם שהיִיתי בּתוֹך הגן וחקרתּיו? חַס ושלוֹם! אֵיךְ אוּכל לָבוא לתוֹכוֹ, והוּא מוּקף משׂוּכה גבוֹהה של קוֹצים מַמאִירים? ואִם לא די לָכם זה, הנה גם כּלב יש בּתוֹכוֹ. לא כּלב, אֶלָא זאֵב טוֹרף! קשוּר הוּא לחבל אָרוךְ, כּלב שבּכלבים זה. ינַסה־נא מי מכּם לעבוֹר על־פּני הגן, אוֹ לוּא יִדמה הכּלב, כּי מי־שהוּא עוֹבר על פּניו, מיד יִתּר ממקוֹמוֹ ויִקפּוֹץ ויִנבּח בּחימה שפוּכה כּל־כּךְ, כּאילוּ רוּחַ רעה אחָזתּוּ. תֹּאמרוּ: אִם כּן, אֵיךְ בּאתי אֶל הגן? שמעוּ אֵיפוא ואסַפּר לָכם.

ה

אֶת מנדל השוחט ידעתּם? אִם לא ידעתּם אֶת מנדל השוֹחט וַדאי שאֵין אַתּם מַכּירים גם אֶת דירתוֹ. דירתוֹ של מנדל השוֹחט היא הדירה השניה לדירתוֹ של מנַשה הרוֹפא ונשקפת אֶל גנוֹ. אָדם שישב על גג בּיתו של מנדל השוֹחט, על־כּרחוֹ הוּא רוֹאֶה אֶת כּל הנַעשׂה בּתוֹךְ גנוֹ של מנַשה הרוֹפא. עיקר הקוֹשי הוּא כּיצד מטפּסים על גג בּיתוֹ של מנדל? לי כּאַיִן וּכאפס הדבר הזה. יוֹדעים אַתּם, מפּני מה? מפּני שדירתוֹ של מנדל סמוּכה לדירתנוֹ ונמוּכה הרבּה ממנה. אָדם שטיפּס ועלה לעלית בּיתנוּ (אני עוֹשׂה זאת בּלא סוּלָם) והוֹציא אֶת רגלוֹ מן האֶשנב הקטן, מיד הוּא עוֹמד על גגוֹ של מנדל השוֹחט. עמד על גגוֹ של מנדל השוֹחט, הרי הוּא שוֹכב לוֹ שם כּרצוֹנוֹ: אוֹ פּניו למַעלה, או פּניו למַטה. אִם כּך ואִם כּךְ, חַייב הוּא לשכּב, שאִם לא כן, יִהיֶה נראֶה לעוֹברים ושבים. יֹאמרוּ: מַה לוֹ לָזה על גגוֹ של מנדל השוֹחט? אני בּחרתּי לי תּמיד שעה לפנוֹת עֶרב, בּין מנחה למַעריב, כּשהיִיתי הוֹלךְ לבית־הכּנסת לאמוֹר קדיש. שעה זו שאינה לא יוֹם ולא לילה, טוֹבה בּיוֹתר. משם היִיתי מַשקיף אֶל תּוֹךְ הגן ורוֹאה גן־עֵדן לפני.

בּראשית ימי הקיץ, כּשהאִילָנוֹת מלבלבים וּמתכּסים נוֹצוֹת לבנוֹת, תּקוה נשקפת לָכם בּכל יוֹם, כּי עוֹד מעט יִתגלו על השׂיחים הנמוּכים והעוֹקצים חזרזרים ירוּקים. זהוֹ הפּרי הראשוֹן, שאַתּם מתאַוים לטעוֹם ממנוּ. ראִיתי בּני־אָדם, שדרכּם להמתּין עד שיאדימוּ החזרזרים. שוֹטים שכּמוֹתם! וכי אֵין טעמם יפה כּשהם ירוּקים? תֹּאמרוּ: חמוּצים הם והשינַיִם תקהינה? אֵין בּכךְ כּלוֹם. מַאכל חָמיץ משיב נפש, ושנַיִם קהוֹת יש לָהן תּקנה. מַה תּקנתן? מלח. נוֹתנים מלח על השינַיִם וּפוֹתחים אֶת הפּה כּדי חצי שעה, ואָז אֶפשר לחזוֹר ולאכוֹל שוּב חזרזרים. אַחרי החזרזרים מתגלוֹת הדוּמדמניוֹת. אדמדמוֹת הן, פּיוֹתיהן שחוֹרים וחַרצניהן צהוּבּים, ועשׂרוֹת־עשׂרוֹת תּלוּיוֹת בּאֶשכּול אֶחָד. אֶשכּול אֶחָד קטן כּי העברתּם בּין שׂפתיכם, מיד יִמלא פּיכם דוּמדמניוֹת ערבוֹת, ריחניוֹת, משיבוֹת נפש. כּשהן מתבּשלוֹת, קוֹנה לי אִמא בּפרוּטה אגוּדת דוּמדמניוֹת לברכּת שהחינוּ, ואני אוֹכלָן בּלחם. בּגנה של מנַשאִית הרוֹפאָנית ראִיתי שתּי שוּרוֹת של שׂיחים קטנים, סמוּכים לָארץ, מלאִים דוּמדמניוֹת. כּנגד החַמה הן דוֹלקוֹת וּמַבהיקוֹת, ונַפשי תּכלה, תּצא אַחריהן: מי יִתּן לי לוּא אֶשכּוֹל אֶחָד, לוּא דוּמדמניה אַחַת, וקטפתּי בּשתּי אֶצבּעוֹת, קטוֹף והטל לתוֹךְ הפּה! התאמינוּ לי? כּי שם דוּמדמניוֹת אֶקרא, מיד תּקהינה שיני. מוּטב שנדבּר בּדובדבנים. הדוּבדבנים אֵינם בּוֹסר זמַן הרבּה. הדוּבדבנים מתבּשלים מהרה. אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא בּעֵיני ראִיתי, כּשהיִיתי שוֹכב על גגוֹ של מנדל השוֹחט, כּמה דוּבדבנים, שבּבּוֹקר היוּ ירוּקים כּעֵשׂב, בּצהרים כּוּסוּ אַדמימוּת קלה וּבאוֹתוֹ יוֹם בעֵרב האדימו כּוּלם כּאֵש! גם דוּבדבנים היתה אִמא מביאה לי לברכּת שהחינוּ. אבל כּמה דוּבדבנים הביאה לי? חמשה בּחוט אֶחָד, מַה יעשׂה אָדם בּחמשה דוּבדבנים? משתּעשע הוּא בּהם זמַן רב, עד שהם פּוֹחתים והוֹלכים ולא נוֹדע מקוֹמם.

ו

היֵש מספּר לכּוֹכבים אשר בּשמַיִם? כּךְ יֵש מספּר לדוּבדבנים אשר בּגן מנַשה הרוֹפא. הגע בּעצמךָ: פּעם אַַחַת חָשקה נַפשי לעמוֹד על מספּר הדוּבדבנים, התּלוּיִים בּשרביט קטן אֶחָד, – והיִיתי הוֹלךְ ומוֹנה וחוֹזר וּמוֹנה, ועד סוֹף מספּרם לא הגעתּי. דרכּם של הדוּבדבנים, שהם מחוּבּרים יפה לשרביטיהם. אֵין דוּבדבן נוֹשר אֶלָא אִם כּן נַעשׂה בּשל וּמבוּשל, שחוֹר כּשזיף. מַה שאֵין כּן אפרסקים. אפרסקים שהצהיבוּ, נוֹשרים מיד. הוֹי אפרסקים, אפרסקים! חביבים עלי אפרסקים מכּל הפּירות כּוּלָם. אפרסק אּחָד טעמתּי בּחַיי – ועדיִין טעמוֹ עוֹמד בפי. לפני כּמה שנים היה הדבר. אני לא הגעתּי עדיִין לחמש. אָבי עליו השלוֹם עוֹד היה חַי, וּבביתנוּ היה הכּל על מקוֹמוֹ: ארוֹן הזכוּכית, הדרגש, הספרים, הכּרים והכּסתוֹת. בָּא אָבי פּעם אַחַת מבּית־הכּנסת, תּקע ידוֹ לתוֹךְ הכּיס שמאחוֹרי בּגדוֹ, מקוֹם שמטפּחת־האַף מוּנחת שם, פּנה אֵלי ואֶל אָחי אֵליהוּ ואָמַר:

– ילָדים, היש אֶת נַפשכם לאכוֹל אפרסקים? הנה הבאתי לָכם אפרסקים. שני אפרסקים.

והוּא מוֹציא אֶת ידוֹ מתּוֹךְ הכּיס שמאחרי בּגדוֹ, מקוֹם שמטפחת־האַף מוּנחת שם, וּמַגיש אֵלינוּ, אֵלי ואֶל אָחי אֵליהוּ, שני פּירוֹת גדוֹלים, צהוּבּים, סגלגלים וריחָניים. אָחי אֵליהוּ אֵין לוֹ פּנאי. מזדרז הוּא וּמברךְ בּקוֹל רם “בּוֹרא פּרי העֵץ” ונוֹתן אֵת כּל הפּרי לתוֹךְ פּיו, חוֹטף ואוֹכלוֹ בּבת אַחַת. אני אֵינני לָהוּט כּמוֹהוּ. תּחילה אָזוּן בּפּרי אֶת עֵיני, אַריח בּו, אשׂחק בּו, ואַחַר־כּך אוֹכל אוֹתוֹ. ואכילה כּיצד? לא כּוּלו בּבת אַחַת, אֶלָא קימעה־קימעה, ועל הפּת. האפרסקים יפים לאכילה בּפת. מן היוֹם ההוּא לא בּא עוֹד אפרסק אֶל פּי, אבל אֶת טעמוֹ של האפרסק הראשוֹן לא אשכּח עד עוֹלָם! ועתּה עוֹמד לפנַי אִילָן מלא אפרסקים, ואני שוֹכב על גגוֹ של מנדל השוֹחט, מַבּיט ורוֹאֶה אוֹתם, כְשהם נוֹשרים בּזה אַחַר זה, אפרסק אַחַר אפרסק. אֶחָד מהם, צהוֹב בּיוֹתר, כּמעט אדמדם, נפל ונתפּקע. הגרעין הכּרסתני מציץ מתוֹךְ מעיו. מַה תּעשׂה הרוֹפאָנית בּאפרסקים מרוּבּים כּל־כּךְ? וַדאי תּלקטם וּתטגן מהם מיני מרקחת. אֶת המרקחת תּטמין בּפי תּנוּר־החוֹרף. בּימי החוֹרף תּוֹריד אוֹתה למַרתּף, ושם תּנוּח עד שתּחמיץ ותתעפּש.

אַחרי האפרסקים מתבּשלים השזיפים. לא כּל השזיפים שוים. יֶש לי בּגנוֹ של מנַשה הרוֹפא שני מיני שזיפים. אִילָן אֶחָד של שירקינים הוּא. שזיפים מיוּחָדים בּמינם הם: עגוּלים, מתוּקים, קשים וּשחוֹרים. והאִילָן השני של שזיפים פּשוּטים הוּא. קוֹראים לָהם שזיפי־אֵיפה, מפּני שהם נמכּרים בּאֵיפה. קרוּם דק להם, והם מתמזמזים בּין האֶצבעוֹת וטעמם מימי. ואַך־על־פּי־כן אֵינם פּסוּלים לאכילה מכּל מקוֹם. הלוַאי ונתנוּ לי אֶת אֵלה! ואוּלָם מי יִתּן לי? מנַשאִית הרוֹפאָנית אֵינה מן הפּזרניוֹת. בּוֹחרת היא לעשׂוֹת מהן שלק לימי החוֹרף. מי יֹאכל אֶצלה שלק הרבּה כּל־כּךְ?

ז

פּוֹטר אני אֶת הדוּבדבנים ואֶת השזיפים וּמַגיע לפרשת תּפּוּחים. תּפּוּחים, עליכם לָדעת, אֵינם אַגָסים. אַגָסים, ואפילוּ המשוּבּחים שבּהם, ואפילוּ בּרגמתוֹת, כּל זמַן שאֵינם בּשלים כּל־צרכּם לא יִצלחו למַאכל. האוֹכל אוֹתם דוֹמה כּאִילוּ כּוֹסס עֵצים. לא כן תּפּוּחים. הלָלוּ, אפילוּ כּשהם ירוּקים בּיותר וגרעיניהם לבנים בּיוֹתר, טעם תּפּוּחים להם. כּשאַתּה נוֹעֵץ שיניךָ בּתפּוּח ירוֹק, מיד יִתמַלא פּיךָ קהיה. שמעוּ לי ואוֹמַר לכם: אני לא אַחליף ולא אָמיר חצי תּפּוּח ירוֹק בּשנַיִם בּשלים. להבּשלים אַתּה צריךְ להמתּין עד עֵת־קץ, ואִילוּ הירוּקים בא זמַנם תּיכף לליבלוּבוֹ של האִילָן. ואֵין בּין תַפּוּח ירוֹק לתפּוּח בּשל אֶלָא שיעוּר הגוֹדל בּלבד. התַפּוּח משוּל לאָדם: כּל מַה שהוּא גָדל והוֹלךְ, שיעוּרו גָדוֹל. כּסבוּרים אַתּם, תּפּוּח הגָדוֹל מחברוֹ הרי זה משוּבּח? לאו דווקא. ראִיתי תּפּוּח קטן והוּא יפה מן הגדוֹלים שבּתּפּוּחים. נקח למשל, תּפּוּחי אֶרץ־יִשׂראֵל. יֵיניִים הם וערבים. אוֹ נקח לדוּגמה, את תּפּוּחי־הכּבשׂ – כּלוּם טעמם גָרוּע? בשנה זוֹ רבתה הבּרכה בּהם. בּעגָלוֹת יוֹליכוּ אוֹתם. כּךְ שמַעתּי מפּי מנַשאִית הרוֹפאָנית. דבר זה אָמרה לראוּבן אִיש־התּפּוֹחים, בּשעה שהאִילָנוֹת עמדוּ עדיִין בּליבלוּבם. ראוּבן אִיש־התּפּוּחים בּא לראוֹת אֶת הגן. בּיקש לקנוֹת ממנה אֶת התּפּוּחים והאַגָסים כּשהם מחוּבּרים לאִילָנוֹת. אֵין מוּמחה כּראוּבן לתפּוּחים ואַגָסים. כּשהוּא נוֹתן עין אַחַת בּאִילָן, מיד ישעֵר לָכם, כּמה ריוַח יביאוּ לוֹ פּירוֹתיו. מעוֹלָם לא טעה אפילוּ בּמַשהוּ. וּבּלבד שלא יבוֹאוּ רוּחוֹת־סערה וישירוּ אֶת התּפּוּחים קוֹדם זמַנם, אוֹ שלא יעלוּ האִילנוֹת תּוֹלעים וחיפּוּשיוֹת. כּנגד רוּחוֹת רעוֹת ותוֹלעים אֵין עֵצה ואֵין תּבוּנה. הדברים האֵלה לא בּידי אָדם הם, אֶלָא בּידי שמַיִם. ראוּבן אוֹמר, כּי אֵין הוּא מבקש מאֵת הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶלָא פּת־לחם בּלבד. אִשה וילָדים, הוּא אוֹמר, יֶש לוֹ, וּבשבילם הוּא מבקש פּת־לחם. עמדה מנַשאִית והבטיחַתּוּ, כי לא לחם לבד יִמצא פּה, אֶלָא לחם וגם בּשׂר. הלוַאי, היא אוֹמרת, כּךְ יִהיֶה מַזלוֹ נאה, כּשם שהיא נוֹתנת לוֹ אִילָנוֹת נאים. כּלוּם אִילָנוֹת הם אֵלוּ? זהב הם, ולא אִילָנוֹת!

– הלא יוֹדע אַתּה, שאֵינני דוֹרשת חָלילה אֶת רעתךָ, – אומרת לוֹ מנַשאִית. – יבוֹא עלי מַה שבּלבּי עליךָ.

– אָמן! – עוֹנה אַחריה ראוּבן, וּבת־צחוֹק קלה מאִירה אֶת פּניו הטוֹבים והאַדמוֹנים, המתקלפים מפּני החַמה. – קבּלי עליךְ את האַחריוּת מפּני רוּחוֹת ותוֹלָעים וחיפּוּשיוֹת, ואֶתּן לָךְ כּפליִם כּכל אשר תּדרשי.

מנַשאִית מציצה בּוֹ בעֵיניה הזוֹעמוֹת מלמַטה למַעלה ואוֹמרת לוֹ בּקוֹלה, קוֹל־הגבר:

– ואַתּה קבּל עליךְ אַחריוּת שבּיציאתךּ מכּאן לא תּיכּשל בעֶצם היוֹם הזה על אֵם־הדרךְ ואַחַת מרגליךּ לא תּישבר.

– ממכשוֹל בּדרךְ וּמשבירת רגל אֵין שוּם אָדם בּטוּח! – אוֹמר ראוּבן וּמַבּיט בּה בּעֵיניו השׂוֹחקוֹת. – אבל תּקלה כּזוֹ יוֹתר שהיא ראוּיה לעני, ראוּיה היא לעשיר, מפני שעשיר כּוֹחוֹ יפה לחלוֹת.

– אֵין יהוּדי חָכם כּמוךָ! – משיבה לוֹ מנַשאִית בּחמתה.

– אבל עד שאָדם מתפּלל על חברוֹ, כּי תּישבר רגלוֹ, אֶפשר שיֵענה הוּא תּחילה וּלשוֹנוֹ תּיבש?

– ולָמה לא? – אוֹמר ראוּבן מתּוֹךְ אוֹתה בּת־צחוֹק. – בּשעת הדחַק תּיבש גם הלָשוֹן. וּבלבד שלָשוֹן זוֹ לא תּהיֶה חָלילה לשוֹנוֹ של העני!…

ח

חבל, שלא עבר הגן לרשוּתוֹ של ראוּבן אִיש־התּפּוּחים. נוֹחַ היה לי יוֹתר משיעמוֹד בּרשוּת המכשפה. ארוּרה כּמוֹתה לא ראִיתם מימיכם. תּפוּח קטן כּי יפּוֹל מאִילָן מיד היא בּאה ושׁוֹחה וּמַגבּיהה ונוֹתנת אוֹתוֹ בּסינר ונוֹשׂאתוֹ משם. לאָן היא נוֹשׂאת אֵת כּל אלה? כּפי הנראֶה, לעלית־הגג. ואֶפשר לתוֹךְ המַרתּף? משוּם ששמַעתּי מסַפּרים, כּי בּשנה שעברה הרקיב אֶצלה מַרתּף מלא תּפּוּחים. אִמרוּ מעתּה: וכי לא מן היוֹשר הוּא לקטוֹף תּפּוּחים מגנה? אבל כּיצד קוֹטפים? להתגנב לתוֹךְ הגן בּלילה, בּשעה שהכּל ישנים, וּלמַלא אֶת הכּיסים תּפּוּחים? עֵצה זוֹ בּוַדאי מחוּכּמת היא. אבל מַה יֹאמַר הכּלב? וּכמוֹ להכעיסני, נַעשׂוּ התּפּוּחים בּקיץ הזה יפים וּגדוֹלים מאוֹד. מתחַננים הם וּמבקשים רחמים: “בּוֹא וקטפנוּ!” מה אֶעשׂה? אִילוּ היִיתי בּקי בּלחָשים אוֹ בּמַעשׂה־כּשפים, היִיתי מַשׁבּיע אֶת התּפּוּחים, שיעזבוּ אֶת האִילָנוֹת ויבוֹאוּ אֵלָי. בּיקשתּי הרבּה תּחבּוּלוֹת, עד שמצאתי: אֵין קוֹטפים לא על־ידי לחש ולא על־ידי כּשפים, אֶלָא על־ידי מַקל אָרוֹךְ וּמַסמר בּראשוֹ. כּיוָן שפּגע המַסמר בּעוֹקצוֹ של תּפּוּח ונאחז בּוֹ, מיד משכוּ וּקחוּ – התּפּוּח שלָכם הוּא! אֵין לָכם אֶלָא להיזהר, שתּהא החזרת המַקל למקוֹמכם נַעשׂית כּהלכה, שלא יִפּוֹל חָלילה התּפּוּח הקטוּף אָרצה. וגם אִם נפל התּפּוּח אָרצה, אֵין רע. תֹּאמַר: הרוּחַ הפּילוֹ. אני לא הפּלתּי אפילוּ תּפּוּח אֶחָד. ענין זה של החזרת המַקל ידוּע לי על־בּוֹריוֹ. העיקר, הווּ מתוּנים! יֵש לָכם שהוּת! תּפּוּח שבּא ליֶדכם, אִכלוּהוּ בּחשאי, נוּחוּ מעט ושוּבוּ לעבוֹדתכם לקטוֹף עוֹד. מוּבטח לָכם כּי לא יִוָדע הדבר לשוּם נפש חַיה!

ט

מי נביא ויחוּש עתידוֹת, כּי אוֹתה המכשפה תּדע אֶת חשבּוֹן התּפּוּחים בּעוֹדם בּאִילָן! אֵין זאת כּי־אִם מנתה אוֹתם יוֹם אֶחָד וּלמחר הרגישה בּחסרונם, והתחַבּאָה בּעלית־גגה והתחילה אוֹרבת לי. כּךְ אני משעֵר. שאִם לא כן, זוֹ מנַיִן לּה, שאני שוֹכב על גגוֹ של מנדל השוֹחט ועוֹבד בּמַקלי? אִילוּ לכל הפּחוֹת, נתפּסתּי בּלא עֵדים, כּי־עתּה לא גָדלה הרעה כּל־כּךְ. אֶפשר שהיִיתי מתחַנן לפניה וּמפייסה. אַף־על־פּי־כן יתוֹם אני וראוּי לרחמים. אבל זוֹ הקדימה והלכה אֶל אִמא ואֶל שכנתּנוּ פּסי ואֶל אֵשת השוחט והעלתה אֶת שלָשתּן לעלית גג בּיתנו, וּמשם, בּעד האֶשנב הקטן, ראוּ אוֹתי בּקלקלתי.

– נוּ, הרוֹאָה אַתְּ אֵיפוֹא אֶת מַעשׂה התּכשיט שלָךְ? עכשיו תּאמיני לי?

הדברים האֵלה יצאוּ מפּי הרוֹפאָנית. הכּרתּי אּת אַרבּע הנשים. אֶת המַקל עם התּפּוּח לא הפּלתּי מידי. הלָלוּ נפלוּ מאליהם. כּמעט שנפלתּי גם אני עמהם מגוֹדל הבּוּשה. לא יכוֹלתּי להרים ראשי. אִלמלא הכּלב הרוֹבץ בּגן, היִיתי נוֹפל מעל הגג אֶל תּוךְ הגן וּממית עצמי מחמת בּזיוֹן. בּיחוּד קשוֹת היוּ לי דמעוֹתיה של אִמא. זוֹ לא חָדלה לבכּוֹת וּלקוֹנן עלי:

– אוֹי לי ואבוֹי לנַפשי, שראִיתיךָ בּכךְ! ראֵה, מה עוֹללתּ לי! אָמוֹר אמָרתּי, כּי היתוֹם שלי הוֹלךְ לבית־הכּנסת ואוֹמר קדיש אַחרי אָביו, ולבסוֹף, אוֹי ואבוֹי לשנוֹתי, הרי הוּא שוֹכב על הגג וקוֹטף תּפּוּחים מגן זרים!…

והמכשפה עוֹמדת עליה וּמוֹסיפה בּקוֹלה, קוֹל־הגבר, נוֹפךְ משלָה:

– חָבוֹט יֵחָבט, משוּמד שכּמוֹתוֹ! לָקה יִלקה! בּרצוּעה וּבמַקל! עד שפךְ־דם! יֵדע־נא נַער כּמוֹתוֹ, כדי אָסוּר להיוֹת גַ…

אִמא אֵינה מַניחָה לָה להוֹציא אֶת השם המפוֹרש גנב.

– הלא יתוֹם הוּא, יתוֹם עלוּב־נפש! – טוֹענת אִמא לפני הרוֹפאָנית, מבקשת עלי רחמים וּמתחַננת אֵליה, שתּמחַל לי, ולא אָשוּב ואֶחטא עוֹד. נשבּעת היא כּל מיני שבוּעוֹת, שזאת לי הפּעם האַחרוֹנה בּכךְ, ואִם לא – יהי רצוֹן שתּמוּת היא עצמה, אוֹ שתּקבּוֹר חָלילה אוֹתי!…

– יִשָבע־נא, כּי מהיוֹם והלאה לא יִתּן אפילוּ אֶת עֵינו בּגני! – גוֹזרת עלי הרוֹפאָנית בּקוֹלה, קוֹל־הגבר.

– תּמַקנה עֵיני, תּיבשנה ידי! – נשבּע אני, ואני יוֹרד עם אִמא מעל העליה ושוֹמע אֶת מוּסרה ואֶת בּכיה וגוֹעֶה בּבכי גם אָני.

– שוֹאֶלת אני אוֹתךָ רק אַחַת: מַה יהא בּסוֹפךָ? – אוֹמרת אִמא, כּשהיא בּוֹכה וקוֹבלת עלי לפני אָחי אֵליהוּ. שמע אָחי אֵליהוּ אֵת דבר התּפּוּחים, והלבּינוּ פּניו. כּנראֶה, מתּוךְ כּעס. ראתה אִמא אֶת אָחי אֵליהוּ בּכעסוֹ וחששה, שמא יכּני. גָחנה ולָחשה על אָזנוֹ, שלא יִגע בּי, משוּם שיתוֹם אָני.

– מי נוֹגע בּוֹ? אֵין אָני מתאַוה לָדעת אֶלָא דבר אֶחָד: מַה יהא בּסוֹפוֹ?!

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ וחוֹרק שיניו. מַבּיט הוּא בּי וּמַמתין, כּי אוֹמַר לוֹ, מַה יהא בּסוֹפי? מנַיִן לי לָדעת מַה יהא בּסוֹפי?

סיפּוּר רביעי: יוֹם חתוּנתוֹ של אחי אֵליהוּ    🔗

א

מַזל טוֹב. היוֹדעים אַתּם, בּשל מה? אָחי אֵליהוּ נכנס לחוּפּה וקידוּשין.

הוֹי־הוֹי, מה רבּה התּכוּנה! כּל העיר כּוּלָה כּמרקחה. נוֹע תּנוּע האָרץ! כּךְ אוֹמרת שכנתּנוּ פּסי העבה. אוֹמרת היא, כּי החתוּנה תּהיֶה מפוֹאָרה בּיוֹתר. חתוּנה כּזאת, היא אוֹמרת, לא נראתה בּעירנוּ זה עידן ועידנים!

כּל זה משוּם מה? משוּם רחמנות בּלבד. משוּם שאִמא אַלמנה ואָחי יתוֹם. ואֶפשר שגם זכוּת אָבוֹת מסַייעתּנוּ, זכוּתוֹ של אָבי וּשמוֹ הטוֹב. אָבי עליו השלוֹם קנה לוֹ שם טוֹב אַחרי מוֹתֹו. בּחַייו לא שמַענו, שיהא אָדם מקלסוֹ וּמסַפּר בּשבחוֹ. עכשיו שמת, נתעלה פּייסי החַזן למַעלה־למַעלה, והכּל מפארים וּמַעריצים שמוֹ. שוֹמע אני בּכל יוֹם מַה שבּני־אָדם מדבּרים בּאָזני אִמא. אוֹמרים הם לה, כּי כּדאי לוֹ להמחוּתּן, שיסַפּק אֶת כּל הוֹצאוֹת החתוּנה. לא עוֹד, אֶלָא שחַייב הוּא לגרוֹם טוֹבת־הנאה גם לאֵם החָתן. אַל־נא ישכּח, אוֹמרִים הם, כּי לוֹקח הוּא חָתן לביתוֹ אֶת בּנו של פּייסי החַזן! אָחי אֵליהוּ, כּזקן ורגיל, כּגבר גָמוּר. אָחי אֵליהוּ כּבר גָדל וּכגבר הוּא כל דבר. בּזמַן האַחרון התחילה חתימַת־זקן מבצבּצת לוֹ מסַנטרוֹ. וַדאי לי, כּי עישוּן הסיגָריוֹת גָרם לוֹ לכךְ. מיוֹם שנפטר אַבּא התחיל מעשן סיגָריות. מתּחילה עלה לוֹ העישוּן בּעינוּיים. שיעוּל היה תּוֹקפוֹ. עכשיו כּבר לָמַד לבלוֹע אֶת העשן, בּולעוֹ וּפוֹלטוֹ דרךְ האַף. גם זוֹ גבוּרה! כּסבוּרים אַתּם, שאני אֵין כּוֹחי יפה לכךְ? יפה כּוֹחי מכּוֹחוֹ! ורק זוֹ רעה חוֹלָה, שאֵין לי טאבּאק. וּלפיכךְ אני מעשן נייר, מעשן תּבן, מעשן כּל דבר־פּיגוּל הבְא לידי. ראה אָחי אֵליהוּ, עמד וחָלק לי מנה יפה כּגמוּלי. מַה שמוּתּר לוֹ אָסוּר לי! בּשלמה כּל הסַער הזה? בּאשר לא מלאוּ לי עדיִין תּשע שנים. וּבכן, מַה פּשעי וּמה חַטאתי? עמַדתּי והבטחתּי לוֹ בּהן־צדקי, נשבּעתּי לוֹ בּנקיטת חוּמש, כּי זוֹ לי הפּעם האַחרוֹנה. מכּאן וּלהבּא אַזיר אֶת עצמי מן העישוּן. כּסבוּרים אַתּם, שעמַדתּי בּדיבּוּרי? הגידוּ־נא לי, בּבקשה מכּם: וכי ראיתם אָדם, שלא יעשן בּימינוּ אֵלה?

ב

אֵין זאת כּי־אִם סדרי בּראשית עוֹמדים להשתּנוֹת עלינוּ! כּךְ אוֹמרת פּסי שכנתּנו. חָזרה פּסי מבּית המחוּתּן כּולָה כּוֹעֶסת וסוֹעֵרה. הענין ענין רע מאוֹד. הגיעה השמוּעה לאָזני המחוּתּן, כּי החָתן (אָחי אֵליהוּ) קיפּח אֶת שעוֹנוֹ. השעוֹן שעוֹן טוֹב היה, כּוּלוֹ עשׂוּי כּסף טהוֹר. המחוּתּן קנה לו אֶת זה בּמַתּנה. לאָן נעלם השעוֹן? לא בּמשחק־הקלָפים הפסידוֹ חָלילה. מכוֹר מכר אותוֹ‚ ואֶת דמיו הוֹציא לרוֹפאים וּלרפוּאֹות. רצה להציל אֶת חַיֵי אָביו – מַה פּשעוֹ? כּךְ טענה פּסי שכנתּנו. אֶלָא שהמחוּתּן יהוּדי גס הוּא מטבע בּריאָתו. שוֹאֵל הוּא: מַה לאָב זר ולשעוֹנוֹ? אֵיננוּ מצוּוה, הוּא אוֹמר, לפרנס בּשעוֹניו אֵת כּל האָבוֹת שבּעוֹלָם. משעוֹן אֶחָד יצאוּ לוֹ שעוֹנים הרבּה, ומאָב אֶחָד – כּל האָבוֹת שבּעוֹלָם!… פּסי אוֹמרת, כי מזנבוֹ של חזיר אֵין עוֹשְים מצנפת לכבוֹד שבּת. רמז הוּא כּלפּי המחוּתּן שלָנוּ. רוּחַ נמוּכה לוֹ ונפש גסה. אוּמנוּתוֹ אוּמנוּת אוֹפה וּשמוֹ יוֹנה האוֹפה. אוֹפה הוּא עוּגוֹת וּכעכים. יהוּדי עשיר הוּא, מחוּתּן זה שלָנוּ. פּסי מוֹכיחה בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי לא עשיר הוּא אֶלָא אַדיר! אוֹמרת היא לוֹ בפניו: אִילוּ היה לָה רק החצי מעשרוֹ, כּי־עתּה לא התחַתּנה אִתּוֹ. שׂוֹנאת היא אֶת החזיר. תּוֹעֵבה הוּא לָה. המחוּתּן שוֹמע חרפּתוֹ ושוֹתק בּעל־כּרחוֹ. כּי מַה יעשׂה לה? אוֹי לוֹ לאָדם, שפּגעה בּוֹ לשוֹנה של פּסי. מוֹחל הוּא להחָתן על שעוֹנוֹ, וּבלבד שיבוֹא הדבר לידי גמר. ואוּלָם פּסי לא כּן תּחשוֹב. פּסי אוֹמרת, כּי היא אינה מוֹחלת לוֹ. אֵינה מוֹחלת לוֹ, עד שיֵלךְ ויִקנה להחָתן שעוֹן חָדש. אֵין זוֹ מידת דרךְ־אֶרץ, היא אוֹמרת, שיהא חָתן נכנס לחוּפּתוֹ בּלא שעוֹן. אָמַר לָה: מה ענינה אֵצל חתנוֹ? מַה לָה ולוֹ? אָמרה לוֹ: ואַף־על־פּי־כן ענינה הוּא זה לפי שהחָתן, היא אוֹמרת, הוּא בּנו של פּייסי החַזן, והוּא, יוֹנה האוֹפה, שתּי מַעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ: גם עשיר הוּא וגם חזיר. נתמַלא המחוּתּן חימה, יצא והכּה בּדלת ואָמַר: תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת הכּל! אָמרה לוֹ פּסי: אִם תפצה האדמה אֶת פּיה, מוּבטח לךָ, שאַתּה תּרד תּחילה. חַיֶיךָ וחַיֵי אחרים – חַיֶיךְ קוֹדמים!…

אִמא חוֹששת, שמא יִתקצף המחוּתּן ויחזיר חָלילה אֶת התּנאים. אָמרה לה פּסי: תּנוּחַ דעתּךְ. אֵין מַחזירים תּנאים ליתוֹם. כּסבוּרים אַתּם, יד מי היתה על העֶליוֹנה? ידה של פּסי! המחוּתּן קנה להחָתן (לאָחי אֵליהוּ) שעוֹן חָדש, אַף הוּא עשׂוּי כּסף טהוֹר. ולא עוֹד, אֶלָא שכּמה וכמה מַעלוֹת טוֹבוֹת להשעוֹן החָדש על הישן. המחוּתּן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ הביאוֹ לביתנוּ. הוֹי, אִילוּ רצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לזכּוֹת גם אוֹתי בּשעוֹן כּזה! כּסבוּרים אַתּם, מה אֶעשׂה אָז? קוֹדם כּל אוֹציא אֵת כּל בּני־מעיו החוּצה ואֶהיֶה מפשפש בּהם וּמוֹצא אֶת סיבּת הגלגלים בּלכתּם. ואַַחַר־כּךְ? אַחַר־כּך אֵדע, מה עלי לעשׂוֹת. אִמא מברכת אוֹתוֹ, אֶת המחוּתּן, שיִזכּה לקנוֹת לחתנוֹ שעוֹן של זהב. והמחוּתּן אַף הוּא מברךְ אוֹתה, שתּזכּה ותאריךְ ימים עד חתוּנָתוֹ של בּן־הזקוּנים אשר לה. בּי הכּתוּב מדבּר. אני, כּשאני לעצמי, הנני מוּכן וּמזוּמן גם היוֹם, וּבלבד שיִתּנוּ לי שעוֹן. אִמא מלטפת אוֹתי, מלטפת ואוֹמרת, כּי מַיִם רבּים יעברוּ על ראשנוּ עד שאֶכּנס לחופּּה. וּבשעת מַעשׂה עֵיניה דוֹמעוֹת. אני אֵינני מבין, לָמה יעברוּ מַיִם רבּים על ראשנוּ עד שאֶכּנס לחוּפּה? ולָמה הבּכי הזה? הבּכי דבר רגיל הוּא אֶצלה. מַעשׂה בּכל יוֹם הוּא. חוֹבה הוּא לָה, כּחוֹבת התּפילה ליהוּדי מדי יוֹם בּיוֹמוֹ, אוֹ כּחוֹבת האכילה אֶצלכם. החַייט הביא להחָתן אֶת הבּגדים החדשים, שזימן לוֹ המחוּתּן, – הרי היא עוֹמדת וּבוֹכה. פּסי אָפתה עוּגוֹת־דבש לכבוֹד החתוּנה – היא פּוֹרשת וּבוֹכה. מחר, אִם יִרצה השם, תּכניס אֶת בּנה לחוּפּה – שוּב היא בּוכה! אֵין אני מבין כּל־עיקר, מאַיִן יִשאבוּ בּני־אָדם דמעוֹת הרבּה כּל־כּךְ?…

ג

אֵין לךּ ימים נאים כּימי אלוּל הבּהירים. תּשש כּוֹחַ החַמה ואֵינה מלהטת עוֹד כאֵש הכּבשן ואֵינה מַשׁרה זיעה עליךָ. מחַממת היא בּחוּמה הנעים וּמגפּפת אוֹתךָ וּמַשפּיעה עליךָ רוֹךְ ועֶדנה, כּיד אֵם חַמה ורחמניה. השמַיִם בּהירים וצחים, כּאשר יִהיוּ בּימי השבּת עם צהרי־קיץ. כּל היקוּם כּאִילוּ לָבש גיל בּיוֹם חתוּּנתוֹ וּביוֹם שׂמחת־לבּו של אָחי אֵליהוּ. בּעוֹד הבּוֹקר הוּכן יריד בּשוּק. וכיוָן שהוּכן יריד בּשוּק, שוּב אֵין אני בּן־חוֹרין למנוֹע אֶת עצמי ממנוּ. אוֹהב אני אֶת היריד אַהבת־נפש. שם יהוּדים מתרוֹצצים אָנה ואָנה, דחוּפים וּבהוּלים, מזיעים, רוֹעשים וצוֹעקים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, זריזים וּמַקדימים זה אֶת זה, תּוֹפסים אֶת האיכּרים בּכנפוֹת בּגדיהם וּמוֹשכים אוֹתם זה לכאן וזה לכאן, ונַפשם תּכלה להשתּכּר אֶל פּת־לחם – מראֶה נהדר מאוֹד! והאִיכּרים מתוּנים הם מטבעם. מתנַהגים בּכבדוּת, פּוֹסעים פּסיעוֹת קטנוֹת, כּשכּוֹבעֵיהם מוּרמים לָהם למַעלָה. מתבּוֹננים, מפשפּשים, מתגָרדים בּמַפרקתּם, עוֹמדים על המקח, מתאַוים לקנוֹת כּל דבר בּזוֹל גָמוּר. וּנשי האִיכּרים עוֹטפוֹת צעיפים משוּנים לראשיהן וּפי־כּוּתּנתּן פּתוּח בּמקוֹם החָזה. פּעמים הן חוֹטפוֹת וּמַכניסוֹת לפי־כּוּתּנתּן זה בּאֵין רוֹאִים סחוֹרה שנתעלמה מן העין. סוֹד זה גָלוּי להיהוּדים, והרי הם מַבּיטים וּמַשגיחים אליהן בּשבע עֵינַיִם. אִשה מנשי האִיכּרים כּי תּיתּפס בּיד, ועמדוּ וּבדקוּ לָה בּכוּתּנתּה וטילטלוּה לכאן ולכאן, והיתה השׂמחה גדוֹלה. פּעמים יִקרה, כּי אַחַת האִיכּרוֹת תּקנה לָה נר להדליק בּקוֹדש ותצניע אוֹתוֹ בּתוֹךְ צעיפה. אָז יִתגנבו אֵליה האַברכים וּפרחי החנוָנים, שלבּם פּנוּי להוֹללוּת ושׂמחה, ועמדוּ מאַחריה והדליקוּ אֶת הנר בּחשאי. הכּל מַבּיטים על האִיכּרה וּממַלאים צחוֹק פּיהם. הַאִיכּרה אֵינה יוֹדעת, לָמה היהוּדים הלָלוּ צוֹחקים. והרי היא עוֹמדת בּיניהם וּמקללת אֵת כּל היהוּדים קללוֹת נמרצוֹת. אָז יִגדל הצחוֹק עוֹד יוֹתר. ויֵש אשר יגיע הדבר לידי מַחלוֹקת וּמלחמת־אֶגרוֹפים בּין היהוּדים והנכרים. מי שלא ראה מַחזה כּזה, לא ראה מַחזה נאֶה מימיו!… ואוּלָם נאֶה מכּל אֵלה הוּא שוּק־הסוּסים. שוּק־הסוּסים מהוּ? שם קוֹנים וּמוֹכרים סוּסים. שם אַתּה רוֹאֶה סוּסים, צוֹענים, שוֹטים וּמַגלָבים יהוּדים, אִיכּרים וּפריצים. המהוּמה והרעש עוֹלים עד לב השמַיִם. כּל אוֹזן תּחרש משמוֹע. הצוֹענים נשבּעים, היהוּדים תּוֹקעים כדף, הפּריצים מַצליפים בּמַגלביהם, והסוּסים רצים בּמרוּצה, טסים אֵילךְ ואֵילךְ כּחץ מקשת. אוֹהב אני לעמוֹד וּלהסתּכּל בּסוּסים, כּשהן רצים. כּל־שכּן – בּסייחים קטנים! חיבּה יתירה נוֹדעת ממני לסייחים קטנים – נַפשי תּצא אַחריהם. ולא סייחים קטנים בּלבד אני אוֹהב – כּל חַיה קטנה אוֹהב אני: כּלבים קטנים, חתוּלים קטנים. ולא חַיוֹת בּלבד – אפילוּ קישוּאִים קטנים, תּפּוּחי־אדמה רכּים, שוּם וּבצלים בּעוֹדם בּאִבּם – כּל דבר קטן חָביב עלי, חוּץ מחזירים. אֶת החזירים אני מתעֵב אפילוּ כּשהם קטנים… ואוּלָם נַחזוֹר להסוּסים. הסוּסים רצים. הסייחים רצים אַחרי הסוּסים. ואני מרים רגלי ורץ אַחרי הסייחים. וכך אָנוּ רצים כּוּלנוּ בּחבוּרה. אֵין כּמוֹני מהיר לריצה. קל־הרגלים אני. וּמלבד זאת, אני הוֹלךְ יחף וּמַלבּוּשי קל מאוּד: כּוּתּוֹנת אַחַת לעוֹרי, מכנסַיִם קרוּעים ואַרבע כּנפוֹת על גבּיהם. כּשאני רץ ממַעלה ההר אֶל המוֹרד, ורוּחַ קלה מנַשבת בּי, וציציוֹתי בּאוֹת וטוֹפחוֹת לי על פּנַי, – נדמה לי כּאִילוּ צמחוּ לי כּנפיִם ואני פּוֹרח בּאַויר.

– מוֹטיל, בּשם אלוֹהי יִשראֵל! עמוֹד רגע!

כּך צוֹוח אֵלי בּעלה של פּסי, מֹשה הכּוֹרךְ. נחפּז הוּא לָשוּב לביתוֹ מן היריד וּבידוֹ חבילה של נייר. חוֹששני, שמא יסַפּר אֶת הדבר לאִמא, ואָז אקבּל אֶת ענשי מידי אָחי אֵליהוּ. אני עוֹצר מרוּצתי, הוֹלךְ וקרב לאַט אֶל בּעלה של שכנתּנוּ ועֵינַי כּבוּשוֹת בּקרקע. זה מַניח מידוֹ אֶת חבילת הנייר, מוֹחה זיעתוֹ בּכנף בּגדוֹ וּמַשמיעני דברי־כּיבּוּשים:

– אֵיךְ לא יֵבוֹש ולא יִכּלם נער יתוֹם כּמוֹךָ לשוֹטט בּשוָקים בין צוענים ולָרוּץ כּמטוֹרף עם כּל הסוּסים? ואֵימתי? בּיוֹם אשר כּזה, בּיוֹם חתוּנתוֹ של אָחיךָ. הלא עוֹד מעט תּגיע שעת החוּפּה – היוֹדע אַתּה אֶת זה? לכה ונלכה הבּיתה!

ד

– אֵיפה היִית? רעם הממני!

כּך אוֹמרת לי אִמא סוֹפקת כּפּיה וּמסתּכּלת בּמכנסַי הקרוּעים, בּרגלי הפּצוּעוֹת וּבּפנַי הנלהבים והמזיעים. תּבוֹא בּרכה על מֹשה הכּוֹרךְ, שחָמַל עלי ושמר לשוֹנוֹ. אַף הגה לא הוֹציא מפּיו. אִמא רוֹחצת אֶת פּנַי, מַלבּישה אֹותי מכנסַיִם חדשים וכוֹבע חדָּש לכבוֹד החתוּנה. המכנסַיִם הלָלוּ עשׂוּיִים מין בּד, שאֵיני יוֹדע אֶת טיבוֹ: כּשמַעמידים אוֹתם, הם עוֹמדים. וּכשאני הוֹלךְ, הם צוֹעקים. מכנסַיִם משוּנים!

– אִם תּקרע אֶת המכנסַיִם האֵלה, יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

כּךְ אוֹמרת אִמא, ואַף אני סבוּר כּךְ. מכנסַיִם כּעֵין אֵלוּ לא יקרעוּ לעוֹלָם, אֶלָא אִם כּן יִשבּרוּ אוֹתם. הכּוֹבע אַף הוּא מן הכּוֹבעים המצוּינים, וגפּוֹ שחוֹר וּמַבריק. גף זה, כּשיוּעם בּרקוֹ, יוֹרקים עליו פּעם וּשתּים – ושוּב הוּא מַבריק. אִמא מַבּיטה עלי וּמקבּלת נַחַת, וּדמעוֹת מתגלגלוֹת בּין קמטי לחָיֶיה. נכספת היא מאוֹד, כּי אמצא חן בּעֵיני בּני־אָדם בּשעת החתוּנה. אוֹמרת היא להחָתן:

– אֵליהוּ! מַה דעתּךָ? האִם לא אֵבוֹש ממנוּ? לָבוּש הוּא בּלא עֵין־הרע, כּבן־רוֹזנים.

אָחי אֵליהוּ מתבּוֹנן בּי, מַחליק אֶת זקנוֹ וּמַבּיט על רגלי. יוֹדע אני פּירוּשה של הבּטה זוֹ. מַבּיט הוּא, שרגליו של בּן־הרוזנים יחפוֹת הן… אַף אִמא מבינה אֶת כּוונתוֹ, אֶלָא שהיא מַעלימה עין מזה. היא עצמה לָבשה מין מלבּוּש צהוֹב וּמשוּנה, שמעוֹלָם לא ראִיתיו עליה. המַלבּוּש הזה רחב ממידתה. נכוֹן אני להישבע, כּי ראִיתיו פּעם אַחַת על שכנתּנוּ פּסי. אבל כּנגד זה שׂמה על ראשה מטפּחת־משי, שכּוּלָה חדשה וכל קמטיה עדיִין בּוֹלטים לעין. אֶת צבעה של מטפּחת זוֹ קשה לתאֵר בּדברים. אֶפשר שלָבן הוּא, אֶפשר שצהוֹב הוּא, ואֶפשר שוָרוֹד הוּא – הכּל לפי חליפוֹת הזמן. בּיוֹם צבעה וָרוֹד־בּהיר, לפנוֹת עֶרב הריהוּ נראֶה לעיניךָ כּצהבהב, בּלילה כּוּלוֹ כּלָבן, בּבּוֹקר יֵהפךְ לירקרק, ואִם תּסתּכּל בּה יפה, תּירָאֶה לךָ המטפּחת הזאת מתּוֹךְ צבע משוּנה וּמוּפלָא, שאֵין דוּגמתוֹ בּמציאוּת הזאת מתּוֹךְ צבע משוּנה וּמוּפלָא, שאֵין דוּגמתוֹ בּמציאוּת כּלל, היינוּ: ירקרק־כּהה־אדמדם־חיור־לבנבּן־כּחוֹל. לָתת דוֹפי במטפּחת זוֹ אִי־אפשר, לפי שמטפּחת נפלאה היא מאֵין כּמוֹה. אֶלָא שעל ראש אִמא היא נראֵית כּזרה, זרה מאוֹד. המטפּחת הזאת וּפני אִמא – זיווּגָם אֵינו עוֹלה יפה. המטפּחת היא דבר בּני עצמוֹ, וּפני אִמא – בּפני עצמם. מטפּחת של אִשה למה היא משוּלה? לכוֹבע של גבר, להבדיל. הכּוֹבע והפּנים – שניהם צריכים להזדווג יחד ולהיוֹת לגוּף אֶחָד. הנה, למשל, אָחי אֵליהוּ לפניכם. כּוֹבע חבוּש לראשוֹ – כּאִילוּ נוֹצר בּשבילוֹ מששת ימי בּראשית. אֶת פּאותיו גָזזוּ לוֹ עד היסוד. ולא גָזזוּ בּלבד, אֶלָא גילחוּ אוֹתן. לָבוּש הוּא כּוּתּוֹנת לבנה וצוָארוֹן קשה, שקצוֹתיו כּפוּלים. ועניבה לבנה קנה לעצמוֹ, כּוּלה זרוּעה נקוּדוֹת כּחוּלוֹת וירוּּקוֹת. עניבה נהדרה! נעליו אשר בּרגליו מַבהיקוֹת ושוֹרקוֹת בּלכתּוֹ, ועקבים גבוֹהים עשׂוּיִים להן – כּדי שתּגבּה קוֹמתוֹ מעט. ואוֹלָם לשוא טרחָתוֹ: קטן־קוֹמה הוּא מאוֹד. הוא קוֹמתוֹ קטנה, והיא קוֹמתה גדוֹלה, כּקוֹמת גבר, וּפניה אדוּמים ומגוּשמים וקוֹלה גס, כּקוֹל הגבר. בּכלָתו הכּתוּב מדבּר, בּבתּוֹ של יוֹנה האוֹפה. בּרכה שמה. אַשרי עין ראתה אֶת הזוּג הנחמד הזה, כּשנכנַס לחוּפּה! אני אֵין שעתי פּנוּיה להבּיט אֶל החָתן והכּלה. עסוּק אני בּיוֹתר. צריךְ אני להשגיח על המנַגנים. ולא על המנַגנים עצמם, אֶלָא על כּליהם, על כּלי־הזמר שלָהם. יוֹתר מכּוּלָם לקחוּ אֶת לבּי הפּנדוּרה והתּוֹף, שני כּלים נאים! כּיוָן שנגעתּ בּהם בּאֶצבּע קטנה, מיד עוֹמדים בּעליהם וסוֹטרים על ידךָ ותוֹלשים לךָ אֶת אָזנךָ. הכּלים הלָלוּ קוֹדש הם לָהם. אֵין לךָ רשוּת לנגוֹע בּהם, אֶלָא לראוֹתם בּלבד! הוֹי, אִילוּ היתה אִמא אֵם טוֹבה, כּי־עַתּה עשׁאַתני מנַגן. ואוֹלָם יוֹדע אני, כּי לא תּסכּים לזה. לא מפּני רוֹע־לבּה, אֶלָא מפּני אֵימת הציבּוּר. הקהל לא ירשה, כּי בּן פּייסי החַזן יֵעשׂה מנַגן. לא מנַגן ולא בּעל־מלאכה. כּבר דיבּרנוּ בּענין זה כּמה פּעמים ודאגוּ לתכליתי. הכּל דוֹאגים לתכליתי. אִמא, אָחי אֵליהוּ, שכנתּנוּ פּסי וּבעלה מֹשה הכּוֹרךְ. מֹשה הכּוֹרךְ מבקש ללמדני אוּמנוּתוֹ, אוּמנוּת הכּוֹרכים. ורק פּסי מעכּבת. אוֹמרת היא, כּי לא לכבוֹדוֹ של פּייסי החַזן הוּא שיִהיֶה בּנו בּעל־מלאכה… ואוּלָם הרבּיתי שׂיחָה והסַחתי דעתּי מן החתוּנה. כּבר תּם סדר החוּפּה. כּבר ערכוּ אֶת השוּלחָן. נשים וּבתוּלוֹת יוֹצאוֹת בּמחולוֹת־המַחנַיִם. אני מתלבּט בּיניהן בּמכנסי־העֵץ שלי. הלָלוּ, שעוֹמדים וצוֹפים בּמחוֹלוֹת, דוֹחפים אוֹתי זה לזה וזוֹרקים אוֹתי כּכדוּר. “מי הוּא פּגע זה?” – אוֹמר האֶחָד. “סַפּחת!” – אוֹמר השני. “משלחת מַלאכי רעים!” – אוֹמר השלישי. ראתה שכנתּנוּ פּסי, עמדה והרימה קוֹל־זוָעוֹת (גרוֹנה כּבר ניחר מרוֹב צעקה):

– וכי משוּגָעים אַתּם, אוֹ חַסרי־דעה, אוֹ רוּחַ שטוּת נכנסה בּכם, אוֹ שמא נטרפה דעתּכם עליכם בּעֶצם היוֹם הזה? הלא זהוּ אחיו הקטן של החָתן!!!…

אַהה! נכנסוּ הדברים אֵל לבּם! מיד לקחוּני והוֹשיבוּני אַחַר כּבוד עם באֵי צד הכּלה. היוֹדעים אַתּם, ליד מי הוֹשיבוּני? גם כּי תּחקרוּ יוֹם ולילה אֶחָד, לא תּמצאו. ליד אחוֹתה של הכּלה. ליד בתּוֹ הקטנה של יוֹנה האוֹפה. אַלטה שמה. גדוֹלה היא ממני רק בּשנה אֶָחָת. שׂערוֹתיה עשׂוּיוֹת שתּי צמוֹת, הקשוּרוֹת יחד בלוּלָאָה ונראוֹת כּמין כּעךְ מַעשׂה־מקלעת. אני ואַלטה – שנינוּ אוֹכלים מקערה אַחַת ויוֹשבים סמוּךְ להחָתן והכּלה. החָתן, אָחי אֵליהוּ, מַשגיח עלי, שאֵשב בּנימוּס ודרךְ־אֶרץ ואֶשתּמש בּמַזלג ואֶהיֶה זהיר בּחוֹטמי, כּאָדם מן היִשוּב. הבה אוֹמר לָכם אֶת האמת: אין אני נהנה מסעוּדה זוֹ. דעתּי אֵינה נוחָה בּשעה שמַשגיחים עלי בּשבע עֵינים. ואִם מעט לי זה – הנה הביא הרוּחַ בּכנפיו גם את שכנתּנו פּסי.

– בּרוּכה תּהיִי בּעדי! – צוֹוַחַת היא לאִמא. – הבּיטי נא לכאן ותראִי. וכי לא זיווּג נאֶה הוא זה? זיווּג מן השמַיִם!

לקוֹל גרוֹנה הניחָר בּא המחוּתּן, יוֹנה האוֹפה, כּשהוּא לָבוּש בּגדי־שבּת. הכּל נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ, כּי אני ואַלטה חָתן וכלה אנחנוּ. יוֹנה האוֹפה שוֹמע וּפיו חציוֹ צוֹחק. כּלוֹמַר: שׂפתוֹ העליוֹנה צוֹחקת, והתּחתּוֹנה בּוֹכה. כּל הקהל מַבּיט אֵלינו. ואנחנוּ, אני ואַלטה, כּוֹבשים פּנינוּ תּחת השוּלחָן ונחנקים מתּוֹךְ צחוֹק. כּדי שלא יִפרוֹץ הצחוֹק בכל תּקפּוֹ, אני אוֹטם אֶת חוֹטמי וּמתנַפּח כּוּלי כּשלפּוּחית. עוֹד רגע והשלפּוּחית תּתפּקע והחרפּה תּהיֶה גדוֹלה. לאָשרי פּוֹתחים המנַגנים בּניגוּן יפה. כּל הקהל משתּתּק, עוֹמד וּמַקשיב ונוֹפל לתוֹךְ עצבוּת. אני מרים אֶת ראשי ורוֹאה אֶת אִמא בּמַלבּוּשה הזר ובמטפּחתה הצהוּבּה. עוֹשׂה היא אֶת שלָה: בּוֹכה! האִם אֵינכם יוֹדעים, אֵמתי תּחדל לבכּוֹת?…

סיפּוּר חמישי: בּוֹר שוּמן    🔗

א

כּל נחמתה של אִמא בּעניה, הנוֹתנת לָה כּוֹחַ ואוֹן עמוֹד על רגליה, היא זוֹ, שאָחי אֵליהוּ כּבר בּא, בּרוּךְ השם, אֶל המנוּחָה ואֶל הנַחלה. חבל בּנעימים נפל לוֹ. לבוֹר שוּמן ירד. כּךְ אוֹמרת אִמא, וּמרוֹב נַחַת היא מוֹחָה דמעה מעֵיניה, כּדרכּה תּמיד. מוּבטח לָה, היא אוֹמרת, שתּהא פּרנסתוֹ מצוּיה לעוֹלָמים. אָמנם כּלָתה, היא אוֹמרת, אֵינה מן הכּלוֹת המעוּלוֹת (אַף אני סבוּר כּן!). אבל כּנגד זה זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חוֹתן עשיר. אוֹפה הוּא. יוֹנה שמוֹ. יוֹנה האוֹפה. אוֹפה הוּא עוּגוֹת וּכעכים. כּלוֹמַר: הוּא עצמוֹ אֵינוֹ אוֹפה כּלוּם. אָפה יֹֹאפוּ אחרים. מלאכתּוֹ היא רק לקנוֹת קמח ולמכּוֹר לחם. לחַג הפּסח הוּא אוֹפה מַצוֹת לכל העיר. מוּמחה הוּא לענין האפיה מאֵין כּמוֹהוּ. וּמלבד זאת יהוּדי קפּדן הוּא מטבע בּריאָתוֹ וּפגיעתוֹ רעה – סַכּנה לעמוֹד בּאַרבּע אַמוֹתיו! יכוֹל אני להעיד עליו, כּי רוֹצח הוּא. משוּם מַעשׂה שהיה. פּעם אַחַת מצאַני, כּשנכנסתּי אֵצל אָחי אֵליהוּ לבקרוֹ וכיבּדוּני שם בעוּּגת־בּיצים. אוֹתה העוּגָה עוּגָה חַמה היתה, זה־עתּה הוּצאָה מן התּנוּר. והביא הרוּחַ בּכנפיו אֶת יוֹנה האוֹפה. כּדאי היה לָכם לראוֹת אֶת פּניו ואֶת עֵיניו של זה בּשעת כּעסוֹ! אֵש הרציחה בּערה בּהן! מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ אֵין אני הוֹלךְ עוֹד לשם. כּף־רגלי לא תּדרוֹךְ עוֹד על סַף בּיתוֹ, לוּא גם יִתּנוּ לי מלוֹא חָפנַי כּסף וזהב! וכי ראִיתם מימיכם יהוּדי מנוּוָל כּמוֹתוֹ, שסוּרוֹ רע? עמד ותפס לי בּערפּי והשליכני אֶל אחוֹרי הדלת והמזוּזה. ולא עוֹד, אֶלָא שהוֹסיף לי מַכּה גדוֹלה אַחַת וּדחיפוֹת נמרצוֹת שתּים בּצד וּבכתף! בּאתי וסיפּרתּי אֶת הדבר לאִמא. מיד נזדרזה אִמא ורצה לבית מחוּתּנה. מתכּוונת היתה להשיב לוֹ כּגמוּלוֹ ולשפּוֹךְ עביט של רוֹתחים על ראשוֹ – ועיכּב אוֹתה אָחי אֵליהוּ. אָחי אֵליהוּ נתן צדק למַעשׂה חוֹתנוֹ. הוֹכיח לאִמא, כּי מתבּזה הוּא על־ידי. חרפּה אני מַעטה עליו. בּכל פּעם שאני בּא אֶצלוֹ, הוּא אוֹמר, אני אוֹכל עוּגוֹת. מוּטב, הוּא אוֹמר, שיִתּן לי פּרוּטה, ואֵלךְ לקנוֹת לִי עוּגָה בּמקוֹם אַחר. אָמרה לוֹ אִמא, כּי אֵין בּלבּו רחמים עלי. אֵין הוּא חוֹשש כּלל להילד, שיתוֹם הוּא. אָמַר לָה אָחי אֵליהוּ, כּי אֶפשר לוֹ להילד להיוֹת יתוֹם, ואַף־על־פּי־כן אַל יִשלח אֶת ידוֹ לחטוֹף עוּגוֹת מתּנוּר זרים. אָמרה לוֹ אִמא, כּי ישפּיל אֶת קוֹלוֹ מעט. אָמַר לָה אָחי אֵליהוּ, כּי ירים דווקא אֶת קוֹלוֹ ויִצעק,למַען יֵדעוּ כּל בּאֵי הבּית, כּי גנב אני. מלת גנב זוֹ אֵין אִמא יכוֹלה לשמוֹע. פּניה מתכּרכּמים, מַלבּינים ומַאדימים, והיא אוֹמרת לאָחי אֵליהוּ: זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי יֵש אלוֹהים שוֹפטים בּאָרץ. בּאלוֹהים אָסוּר להתגָרוֹת. אלוֹהים לא יחריש ולא יִתאַפּק. אבי יתוֹמים הוּא. אלוֹהים יעמוֹד לימין היתוֹם. אֵל גָדוֹל הוּא, קנא ונוֹקם. כּוֹל־יכוֹל הוּא. אִם יעלה רצוֹן לפני אלוֹהים, לא תּישאֵר ליוֹנה האוֹפה פּחוּת משוה עוּגָה!… כּךְ אוֹמרת אִמא לאָחי אֵליהוּ. אוֹחזת היא בּידי, מַכּה בּדלת בּחָזקה, ואָנו הולכים שנינוּ הבּיתה.

ב

השוֹמעים אַתּם? אָכן אָסוּר לוֹ לאָדם להתגָרוֹת בּאלוֹהים. אִילוּ ידעתּם, מַה מרה היתה אַחריתוֹ של יוֹנה האוֹפה! כּבר אָמַרתּי לָכם תּחילָה, כּי הוּא עצמוֹ אֵינוֹ אוֹפה כּלוּם. אָפה יֹאפוּ אחרים. אוֹפים אֶצלוֹ שני יהוּדים שחוֹרים ושלוֹש נשים זרוֹת, כּוּלָן לבוּשוֹת קרעים ועוֹטפוֹת לראשיהן מטפּחוֹת אדוּמוֹת וחַמוֹת (אַף־על־פּי שהחוֹם בּחוּץ גָדוֹל מנשׂוֹא!). וּפעם אַחַת היה מעַשׂה. ולא פּעם אַחַת, אֶלָא כּמה וכמה פּעמים. הברה נפלה בּעיר, כּי בּכל יוֹם מוֹצאִים בּעוּגוֹתיו של יוֹנה האוֹפה מיני חוּטים, וּדלילים, וּפישפּשים, ומכיתּת זכוּכית. נוֹצרי אֶחָד הביא בּידוֹ לבית האוֹפה קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת. מפּני נוֹצרי נבהל גם יוֹנה האוֹפה, וּבפרט שהנוֹצרי אִיֵים עליו, כּי יביא אֶת הדבר עד המשטרה. עמדוּ לבדוֹק בּאוֹפים וּלהבחין בּין שׂערוֹתיהם. הגברים הטילוּ אֶת הקוֹלָר על הנשים. והנשים סילקוּ ידיהן והאשימו אֶת הגברים. הנשים עמדוּ וטענוּ, כּי שׂערוֹת כּוּלָן צהוּבּוֹת הן. והגברים אַף הם עמדוּ וטענוּ: וכי ראִיתם מימיכם גבר, ששׂערוֹתיו ארוּכּוֹת כּל־כּךְ? והיוּ מדיינים וּמתנַגחים אֵלוּ עם אֵלוּ, עד שנפלה מריבה בּין הנשים. משנפלה מריבה בּין הנשים, נתגלוּ כּמה וכמה דברים שבּצינעה: אַחַת מהן הפּילה לתוֹךְ העריבה אֶת שׂרוֹךְ־פּוּזמקה. חברתּה שכּנגדה לָשה בּתּוֹךְ הבּצק אֶת תּחבּוֹשת אֶצבּעה הכּוֹאָבת. השלישית היתה מַניחה למראשוֹתיה בּכל לילה אֶת העיסה התּוֹפחת. אָמנם זוֹ נשבּעה כּל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלָם, כּי שקר טפלוּ עליה: רק פּעם אַַחַת קרה אוֹתה מקרה כּזה, לכל היוֹתר – שתּי פּעמים. ולא אַשמתה היא זאת: לא היה לה כּר להניח אֶת ראשה עליו.

כּל העיר היתה כּמרקחה. יוֹנה האוֹפה התרוֹצץ כּמשוּגָע. לא הוֹעילה לוֹ ריצתוֹ. אִיש לא שלח אֶת ידוֹ אֶל עוּגוֹתיו ואִיש לא רצה גם לנגוע בּהן. אֵין לָהן תּקנה אֶלָא להשליכן לפני הכּלבים! כּךְ נאֶה וכךְ יאֶה לוֹ!

ג

ואוּלָם יוֹנה האוֹפה יוֹדע אֵת אשר לפניו. עשׂוּי הוּא לבלי־חָת. עמד וגירש מבּיתוֹ אֶת האוֹפים, אֶת הגברים עם הנשים, ולָקח לוֹ אוֹפים אחרים בּמקוֹמם. בּיוֹם השבּת ציוָה להכריז בּכל בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת, כּי מכּאן וּלהבּא ישגיח בּעצמוֹ על הנקיוֹן. מתחַייב הוּא לשלם קנס כּדי עשׂרה קרבּוֹנים לכל אשר יִמצא בּמַאפה־תנוּרוֹ אפילוּ שׂערה אֶַחָת. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ נתרבּוּ קוֹניו של יוֹנה האוֹפה. כּל בּני העיר חיפּשׂוּ שׂערוֹת בּעוּגוֹתיו, חיפְּשוּ ולא מצאוּ. ואִם מצא אָדם שׂערה אַחַת והביאה לפני יוֹנה האוֹפה, עמד זה וגירש אוֹתוֹ מבּיתוֹ. וטעם נתן למַעשׂהוּ, כּי הניחוּ אֶת השׂערה בּכוונה תּחילה, כּדי לקבּל מידוֹ אֶת עשׂרת הקרבּוֹנים אשר הבטיח. מבין הוּא מיני ערמוּמית אֵלוּ!… אָכן בּן־חַיִל הוּא יוֹנה האוֹפה ואֵין דבר נבצר ממנוּ! אֶלָא שרצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ליסרוֹ והביא עליו צרה אַחרת. פּעם אַחַת בּבּוֹקר קמוּ כּל האוֹפים אשר לוֹ, לָקחוּ אֶת תּרמיליהם על שכמם והלכוּ מבּיתוֹ. נמנוּ וגָמרוּ, שלא יֹאפוּ עוֹד אֶצלוֹ בּעד כּל הוֹן, אֶלָא אִם יוֹסיף לָהם על שׂכרם שקל אֶחָד לשבוּע ויִתּן לָהם רשוּת לילךְ לביתם לישוֹן בּלילה ולא יִשלח עוֹד אֶת ידוֹ אֶל שיניהם להכּוֹתן. טבע הוּא זה ליוֹנה האוֹפה: דבר כּי נַעשׂה ולא רוּחוֹ, מיד הוּא שוֹלח אֶת ידוֹ אֶל שיני פּוֹעליו. יוֹנה האוֹפה התקצף וחמתוֹ בּערה בּוֹ. הנשמע כּדבר הזה? הרי הוּא בּעל־הבּית זה ימים ושנים, ועדיִין לא אֵירע לוֹ, כּי בּעל־מלאכה ישמיעֵהוּ אֶת דעתּוֹ וילמדהוּ פּרק בהכּאת־שינים! על הוֹספת שׂכר הפּוֹעלים לא יֹאבה לשמוֹע כּל־עיקר. לכשיִרצה, יִמצא לוֹ אוֹפים אחרים נאִים מהם. וכי מעטים הם בּני־אָדם בּעיר, הגוֹועים בּרעב? הלךְ לבקש אוֹפים. אֵין אוֹפים. אֵין אִיש רוֹצה לָלכת אֵליו. מַה טעם? כּל האוֹפים עשׂוּ כּוּלָם אגוּדה אֶחָת. לא ילכוּ אֵליו עד שיחזיר אֵת כּל האוֹפים הקוֹדמים ועד שיקיים אֵת כל שלוֹשת התּנאים הלָלוּ: א) שקל לשבוּע. ב) שינה בּלילה בּביתם. ג)‎ לא לשלוֹח אֶת ידיו אֶל שיניהם. אַשרי עין ראתה אֶת יוֹנה האוֹפה בּשעת כּעסוֹ, כּשהיה רוֹתח ומתמַרמר וּמעַלה קצף על שׂפתיו, דוֹפק בּידיו על השוּלחָן וּמקלל קללוֹת נמרצוֹת. כּמה שׂמַחתּי לאֵידוֹ! אבל כּל זה אֵינו ולא כּלוּם. עיקר המַעשׁה יבוֹא להלן.

ד

יוֹם־קיץ חָם. זה־עתּה בְּשלוּ אבטיחים וּדלָעוֹת. התּקוּפה הזאת היא הטוֹבה בּכל תּקוּפוֹת השנה. אַחריה יבוֹאוּ הימים הנוֹראים, ימי בּכי וּדמעוֹת. אַל יחשוֹב לי אלוֹהים לעווֹן – אֵין אני אוֹהב אֶת ימי הבּכי והדמעוֹת. אוֹהב אני אֶת ימי השׂמחה. וּכלוּם יֶש לךָ ימי־שׂמחה טוֹבים מאֵלה, עֵת השוּק מתמַלא אבטיחים וּדלָעוֹת? הדלָעוֹת צהוּבּוֹת הן וריח להן כּאֶתרוֹגים. האבטיחים אדוּמים כּאֵש (מבּפנים), וחַרצנים להם שחוֹרים, וּמתוּקים הם מדבש. אִמא אֵינה מַחשיבה אֶת האבטיחים. נוֹתנת היא אֶת משפּט הבּכוֹרה לדלָעוֹת. אוֹמרת היא, כּי הדלָעוֹת יֵש בּהן כּדי שׂביעה. כּשהיא קוֹנה דלעת, היא אוֹמרת, הרי זוֹ מַספּיקה לשנינוּ לסעוּדת שני ימים, לפת שחרית, לפת צהרים וּלפת ערבּית. מָה שאֵין כּן אבטיח. האבטיח, היא אוֹמרת, אֵינוֹ ענין אֶלָא ללקקנים. ממַלא הוּא אֶת כּרסךָ מַיִם, וּשׂכרךָ יוֹצא בּהפסדךָ. סבוּרני, שטעוּת היא בּידה. אִילוּ היִיתי בּן־מלכים, היִיתי אוֹכל כּל השנה כּוּלָה רק לחם עם אבטיחים בּלבד. אֵין בּכךְ כּלוּם, שמלאים הם חַרצנים הרבּה. אבטיח הגוּן, כּשתּנַענע אוֹתֹו אֵילךְ ואֵילךְ – מיד נוֹפלים מתּוֹכוֹ כּל החַרצנים בּבת אַחַת, ואַתּה קוּם ואכוֹל ממנוּ כּכל אשר תּאַוה נַפשךָ! ואוּלָם ראוּ־נא גם ראוּ: הרבּיתי שׂיחה בּאבטיחים והסַחתּי אֶת דעתּי מעיקר המַעשׂה. פּתחתּי בּחוֹתנוֹ של אָחי אֵליהוּ, בּיוֹנה האוֹפה. חמַת־אלוֹהים ניתּכה עליו. אִיש לא פּילל, כּי אַחריתוֹ תּהיֶה מרה כּל־כּךְ. וכךְ היה מַעשׂה: יוֹשבים אָנוּ שנינוּ, אני ואִמא, ואוֹכלים פּת שחרית, לחם עם דלעת. והנה נפתּחה הדלת ונכנס אָחי אֵליהוּ וּבידוֹ חוּמש, החוּמש של אַבּא. אַחריו נגררת בּרכה אִשתּוֹ. בּידה האַחַת אוֹחזת היא צוָארוֹן של עוֹר־שוּעלים וּזנבוֹת לוֹ, וּבידה השניה – משַׁמרת של פּח. משַׁמרת מהי? מין כּלי, שמוֹציא אֶת המרק וקוֹלט אֶת האִיטריוֹת. פּני אָחי אֵליהוּ חיורים כּפני מת. פּני גיסתי בּרכה אדוּמים כּאֵש.

– חוֹתנתּי, בּאנוּ אֵליִךְ לָגוּר בּביתךְ, – אוֹמרת גיסתי בּרכה.

– אִמא, יצאנוּ נקיִים מנכסינוּ, – אוֹמר אָחי אֵליהוּ.

שניהם יוֹשבים וּבוֹכים, ואִמא עוֹזרת על־ידם. מַה קרה? האִם בּיתם עלה על המוֹקד? אוֹ גָרש גירשוּם משוּלחַן אביהם? לא זה, אַף לא זה. חוֹתנוֹ של אָחי אֵליהוּ, יוֹנה האוֹפה, עמד פּתאוֹם. כּלוֹמַר, פּשט אֶת הרגל. וּבאוּ הנוֹשים ולָקחוּ אֵת כּל אשר לוֹ והציגוּהוּ ערוֹם כּביוֹם היוָלדוֹ. מחוּט ועד שׂרוֹךְ־נַעל לקחוּ הנוֹשים, אֵת כּל הבּית פּינוּ, וגם אֶת הבּית עצמוֹ החרימוּ. ולא עוֹד, אֶלָא ששילחוּהוּ משם בּכבוֹד. כּלוֹמַר, נטלוּהוּ, אוֹתוֹ ואֶת אִשתּוֹ וּבניו, והשליכוּהוּ לאחוֹרי הדלת והמזוּזה.

–אוֹיה לי! – אוֹמרת אִמא וסוֹפקת כּפּיה. – לאָן נסתּלק כּספּוֹ? הלא עשיר היה!

ענה אָחי אֵליהוּ ואָמַר, כּי, ראשית, לא היה עשיר כּלל. ושנית… ואוּלָם כּאן נכנסת גיסתי בּרכה בּדבריו ואוֹמרת, כּי אָביה היה דווקא עשיר גָדוֹל, הלוַאי ועלה בּחלקה רק החצי מכּל הוֹנוֹ, וּמצא לָה. אֶלָא מה? חתוּנתה אָכלה אֵת כּל כּספּוֹ. חתוּנתה עלתה לוֹ בּאוֹצרוֹת זהב! אוֹהבת היא לדבּר על חתוּנתה. בּכל פּעם, כּשהיא בּאה לביתנו, אֵינךָ שוֹמע מפּיה אֶלָא על חתוּנתה בּלבד. חתוּנה כּחתוּנתה, היא אוֹמרת, לא היתה בּכל העוֹלָם! אוֹתם מיני המאַפה, שהכינוּ ליוֹם חתוּנתה, ואוֹתוֹ הבּשׂר הצלוּי, שאָכלוּ בּיוֹם חתוּנתה, ואוֹתם הרקיקים והעוּגוֹת והדוּבשניוֹת והפּשטידוֹת והלחמניוֹת וכל מיני המרקחת – עין לא ראתה!… לפי־שעה נשארה כּכלי ריק, אֵין לָה בּלתּי־אִם הצוָארוֹן עם הזנבוֹת והמשַׁמרת אשר בּידיה. כּסף הנדוּניה, שהבטיח אָביה, וַדאי שהלךְ לאִיבּוּד. אָחי אֵליהוּ עוֹד הוֹסיף עליו נוֹפךְ משלוֹ: אֵת כּל בּגדי־השבּת לָקחוּ ממנוּ, ואֶת הטלית, ואֶת הכּרים והכּסתוֹת, וגם אֶת השעוֹן בּתוֹכם. עכשיו נקי הוּא, אֵין לוֹ כּל. אִמא הרעישה עוֹלָמוֹת. הוֹי, כּי גָדוֹל אסוֹנה מנשׂוֹא! מי מילל לָה לעֵת כּזאת? הלא עד עכשיו קינאוּ בּה כּל אַנשי העיר, שזכתה לשידוּךְ אשר כּזה! אֵין זאת כּי־אִם עין רעה פּגעה בּה, אוֹ היא עצמה לא נזהרה אָז בּלשוֹנה והביאה קללה על ראשוֹ!… אִם כּךְ ואִם כּךְ, היא אוֹמרת, והרעה הזאת נגעה בּנַפשה יוֹתר מבּכוּלָם. לבוֹר שוּמן התאַותה!

– השוּמן נזל והלךְ, והבּוֹר נשאַר ריק כּשהיה. לעֵת־עתּה, בּני, שב בּביתי, עד שיִראֶה אלוֹהים בּעניֵנוּ וירחמנוּ…

כּךְ אוֹמרת אִמא וּמפנה לכלָתה אֶת מיטתה – אֶת הכּלי האֶחָד, אשר נשאַר לָנוּ לפליטה מכּל כּלי־בּיתנו.

סיפּוּר ששי: המשקה של אָחי אֵליהוּ    🔗

א

“בּעד רובּל אֶחָד – מאָה רוּבּל! מאָה רוּבּל לחוֹדש ויוֹתר יוּכל להשׂתּכּר כּל אֶחָד, אשר יִלמַד לקח בּספרנוּ, שמחירוֹ מצער: רוּבּל אֶחָד עם המשלוֹח. עוּשׁוּ־חוּשוּ! אוּצו־רוּצוּ! משכוּ וּקנוּ! כּל הקוֹדם זכה!”

מוֹדעה זוֹ קרא אָחי אֵליהוּ מעל העיתּוֹנים תּיכף כּשכּלוּ לוֹ מזוֹנוֹתיו בּבית חוֹתנוֹ. וּמזוֹנוֹתיו של אָחי אֵליהוּ כּלוּ לוֹ בּבית חוֹתנוֹ לא משוּם שכּבר עבר זמַנם. אַדרבּה. קצוֹב קצבוּ לוֹ מזוֹנוֹת לשלוֹש שנים, ולא עמד בּהם אפילוּ שלוֹשה רבעֵי שנה. משוּם מַעשׂה שהיה. תּקלה אֵירעה לחוֹתנוֹ העשיר. יוֹנה האוֹפה פּשט אֶת הרגל ויצא נקי מנכסיו. מאַיִן בּאה לוֹ כּל הרעה הזאת – כּבר סיפּרתּי לָכם תּחילה. עכשיו אֵין לי פּנאי לָשוּב וּלסַפּר לָכם אֵת כּל המַעשׂה מראשיתוֹ. עכשיו עסוּק אני מאוֹד. ידי מלאוֹת מלָאכה. טרוּד אני ומשׂתּכּר כּסף. נוֹשא אני בּעיר מין מַשקה, אשר אָחי אֵליהוּ עוֹשׂה אוֹתוֹ בּעֶצם ידיו. אֶת עשׂית המַשקה לָמַד על־פּי אוֹתוֹ הספר, שמחירוֹ רוּבּל אֶחָד ועל־ידיו אֶפשר להשׁתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש ויוֹתר. כּיוָן שקרא אָחי אֵליהוּ מעל העיתּוֹנים, כּי יש ספר כּזה בּעוֹלָם, מיד הלךְ לבית־הדוֹאַר ושלח רוּבּל אֶחָד (הרוּבּל האַחרוֹן) ושב וּבישׂר בּשׂוֹרה אֶת אִמא, שלא תּתעצב עוֹד ולא תּדאָג.

– אִמא! בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן, נוֹשענוּ! צינוֹר של פּרנסה נפתּח לנוּ, שיהיֶה שוֹפע ושוֹפע עד כּאן! (רמַז בּידוֹ על צוָארוֹ).

– וכי מַה קרה? – שוֹאֶלת אִמא. – מצאת לךָ משׂרה?

– דבר נאֶה ממשׂרה! – עוֹנה אוֹתה אָחי אֵליהוּ ועֵיניו מאִירוֹת. כּנראֶה, מתּוֹךְ רוֹב שׂמחה. אוֹמר הוּא לָה, שתּשב ותמתּין רק ימים אחָדים, עד בּוֹא הספר לידוֹ.

– אֵיזה ספר? – שוֹאֶלת אוֹתוֹ אִמא.

– ספר יחיד וּמיוּחָד! – אוֹמר לה אָחי אֵליהוּ ושוֹאלה, אִם תִּסתּפּק בּמאָה רוּבּל לחוֹדש. צחקה אִמא לדבריו ואָמרה לוֹ, כּי תּסתּפּק גם בּמאָה רוּבּל לשנה, וּבלבד שיִהיוּ קבוּעים וקיימים. ענה אָחי אֵליהוּ ואָמַר לָה, כּי מוּעטים צרכיה מאוֹד והשׂגתה קצרה. ויצא לָלכת לבית־הדוֹאַר. בּכל יוֹם וָיוֹם הוּא הוֹלךְ לבית־הדוֹאַר ושוֹאֵל לבוֹא הספר. כּבר עבר שבוּע מיוֹם ששלח אֶת הרוּבּל, והספר אֵיננוּ! לפי־שעה אָנוּ חַיִים וּזקוּקים למזוֹנוֹת. “אֵין אָדם פּוֹלט אֶת נשמתוֹ בּעל־כּרחה”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני אֵינני מבין, כּיצד אֶפשר לוֹ לאָדם לפלוֹט אֶת נשמתוֹ?

ב

בּרוּךְ שהחינוּ: הספר אִתּנוּ הוּא! כּיוָן שהגיע הספר לידינוּ, מיד ישב אָחי אֵליהוּ לקרוֹא בּוֹ. הוֹי־הוֹי, כּמה נפלָאים הדברים אשר קרא בּוֹ! כּמה מרוּבּוֹת הסגוּלוֹת, שעל־ידיהן אֶפשר להשׂתּכּר מעוֹת הרבּה! סגוּלָה בּדוּקה וּמנוּסה להשׂתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש על־ידי עשׂית כּל מיני דיוֹ משוּבּחים. סגוּלָה בּדוּקה וּמנוּסה להשׁתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש על־ידי עשׂית משחָה טוֹבה וּשחוֹרה לנעלים. סגוּלָה בּדוּקה וּמנוּסה להשׂתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש על־ידי הברחת עכבּרים, פּישפּשים, מַקקים וּשאָר מיני שרצים וּרמשׂים. סגוּלָה בּדוּקה וּמנוּסה להשׂתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש ויוֹתר על־ידי עשׂית כּל מיני ליקרים, יֵינוֹת מתוּקים, לימוֹנַאדה, מי־סוֹדה, קבס ועוֹד כּמה וכמה מַשקאוֹת טוֹבים וערבים, שנמכּרים בּזוֹל.

אָחי אֵליהוּ הניח אֵת כּל הסגוּלוֹת הרבּוֹת וּבחר מכּוּלָן אֶת האַחרוֹנה. טעמוֹ ונימוּקוֹ עמוֹ. ראשית, משוּם שאֶפשר להשׂתּכּר על־ידיה יוֹתר ממאָה רוּבּל לחוֹדש. הלא כּךְ כּתוּב וּמפוֹרש בּספר. ושנית, משוּם שמלָאכה נקיה וקלה היא, ואֵינךָ צריךְ ללכלךְ ידיךָ בּדיוֹ וּבמשחת־נעלים וּלטמא אֶת נַפשךָ בּעכבּרים, בּפישפּשים, בּמַקקים וּבשאָר שרצים וּרמשׂים. אֶלָא מה? צריכים אָנוּ לברר תּחילָה: בּאֵיזה מַשקה מן המַשקאוֹת נבחר? ליקרים ויֵינוֹת מתוּקים טעוּנים אוֹצרוֹת רוֹטשילד. לימוֹנַאדה וּמי־סוֹדה אַף הם אֵינם נַעשׂים בּידים, אֶלָא בּמכוֹנה, בּמין אֶבן, שעוֹלָה בּדמים מרוּבּים. לא נשאַר לפנינוּ אֶלָא דבר אֶחָד: קְבַס! קבס זה מין מַשקה הוּא, שעוֹלה בּזוֹל ורוֹב הציבּוּר יכוֹל לעמוֹד בּוֹ. הכּל צריכים לקבס. וּבּפרט בּימוֹת החַמה הלָלוּ. על־ידי קבס – דבר זה גָלוּי לרבּים – נתעשר בּעירנוּ בּרוּךְ הקבסוֹני עוֹשר גָדוֹל. מוֹכר הוּא אֶת קבסוֹ בּבקבּוּקים, וּכבר יצאוּ לוֹ מוֹניטין בּכל העוֹלָם. מַעלָה יתירה נוֹדעת לקבסוֹ של בּרוּךְ, שיוֹרה הוּא מן הבּקבּוּק כּחץ. מַה פּשר יריה זוֹ וּמַה סיבּתה – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. סוֹד זה גָלוּי לברוּךְ הקבסוֹני בּלבד. משערים, כּי מַניח הוּא לתוֹכוֹ מין דבר, שדרכּוֹ לירוֹת. יש אוֹמרים: צימוּק. ואחרים אוֹמרים: כּישוּת. אִם כּךְ ואִם כּךְ – הכּל מוֹדים, שחמדה גנוּזה היא לברוּךְ הקבסוֹני. כּיוָן שימוֹת החַמה מַגיעים, אֵין גבוּל לפדיוֹנוֹ. מאַסף הוּא ממוֹן כּחוֹל הים!

הקבס שלָנוּ, שאָחי אֵליהוּ עוֹשׂה על־פּי הספר, אֵינוֹ דוֹמה לקבסוֹ של בּרוּךְ ואֵינוֹ יוֹרה כּמוֹהוּ. הקבס שלָנוּ מַשקה אַחר הוּא. כּיצד הוּא נַעשׂה – לא אוּכל לפרש לכם. אָחי אֵליהוּ אֵינוֹ מַניח לאִיש לָגשת אֵליו בּשעת עשׂיתוֹ. כּי יוֹצק הוּא מַיִם לתוֹכוֹ – דבר זה אָנוּ רוֹאִים בּעֵינינוּ. ורק כּשהוּא מַגיע לעֶצם עשׂיתוֹ, הריהוּ מתיחד עמוֹ בּקיטוֹנה האָפל של אִמא ונוֹעֵל אֶת הדלת אַחריו. לא אני, לא אִמא ולא גיסתי בּרכה – אַף אֶחד מאִתּנוּ לא זכה עדיִין לראוֹתוֹ בּשעת מַעשׂה. ואוּלָם אִם תּבטיחוּני בּהן־צדקכם, כּי סוֹד כּמוּס יִהיֶה עמכם, אגלה לָכם בּלחישה, מַה טיבוֹ של מַשקה זה וּמַה צפוּן בּתוֹכוֹ. הלא יוֹדע אני מַה הוּא מכין תּחילה. בּמַשקה זה אַתּם מוֹצאיִם קליפּה של לימוֹן, נוֹפת־צוּפים, מין דבר שקוֹראׅים קרימוֹרטארטארוּם וטעמוֹ כּטעם חוֹמץ, והשאָר – מַיִם. המַיִם מרוּבּים בּוֹ יוֹתר משאָר המינים. כּלל גָדוֹל הוּא: מַרבּה מַיִם, מַרבּה קבס. אֵת כּל המינים הלָלוּ בּוֹחשים יפה בּמַקל פּשוּט העשׂוּי לכךְ, והמַשקה יוֹצא מאֵליו. אַחַר־כּךְ יוֹצקים אֶת הקבס לתוֹךְ כּד גָדוֹל וּמטילים לתוֹכוֹ חתיכת קרח. הקרח עיקר הוּא כּאן. בּאֵין קרח לא יִצלח כּל המַשקה למאוּמה. דבר זה אני אוֹמר לָכם לא מפּי הספר, אֶלָא מפּי הנסיוֹן. פּעם אַחַת טעמתּי מעט קבס בּלא קרח, והיִיתי כּטוֹעֵם אֶחָד מששים בּגיהינוֹם. כּסבוּר היִיתי, כּי בּא קצי!

ג

כּשהוּכנה חבית הקבס הראשוֹנה, נמנוּ וגָמרוּ, כּי אני אֶשׂא אֶת הקבס בּחוּץ למכירה. שאִם לא אני, מי יִשׂאֵהוּ? אָחי אֵליהוּ לא יטפּל בּמלָאכה זוֹ – לא לפי כּבוֹדוֹ היא. הלא בּעל־אִשה הוּא. ואִמא – לא כּל־שכּן. הן לא נַעשׂה אֶת אִמנוּ כּתגרנית, שתּהא עוֹברת בּרחוֹבה של עיר, אוֹחזת כּד בּידה וּמַכרזת: “קבס, קבס! יהוּדים, קנוּ קבס!” הוה אוֹמר, כּי המלָאכה הזאת לא נוֹצרה אֶלָא בּשבילי. כּששמַעתּי בּשׂוֹרה זוֹ, חָיתה רוּחי. אָחי אֵליהוּ התחיל ללמדני פּרק בּמכירת קבס. בּידי האַחַת אני צריךְ לאחוֹז אֶת הכּד בּחבל הקשוּר בּוֹ, וּבידי השניה אֶשׂא אֶת הכּוֹס. וּכדי שירגישוּ בּי עוֹברים ושבים, אני צריךְ להרים אֶת קוֹלי בּזמרה וּלהכריז בּרחוב אֶת הדברים האֵלה:

מַשְׁקֶה קַר, יְהוּדִים!

כָּל כּוֹס וְכוֹס בִּפְרוּטָה!

רִפְאוּת יִהְיֶה לִלְבַבְכֶם

וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֵיכֶם!

כּבר אָמַרתּי לָכם פּעם אַחַַת, כּי קוֹלי קוֹל נאֶה, קוֹל סוֹפּראנוֹ, שבּא לי בּירוּשה מאֵת אָבי עליו השלוֹם. הרימוֹתי אֶת קוֹלי בּזמר נעים, וּמתּוֹךְ שקידתי היתירה סירסתּי אֶת הפּסוּקים, המסוּרים לי מפּי אָחי אֵליהוּ, והפכתּים ראשם למַטה וסוֹפם למַעלה:

יְהוּדִי קַר בִּפְרוּטָה!

כָּל כּוֹס וְכוֹס רְפוּאָה!

מַשְׁקֶה יִהְיֶה לִלְבַבְכֶם

וְקִשּׁוּי לְגַרְגְּרוֹתֵיכֶם!…

אֵינני יוֹדע: אׅם זמרתי נעמה כּל־כּךְ לאָזני הבּריוֹת, אוֹ שהמַשקה עצמוֹ היה טוֹב ונעים, אוֹ אֶפשר חוֹם היוֹם גָדוֹל היה מנשׂוֹא – ואוּלָם אֶת הכּד הראשוֹן מכרתּי בּמשךְ חצי שעה, וּכשחָזרתּי לביתנוּ, הבאתי בּידי כּמעט חמשה זהוּבים. אָחי אֵליהוּ מסר אֶת המעוֹת לידי אִמא, ולי מזג תּיכף כּד שני. אָחי אֵליהוּ אָמַר, כּי אִם אַספּיק לילךְ ולָשוּב בּמשךְ היוֹם חָמש אוֹ שש פּעמים, נשׂתּכּר לחוֹדש מאָה רוּבּל בּדיוּק. עכשיו טלוּ אַרבּע שבּתוֹת מימי החוֹדש – וידעתּם, כּמה אָנו מוֹציאים על המַשקה הזה וכמה אָנוּ מַרויחים. המַשקה הזה כּמעט כּוּלוֹ ריוַח. עוֹלה הוּא לָנוּ בּזוֹל גָדוֹל, כּמעט בּלא־כלוּם. מוֹציאים אָנוּ כּסף רק על הקרח בּלבד. לפיכךְ חַייבים אנחנוּ למַהר ולמכּוֹר אֵת כּד הקבס כּל עוֹד לא יִמַס הקרח, כּדי שהחתיכה האַחַת תּשמש גם להכּד השני, וגם להשלישי, וגוֹמר. וּמטעם זה אני צריךְ להיוֹת זריז בּהליכתי, בּשׂאתי אֶת הכּד בּידי, היינוּ: צריךְ אני לָרוּץ. בּרוּצי –רצים אַחרי המוֹן נערים וּשקצים, כּוּלָם בּחבוּרה. אני רץ והם רצים. אני שר והם סוֹנטים בּי ושרים עמי. אבל אֵין אני חוֹשש להם וּלשירתם. מתכּוון אני למַהר ולמכּוֹר אֶת כּדי ולָרוּץ הבּיתה וּלמַלאוֹ שוּב. כּמה מעוֹת הכנַסתּי בּיוֹם הראשוֹן – אֵין אני יוֹדע. יוֹדע אני רק אֶת זה, כּי אָחי אֵליהוּ וגיסתי בּרכה ואִמא הפליגוּ בּשבחי מאוֹד. לפת ערבּית נתנוּ לי חתיכת דלעת וחתיכת אבטיח וּשני שזיפים על־גבּיהן. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר קבס. אֶת הקבס אָנוּ שוֹתים כּוּלָנוּ כּמַיִם. לפני שנתי מַציעה לי אִמא אֶת משכּבי על הקרקע ושוֹאֶלת אוֹתי, אִם חָש אני בּרגלי חָלילה? אָחי אֵליהוּ צוֹחק לָה. אוֹמר הוּא עלי, כּי נַער כּמוֹני לא יחוּש בּרגליו לעוֹלָם.

– בּוַדאי! – אוֹמר אָני. – וּראָיה לדבר: אִם רצוֹנכם בּכךְ, אֶטוֹל תּיכף אֶת הכּד ואֵלךְ בּחצי הלילה.

כּוּלָם ממַלאים צחוֹק פּיהם לשמע גבוּרתי. ורק בּעֵיניה של אִמא אני רוֹאֶה דמעוֹת מתנוֹצצוֹת. ואוּלָם כּלל זה הלא ידוּע הוּא מכּבר: דרכּה של אֵם להוֹרִיד דמעוֹת. הגידוּ־נא לי, בּבקשה מכּם: כּל האִמות אַף הן בּוֹכוֹת תּמיד כּאִמי?

ד

ההצלָחָה מאִירה לָנוּ פּניה מכּל העברים! כּל יוֹם ויוֹם חַמתוֹ מרובּה משל חברוֹ. אֵש לוֹהטת בּאַויר העוֹלָם. בּני־אָדם גוֹועים בּחוֹם. תּינוֹקוֹת מתעלפים בּראש כּל חוּצוֹת. אִילמלא מעט הקבס, היוּ כּוּלָם נשׂרפים בּהבל החוֹם. חוֹזר אני עם הכּד לביתנוּ עֶשׂר פּעמים בּיוֹם, בּלא גוּזמה! אָחי אֵליהוּ מציץ בּעין אַחַת לתוֹךְ החָבית ואוֹמר, כּי כּבר הגיע זמַן קריאַת שמע של שחרית. כּוונתוֹ, כּי המַשקה פּוֹחת והוֹלךְ. נמלךְ אָחי אֵליהוּ וּמצא עֵצה. עמד ויצק לתוֹךְ החָבית עוֹד כּמה דליים של מַיִם. בּעֵצה זוֹ כּבר קידמתּיו אָני. אֶת חטאַי אני מַזכּיר היוֹם: הרבּה פּעמים כּבר עשׂיתי מַעשׂה. בּכל יוֹם וָיום אני סר בּדרךְ־הילוּכי לבית שכנתּנוּ פּסי ונוֹתן לה לטעוֹם כּוֹס אַחַת מן המַשקה שלָנוּ. לבעלה, למֹשה הכּוֹרךְ, אני נוֹתן שתּי כּוֹסוֹת. אִיש טוֹב הוּא. וגם להילָדים אני נוֹתן קבס – כּוֹס לכל אֶחָד. יֵדעוּ־נא גם הם אֶת טיבוֹ של המַשקה, אשר אָנוּ עוֹשׁים בּידינוּ. וגם להדוֹד העיור אני מַשקה כּוֹס קבס. משוּם רחמנוּת: עלוּב זה בּעל־מוּם הוּא. אֵת כּל מַכּירי וּמיוּדעי אני מהנה בּקבס. חינם אֵין כּסף. וּכדי שלא אָבוֹא לידי הפסד, אני ממַלא את החָסר בּמַיִם. בּמקוֹם כּוֹס אַחַת של קבס, שאני נוֹתן חינם, יוֹצק אני לתוֹךְ הכּד שתּי כּוֹסוֹת מַיִם. ואַף בּביתנוּ נוֹהגים לעשׂוֹת כּךְ. למשל: אָחי אֵליהוּ שתה כּוֹס קבס, מיד הוּא יוֹצק מַיִם תּחתּיה. והצדק עמוֹ. אָדם חָס על ממוֹנוֹ, ואפילוּ על פּרוּטה אֶחָת. גיסתי בּרכה שתתה כּוֹסוֹת אחָדוֹת של קבס (אוֹהבת היא אֶת הקבס של אָחי אֵליהוּ בּכל לבבה וּבכל נַפשה!), מיד היא יוֹצקת מַיִם תּחתּיהן. אִמא טוֹעֶמת לפעמים כּוֹס קבס (אֶת אִמא צריכים לשדל עד שתּטעם), מיד יוֹצקים מַיִם תּחתּיה. בּקיצוּר, אפילוּ טיפּה אַחַת של קבס אֵין אָנוּ מוֹציאׅים לבטלה, ואָנוּ משׂתּכּרים, בּרוּךְ השם, ממוֹן הרבּה. אִמא התחילה מסַלקת אֶת חוֹבוֹתיה. פּדתה כּמה וכמה כּלי־בית, שהיוּ נתוּנים בּמַשכּוֹן. בּביתנוּ נראוּ כּיסא ושוּלחָן. בּימי השבּת מוּכנים לָנוּ בּשׂר ודגים וחַלת־סוֹלת. לי הבטיחוּ לקנוֹת, אִם יִרצה השם, נעלים חדשוֹת ליוֹם טוֹב. כּסבוּר אני, כּי אֵין אָדם מאוּשר בּאָרץ כּמוֹני!

ה

מי נביא ויחוּש עתידוֹת, כּי תּאָרע לָנוּ תּקלה נוֹראה והמַשקה שלָנוּ יִפּסל לשתיה ולא תּהיֶה לוֹ תּקנה אֶלָא לשפכוֹ אֶל הבּיבים! ולא עוֹד, אֶלָא שחַייב אני לברךְ על הנס, שלא נתפּסתּי על־ידיו למַלכוּת! וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה. פּעם אַחַת נכנַסתּי עם כּדי, כּמנהגי תּמיד, לבית שכנתּנוּ פּסי. כּל בּני־החבוּרה שתוּ מן הקבס אִיש כּוֹסוֹ, וגם אני שתיתי עמהם. אַחרי שחישבתּי וראִיתי, כּי חָסוֹר תּחסַרנה לי בּעֵרךְ שתּים עֶשׂרה כּוֹסוֹת מַשקה, יצאתי אֶל הפּרוֹזדוֹר, בּמקום שחבית המַיִם עוֹמדת שם. כּפי הנראֶה, טעיתי בּחשכה ונתקלתּי בּגיגית הכּביסה, שבּה מכבּסת שכנתּנוּ פּסי אֶת בּגדי־הלָבן, ושאַבתי מתּוֹכה כּדי חמש עֶשׂרה אוֹ עֶשׂרים כּוֹסוֹת וּמילאתי אֶת הכּד ויצאתי לרחוֹבה של עיר והרימוֹתי אֶת קוֹלי בּזמר חדש, אשר אני עצמי חיבּרתּיו:

הוֹי כָּל־צָמֵא, לְכוּ לַקְּבַס –

מַה־קַּר וְטוֹב הַמַּשְׁקֶה!

יִשְׁתֶּה אָב, גַּם בֵּן וָבַת,

וְגַם לַנָּשִׁים אַשְׁקֶה!…

עמד לידי אַחַד היהוּדים, שילם לי אֶת פּרוּטתוֹ וציוָה אוֹתי למזוֹג לוֹ כּוֹס קבס. שתה היהוּדי אֶת הכּוֹס עד תּוּמה ועיקם אֶת פּניו.

– ילד! מַה טיבוֹ של מַשקה זה אשר בּכדךָ?

אני אֵיני חוֹשש לדבריו ואֵיני פּוֹנה אֵליו. אֵין לי פּנאי. על ידי עוֹמדים עוֹד שני יהוּדים ומַמתּינים, שאֶמזוֹג לָהם אֶת כּוֹסם. האֶחָד גוֹמע חצי הכּוֹס, השני גוֹמע רק אֶת השליש. שניהם משלמים, עוֹמדים ויוֹרקים וּפּוֹנים והוֹלכים לדרכּם. השלישי מַגיש אֶת הכּוֹס אֶל שׂפתיו, טוֹעֵם ואוֹמר לי, כּי ריח של סַבּוֹן נוֹדף מן המַשקה, וטעמוֹ, כּמדוּמה לוֹ, מלוּח. הרביעי מציץ על הכּוֹס ומַחזירה לידי ושוֹאלני:

– מה זה בּכדךָ?

– מין מַשקה, – אני אוֹמר. – מַשקה צוֹנן.

– מַשקה צוֹנן? – אוֹמר הוּא לי. – לא מַשקה צוֹנן, אלא מַשקה צוֹחן.

עוֹד אֶחָד נגש אֵלי, טוֹעֵם מעט ושוֹפךְ אֶת כּל הכּוֹס אֶל פּני. עוֹד רגע – וּסביבי מתאַספים המוֹני יהוּדים, אנשים ונשים וטף. כּוּלָם עוֹמדים בחבוּרה, מדבּרים, מנַענעים ידיהם ורוֹגשים. ראה השוֹטר, כּי יהוּדים נאספים, מיד קרב אַף הוּא ושאל: מה קרה פּה? סיפּרוּ לוֹ אֶת המַעשׂה. עמד והציץ לתוֹךְ כּדי וציוָה אוֹתי, כּי אֶמזוֹג לוֹ כּוֹס אֶחָת. מזגתּי לוֹֹ כּוֹס קבס. גָמַע ממנה השוֹטר וירק ונתמַלא חימה.

– היכן לקחתּ מי־שוֹפכים אֵלוּ? – הוּא שוֹאֵל אוֹתי.

– כּל זה מפּי הספר הוּא, – אני אוֹמר לוֹ. – מַעשׂה ידי אָחי. אָחי עצמוֹ עוֹשׂה אֶת זה.

– מי הוּא אָחיךָ? – הוּא שוֹאֵל אוֹתי.

– אָחי אֵליהוּ, – אני אוֹמר לוֹ.

– מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא אֵליהוּ? – הוּא שוֹאֵל אוֹתי.

– אַל תּלעז, יקטן שכּמוֹתךָ, על האָח שלָךְ! – אוֹמרים לי כּמה וכמה יהוּדים בּבת אֶחָת. קם שאוֹן בּרחוֹֹב והיתה מהוּמה. בּכל רגע ורגע בּאוֹת פּנים חדשוֹת. השוֹטר אוֹחזני בּידי וּמתכּוון להוֹליךְ אוֹתנוּ (אוֹתי ואֶת הכּד) לבית המשטרה. השאוֹן גָדל עוֹד יוֹתר. “יתוֹם הוּא זה, יתוֹם עלוּב!” – שוֹמע אני קוֹלוֹת מדבּרים מכּל העברים. לבּי חָש לי, כּי נפלתּי בּפּח. מַבּיט אני על הקהל העוֹמד סביבי, כּאָדם האוֹמר: “יהוּדים, רחמוּ עלי!”… הלָלוּ רוֹצים לתקוֹע מַטבּע לתוֹךְ יד השוֹטר. השוֹטר אֵינוֹ מקבּל. עמד כּנגדי יהוּדי זקן, שעֵיניו עֵיני־גנב, ואָמַר לי בּלשוֹן־הקוֹדש:

– מוֹטיל! קח אֶת היד מן היון ושׂא אֶת הרגלים וּברח!

שוֹמט אני אֶת ידי, נוֹשׂא אֶת רגלי ונמלָט על נַפשי. אני פּוֹרץ לביתנוּ כּל עוֹד נשמתי בּי.

– אַיֵה הכּד? – שוֹאלני אָחי אֵליהוּ.

– בּמשטרה! – אני עוֹנה ונוֹפל אֶל אִמא בּבכי־תמרוּרים.

סיפּוּר שביעי: מבּוּל של דיוֹ    🔗

א

חַיֵיכם, שהיִיתי שוֹטה מאֵין כּמוֹני! כּסבוּר היִיתי, כּי בּשביל שמכרתּי קבס שאֵינוֹ מהוּגָן, כּבר חייבתּי אֶת ראשי למַלכוּת! לא היה ולא כּלוּם. פּחד־שוא פּחדתּי. וכי יֶנטה זוֹ, שעברה עבירה בּפרהסיה וּמכרה חֵלֶב בּמקוֹם שוּמן של אַוָזים, הוּתּרה לָה? אוֹ גדליה הקצב עצמוֹ כּלוּם לא האכיל אֶת העיר בּשׂר־טריפה כּל השנה כּוּלָה? כּךְ אוֹמרת שכנתּנוּ פּסי וּמַטיפה נטפי תּנחוּמים על לב אִמא. נפלָאִים בּעֵינַי דרכי אִמא! על כּל דבר קל שבּקלים היא מצטעֶרת. וּלפיכךְ חיבּה יתירה נוֹדעת ממני לאָחי אֵליהוּ. אָחי אֵליהוּ עשׂוּי תּמיד לבלי־חָת. רוּחוֹ לא נפלה בּקרבּוֹ גם אַחרי שנכשלנוֹּ בּקבס. ספר יֶש לוֹ – וטוֹב לוֹ. ספר קנה לעצמוֹ ושילם רוּבּל בּמחירוֹ. שם הספר: “בּעד רוּבּל אֶחָד – מאָה רוּבּל”. כּל הימים הוּא יוֹשב וּמעיין בּוֹ ולוֹמדוֹ בּעל־פּה. בּספר זה אַתּה מוֹצא הרבה סגוּלות לאֵין מספּר, שעל־ידיהן אֶפשר להשׂתּכּר כּסף. אָחי אֵליהוּ כּבר לָמַד אֶת כּוּלָן. יוֹדע הוּא, כּיצד עוֹשׂים דיוֹ, כּיצד עוֹשׂים משחָה לנעלים, כּיצד מַבריחים עכבּרים, פּישפּשים, מַקקים וּשאָר מיני שרצים וּרמשׂים. אוֹמר הוּא לָגשת תּחילה לעשׂית דיוֹ. דיוֹ, הוּא אוֹמר, מין משוּבּח הוּא, שמַתּן־שׂכרוֹ בּצדוֹ. הכּל צריכים לדיוֹ. הכּל מלמדים ידיהם לכתּוֹב. וּכבר ניסה לשאוֹל אֶת יוּדיל הכּוֹתבן, כּמה כּסף הוּא מוֹציא על דיוֹ? אָמַר לוֹ: הוֹן עצוּם! יוּדיל זה אוּמנוּתוֹ בּכךְ. יֶש לוֹ בּוַדאי ששים נערוֹת, שהוּא מלמדן אֶת תּוֹרת הכּתיבה. נערים אֵינם לוֹמדים אֶצלוֹ. מתיראים הם מפּּניו. מַכּה הוּא בּשעת הלימוּד. דרכּוֹ להכּוֹת בּסַרגל על ידיהם של תּלמידיו. אֶת הנערוֹת אֵין נוֹהגים להכּוֹת. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר – להלקוֹת. צר לי מאוֹד, שלא נוֹלדתּי נַערה. משוּם כּמה טעמים. ראשית, היִיתי פּטוּר מאמירת קדיש אַחרי אָבי עליו השלוֹם. קדיש זה כּבר יצא מאפּי והיה לי לזרא. בּכל יוֹם ויוֹם אני חוֹזר על דבר אֶחָד. וּמלבד זאת, אִילוּ היִיתי נַערה, היִיתי חָפשי מתּלמוּד־תּוֹרה. עכשיו אני שוֹהה בּתלמוּד־תּוֹרה כּחצי היוֹם. תּוֹרה מלמדים לי שם מעט מאוֹד, בּקצה המַזלג. וּכנגד זה חוֹלקים לי מַכּוֹת־לחי בּעין יפה. כּסבוּרים אַתּם, שמַכּוֹת־לחי אֵלוּ אני מקבּל מידי הרב? דווקא מידי הרבּנית. פּסוּל מצאה בּי, שאני מטפּל תּמיד בחתוּלה! כּדאי היה לָכם לראוֹת אֶת חתוּלָתה של זוֹ – בּריה עלוּבה. כּל הימים רעֵבה היא. מיללת היא בּחשאי, בּקוֹל־בּוֹכים, כּאָדם להבדיל. יללתה וקוֹל־בּכיה עד הנפש יגיעוּ! והלָלוּ – אֵין כּל רחמים בּלבּם. מה עוול ראוּ בּה? כּיוָן שהיא מתקרבת אליהם להריח בּהם, מיד הם נוֹתנים עליה בּקוֹל: כּלךְ! – עד שזוֹ נמלטת כּל־עוֹד נַפשה בּה. הלָלוּ אֵינם נוֹתנים אוֹתה להרים ראש בּפניהם. לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה והחתוּלה נתעלמה פּתאוֹם מן העין ולא נראתה עוֹד. כּסבוּר היִיתי, כּי נפחה נַפשה חָלילה. לבסוֹף נתגלָה הדבר, כּי המליטה חתוּלים קטנים. ואוּלָם חוֹזר אני למַעשׂה הדיוֹ של אָחי אֵליהוּ.

ב

אָחי אֵליהוּ אוֹמר, כּי עכשיו נשתּנוּ סדרי עוֹלָם ואֵינם כּמוֹ שהיוּ לפנים. לפנים, הוּא אוֹמר, כּשהיוּ עוֹשׂים דיוֹ, היו קוֹנים עפצים, מנַפּּצים אוֹתם לרסיסים, מבשלים אוֹתם על האֵש וּמטילים קנקנתּוֹם לתוֹכם. וּכדי שתּהא הדיוֹ מַברקת, הוֹסיפוּ עליה גם חתיכת סוּכּר. והיתה התּכוּנה רבּה מאוֹד. מַה שאֵין כּן עכשיו. עכשיו, הוּא אוֹמר, הוּקלה המלָאכה מאוֹד. נכנס אני, הוּא אוֹמר, לבית־המרקחת וקוֹנה לי שם בּקבּוּק גליצרין וּמיני סַממנים העשׂוּיים לדבר, מערבּב אוֹתם בּמַיִם, מַרתּיחָם על האֵש –והדיוֹ יוצאת מאֵליה. כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ. וּמיד הלךְ לבית־המרקחת והביא משם מלוֹא חָפניו סַממנים וּבקבּוּק מלא גליצרין. אַחַר־כּךְ נכנַס לקיטוֹנה האָפל של אִמא, סגר אַחריו אֶת הדלת ועשׂה שם אֶת מַעשׂהוּ בּצינעה. מה עשׂה שם – אֵיני יוֹדע. סוֹד כּמוּס הוּא זה. כּל מַעשׂיו של אָחי אֵליהוּ נַעשׂים בּצינעה וכל דבר סוֹד כּמוּס הוּא לוֹ. למשל: כּשהוּא צריךְ לאמוֹר לאִמא, כי תּתּן לוֹ אֶת העלי מן המַכתּש, הריהוּ קוֹרא אוֹתה לקרן־זוית ואוֹמר לָה שם בּלחש: “אִמא, אֶת העלי מן המַכתּש!”… אֶת הסַממנים והגליצרין בּחַש יחד בּסיר גָדוֹל (סִיר חָדש קנה). אֶת הסיר שָׁפת בּתּנוּר ואָמַר לאִמא בּלחש, כּי תּרתּק אֶת דלת הבּית. כּוּלָנוּ סבורים היִינוּ, כּי דבר היוֹצא מגדר הרגיל עוֹמד להתרחש בּבּית. אִמא הציצה בּכל רגע על התּנוּר. חוֹששת היתה, כּפי הנראֶה, שמא יפּוֹל התּנוּר תּחתּיו. אַחַר־כּךְ גילגלוּ לתוֹךְ הבּית אֶת החָבית, שנתרוֹקנה מן הקבס. אַחַר־כּךְ הוֹציאוּ בּחשאי אֶת הסיר מתּוֹךְ התּנוּר ויצקוּ בּחשאי אֵת כּל התּערוֹבת אֶל תּוֹךְ החָבית. אַחַר־כּךְ התחילוּ יוֹצקים מַיִם אֶל תּוֹךְ החָבית. כּשמלאה החָבית עד חציה, אָמַר אָחי אֵליהוּ: “די!” והלךְ לעיין בּספר. עיֵין בּספר וּפקד בּלחש, כּי יבִיאוּ לוֹ עֵט חָדש וגליוֹן נייר לָבן. “גלָיוֹן העשׂוּי לכתיבת בּקשוֹת”, – לָחַש לאִמא על אָזנה. הביאוּ לוֹ עֵט וּנייר. טבל אֶת העֵט בּחָבית וכתב על הנייר הלָבן כּתיבה יפה וּמסוּלסלת, שזנב משתּלשל בּסוֹפה. הגיש אֶת הכּתוּב תּחילה לאִמא, אַחַר־כּךְ לגיסתי בּרכה. הציצוּ שתּיהן על הנייר ואָמרוּ פּה אֶחָד:

– הרי זה כּוֹתב!

תּיכף לזה חָזרוּ שוּב אֶל המלָאכה הקוֹדמת. אַחרי שיצקוּ עוֹד כּמה דליים של מַיִם, הרים אָחי אֵליהוּ אֶת ידוֹ למַעלה ואָמַר: “די!” ושוּב טבל אֶת העֵט בּחָבית, ושוּב כּתב כּתיבה יפה וּמסוּלסלת על הנייר הלָבן, ושוּב הגיש אֶת הכּתוּב תּחילה לאִמא ואַחַר־כּךְ לגיסתי בּרכה. ושוּב הציצוּ שתּיהן על הנייר ואָמרוּ פּה אֶחָד:

– הרי זה כּוֹתב!

וכךְ חָזרוּ חלילה, עד שנתמַלאה החָבית כּוּלָה, ולא היה בּה עוֹד מקוֹם לָצקת מַיִם. הרים אָחי אֵליהוּ אֶת ידוֹ למַעלָה ואָמַר: “די!” וכוּלָנוּ ישבנוּ אֶל השוּלחָן לסעוֹד פּת שחרית.

ג

כּשגָמַרנוּ סעוּדתנוּ, עמַדנוּ כּוּלָנוּ לָצקת אֶת הדיוֹ אֶל תּוֹךְ הבּקבּוּקים. שפעת בּקבּוּקים הביא אָחי אֵליהוּ מן השוּק, בּקבּוּקים שוֹנים למיניהם. בּקבּוּקים גדוֹלים וּבקבּוּקים קטנים. בּקבּוּקים שנתרוֹקנוּ מיין, בּקבּוּקים שנתרוֹקנוּ משכר, בּקבּוּקים שנתרוֹקנוּ מקבס וּבקבּוּקים סתם. וגם פּקקים קנה, פּקקים ישנים שנמכּרים בּזוֹל. וּמַשפּךְ הביא ונַטלָה חדשה לשאוֹב בּה אֶת הדיוֹ מן החָבית ולָצקת מתּוֹכה אֶל הבּקבּוּקים. כּאן לָחַש שוּב על אוֹזן אִמא, כּי תּרתּק אֶת הדלת. וכוּלָנוּ קרבנוּ אֶל המלָאכה. מלָאכה זוֹ עשׂינוּ אַרבּעתּנוּ בּסדר נאֶה, אִיש בּמקצוֹעוֹ המיוּחָד לוֹ. גיסתי בּרכה הדיחה אֶת הבּקבּוּקים בּמַיִם וּמסרה אוֹתם לידי אִמא. אִמא הציצה לתוֹךְ כּל בּקבּוּק וּבקבּוּק וּמסרה אוֹתוֹ לידי. אני היִיתי מצוּוה ועוֹמד לתקוֹע אֶת המַשפּךְ לתוֹךְ פּי הבּקבּוּק, לאחוֹז אֶת המַשפּךְ בּידי האַחַת ואֶת הבּקבּוּק בּידי השניה. ואָחי אֵליהוּ בּחר לוֹ אֶת עֶצם המלָאכה: לשאוֹב בּנַטלָה מתּוֹךְ החָבית ולָצקת אֶת הדיוֹ אֶל הבּקבּוּק דרךְ המַשפּךְ. מלָאכה נחמדה מאוֹד, נעימה וקלה. ורק חסרוֹן אֶחָד בּה: אֵינה נקיה בּיוֹתר. מטפּל אַתּה בּדיוֹ ואַתּה מלכלךְ בּה אֶת אֶצבּעוֹתיךָ, אֶת ידיךָ, אֶת חוֹטמךָ, אֶת כּל פּניךָ. שנינוּ, אני ואָחי אֵליהוּ, פּנינוּ השחירוּ כּל־כּךְ, עד כּי נדמינוּ לשדים העוֹלים משחת. זוֹ לי הפּעם הראשוֹנה, שאני רוֹאֶה אֶת אִמא צוֹחקת. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר גיסתי בּרכה – זוֹ כּמעט נתפּקעה מצחוֹק. דעתּוֹ של אָחי אֵליהוּ אֵינה נוֹחָה מזה, שצוֹחקים עליו. גָעַר בּנזיפה בּגיסתי בּרכה וּשאָלָה: לצחוֹק מַה זה עוֹשׂה? צחקה עוֹד יוֹתר. כּעס אָחי אֵליהוּ וחמתוֹ בּערה בּוֹ. עמדה גיסתי בּרכה כּנגדוֹ וצחקה בּקוֹל רם. בּכל רגע ורגע היא מתפּתּלת כּוּלָה והשבץ אוֹחזה מרוֹב צחוֹק. עד שהתערבה אִמא בּדבר וּביקשה ממנה, כּי תּחדל לצחוֹק, ולָנוּ אָמרה, כּי נרחַץ פּנינוּ בּמַיִם. ואוּלָם אָחי אֵליהוּ אֵין שעתוֹ פּנוּיה לרחיצה. כּוּלוֹ נתוּן לבּקבּוּקים. כּבר אָפסו כּל הבּקבּוּקים. אֵין בּקבּוּקים! אֵיפה יִקח עוֹד בּקבּוּקים? קוֹרא הוּא אֶת גיסתי בּרכה לקרן־זוית, נֹותן מעוֹת לידה ולוֹחש לָה על אָזנה, כּי תּלךְ ותקנה עוֹד בּקבּוּקים. שמעה גיסתי בּרכה אֶת דבריו, הציצה אֶל פּניו – ונתנה קוֹלה בּצחוֹק. כּעס אָחי אֵליהוּ וקרא לאִמא ולָחַש גם לָה אֶת הסוֹד. הלכה אִמא לקנוֹת בּקבּוּקים, ואנחנוּ עמַדנוּ שוּב לָצקת מַיִם אֶל תּוֹךְ החָבית. דבר המוּבן מאֵליו, שאָנוּ יוֹצקים מַיִם לא בּבת אַחת, אֶלָא קימעה־קימעה. אַחרי כּל דלי של מַיִם, שאָנוּ יוֹצקים אֶל תּוֹךְ החָבית, מרים אָחי אֵליהוּ אֶת ידוֹ למַעלָה ואוֹמר לעצמוֹ: “די!” אַחַר־כּךְ הוּא טוֹבל אֶת העֵט בּחָבית וכוֹתב כּתיבה יפה וּמסוּלסלת על הנייר הלָבן ואוֹמר לעצמוֹ:

– הרי זה כּוֹתב!

וכךְ אָנוּ חוֹזרים חלילה, עד שאִמא בּאה מן השוּק, כּוּלָה עמוּסה בּקבּוּקים. ושוּב אָנוּ נגָשים אֶל המלָאכה: יוֹצקים דיוֹ מן החָבית אֶל תּוֹךְ הבּקבּוּקים. וכךְ היִינוּ עוֹמדים ויוֹצקים, עד שתּמוּ כּל הבּקבּוּקים.

– שמא תֺּאמר די? – שוֹאֶלת גיסתי בּרכה.

– בּלא עֵין־הרע! – אוֹמרת אִמא. ואָחי אֵליהוּ מציץ על זוּגָתוֹ בּעֵיני־זעם, כּאָדם האוֹמר:

– אָמנם אִשתּי אַתּ, ואַף־על־פּי־כן אֵין בּינךְ לבּהמה אֶלָא שינוּי השם בּלבד…

ד

כּמה דיוֹ יֶש לָנוּ – לא אוּכל להגיד לָכם. חוֹששני, שיֶש לָנו בּביתנוּ כּדי אֶלף בּקבּוּקים! אבל מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לָנוּ אֵלה, אִם אֵין דוֹרש לָהם? אָחי אֵליהוּ כּבר היה בּכל המקוֹמוֹת, שמוֹכרים שם דיוֹ. למכּוֹר אֶת הדיוֹ לאחָדים לא כּדאי. כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ לבעלה של שכנתּנוּ פּסי, למֹשה הכּוֹרךְ. כּשנכנַס זה לביתנוּ וראָה אֶת הבּקבּוּקים המרוּבּים הלָלוּ, בּלא עֵין־הרע, נבהל ונרתּע לאחוֹריו. ראה אָחי אֵליהוּ וקרב אֵליו. ואָז נדבּרוּ שניהם אִיש אֶל רעֵהוּ. מוֹסר אני בּזה אֶת שׂיחָתם כּמוֹת שהיא, מלה בּמלה, אַף אַחַת מהן לא נעדרה:

אָחי אֵליהוּ: לָמה נבהלתּ כּל־כּךְ?

מֹשה הכּוֹרךְ: מַה־זה בּבּקבּוּקים?

אָחי אֵליהוּ: מַה בּבּקבּוּקים? יין!

מֹשה הכּוֹרךְ: אֵיזה יין? הלא דיוֹ היא זוֹ!

אָחי אֵליהוּ: אִם כּן, לָמה תּשאָל?

מֹשה הכּוֹרךְ: מַה תעשׂה בּדיוֹ הרבּה כּל־כּךְ?

אָחי אֵליהוּ: אֶשתּה.

מֹשה הכּוֹרךְ: לא, אֵין כּוונתי לליצנוּת. היֵש בּדעתּךָ למכּוֹר אֶת הדיוֹ גם לאָחדים?

אָחי אֵליהוּ: וכי משוּגָע אני בּעֵיניךָ? אִם למכירה – לא אֶמכּוֹר אֶלָא עשׂרה בּקבּוּקים, עֶשׂרים בּקבּוּקים, חמשים בּקבּוּקים בּבת אֶחָת. לסיטוֹנוּת אֶמכּוֹר. היוֹדע אַתּה פּירוּשם של סיטוֹנוֹת?

מֹשה הכּוֹרךְ: יוֹדע אני פּירוּשם של סיטוֹנוֹת. למי אֵיפוֹא אַתּה אוֹמר למכּוֹר?

אָחי אֵליהוּ: למי? להרב!

ואָחי אֵליהוּ יצא לשאוֹל בּחנוָנים. בּא אֶל אַחַד הסיטוֹנוֹת הגדוֹלים, אָמַר לוֹ זה, כּי יביא לוֹ בּקבּוּק לנסיוֹן. הביא לוֹ בּקבּוק לנסיוֹן. הציץ החנוָני על הבּקבּוּק ולא רצה לקבּלוֹ. מַה טעם? אֵין פּתקה עליו. כּל בּקבּוּק, הוּא אוֹמר, זקוּק לפתקה מצוּירת בּציוּר יפה. אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: אֵין אני עוֹשׂה ציוּרים; דיוֹ אני עוֹשׂה. אָמַר לוֹ החנוָני: אִם כּן, לךְ וַעשׂה, והקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשלח בּרכה והצלָחָה בּמַעשׂי ידיךָ. יצא מעמוֹ אָחי אֵליהוּ ושׂם פּניו ליוּדיל הכּוֹתבן. השמיעוֹ יוּדיל הכּוֹתבן דבר מגוּנה מאוֹד. יֶש לוֹ, הוּא אוֹמר, דיוֹ מן המוּכן, שתּספּיק לוֹ לכל ימי הקיץ. אָמַר לו אָחי אֵליהוּ: כּמה בּקבּוּקים הכינוֹת לָךְ? אָמַר לוֹ יוּדיל הכּוֹתבן: בּקבּוּקים? חַס ושלוֹם! קניתי לי בּקבּוּק אֶחָד, שיִהיֶה שוֹפע ושוֹפע לאוֹרךְ ימים. וּכשתּכלה הדיוֹ מן הבּקבּוּק הזה, אֶקנה לי עוֹד בּקבּוּק אֶחָד… הראִיתם מימיכם כּוֹתבן מנוּוָל כּמוֹתוֹ? קוֹדם התפּּאֵר, כּי מוֹציא הוּא על דיוֹ הוֹן עצוּם. ועכשיו הוּא קוֹנה בּקבּוּק אֶחָד, שיִהיֶה שוֹפע ושוֹפע לאוֹרךְ ימים!… פּני אָחי אֵליהוּ נפלוּ מאוֹד ונַפשוֹ מרה עליו. מתּחילה אָמַר, כּי לאחָדים לא ימכּוֹר אֶת הדיוֹ, אֶלָא לסיטוֹנוֹת בּלבד. עכשיו הרךְ אֶת לבּוֹ. עכשיו, הוּא אוֹמר, הריהוּ מוּכן ומזוּמן למכּוֹר גם לאחָדים. חָשקה נַפשי לָדעת, מהוּ פּירוּשם של אחָדים?

וזה פּירוּשם של אחָדים. הטוּ אוֹזן ותשמעוּ.

ה

אָחי אֵליהוּ הביא גליוֹן־נייר גָדוֹל. ישב וכתב עליו בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת, מאִירוֹת עֵינַיִם, אֶת הדברים האֵלה:

כַּאן מוֹכְרִים דְּיוֹ מְשֻׁבַּחַת

לְסִיטוֹנוֹת וְלַאֲחָדִים

בַּמֶּקַח הַשָּׁוֶה.

המלוֹת לאחָדים וּבמקח השוה היוּ גדוֹלוֹת כּל־כּךְ, שתּפסוּ כּמעט אֵת כּל הגלָיוֹן כּוּלוֹ. כּשיבש הכּתב, עמד אָחי אֵליהוּ ותלה אֶת הגלָיוֹן על דלת בּיתנוּ מבּחוּץ. אנשים רבּים עברוּ לפני הבּית ועמדוּ להבּיט. ראִיתי אוֹתם בּעד החַלוֹן. אָחי אֵליהוּ אַף הוּא עוֹמד וּמציץ מן החַלוֹן וּמפרק אֶצבּעוֹתיו בּכל רגע. סימן הוּא לוֹ, שנרגָש הוּא בּיוֹתר. אוֹמר הוּא לי:

– היוֹדע אַתּה? צא ועמוֹד ליד הדלת וּשמַע, מַה הלָלוּ מדבּרים.

אני אֵין דרכּי לסרב. יצאתי ועמַדתּי ליד הדלת ושׂמתּי אָזני כּאפרכּסת לשמוֹע אֶל דברי העוֹברים והשבים. אַחרי שעמַדתּי כּחצי שעה, נכנַסתּי הבּיתה. נגש אֵלי אָחי אֵליהוּ וּשאָלני בּלחש:

– נוּ?

– מַה נוּ?

– מה אָמרוּ?

– מי?

– האנשים, העוֹברים והשבים?

– אָמרוּ, כּי הכּתב יפה מאוֹד.

– ולא יוֹתר?

– ולא יוֹתר.

אָחי אֵליהוּ נאנח. לָמה הוּא נאנח? גם אִמא שוֹאֶלת אוֹתוֹ לפשר אַנחָתוֹ. אוֹמרת היא לוֹ:

– על מה אַתּה נאנח, בּני? חַכּה כּמעט רגע. וכי אוֹמר אַתּה למכּוֹר אֶת סחוֹרתךָ כּוּלָה בּיוֹם אֶחָד?

– לוּא רק התחָלָה תּהיֶה! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ, וּדמעוֹת עוֹמדוֹת בּגרוֹנוֹ.

– אִי, שוֹטה אַתּה, אני אוֹמרת לָךְ. חַכּה, בּני, גם התחָלָה תּהיֶה לךָ, אִם יִרצה השם. כּל התחָלוֹת קשוֹת…

כּךְ אוֹמרת לוֹ אִמא ועוֹרכת אֶת השוּלחָן. נוֹטלים אָנוּ אֶת ידינוּ ויוֹשבים לסעוֹד פּת שחרית. דוֹחקים אָנוּ אֶת עצמנוּ למקוֹם אֶחָד ויוֹשבים צפוּפים כּוּלָנוּ יחד. מפּני הבּקבּוּקים צר לָנוּ המקוֹם בּביתנוּ. עוֹד הפּרוּסה הראשוֹנה בּפינוּ, והנה פּרץ בּחוּר אֶל הבּית. בּחוּר מוּפלָא. מַכּיר אני אוֹתוֹ. כּבר נַעשׂה חָתן. קוֹפּיל שמוֹ. אָביו חַייט. חַייט של נשים.

– כּאן מוֹכרים דיוֹ לאחָדים?

– כּאן. וכי מַה לָךְ?

– חָפצתּי מעט דיוֹ.

– לכמה דיוֹ אַתּה צריךְ?

–תּנוּ לי דיוֹ בּפרוּטה.

אָחי אֵליהוּ עוֹמד נדהם וּפניו מתכּרכּמים. לוּלא בּוֹש מפּני אִמא, כּי־עתּה חָלק לחָתן זה מנה אַחַת אַפּיִם והשליךְ אוֹתוֹ ואֶת פּרוּטתוֹ החוּצה. ואוּלָם מַבליג הוּא על כּעסוֹ ויוֹצק לקוֹפּיל מעט דיוֹ בּפרוּטה. לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנכנסה נַערה לביתנוּ. אֶת הנַערה אֵינני מַכּיר. חוֹטטת היא בּאֶצבּעה בּתוֹךְ חוֹטמה וּמדבּרת אֶל אִמא:

– כּאן עוֹשׂים דיוֹ?

– כּאן. וכי מַה לָךְ?

– אחוֹתי בּיקשה, אוּלי יֵש בּיֶדכם להשאִיל לָה מעט דיוֹ? צריכה היא לכתּוֹב מכתּב לאַמריקה, אֶל חתנה.

– וּמי היא אחוֹתךְ?

– בּתיה התּוֹפרת.

– אָה? ראוּ־נא אֶת זוֹ, כּמה גָדלה, בּלא עֵין־הרע! ואני כּמעט לא הכּרתּיךְ. היֵש לָךְ דיוֹתה?

– מנַיִן לָנוּ דיוֹתה? אחוֹתי בּיקשה, שמא יֵש לָכם גם עֵט. לאַחַר שתּכתּוֹב אֶת המכתּב לאַמריקה, תּחזיר לָכם גם אֶת הדיוֹ וגם את העֵט.

אָחי אֵליהוּ חָמַק מן השוּלחָן ונעלם. מתחַבּא הוּא בּקיטוֹנה האָפל של אִמא. פּוֹסע הוּא שם בּחשאי אֵילךְ ואֵילךְ, כּוֹבש פּניו בּקרקע ונוֹשךְ אֶת ציפּרניו.

ו

– לָמה הכינוֹת לךָ הרבּה דיוֹ כּל־כּךְ? וכי אָמַרתּ לסַפּק דיוֹ לכל העוֹלם כּוּלוֹ? אוֹ כּלוּם חוֹשש היִית, שמא תּהיֶה השנה הזאת שנַת־בּצוֹרת וּבני־אָדם יִרעבוּ לדיוֹ?

כּךְ אָמַר בּעלה של שכנתּנוּ פּסי, מֹשה הכּוֹרךְ, לאָחי אֵליהוּ. כּמה משוּנה יהוּדי זה! דרכּוֹ תּמיד לזרוֹת מלח על פּצעֵי חברוֹ. דוֹמה, אָדם טוֹב הוּא למַראִית־עין וּמזגוֹ מזג רךְ, ואַף־על־פּי־כן יהוּדי טרחן הוּא וּמציק לאָדם בּשעת דחקוֹ. אבל גם אָחי אֵליהוּ לא טמן ידוֹ בּצלחת והשיב לוֹ כּגמוּלוֹ. אָחי אֵליהוּ השמיע אוֹתוֹ דברים כּדרבוֹנוֹת: מוּטב לוֹ, הוּא אוֹמר, שיפשפּש בּמַעשׂי עצמוֹ, ואַל יכניס אֶת חוֹטמוֹ בּמַעשׂי אחרים. מוּטב לוֹ, הוּא אוֹמר, שידקדק בּמלאכתּוֹ ולא יבוֹא לידי עירוּב־פּרשיוֹת ולא יִהיֶה כּוֹרךְ הגָדה וסליחה בּיחד. מֹשה הכּוֹרךְ הבין, עד היכן הרמזים מַגיעים. משוּם מַעשׂה שהיה. מַעשׂה בּיהוּדי בּעל־עגָלה, שהביא למֹשה הכּוֹרךְ הגָדה של פּסח לכריכה. נתגלגלה לוֹ תּקלה למֹשה הכּוֹרךְ על־ידי אוֹתה הגָדה: לא נזהר וכרךְ בּתּוֹכה על־פּי טעוּת דף אֶחָד מסליחוֹת של ימים נוֹראים. לא הרגיש בּטעוּת זוֹ גם אוֹתוֹ בּעל־עגָלה, וּכשהגיע לפסוּק: שפוֹך חמתךָ על הגוֹיִים – עמד על רגליו וקרא בּקוֹל־בּוֹכים: הנשמה לָךְ והגוּף פּעלָךְ!… שמעוּ השכנים, היוֹשבים עמוֹ בּבית אֶחָד, ומילאוּ שׂחוֹק פּיהם. למחר בּא בּעל־העגָלה אֶל שכננוּ הכּוֹרךְ וּביקש לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג.

– גזלן! רוֹצח־היער! מה עוֹללתּ לי? לָמה הרכּבתּ בּתוֹךְ ההגָדה של פּסח שלי סליחה של חָמץ? אֵת כּל בּני־מעיךָ אֶשפּוֹךְ החוּצה!…

לא היוּ לי ימים טוֹבים כּימי הפּסח ההם! השׂמחה היתה גדוֹלה מאוֹד!

ואוּלָם סלחוּ־נא לי, כּי נטיתי מעט מדרכּי וסיפּרתּי לָכם דבר שלא מן הענין. חוֹזר אני תּיכף וּמיד אֶל גוּף המַעשׂה אשר לפנינוּ, אֶל עֵסק הדיוֹ של אָחי אֵליהוּ.

ז

אָחי אֵליהוּ מתהלךְ קוֹדר וּמַשמים. מַה לעשׂוֹת בּדיוֹ?

– שוּב דיוֹ? – אוֹמרת לוֹ אִמא.

– אֵין אני מדבּר עוֹד על הדיוֹ! – משיב לָה אָחי אֵליהוּ. – תּלךְ הדיוֹ לאבדוֹן! מדבּר אני על הבּקבּוּקים. הוֹן עצוּם שקוּע בּבּקבּוּקים. חַייבים אנחנוּ להריק אֶת הבּקבּוּקים וּלהציל כּסף מהם!

מכּל דבר הוּא מַציל כּסף! וּבכן, נמנוּ וגָמרוּ, כּי אֵין לָנו תּקנה אֶלָא לשפּוֹךְ אֶת הדיוֹ לכל הרוּחוֹת שבּעוֹלָם! ורק זוֹ רעה חוֹלָה: לאָן נשפּוֹך דיוֹ הרבּה כּל־כּךְ? הלא נהיֶה ללעג וּלקלס!

– אֵין עֵצה אַחרת! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ. – עלינוּ לָשבת וּלחַכּוֹת עד בּוֹא הלילה. בּלילה נַעשׂה בּמחשךְ מַעשׁינוּ, ואִיש לא יראֵנוּ.

ישבנוּ וחיכּינוּ בּכליוֹן־עֵינַיׅם עד בּוֹא הלילה. על אַפּוֹ ועל חמתוֹ של אָחי אֵליהוּ נתגלתה הלבנה בּמילוּאָה והאׅירה אֵת כּל הרחוֹב בּאוֹר בּהיר וזךְ. כּמה משוּנה לבנה זוֹ! כּשיש צוֹרךְ בּה, היא מתעלמת. ועכשיו, שעשׂוּיה היא להזיק, הרי היא כּאן, כּאִילוּ שלחוּ שליח מיוּחָד להביאה!… כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ, ואָנוּ נוֹשׂאׅים שנינו אֶת הבּקבּוּקים מן הבּית ושוֹפכים אֶת הדיוֹ החוּצה. אבל גם שפיכת דיוֹ תּוֹרה היא וללמוֹד אָנוּ צריכים. אִם נֹאמַר לשפּוֹךְ אֵת כּל הדיוֹ למקוֹם אֶחָד, תּיקָוה ותהיֶה לנַחַל שחוֹר. וּלפיכךְ אנחנוּ חַייבים לבקש מדי פּעם בּפעם מקוֹם חָדש למלאכתּנוּ. כּךְ אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ, ואני שוֹמע לוֹ ועוֹשׂה אֵת כּל חפצוֹ. מדי פּעם בּפעם אני מבקש לי מקוֹם חָדש. כּל בּקבּוּק מוֹצא אֶת תּיקוּנוֹ בּמקוֹם אחר. כּתלי בּיתה של שכנתּנוּ – שפָךְ! גדר גנה של שכנתּנוּ – שפָךְ! שתּי עזים רוֹבצוֹת לָבטח בּחוּץ ומַעלוֹת גרה כּנגד הלבנה – שפָך!

– בּפּעם הזאת נֹאמַר די! – אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ, ואָנוּ נכנסים לביתנוּ ועוֹלים על משכּבנוּ לישוֹן. דממה ואפלה. קוֹל הצרצר נשמע בּצרצרוֹ. מבּין התּנוּר והכּירים מַגיעה נהימת החַתוּל. עצל הוּא חתוּלנוּ ואוֹהב תּנוּמוֹת. כּל הימים וכל הלילוֹת מתחַמם הוּא וּמנַמנם להנאתוֹ. בּפּרוֹזדוֹר הבּית, מאחוֹרי הדלת, נשמע קוֹל פּסיעוֹת חשאיוֹת. אֶפשר לץ הוּא זה מכּת־ליצנים?… אִמא אֵינה ישנה עדיִין. דוֹמה, כּי אִמא אֵינה ישנה בּלילוֹת כּלל. שוֹמע אני תּמיד מתּוֹךְ החשכה, כּי מפרקת היא אֶת אֶצבּעוֹתיה לאַט, גוֹנַחַת ונאנַחת וּמדבּרת אֶל עצמה. טבעה בּכךְ. בּכל לילה ולילה היא מדבּרת בּלחש וטוֹעֶנת לעצמה. מתַנה היא אֶת צרוֹת נַפשה הגדוֹלוֹת. אֶל מי היא מדבּרת שם? אֶל האלוֹהים?… מדי פּעם בּפעם היא מסַיימת אֶת שׂיחתה בּאנחה:

– הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אָב רחוּם וחַנוּן!…

ח

עוֹד אני מוּטל על הקרקע והוֹזה על משכּבי מתּוֹךְ שנתי, והנה קוֹל המוּלָה עוֹלה לאָזני. קוֹלוֹת רבּים בּוֹקעים בּאַויר וּמתערבים זה בּזה. פּוֹקח אני אֶת עֵינַי לאַט־לאַט – כּבר האיר היוֹם. זהרי חַמה פּוֹרצים בּעד החַלוֹן, מרמזים לי וקוֹראׅים אוֹתי החוּצה. משפשף אני אֶת עֵינַי וּמתאַמץ לזכּוֹר אֶת הדבר אשר היה אֶתמוֹל – נזכּרתּי: דיוֹ!… מזדרז אני ולוֹבש אֶת בּגָדי בּחפּזוֹן. פּוֹנה אני כּה וָכה להתבּוֹנן בּבּית. אִמא בּוֹכה (וכי ראִיתם אֶת אִמא, שלא תּבכּה?). גיסתי בּרכה כּוֹעֶסת (וכי ראׅיתם אֶת גיסתי בּרכה, שלא תּכעס?). ואָחי אֵליהוּ עוֹמד מבוּיש בּתוֹךְ הבּית, כּוֹבש פּניו בּקרקע, כּתינוֹק שסרח. מַה קרה? מקרה לא־טהוֹר קרה. עכוֹר עכרתנוּ הדיוֹ. שכנינוּ השכּימוּ בּבּוֹקר, ראוּ אֵת כּל הנַעשׂה – והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת: כּלָיה הבאנוּ עליהם! לאֶחָד שטפנוּ בּדיוֹ אֵת כּל כּוֹתל בּיתוֹ. לשני ליכלכנוּ אֶת גדרוֹ, אֶת גדר־גנוֹ החדשה. השלישי שתּי עזים היוּ לוֹ, שתּי עזים לבנוֹת, – עמדנוּ ועשׂינוּ אוֹתן שחוֹרוֹת, עד כּי אֵין להכּירן שוּב. אבל כּל זה כּאַיִן וּכאֶפס הוּא לעוּמַת פּוּזמקאוֹתיה של אֵשת השוֹחט. זוּג פּוּזמקאוֹת חדשים, פּוּזמקאוֹת לבנים, תּלתה אֵשת השוֹחט על גדר גנה של שכנתּנוּ – וקיפּחנוּ אוֹתם בּלילה אֶחָד. כּאִילוּ בּיקשוּ מידה, כּי תּתלה אֶת פּוּזמקאוֹתיה על גדר זרים! אִמא התחַננה לפניה והבטיחה אוֹתה, כּי תּקנה לָה פּוּזמקאוֹת אחרים, וּבלבד שלא תּשמיע אֶת קוֹלָה בּחוּץ. אִם כּן, מַה נַעשׂה לכוֹתל שכננוּ? והגָדר מַה תּהא עליה? נמנוּ וגָמרוּ, כּי אִמא וגיסתי בּרכה תּצאנה, בּמחילה מכּבוֹדן, ותעמוֹדנה לשפשף אֶת הכּוֹתל ואֶת הגָדר בּמברשוֹת ולָטוּח טיחַ לָבן על כּתמי הדיוֹ.

– אַשריכם שפּגעתּם בּשכנים מהוּגָנים. אִילוּ נתקלתּם, חַס ושלוֹם, בּגדר גנוֹ של מנַשה הרוֹפא, וידעתּם, כּי יֵש אלוֹהים שוֹפטים בּאָרץ!

כּךְ אוֹמרת שכנתּנוּ פּסי לאִמא.

– אָמנם כּדבריִךְ כּן הוּא. הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מַקדים תּמיד אֶת הרפוּאָה למַכּה, – עוֹנה אוֹתה אִמא וּמַבּיטה בּעֵיניה עלי.

שמא יוֹדעים אַתּם, מַה כּוונתה בּדברים אֵלוּ?…

ט

– עַתּה חָכמתּי גם אָני! – אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ. – יבוֹא־נא הלילה, אָז נשׂא אֶת הבּקבּוּקים אֶל הנהר.

אָכן צדק אָחי אֵליהוּ. אֵין עֵצה טוֹבה וּמחוּכּמת מזוֹ. הנהר הזה אשר בּעירנוּ עוֹמד מששת ימי בּראשית לקבּל אֶל תּוֹכוֹ כּל דבר־פּיגוּל. שם כוֹבסוֹת הנשים אֶת בּגדי־הלָבן. שם רוֹחצים בּעלי־העגָלוֹת אֶת סוּסיהם. שם רוֹבצים חזירי העיר להנאָתם. אני – נהירים לי שבילי הנהר הזה כּשבילי עירנוּ. אָדם קרוֹב אני אֶצלוֹ. כּבר סיפּרתּי לָכם תּחילה, כּיצד אני שוֹלה דגים מן הנהר. וּלפיכךְ תּבינוּ מאליכם, מַה קצרה רוּחי וּמַה כּלתה נַפשי, כּי יבוֹא הלילה. כּיוָן שבּא הלילה, מיד העמַסנוּ על עצמנוּ סַלים מלאים בּקבּוּקים ויצאנוּ אֶל הנהר. שפכנוּ אֶת הדיוֹ, הבאנוּ אֶת הבּקבּוּקים הריקים לביתנוּ ושוּב מילאנו אֶת הסַלים בּקבּוּקים מלאים. וכךְ היִינוּ שוֹקדים על מלאכתּנוּ כּל אוֹתוֹ הלילה. ליל־שימוּרים היה לי, ליל עוֹנג ושׂמחה, אשר כּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה! הגיעוּ בּעצמכם: העיר ישנה כּוּלָה. השמַיִם זרוּעים כּוֹכבים. הלבנה מאִירה בּמילוּאָה ונוֹסכת אֶת זהרה הרךְ על פּני הנהר. דממה והס מסביב. הנהר נהר שוֹטף הוּא בּשאָר ימוֹת השנה. כּשימי הפּסח מַגיעים והקרח נמס והוֹלךְ, יִגאוּ מימיו ויִשטפוּ בּמרוּצה וימַלאוּהוּ על כּל גדוֹתיו. ורק אַחַר הפּסח, כּעבוֹר ימי הספירה, הוֹלכים המַיִם הלוֹךְ וחָסוֹר, הלוֹךְ וחָסוֹר, עד כּי בּתקוּפת תּמוּז יִיבש הנהר ויִשתּתּק כּוּלוֹ. תּרדמה נֹופלת עליו. בּביצת תּחתּיתוֹ שוֹרצים כּל מיני שרצים וּבבילבּוּל מבלבּלים: בּיל־בּוּל! בּיל־בּוּל! והצפרדעים אשר שם אַף הן עוֹנוֹת כּנגדם ואוֹמרוֹת שירה: קרוּ־אָה! קרוּ־אָה! בּימים האֵלה אני עוֹבר אֵת כּל הנהר, מקצהוּ ועד קצהוּ, בּרגלי, בּלי להתפּשט אֶת בּגָדי.

על־ידי שפע הדיוֹ, שהשפּענוּ כּל אוֹתוֹ הלילה, גָדלוּ מי הנהר מעט. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם – כּדי אֶלף בּקבּוּקים הריקוֹנוּ אֶל תוֹכוֹ! כּשחָזרנו לביתנוּ, היִינו עיפים ומיוּגעים מעמל הדיוֹ, וּמיד עלינוּ על משכּבנוֹ ויָשַנוּ שנַת גיבּוֹרים, השבים ממַערכוֹת המלחָמה. ממחרת הלילה העירנוּ קוֹלָה של אִמא, קוֹל בּכי ויללה:

– אוֹי לי ואבוֹי לנַפשי, כּי חָשךְ עוֹלָמי בּעדי! מַה עוֹללתּם לנהר?…

נתגלָה, כּי הבאנוּ אָסוֹן על כּל אַנשי העיר: הנשים הכּוֹבסוֹת אֵינן יכוֹלוֹת עוֹד לכבּוֹס בּנהר אֶת בּגדי־הלָבן. בּעלי־העגָלוֹת אֵינם יכוֹלים עוֹד לרחוֹץ בּנהר אֶת סוּסיהם. ושוֹאבי־המַיִם… עוֹד מעט יִתאַספוּ שוֹאבי־המַיִם כּוּלָם יחד ויבוֹאוּ אֵלינוּ לעשׂוֹת בּנוּ שפטים. כּךְ מבשׂרת אוֹתנוּ אִמא. ואוּלָם אֵין אָנוּ רוֹצים כּלל לישב בּבּית וּלחַכּות עד אשר יבוֹאוּ אֵלינוּ שוֹאבי־המַיִם לעשׂוֹת בּנוּ שפטים. אני ואָחי אֵליהוּ משוים רגלינוּ כּאילוֹת ונמלטים על נַפשנוּ אֶל חברנוּ פּיני.

– שם יחַפּשׂוּ אוֹתנוּ, אִם דבר להם אֵלינוּ!…

כּךְ אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ, אוֹחז אוֹתי בּידי, ואָנוּ נחפּזים שנינוּ ורצים בּמוֹרד ההר אֶל חברנוּ פּיני.

כּשתּהיֶה השעה ראוּּיה לכךְ, אסַפּר לָכם, מי הוא חברנוּ פּיני וּמַה טיבוֹ. כּדאי לָכם לָדעת אֶת האִיש הזה ואֶת הליכוֹתיו. אַף הוּא אִיש־מזימוֹת וּמַחשבוֹת טוֹבוֹת צפוּנוֹת בּלבּוֹ.

סיפּוּר שמיני: כּיצד מבריחים עכבּרים    🔗

א

היוֹדעים אַתּם, בּאֵיזוֹ פּרשה אָנוּ עוֹמדים עכשיו? בּפרשת עכבּרים. אָחי אֵליהוּ ישב כּל השבוּע ועיֵין בּספר “בּעד רוּבּל אֶחָד – מאָה רוּבּל”, שעל־ידיו אֶפשר להשׂתּכּר כּסף. כּבר לָמַד, הוּא אוֹמר, להבריח עכבּרים, פּישפּשים, מַקקים וּשאָר מיני שרצים וּרמשׂים. ואַף עכבּרים גסים בּכלל. לוּא יִתּנוּהוּ לָבוֹא אֶל אַחַד הבּתּים עם הסַממנים אשר בּידוֹ, לא יִשאֵר שם אפילוּ עכבּר אֶחָד. רבּים יִברחוּ. רבּים ימוּתוּ. יִתּמוּ עכבּרים ואֵינם! כּיצד הוּא עוֹשׂה זאת – אֵיני יוֹדע. אֵין אׅיש יוֹדע. סוֹד כּמוּס הוּא. סוֹד זה גָלוּי וידוּע רק לוֹ וּלהספר בּלבד. הספר מוּנח תּמיד בּכיס־חָזהוּ. הסַממן צפוּן בּתּוֹךְ נייר. הסַממן הזה מַראֵהוּ אדמדם, והוּא שׁחוּק וּמוּדק היטב, כּאַבקת טאבּאק. קוֹראִים לוֹ: יחנוּנה.

– מַה פּירוּשה של יחנוּנה?

– פּילפּלת טוּרקית.

– מַה פּירוּשה של פּילפּלת טוּרקית?

– עוֹד מעט אַראךָ אֶת נַחַת זרוֹעי, וידעתּ פּירוּשה של פּילפּלת טוּרקית!

כּךְ אוֹמר לי אָחי אֵליהוּ. דעתּוֹ אֵינה נוֹחָה, שמקפּחים אוֹתוֹ בּשאֵלוֹת וּמציקים לוֹ בּשעת עבוֹדתוֹ. אני מַבּיט ושוֹתק. רוֹאֶה אני, כּי מלבד אוֹתוֹ הסַממן האדמדם, עוֹד סַממן שני יֶש לוֹ. אַף הוּא יפה לעכבּרים. אֶלָא שחַייבים אנחנוּ להיזהר בּוֹ.

– סַם־המות! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ וּמַתרה מאָה פּעמים ואַחַת בּאִמא, בּגיסתי בּרכה וּבי. בּיִחוּד בּי, שלא אֶגע בּוֹ חָלילה. סַם־המות הוּא.

אֶת הנסיוֹן הראשוֹן עשׂינוּ בּעכבּריה של שכנתּנוּ פּסי. בּביתה שוֹרצים העכבּרים לאֵין מספּר. הלא יוֹדעים אַתּם, כּי בּעלה של שכנתּנוּ כּוֹרךְ־ספרים הוּא. מֹשה שמוֹ. מֹשה הכּוֹרךְ. בּיתוֹ מלא ספרים תּמיד. הספרים מַאכל־תּאוָה הם לעכבּרים. ולא הספרים עצמם, אֶלָא הקוֹלָן של ספרים. קוֹלָן מין דבק הוּא, העשׁוּי להדבּיק בּו אֶת הספרים. בּזכוּתוֹ של הקוֹלָן אוֹכלים העכבּרים גם אֶת הספרים. גוֹרמים הם לשכננוּ נזק רב. לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה וחָררוּ לוֹ חוֹר בּמַחזוֹר של ימים נוֹראִים. מַחזוֹר חָדש היה. עמדוּ העכבּרים וכירסמוּ בּשיניהם בּוֹ בּמקוֹם, אשר שם נדפס בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: המלךְ. נפלוּ על המלךְ וכילוּ חמתם בּוֹ ולא השאִירוּ לוֹ אֶלָא קוֹצה של לָמד בּלבד.

– הכניסוּני ללילה אֶחָד! – מתחַנן אָחי אֵליהוּ לפני שכננוּ הכּוֹרךְ. שכננוּ הכּוֹרךְ אֵינוֹ רוֹצה. אוֹמר הוּא:

– חוֹששני, שמא תּשחית לי אֶת הספרים.

–ּ בּמה אַשחית לךָ אֶת הספרים? – שוֹאֵל אָחי אֵליהוּ.

– גם אני לא אֵדע, בּמה. ורק חוֹשש אָני. אַשרי אָדם מפחד תּמיד. הספרים ספרים זרים הם.

צא ודבּר עם כּוֹרךְ טיפּש שכּמוֹתוֹ! בּעמל רב פִּיתּינוּ אוֹתוֹ, עד שנפתּה לָנוּ להכניסנוּ אֶל בּיתוֹ ללילה אֶחָד.

ב

לילה הראשוֹן לא עלה יפה בּידינוּ. אַף עכבּר אֶחָד לא לָכדנוּ. אָחי אֵליהוּ מוֹכיחַ לָנוּ, כּי סימן טוֹב הוּא זה. העכבּרים, הוּּא אוֹמר, הריחוּ ריחוֹ של הסַממן וּברחוּ. משׁה הכּוֹרךְ מנַענע ראשוֹ וּמגחךְ בּשׂפתוֹ האֶחָת. ניכּר, שאֵינוֹ מַאמין. ואַף־על־פּי־כן יצא קוֹל בּעיר, כּי מַבריחים אנחנוּ עכבּרים. שכנתּנוּ פּסי היא שגָרמה לכךְ. השכּימה שכנתּנוּ פּסי בּבּוֹקר ויצאה לשוּק והפיצה שמוּעה בּכל העיר, כּי אֵין כּמוֹנוּ מַבריחי עכבּרים בּכל האָרץ. שם גָדוֹל עשׂתה לָנוּ. מתּחילה פּירסמה בּרבּים אֶת הקבס אשר עשׂינוּ. אַחַר־כּךְ תּקעה והריעה בּכל העיר, כּי עוֹשׂים אנחנוּ מין דיוֹ משוּבּחת, שאֵין דוּגמתה בּמציאוּת כּלל. אבל מה הוֹעילה בּפירסוּמיה, אִם אֵין אִיש צריךְ לדיוֹ? מַה שאֵין כּן בּעכבּרים. העכבּרים מצוּיִים בּכל מקוֹם. אֵין בּית אשר אֵין שם עכבּרים. אָמנם מי שיֶש לוֹ עכבּרים יֶש לוֹ חָתוּל כּנגדם. אבל מַה יעשׂה חָתוּל אֶחָד לעכבּרים הרבּה? וּבפרט, לעכבּרים גסים! העכבּרים הגסים אֵינם מַשגיחים בּחָתוּל ואֵינם נשמעים לוֹ כּלל. יש רגלים לדבר, כּי מפּני עכבּרים גסים מתירא גם החָתוּל עצמוֹ. כּךְ אוֹמר בֶּרִי הסַנדלָר. מסַפּר הוּא על העכבּרים הגסים סיפּוּרים נוֹראִים כּל־כּךְ, עד כּי תּחרד כּל נפש לשמוֹע! אָמנם בּרי הסַנדלָר כּבר הוּחזק בּדאי. אבל לוּא יֵאָמנוּ דבריו רק לשליש ולרביע, וּמצא לנוּ! אוֹמר הוּא, כּי העכבּרים הגסים אָכלוּ בּביתוֹ זוּג מַגָפיִם חדשים, ולא נוֹדע כּי בּאוּ אֶל קרבּם! עוֹמד הוּא ונשבּע כּל מיני שבוּעוֹת, עד כּי בּעל־כּרחךָ תּאמין לוֹ. אוֹמר הוּא, כּי בעצמוֹ ראה, אֵיך שני עכבּרים גסים יצאוּ מחוֹריהם ואָכלוּ לעֵיניו זוּג מַגָפיִם עד תּוּמם. בּלילה היה מַעשׂה. לָגשת אליהם לא ההין – שני עכבּרים מגוּדלים, כּמַראֵה עגָלים מַראֵיהם! וּלפיכךְ עמד מרחוֹק, גָעַר בּהם, ציפצף לָהם בּשׁפתיו, רקע בּרגליו לעוּמתם, קרא לָהם: קיש־קיש־קיש! אֶלָא כּל זה היה ללא הוֹעיל. עמד והשליךְ עליהם פַּרסת־בּרזל. הציצוּ עליו העכבּרים בּעין אַחַת והוֹסיפוּ לעשׂוֹת אֶת שלָהם. השליךְ חָתוּל אֶל פּניהם – נפלוּ העכבּרים על החָתוּל ואָכלוּ גם אוֹתוֹ. איש לא אָבה להאמין לוֹ. אבל הלא אָדם עוֹמד ונשבּע!

– הכניסני ללילה אֶחָד, – אוֹמר לוֹ אָחי אֵליהוּ. – אֵת כּל עכבּריךָ אַבריחַ!

– אָנא, בּכל הדרת הכּבוֹד! – עוֹנה אוֹתוֹ בּרי הסַנדלָר. – עוֹד אַחזיק לךָ טוֹבה!…

ג

כּל הלילה כּוּלוֹ ישבנוּ בּביתוֹ של בּרי הסַנדלָר. גם בּרי עצמוֹ ישב אִתּנוּ. הוֹי, כּמה נחמדים סיפּוּריו, שהרבּה לסַפּר לָנוּ כּל אוֹתוֹ הלילה! מסַפּר הוּא בּמלחמת טוּרקיה (בּרי הסַנדלָר היה חַייל בּשעתוֹ). בּימי המלחמה הרחיק לכת והגיע למקוֹם אֶחָד ששמוֹ פּליֶבנה. וירוּ שם בּכלי־תוֹתח. היוֹדעים אַתּם שיעוּר גָדלוֹ של כּלי־תוֹתח? שערוּ־נא לעצמכם, כּי כּדוּר אֶחָד של כּלי־תוֹתח גָדוֹל מכּל הבּית כּוּלוֹ, וּברגע אֶחָד יִירוּ מתּוֹכוֹ כּדי אֶלף כּדוּרים בּבת אֶחָת. כּדוּר זה, כּשהוּא עף, דרכּוֹ לצעוֹק בּקוֹלי־קוֹלוֹת, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. פּעם אַחַת עמד על המשמר, – כּךְ מסַפּר בּרי הסַנדלָר. פּתאוֹם שמע קוֹל יריה, ועוֹד הוּא פּוֹנה כּה וָכה, והנה הוּא נישׂא ועף בּאַויר, מתרוֹמם למַעלָה־למַעלָה, עד עבי־שחָקים הגיע. ושם, בּמרוֹם הרקיע, התפּוֹצץ הכּדוּר לאַלפי רסיסים. נס נַעשׂה לוֹ, כּי בּנפלוֹ – נפל על מקוֹם רךְ. אִילמלא כּן, הוּא אוֹמר, מוּבטח לוֹ, שהיה מנַפּץ אֶת ראשוֹ. אָחי אֵליהוּ יוֹשב וּמַקשיב אֶל סיפּוּר־המַעשׂה וגבּוֹת־עֵיניו מגחכוֹת. כּלוֹמַר, הוּא עצמוֹ אֵינוֹ שׂוֹחק, ורק גבּוֹת־עֵיניו שׂוֹחקוֹת. שׂחוֹק משוּנה. בּרי הסַנדלָר אֵינוֹ מַשגיח בּזה. מוֹסיף הוּא לסַפּר לָנוּ אֶת סיפּוּריו הנפלָאים, כּל סיפּוּר אָיוֹם ונוֹרא מחברוֹ. כּךְ ישבנוּ עד אוֹר הבּוֹקר. והעכבּרים? אפילוּ עכבּר אֶחָד לא נגלָה אֵלינוּ!

– אָכן מכשף אָתּה! – אוֹמר בּרי הסַנדלָר לאָחי אֵליהוּ. והוּא יוֹצא לשוּק וּמסַפּר ליוֹשבי־קרנוֹת נסים ונפלָאוֹת, כּי על־ידי לחש הברחנוּ מבּיתוֹ בּלילה אֶחָד אֵת כּל העכבּרים כּוּלָם. עוֹמד הוּא ונשבּע, כּי בּעֵיניו ראה אֶת אָחי אֵליהוּ לוֹחש מין לחש בּשׂפתיו – והגיחוּ כּל העכבּרים מחוֹריהם וקמוּ וּברחו מבּיתוֹ ורצוּ בּמוֹרד ההר, עד הגיעם אֶל הנהר. ושם שׂחוּ ועברוּ אֶת הנהר ונעלמוּ מאַחריו בּחשכת הלילה. לאָן נעלמוּ – אֵיננוּ יוֹדע.

ד

– כּאן מַבריחים עכבּרים? – בּשאֵלה זוֹ בּאִים בּני העיר לביתנוּ וקוֹראִים לָנוּ מדי פּעם בּפעם, כּי נטריח אֶת עצמנוּ ונלךְ להבריח עכבּרים על־ידי לחש.

ואוּלָם אָחי אֵליהוּ אִיש־אמת הוּא. שקר שׂנאה נַפשוֹ. אוֹמר הוּא, כּי מַבריחים אנחנוּ עכבּרים לא על־ידי לחש, אֶלָא על־ידי סַממנים. מין סַממן יֶש לוֹ, שכּיוָן שמריחים בּוֹ העכבּרים, מיד הם בּוֹרחים.

– לוּא יִהיֶה סַממן, לוּא יִהיֶה רוּחַ, לוּא יִהיֶה שד משחת, וּבלבד שתּבריחוּ מבּיתי אֶת העכבּרים!.. בּכמה תּעלה לי הברחה זוֹ?

אָחי אֵליהוּ אִיש־צדק הוּא. אֵינוֹ אָץ להעשיר. אוֹמר הוּא, כּי בּעד הסַממנים מַגיע לוֹ כּךְ וכךְ, וּבעד טרחָתוֹ – כּךְ וכךְ. ממילא מוּבן, כּי מדי פּעם בּפעם הוּא מַעלה אֶת השׁער. כּלוֹמַר, לא הוּא מַעלה אֶת השער, אֶלָא גיסתי בּרכה מַעלָה אוֹתוֹ.

– מַה־נַפשךָ, היא אוֹמרת, מכּיוָן שאַתּה אוֹכל חזיר, יהי השוּּמן נוֹזל על זקנךָ. אִם הגעתּ לכךְ ונַעשׂית מַבריח־עכבּרים בּיִשׂראֵל, עליךָ, לכל הפּחוֹת, למַלא חָפניךָ כּסף!

– ואַיֵה יוֹשר? ואלוֹהים אַיֵהוּ? – מתערבת אִמא ושוֹאֶלת. וגיסתי בּרכה משיבה לָה ואוֹמרת:

– יוֹשר? הנה פּה יוֹשר! (רוֹמזת בּידה על התּנוּר). אלוֹהים? הנה פּה אלוֹהים! (טוֹפחת בּידה על כּיסה).

– בּרכה! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! השוֹמעוֹת אָזנַיִך מַה שפּיךְ מדבּר?!…

כּךְ צוֹעֶקת אִמא וסוֹפקת אֶת כּפּיה.

– לָמה תּשחתי אֶת דבריִךְ על אוֹזן בּהמה?! – אוֹמר לָה אָחי אֵליהוּ, כּשהוּא מתהלךְ בּבּית אַחַת הנה ואַחַת הנה וּמוֹרט אֶת זקנוֹ. זקן הגוּן כּבר צמח לוֹ. גָדל הוּא אֶצלוֹ בּנסים. הוּא מוֹרטוֹ, והזקן הוֹלךְ וגָדל. גידוּלוֹ של זקן זה גידוּל משוּנה. על צוָארוֹ גָדל הוּא. פּניו של אָחי אֵליהוּ חלָקים, ורק צוָארוֹ כּוּלוֹ מכוּסה זקן. הראִיתם מימיכם זקן אשר כּזה?

בּזמן אַחר היתה גיסתי בּרכה יוֹרדת לחַייו של אָחי אֵליהוּ בּשביל מלת בּהמה זוֹ והיתה נוֹקמת ממנוּ שבעתיִם. עכשיו שמעה חרפּתה והחרישה, לפי שהוּא משׂתּכּר כּסף. כּשאָחי אֵליהוּ משׂתּכּר כּסף, היא נוֹהגת בּוֹ כּבוֹד. אַף אני מתעלה בּעֵיניה, מפּני שגם אני עוֹזר על־יד אָחי אֵליהוּ להשׂתכּר כּסף. בּשאָר ימוֹת השנה היא מכנה אוֹתי בּכל מיני שמוֹת של גנַאי, כּגוֹן: הלעיטני־נא, מלחךְ־פּנכּה, גרגרת רחָבה. עכשיו היא נוֹהגת בּי סילסוּל. קוֹראת היא לי דווקא בּשם מוֹטילי.

– מוֹטילי! הגישה לי אֶת נעלי.

– מוֹטילי! הביאָה לי נַטלה מַיִם.

– מוֹטילי! הוֹציאָה־נא אֶת גל האַשפּה החוּצה.

היזהרוּ בּבני־אָדם שמשׂתּכּרים כּסף!

ה

חסרוֹן אֶחָד אַתּם מוֹצאים בּאָחי אֵליהוּ: תּוֹפס הוּא תּמיד אֶת המרוּבּה. קבס – חָבית שלמה. דיוֹ – אֶלף בּקבּוּקים. סַם־עכבּרים – שׂק מלא. הלא שכננוּ הכּוֹרךְ כּבר שאל אוֹתוֹ: “לָמה אַתּה מַרבּה כּל־כּךְ?” – וכעס עליו אָחי אֵליהוּ וחָלק לוֹ מנה אַחַת אַפּיִם. לוּא סגרוּ, לכל הפּחוֹת, אֶת השׂק בּאָרוֹן, ולא ידעתּי רע. והנה קמוּ כּוּלָם והלכוּ, ואוֹתי עזבוּ יחידי בּבּית, רק השׂק עמי. מַה פּשעי וּמַה חַטאתי, כּי עליתי לרכּוֹב עליו רגע? יהי רצוֹן, כּאִילוּ סוּס הוּא זה! וכי נביא אני ואֵדע, כּי השׂק יִתפּקע פּתאוֹם וּמין סַממן צהבהב יִשפךְ מתּוֹכוֹ על הקרקע? הלא זה אוֹתוֹ הסַממן עצמוֹ, שאָחי אֵליהוּ מַבריח עכבּרים על־ידיו. ריחוֹ חָריף כּל־כּךְ, שאֵין אָדם יכוֹל לעמוֹד מפּניו. גוֹחן אני אֶל הקרקע וּמתכּוון לאסוֹף בּידי אֶת הסַממן הנשפּךְ. כּיוָן שגָחַנתּי, מיד אחזתני עטישה. אִילוּ שאַפתּי אֶל אַפּי קוּפסה מלאה אַבקת טאבּאק, לא היִיתי מתעטש כּל־כּךְ. מתעטש אני וחוֹזר וּמתעטש, עד שאני ממַהר להימלט החוּצה, שמא אֶחדל שם להתעטש. לשוא! בּאה אִמא וראַתני כּשאני מתעטש. שאלה אוֹתי: מה זה היה לי? לא יכוֹלתּי לענוֹת אוֹתה דבר, אֶלָא: עטשי! עטשי! ושוּב עטשי!

– אוֹיה לי, מאַיִן בּאה לךָ נַזלת זוֹ? – אוֹמרת לי אִמא וסוֹפקת אֶת כּפּיה. אני אֵיני פּוֹסק מהתעטש ורוֹמז לה בּידי לשם, לתוֹךְ הבּית. נכנסה אִמא לתוךְ הבּית וּמיד פּרצה משם מתּוֹךְ עטישה רבּה. בּא אָחי אֵליהוּ וראה אוֹתנוּ, כּשאָנוּ מתעטשים שנינוּ. עמד ושאל: מַה זאת? רמזה לוֹ אִמא בּידה לשם, לתוֹךְ הבּית. מיהר לתוֹךְ הבּית וחָזר וּפרץ משם בּקוֹל־זוָעוֹת:

– מי זה שָפַ… עטשי! עטשי! עטשי!

מימי לא ראִיתי אֶת אָחי אֵליהוּ כּוֹעֵס כּל־כּךְ. מזנק הוּא אֵלי בּשתּי ידיו, כּוּלוֹ מוּכן לדרסני. אִלמלא העטישה שעיכּבה אוֹתוֹ, היה עוֹשׂני גל של עצמוֹת. בּאה גיסתי בּרכה וּמצאה אוֹתנוּ, כּשאָנוּ עוֹמדים שלָשתּנוּ בּחוּץ, רוֹקדים זה כּנגד זה וּמתעטשים.

– מַה זה היה לכם? לָמה אַתּם מתעטשים פּתאוֹם?

מַה נֹאמַר וּמַה נדבּר אֵליה? וכי יכוֹלים אָנוּ להוֹציא הגה מפּינוּ? כּוּלָנוּ רוֹמזים לָה בּידינוּ לשם, לתוֹךְ הבּית. נזדרזה גיסתי בּרכה ונכנסה לתוֹךְ הבּית, וּמיד פּרצה משם, כּוּלָה אדוּמה כּאֵש, והתנַפּלה על אָחי אֵליהוּ:

– וכי לא אָמַרתּי לךָ, כּי השֶׁ… עטשי! עטשי! עטשי!

בּאה שכנתּנוּ פּסי. פּוֹנה היא אֵלינוּ בּדברים, אַךְ אֵין אִיש מאִתּנוּ יכוֹל לענוֹת אוֹתה. כּוּלָנוּ רוֹמזים לָה בּידינוּ לשם, לתוֹךּ הבּית. נכנסה שכנתּנוּ פּסי לתוֹךְ הבּית ותיכף חָזרה משם:

– מה הדבר אשר ראִי… עטשי! עטשי! עטשי!

שכנתּנוּ פּסי מנַענַעת ידיה בּשעת עטישה. יצא בּעלה הכּוֹרךְ מבּיתוֹ. עמד והציץ עלינוּ וצחק.

– לָמה אָחַז אֶת כּוּלכם בּוּלמוֹס של עטישה?

– הטרח־נא אֶת עצמךָ לשָ… עטשי! עטשי! עטשי! – אָנוּ אוֹמרים ורוֹמזים לוֹ בּידינוּ לשם, לתוֹךְ הבּית. נכנַס הכּוֹרךְ לתוֹךְ בּיתנוּ וחָזר וקפץ משם מתּוֹךְ צחוֹק:

– עתּה יוֹדע אני, מַה טיבוֹ של זה! הריחוֹתי בּו! הלא זה יחנוּ… עטשי! עטשי! עטשי!

והוּא תּוֹמךְ אֶת ידיו בּמתניו וּמתעטש לתיאָבוֹן. אחרי כּל עטישה ועטישה הוּא קוֹפץ קפיצה קלה, עוֹמד על ראשי אֶצבּעוֹת וּמתעטש שנית. ושוּב קפיצה קלה, ושוּב עטישה – וכךְ חוֹזר חלילה. לא היוּ רגעים מוּעטים עד שנקהלוּ סביבנוּ כּל שכנינוּ והתעטשוּ כּוּלָם, הם וּנשיהם וּבניהם ודוֹדיהם וּקרוֹביהם – כּל הרחוֹב, מן הקצה אֶל הקצה, היה לחרדה: הכּל מתעטשים!

ו

לָמה נבהל אָחי אֵליהוּ כּל־כּךְ? חוֹשש הוּא, כּפי הנראֶה, שמא יכלוּ אַנשי הרחוֹב אֵת כּל חמתם בּנוּ על עטישה זוֹ, שהשפּענוּ עליהם? אוֹחז הוּא בּידי, ואָנוּ הוֹלכים שנינוּ, הוֹלכים וּמתעטשים, וּממַהרים בּמוֹרד ההר אֶל חברוֹ פּיני. שעה ארוּכּה עברה עלינוּ עד שהיה כּוֹח בּנוּ לפצוֹת פּה וּלדבּר כּבני־אָדם. אָחי אֵליהוּ סיפּר לחברוֹ פּיני אֵת כּל המוֹצאוֹת אוֹתנוּ. חברוֹ פּיני ישב והקשיב לדבריו בּכוונה עצוּּמה, כּרוֹפא המַקשיב לחוֹלה. כּשגָמַר אָחי אֵליהוּ אֶת סיפּוּרוֹ, ענה חברוֹ פּיני ואָמַר:

– הראֵה־נא אֶת הספר!

אָחי אֵליהוּ מוֹציא אֶת הספר מכּיס־חָזהוּ וּמוֹסרוֹ לידי חברוֹ פּיני. חברוֹ פּיני קוֹרא אֶת הדברים, הכּתוּבים על־גבּי השער: “בּעד רוּבּל אֶחָד – מאָה רוּבּל! ספר של סגוּלוֹת בּדוּקוֹת וּמנוּסוֹת, המלמד לאָדם דעת להשׂתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש ועוֹד יוֹתר על־ידי מלָאכוֹת נקיוֹת וקלוֹת”… והוּא קם, מרים אֶת הספר בּידוֹ, בּלי דבּר דבר, ומַשליכוֹ אֶל האֵש אשר בּתוֹךְ התּנוּר. אָחי אֵליהוּ מזנק ממקוֹמוֹ וּפוֹרשׂ אֶת ידיו אֶל האֵש. חברוֹ פּיני עוֹצר בּעדוֹ.

– לאַט לךָ, אַל תּשלח אֶת ידךָ!

עוֹד רגָעים אחָדים – וספרוֹ של אָחי אֵליהוּ, המלמד לאָדם דעת להשׂתּכּר מאָה רוּבּל לחוֹדש ועוֹד יוֹתר, נהפּךְ והיה לגל אֵפר תּפוּחַ. מתּוֹךְ הגל הקטן הזה בּיצבּץ ונראָה לעין פּס־נייר לָבן, שניצל מן האֵש. אַחרי עיוּן רב אֶפשר היה לקרוֹא מעליו מלה אַחַת בּוֹדדה, שנשארה לפליטה: י־ח־נ־וּ־נ־ה…

סיפּוּר תּשיעי: חברנוּ פּיני    🔗

א

הזוֹכרים אַתּם, כּי פּעם אַחַת הבטחתּי לסַפּר לָכם על חברנוּ פּיני, מי הוּא וּמַה טיבוֹ? הבטחתּי לסַפּר לָכם עליו, מפּני שאִיש־מזימוֹת הוּא וּמַחשבוֹת טוֹבוֹת צפוּנוֹת לוֹ בּלבּוֹ. ואוּלָם קוֹדם שאַתחיל בּפּיני, חַייב אני לסַפּר לָכם על אָביו־זקנוֹ, ואַחַר־כּךְ על אָביו, ואַחַר־כּךְ על דוֹדוֹ, עד שנַגיע לפיני עצמוֹ.

אַל תּיראוּ ואַל תּפָחדוּ. דברי יִהיוּ מעטים. מַתחיל אני בּאָביו־זקנוֹ.

אֶת שם רב השׁי הזגג שמַעתּם בּימיכם? אָביו־זקנוֹ של פּיני הוּא. עוֹסק הוּא בּכמה וכמה מלָאכוֹת: זגג הוּא, ועוֹשׂה־אַספּקלריוֹת, וצבּע, וּמוּמחה לטחינַת טאבּאק. עכשיו הניח אֵת כּל המלָאכוֹת ואֵינוֹ עוֹסק אֶלָא בּטחינַת טאבּאק בּלבד. אָדם, הוּא אוֹמר, כּל זמַן שהנשמה בּקרבּוֹ, חַייב לעבוֹד ואַל יִצטרךְ לבּריוֹת. קוֹמתוֹ של רב השי קוֹמה זקוּפה וּצנוּמה, עֵיניו אדוּמוֹת וחוֹטמוֹ מגוּדל בּיוֹתר, שלא כּדרךְ הטבע: רחב מלמַטה ושקוּע מלמַעלָה וּמעוּקם כּעֵין שוֹפר. חוֹששני, שחוֹטם משוּנה זה בּא לוֹ מחמת הרחת טאבּאק. זקן מוּפלָג הוּא, כּבר הגיע למאה שנה, ודעתּוֹ עדיִין מיוּשבת עליו. יֵש רגלים לדבר, שיפה כּוֹחוֹ של רב השׁי הזקן מכּוֹחָם של שני בּניו: הרש־לייבּ האוּמן וּשניאוֹר השען. הרש־לייבּ האוּמן אָביו של פּיני הוּא. הרש־לייבּ האוּמן אַף הוּא גָבוֹה וצנוּם כּרב השי הזקן. ואַף חוֹטמוֹ חוֹטם מגוּדל. אֶלָא שאֵינוֹ מריח עדיִין טאבּאק. אֶפשר, שבּקרב הימים יריח גם הוּא. לפי שעה אֵין דרכּוֹ בּכךְ. אוּמן של תּנוּרים הוּא. עוֹשׂה הוּא תּנוּרים. הכּל אוֹמרים עליו, כּי בּעל־מוֹח הוּא. ואָמנם מצחוֹ מצח גָדוֹל. אִילוּ, הוּא אוֹמר, לימדוּהוּ מלָאכה מנעוּריו, היה יחיד בּדוֹרוֹ. אֵין לךָ דבר בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שלא ישׂיגהוּ הרש־לייבּ האוּמן בּשׂכלוֹ. כּךְ מעיד הוּא על עצמוֹ. טביעוּת־עין יֶש לוֹ. אֶת מלאכת התּנוּרים לָמַד מאֵליו. פּעם אַחַת ראה אֶת אִיוואן פּיצקוּר בּעשׂוֹתוֹ תּנוּר, והתפּתּל מתּוֹךְ צחוֹק. אָמַר, כּי גוֹי זה אֵינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ ואֵינוֹ מבין כּלל בּטיבוֹ של תּנוּר. מה עשׂה? בּא לביתוֹ וסתר אֶת תּנוּרוֹ והקים תּנוּר אַחר בּמקוֹמוֹ. בּימים הראשוֹנים היה אוֹתוֹ תּנוּר עשן כּוּלוֹ, עד כּי לא יכוֹל אָדם לעמוֹד מפּני עשנוֹ. עמד הרש־לייבּ וסתר שוּב אֶת התּנוּר והקים תּנוּר חָדש. וכךְ היה חוֹזר ושוֹקד על תּקנת תּנוּרוֹ, עד שיצאוּ לוֹ מוֹניטין בּעיר ונתמַחָה אוּמן מוּבהק. בּכוֹח חקירתוֹ המציא מין תּנוּר נפלא, שאֵינוֹ טעוּן הסקה אֶלָא פּעם אַחַת לשבוּע. ורק זוֹ רעה חוֹלָה, הוּא אוֹמר, שעדיִין אֵין לוֹ אוֹתן הלבינים, היפוֹת לכךְ. אִילוּ, הוּא אוֹמר, הספּיקוּ רעפים בּידוֹ, כּי־עתּה הקים לעֵיניכם מין תּנוּר, שכּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה! אוֹמר הוּא, כּי תּוֹרת התּנוּר עמוּקה מתּוֹרת השעוֹן. כּלפּי אָחיו שניאוֹר נאמרוּ דברים אֵלוּ. אָחיו שניאוֹֹר צעיר ממנוּ וגָבוֹה ממנוּ, ואַף חוֹטמוֹ אָרוֹךְ, וּמלאכתּוֹ מלאכת שען. מתּחילה חָשוּ לוֹ עתידוֹת, כּי יִהיֶה מוֹרה־הוֹראה בּיִשׂראֵל, אוֹ שוֹחט, אוֹ מלמד. על־שוּם חריפוּת מוֹחוֹ. חריפוּת מוֹחוֹ שלא כּדרךְ הטבע היתה. אֶלָא שחָשקה נַפשוֹ בּמלאכת השענים. כּיצד הגיע למלָאכה זוֹ של שענים? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ.

בּעוֹדנוּ נַער אֶת נַערי החדר, כּךְ מסַפּר שניאוֹר בּעצמוֹ, נשׂאוֹ מוֹחוֹ לגדוֹלוֹת. למשל: מתאַוה היה להגיע עד פּשר סיבּתוֹ של מַנעוּל. מַנעוּל זה, כּשאַתּה מסַבּבוֹ לצד ימין, אַתּה פּוֹתחוֹ, וּכשאַתּה מסַבּבוֹ לצד שׂמֺאל, אַתּה סוֹגרוֹ – מַה טעמוֹ של דבר? אוֹ מַה טיבוֹ של שעוֹן וּמַה סיבּת גלגליו בּלכתּם? מַדוּע יִפעם דווקא בּוֹ בּרגע, כּשאֶצבּעוֹ הגדוֹלה מַַגיעה לשתּים עֶשׂרה? כּשראה, הוּא אוֹמר, בּפּעם הראשוֹנה מין שעוֹן, שציפּוֹר בּתוֹכוֹ, כּמעט נטרפה דעתּוֹ עליו. אוֹתוֹ שעוֹן בּעל הציפּוֹר נפל לוֹ לרב השׁי הזקן בּמַתּנה מאֵת אֶחָד מפּקידי הצבא, שהיה מסַפּק לוֹ עבוֹדה. בּכל שעה, כּשהשעוֹן היה עוֹמד לפעוֹם, היה פּישפּש נפתּח בּוֹ וציפּוֹר מזנקת מתּוֹכוֹ, מזנקת וקוֹראת: קוּ־קוּ! הציפּוֹר ציפּוֹר מַמש היתה, כּחַיה לכל דבר. והגיע הדבר לידי כּךְ, שגם החָתוּל טעה בּה. בּכל פּעם, כּשהציפּוֹר היתה יוֹצאת בּציפצוּפה, היה החָתוּל מסַמר שׂערוֹתיו וּמתכּוון לטרפה. גָמַר שניאוֹר בּלבּוֹ, כּי לא ינוּח ולא יִשקוֹט עד אִם חָקר אֵת דבר הציפּוֹר. מה עשׂה? פּעם אַחַת, כּשנשאַר יחידי בּבּית, עמד והוֹריד אֶת השעוֹן מעל הכּוֹתל, הפריד בּין גלגליו והוֹציא אֵת כּל בּני־מעיו החוּצה. בּא אָביו מן השוּק וראה אֶת השעוֹן בּקלקלתוֹ, עמד והכּהוּ כּל־כּךְ, עד כּי אָמרוּ כּבר נוֹאָש לחַייו. ואוּלָם שניאוֹר הגיע למַטרתוֹ: זכה ונַעשׂה שען. אֵיני יוֹדע, אִם מן השענים המעוּלים הוּא, ורק מידה נאָה אַחַת אַתּם מוֹצאִים בּוֹ: טוֹרח הרבּה וּמקבּל מעט. אָחי אֵליהוּ מסר לוֹ כּמה פּעמים אֶת שעוֹנוֹ לתיקוּן. בּכל שבוּע ושבוּע מתקן לוֹ שניאוֹר אֶת שעוֹנוֹ. כּמה משוּנה שעוֹן זה של אָחי אֵליהוּ: פּעמים הוּא טס בּמהירוּת הבּרק, וּפעמים הוּא מתנַהג בּכבדוּת וּמאַחר בּכל יוֹם כּדי אַרבּע שעוֹת בּבת אֶחָת! בּיקש אָחי אֵליהוּ למסרוֹ לשען אַחר, ועיכּבוֹ חברוֹ פּיני. חברוֹ פּיני אוֹמר, כּי לא בּדוֹדוֹ שניאוֹר האָשם, אֶלָא בּשעוֹן עצמוֹ. והדין נוֹתן: אִם השעוֹן שעוֹן הגוּן הוּא, הלא יוּכל כּל שען לתקנוֹ. אֶלָא מה? השעוֹן עצמוֹ אֵינוֹ שעוֹן – אִם כּן, מַה יוֹעיל השען בּתקנתוֹ?

אִמרו מעתּה: וכי לא צדק פּיני?

ב

פִּיני, חברוֹ של אָחי אֵליהוּ, אַף הוּא בּעל־מוֹח, כּאָביו הרש־לייבּ האוּמן וּכדוֹדוֹ שניאוֹר השען. ואַף חוֹטמוֹ אָרוֹךְ כּחוֹטמם. כּוּלָם חוֹטמנים הם. החוֹטם – סימַן־משפּחה הוּא לָהם. דוֹדה יש להם וּקריינה שמה, ולדוֹדה בּת וּשמה מַלכּה, וזימן לָה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מין חוֹטם, שעין לא ראתה דוּגמתוֹ. ולא הרי החוֹטם כּהרי הפּנים. פּניה של זוֹ אֵינם פּני אָדם כּלל. נראִים הם כּפני ציפּוֹר, אוֹ כּפני חַיה. מתבּיישת היא לָצאת מפּתח בּיתה החוּצה. עלוּבת־נפש היא, מן השמַיִם ירחמוּ עליה! קלסתּר־פּניו של פּיני דוֹמה כּמעט לקלסתּר־פּניה של מַלכּה. אֶלָא שגבר הוּא, ואֵין בּוֹדקים בּגברים ליוֹפי. אָמנם מַראֵהו משוּנה בּיוֹתר. כּשאַתּה מסתּכּל בּפניו, על־כּרחךָ אַתּה ממַלא שׂחוֹק פּיךָ. המעט ממנוּ כּי צנוּם הוּא וגָבוֹה, הנה גם שתּי אָזנַיִם ארוּכּוֹת לוֹ, ואַף צוָארו אָרוֹךְ, כּצוָאר האַוָז, וּראִיתוֹ קצרה. בּכל פּינה שהוּא פּוֹנה הריהוּ נפגע בּמצח חברוֹ. וּבכל מקוֹם שהוּא עוֹמד הריהוּ פּוֹסע על רגל חברוֹ. אֶחָד ממכנסיו מוּפשל לוֹ כּל ימיו למַעלָה. אֶחָד מפּוּזמקאוֹתיו משוּלשל לוֹ כּל ימיו למַטה. פּי חלוּקוֹ פּתוּח תּמיד. עניבת צוארוֹנוֹ שמוּטה לאחוֹריו. כּשהוּא מדבּר, קוֹל נַחרה יוֹצא מגרוֹנוֹ, וחיבּה יתירה נוֹדעת ממנוּ למיני מתיקה. כּל פּעם, שאַתּה נפגָש עמוֹ, סוּכּריה נתוּנה בּפיו, והוּא מוֹצץ אוֹתה בּשׂפתיו. ואַף־על־פּי־כן, בּמקוֹם שאַתּה מוֹצא גנוּתוֹ של חברנוּ פּיני, שם אַתּה מוֹצא גם אֶת שבחוֹ. קנקן מלא וגָדוּש הוּא. תּוֹרה מפוֹאֶרת בּכלי מכוֹער. אֵין לךָ דבר בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שלא יֵדעהוּ פּיני. אֵין דבר נעלָם ממנוּ. אָמרוּ עליו על פּיני, שיפה כּוֹחוֹ בּתּוֹרה מכּוֹח הרב. והוּא הדין בּכתב ולָשוֹן. אִם יִהיוּ כּל המלוּמדים בּכף מֹאזנַיִם וּפיני בּכף שניה – פּיני מַכריע אֶת כּוּלָם. מלבד שהוּּא מַפליא לכתּוֹב בּכתב נאֶה וּמסוּלסל, מוּמחה הוּא גם לחרוּזים. כּל דבר שפּיני כּוֹתב, אֵינוֹ כּוֹתבוֹ אֶלָא בּחרוּזים. וּכבר כּתב פּלסתּר על כּל בּני העיר: על הרב, על השוֹחט, על הגבּאִים, על האִיטליז, על קרוֹביו וּבני־משפּחתוֹ – אִיש לא ניקה מחרוּזיו. והיה מַעשׂה וַחרוּזיו של פּיני נתפּרסמוּ בּעיר והיוּ נמסרים מפּה לפה וּמעוֹררים צחוֹק גָדוֹל בּין הבּריוֹת. ויֵש אשר לָמדוּ אוֹתם בּעל־פּה. מקצתם של אוֹתם החרוּזים אני זוֹכר גם עַתּה, ואֵלוּ הם:

רֹאשׁ־הַקָּהָל רַב שְׁמוּאֵל־אַבָּא

צַדִּיק הוּא בְּדוֹרוֹ;

אֵין כָּמוֹהוּ גַבְרָא רַבָּה,

עַד נֶצַח יָהֵל אוֹרוֹ!

הוּא הַמַּנְהִיג אֶת הַקְּהִלָּה,

גּוֹזֵז כִּבְשׂוֹת רָשִׁים:

הֵן לֹא־אַחַת הָיְתָה מְעִילָה

בְּכֶסֶף־הַקֳּדָשִׁים.

לֹא לְחִנָּם שָׁמַן שֵׁתוֹ,

רָחֲבָה קַפּוֹטָתוֹ:

גְּזֵלַת עָנִי הִיא בְּבֵיתוֹ

וּבְפֻזְמָק שֶׁל זוּגָתוֹ

וּבְמוֹתוֹ נִשָּׂא קִינָה,

נְסַפֵּר אַחֲרֵי הַמִּטָּה:

"אוֹי וַאֲבוֹי לְאוֹתָהּ סְפִינָה,

שֶׁאָבַד קַבַּרְנִיטָהּ!"…

כּל העיר היתה כּמרקחה לשמע החרוּזים האֵלה. אֶחָד מליצני הדוֹר חיבּר ניגוּן לחרוּזים, והיוּ נקראִים כּעֵין זמירוֹת. ימים רבּים היה זמר זה נישׂא על כּל לָשוֹן, עד שנתגלגל והגיע לאָזני רב שמוּאֵל־אַבּא וזוּגָתוֹ. שלחוּ וקראוּ לאָביו של פּיני, להרש־לייבּ האוּמן, וּבכוּ לפניו ושאלוּהוּ: מַה פּסוּל מצא בּהם פּיני בּנוֹ?… חָזר הרש־לייבּ האוּמן לביתוֹ, קרא אֶת פּיני אֶל חַדרוֹ, סגר אֶת הדלת על מַסגר, מתח אוֹתוֹ על הסַפסל והלקהוּ כּל־כּךְ, עד שקפץ פּיני ונשבּע לוֹ בּתקיעת־כּף, שלא יוֹסיף עוֹד לכתּוֹב חרוּזים עד עוֹלָם!

ג

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חָדל פּיני לכתּוֹב חרוּזים. אֵין לבּוֹ הוֹלךְ עוֹד אַחַר החרוּּזים. ריחַיִם על צוָארוֹ וצרוֹתיו מרוּבּוֹת. כּךְ אוֹמר פּיני על עצמוֹ. רוּחַ שטוּת נכנסה בּוֹ, ונשׂא אִשה. כּלוֹמַר, לא בּוֹ נכנסה רוּחַ שטוּת, אֶלָא בּאָביו. בּיקש הרש־לייבּ האוּמן, כּי יִשׂא פּיני אִשה ויִהיֶה אִיש. פּיני נשׂא אֶת בּתוֹ של אַחַד הטוֹחנים. הטוֹחן פּתח לוֹ חָנוּת של קמח. אָחי אֵליהוּ מקנא בּוֹ, שיֶש לוֹ עֵסק. פּיני צוֹחק עליו. אוֹמר הוּא, כּי לא לפי עֶרכּוֹ העֵסק הזה. וכי לכךְ נוֹצר, הוּא אוֹמר, שיהא מטפּל בּקמח? קמח, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ ענין אֶלָא לעם־האָרץ, לגס־רוּח, לטוֹחן! מַה פּשעוֹ, הוּא אוֹמר, וּמה חַטאתוֹ, כּי לא יוּכל לָשבת בּחָנוּת? גם כּשיִרצה, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ יכוֹל. מוֹחוֹ יִשׂאֵהוּ אֶל־על. מוֹחוֹ יעוּף על כּנפי־רוּחַ. כּל בּני־משפּחתוֹ, הוּא אוֹמר, בּעלי־כנף הם.

כּךְ אוֹמר חברנוּ פּיני ואֵינוֹ רוֹצה לילךְ לחָנוּת. מוּטב לוֹ, הוּא אוֹמר, לישב בּבּית וּלעיין בּספר, ותהיֶה הנאָתוֹ מרובּה יוֹתר. חוֹתנוֹ הטוֹחן רוֹאֶה כּל זאת וּמתרעֵם עליו. ואַף־על־פּי־כן מַחריש הוּא. בּעל־כּרחוֹ יחריש. מתירא הוּא מפּניו, שמא יִכתּוֹב עליו פּלסתּר. וּמלבד זאת, חָס הוּא על בּתּוֹ. בּת יחידה היא לוֹ. טייבּיל שמה. פּוֹזלת היא בּעין אֶחָת. ורק טוֹבת־לב היא מאוֹד. אִמא מסַפּרת בּשבחה ואוֹמרת עליה, כּי אֵין לָה מרה. אני אֵינני מבין, מַדוּע אֵין לָה מרה? לאָן נסתּלקה מרתה?… כּל הימים יוֹשבת היא בּחָנוּת, וּפיני יוֹשב בּבּית. אני ואָחי אֵליהוּ נכנסים אֶצלוֹ כּמעט בּכל יוֹם. משׂיחַ הוּא לפנינוּ אֶת צרוֹת־נַפשוֹ. בּכל פּעם שאָנוּ בּאִים אֵליו נאנק הוּא וקוֹבל על מזַלוֹ הקשה. צר לוֹ פּה המקוֹם, הוּא אוֹמר, וידיו אסוּרוֹת. מַרגיש הוּא בּעצמוֹ, הוּא אוֹמר, כּי נחנק הוּא פּה בּאֵין אַויר לנשימה. אִילוּ, הוּא אוֹמר, קבע ישיבתוֹ בּעיר אַחרת, כּי־עתּה רוַח לוֹ. אִילו הניחוּ לוֹ, הוּא אוֹמר, לָצאת מכּאן למשךְ שנה אַחַת, כּי־עתּה החזיר אֶת העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! כּךְ הוּא אוֹמר לאָחי אֵליהוּ. אֵין אִיש בּאָרץ אשר יאמין בּוֹ פּיני, כּאשר יאמין בּאָחי אֵליהוּ. מַראֶה הוּא אוֹתוֹ אֶת המכתּבים, המוּנחים בּקוּפסתוֹ למשמרת. מכתּבים אֵלוּ ידי אנשים גדוֹלים כּתבוּ אוֹתם. האנשים הגדוֹלים כּוֹתבים אֵליו, כּי אֵיזה דבר צפוּן בּקרבּוֹ. פּיני אוֹמר, שאַף הוּא עצמוֹ חָש, כּי אֵיזה דבר צפוּן בּקרבּוֹ. אני מסתּכּל בּוֹ וּמהרהר בּלבּי: ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מַה טיבוֹ של אוֹתוֹ דבר, הצפוּן בּקרבּוֹ?…

ד

פּעם אַחַת נכנַס פּיני לביתנוּ וקרא אֶת אָחי אֵליהוּ החוּצה להמתּיק עמוֹ סוֹד. כּיוָן שמַמתּיקים סוֹד, חַייב אני לדעתּוֹ. תּאֵב אני לָדעת אֵת כּל הסוֹדוֹת. אני הוֹלךְ מאַחריהם, מַקשיב לשׂיחָתם וקוֹלט דבריהם מן האַויר. חברנוּ פּיני מדבּר, ואָחי אֵליהוּ עוֹנהוּ. מוֹסר אני בּזה אֶת דברי שניהם:

חברנוּ פּיני: על מה אנחנוּ יוֹשבים פּה?

אָחי אֵליהוּ: אַף אני אוֹמר כּךְ.

חברנוּ פּיני: הנה קראתי, כּי אָדם אֶחָד נסע לשם ערוֹם כּביוֹם־היוָלדוֹ. כּחצי שנה היה לָן בּחוּץ וּמנַקה בּיבים להשׂתּכּר אֶל פּת־לֶחם.

אָחי אֵליהוּ: ועכשיו?

חברנוּ פּיני: יהי חלקי וחלקךָ עמוֹ.

אָחי אֵליהוּ: האוּמנם?

חברנוּ פּיני: רוֹטשילד כּאֶביוֹן הוּא בּפניו.

אָחי אֵליהוּ: האוּמנם?

חברנוּ פּיני: אָמנם! אָמנם! וכי סבוּר אַתּה, שמשטה אני בּךְ? כּבר דיבּרתּי עם טייבּיל שלי.

אָחי אֵליהוּ: ומה ענתה אוֹתךָ?

חברנוּ פּיני: מה ענתה? נוֹסַעת היא.

אָחי אֵליהוּ: נוֹסַעת היא? וחוֹתנךָ מַה יֹאמַר?

חברנו פּיני: מי יִשמַע אֵליו? ואִם אֶסַע אני לבדי, כּלוּם יִיטב לוֹ? הלא רוֹאֶה הוּא עין בּעין, כּי מוֹחי יִשׂאֵני אֶל־על, ואִי־אֶפשר לי לישב כּאן!

אָחי אֵליהוּ: ואני? כּסבוּר אַתּה, שיכוֹל אני לישב כּאן?

חברנוּ פּיני: אִם כּן, נקוּם ונסע.

אָחי אֵליהוּ: נקוּם ונסע? בּמה?

חברנוּ פּיני: שוֹטה שכּמוֹתךָ, הלא כּרטיסי־אניה יִתּנוּ לָנוּ חינם.

אָחי אֵליהו: כּיצד חינם?

חברנוּ פּיני: על־מנת לסַלק קימעה־קימעה. אַחַר־כּךְ נסַלק. לפי־שעה אָנוּ מקבּלים אוֹתם חינם.

אָחי אֵליהוּ: ועד שנַגיע לָאניה? והוֹצאוֹת־הדרךְ? וכרטיסים? וּמסילת־הבּרזל?

חברנוּ פּיני: שוֹטה שכּמוֹתךָ, לכמה כּרטיסים אָנוּ צריכים?

אָחי אֵליהוּ: אַדרבּה, אמוֹר אַתּה, לכמה כּרטיסים אָנוּ צריכים?

חברנוֹ פּיני: צא וַחשוֹב: אני וטייבּיל שלי – שנַיִם. אַתּה וּברכה שלךָ – שנַיִם. הרי אַרבּעה.

אָחי אֵליהוּ: ואִמי – הרי חמשה.

חברנוֹ פּיני: הרי חמשה.

אָחי אֵליהוּ: וּמוֹֹטיל מַה תּהא עליו?

חברנוּ פּיני: למוֹטיל יספּיק גם חצי הכּרטיס, ואֶפשר שאֵין לוֹ צוֹרךְ גם בּחציוֹ. נֹאמַר, כּי לא הגיע עדיִין לשלוֹש שנים.

אָחי אֵליהוּ: וכי משוּגָע אָתּה?…

ה

מה אֶעשׂה? אֵיני יכוֹל להתאַפּק עוֹד. מתּוֹךְ רוֹב שׂמחה אני מוֹציא מין שריקה משוּנה מגרוֹני. שניהם הוֹפכים אֶת ראשיהם אֵלָי.

– כּלךְ לךָ, נַער שוֹבב שכּמוֹתךָ! אֵיךְ מלָאךָ לבּךָ להתחַבּא מאַחרי גדוֹלים ולשמוֹע אֶת דבריהם?

אני נוֹשא אֶת רגלי וּבוֹרח מפּניהם, קוֹפץ בּרחוֹבה של עיר וטוֹפח בּשתּי ידי על שוֹקי. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם – נוֹסע אני!… אניה… מסילת־בּרזל… כּרטיס… חצי כּרטיס… שמא תּשאָלוּני: לאָן אנחנוּ נוֹסעים? לָמה לי לָדעת זאת? די לי בּנסיעה עצמה! כּי הבה אסַפּר לָכם אֶת האמת: הלא מימי לא נסַעתּי אפילוּ נסיעה כּל־שהיא! אָמנם טעמה של נסיעה טעמתּי מעט. פּעם אַחַת נסַעתּי רכוּב על־גבּי עזוֹ של שכננוּ, אַךְ אוֹתה נסיעה עלתה לי במחיר רב. לא די שנפלתּי לָאָרץ וּפצעתּי אֶת חוֹטמי, אֶלָא שקיבּלתּי מכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת. ולפיכךְ אֵין הנסיעה ההיא נחשבת אֶצלי בּכלל נסיעה.

כּל היוֹם אני מתהלךְ כּמטוֹרף. התּיאָבוֹן ניטל ממני. בּלילה אני רוֹאֶה בּחלוֹמי, והנה נוֹסע אָני. ולא נוֹסע אני, אֶלָא עף. כּנפים צמחוּ לי כּכנפי יוֹנה, ואני עף. תּבוֹא בּרכה על חברנוּ פּיני! חנוֹ גָדל עתּה בּעֵינַי שבעתיִם. אִילמלא בּוֹשתּי, היִיתי נוֹפל על צוָארוֹ וּמחַבּקוֹ וּמנַשקוֹ. אָדם יקר הוּא פּיני זה!

אִמרוּ מעתּה: וכי לא אמת דיבּרתּי, כּי מחשבוֹת טוֹבוֹת צפוּנוֹת לוֹ בּלבּוֹ?

סיפּוּר עשׂירי: אָנוּ נוֹסעים לאַמריקה    🔗

א

וּבכן, אָנוּ נוֹסעים לאַמריקה. היכן היא אַמריקה? אֵיני יוֹדע. ורק יוֹדע אני, כּי רחוֹקה היא, רחוֹקה מאוֹד. כּל הנוֹסע לאַמריקה נוֹסע ימים רבּים ועוֹבר מדינוֹת רבּות, עד שהוּא מַגיע אֵליה. הגיע אֵליה, עוֹמדים וּפוֹתחים לפניו אֶת השׁער וּמַכניסים אוֹתוֹ למקוֹם, ששמוֹ “קסטל־גארטל”. נכנַס לשם, מיד מַפשיטים אוֹתוֹ אֶת בּגָדיו, מַציגים אוֹתוֹ ערוֹם כּביוֹם היוָלדוֹ וּבוֹדקים לוֹ בּעֵיניו. אִם עֵיניו בּריאוֹת, מוּטב. ואִם לא, אוֹמרים לוֹ: טוֹל בּגָדיךָ וַחזוֹר למקוֹמךָ, אשר יצאת משם! כּמדוּמֶה לי, כּי עֵינַי בּריאוֹת. רק פּעם אַחַת היִיתי חָש בּעֵינַי. משוּם מַעשׂה שהיה. מַעשׂה בּנערים מנַערי בּית־הספר, שתּפסוּ בּי השכּיבוּני על האָרץ ושפכוּ לי אַבקת טאבּאק לתוֹךְ עֵינַי. הוֹי, מה הפליא אָחי אֵליהוּ להכּוֹתם לחי! עכשיו עֵינַי צלוּלוֹת. טהוֹרוֹת הן כּעֵין הבּדוֹלח לטוֹהר. וּכנגד זה עֵיניה של אִמא אֵינן כּתיקוּנן. כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ. אִמא עצמה אשמה בּדבר. כּל הימים וכל הלילוֹת בּוֹכה היא. מיוֹם שנפטר אָבי עליו השלוֹם נפתּח מַעין דמעוֹתיה, והוּא מתגבּר והוֹלךְ.

– בּשם אלוֹהי ישׂראֵל! הלא אֵין רחמים בּלבּךְ עלינוּ! בּגלָלךְ נתחַייב כּוּלָנוּ לנסוֹע חַלילה בּחזרה!

כּךְ טוֹען לפניה אָחי אֵליהוּ. ואִמא משיבה לוֹ:

– תּינוֹק טיפּש שכּמוֹתךָ! וכי אני בּוֹכה? העֵינַיִם זוֹלגוֹת דמעוֹת מאליהן, בּלעדי…

כּךְ אוֹמרת אִמא, מוֹחָה דמעוֹת עֵיניה בּסינרה ונגשת אֶל המלָאכה – לנַעֵר אֶת הכּרים וּלחַדש אֶת חיפּוּיֵיהם. צריכים אנחנוּ לנַעֵר אֵת כּל הכּרים. אַמריקה מדינה מצוּינת היא, שאֵין כּרים בּה. הכּל יֶש בּה, חוּץ מכּרים. כּיצד ישנים שם בּני־אָדם – אֵינני מבין. בּוַדאי יִקשה לָהם למראשוֹתיהם! גיסתי בּרכה עוֹזרת על־יד אִמא לנַעֵר אֶת הכּרים. יֶש לנוּ, בּרוּךְ השם, כּרים הרבּה. שלוֹש כּסתוֹת גדוֹלוֹת וששה כּרים גדוֹלים ואַרבּעה קטנים. הקטנים נקראִים מַמזרים, לשם חיבּה. אֵת כּל אַרבּעת המַמזרים הקטנים מזווגת אִמא יחד ועוֹשׂה אוֹתם כּר אֶחָד גָדוֹל. חבל. אוֹהב אני אֶת המַמזרים הקטנים הלָלוּ יוֹתר מן הגדוֹלים. שעשוּעים הם לי בּכל בּוֹקר. פּעמים אני עוֹשׂה אוֹתם כּעֵין אָזני־המן, וּפעמים אני חוֹבשם לראשי כּעֵין מצנפת של שבּת.

– כּשנַגיע, אִם יִרצה השם, אֶל המקוֹם, נפרידם שוּב ונַעשׂה אוֹתם מַמזרים קטנים, כּמוֹ שהיוּ.

כּךְ אוֹמרת אִמא לי וּלגיסתי בּרכה וּמַשמיעה אוֹתה, כּי תּעשׂה אַף היא כּמַעשׁיה. גיסתי בּרכה שוֹמַעת ועוֹשׂה אַף היא כּמַעשׂיה, אַף־על־פּי שאֵין דעתּה נוֹחָה מנסיעה זוֹ. קשה עליה פּרידתה מאָביה ואִמה. אִילוּ אָמַר לָה אָדם לפני שנה, היא אוֹמרת, כּי סוֹפה לנסוֹע לאַמריקה, היתה יוֹרקת לוֹ לָזה בּפניו.

– אִילוּ אָמַר לי אָדם לפני שנה, כּי סוֹפי להיוֹת אַלמנה…

כּךְ אוֹמרת אִמא וּמַתחילה לבכּוֹת. ראָה אָחי אֵליהוּ והרים קוֹל־זוָעוֹת:

– שוּב אַתּ בּוֹכיה? וכי רצוֹנךְ להמיט אָסוֹן על כּוּלָנוּ?!…

ב

המעט ממנוּ כּל זה, והנה הביא הרוּח בּכנפיו אֶת שכנתּנוּ פּסי. ראתה שכנתּנוּ פּסי, שאָנוּ מנַערים אֶת הכּרים, עמדה לנַחמנוּ ולהפיס דעתּנוּ:

– וּבכן, אָמנם נוֹסעים אַתּם לאַמריקה? הלוַאי יצליח הקדוֹש־בּרוּךּ־הוּא אֶת דרכּכם, אשר אַתּם הוֹלכים בּה, וּתהי צאתכם לשלוֹם וּבוֹאכם לשלוֹם. הלא הכּל בּידי שמַיִם. הנה קרוֹבה יֶש לי וריביל שמה, ונסעה לשם לפני שנה, היא וּבעלה הילי. והרי הם כּוֹתבים בּמכתּביהם, כּי מתענים הם ועוֹשׂים שם חַיִים. כּמה פּעמים התחַנַנתּי לפניהם, כּי יִכתּבוּ לי דברים כּהוָיתם, כּדרךְ שבּני־אָדם מן היִשוּב כּוֹתבים: מַה ואֵיךְ ואֵימתי? והשיבוּ לי: אַמריקה היא מדינה השוה לכל נפש – כּל אֶחָד מתענה שם ועוֹשׂה חַיִים… וכי לא די לכם בּזה? אַדרבּה, בּוֹאוּ ונַחזיק טוֹבה לָהם, שהם כּוֹתבים מכתּבים אֵלינוּ. מתּחילָה לא כּתבוּ כּל־עיקר. שכחוּנוּ והסיחוּ אוֹתנוּ מלבּם. וּכבר חוֹששים היִינוּ, שמא טבעוּ חָלילה בּים. רק כּעבוֹר ימים רבּים, לאַחר יֵאוּש, הגיעה לָנוּ ידיעה, כּי כּבר בּאוּ, בּרוּךְ השם, לאַמריקה. מתענים הם שם ועוֹשׂים חַיִים!… אָכן כּדאי לָהם לבני־אָדם, אוֹמרת אני לָכם, להפקיר אֶת עצמם בּשביל אַמריקה זוֹ, להקים שאוֹן ורעש, לנַעֵר כּרים וּכסתוֹת, להפליג בּים וּלהעמיד אֶת חַיִיהם בּסַכּנה.

– בּבקשה ממךְ, אֵימתי תּחדלי לעשׂוֹת מספּד?

כּךְְ מתעוֹרר אָחי אֵליהוּ וּמתמַרמר אֶל שכנתּנוּ פּסי. וּמיד הוּא מקבּל אֶת גמוּלוֹ מידה.

– לעשׂוֹת מספּד? בּוֹאוּ וּראוּ אֶפרוֹחַ זה, שיצא מבּיצתוֹ ללמד אֶת התּרנגוֹלת בּינה! נוֹסע הוּא לאַמריקה להתענוֹת שם ולעשׂוֹת חַיִים! וכי רחוֹקים הימים, עֵת היִיתי מטפּלת בּךָ ונוֹשׁאת אוֹתךָ על זרוֹעֹותי, כּאשר תּשׂא האוֹמנת אֶת היוֹנק? שאַל אֶת אִמךָ וּתסַפּר לךָ אֵת דבר העֶצם, שנתקעה בּגרוֹנךָ בּימי ילדוּתךָ, בּסעוּדת ליל שבּת, בּזמן אכילת דגים. לוּלא אני, שקמתּי וּמיהרתּי לטפּוֹחַ לךָ על ערפּךָ אַחַת וּשתּים, מוּבטח לךָ, שלא היִית נוֹסע עכשיו לאַמריקה להתענוֹת שם ולעשׂוֹת חַיִים!…

שכנתּנוּ פּסי נתכּוונה להאריךְ אֶת דיבּוּרה. ורק נס נַעשׂה לָנוּ, שאִמא עצרה בּעד שטף לשוֹנה והתחילה מפייסת אוֹתה בּדברים רכּים:

– בּבקשה ממךְ, פּסיניוּ יקירתי, נשמתי, חמדתי, יוֹנתי, לוּא תּחיִי ותאריכי ימים!…

ויוֹתר אֵין אִמא יכוֹלה לדבּר. מקוֹר דמעוֹת שׂם מַחנק לגרוֹנה. ראָה אָחי אֵליהוּ, כּי בּוֹכה היא, ונתמַלא חימה. השליךְ מידוֹ אֶת מלאכתּוֹ, יצא בּחמתוֹ אֶת הבּית והכּה בּדלת:

– תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת הכּל!

ג

בּיתנוּ כּבר נתרוֹקן כּוּלוֹ, וּמַראֵהוּ כּחוּרבה שוֹממה. קיטוֹנה האָפל של אִמא מלא מפּה אֶל פּה חבילוֹת וכרים וּכסתוֹת. הכּרים והכּסתוֹת כּמעט עד התּקרה יגיעוּ. כּשאֵין אִיש בּבּית, אני מטפּס ועוֹלה על הכּרים, צוֹנח וּמתגלגל מלמַעלָה למַטה, כּמתגלגל מראש ההר. כּמדוּמה לי, כּי מימַי לא שׂבעתּי עוֹנג רב כּל־כּךְ כּמוֹ בּימים האֵלה. ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר חָדלוּ לאפוֹת וּלבשל בּביתנוּ. אָחי אֵליהוּ מביא דג צמוּק מן השוּק, ואָנוּ כּוֹרכים דג וּבצל ואוֹכלים אוֹתם יחד. וּכלוּם יֶש לךָ מַאכל טוֹב מדג וּבצל הנאכלים יחד? חברנוּ פּיני אַף הוּא אוֹכל לחם אִתּנוּ. הלא מבוּלבּל הוּא כּל ימיו. ראשוֹ סוֹבב־הוֹלךְ תּמיד, כּגלגל לפני רוּחַ. ואוּלָם מיוֹם שגָמַרנוּ לנסוֹע לאַמריקה, נטרפה עליו דעתּוֹ כּליל. כּךְ אוֹמרת אִמא. אֶחָד ממכנסיו מוּפשל לוֹ למַעלָה. אֶחָד מפּוּזמקאוֹתיו משוּלשל לוֹ למַטה. עניבת צוארוֹנוֹ שמוּטה לאחוֹריו. וּכשהוּא נכנס לביתנוּ, על־כּרחוֹ הוּא נתקל בּמַשקוֹף הדלת. מדי פּעם בּפעם בּאה עליו אִמא בּטענה:

– הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, כּי גָבהה קוֹמתךָ מאוֹד, ולָמה לא תּרכּין אֶת ראשךָ בּכניסתךָ?

– אִמא, ראִיתוֹ קצרה!

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ וּמלמד עליו זכוּת, וּשניהם יוֹצאִים לעיר להביא לידי גמר אֶת מכירת בּיתנוּ. צריכים אָנוּ לכתּוֹב אֶת שטר־המקנה. אֶת בּיתנוּ מכרנוּ זה כּבר. קנה אוֹתוֹ זילי החַייט. כּסבוּרים אַתּם, כּי בּיוֹם אֶחָד יִקנה חַייט בּית לעצמוֹ? אִם כּךְ אַתּם סבוּרים, אֵינכם יוֹדעים טבעם של חַייטים. זילי החַייט טרחן וּקבסתּן הוּא מאֵין כּמוֹהוּ. עשׁרה נסיוֹנוֹת ניסה אוֹתנוּ! מתּחילה היה בּא לבדוֹ שלוֹש פּעמים בּיוֹם לראוֹת אֶת בּיתנוּ. היה מריח אֶת ריח הכּתלים, מפשפּש בּארוּבּת־העשן, מטפּס ועוֹלה על העליה, מסתּכּל בּגג. אַחַר־כּךְ הביא אֶת אִשתּוֹ. מני שמה. מדי אַבּיט אֶל פּניה, על־כּרחי אֶצחָק. עֶגלוֹ של שכננוּ אַף שמוֹ נקרא מני. ואָמנם קלסתּר־פּניה של מני אֵשת החַייט דוֹמה לקלסתּר־פּניו של מני העֵגל. מַה מני העֵגל לסתוֹתיו לבנוֹת ועֵיניו עגוּלוֹת, אַף מני אֵשת החַייט כּךְ. אַחַר־כּךְ התחיל זילי החַייט להביא אֶל בּיתנוּ מבינים ויוֹדעֵי־דבר. רוּבּם חַייטים. כּל אֶחָד בּדק וּמצא בּביתנוּ פּסוּל חָדש, שנעלם מעֵיני חברוֹ הקוֹדם. עד שנִמנוּ וגָמרוּ לקרוֹא לאָביו של פּיני, להרש־לייבּ האוּמן. הרש־לייבּ האוּמן מוּמחה לבתּים. אָדם מהימן הוּא. אֶפשר לסמוֹךְ עליו. הרש־לייבּ האוּמן אֵינוֹ מסרב לקוֹראָיו. עוֹמד הוּא וּמתבּוֹנן אֶל בּיתנוּ מכּל צדדיו, זוֹקף אֶת ראשוֹ עד היכן שקוֹמתוֹ מַגעת, מַפשיל את כּוֹבעוֹ לאחוֹריו, מגָרד צוָארוֹ בּאֶצבּע צרדה, מגָרד ואוֹמר:

– הבּית הזה יעמוֹד על מכוֹנוֹ, בּלא גוּזמה, בעֶרכּךָ מאָה שנה, ואוּלי עוֹד יוֹתר.

יצא בּן־אָדם מתּוֹךְ החבוּרה, חַייט מן החַייטים המבינים, אשר הביא זילי אֶל בּיתנוּ, קפץ ואָמַר:

– בּוַדאי! אָמנם כּן הוּא! לוּא רק יחַזקוּ אֶת בּדק הבּית בּלבינים שׂרוּפוֹת, ויִתמכוּהוּ בּכלוֹנסאוֹת חזקים, ויצרפוּ לוֹ אַרבּעה כּתלים חדשים, ויחבּשוּ לוֹ גג של פּחים צבוּעים, – מוּבטח לוֹ, כּי יעמוֹד, אִם יִרצה השם, עד שיבוֹא משיח צדקנוּ!

אִילוּ, למשל, נוֹעז אִיש לקלל אֶת הרש־לייבּ האוּמן בּאבוֹתיו, אוֹ אִילוּ שפכוּ על ראשוֹ קיתּוֹן של רוֹתחים, לא היה כּעסוֹ גָדוֹל כּל־כּךְ. הרש־לייבּ האוּמן אָמר, כּי מתאַוה הוּא לָדעת רק אֶחָת: כּיצד מעיז אֶת פּניו יהוּדי מנוּוָל כּמוֹתוֹ, חַייט כּמוֹתוֹ, גנב כּמוֹתוֹ, נבזה וחדל־אִישים כּמוֹתוֹ, לדבּר אֵליו, אֶל הרש־לייבּ האוּמן, גסוֹת אֵלוּ וּלהטיח כּנגדוֹ דברים אֵלוּ בּלָשוֹן זוֹ וּבנוּסח זה?! לשוא היתה שׂמחָתי: כּסבוּר היִיתי, כּי כּפשׁע בּיניהם וּבין מַכּות־לחי. והנה נכנסוּ רוֹדפי־שלוֹם בּעבי המַחלוֹקת והפרידוּ בּין המתקוֹטטים ועשׂוּ שלוֹם בּיניהם, והביאוּ אֶת מכירת הבּית לידי גמר, וקבעוּ אֶת השער, ושלחוּ לקנוֹת יין, וישבוּ לשתּוֹת וּבירכוּ זה אֶת זה על הכֹּוס. בּרךְ בּירכוּ אוֹתנוּ, כּי תהי דרכּנוּ צלחה, ונבוֹא אֶל המקוֹם בּשלוֹם, ונַרויח ממוֹן רב, ונשוּב משם בּמהרה בּימינוּ, אָמן…

– לאַט לָכם! כּל בּאֵי אַמריקה לא בּמהרה ישוּבוּ! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ, וכל המסוּבּים נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ על אַמריקה ועל טיבה. הרש־לייבּ האוּמן אוֹמר: אֶראֶה בּנחמה, אִם לא כּוּלָם ישוּבוּ משם כּל־עוּמַת שיצאוּ. אִילמלא חוֹבת הצבא, הוּא אוֹמר, לא היה נוֹתן אֶת פּיני בּנוֹ להרחיק נדוֹד לאַמריקה. אַמריקה, הוּא אוֹמר, מדינה פּחוּתה היא. אָמַר לוֹ זילי החַייט: ילמדנוּ רב הרש־לייבּ, בּמחילה מכּבוֹדוֹ, בּמה פּחוּתה אַמריקה? אָמַר לוֹ הרש־לייבּ: מפּני שמדינה בּזוּיה היא. אָמַר לוֹ זילי החַייט: ילמדנוּ רב הרש־לייבּ, בּמחילה מכּבוֹדוֹ, מנַיִן לוֹ זוֹ, שמדינה בּזוּיה היא? אָמַר לוֹ הרש־לייבּ: מפּני שהשׂכל מחַייב כּךְ. אָמַר לוֹ זילי החַייט: לָמה מחַייב השׂכל כּךְ? התחיל הרש־לייבּ מגמגם בּלשוֹנוֹ, ממַלמל מיני דברים וּמתכּוון לבאֵר אֶת הדבר על־פּי שׂכל, אֶלָא שלשוֹנוֹ אֵינה נשמַעת לוֹ עוֹד וּדבריו לָעים, משוּם שטעם מן היין ונתבּסם. הכּל טעמוּ מן היין ונתבּסמוּ. הכּל שׂמחים ולבּם טוֹב עליהם. גם אני שׂמח וטוֹב־לב. ורק אִמא פּרשׁה לקרן־זוית, מכסה פּניה בּסינרה וּמוֹחָה אֶת דמעוֹת עֵיניה. אָחי אֵליהוּ מַבּיט אֵליה ואוֹמר לָה בּלחש:

– אַכזרית! אֵין רחמים בּלבּךְ על עֵינַיִךְ! שחוֹט תּשחטי אֶת כּוּלָנוּ בּיוֹם אֶחָד!…

ד

עכשיו הגיע לָנוּּ תּוֹר הפּרידה. הוֹלכים אנחנוּ מבּיִת אֶל בּית לָקחת בּרכּת הפּרידה. כּבר היִינוּ אֵצל כּל קרוֹבינוּ, שכנינוּ וּמוֹדעֵינוּ. בּבית מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה שהינוּ יוֹם תּמים. מחוּתּנינוּ ערכוּ סעוּדה לכבוֹדינוּ, קראוּ לכל בּני־משפחתּם וכיבּדוֹ אֶת הקרוּאִים בּשׁכר. אוֹתי הוֹשיבוּ ליד אחוֹת גיסתי הקטנה. אַלטה שמה. כּבר סיפּרתּי לָכם עליה. גדוֹלָה היא ממני בּשנה אֶחָת. שׂערוֹתיה עשׂוּיוֹת שתּי צמוֹת, הקשוּרוֹת יחד כּלוּלָאָה ונראוֹת כּעֵין כּעךְ מַעשׂה־מקלעת. לשעבר שידכוּ אוֹתה לי. מאָז, כּשרוֹאים אֶת שנינוּ בּכפיפה אַחַת, קוֹראִים אוֹתנוּ בּשם “חָתן וכלה”. ואַף־על־פּי־כן אֵין אָנוּ מתבּוֹששים לדבּר זה אֶל זה. שוֹאֶלת היא אוֹתי, אִם אֶתגעגע עליה? בּוַדאי אֶתגעגע עליה! ושוּב היא שוֹאֶלת אוֹתי, אִם אֶכתּוֹב לָה מכתּבים מאַמריקה? בּוַדאי אֶכתּוֹב לָה מכתּבים מאַמריקה!

– כּיצד תּכתּוֹב? וכי יוֹדע אַתּה לכתּוֹב?

– תּוֹרה נפלאה! בּאַמריקה אֶלמַד אֵת כּל התוֹרה הזאת על רגל אֶחָת! – אני אוֹמר לה, כּשידי נתוּנוֹת בּכיסי מכנסַי. אַלטה מַבּיטה אֵלי וּמגחכת. יוֹדע אני טעמוֹ של גיחוּךְ זה. כּסוּת־עֵינַיִם הוּא לה. מקנאָה היא בּי, שאני נוֹסע, ולא היא. הכּל מקנאִים בּי, ואפילוּ הניךְ בּן רב יוֹסי הנגיד אַף הוּא עֵינוֹ הפּוֹזלת נמַקה מקנאָה. פעם אַחַת עצרני בּרחוֹבה של עיר ואָמַר לי, כּשהוּא קוֹרץ לי בּעֵינוֹ העקוּמה:

– שמַע־נא, נוֹסע אַתּה לאַמריקה?

– כּן, נוֹסע אני לאַמריקה.

– מַה תּעשׂה שם? וכי אוֹמר אַתּה להחזיר שם על הפּתחים?

נס נַעשׁה לוֹ, שאָחי אֵליהוּ לא היה בּאוֹתוֹ מַעמד, שאִילמלא כּן, היה מַראֵהוּ אֶת נַחַת־זרוֹעוֹ, למַען יֵדע, כּיצד מַחזירים על הפּתחים!… אני איֵני רוֹצה להתגָרוֹת בּוֹ, בּפוֹחז זה. שוֹלח אני לָשוֹן לעוּמתוֹ ורץ אֶל בּית שכנתּנוּ פּסי להיפּרד מבּני חבוּרתה. חבוּרה הגוּנה היא זוֹ. כּבר סיפּרתּי לָכם פּעם אַחַת עליהם ועל טיבם. שמוֹנה מספּרם. כּוּלָם מַקיפים אוֹתי בּשאֵלוֹת. אֶחָד מהם שוֹאֵל אוֹתי, אִם דעתּי נוֹחָה מנסיעה זוֹ, שאני נוֹסע לאַמריקה? שאֵלת חָכם! אָכן רוֹאֶה אני עין בּעין, כּי גדוֹלָה קנאָתם בּי. ויוֹתר מכּוּלָם מקנא בּי הרשל, הוּא הרשל, שקוֹראים לוֹ וַשתּי, על־שם החַבּוּרה שבּמצחוֹ. הלָה אֵינוֹ גוֹרע עין ממני. נאנח הוּא ואוֹמר לי: “ראֹה תּראֶה בעֵיניךָ עוֹלָם וּמלוֹאוֹ!”

אָמנם כּן. ראֹה אֶראֶה בּעֵינַי עוֹלָם וּמלוֹאוֹ! אִילוּ כּבר זכיתי לכךְ!…

ה

כּבר בּא לייזר העֶגלוֹן עם סוּסיו. שלוֹשה סוּסים אַבּירים! קשה לָהם, לסוּסים אֵלוּ, לעמוֹד בּמקוֹם אֶחָד. שוֹעטים הם בּרגליהם, מנַחרים בּנחיריהם וּמַצליפים אֶת רירם על פּנַי. אֵינני יוֹדע, מה אֶעשׂה תּחילה: האִם אַבּיט אֶל הסוּסים, אוֹ אֶעזוֹר על־יד הגדוֹלים לָשׂאת אֶת החבילוֹת והכּרים אֶל העגָלה? מוּטב שאֶעשׂה שתּי מלָאכוֹת אֵלוּ בּבת אַחַת: עוֹמד אני ליד הסוּסים וּמַשגיח על בּני־הבּית, הנוֹשׂאִים אֶת החבילוֹת והכּרים. תּלי־תלים של כּרים וּכסתוֹת. כּבר הגיעה השעה לישב בּעגָלה ולנסוֹע. דרךְ של אַרבּעים וחָמש פּרסאוֹת לפנינוּ עד שנַגיע אֶל מסילת־הבּרזל. הכּל כּבר נאספוּ כּאן: אני, אָחי אֵליהוּ, גיסתי בּרכה, חברנוּ פּיני, אִשתּוֹ טייבּיל וכל בּני־משפּחתּם: אָביו של פּיני הרש־לייבּ האוּמן, דוֹדוֹ שניאוֹר השען, חוֹתנוֹ וחוֹתנתּוֹ, הטוֹחן והטוֹחנת, בּת־דוֹדתוֹ קריינה, שפּניה פּני ציפּוֹר, ואפילוּ אָביו־זקנוֹ, הישיש רב השי, אַף הוּא בּא בֵּין הבּאים לצווֹת אֶת פּיני וּללמדוֹ אֶת המַעשׂה אשר יעשׁה בּאַמריקה. מבּני־משפּחתּנוּ בּאוּ רק המחוּתּנים בּלבד, יוֹנה האוֹפה עם אִשתּוֹ וּבניו. חבל, שלא סיפּרתּי לָכם עד עכשיו, מַה טיבה של אִשתּוֹ וּמַה טיבם של בּנים אֵלוּ. עכשיו אֵין שעתי פּנוּיה לכךְ. עכשיו נוֹסעים אנחנוּ לאַמריקה. הכּל מחַזרים עלינוּ, מַקיפים אוֹתנוּ, מתבּוֹננים אֵלינוּ, מַשׂיאיִם עֵצוֹת לָנוּ, כּי ניזהר מפּני הגנבים.

– בּאַמריקה אֵין גנבים.

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ וּממַשמש בּכיסוֹ, אשר תּפרה לוֹ אִמא בּמקוֹם צנוּע, ששוּם גנב לא יעלה על דעתּוֹ, כּי שם מקוֹם הכּיס. בּכיס זה אָצוּר כּל הכּסף, אשר קיבּלנוּ בּמחיר בּיתנו. ניכּר, שמַטבּע הגוּנה שמוּרה שם, לפי שהכּל שוֹאלים אוֹתוֹ, אִם טמן אֶת הכּסף כּראוּי?

– טמַנתּי, טמַנתּי! אַל יִפּוֹל לבבכם! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ. כּבר קצה נַפשוֹ לענוֹת אֵת כּל אֶחָד ואֶחָד וליתּן דין וחשבּון לפני כּוּלָם על הכּסף. הנאספים מַתחילים לדבּר, כּי כּבר בּאה השעה להיפּרד. הכּל מכינים אֶת עצמם לפּרידה. פּוֹנים אָנוּ כּה וָכה – והנה אִמא אֵיננה. אַיֵה אִמא? אֵין אִיש יוֹדע, לאָן נעלמה אִמא! אָחי אֵליהוּ נסער. חברנוּ פּיני השמיט אֶת עניבת צוארוֹנוֹ לאָרץ. לייזר העֶגלוֹן מאִיץ בּנוּ. אוֹמר הוּא, כּי נאַחר לָבוֹא למסילת־ הבּרזל. הס, הנה הוֹלכת אִמא. פּניה אדוּמים. עֵיניה צבוֹת. אָחי אֵליהוּ ממַהר אֵליה.

– מַה זה היה לָךְ? אֵיפה היִית?

– בּשׂדה־הקברוֹת. נפרדתּי מאַבּא…

אָחי אֵליהוּ הוֹפך אֶת ראשוֹ וּפוֹנה הצדה. הכּל משתּתּקים. עוֹמדים בּאֵין אוֹמר וּדברים. זוֹ לי הפּעם הראשוֹנה, מיוֹם שגָמַרנוּ לנסוֹע לאַמריקה, שזכר אַבּא בּא לפנַי. מהרהר אני בּלבּי: “כּוּלָנוּ נוֹסעים לאַמריקה, ואַבּא יִשאֵר פּה, עזוּב וּבוֹדד בּשׂדה־הקברוֹת”… ואוּלָם השעה הזאת לא שעת הירהוּרים היא. אוֹחזים בּי וּמצווים אוֹתי לטפּס ולעלוֹת על העגָלה. כּיצד אטפּס ואֶעלה על עגָלה גבוֹהה זוֹ, שתּלי כּרים וּכסתוֹת מתנוֹססים עליה? יש עֵצה: לייזר העֶגלוֹן מַרכּין אֵלי אֶת כּתפיו הרחָבוֹת. פּתאוֹם נשמע קוֹל נשיקוֹת וּבכי ויללה. בּכית תּשעה בּאָב מַמש. הכּל בּוֹכים. ויוֹתר מכּוּלָם בּוֹכה אִמא. נוֹפלת היא על צוארי שכנתּנוּ פּסי ואוֹמרת: “כּאָחוֹת היִית לי, טוֹבה ויקרה מאָחוֹת!”… שכנתּנוּ פּסי אֵינה בּוֹכה. רק פּימתה העבה מזדעזעת, וּדמעוֹת גדוֹלוֹת מטפטפוֹת ויוֹרדוֹת על לחיֶיה השמנוֹת והמַבהיקוֹת. הכּל כּבר נשקוּ זה לָזה. רק פּיני הוּא האַחרוֹן לנשיקוֹת. מי שלא ראה אֶת פּיני בּשעת נישוּק, לא ראה מַחזה יפה מעוֹלָם. מפּני שראִיתוֹ קצרה, אֵינוֹ מוֹצא אֶת המקוֹם המכוּוָן. נוֹשק הוּא אֶת זקן חברוֹ, אוֹ אֶת קצה חוֹטמוֹ, וּפעמים הוּא פּוגע אגב נשיקה גם בּמצחוֹ של זה. וּמלבד זאת, כּשהוּא הוֹלךְ, דרכּוֹ לקפּץ וּלהיתּקל בּרגלי עצמוֹ. תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן! כּבר עלינוּ על העגָלה. כּלוֹמַר, לא עלינוּ על העגָלה, אֶלָא שקענוּ בּתוֹךְ העגָלה. בּראש העגָלה, בּין הכּרים ועל־גבּיהם, יוֹשבים: אִמא, בּרכה וטייבּיל; ממוּלם – אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני; ואני ולייזר עלינוּ לדוּכן. בּיקשה אִמא, שאֵשב למַרגלוֹתיה, ועיכּב אָחי אֵליהוּ. אָחי אֵליהוּ אוֹמר, כּי ישיבתי על הדוּכן תּנעם לי יוֹתר. בּוַדאי תּנעם לי יוֹתר ישיבתי על הדוּכן! בּישיבתי על הדוּכן אני רוֹאֶה לפנַי אֵת כּל העוֹלָם, וכל העוֹלָם רוֹאֶה אוֹתי. לייזר נוֹטל אֶת השוֹט בּידוֹ. הנאספים עדיִין שוֹלחים לָנוּ אֶת בּרכוֹתיהם. הנשים בּוֹכוֹת.

– היוּ שלֹום!

– צאתכם לשלוֹם!

– כּתבוּ לָנוּ מכתּבים!

– תּהי דרכּכם צלחה!

– אַל תשכּחוּנו!

– כּתבוּ בּכל שבוּע! למַען השם, מדי שבוּע בּשבוּע תּכתּבוּ מכתּב!

– פּרשׂוּ בּשלוֹם משׁה, וּבתיה, וּמאיר, וּזלאטה, וחַנה־פּריל, ושׂרה־רחל, וּבניהם וּבנוֹתיהם!

– בּשלוֹם כּוּלָם! היוּ שלוֹם! היוּ שלוֹם!

כּךְ אָנוּ קוֹראִים מעל העגָלה. והנה כּבר זזה העגָלה ממקוֹמה, ואנחנוּ נוֹסעים! לייזר הצליף בּשוֹטוֹ על סוּסיו. האוֹפנים מתגלגלים. אנחנוּ מזדעזעים ונרתּעים לאחוֹרינוּ. אני קפצתּי קפיצה קלה מעל הדוּכן וכמעט נפלתּי לאָרץ מתּוֹךְ רוֹב שׁמחה. דעתּי זחוּחָה ועליצוּת נַפשי אֵין לַה גבוּל. אני מתאַוה להרים קוֹל ולָשיר. נוֹסעים אנוּ, נוֹסעים אָנוּ לאַמריקה.!

סיפּוּר אַחַד עשׂר: אָנוּ מתגנבים לעבוֹר אֶת הגבוּל    🔗

א

כּל הנוֹסע בּרכּבת של מסילת־הבּרזל טוֹעם טעם גן־עֵדן! אָמנם טוֹב לאָדם גם כּי יִסַע בּעגָלה. אֶלָא שהעגָלה דרכּה לטלטל וּלזעזע אֶת נוֹסעֶיה עד כּדי ריסוּק אברים. ואַף־על־פּי שסוּסי לייזר העֶגלון טסים כּנשרים, התנַהגנוּ בּכבדוּת ועינינוּ בדּרךְ כּוֹחנוּ כּל אוֹתוֹ היוֹם, עד שהגענוּ אֶל התּחנה. כשהגענוּ אֶל התּחנה, לא יכוֹלנוּ לָצאת מתּוֹךְ העגָלה. רק אני יצאתי בּשלוֹם. וכל זה משוּם שישבתּי עם לייזר על הדוּכן. אָמנם קשה היתה ישיבתי שם ועצמוֹתי כּאבוּ מאוֹד. אבל בּשׂכר זה קפצתּי לאָרץ תּוֹךְ רגע. הם לא יכלוּ עוֹד לקפּוֹץ. הלא ידעתּם, מי הם: אָחי אֵליהוּ וגיסתי בּרכה, חברנוּ פּיני ואִשתּוֹ טייבּיל, וגם אִמא. בּיִחוּד רע היה להנשים. הלַלוֹ התכּנסוּ לתוֹךְ הכּרים והכּסתוֹת ושקעוּ בּהם עד צוָאר. לפיכךְ צריכים היִינוּ לפרוֹק תּחילה מעל העגָלה אֵת כּל החבילוֹת ואֵת כּל הכּרים והכּסתוֹת, ואַחַר־כּך – לטלטל וּלהוֹציא אֶת הנשים אַחַת אֶחָת. וכל זה עשׂה לייזר העֶגלון. לייזר זה יהוּדי רגזן הוּא מטבע בּריאָתוֹ וּפיו מלא קלַלָה. ואַף־על־פּי־כן אִיש ישר הוּא ובעל־עגָלה נאמן בּמלאכתּוֹ. חבל, שעזב אוֹתנוּ לנַפשנוּ עם החבילוֹת ועם הכָרים והכּסתוֹת בּתחנת מסילת־הבּרזל, והוּא עצמוֹ הלךְ לבקש נוֹסעים לחזרה. כּשהלךְ מאִתּנוּ, נשאַרנוּ עזוּבים וּבודדים, כּאניה בּלב ים. וּמלבד זה הציק לָנוּ הגוֹי הממוּנה על מסילת־הבּרזל. הלָה התאַנה לנוּ בּגלל החבילוֹת. ולא כּל־כּךְ בגלל החבילוֹת, אֶלָא בּגלל הכּרים והכּסתוֹת. דעתּוֹ אֵינה נוֹחָה מן הכּרים והכּסתוֹת המרוּבּים, שאָנוּ מטלטלים בּדרךְ. אִמא מפייסת אוֹתוֹ וּמדברת אֵליו רכּוֹת. אוֹמרת היא לוֹ, כּי נוֹסעים אנחנוּ לאַמריקה. שמע הגוֹי ונתמַלא חימה ואָמַר לָנוּ, כּי נסע למין מקוֹם משוּנה, שחרפּה היא לי לפרשׁ אֶת שמוֹ.

– צריךּ לפצוֹת אֶת הערל, לעוור אֶת עֵיניו בּמַטבּע…

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ לחברנוּ פּיני. חברנוּ פּיני ראש הוּא לָנוּ. הוּא מַנהיגנוּ. יוֹדע הוּא לדבּר רוּסית על טהרת הלָשוֹן. ורק חסרוֹן אֶחָד אַתּה מוֹצא בּוֹ, שרתחן הוּא בּיוֹתר. אָחי אֵליהוּ אַף הוּא נוֹחַ לכעוֹס, אֶלָא שכּוֹבש הוּא אֶת יִצרוֹ ואֵינוֹ רוֹתח כּפיני. פּיני זה, כּיוָן שפּגעתּ בּוֹ, מיד הוּא מתמַלא חימה ואֵש תּבער בּאַפּוֹ. נגָש הוּא אֶל הגוֹי וּמדבּר אֵליו בלָשוֹן רוּסית. מוֹסר אני לָכם אֶת דבריו וּמתרגם אוֹתם ללשוֹננוּ:

– שמַע־נא, בּן־אָדם! השד לא יִקחךָ, אִם מוֹליכים אנחנוּ לאַמריקה הרבּה כּרים גדוֹלים וּקטנים, ובעבוּר זה תּקבּל כּוֹס ייש ותיאָלם דוֹם, חזיר!

ממילא מוּבן, שהגוֹי לא טמן אף הוּא אֶת ידוֹ בּצלחת. מיד עמד והשיב לוֹ בּחרפוֹת וקרא לוֹ בּשמוֹת של גנַאי: “יהוּדי מצוֹרע”, “ראש־כּלב”, “אוֹזן־חזיר”, “אמוּנה מגוּנה”. וכיוֹצא בּאֵלוּ. חוֹששים היִינוּ, שמא תּקוּם מהוּמה ואַחריתנוּ תּהיֶה מרה. אִמא ספקה כּפּיה וּבכתה לפני פּּיני:

– מי בּיקש מידךָ, כּי תּשלח לשוֹנךָ להראוֹת, בּמה כּוֹחךּ גָדוֹל?

– אַל יפּוֹל רוּחכם. הערל יִקח מַחצית השקל ויִתפּיֵיס.

וכן היה. שניהם נתפּייסוּ זה לזֶה ועשׂוּ שלוֹם בּיניהם. פּיני לא פּסק מדבּר רוּסית. הערל לא חָדל מקלל קלָלוֹת נמרצוֹת וטילטל אֵת כּל החבילוֹת ואֵת כּל הכּרים והכּסתוֹת אֶל תּוֹךְ בּית גָדוֹל, עם חלוֹנוֹת גבוֹהים, המכוּנה בּית־נתיבוֹת. בּיקשנוּ לישב כּאן בּשלוָה – קפץ עלינוּ שוּב רוֹגזוֹ של הערל. מַה לוֹ עוֹד? אוֹמר הוּא כּי לא יניחוּ לָנוּ להיכּנס לתוֹךּ המרכּבה, כּשאָנוּ טעוּנים כּרים הרבּה כּך־כּךְ וּסמַרטוּטים אֵלוּ (רמַז על השׂמיכוֹת: מרפּדן של שׂמיכוֹת אֵלוּ נקרע קצת והמוֹךְ בּיצבּץ כּלפּי חוּץ – והרי הן בעֵיניו כּסמַרטוּטים!). נמנוּ וגָמרוּ לילךְ אֶל פּקיד־התּחנה. מי וָמי ההוֹלכים? הוה אוֹמר פּיני! פּיני הוֹלךְ עם הערל אֶל פּקיד־התּחנה, ואני הוֹלךְ אַחריהם. אֶל פּקיד־התּחנה מדבּר פּיני לָשוֹן אַחרת וּדברים אחרים. אֵינוֹ מתרגז ואֵינוֹ רוֹתח כּל־כּךְ, אֶלָא מדבּר בּנַחַת וּמנַענע ידיו בּשעת מעשׂה. מַשמיע הוּא אוֹתוֹ מיני מלים משוּנוֹת, אשר לא שמַעתּי כּמוֹתן מעוֹלָם: קוֹלוּמבּוּס… ציוויליזאציה… אַלכּסַנדר פוֹן הוּמבּוֹלד… סלוֹנימסקי… חָכמַת המַאתּימַאטיקה… אֶת שאָר המלים כּבר שכחתּי. פּקיד־התחנה הקשיב לדבריו בּכוונה רבּה, הציץ עליו בעֵיניו ולא ענה אוֹתוֹ דבר. ניכּר, כּי דברי פּיני נגעוּ עד לבּוֹ. ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעיל פּיני בּחָכמתו. על־כּרחנוּ עמַדנוּ ונָתַנוּ אֵת כּל הכּרים והכּסתות לתוֹךְ קרוֹן־המַשׁא וקיבּלנוּ פּתקה. אִמא הצטערה מאוֹד: על מה נישן?

ב

לשוא הצטערה אִמא: על מה נישן? מוַתּר אני לָכם על השינה. שׂמח היִיתי בחלקי, אִילוּ מצאנוּ מקוֹם לָשבת. לדאבוֹננוּ, צר לָנוּ המקוֹם בּקרוֹן כּל־כּךְ, שכּוּלָנוּ נחנקים. זוּלָתנוּ נוֹסעים בּקרוֹן עוֹד המוֹן בּני־אָדם, יהוּדים ונוֹצרים, וכוּלָם מתנַגחים זה עם זה בּגלל המקוֹמוֹת. בּשל הכּרים והכּסתוֹת אֵחרנוּ לָבוֹא ולא מצאנוּ אפילו מקוֹם פּנוּי אֶחָד. בּעמל רב הוֹשבנוּ אֶת הנשים עם החבילוֹת על הקרקע. אִמא יוֹשבת בּעֵבר הקרוֹן מזה, וּברכה וטייבּיל יוֹשבוֹת בּעֵבר הקרוֹן מזה. כּשהן רוֹצוֹת לדבּר בּיניהן, מוּכרחוֹת הן לצווֹחַ בקוֹל על־פּני כּל הקרוֹן. הן צוֹוחוֹת, והקהל צוֹחק לעוּמתן. אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני תּלוּיִים ועוֹמדים בּאַויר, בּלי לָזוּז לכאן וּלכאן. פּיני, שעיור הוּא, נפגָע בּמצחוֹ בּכל רגע. ואני? לי אַל תּדאגוּ. נוֹחַ וטוֹב לי. אָמנם הכּל לוֹחצים והוֹדפים אוֹתי בּצד וּבכתף. אֶלָא בּשׂכר זה אני עוֹמד ליד החַלוֹן. עֵינַי רוֹאוֹת מַראוֹת נפלָאים, אשר לא ראה אָדם מימיו. לפנַי טסים וחוֹלפים בּתּים, כּלוֹנסאוֹת, אִילנוֹת, בּני־אָדם, שׂדוֹת, יערים – יִלאֶה פּה לסַפּר! וּמה תּעוּף חיש הרכּבת! וּמַה ישקשקוּ בּמרוּצתם האוֹפנים! וּמה יִשרוֹק החָליל! מַה יריע וּמה יצריח! אִמא חוֹששת, שמא אֶפּוֹל בּעד החלוֹן, והרי היא צוֹוַחת אֵלי מדי פּעם בּפעם: “מוֹטיל! מוֹטיל?” וּברנש אֶחָד, בּעל משקפים כּחוּלים, שמַראֵהוּ כּמַראֵה פּריץ, סוֹנט בּה וּמחַקה אֶת קוֹלה ואֶת ניגוּנה: “מוֹטיל! מוֹטיל?” כּל הנוֹצרים צוֹחקים בּקוֹל. אִמא אֵינה מַשגיחָה בּהם וּבצחוֹקם. ושוּב היא צוֹוַחת: “מוֹטיל! מוֹטיל?” מַה שאֵלתה וּמַה בּקשתה? שאֵלתה וּבקשתה, כּי אֶסעד אֶת לבּי מעט. יֶש לנוּ צידה לדרךְ מכּל טוּב: צנוֹן, וּבצלים, ושוּם, וקישוּאִים ירוּקים, וּביצים שלוּקוֹת, בּיצה אַַחַת לגוּלגוֹלת. מימי לא אָכלתּי לתיאָבוֹן, כּמוֹ בּפּעם הזאת. ורק פּיני השבּית אֶת סעוּדתנוּ. נמלךְ פּיני ותבע אֶת עֶלבּוֹננוּ, עֶלבּוֹן היהוּדים. לא יכוֹל נשוֹא עוֹד אֶת צחוֹק הנוֹצרים, המַלעיגים עלינוּ, שאָנוּ אוֹכלים שוּם וּבצלים. מיד עמד ונזדקף מלוֹא קוֹמתוֹ וּפנה אֶל אוֹתוֹ בּרנש, בעל המשקפים הכּחוּלים, ואָמַר לוֹ בּלָשוֹן רוּסית:

– ואַתּם שאוֹכלים אַתּם אֶת החזיר?

הדברים האֵלה ירדוּ ונקבוּ אֶת לב הנוֹצרים עד התּהוֹם. אֶחָד מהם נתַמלא אֵש־קנאָה. קפץ ממקוֹמוֹ וסטר לחברנוּ פּיני על לחיוֹ, עד כּי צללוּ שתּי אָזניו. ואוּלָם חברנוּ פּיני אֵינוֹ מהנעלבים ואֵינם עוֹלבים. קפץ כּנגדוֹ ונתכּוון להשיב לוֹ חרפּתוֹ אֶל לחיוֹ כּפלים. גָרמה לוֹ ראִיתוֹ הקצרה וּפגע בּלחי אַחר, שאַף הוּא נוֹצרי. נס נַעשׂה לוֹ, שתּיכף למַעשׂה נכנס הקרר, ואַחריו ראש־הקררים, וקם שאוֹן והיתה מהוּמה. הכּל מדבּרים. היהוּדים קוֹבלים על הנוֹצרים. אֶחָד טוֹעֵן, כּי לָחצוּ בּאַרגז אֶת בּוֹהן רגלוֹ הימנית. השני מתאוֹנן, כּי גָזלוּ אֶת כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ והשליכוּ אוֹתוֹ בּעד החַלון. הנוֹצרים עוֹמדים וצוֹוחים: שקר! עלילה היא זוֹ! היהוּדים מַעמידים שני עֵדים. שניהם נוֹצרים. אֶחָד מהם הוּא כּוֹמר. חזקה על כּוֹמר, שלא ישקר. הנוֹצרים אוֹמרים, כּי היהוּדים שיחדוּ אֶת הכּוֹמר מכּספּם. הכּוֹמר עוֹמד ודוֹרש דרשה לפני הקהל. בּין כּךְ וכךְ – והתּחנוֹת עפוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. ליד כּל תּחנה פּוֹלטת הרכּבת מתּוֹכה נוֹסעים אחָדים. והנה כּבר נתפּנוּ הרבּה מקוֹמוֹת. הנשים יוֹשבוֹת רוָחוֹת על הסַפסלים, הן וחבילותיהן עמהן. אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני שאפוּ רוּחַ. שניהם לָקחוּ לעצמם אֶת המקוֹמוֹת הטוֹבים בּיוֹתר. ורק עכשיו ראתה טייבּיל, כּי לחיוֹ של פּיני תּפחה כּוּלָה וסימני אֶצבּעוֹת ניכּרים בּה. טייבּיל מצטעֶרת. גדוֹלים רחמיה על פּיני. פּיני נשבּע לָה, כּי אֵינוֹ חָש בּלחיוֹ כּלוּם. רק הרגש ירגיש, כּי בּוֹעֶרת היא. עוֹד מעט ויפוּג הכּאב והיה כּלא היה. אין דּרכּו של פּיני להקפּיד על דברים אֵלוּ, וּלפִיכךְ אֵינוֹ רוֹצה לדבּר על לחיוֹ. מוּטב לוֹ לדבּר עם היהוּדים הנוֹסעים. רבּים מהם נוֹסעים לאַמריקה. שמַענוּ, כּי נוֹסעים הם לאַמריקה – וחַיתה רוּחנוּ.

– הכּיצד? אִם כּן, לָמה החרשתּם עד כּה? הלא גם אנחנוּ נוֹסעים לאַמריקה!

כּךְ אוֹמר להם פּיני, וכוּלָם מתוַדעים אִיש אֶל רעֵהוּ ושוֹאלים זה לָזה, מאַיִן הם בּאים וּלאן הם נוֹסעים.

– אַתּם נוֹסעים לניוּ־יוֹרק? ואנחנוּ – לפילאדלפיה.

– פילאדלפיה זוֹ מַה טיבה?

– אַף היא עיר באַמריקה, כּמוֹ ניוּ־יוֹרק.

– לאט לכם, אַל־נא בּחפּזוֹן! פילאדלפיה זוֹ שלָכם בּפני ניוּ־יוֹרק הרי היא כּאֵיישׁישׁוֹק בּפני ווילנה, כּדראזנה בּפני אוֹדסה, כּקוּטנה בּפני ווארשה, כּסִימוֹנוֹבקה בּפני פּטרבּוּרג, כּקוֹזיליֶץ בּפני חַארקוֹב…

– טֶה־טֶה־טֶה! ראוּ־נא אֶת האִיש הזה ואֶת שׂיחוֹ! כּמַעין המתגבּר! אָכן ראִית בּחַיֶיךָ תּבל וּמלוֹאה, בּלא עֵין־הרע!

– מי יִתּן וזכיתי בּזה שראִיתי! אִם יֵש אֶת נַפשכם, אֵלךְ ואֶמנה לָכם אֵת כּל הערים, אשר ראִיתי בּחַיֵי הבלי…

– הנח מלָאכה זוֹ ליוֹם השבּת. ועתּה יהוּדים, מוּטב שתּעוּצוּ עֵצה, מַה לעשׁוֹת בּגבוּל?

– אֵת כּל אשר נַעשׂה כּוּלָנוּ, תּעשׂוּ גם אַתּם.

וכאן מתכּנסים כּל היהוּדים לכפיפה אַחת, יוֹשבים צפוּפים וּמדבּרים וּמתיעצים, כּיצד יִתגנבוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל. אני אֵינני מבין, לָמה נתגנב לעבוֹר אֶת הגבוּל? כּלוּם גנבים אנחנוּ?… אֶת מי אֶשאַל וּמי יגיד לי? אִמא אִשה היא, ואֵינה בּקיאה בּענינים אֵלוּ. אָחי אֵליהוּ כּוֹעס, כּשאני מקפּחוֹ בּשאֵלוֹת. לא טוֹב, הוּא אוֹמר, לנַער כּמוֹני להתערב בּדברי גדוֹלים. פּיני מבוּלבּל כּוּלוֹ. מדבּר הוּא. הכּל מדבּרים. כּל אֶחָד מרבּה לסַפּר בּשבח גבוּלוֹ, הידוּע לוֹ. זה אוֹמר, כּי אֵין לךָ טוֹב מגבוּל נוֹבוֹסיֶליֶץ. וחברוֹ מוֹכיחַ, כּי גבוּל בּרוֹדי הוּא הטוֹב שבּגבוּלים. בּא השלישי וּמַכריע בּיניהם ואומר, כּי גם גבוּל אוּנגיֶני אֵינוֹ מן הפּחותים. שמע הקהל וּמילא שחוֹק פּיו: “גם גבוּל אוּנגיֶני קרוּא גבוּל! גם מדינַת רוּמיניה קרוּאה מדינה! אוֹי לה לאוֹתה מדינה ואוֹי לוֹ לאוֹתוֹ גבוּל!”…

עוֹד אנוּ מדבּרים, והנה כּבר קרבנוּ והגענוּ עד הגבוּל.

ג

כּסבוּר היִיתי כּי הגבוּל מקוֹם משוּנה הוּא, שלא ממקוֹמוֹת הַיִשוּב. טעוּת היתה בּידי: אוֹתם הבּתּים, אוֹתם היהוּדים ואוֹתם הגוֹיִים, המצוּיִים בּמקוֹמוֹתינוּ. ואפילוּ השוּק והחנוּיוֹת והשוּלחָנוֹת והאִצטבוֹת – הכּל כּמוֹ אֶצלנוּ. גיסתי בּרכה ואִשתּוֹ של חברנוּ פּיני, טייבּיל, יצאוּ לשוּק לקנוֹת צרכי־אוֹכל. גם אני בּיקשתּי לילךְ עמהן, ועיכּבה אִמא אוֹתי. אִמא אֵינה עוֹזבת אוֹתי לנַפשי אפילוּ רגע אֶחָד. חוֹששת היא, שמא יִגנבו אוֹתי ממנה סמוךְ לגבוּל. אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני אֵינם אִתּנוּ. חוֹזרים הם עם יהוּדים זרים אשר לא ידעתּים. אִמא אוֹמרת, כּי סוֹכנים הם. הסוֹכנים הלָלוּ יִתגנבוּ אִתּנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל. ואָמנם פּני האֶחָד נראִים כּפני גנב. קפּוֹטה ירוּקה, סוֹכךְ לָבן, והעֵיניִם עֵיני גנב. וּכנגד זה חברוֹ אָדם הגוּן הוּא. מגבּעתּוֹ היפה מעידה עליו. ואַף אִשה יהוּדית אַחַת סוֹבבת בּיניהם. יהוּדיה זוֹ נראֵית כּאִשה צדקנית, כּשרה וַחסוּדה. פּאה נכרית חבוּשה לראשה ושם אלוֹהים על שׂפתיה. שוֹאֶלת היא אֶת אִמא: אֵיפה תּברךְ על הנרוֹת, אִם נעשׂה פּה אֶת השבּת? אִמא אוֹמרת, כּי פּה לא נַעשׂה אֶת השבּת. אֶת השבּת, היא אוֹמרת, נַעשׂה, אִם יִרצה השם, מעֵבר לגבוּל. האִשה היהוּדית מרימה עֵיניה כּלפּי מרוֹם מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִם ואוֹמרת: אָמן, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! ואוּלָם חוֹששת היא, היא אוֹמרת, כּי פּח טמוּן פּה לרגלינוּ. הסוֹכנים הלָלוּ, היא אומרת, שאָנוּ בּאים אִתּם בּדברים, אֵינם אֶלָא גנבים פּשוּטים. גָזוֹל יגזלוּ אֶת כּספּנוּ, היא אוֹמרת, מוּבטח לנוּ, כּי ניכּנס בּשלוֹם ונצא בּשלוֹם… אִם כּן, גם יהוּדיה זוֹ בּגנבים? ולָמה חָבשה פּאה נכרית לראשה ומַזכּירה אֶת שם אלוֹהים מדי פּעם בּפעם?

כּבר בּאוּ אָחי אֵליהוּ וחברוֹ פּיני. שניהם נפעמים ונרגָשים מאוֹד. נראֶה, כּי מריבה נפלה בּיניהם. כּל אֶחָד תּוֹלה אֶת הקוֹלר בצואר חברוֹ ואוֹמר, כּי בגללוֹ אנוּסים אנחנוּ לעשׂוֹת פּה אֶת השבּת. ולא עוֹד, אֶלָא שנוֹדע לָנוּ כּי הסוֹכנים השתבּחוּ בּעיר, כּי ילשינוּ עלינוּ, שאָנוּ מתכּוונים להתגנב ולעבוֹר אֶת הגבוּל. בּין כּה וָכה – ואִמא בּוכה. אָחי אֵליהוּ גוֹעֵר בּה ואוֹמר, כּי מביאָה היא כּלָיה על עֵיניה. בּשל עֵיניה, הוּא אוֹמר, יִסגרוּ אֶת שערי אַמריקה בּפני כּוּלָנוּ ולא יִתּנוּ אוֹתנוּ להיכּנס אֶל האָרץ. אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני חָדלוּ לָבוֹא בּדברים עם הסוֹכנים. אוֹמרים הם: כּלה ונחרצה! אֵין אָנוּ נוֹסעים עוֹד לאַמריקה ואֵין אָנוּ מתגנבים עוֹד לעבוֹר אֶת הגבוּל! שמַעתּי – וּפרחה נשמתי. כּסבוּר היִיתי, כּי אמת בּפיהם. לבסוֹף נתגלָה, כּי אֵין זוֹ אֶלָא אחיזת־עֵינַים בּלבד. ערמתוֹ של פּיני היא זוֹ. פּיני – אִיש־מזימות הוּא! דברים אֵלוּ נאמרוּ בּכוונה תּחילה, כּדי להיחלץ מידי הסוֹכנים. ואָז בּאנוּ בּדברים עם האִשה היהוּדית. האִשה היהוּדית לָקחה דמי־קדימה מידינוּ ואָמרה, כּי נהיֶה נכוֹנים בּיוֹם הזה לחצוֹת הלילה. הלילוֹת לילוֹת־אוֹפל הם עתּה. סוֹף חוֹדש הגיע. הלילוֹת הלָלוּ יפים לגנבת הגבוּל.

הוֹי, מי יִתּן ואֶזכּה לראוֹת בּעֵינַי, מַה טיבוֹ של גבוּל זה וכיצד נתגנב לעברוֹ!

ד

כּל אוֹתוֹ יוֹם עסוּקים היִינוּ בּחבילוֹתינוּ. צריכים היִינוּ לחבוֹש אֶת כּל הכּבוּדה ולמסוֹר אוֹתה לידי האִשה היהוּדית. אֶת החבילוֹת תּעביר לָנוּ אַחר־כּךְ. הנפש, היא אוֹמרת, קוֹדמת לָרכוּש. והיא מלמדת אֹתנוּ אֶת המַעשׂה אשר עלינוּ לעשׁוֹת. כּשתּגיע, היא אוֹמרת, חצוֹת הלילה, נקוּם ונצא אֶת העיר. בּלכתּנוּ, היא אוֹמרת, נפגע בּגבעה, ואָז, היא אוֹמרת, נַעבוֹר אֶת הגבעה ונפנה על שׂמֹאל, ונלךְ משם, הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, עד שנפגע בּגבעה שניה. ואָז, היא אוֹמרת, נפנה על ימין, ונלךְ שוּב, הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, עד שנַגיע לבית־מַרזח. לבית־המַרזח הזה, היא אוֹמרת, אַל יכּנס אֶלָא אֶחָד מאִתּנוּ. בּפנים הבּית, היא אוֹמרת, נמצא שני ערלים יוֹשבים ושוֹתים ייש ליד שוּלחָן אֶחָד. ואָז, היא אוֹמרת, נגש אֶל הערלים הלָלוּ ונֹאמר לָהם: חַיִימוֹבה – ולא יוֹתר. כּיוָן, היא אוֹמרת, שיִשמעוּ מפּינוּ אֶת שם חַיִימוֹבה (זה שמה), מיד יקוּמוּ ויֵלכוּ אִתּנוּ עד היער. בּיער, היא אוֹמרת, יחַכּוּ לָנוּ עוֹד אַרבּעה ערלים. אוּלי, היא אוֹמרת, ישנים הם – וּנעירםּ משנתם. וּכשנלךְ בּיער, היא אוֹמרת, נלךְ בּלָאט ולא נוֹציא אפילוּ הגה מפּינוּ – גזירה, שמא יִשמעוּ החַיילים ויִירוּ בּנוּ. בּכל פּינה, היא אוֹמרת, שאָנוּ פּוֹנים, עוֹמד חַייל מזוּין ויוֹרה. וכשנצא מן היער, היא אוֹמרת, יוֹליכוּ אוֹתנוּ הערלים בּמוֹרד ההר, ואָז נַגיע למחוֹז־חפצנוּ, לעֵבר הגבוּל מזה.

בּעֵינַי מצא חן מאוֹד ענין זה של הגבעה והיער וּבית־המַרזח. אִמא מפחדת קצת. בּרכה וטייבּיל אַף הן יראוֹת. אנחנוּ מלגלגים עליהן: נשים – אפילוּ אֵימַת חָתוּל תּבעתן.

בּקוֹצר־רוּח ציפּינוּ לבוֹא הלילה. אַחרי שהתפּללנוּ ואָכלנוּ פּת ערבּית, ישבנוּ וחיכּינוּ עד שיגבּר החוֹשךְ. בּשעה השתּים־עֶשׂרה עמַדנוּ כּוּלָנוּ, ששה מספּרנוּ, ויצאנוּ לדרךְ. בּראש החבוּרה הלכנוּ אָנוּ הגברים, ואַחרינוּ כּנהוּג, נגררוּ הנשים. ואָמנם, כּכל אשר ניבּאה האִשה היהוּדית, כּן היה. כּשיצאנוּ אֶת העיר, פּגענוּ בּגבעה. עברנוּ אֶת הגבעה ופנינוּ על שׂמֹאל. משם הלכנוּ הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, עד שפּגענו בּגבעה שניה. עברנוּ גם אֶת הגבעה הזאת וּפנינוּ, כדברי האִשה היהוּדית, על ימין והלכנוּ שוּב, הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, עד שהגענוּ לבית־מַרזח. לבית־המרזח נכַנס רק אֶחָד מאִתּנוּ. מִי נכנַס? הוה אוֹמר: פּיני! עוֹמדים אָנוּ וּמחכּים חצי שעה, שעה אַחַת, שתּי שעוֹת – אֵין פּיני. התחילוּ הנשים מדיינוֹת זוֹ עם זוֹ ואוֹמרות, כּי נלךְ לראוֹת אֶת שלוֹם פּיני. מי ילךְ? אָחי אֵליהוּ ילךְ. אָמרה אִמא: אֵיני רוֹצה, אָמַרתּי לָה: הבה אֵלךְ אָני. אָמרה אִמא: יראָה אָני. בּרוּךְ אֵל עליוֹן, הנה פּיני. איפה התמַהמהתּ עד בּוֹש?

– בּבית־המַרזח.

– אַים הערלים?

– ישנים הם.

– למה לא העירוֹת אוֹתם?

– מי אָמַר לָכם כּי לא העירוֹתי אוֹתם?

– מדוּע לא אמרתּ לָהם: חַיִימוֹבה?

– מי אָמַר לכם כּי לא אָמַרתּי להם: חַיִימוֹבה?

– וּמה ענוּ אוֹתךָ?

– לא ענוּ ולא כּלוּם.

– אִם כּן, הלא רע המַעשׂה!

– מי אָמַר לכם, כּי טוֹב המַעשׂה?…

ה

אָכן אֵין חָכם כּאָחי אֵליהוּ. אוֹמר הוּא, כּי שניהם יִכּנסוּ לבית־המַרזח וינַסוּ שוּב להעיר אֶת הערלים. כן היה. לא עברה שעה אַחַת עד שיצאוּ משם וּשני הערלים אִתּם. הערלים הלָלוּ שניהם נסוּכים שינה ויֵינם עדיִין לא פּג מהם. יוֹרקים הם ומקללים אוֹתנוּ קלָלוֹת נמרצוֹת. שם השׂטן חוֹזר ונשנה בּפיהם מאָה פּעמים ואֶחָת. כּמדוּמה לי, כּי הנשים יראוֹת מפּניהם. נראֶה לי זה מתּוֹךְ אַנחוֹתיהן וּגניחוֹתיהן התּכוּפוֹת וּמתּוֹך שם ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, שאִמא מַזכּירה בּכל רגע בּלחש. לפרש אֶת השם בקוֹל – יראָה היא. אַך הגה לא יִשָמע מפּינוּ. הוֹלכים אנחנוּ, הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, ואַרבּעה הערלים לא נראוּ עדיִין. אַים אֵיפה אַרבעה הערלים, אשר אָמרה האִשה היהוּדית? פּתאוֹם עמדוּ שני הערלים ועצרוּ גם אוֹתנוּ ודרשוּ ממנוּ, כּי נֹאמַר לָהם כּמה כּסף יֵש בּידינוּ. נפל פּחד על כּוּלָנוּ, עד כּי דבקה לשוֹננוּ לחכּנוּ. יצאה אִמא ואָמרה כּי אֵין לָנוּ כּסף. אָמרוּ הערלים: שקר הדבר. כּל היהוּדים יֵש לָהם כּסף. וּמיד עמדוּ והוֹציאוּ שתּי סכּינים ארוכּות, הגישוּ אוֹתן אֶל פּנינוּ ואָמרוּ: “אִם תּתּנוּ לָנוּ אֶת כּספּכם – מוּטב, ואִם לא – שחוֹט נשחַט אֶת כּולכם יחד!” ניצבים אנחנוּ לפניהם אִלמים ורוֹעדים, כּכבשׂים נפחָדים אֵלוּ, שאֵין הדיבּר בּפיהם. פּתחה אִמא ואָמרה לאָחי אֵליהוּ, כּי יתּיר אֶת כּיסוֹ ויוֹציא אֶת הכּסף (כּסף זה, שקיבּלנוּ בּמחיר בּיתנוּ). נמלכה גיסתי בּרכה ונפלה לאָרץ והתעלפה. ראתה אִמא אֶת בּרכה נוֹפלת, והרימה קוֹל זוָעוֹת: הצילוּ! ואַחריה החרתה־החזיקה גם טייבּיל ואַף היא צוחה: הצילוּ! פּתאוֹם – טרח־טררח!… קוֹל־יריה נשמַע בּיער וּבת־קוֹל עוֹנה בּאַויר לעוּמתוֹ. הערלים נתעלמוּ מן העין, ואֵינם. בּרכה התעוֹררה וקמה על רגליה. אִמא תּפסה אוֹתי בּידה האַחַת, ובידה השניה – אֶת אָחי אֵליהוּ.

– ילָדים, נרוּצה!… שוֹמר יִשראֵל לא יעזבנו!

אֵיני יוֹדע מאַיִן בּא לָה הכּוֹח הרב הזה לָרוּץ? מדי פּעם בּפעם אָנוּ נתקלים בּאִילָן ונוֹפלים על פּנינוּ. אָנוּ נוֹפלים וקמים, ושוּב אָנוּ רצים. מדי פּעם בּפעם הוֹפכת אִמא אֶת ראשה לאחוֹריה ושוֹאֶלת בּלחש:

– פּיני, אַתּה רץ? בּרכה, אַתּ רצה? טייבּיל, אַתּ רצה? רוּצוּ, רוּצוּ! שוֹמר יִשׂראֵל לא יעזבנוּ!…

כּמה אָרכה ריצה זוֹ – לא אוּכל לאמוֹר לָכם. מן היער יצאנו זה כּבר. כּבר האִיר אוֹר ראשוֹן של שחר. רוּחַ קלה מנַשבת. ורק אָנוּ נלהבים כּוּלָנוּ וחַם לָנוּ מאוֹד. רוֹאִים אָנוּ לפנינוּ רחוֹב. והנה שוּב רחוֹב. והנה בּית־יִראָה לָבן. והנה גנים, חצרוֹת, בּתּים. נראָה כּי זאת העיר, אשר ניבּאָה עליה האִשה היהוּדית. מכּיוָן שכּךְ, הלא הגענוּ כּבר לעֵבר הגבוּל מזה. פּוֹגשים אנחנוּ יהוּדי. פּאוֹתיו של יהוּדי זה ארוּכּות מאוֹד, שלא ראִיתי כּמוֹתן מעוֹלָם. קפּוֹטתוֹ אַף היא ארוּכּה, כּוּלָה קרוּעה קרעֵי־קרעים. לצוָארוֹ חָבוּש סוּדר ירוֹק. מהלךְ הוּא אַחַר עֵז. אנחנוּ מעכּבים אוֹתוֹ ואֶת עזוֹ ונוֹתנים לוֹ שלוֹם. היהוּדי בּעל העֵז מתבּוֹנן אֵלינוּ מכּף רגלנוּ ועד קדקדנוּ. פּיני נכנס עמוֹ בּשׂיחה. היהוּדי בּעל העֵז עוֹנה אוֹתוֹ בּלָשוֹן משוּנה. הלָשוֹן – לשוננוּ. אֶלָא שכּוּלָה מלאָה פּתּחים. פּיני שוֹאֵל אוֹתוֹ, אִם עוֹד רב לפנינוּ הדרךְ עד הגבוּל? היהוּדי בּעל העֵז מציץ עליו בּתמיהה. באֵיזה גבוּל הוּא סח?… נתגלָה, כּי רגלינוּ עוֹמדוֹת מעֵבר הגבוּל מזה, כּי כּבר הרחַקנוּ מרחָק רב מגבוּל אֶרץ רוּסיה.

–אִם כּן, לָמה אנחנוּ רצים, כּמשוּגעים?

צחוֹק רב פּוֹרץ מפּי כּוּלָנוּ. הנשים מתפּתלוֹת ונוֹפלוֹת לאָרץ מגוֹדל הצחוֹק. ורק אִמא נוֹשׂאת כּפּיה למרוֹם: “מוֹדה אני לךָ, אלוֹהַי ואלוֹהֵי אבותי!” – ונוֹתנת אֶת קוֹלָה בּבּכי.

סיפּוּר שנים עשׂר: מה שאֵירע לנוּ בּברוֹדי    🔗

א

היוֹדעים אַתּם מַה שם העיר אשר הגענוּ אֵליה? שם העיר בּרוֹדי. כּסבוּר אני, כּי עכשיו כּבר התקרבנוּ קרבה יתירה לאַמריקה. בּרוֹדי זוֹ עיר יפה היא. אֵין כּל דמיוֹן בּינה וּבין עירנוּ. הרחוֹבוֹת לא רחוֹבוֹתינוּ והאנשים לא אנשינוּ. כּל אשר אַתּה רואֶה פּה לא משלָנוּ הוּא. ואפילוּ היהוּדים אשר פּה אֵינם דוֹמים להיהוּדים אשר במקוֹמנוּ. אָמנם, לכשתּרצוּ, אֵין בּין היהוּדים הלָלוּ ליהוּדינוּ כּלוּם. אַדרבּה, כּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת ליהוּדי המקוֹם הזה על יהוּדינוּ. פּאוֹתיהם ארוּכּות משלָנוּ. קפּוֹטוֹתיהם כּמעט לאָרץ מַגיעוֹת. כּוּלָם לבוּשים מגבּעוֹת, אַבנטים, סַנדלים וּפוזמקאוֹת משוּנים. הנשים חוֹבשוֹת פּאוֹת נכריוֹת לראשיהן. ורק הלָשוֹן, שבּה הם מדבּרים – הוֹי, כּמה משוּנה לָשוֹן זוֹ! אֵינה דוֹמה כּלל ללשוֹננוּ. אַשכּנַזית יִקרא ללָשוֹן זוֹ. אָמנם המלים הן אוֹתן המלים שמדבּרים אֶצלנוּ, אֶלָא שהדיבּוּר עצמוֹ אֵינוֹ כּדיבּוּרם של בּני־אָדם מן היִשוּב. מדבּרים – ונראִים כּמזמרים. דוֹמה, כּאִילוּ כּל ימיהם הם עוֹברים על הסדרה בּניגוּני־הטעמים. אנחנוּ לָמַדנוּ אֶל דרכי הלָשוֹן הזאת קל־מהרה. הראשוֹן היה חברנוּ פּיני. הלָה התחיל מדבּר בּלשוֹן אַשכּנז למן היוֹם הראשוֹן שבּאנוּ לכאן. נקל היה לוֹמר לוֹ, לפי שלָמַד אֶת הלָשוֹן האַשכּנזית בּביתו. אָחי אֵליהוּ אוֹמר, כּי אַף־על־פּי שהוּא לא לָמַד אֶת הלָשוֹן האַשכּנזית בּביתוֹ, מכּל מקוֹם שוֹמע הוּא וּמבין כּמוֹהוּ. אני מַטה אוֹזן וּמַקשיב, כּיצד מדבּרים בּלשוֹן אַשכּנַז, למַען אֶלמַד גם אני לדבּר בּה. אָדם שבּא למדינה זרה חַייב לָדעת אֶת לשוֹנה. כּךְ אוֹמר חברנוּ פּיני. אִשתּוֹ טייבּיל אַף היא מדבּרת חציה אַשכּנַזית וחציה יהוּדית. וגם גיסתי בּרכה, אִשתוֹ של אָחי אֵליהוּ, מתאַוָה לדבּר אַשכּנזית, אֶלָא שאֵינה יכוֹלה. עלוּבה זוֹ מוֹחָה גס בּיוֹתר. קשה לשמוֹע ומהיר לאַבּד! ורק אִמא אֵינה רוֹצה להיזקק ללָשוֹן משוּנה זוֹ. אוֹמרת היא, כּי תּדבּר גם פּה בּלָשוֹן שדיבּרו אבוֹתיה. לשנוֹת אֶת לשוֹנה בּשביל האַשכּנזים אֵינה רוֹצה. ולא עוֹד, אֶלָא שטינה יֶש לָה בּלבּה על האַשכּנזים הלָלוּ. כּסבוּרה היתה, כּי אנשים כּנים הם. לבסוֹף נתגלָה לָה, כּי אַף הם אֵינם צדיקים גמוּרים. פּעם אַחַת נכנסה לשוּק, עמדוּ האַשכּנזים והוֹנוּ אוֹתה. בּקש בּיקשה מהם, כּי יִשקלו לָה ליטרה אַַחַת, ושקלוּ לָה – אֵינה יוֹדעת כּמה.

כּך מסַפּרת אִמא וּמוֹכיחה לָנוּ, כּי גם בּין האַשכּנזים, כּפי הנראֶה, נמצאִים רמאִים. שמעה גיסתי בּרכה, קפצה ממקוֹמה, ניענעה ידיה בּאַויר ואֵש מפּיה תֹּאכל:

– רמאִים אַתּ אוֹמרת, חמוֹתי? לא רמאִים, אֶלָא גנבים הם, כּוּלָם גנבים! חַייבים אנחנוּ להיזהר פּה מפּניהם יוֹתר משהיִינוּ נזהרים בּמקוֹמנוּ. במקוֹמנוּ ידענוּ, כּי רוֹב גנבים גוֹיִים הם.

– שטיה שכּמוֹתךְ! הלא בּמקוֹמנוּ יוֹדע גם הגוֹי עצמוֹ, כּי גנב הוּא.

כּךְ אוֹמרת אִמא וּמסַפּרת מַעשׂה שהיה בּחימקי המשרתת. משרתת נכריה היתה בּביתנוּ וחימקי שמה. בּימים ההם עוֹד חַי אָבי עליו השלוֹם. והיתה חימקי זוֹ נַערה טוֹבה וישרה מאוֹד. ורק פּסוּל אֶחָד מצאוּ בּה: גנבת היתה בּמקצת. כּשקרה המקרה והכּל היוּ יוֹצאִים אֶת הבּית, לא רצתה חימקי להישאֵר יחידה, בּאֵין אִיש אִתּה. חוֹששת היתה לעצמה, שמא תּשלח ידה בּגנבה…

ב

משוּנים האַשכּנַזים וּמשוּנים דרכיהם. אפילוּ הכּסף שלָהם אינוֹ דוֹמה לכספּנוּ, אֵין אִיש יוֹדע פּה, מַה טיבה של קוֹפּיקה. הכּל יוֹדעים רק אֶת הקרייצר בּלבד. הכּל נמכּר אצלָם במחיר הקרייצר. בּעד רוּבּל אֶחָד שלָנוּ נוֹתנים פּה קרייצרים רבּים לאֵין מספּר. אִמא אוֹמרת, כּי המַטבּעוֹת הלָלוּּ אֵינן בּכלל מַטבּעות. כּמוֹהן כּכפתוֹרים לכל דבר. אָחי אֵליהוּ אֹמר, כּי המַטבּעוֹת הלָלוּ נמַסוֹת והוֹלכוֹת בּידיו כּדוֹנג מפּני אֵש. בּכל יוֹם ויוֹם הוּא פּוֹרשׁ לקרן־זוית, פּוֹרם שם אֶת כּיסוֹ, מוֹציא מתּוֹכוֹ רוּבּל אֶחָד וחוֹזר ותוֹפר אֶת הכּיס בּמַחַט. למחר הוּא פּוֹרם שוּב אֶת הכּיס, מוֹציא רוּבּל מתּוֹכוֹ ותוֹפרוֹ שוּב. וכךְ הוּא עוֹשׂה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. הימים חוֹלפים, וחבילוֹתינו עם כּל הכּרים והכּסתוֹת אֵינן עוֹד. נראֶה שהאִשה היהוּדית, אשר התגנבה אִתּנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל, צוֹד צדתנוּ בּחרמה. המעט ממנה, כּי שוֹמריה התנַפּלוּ עלינוּ בּיער להמיתנוּ, הנה עתידים אנחנוּ להישאֵר בּלא כּרים וּכסתוֹת. אִמא פּוֹכרת ידיה ואֵין גבוּל ליגוֹנה. “הוֹי על הכּרים! הוֹי על הכּסתוֹת! אֵיך נבוֹא לאַמריקה וכרים וּכסתות אֵין לָנוּ?”… חברנוּ פּיני מפשפּש ומוֹצא מדי פּעם בּפעם תּחבּוּלה אַחרת. הנה יֵלךְ, הוּא אוֹמר, למסוֹר מוֹדעה למסילת־הבּרזל, להגיש כּתב־בּקשה להַפּקיד הממוּנה על הגבוּל. הנה יעבוֹר, הוּא אוֹמר, אֶת הגבוּל ויבוֹא אֶל האִשה היהוּדית וישלם לָה כּכל גמוּלה. שאוֹל ישאַל אוֹתה: היִתּכן?!… אבל כּל התּחבּוּלוֹת האֵלה אֵינן אֶלָא דברים בּטלים. מַה יועיל פּיני בּמוֹדעוֹתיו וּבבקשוֹתיו? טייבּיל לא תניחהוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל ולָבוֹא אֶל האִשה היהוּדית, גם אִם יִתּנוּ לָה מלוֹא כּסף וזהב. כּךְ אָמרה בּפירוּש. עוֹד לא נמחָה מלבּה זכר הלילה, אשר בּוֹ התגנַבנו לעבוֹר אֶת הגבוּל. כּוּלָנוּ זוֹכרים עדיִין אֶת טעם המרוֹרים, אשר שׁבענוּ בּלילה ההוּא, בּעברנוּ אֶת הגבוּל. מסַפּרים אנחנוּ לכל אִיש ואִיש, כּיצד התגנַבנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל, כּיצד שלחה אֵלינוּ האִשה היהוּדית ערלים לשמרנוּ בּדרךְ, כּיצד הוֹליכוּ אוֹתנוּ הערלים הלָלוּ בּיער ונתכּוונוּ לשחוֹט אֶת כּוּלָנוּ בּסַכּין. נס נעשׂה לָנוּ, שגיסתי בּרכה נוֹחָה להתעלף מטבעה ואִמא הרימה קוֹל־זוָעוֹת. שמעוּ החַיילים והתחילוּ לירוֹת. נשׂאוּ הערלים אֶת רגליהם ונמלטוּ על נַפשם, ואנחנוּ נוֹשענו. כּךְ מספּרת אִמא. אָחי אֵליהוּ מסַפּר אַף הוּא אֶת המעשׂה הזה כּהוָיתוֹ, אֶלָא שהנוּסח הוּא נוּסח אַחר. נכנסת גיסתי בּרכה לתוֹךְ דבריו וּמַפסיקה אוֹתוֹ וּמסַפּרת אַף היא אֶת המַעשׂה הזה כּהוָיתוֹ, אֶלָא שהיא מוֹסיפה עליו נוֹפךְ משלה. עוֹמדת טייבּיל, אִשתּוֹ של חברנוּ פּיני, ואוֹמרת, כּי גיסתי בּרכה אֵינה זוֹכרת אֶת גוּף המַעשׂה כּהוָיתוֹ, לפי שגיסתי בּרכה התעלפה אוֹתה שעה. וטייבּיל מבקשת לסַפּר את המעשׂה כּהוָיתוֹ, מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. מיד קוֹפץ חברנוּ פּיני וּמַשתיקה ואוֹמר לָה, כּי היא אֵינה יוֹדעת ולא כּלוּם. הנה יסַפּר הוּא אֶת המַעשׂה הזה כּהוָיתוֹ, מתחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ. בּכל יוֹם ויוֹם אָנוּ מסַפּרים אֶת הנסים והנפלאוֹת, שנעשׁׂוּ לָנוּ על הגבוּל. כּל השוֹמעים מנַענעים ראשיהם ושוֹרקים בּשׂפתיהם. אוֹמרים הם, כּי מן השמַיִם ריחמוּ עלינו. חַייבים אָנוּ לברךְ בּרכּת “הגוֹמל”!

ג

מַה טוֹב וּמַה נעים לָשבת בעֵבר הגבוּל מזה! הימים כּימי שבּתוֹן לָנוּ. בּטלים אָנוּ יוֹצאִים לטייל בּשוָקים וּברחוֹבוֹת וּלהתענג על חמדת העיר בּרוֹדי. עיר יפה היא זוֹ. אֵינני יוֹדע, מה ראתה גיסתי בּרכה שדעתּה אֵינה נוֹחה מן העיר הזאת? בּכל יוֹם ויוֹם מפשפּשת היא וּמוֹצאת בּה פּסוּל אַחר. יש אשר בּיצת הרחוֹב אֵינה מוֹצאת חן בּעֵיניה, ויש אשר ריח העיר אֵינוֹ לרצוֹן לָה – ריח סרחוֹן עוֹלה לאַפּה. פּעם אַחַת הקיצה בּלילה משנתה והרימה קוֹל־זוָעוֹת: התנַפּלוּ עליה! כּוּלָנוּ קפצנוּ מעל משכּבוֹתינו:

– מי התנַפּל עליִךְ?

– לא שוֹדדים, אֶלָא פּישפּשים!…

למחר סיפּרנוּ אֶת הדבר לפני בּעל־האַכסַניה. תּמַה הלָה ולא ידע, בּמה אָנוּ סחים. הסבּיר לוֹ חברנוּ פּיני בּלשוֹן אַשכּנַז, מַה טיבם של פּישפּשים. ענה בעל־האַכסַניה ואָמַר, כּי פּה, בּמדינת אַשכּנַז, לא שמע אָדם מעוֹלָם אֶת שמעם של רמשׂים אֵלוּ, אֵין זאת, הוּא אוֹמר, כּי־אִם אנחנוּ הבאנוּ אוֹתם לכאן מבּיתנוּ… הוֹי, מַה כּעסה בּרכה! אוֹמרת היא, כּי כּלכּל לא תוּכל אֶת היהוּדי הזה. תּועבה הוּא לָה. גָרוּע הוּא בּעֵיניה ממשוּמד. אֵינני יוֹדע, מה ראתה בּוֹ כּי תּשׂנאהוּ. דוֹמה, אָדם הגוּן הוּא מאוֹד. כּשהוּא מדבּר, הריהוּ מעקם קצת אֶת פּיו וּמגחךְ. ועוֹד מַעלָה אַחַת טוֹבה אַתּה מוֹצא בּוֹ, שמנַהל הוּא אוֹתנוּ בּעצוֹתיו. מוֹרה הוּא לָנוּ אֶת הדרךְ אשר נלךְ בּה, ואֶת המַעשׂה אשר נַעשׂה, וּממי נקנה אֵת כּל צרכינוּ. וּכשאָנוּ יוֹצאים לקנוֹת דבר, אַף הוּא נטפּל לָנוּ והוֹלךְ אִתּנוּ. קוֹנים אנחנוּ על־פּי רוֹב מַלבּוּשים. חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי לא נאֶה לנוּ, שאָנוּ לבוּשים קרעים, כּקבּצנים המַחזירים על הפּתחים. בּעיר נכריה, הוּא אוֹמר, חַייב אָדם להקפּיד על בּגָדיו. כּל־שכּן כּאן, בחוּץ־לאָרץ, שהמַלבּוּשים נמכּרים בזוֹל גמוּר, בּחצי־חינם. דבר זה גָלוּי וידוּע לכל העוֹלָם. וּלפיכךְ קנה פּיני לעצמוֹ מין מגבּעת קטנה, שרק האַשכּנַזים נזקקים לכמוֹתה. וגם מעיל קנה לוֹ, מעיל קצר המַגיע עד הבּרכּיִם, וגם עניבה חדשה לצוארוֹנוֹ. מי שלא ראה אֶת חברנוּ פּיני לָבוּש בּגָדים בּנוּסח אַשכּנז, לא ראה פּרצוּף משוּנה מימיו. הגיעוּ בּעצמכם: קוֹמתוֹ ארוּכּה ודקה. ראִיתוֹ קצרה. כּשהוּא הוֹלךְ, נראֶה כּמקפּץ. וחוֹטמו? אוֹי לאוֹתוֹ חוֹטם! אִמא אוֹמרת, כּי מַראֵהוּ כּמַראֵה לץ המרקד על החבל. אָחי אֵליהוּ אוֹמר, כּי פּניו כּפני הוּנגרי. חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי עדיִין לא נתחַוור לוֹ, מי משלָשתּם עדיף: לץ המרקד על החבל, הוּנגרי, אוֹ קבּצן המַחזיר על הפּתחים? רמז הוּא כּלפּי בּגָדינוּ. אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: אִילוּ רצה, היה סיפּק גם בּידוֹ ללבּוֹש בּגָדים בּנוּסח אַשכּנַז. ואוּלָם לא טוֹב, הוּא אוֹמר, לבזבּז ממוֹן לשוא ולזרוֹת קרבּוֹנים לכל רוּחַ. חַייבים אנחנוּ, הוּא אוֹמר, לגנוֹז אֶת כּספּנוּ לעתיד לָבוֹא, לאַמריקה. אָמר לו פּיני: בּאַמריקה אֵין לָנוּ צוֹרךְ בּכסף. שם, הוּא אוֹמר, הרי אָנוּ בּעצמנוּ כּסף מזוּמן. וכךְ היה משדלנוּ בּדבריו, עד כּ נפתּה לוֹ אָחי אֵליהוּ והלךְ וקנה מעיל וּמגבּעת בשביל עצמוֹ ומעיל וּמגבּעת גם בּשבילי. עכשיו אָנוּ מטיילים שלָשתנוּ בּראש כּל חוּצוֹת וּמדבּרים בּלשוֹן אַשכּנַז. ודאי לי, שהכּל סוֹברים, כּי אַשכּנַזים גמוּרים אנחנו. ורק חסרוֹן אֶחָד יש בּדבר, שגם הנשים הוֹלכוֹת אחרינוּ. הלא ידעתּם מי הן הנשים: אִמא, גיסתי בּרכה ואִשתּוֹ של פּיני, טייבּיל. נשים אֵלוּ אֵינן זזוֹת ממנוּ אפילוּ רגע אֶחָד. אִמא חוֹששת, שמא אֶתעֶה ואוֹבד בּתוֹךְ המוֹן האַשכּנַזים. וּברכה וטייבּיל למה חוֹששות? אֵינני יוֹדע. שתּי אֵלה נגררוֹת אַחרינוּ בּלא שוּם כּוונה, כּעגָלות הלָלוּ. וּמפּני שכּוּלָנוּ מתהלכים בּחבוּרה, כּל העיר מַבּיטה אַחרינוּ. מה ראוּ בּנוּ, שהם מַבּיטים אַחרינוּ?

– אֵין לךָ טיפּשים בּעוֹלָם כּוּלוֹ כּאַשכּנַזים הלָלוּ! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ וּראָיה לדבר: האַשכּנַזי יאמין לכל דבריךָ.

– חוּץ מעניני כּסף. בּעניני כּסף לא יאמין לךָ לעוֹלָם. הכּסף יקר בעֵיניו מכּל יקר. הקרייצר הוּא נשמתוֹ. בּמחיר כּתר יִמכּוֹר לךּ אֶת אָביו. וּבמחיר זהוּב יִתּן לךָ גם אֶת אלוֹהיו.

כךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה, וטייבּיל ממַלאָה אחריה. כּבר השמַעתּי לָכם תּחילה, כּי דעת הנשים אֵינה נוֹחה מן האַשכּנַזים. על שוּם מה – אֵינני יוֹדע. ואני לא כן אָנוֹכי עמדי. בּעֵיני מצאוּ האַשכּנַזים חן רב. לוּלא חמדת אַמריקה הצפוּיה לי, היִיתי משתּקע פּה לעוֹלמי־עוֹלָמים. וכי ראִיתם מימיכם בּתּים יפים כּבּתים האֵלה? והאנשים – כּלוּם ראִיתם אנשים טוֹבים כּמוֹתם? מוֹכרים הם לָכם כּל דבר שיֶש בּו חפץ! אפילוּ בּהמתּם אֵינה דוֹמה לבהמתּנוּ. אֶפשר שחָכמת בּהמתּם אֵינה רבּה מחָכמת בּהמתּנוּ. שׂכל אֶחָד לשתּיהן. אבל כּנגד זה מַראֶיה של בּהמתּם מַראֶה אַחר. כּל דבר שאַתּם רוֹאִים פּה פּנים חדשוֹת לוֹ. ושאלוּ אֶת פּי הנשים, ואָמרוּ לָכם, כּי אֶצלנוּ טוֹב מאשר אֶצלָם. אַף דבר אֶחָד אֵינוֹ מוצא פּה חן בעֵיניהן. ואפילוּ האַכסַניה. ולא האַכסַניה בּלבד, אֶלָא בּעלי־האַכסַניה. הלָלוּ, אוֹמרת בּרכה, פּוֹשטים אֶת עוֹרנוּ מעל עצמוֹתינוּ. בּעד כּוֹס חַמים הם דוֹרשים כּסף. מעט מלח לא יִתּנוּ לאִיש חינם. מַתרה היא בּנוּ, כּי אִם לא נימלט מפּה בּעוֹד מוֹעֵד, עתידים אנחנוּ להחזיר על הפּתחים.

כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה. אבל כּלוּם מפּיה אָנוּ חַיִים? אֵין מַשגיחים בּדברי גיסתי בּרכה. הלא היא בּרכה אשר אָמרה כּי אָחי אֵליהוּ אִשה הוּא. ועל חברנוּ פּיני אָמרה, כּי ריק וּפוֹחז הוּא מאֵין כּמוֹהוּ. אִילוּ היתה טייבּיל תּקיפה בּדעתּה, וַדאי היתה תּוֹבעת אֶת עֶלבּוֹן בּעלה וּמשיבה לָה אֶת חרפּתה אֶל חיקה. ואוּלָם טייבּיל טוֹבת־לב היא מאוֹד, וּלפי דברת אִמא אֵין לָה מרה. וּלפיכךּ שוֹמַעת היא אֶת בּרכה וּמַחרישה. הכּל מַחרישים ואֵינם עוֹנים אֶת בּרכה דבר. גם אני מַחריש. עלי בּועֶרת חמתה כּאֵש. קוֹראת היא לי גרגרן, אוֹ מוֹטיל בּעל־הלסתוֹת. על־שוּם לחָיי, הנראוֹת בּעֵינה כּלסתוֹת. אוֹמרת היא, כּי בּדרךְ שמַנתּי ועביתי ושתּי לסתותי השבּיחוּ. אני אֵיני מַשגיח בּזה ולא כּלוּם. ורק אִמא מתרעֶמת עליה, שדוֹרשת היא אֶת לחָיי לגנַאי. והרי היא מַתחילה לבכּוֹת. ואָחי אֵליהוּ כּוֹעס על אִמא, שהיא בּוֹכה. אוֹמר הוּא, כּי בּבכיתה פּוֹגמת היא אֶת עֵיניה. ואָדם שעֵיניו פּגוּמוֹת שערי אַמריקה נעוּלים בּפניו!

ד

אִיש בּשׂוֹרה אני היוֹם: שמוּעה הגיעה אֵלינוּ על חבילוֹתינוּ. האִשה היהוּדית, אשר התגנבה אִתּנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל, נתפּסה למלכוּת. חברנוּ פּיני שמח לאֵידה. אוֹמר הוּא: כּן יֹאבדוּ! אָמרה אִמא: שיננא! וחבילוֹתי מַה תּהא עליהן?… אָמַר לָה פּיני: וחבילוֹתי מַה תּהא עליהן?… עכשיו בּרוּר לָנוּ כּשמש בּצהרים, כּי חבילוֹתינוּ הלכוּ לאִיבּוּד ואֵין לָהן תּקנה עוֹלָמית. מַה נעשׂה? צריכים אָנוּ לנסוֹע מזה והלאה. עֵצה אַחרת אָין. אָחי אֵליהוּ מתהלךְ קוֹדר בּלחץ יגוֹנוֹ. אִמא מנַחמת אוֹתוֹ וּמדבּרת על לבּו. אוֹמרת היא לוֹ: שוֹטה שבּעוֹלָם, וכי טוֹב היה לךָ, אִילוּ גָזלוּ ממנוּ אֶת כּספּנוּ, אשר קיבּלנוּ בּמחיר בּיתנוּ, וגם שחוֹט שחטוּ אוֹתנוּ? חברנוּ פּיני נוֹתן צדק לדברי אִמא. אוֹמר הוּא, כּי חַייב יהודי להצדיק אֶת הדין על עצמוֹ ולאמוֹר תּמיד: “גם זוֹ לטוֹבה”. בּרכה אַף היא מסַייעת לדבריהם וּמוֹסיפה נוֹפךְ משלָה. אוֹמרת היא, כּי לא לחינם קראה שמוֹ אִשה: כּמוֹהוּ כּאִשה לכל דבר. אנחנוּ מכינים אֶת עצמנוּ לדרךְ. חוֹקרים אָנוּ ודוֹרשים אֶת פּי אנשים יוֹדעֵי־דבר, כּיצד נוֹסעים לאַמריקה? אנשים יוֹדעֵי־דבר שוֹמעים אֶת דברינוּ ומַשׂיאים לָנוּ עֵצוֹת. אִיש אִיש ועצתוֹ. זה אוֹמר: דרךְ פּאריז. זה אומר: דרךּ לוֹנדוֹן. וּבא השלישי וּמוֹכיחַ ואוֹמר, כּי אַנטוורפּן קרוֹבה מכּוּלן. מַשפּיעים הם עלנוּ רוֹב עֵצוֹת, עד שאָנוּ מתבּלבּלים ואֵיננוּ יוֹדעים, מה עלינוּ לעשׂוֹת. מפּני פּאריז יראָה אִמא. אָמרו לָה, כּי השאוֹן גָדוֹל שם בּיוֹתר. אַנטוורפּן אֵינה לרצוֹן לגיסתי בּרכה. אַנטוורפּן שם משוּנה הוּא, שכּמוֹתוֹ לא שמעה מעוֹלָם. נמנוּ וגמרוּ, כּי נוֹסעים אנחנוּ ללוֹנדוֹן. חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי לוֹנדוֹן טוֹבה מכּוּלָן. כּמה פּעמים קרא בּגיאוֹגראפיה (מין ספר), כּי לוֹנדוֹן כּרךְ גָדוֹל היא. ולא עוֹד, אֶלָא שמֹשה מוֹנטיפיוֹרי מוֹצאוֹ מלוֹנדוֹן. ורוֹטשילד, הוּא אוֹמר, אַף הוּא יוֹשב בּלוֹנדון.

– רוֹטשילד יוֹשב בפּאריז!

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ. כּלל גָדוֹל הוּא אֶצלָם: אּחָד מהם שאָמר דבר – מיד בּא שני וסוֹתרוֹ. זה אוֹמר: אוֹר, וחברוֹ אוֹמר: חוֹשךְ. אֵין הם מריבים בּיניהם, אֶלָא מדיינים וּמתנַגחים בּלבד. יש שהם מתנַגחים זה עם זה שעה ארוּכּה, עד שיבוֹא השלישי ויכריע בּיניהם. לפני ימים מוּעטים נפלה מַחלוֹקת בּין שניהם בדבר תּרגוּמה האַשכּנַזי של מלת חזרת. זה אָמַר, כּי בּלשוֹן אַשכּנַז קוֹראִים לחזרת: חֲרָן. וזה אָמַר כּי בּלשוֹן אַשכּנַז קוֹראִים חזרת חֲרוֹן. וכך היוּ מדיינים זה עם זה שתּי שעוֹת רצוּפוֹת, עד שהחליטוּ להביא אֶת השאֵלה לפני בּעל־האַכסַניה, שאלוּ אוֹתוֹ ואָמרוּ: “ילמדנוּ רבּנוּ אַשכּנַזי, פּרי זה בּלשוֹנךָ מהוּ – חֲרָן או חֲרוֹן” אָמַר לָהם בּעל־האַכסַניה: “בּלשוֹננוּ האַשכּנַזית יֵאמר לפרי זה לא חֲרָן ולא חֲרוֹן, אֶלּא מֶרֶטִיךְ”… ועכשיו צא וּלמַד מפּי האַשכּנַזים הטיפּשים הלָלוּ!

ה

סלחוּ־נא לי, כּי הרבּיתי שׂיחָה על האַשכּנַזים ועל לשוֹנם, עד שהסחתּי את דעתּי מנסיעתנוּ. שכחתּי, כּי נוֹסעים אנחנוּ לאֲמריקה. כּלוֹמר, לפי שעה אנחנוּ נוֹסעים לא לאַמריקה גוּפה, אֶלָא ללוֹנדון. ולא בּדרךְ ישרה ללוֹנדוֹן. אֶלָא שבּדרךְ המוֹליכה ללבוֹב. שם בּעיר לבוֹב, יש בּית־וַעד לנוֹדדים. אוּלי תּבוא ישוּעתנו על־ידי בּית־וַעד זה וניבּנה גם אנחנוּ ממנוּ? לָמה יִגָרע חלקנוּ מחלקם של שאָר הנוֹדדים? וּבפרט, שקרנוּ אָסוֹן בּדרךְ – כּל הכּרים והכּסתוֹת אָבדוּ לנוּ. אִמא מכינה אֶת עצמה לדבּר לפני אַנשי בּית־הוַעד ולבכּוֹת לפניהם. אָחי אֵליהוּ מתחַנן אֵליה: "וּבלבד שלא תבכּי! יעלה זכרוֹן עֵינַיךְ לפנַיִךְ! אִם תּקפּחי אֶת עֵינַיךְ, עתידה אַתּ ליתּן אֶת הדין לפני אַמריקה!…

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ ונכנס אֶל בּעל־האַכסַניה לשלם לוֹ שכר לינה.. לא היוּ רגעים מוּעטים עד שחָזר משם נבהל וּמשתוֹמם וּפניו כּפני מת. מה הדבר? בּעל־האַכסַניה ערךְ לוֹ מין חשבּוֹן, שחָשכוּ עֵיניו מראוֹת. בּעד כּל דבר קל שבּקלים הוּא דוֹרש כּסף ממנוּ. בּעד מנוֹרוֹת להדלָקת נרוֹת של שבּת הוּא מחַשב: שש מנוֹרוֹת, שהן ששה קרייצרים. בּעד הבדלה – אַרבּעה קרייצרים. הבדלה מנַיִן? הוּא, בּעל־האַכסנַיה, בּירךְ באָזנינוּ אֶת בּרכּת ההבדלה בּמוֹצאי־שבּת, לפיכךְ חַייבים אנחנוּ לשלם לוֹ אַרבּעה קרייצרים. אָמַרנוּ לוֹ: “לָמה אַרבּעה דווקא?” אָמַר לנוּ: “רצוֹנכם בּחמשה – שלמוּ חמשה”. וּמלבד זאת הביא לָנוּ בּחשבּוֹן מין דבר, שקוֹראִים לוֹ קוֹמיסיוֹן. מַה טיבוֹ של פּגע זה? קוֹמיסיוֹן, הוּא אוֹמר, זה שׂכר טרחָתוֹ, שטרח בּשבילנו והלךְ אִתּנוּ לקנוֹת לָנוּ מַלבּוּשים.

שמעה גיסתי בּרכה, קפצה ממקוֹמה וספקה כּפּיה: – חמוֹתי! מה אַמרתּי לָך תּחילה? וכי האַשכּנַזים הלָלוּ אֵינם גרוּעים מגזלָנים ורוֹצחי־היער? הלא הבּריוֹנים הרוּסים שלָנוּ צדיקים הם בּפניהם, צדיקים גמוּרים! האִם בּרוֹדי שם העיר הזאת? הלא כסדוֹם העיר הזאת!

ניכּר היה, כּי היקש זה, שהקישה בּרכה אֶת האַשכּנַזים לבריוֹני רוּסיה, לא פּגע בּכבוֹדוֹ של בּעל־הַאכסַניה כּל־כּךְ, כּשם שחָרה לוֹ על שוּם שהמשילה אֶת בּרוֹדי לסדוֹם! עמד והמטיר עלינוּ מַבּוּל של חרפוֹת ואָמַר לָנוּ, כּי צדקה עשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עמנוֹ, שמסרנוּ בּידי בּריוֹני רוּסיה לפרוֹע פּרעוֹת בּנוּ!…

דוֹמה, כּבר סיפּרתי לָכם פּעם אַחת על חברנוּ פּיני, שרתחן הוּא מטבע בּריאָתוֹ. לכאוֹרה, אֵינוֹ נוֹחַ לכעוֹס כּל־כּךְ. אבל כּיוָן שפּגע בּוֹ אָדם בּדברים ולא רוּחוֹ, יִבער כּאֵש אַפּוֹ! חברנוּ פּיני נרתּע ממקוֹמוֹ, הזדקף בּכל קוֹמתוֹ הארוּכּה, נגש עד בּעל־האַכסַניה קרא אֶל פּניו בּקוֹל רם:

– אַשכּנַזי טיפּש, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אָביךָ!!!…

אמת, חברנוּ פּיני לא יצא בּשלוֹם מעם האַשכּנַזי הטיפּש. בּעל־האַכסַניה עמד וחָלק לוֹ בּיד נדיבה שתּי מַכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת, עד כּי צללה כּל אוֹזן לשמוֹע. אבל כּל זה כּדאי היה לפיני. כּל העיר בּרוֹדי נזעקה לקוֹלנוּ. השׂמחה היתה גדוֹלה מאוֹד.

בּיוֹם ההוּא נחפּזנוּ לברוֹחַ ללבוֹב.

סיפּוּר שלוֹשה עשׂר: מלבוֹב לקראקוֹב    🔗

א

העיר לבוֹב אֵינה כּברוֹדי. אֵין שוּם דמיוֹן כּלל בּין שתּי הערים האֵלה. ראשית, העיר עצמה עיר שמה: נקיה, רחָבה, נאָה, הדוּרה – מַרהיבה עין בּיפיה! אָמנם, מוֹצא אַתּה גם בּלבוֹב רחוֹבוֹת וסמטאוֹת נדחים, כּרחוֹבוֹת בּרוֹדי וסמטוֹתיה, אשר בעָברךָ בּהם בּתקוּפת תּמוּז, אַתּה אָנוּס להפשיל מכנסיךָ למַעלָה ולאטוֹם אֶת אַפּךָ מפּני ריחָם. אבל כּנגד זה, אתּה מוֹצא גן בּתוֹךְ העיר, שהכּל מוּתרים לטייל בּוֹ להנאָתם. הכּל – לרבּוֹת העזים. מדינה חָפשית. אִיש הישר בּעֵיניו יעשׂה. בּיוֹם השבּת מתהלכים בּחוּצוֹת העיר לאָרכּם וּלרחבּם יהוּדים חבוּשי מצנפוֹת, ואֵין מוֹחה בּידם. והאנשים אשר פּה? כּוּלם טוֹבים ונוֹחים מאֵין כּמוֹהם. אִמא אוֹמרת, כּי יֵש יִתרוֹן ללבוֹב מן בּרוֹדי כּיִתרון היוֹם מן הלָילָה. אָחי אֵליהוּ אוֹמר, כּי צר לוֹ מאוֹד, שסמוךְ לגבוּל עוֹמדת בּרוֹדי תּחילה ואַחַר־כּךְ לבוֹב. לפי דּעתּוֹ, הוּא אוֹמר, צריךְ היה להפוֹךְ כאן אֶת הסדר. עמד חברנוּ פּיני והסבּיר לוֹ, כּי, אַדרבה, לפיכךְ טוֹבה לבוֹב מבּרוֹדי, משוּם שרחוֹקה היא מן הגבוּל וּקרוֹבה לאַמריקה. אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: “שיננא! מה ענין אַמריקה לכאן? לבוֹב עוֹמדת פּה, ואַמריקה חבוּיה שם, מעֵבר לים!” אָמַר חברנוּ פּיני, כּי בּמחקר הערים והמדינוֹת עדיִין זקוּק אָחי אֵליהוּ לשמוֹע תּוֹרה מפּיו, משוּם שלָמַד אֶת הגיאוֹגראפיה. אָמַר לו אָחי אֵליהוּ: “אִם בּאמת לָמַדתּ את חָכמַת הגיאוֹגראפיה, אמוֹר לי אֵיפוֹא, הֵיכן הוּא בּית־הוַעד?”

– בּית־הוַעד של מי?

– בּית־הוַעד של הנוֹדדים!

– מה ענין בּית־הוַעד אֵצל גיאוֹגראפיה?

– כּל הלוֹמד גיאוֹגראפיה חַייב לָדעת הכּל!

כּךְ אוֹמר לוֹ אָחי אֵליהוּ, ואָנוּ שוֹאלים אֶת פּי אַנשי העיר למקוֹם בּית־הוַעד. אֵין אִיש מהם יוֹדע. עיר משוּנה ואנשים משוּנים.

– יוֹדעים הם, אֶלָא שאֵינם רוֹצים לאמוֹר!

כּךְ מַחליטה גיסתי בּרכה. זוֹ – שוּם דבר לא ישר בּעֵיניה. בּדקה וּמצאה חסרוֹן גם בלבוֹב: חוּצוֹתיה רחָבים יוֹתר על המידה. פּסוּל מצאה בּכּלה, שעֵיניה יפוֹת. טייבּיל, אִשתּוֹ של חברנוּ פּיני, אַף היא פּישפּשה וּמצאה פּסוּל בּלבוֹב. טייבּיל מה אוֹמרת? לבוֹב וּקראקוֹב כּבר נתפּרסמוּ לגנַאי בּכל המקוֹמוֹת. אוֹמרים לוֹ לאָדם, שטעם טעם חוֹמץ: “הנה תּאוֹרנה עֵיניךָ, וראִית אֶת לבוֹב ואֶת קראקוֹב גם יחד”…

בּקיצור, כּךְ דרכּן של נשים. אֵין דבר בּעוֹלָם, אשר יפיק רצוֹן מהן!

ב

כּבר נוֹדע לָנו מקוֹמוֹ של בּית־הוַעד. בּית גָבוֹה, שגגוֹ אָדוֹם. וכךְ נוֹהגים בּבית־הוַעד: אָדם שרוֹצה להיכּנס פּנימה, עוֹמד תּחילה מבּחוּץ וּמַמתין שעה קלה. ולא שעה קלה אֶלָא שעה ארוּכּה. אַחַר־כּךְ פּוֹתחים אֶת הדלת לפניו. פּתחוּ אֶת הדלת לפניו, הריהוּ מטפּס ועוֹלה בּמַעלוֹת למדוֹר העֶליוֹן. עלה למדוֹר העֶליוֹן, מיד קוֹל המוֹן בּני־אָדם עוֹלה לאָזניו. רוּבּם בּני רוּסיה, משלָנוּ. נוֹדדים יִקָרא לָהם. כּמעט כּוּלָם רעֵבים וכוּלָם מטוּפּלים בּעוֹללים ויוֹנקים. הלָלוּ, שאֵין לָהם עוֹללים ויוֹנקים, אַף הם רעֵבים. מצווים אוֹתם, כּי יֵלכוּ וישוּבוּ מחר. למחר אוֹמרים לָהם שוּב, כּי יֵלכוּ וישוּבוּ מחר. וכךְ חוֹזר חלילה. אִמא נכנסת בּדברים עם הרבּה נשים. כּל אַחַת מהנשים הלָלוּ צרתה גדוֹלָה משל חברתּה. אִמא אוֹמרת, כּי אִילוּ בּאה לשקוֹל בּמֹאזנַיִם אֶת צרתה וצרוֹתיהן, היתה המאוּשרת בּנשים! הנוֹדדים הלָלוּ רוּבּם בּרחוּ מאֵימַת הפּרעוֹת. הוֹי, מה רבּים הסיפּוּרים שהם מסַפּרים – לא תּימלא אוֹזן משמוֹע! כּוּלָם נוֹסעים לאַמריקה וכוּלָם אֵין לָהם כּסף להוֹצאוֹת הדרךְ. רבּים נשלָחים לביתם בּחזרה. מעטים מקבּלים פּה עבוֹדה. מקצתם נשלָחים לקראקוֹב. מה יעשׂוּ בקראקוֹב? אוֹמרים, כּי שם מקוֹמוֹ של בּית־הוַעד הנכוֹן. אִם כּן, בּית־וַעד זה שבּכאן מהוּ? אֵין אִיש מהם יוֹדע. אָמרוּ לָהם, כּי יבוֹאו מחר – וּבאוּ. אַיֵה הוַעד? אֵין אִיש יוֹדע, הלוַאי לא יֵדעוּ כּךְ צער כּל ימיהם! בּינַתים נכנס אָדם בּעל־קוֹמה, שפּניו מחוּטטים ועֵיניו טוֹבוֹת ושׂוֹחקוֹת.

– הנה אֶחָד מחברי הוַעד. דוֹקטוֹר הוּא.

הדוֹקטוֹר בּעל העֵינַיִם הטוֹבוֹת והשׂוֹחקוֹת יוֹשב על כּיסאוֹ. מדי פּעם בּפעם נגָש אֵליו אַחַד הנוֹדדים וטוֹעֵן לפניו וּמנַענע אֶת ידיו. הדוֹקטוֹר שוֹמע אֶת דבריו ועוֹנה אוֹתוֹ, כּי יחיד וּבוֹדד הוּא פּה ואֵין בּידוֹ להוֹשיע: יֶש לָנוּ, הוּא אוֹמר, וַעד של שלוֹשים אִיש ויוֹתר, ואַף אֶחָד מהם אֵינוֹ רוֹצה לָבוֹא לכאן. מה אֶעשׂה לָכם, ואני יחיד וּבוֹדד פּה?"

הנוֹדדים אֵינם מַשגיחים בּדבריו, שהוּא יחיד וּבוֹדד פּה. עיפה נַפשם לָשבת בּעיר הזאת. כּבר אָכלוּ אֵת כּל אשר היה לָהם, ועתּה אֵין לָהם כּלוּם. אוֹמרים הם: אַחַת משתּי אֵלה – אוֹ כּי יִתנוּ לָהם כּרטיסים לאַמריקה, אוֹ כּי ישיבוּ אוֹתם לאַרצם. הדוֹקטוֹר טוֹען, כּי יֵש בּידוֹ לשלחם רק עד קראקוֹב, אִם רצוֹנם בּכךְ. שם יֵש בּית־וַעד. אוּלי יוּכל בּית־הוַעד ההוּא להוֹשיע אוֹתם? הנוֹדדים שוֹמעים אֶת דבריו ואוֹמרים, כּי אֵין לָהם לפי־שעה אפילוּ מזוֹן סעוּדה אֶחָת. הדֹוקטוֹר מוֹציא אֶת אַרנקוֹ מכּיסוֹ ונוֹתן לָהם מַטבֵּע. הנוֹדדים מסתּכּלים בּמַטבע ונפטרים מעם פּניו. הלָלוּ יוֹצאים, והלָלוּ בּאִים. אַף הם נוֹדדים. כּוּלָם, הם אוֹמרים, נוֹפלים אַפּיִם אַרצה. כּבר כּשל כּוֹח הסַבּל.

– מה אַתּם רוֹצים? – טוֹעֵן הדוֹקטוֹר הבּוֹדד.

– לאכוֹל אָנוּ רוֹצים! – אוֹמרים הנוֹדדים.

– הנה הביאוּ לִי אֶת ארוּחָתי, הא לָכם ואִכלוּה.

כּךְ אוֹמר לָהם הדוֹקטוֹר בּעל העֵינַים הטוֹבוֹת והשׂוֹחקוֹת ורוֹמז לָהם על ארוּחָתוֹ שהביאוּ לוֹ. קהוָה עם גלוסקאוֹת לבנוֹת. אוֹמר הוּא, כּי אֵינוֹ משטה בּהם. נוֹתן הוּא לָהֶם אֶת ארוּחתוֹ. יקוּמוּ ויֹאכלוּ. כּי מַה יעשׂה, והוּא יחיד וּבוֹדד פּה? הנוֹדדים משיבים לו תּוֹדה. אוֹמרים הם, כּי לא על עצמם הם מבקשים רחמים מלפניו, אֶלָא על ילדיהם, על העוֹללים והיוֹנקים.

– אִם כן, הביאו הנה גם אֶת ילדיכם! – אוֹמר הדוֹקטוֹר ועוֹמד ורוֹמז לָנוּ בעֵיניו הטוֹבוֹת והשׂוֹחקוֹת:

– ואָתּם מה שאֵלתכם?

ג

יצאה אִמא וקרבה עד הדוֹקטוֹר הטוֹב בּעל העֵינַים השׂוֹחקוֹת והתחילה לספּר לוֹ אֶת כּל המעשׂה כּהוָיתוֹ, מעֶצם ראשיתוֹ. מַעשׂה בּבעלה, שהיה חַזן בעירוֹ. והיה בּעלה חוֹלה ימים רבּים, עד שנפטר מעוֹלָמוֹ ועזב לאנחוֹת אוֹתה ואֶת ילָדיה. האּחָד גָדוֹל והשני קטן, כּמעט יוֹנק שדי אִמוֹ (אָני הוּא). השׂיאָה אֶת הגָדוֹל אִשה והכניסַתּוּ לבוֹר־שוּמן. נזל השוּמן והלךְ והבּוֹר נשאַר ריק כְשהיה. המחוּתן יצא נקי מנכסיו, והבּן נתחַייב חוֹבת־צבא…

– אִמא! לאָן הרחַקתּ לכת?

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ, והוּא עוֹמד לסַפּר אֵת כּל המַעשׂה כּהוָיתוֹ, אֶלָא בּנוּסח אַחר. וכךְ הוּא מַתחיל:

– בּין שנתחַייבתּי חוֹבת־צבא וּבין שלא נתחַייבתּי – לא כּאן אֵיפוֹא המקוֹם להאריךְ בּזה. העיקר הוּא אֵיפוֹא, שנוֹסעים אָנוּ לאַמריקה. כּלוֹמר, אני, ואִמי, ואִשתּי, ואָחי הקטן, והאִיש הצעיר הזה (רמַז על חברנוּ פּיני) אַף הוּא נוֹסע אֵיפוֹא אִתּנוּ. ומכּיוָן שנוֹסעים אָנוּ לאַמריקה, צריכים אָנוּ אֵיפוֹא לעבוֹר את הגבוּל. וּבכן נסענוּ אֵיפוֹא עד הגבוּל. וּמכּיוָן שפּאספּוֹרטים לא היוּ לָנוּ אֵיפוֹא, לפי ששנינוּ נתחַייבנוּ חוֹבת־צבא…

– כּאן הנח לי! – קפץ ואָמַר חברנוּ פּיני, וּמיד דחה אֶת אָחי אֵליהוּ בשתּי ידיו והתחיל לספּר אֵת כּל המַעשׂה כּהוָיתו, אֶלָא בשינוּי לָשוֹן. ואַף־על־פּי שאֵליהוּ אָחי הוּא, עצמי וּבשׂרי, בּכל זאת חַייב אני להוֹדוֹת בּזה, כּי דיבּוּרוֹ של חברנוּ פּיני יפה שבעתים מדיבּוּרוֹ של אָחי אֵליהוּ. ראשית, אֵין דרכּוֹ של פּיני להעלוֹת גרה ולחזוֹר מאָה פּעמים ואחת על מלת אֵיפוֹא, כּשם שעושה אָחי אֵליהוּ. ושנית, יוֹדע פּיני אֶת הלשוֹן הרוּסית וּמתבּל דיבּוּרוֹ בּמלים רוּסיוֹת הרבּה, וּסתם מלים יפוֹת וּנעימוֹת לָאוֹזן. הרבּה מדבריו לא הבינוֹתי, ואַף־על־פּי־כן נעמוּ לי מאוֹד. וכךְ פּתח פּיני ואָמַר:

– הבה, אדוֹני הדוֹקטוֹר, ואַרצה לפניךָ בּקיצוּר נמרץ על מַהלךְ המַצב כּוּלוֹ, למַען תּהיֶה לךָ נקוּדת־השקפה. ראשית סיבּת דרכּנוּ לאֶרץ החוֹפש והפּרוֹגרס נתעוֹררה בּקרבּנו, לכאוֹרה, לא על־ידי חוֹבת־הצבא, אֶלָא מתּוֹךְ הכּרת השאִיפה להשׂכּלה וּלקוּלטוּרה, לפי שמשוּלָלים אנחנוּ שם על־ידי שאלת־היהוּדים לא קוֹנסטיטוּציה בּלבד, אֶלָא גם אַויר לנשימה. ולא לחינם אָמַר טוּרגניֶב ואַחריו גם בּוֹקל בּהיסטוֹריה של הציוויליזאציה שלוֹ…

חבל! כּאן בּיקש חברנוּ פּיני לפאֵר אֶת דבריו בּפסוּקים נאים וּבדברי־חכמים שנוּנים ונתכּוון להראוֹת אֶת כּוֹחוֹ בּפה – ועיכּבוּ אוֹתוֹ. הדוֹקטוֹר הפסיקוֹ בּאֶמצע, גָמַע מעט מכּוֹס הקהוה ואָמַר לוֹ בּבת־צחוֹק קלה:

– אמור, מַה שאֵלָתךָ?

יצא שוּב אָחי אֵליהוּ וּפנה אֶל פּיני ואָמַר:

– לָמה תּבחַר לךָ דרכים עקלקלוֹת ולא תּדבּר דבר כּענינוֹ?

נראָה כּי היטב חָרה לחברנוּ פּיני, לפי שנטה הצדה, נתקל בּרגלי עצמוֹ וענה מתּוֹךְ רוֹגז:

– ואַתּה מיטיב לדבּר? דבּר אָתּה!

ואָחי אֵליהוּ נגש עד השוּלחָן וחָזר לסַפּר אֵת כּל המַעשׂה בּקיצוּר נמרץ.

ד

– וּבכן, נסַענוּ אֵפוֹא לאַמריקה, עד שהגענוּ אֶל הגבוּל. כּיוָן שהגענוּ עד הגבוּל, בּאנוּ אֵפוֹא בּדברים עם הסוֹכנים. והסוֹכנים, הלא ידעתּם, כּוּלָם רמאִים, כּוּלָם גנבים, אֵין בּהם גם אֶחָד. התחילוּ אֵפוֹא הסוֹכנים מתנַגחים זה עם זה, מתגָרים, מאַיימים, כּוֹרים בּוֹר אִיש לרעֵהוּ. עד שנזדמנה לָנוּ אֵיפוֹא אִשה יהוּדית, אִשה הגוּנה, טוֹבה, כּשרה, צנוּעה, חסוּדה. נקבה לָנוּ האִשה היהוּדית אֶת שׂכרה וקיבּלה אֵיפוֹא על עצמה להעביר על־פּני הגבוּל אוֹתנוּ ואֶת חבילוֹתינו. וּשני ערלים נתנה לָנוּ האִשה היהוּדית, שני שוֹמרים לשמרנוּ בּדרךְ….

– חכּה כּמעט רגע! תּיכף וּמיד נתנה לךָ האִשה היהוּדית שני ערלים? בּמַאמר אֶחָד?…

כּךְ קוֹפצת ואוֹמרת גיסּתי בּרכה, והיא דוֹחה אֶת אָחי אֵליהוּ בּשתי ידיה וּמַתחילה לסַפּר בּעצמה אֶת כּל המעַשׁה כּהוָיתוֹ, אֶלָא שהיא מַאריכה קצת בּפרטי הדברים. מסַפּרת היא לפני הדוֹקטוֹר, כּיצד ציותה אוֹתנוּ האִשה היהוּדית לָלכת מחוּץ לָעיר, הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, עד שנפגע בּגבעה. מן הגבעה נפנה על שׂמֹאל ונלךְ, הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט עד שנפגע בּגבעה שניה. ואָז נפנה על ימין ונלךְ משם הלוֹךְ והבּט, הלוֹךְ והבּט, עד שנגיע לבית־מרזח. לבית־המַרזח יכּנס אֶחָד מאִתּנוּ ויִמצא שם שני ערלים יוֹשבים ושוֹתים ייש. אָז יִגש אֶל הערלים וישמיע אוֹתם רק מלה אַחת: חַיִימוֹבה – ויֵדעוּ הערלים אֶת הַמעשׂה אשר יעשׂוּ, ויקוּמוּ ויֵלכוּ אִתּנוּ עד היער. נס נַעשׂה לָנוּ, שהיא, גיסתי בּרכה, נוֹחה להתעלף מטבעה…

אָמַר לָנוּ הדוֹקטוֹר:

– היוֹדעים אַתּם חביבי, אֵת אשר אוֹמַר לָכם? גם אני נוֹחַ להתעלף מטבעי. ואַתּם, אִם בּקוֹלי תּשמעוּ, יעמוֹד־נא אֶחָד מכּם ויסַפּר לי בּקיצוּר נמרץ, מַה שאֵלתכם?

יצאה אִמא שוּב ועמדה לדבּר. אִמא תּדבּר והדוֹקטוֹר יעננה בּשאֵלה. מוֹסר אני בּזה אֶת שׂיחָתם כּמוֹת שהיא, אַף מלה אַחַת לא נעדרה:

אִמא: וּבכן, רצוֹנךָ שאסַפּר בּקצרה? אֶת חבילוֹתינוּ לָקחוּ מאִתּנוּ.

הדוקטוֹר: אֵלוּ חבילוֹת?

אִמא: אֶת הכּרים והכּסתוֹת. שתּי כּסתוֹת, אַרבעה כּרים גדוֹלים, ועוד שני כּרים גדוֹלים, ושלוֹשה כּרים קטנים, הקרוּאים מַמזרים.

הדוֹקטוֹר: ולא יוֹתר?

אִמא: ועוֹד שלוֹש שׂמיכוֹת. שתּי שׂמיכוֹת ישנוֹת ואַחַת חדשה. וּמַלבּוּשים שנַיִם, וסוּדר של משי, וגם…

הדוֹקטור: לא לָזאת שאַלתּי. אָסוֹן אַחר לא קרה אֶתכם בּדרךְ?

אִמא: אֵיזה אָסוֹן אַתּה רוֹצה?

הדוֹקטוֹר: כּוונתי, מַה יֶחסַר לָכם עתּה?

אִמא: כּרים וּכסתות.

הדוֹקטוֹר: ולא יוֹתר?

אִמא: וכי מעט לךָ זה?

הדוֹקטוֹר: וכרטיסים יֵש לָכם? וכסף יֵש?

אִמא: תּוֹדה לָאֵל. גם כּרטיסים יֶש לָנוּ, גם כּסף מעט…

הדוֹקטוֹר: אִם כּן, הלא מאוּשר חלקכם בּאָרץ! חיֵיכם שמקנא אני בּכם. הבה נַעשׂה חליפין. אַל תֹּאמרוּ, כּי משטה אני בּכם. מדבּר אני בּאמת וּבתמים. קחוּ לָכם אֶת ארוּחָתי, קחוּ לָכם אֶת הנוֹדדים, קחוּ לָכם אֶת בּית־הוַעד כּוּלוֹ, וּתנוּ לי תּמוּרתם אֶת כּרטיסיכם ואֶת כּספּכם, אָז אָקוּם ואֶסַע לאַמריקה בּעֶצם היוֹם הזה. כּי מה אֶעשׂה – ואני יחיד וּבוֹדד פּה, אִיש אֶחָד בּין עניִים מרוּבּים כּל־כּךְ, בלא עֵין־הרע?…

– אֵין זאת כּי־אִם רוחוֹ של הדוֹקטוֹר הזה אֵינה נכוֹנה בּקרבּוֹ! – כּךְ נמנינוּ וגָמַרנוּ בּיציאתנוּ מבּית־הוַעד. אֵין אָנוּרוֹצים לשהוֹת בּעיר הזאת אפילו רגע אֶחָד. אָחי אֵליהוּ אוֹמר: חבל על הכּסף, שאָנוּ מוֹציאים כּאן לבטלה. מוּטב שנקוּם ונסע לקראקוֹב. רבּים מן הנוֹדדים נוֹסעים לקראקוֹב. יהי רצוֹן, כּאִילוּ נוֹדדים גם אָנוּ.

– מאַחַר שהיִינוּ בּלבוֹב, חַייבים אנחנוּ להיוֹת גם בּקראקוֹב, – אוֹמר חברנוּ פּיני.

– כּדי שיקוּים בּנוּ מאמַר הבּריוֹת: “וראִית אֶת לבוֹב ואֶת קראקוֹב”? – ממַלאָה אַחריו אִשתּוֹ טייבּיל.

שלוֹם לָךְ לבוֹב. נוֹסעים אנחנוּ לקראקוֹב.

סיפּוּר אַרבּעה עשׂר: עם הנוֹדדים    🔗

א

רצוֹנכם לנסוֹע לאַמריקה, סעוּ רק עם הנוֹדדים. אִם אַתּם נוֹסעים עם הנוֹדדים, טוֹב ויפה לָכם. בּאתם לעיר, הרי אַתּם פּטוּרים מבּקש אַכסַניה. כּבר הכינוּ לָכם אַכסַניה מקוֹדם. הלא לכךְ נוֹצר בּית־וַעד. בּית־הוַעד מצוּוה ועוֹמד להכין אֵת כּל צרכיכם. אַף אָנוּ, כּשבּאנוּ בּלילה הראשוֹן לקראקוֹב, מיד לקחוּנוּ אַחַר כּבוֹד וּכלָאוּנוּ בּמין בּית, אוֹ אָסם, אוֹ רפת. שם חיכּינוּ עד אוֹר הבּוֹקר. האִיר הבּוֹקר, בּאוּ אֵלינוּ מבּית־הוַעד ורשמוּ שמוֹת כּוּלָנוּ בּספר. אִמא לא רצתה תּחילה לפרש אֶת שמוֹתינוּ. חוֹששת היתה לעבוֹדת־הצבא. מי יוֹדע, מַה יֵלד יוֹם? צחקוּ עליה הנוֹדדים. מַה למלכוּת אַשכּנַז ולעבוֹדת־הצבא בּרוּסיה? אַחַר־כּךְ העבירוּ אֶת כּוּלָנוּ לאַכסַניה גדוֹלה. בּית מלא מיטוֹת ונוֹדדים הרבּה לאֵין מספּר. “נראֶה כּהקדש לכל דבר”. כּךְ אָמרה אִמא. וגיסתי בּרכה אוֹמרת: “חמוֹתי, מוּטב שנַעשׂה דרכּנוּ הלאה”. הלא כּבר אָמרתּי לָכם פּעם, כּי טבע הוּא בנשים, שאֵין דעתּן נוֹחָה משוּם דבר. בּכּל הן בּוֹדקוֹת וּמוֹצאוֹת חסרוֹן. אפילו אָחי אֵליהוּ כּוֹעס על קראקוֹב. קראקוֹב, הוּא אוֹמר, אֵינה לבוֹב. בּלבוֹב אַתּה מוֹצא, לכל הפּחוֹת, יהוּדים, ואִילוּ בּקראקוֹב אֵין יהוּדים. כּלוֹמַר, יֵש גם בקראקוֹב יהוּדים, אֶלָא היהוּדים הלָלוּ משוּנים הם, מיני אַנדוֹגינוּסים, חצים יהוּדים וחצים פּוֹלָנים. שׂפם מסוּלסל וּפאוֹת מסוּלסלוֹת. כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ. וחברנוּ פּיני חוֹלק עליו. אוֹמר הוּא, כּי בּקראקוֹב רבּה הציוויליזציה יותר מאשר בּלבוֹב. חָשקה נַפשי לָדעת, מַה טיבה של ציוויליזאציה זוֹ, שחברנוּ פּיני אֵינוֹ יכוֹל להתקיים בּלעדיה?

ב

האַכסַניה אשר הכינוּ לָנוּ מטעם בּית־הוַעד, אַכסַניה טוֹבה היא מאוֹד. כּלוֹמַר, לא שטוֹבה היא כּל־כּךְ, אֶלָא עליזה היא. אָנוּ מתוַדעים מדי פּעם בּפעם אֶל נוֹדדים חדשים. אָנוּ יוֹשבים יחד, אוֹכלים יחד, מספּרים סיפּוּרים זה לזה. הוֹי, כּמה נאִים הסיפּוּרים! נסים ונפלאוֹת! נסים שנַעשׂוּ בּזמן הפּרעוֹת. נסים שנַעשׂוּ בּעבוֹדת־הצבא. נסים שנַעשׂוּ על הגבוּל. כּל אֶחָד מספּר סיפּוּר מיוּחָד על סוֹכנוֹ. אֶחָד שוֹאֵל אֶת השני: “מי היה הסוֹכן שלךָ על הגבוּל – אדוֹם אוֹ שחוֹר?” והשני משיב לוֹ: “לא אָדוֹם ולא שחוֹר, אֶלָא סתם גנב”…

דבר המוּבן מאֵליו, שגם אנחנוּ מספּרים אֶת דבר הנס שנַעשה לָנוּ, אֵת כּל המוֹצאות אוֹתנוּ בּדרךְ. כּיצד התגנַבנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל, כּיצד סבבוּנוּ הסוֹכנים מכּל העברים, כּיצד התוַדענוּ אֶל אִשה יהוּדית צדקנית, וכיצד הוֹציאָה האִשה היהוּדית בּמרמה אֶת חפצינוּ מידינוּ, וכיצד התעוּנוּ שני שוֹמריה הערלים בּיער, שאָלוּנוּ לכספּנוּ והוֹציאוּ סַכּינים לשחטנוּ. נס נַעשׂה לָנוּ, שגיסתי בּרכה נוֹחָה להתעלף מטבעה, ואִמא הרימה קוֹל־זוָעוֹת – מיד נשמַע קוֹל־יריה, הערלים נמלטוּ על נַפשם, ואנחנוּ נוֹשענוּ… הכּל שוֹמעים אֶת סיפּוּרנוּ, מנַענעים ראשיהם ושוֹרקים בּשׂפתיהם. אַחַד הנוֹדדים, גבה־קוֹמה וּזְעוּם־עֵינַים, שמוֹכין נעוּצים לוֹ באָזניו, שואֵל אוֹתנוּ:

– מַה מראֵה האִשה היהוּדית אשר אמַרתּם? כּשרה, חסוּדה וּפאָה נכרית על ראשה?

כּאשר שמע הנוֹדד גבה־הקוֹמה וּזעוּם־העֵיניִם מפּינוּ, כּי האִשה היהוּדית שלָנוּ היא כּשרה, חסוּדה ופאָה נכרית על ראשה קפץ ממקוֹמוֹ ואָמַר אֶל אִשתּוֹ, שקוֹראִים אֶת שמה שׂרה:

– שׂרה! הַשוֹמַעת אָתּ? הלא זאת היא אוֹתה היהוּדיה!

– יבוֹא עליה חלירע ועל כּל הסוֹכנים גם יחד, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

כּךְ אוֹמרת אִשתּוֹ שׂרה, ואַף היא מסַפּרת לָנוּ סיפּוּר נאֶה, כּיצד רימתה אוֹתם האִשה היהוּדית בּעלת הפאָה הנכרית, כּיצד פּשטה אֶת עוֹרם מעל בּשׂרם וּביקשה לתקוֹע לידם כּרטיס־אניה לאַמריקה.

לשמע המלה “כּרטיסי־אניה” קפץ נוֹדד שני, והוּא חַייט, בּעל עֵינַיִם שחוֹרוֹת ופנים לבנים, ואָמַר:

– כּרטיסי־אניה? הניחוּ לי, ואסַפּר לָכם מַעשׂה בּכרטיסי־אניה.

והַחייט בּעל־העֵינַיִם השחוֹרוֹת והפּנים הלבנים רוֹצה להתחיל בּסיפּוּרוֹ על כּרטיסי־האניה, והנה הקדימוֹ נוֹדד שלישי, שקוֹראים שמּוֹ טוֹפּוֹלינסקי. אוֹמר הוּא: אִם לכרטיסי־אניה – יֶש לוֹ סיפּוּר נאֶה מזה, מַעשׂה שהיה בּעיירתם בּחברה של סוֹכנים, המוֹכרים כּרטיסים מליבּאווה לאַמריקה, שפּגעוּ בּאִיש צעיר והוֹציאוּ ממנוּ יוֹתר מששים קרבּוֹנים ותקעוּ לידוֹ מין נייר מצוּיר עם דמוּת נשר אדוֹם בּראשוֹ. בּא האִיש הצעיר לליבּאווה וּביקש לישב בּאניה. אָמרוּ לוֹ: תּן כּרטיסךָ. עמד והוֹציא לָהם אֶת הנייר עם הנשר האָדוֹם. אָמרוּ לוֹ: הצניעֵהוּ ויהי לךָ לָצוּר על פּי הצלוֹחית. אֵין זה כּרטיס־אניה, אֶלָא שיר־המַעלוֹת!

ג

סיפּוּרי המַעשׂה בּכרטיסי־האניה כּבר יצאוּ מאַפי והיוּ לי לזרא. עוֹזב אני אֶת הגדוֹלים ואֶת שׂיחָתם וּפוֹנה אֶל הקטנים. כּבר בּנסיעתנוּ בּרכּבת מסילת־הבּרזל התוַדעתּי אֶל נער אֶחָד מנַערי הנוֹדדים, ששנוֹתיו כּשנוֹתי. קוֹפּיל שמוֹ וּשׂפתוֹ מבוּקעת. שׂפה זוֹ בּאה לוֹ מנפילה. פעם אַחַת טיפּס ועלה בּסוּלם ונפל על גזר עֵץ. נשבּע הוּא, כּי לא חָש שוּם כּאֵב, רק דם רב שתת ממנוֹּ. ולא די, הוּא אוֹמר, שנבקעה שׁפתוֹ, אֶלָא שקיבּל מַכּוֹת נוֹספוֹת מידי אָביו. גבה־הקוֹמה וּזעוּם העֵינַים, שמוֹכים נעוּצים לוֹ בּאָזניו, הוּא אָביו. והאִשה, שקוֹראים אֶת שמה שׂרה, היא אִמו. לפנים, הוּא אוֹמר, היוּ עשירים מוּפלָגים. כּלוֹמַר, לא לפנים, אֶלָא לפני הפּרעוֹת. שאלתּיו: מַה פּרוּשן של פּרעוֹת? שוֹמע אני כּל הימים אֶת הנוֹדדים מדבּרים וחוֹזרים וּמדבּרים על פרעוֹת, אבל מַה טיבן של אֵלוּ – אֵיני יוֹדע. אָמַר לי קוֹפּיל:

– פּירוּשן של הפּרעוֹת אֵינךָ יוֹדע? אִם כּן, הלא עדיִין ינוּקא אָתּה! פּרעוֹת מין דבר הוּא, שאָתּה רוֹאֶה עכשיו בּכל מקוֹם. מַתחילוֹת הן מאליהן, וּכשהן מַתחילוֹת, הן נמשכוֹת שלוֹשה ימים רצוּפים בּזה אַחַר זה.

– אבל מה הן אֵלה וּמַה טִיבן? יריד?

– אֵיזה יריד? יריד נאֶה! מנַפּצים חַלוֹנוֹת! שוֹברים כּלי־בית! פּוֹרמים כּרים וּכסתוֹת! נוֹצוֹת עפוֹת בּחוּץ כּשלג!

– כּלפֵּי מה?

– כּלפּי מה? כּלפּי לאָה! שוֹטה שבּעוֹלָם, פּרעוֹת עוֹשׂים לא בּבתּים בּלבד, אֶלָא גם בּחנוּיוֹת. מקעקעים אֵת כּל החנוּיוֹת, מַשליכים אֶת הסחוֹרה החוּצה, סוֹחבים ורוֹמסים וחוֹמסים, מפזרים לכל רוּחַ, יוֹצקים נפט, מַציתים וּמבעירים בּאֵש.

– כּלךְ לךָ, משטה אַתּה בּי!

– שוֹטה שבּעוֹלָם! כּסבוּר אַתּה, שאני בּוֹדה דברים מלבּי? אחַר־כּךְ, כּשאֵין לָהם עוֹד מַה לחמוֹס, הם מַחזירים על הבּתּים, נוֹשׂאים בּידיהם קרדוּמוֹת וכילפּוֹת וּמַקלוֹת, המשטרה הוֹלכת מאַחריהם וכוּלָם צוֹרחים בּקוֹל: הוֹי, ילָדים, הכּוּ בּיהוּדים!" והם מַכּים והוֹרגים, רוֹצחים ושוֹחטים, דוֹקרים בּרמחים…

–אֶת מי?

– כּיצד אֶת מי? אֶת היהוּדים!

– לשם מה?

– לשם מה – הוּא שוֹאֵל! הלא לכךְ הן פּרעוֹת!

– ואִם פּרעוֹת הן, מַה בּכךְ?

– הרף ממני, עֵגל אַתּה! אֵינני רוֹצה לדבּר עמךָ!

כּךְ אוֹמר אֵלי קוֹפּיל, דוֹחה אוֹתי מעם פּניו ושׂם ידיו בּכיסי מכנסיו, כּגָדול. הדבר הזה פּוֹגע בּכבוֹדי. היטב חָרה לי על קוֹפּיל, שהוּא מתגָאֶה עלי. אבל מתאַפק אני ומַחריש. “חַכּה־נא, גאַותן, עוֹד יבוֹא יוֹם ותתרפּס לפני!” כּךְ אני אוֹמר בּלבּי וּמַמתּין רגָעים אחָדים. אני נגָש שוּב אֶל קוֹפּיל ונכנס עמוֹ בּדברים. לא בדברי פּרעוֹת, אֶלָא בדברים אחרים. שוֹאֵל אני אוֹתוֹ, אִם יוֹדע הוּא לדבּר בּלשוֹן אַשכּנַז. והריהוּ צוֹחק לי: “מי זה אֵיננוּ יוֹדע לשוׁן אַשכּנַז? הלא לשוֹן אַשכּנַז היא לָשוֹן יהוּדית!”

– האוּמנם? אִם כּן, אמוֹר לי, כּיצד אוֹמרים בּלשוֹן אַשכּנַז לחזרת?

נתן קוֹפּיל אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל.

– מַה פּירוּש – כּיצד קוֹראים לחזרת? חזרת היא חזרת.

– מכּיוָן שכּךְ, אני אוֹמר, אָמנם אֵינךָ יוֹדע!

– אֶלָא כּיצד אוֹמרים לחזרת?

ואוּלָם, לצערי הרב, שכחתּי גם אני, כּיצד אוֹמרים בּלשוֹן אַשכּנַז לחזרת. ידעתּי אךְ שכחתּי. נגשתּי אֶל אָחי אֵליהוֹ וּשאלתּיו, כּיצד אוֹמרים בּלשוֹן אַשכּנַז לחזרת? אָמַר לי: “הנה אֶתּן לךָ חזרת, והיתה לךָ למַזכּרת!”… אָחי אֵליהוֹ, כּפי הנראֶה, כּוֹעס. בּכל פּעם, כּשהוּא פּוֹרש אֶל כּיסוֹ להוֹציא מעוֹת מתּוֹכוֹ, הוּא כּוֹעס. חברנוּ פּיני מלגלג עליו על כּךְ. והרי הם מתקוֹטטים שניהם. אני מבקש לי מקוֹם פּנוּי בּין החבילוֹת ועוֹשׁה לי משכּב ללינַת־לילה.

ד

בּקראקוֹב לא העלינוּ בּידינוֹ כּלוּם. בּבית־הוַעד לא היִינוּ. הנוֹדדים אָמרוּ לָנוּ, כּי עמלנוּ יִהיֶה לשוא. אָדם שבּא לבית־הוַעד, מיד מַתחילָה פּרשת עינוּיִם. ראשית כּל, רוֹשמים אֶת שנוֹתיו בּספר. אַחַר־כּךְ שוֹלחים אוֹתוֹ אֶל הדוֹקטוֹר, שיִבדוֹק אוֹתוֹ. אַחַר־כּךְ מצווים אוֹתוֹ להמתּין. המתּין, מצווים אוֹתוֹ לָבוֹא שנית. בּא שנית, שוֹאלים אוֹתוֹ: לָמה בּאת? אָמַר לָהם: ציווּני לָבוֹא, וּבאתי. והרי הם עוֹמדים להטיף לוֹ מוּסר, שהוּא נוֹסע לאַמריקה. אָמַר לָהם: אֶלָא לאָן אסע? אָמרוּ לוֹ: היכן מצאת כּתוּב, שאַתּה חַייב לנסוֹע? והרי הוּא מספּר לָהם מַעשׂה בּפרעוֹת. אָמרוּ לוֹ: אבל אשמים אַתּם בּעצמכם. וּראָיה לדבר, הנה גָנב אֶחָד מנַערי הנוֹדדים שלָכם כּעךְ מן השוּק. אָמַר לָהם: אֶפשר היה רעֵב? אָמרוּ לוֹ: הנה נפלה אֶתמוֹל מריבה בּראש כּל חוּצוֹת בּין אִיש וּבין אִשתּוֹ מן הנוֹדדים שלָכם, והביאוּ שוֹטרים להפריד בּיניהם. אָמַר לָהם: האִשה אִשה עלוּבה היא. הכּירה כּאן אֶת בּעלה, שעזב אוֹתה בּביתה וביקש לברוֹח לאַמריקה. עמדה ותפסה אוֹתוֹ והחזיקה בּוֹ. בּיקש להשתּמט מידיה וּלהימלט. צעקה האִשה. אָמרוּ לוֹ: אִם כּן, לָמה מתהלכים הנוֹדדים שלָכם לבוּשי־קרעים? אָמַר לָהם: עניִים הם. יִתּנוּ לָהם בּגָדים, ולא יתהלכוּ לבוּשי־קרעים… בּקיצוּר, מוּסר הם מַטיפים וכסף אינם נוֹתנים.

כך מתאוֹננים הנוֹדדים לפנינוּ. אוֹמרים הם, כּי אנחנוּ המאוּשרים בּבני־אָדם, שעד עכשיו לא היִינו זקוּקים לחַסדוֹ של בּית־הוַעד. אַמרה אִמא: גם עכשיו לא היתה זקוּקה לבית־הוַעד אִילמלא הכּרים והכּסתוֹת. אִילוּ לא הוֹציאוּ מידינוּ בּמרמה אֶת חפצינוּ על הגבוּל, היתה נחשבת עכשיו כּקיסרית לכל דבר. אני מַעלה בּזכרוֹני אֶת מטפּחת־המשי הצהוּבּה של אִמא, שמתּוֹכה היתה נשקפת אָמנם כּקיסרית. ואוּלָם אִמא אֹומרת, כּי על שוּם דבר אֵינה מצטעֶרת כּל־כּךְ, כּמוֹ על אָבדן הכּרים והכּסתוֹת. מַה נַעשׂה באַמריקה בּאֵין כּרים וּכסתוֹת?

כּךְ אוֹמרת אִמא, פּוֹכרת ידיה וּמַתחילה לבכּוֹת. שמע אָחי אֵליהוּ ונתן עליה בּקוֹלוֹ:

– שוּב? שוּב אַתּ בּוֹכיה? וכי שכחתּ, כּפי הנראֶה, כּי קרוֹבים אָנוּ כּבר לאַמריקה, ועליִךְ לשמוֹר מכּל משמר אֶת עֵיניִךְ?

כּסבוּרים אַתּם אֵיפוֹא, כּי אָמנם קרוֹבים אנחנוּ לאַמריקה? לא היוּ דברים לעוֹלָם! עדיִין צריכים אָנוּ לנסוֹע ולחזוֹר ולנסוֹע. לאָן עלינוּ לנסוֹע – אֵינני יוֹדע אֶל־נכוֹן. שוֹמע אני מפּי הנוֹדדים שמוֹת של ערים: האמבּוּרג, ווינה, פּאריז, לוֹנדוֹן, ליוורפּוּל… על האמבּוּרג הכּל אוֹמרים, כּי ראוּיה היא שתּישׂרף בּאֵש בּעֶצם היוֹם הזה. האמבּוּרג, אוֹמרים הם, כּסדוֹם היא. שם סוֹגרים אֶת הנוֹדדים על מַסגר בּבית־המרחָץ, כּאִילוּ היוּ גרוּעים מאסירים. רשעים כּאֵלה שבּהאמבּוּרג אֵין אַתּה מוֹצא בּשוּם מקוֹם.

כּךְ אוֹמרים הנוֹדדים. ואָנוּ מתכּוֹננים לפי־שעה לנסוֹע לווינה. שם, אָמרוּ לָנוּ, נמצא בּית־וַעד אמתּי, הראוּי לשמוֹ!

אִם יֶש שם בּית־וַעד ואִם אַיִן – אבל לעֵת־עתּה יוֹדע אני, כּי נוֹסעים אָנוּ לווינה. השמַעתּם מימיכם אֶת שמע העיר ווינה? חַכּוּ לי מעט, הנה אָנוּ בּאים לווינה, ואסַפּר לָכם מכּל הנַעשׂה בּעיר ההיא.

סיפּוּר חמשה עשׂר: ווינה עיר גדוֹלה לאלוֹהים    🔗

א

– לזאת יִקרא עיר!

כּךְ חָרץ אָחי אֵליהוּ אֶת משפּטוֹ על העיר ווינה. וחברנוּ פּיני מילא אַחריו:

– עיר גדולה לאלוֹהים! עיר מאֵין כּמוֹה בּערים!

ואפילו הנשים, שאֵין דבר ישר בּעֵיניהן, אַף הן הוֹדוּ ואָמרוּ, כּי ווינה עיר שמה. לכבוֹדה של העיר ווינה הוֹציאה אִמא אֶת מטפּחת־השבּת אשר לָה. גיסתי בּרכה יצאה אף היא פּרוּפה וּרעוּלה, כּכלה בּיוֹם חוּפּתה. לָבשה בּרכה אֶת בּגדי־השבּת אשר לָה. חָבשה אֶת הפּאה הנכרית לראשה ושׂמה אֶת עגילי־הזהב באָזניה, והיוּ פּניה האדוּמים דוֹמים לפני חתוּלה אדוּמה, המעוּלפת צעיף שחוֹר. הראִיתם מימיכם חתוּלה אדוּמה מעוּלפת צעיף שחוֹר? אני ראִיתי. בּני שכנתּנוּ פּסי היוּ נוֹהגים קלוּת־ראש בּחתוּלָתם, מתעללים בּה כּל הימים ועוֹשׂים אוֹתה לצחוֹק. כּבר סיפּרתּי לָכם פּעם אַחַת, כּי שם משוּנה קראוּ לאוֹתה חתוּלה: פייגה־לאָה הגבּאִית. פּעם אַחַת נמלכוּ בּני שכנתּנוּ פּסי ועמדוּ וחָבשוּ לראשה של פייגה־לאָה הגבּאִית כּיפּה שחוֹרה ושילחוּה החוּצה. אֶת הכּיפּה קשרוּ לצוָארה בּשתּי עניבוֹת, ובזנבה תּלוּ לָה נוֹצת־אַוָז להרבּות יפיה. כּפי הנראֶה, היתה הכּיפּה גדוֹלה ממידת ראשה של פייגה־לאָה וכיסתה על עֵיניה, והנוֹצה אשר מאחוֹריה הציקה לָה מאוֹד. פּרצה פייגה־לאָה הגבּאִית החוּצה והתרוֹצצה שם כּמוּכּת־שגָעוֹן, טיפּסה ועלתה על הכּתלים וּבאה אֶל בּתּי השכנים בּעד החַלוֹנוֹת לפרוֹע פּרעוֹת על ימין ועל שׂמֹאל. הוֹי כּמה הלקוּ בּיוֹם ההוּא אֶת בּני שכנתּנוּ פּסי! ויוֹתר מכּוּלָם קיבּל בּחלקוֹ הרשל, הוּא הרשל המכוּנה וַשתּי, על־שם הַחַבּוּרה אשר במצחוֹ. נַער נפלא הוּא וַשתּי זה! אֵין כּמוֹהוּ אַמיץ־לב. אֵינוֹ חוֹשש למַלקוּת ולא כּלוּם. כּכל אשר ירבּוּ להלקוֹתוֹ, כּן יִתאַפּק וכן יחריש. גדוֹלים געגוּעי עליו מאוֹד. יֵש תּקוָה, כּי בּקרוֹב אָשוּב ואֶראֶה אֶת פּניו בּאַמריקה. שמוּעה הגיעה אֵלינוּ, כּי שכנתּנוּ פּסי וּבעלה מֹשה הכּוֹרךְ וכל בּני החבוּרה כּוּלָם נוֹסעים עכשיו לאַמריקה. מתּחילה קוֹננה עלינוּ אֶת הקינה הגדוֹלה, שנוֹסעים אנחנוּ לאֶרץ רחוֹקה, ועכשיו אַף היא עצמה נוֹסַעת לשם. הכּל נוֹסעים עכשיו לאַמריקה. כּךְ כּוֹתב אֵלינוּ מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה. אַף הוּא נוֹסע לאַמריקה. ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר הגיע עד הגבוּל. הגבוּל אשר בּחר לוֹ מחוּתּננוּ, לא גבוּלנוּ הוּא. גבוּל אַחר הוּא זה. גבוּלנוּ פּסוּל לנוֹדדים, בּגבוּלנוּ נוֹהגים לגנוֹב מהנוֹדדים אֶת הכּרים והכּסתות. אבל כּנגד זה אֵין שם שוֹדדים המתנפּלים על הנוֹדדים בּיער בּמאכלוֹת וסַכּינים, כּמוֹ שהתנַפלוּ עלינו. הנוֹדדים מסַפּרים, כּי בּכמה גבוּלים פּוֹשטים מעל העוֹברים אֶת בּגדיהם וּמַציגים אוֹתם ערוּמים כּביוֹם היוָלדם. ורק הכּה לא יכּוּ אוֹתם. גם אוֹתנוּ לא הכּוּ, ואַךְ בּיקשוּ להכּוֹתנוּ. כּמעט פּרחה נשמתנוּ מגוֹדל הפּחד. נס נַעשׂה לָנוּ, שנשמַע קוֹל יריה בּיער. הלא כּבר סיפּרתּי לָכם פּעם אַחַת, כּיצד התגנַבנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל. עכשיו נשכּח הדבר מלבּנוּ, ואֵין מַזכּירוֹ עוֹד. חוּץ מהנשים. הנשים עדיִין זוֹכרוֹת אֵת כּל המַעשׂה כּהוָיתוֹ וּמספּרוֹת גם עכשיו אֵת כּל הנסים והנפלָאוֹת שנַעשׂוּ לָנוּ על הגבוּל. ואוּלָם הגברים, הלא הם אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני, מַפסיקים אוֹתן בּאֶמצע ואֵינם מַניחים להן לכלוֹת דבריהן. אוֹמרים הם, כּי הם מיטיבים לסַפּר מן הנשים. חברנוּ פּיני אוֹמר: עתיד הוּא לכתּוֹב אֵת כּל המוֹצאוֹת אוֹתנוּ על העיתּוֹנים. ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר התחיל לחבּר חרוּזים לתכלית זאת. דוֹמה, כּבר סיפּרתּי לָכם פעם אַחַת, כּי חברנוּ פּיני מַפליא לחרוֹז בּחרוּזים. השיר, אשר כּתב פּיני לכבוֹד הגבוּל, מַתחיל כּךְ:

אָשִׁירָה לְרַדְזִיבִיל אֶת־שִׁירַת הַפְּרֵדָה,

אָעִירָה כִּנּוֹרִי וַאֲסַפֵּר אֶת־כְּבוֹדָהּ:

עִיר סְמוּכָה לַגְּּבוּל הִיא וּקְטַנָּה כְזַיִת,

וְכָל גַּנָּב וְשׁוֹדֵד בָּהּ מָצָא־לוֹ בַּיִת.

וְאָדָם כִּי יַעֲבֹור בַּלַיְלָה אֶת־גְּבוּלָהּ,

לָלֶכֶת לִבְרוֹדִי, הַיּוֹשֶׁבֶת מִמּוּלָהּ –

וְהָיְתָה אַחֲרִיתוֹ, הָהּ מָרָה!

חֲזָקָה, כִּי יֹאבְדוּ כָל כָּרָיוֹ, כִּסְתוֹתָיו,

וּבְעָבְרוֹ – וְעָמַד וּבָדַק עַצְמוֹתָיו,

אִם אַחַת מֵהֶן לֹא נִשְׁבָּרָה…

– זוֹהי רק ראשית השיר! – כּךְ אוֹמר חברנוּ פּיני. מכּאן ואֵילךְ בּאִים חרוּזים, היפים מאֵלה שבעתים. כּבר חיבּר שירים, הוּא אוֹמר, גם על בּרוֹדי, גם על לבוֹב וּקראקוֹב, והכּל בּחרוּזים. חברנוֹ פּיני מוּמחה גָדוֹל הוּא לדברים אֵלוּ. כּל דבר שהוּא אוֹמר, אֵינוֹ אוֹמרוֹ אֶלָא בּחרוּזים. ואפילוּ לכבוֹדה של טייבּיל אִשתּוֹ כּבר חיבּר שיר בּחרוּזים. זוֹכר אני אֶת השיר הזה בּעל־פּה:

אִשְׁתִּי טַיבִּיל יְפַת־תֹּאַר,

כֻּלָּהּ צְנִיעוּת, כֻּלָּהּ טֹהַר,

כֻּלָּהּ חֵן וּנְהָרָה –

אַל תִּשְׁלַט־בָּהּ עֵין־הָרָע!

אֲבָל זוֹ הִיא רָעָה חוֹלָה,

כִּי בְלֶכְתָּהּ פֹּה בַגוֹלָה,

זָכֹר תִּזְכֹּר אֶת בֵּית־אַבָּא –

וְדִמְעָתָהּ רַבָּה…

היפה בּעֵיניכם שיר אשר כּזה? ואוּלָם הבּיטוּ אֶל טייבּיל וּראִיתם, כּי לא לרצוֹן הוּא לָה. מתנַפּחת וּפניה זוֹעפים. גיסתי בּרכה תּוֹבעת אֶת עֶלבּוֹנה מידי חברנוּ פּיני. קוֹראת היא לפיני בּשם עבריין. ואִמא קראה לוֹ: פּגע רע. והכּל בּגלל החרוּזים. אֵין דעתּן נוֹחָה, שהוּא כּוֹתב חרוּזים. לא כן אָחי אֵליהוּ. אַדרבּה, אָחי אֵליהוּ מקנא בּוֹ. אוֹמר הוּא, כּי השירים והחרוּזים סחוֹרה עוֹברת לסוֹחר היא באַמריקה. מוּבטח לוֹ, הוּא אוֹמר, כּי יעשירוּהוּ שם עוֹשר גָדוֹל. בּאַמריקה יוֹצאִים בּכל יוֹם עיתּוֹנים רבּים בּלָשוֹן יהוּדית. פּיני אוֹמר, שיוֹדע הוּא מכּבר, כּי באַמריקה יִמצא אֶת דרכּוֹ הנכוֹנה. מַרגיש הוּא בּעצמוֹ, הוּא אוֹמר, כּי אַמריקה נאָה לוֹ והוּא נאֶה לָה. מצפּה הוּא בכליוֹן עֵיניִם, הוּא אוֹמר, ליוֹם שנשב בּאניה ונַפליג בּים. לעֵת־עתּה אָנוּ יוֹשבים בּיבּשה ומטיילים בּחוּצוֹת ווינה.

ב

מה אנחנוּ עוֹשׂים בּווינה? לא כּלוּם. מטיילים אָנוּ בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים. מַה יפים הרחוֹבוֹת! מַה נפלאִים הבּתּים! מַה נהדרים החַלוֹנוֹת! לא חַלוֹנוֹת הם, אֶלָא אַספּקלָריוֹת מאִירוֹת! והחפצים המוּצגים בּהם לראוָה! והצעצוּעים! והמַלבּוּשים! והכּלים! והתּכשיטים! מתעכּבים אנחנוּ ועוֹמדים אֵצל כּל חלוֹן להעריךְ אֶת מחיר הכּבוּדה הרבּה הזאת. אנחנוּ, הגברים, עוֹמדים וּמַעריכים, והן, הנשים, עומדוֹת ומתבּרכוֹת, שיהי חלקן בּמַחצית העוֹשר הזה, השקוּע בּעיר ווינה וּבבתּיה וּבחנוּיוֹתיה וּבכל סחוֹרתה. צחק חברנוּ פּיני ואַָמַר:

– לוּא זכיתן רק בּחלק העשׂירי, וּמצא לָכן!

– וכי מה איכפּת לךָ, אִם תזכּינה בּכל החצי? כּלוּם רעה עֵינךָ בּהן?

כּךְ אוֹמר לוֹ אָחי אֵליהוּ וּמסלסל אֶת זקנוֹ. בּמשךְ ימי נסיעתנוּ לאַמריקה גָדל זקנוֹ בּמידה יתירה. וגידוּלוֹ גידוּל משוּנה. כּמַטאטא גָּדל הוּא. כּבר ניסיתי לצַייר אוֹתוֹ על גבּי הנייר. לפני ימים מוּעטים ציירתי גם אֶת פּניו של פּיני על פּיסת נייר. ואֶת פּניה של גיסתי בּרכה ציירתּי בּקירטוֹן על־גבּי השוּלחָן־ וקיבּלתּי אֶת ענשי. היא עצמה, כּלוֹמר גיסתי בּרכה, ראתה אֶת הציוּר והכּירה בּוֹ מיד אֶת זיו־אִקוֹנין שלָה. הלכה וקראה לאָחי אֵליהוּ. עמד אָחי אֵליהוּ וחַלק לי מנה אַחַת אַפּים. אִילמלא מיהרה אִמא להגן עלי, היה עוֹשׂה אוֹתי גל של עצמוֹת. בּכל פעם שאָחי אֵליהוֹ רוֹאֶה אוֹתי מצייר, הוּא מַפליא מַכּוֹתי. אֶת מלאכת הציוּר אַהבתּי מימי קטנוּתי. מתּחילה הייתי מצייר בּפּחָם שחוֹר על־גבּי כּתלים לבנים. עמדוּ והכּוּני. אַחַר־כּךְ ציירתי בּקירטוֹן לָבן עַל־גבּי הדלת. עמדוּ גם אָז והכּוּני. עכשיו אני מצייר בּעפּרוֹן על־גבּי נייר – ושוּב מכּים אוֹתי.

– שוּב חזרתּ לצייר פּרצוּפים?…

ולא זוֹ בּלבד. מכּים אוֹתי גם על מלאכת הלישה. טבע הוּא בּי, שאני לָש בּידי אֶת הלחם הרךְ וצר בּו צוּרוֹת של חזירים קטנים. אָחי אֵליהוֹ סוֹטר לי על אֶצבּעוֹתי, כּשהוּא רואֵני בּכךְ. חברנוּ פּיני מגין עלי ועוֹמד תּמיד לימיני. אוֹמר הוּא:

– מה עוול מצאת בּוֹ? מה אִיכפת לָךְ? יָלוּש לוֹ, יצייר לוֹ כּרצוֹנוֹ. אוּלי מן השמים מסַייעים אוֹתוֹ, כּי יִהיֶה צייר בּקרב הימים?

שמע אָחי אֵליהוֹ והתרגז:

– מַה? צייר יִהיֶה? סַייד הסד בּסיד? טייח הטח בּכּתלים? צבּע הצוֹבע בּזפת, כּבעל־עגָלה? מוּטב לי, שיִהיֶה משוֹרר אֵצל חַזן. אִם יִרצה השם, כּשנבוֹא בּשלוֹם לאַמריקה, אֶמסרהוּ מיד לחַזן. קוֹלוֹ קוֹל סוֹפּראנוֹ.

– ולָמה לא תּמסרהוּ לבעל־מלָאכה ללמדוֹ אוּמנוּת? בּאַמריקה הכּל עוֹסקים בּמלָאכה. בּאַמריקה הכּל עוֹבדים!

כּךְ אוֹמר לוֹ חברנוּ פּיני לפי־תוּמוֹ. שמעה אִמא וקפצה ממקוֹמה.

– האוּמנם? בּעל־מלָאכה? אַל־נא יזכּוּ שׂוֹנאַי לעֵת כּזאת, שבּנוֹ של פּייסי החַזן יִהיֶה בּעל־מלָאכה!

רוֹאֶה אני אֶת אִמא, כּי מבקשת היא לבכּוֹת. חברנוּ פּיני עוֹצר להצטדק לפניה. אוֹמר הוּא לָה:

– כּמה משוּנה טעמן של נשים! וכי לא מצאנוּ בּגמרא, שרבּי יוֹחָנן הסַנדלָר היה סַנדלָר? ורב יצחק נַפחא כּלוּם לא היה נַפּח? אַךְ לָמה לי להרחיק עדוּתי? הרי דוֹדי שען ואָבי אוּמן!

בּיקש פּיני לתקן אֶת המעוּוָת – וקילקל. אִמא ענתה אוֹתוֹ בּבכי:

– אָכן כּדאי היה לבעלי להתענוֹת כּל ימיו ולהיוֹת יהוּדי כּשר וחַזן בּבית־הכּנסת ולילךְ לעוֹלָמוֹ בּעֶצם עלוּמיו, כּדי שבּן־זקוּניו ירחיק נדוֹד לאַמריקה ויִהיֶה שם חַייט אוֹ סנדלָר!…

– שוּב? שוּב אַתּ בּוֹכה? כּלוּם שכחתּ, כּי חַייבת אַתּ לגנוֹז אֶת עֵינַיִךְ בּשביל אַמריקה?…

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוֹ, ואִמא עוֹצרת אֶת מקוֹר דמעוֹתיה.

ג

מַה תהיֶה מלאכתּי בּאַמריקה – אֵיני יוֹדע. ורק קצרה רוּחי מחַכּוֹת לאַמריקה זוֹ. נכספה נַפשי אֵליה! כּבר גָמַרתּי בּלבּי, כּי בּאַמריקה אֶלמַד שלוֹשה דברים: לכתּוֹב, לעשן סיגריוֹת ולשׂחוֹת בּמַיִם. אֶת שלוֹשת הדברים האֵלה יוֹדע אני גם עכשיו. אַךְ בּאַמריקה אֶלמַד אוֹתם על־בּוֹריָם. למשל: וַדאי לי, שאֵין כּמוֹני מוּמחה לשׂחוֹת בּמַיִם. אבל עד עכשיו לא היה לי מקוֹם לשׂחוֹת בּוֹ. הנהר אשר בּעירנוּ אֵינוֹ מַספּיק לשׂחיינים. גם לָזה יקָרא נהר! אָדם שהניח אֶת בּטנוֹ על בּיצת הנהר הזה, הרי רגליו מבצבּצוֹת ונראוֹת מבּחוּץ. מַה שאֵין כּן בּאַמריקה. בּאַמריקה יֶש ים. אָמרוּ: אָדם שיצא לשׂחות בּימה של אַמריקה ושלפּוּחית תּחת בּית־שחיוֹ, מיד בּאִים הגלים ונוֹשׂאִים אוֹתוֹ על־פּני המַיִם כּעל כּנפי־רוּחַ! והוּא הדין בּכתיבה. לכתוֹב יוֹדע אני גם עכשיו, אַף־על־פּי שלא לימדוּני מעוֹלָם אֶת התּוֹרה הזאת. כּוֹתב אני אוֹתיוֹת מרובּעוֹת, כאוֹתן שבּסידוּר. מַפליא אני לכתּוֹב כּל כּךְ עד שאֵין אָדם יכוֹל להבחין בּאוֹתיוֹת, אם מוּדפּסוֹת הן, אוֹ כּתוּבוֹת. אֵין אני כּוֹתב, אֶלָא מצייר. ואוּלָם רוֹצה אני לכתּוֹב בּמהירוּת, ואֵיני יכוֹל. מַה שאֵין כּן באַמריקה. באַמריקה כּוֹתבים בּמהירוּת רבּה. אָמרוּ: באַמריקה עוֹשׂים כּל מלָאכה בּמהירוֹת וּבזריזוּת ובחפזוֹן רב. העֵת יקרה שם מכּל יקר. דבר זה שמַעתּי בּדרךְ מפּי הנוֹדדים. יוֹדע אני כּמעט אֵת כּל הנַעשׂה באַמריקה קוֹדם שבּאתי לשם. אָמרוּ: בּאַמריקה נוֹסעים בּני־האָדם תּחת האדמה ועוֹשׂים חַיִים. כּיצד עוֹשׁים חַיִים – איני יוֹדע עדיִין, ורק מוּבטח לי, כּי אדע בּמהרה גם אֶת המלָאכה הזאת. מהיר אני ללמוֹד. כּשאני רואֶה אָדם פּעם אַחַת, אני תּוֹפסוֹ בּסקירה ראשוֹנה וּמחַקה אוֹתוֹ לכל דּבר, אוֹתוֹ ואֶת מעשׂיו ואֵת כּל הליכוֹתיו. לפני ימים מוּעטים חיקיתי אֶת חברנוּ פּיני בּלכתּוֹ וּברקדוֹ בּדרךְ־הילוּכוֹ, בּהבּיטוֹ בּעֵיניו קצרוֹת־הראִיה וּבדבּרוֹ בּלָשוֹן מהירה, כּחוֹטף ואוֹכל אִיטריוֹת רוֹתחוֹת, – וצחקה גיסתי בּרכה כּל־כּךְ עד כּי התפּתּלָה ונפלה לאָרץ. ואִמא – זוֹ בּכתה מרוֹב צחוֹק. ורק דעתּוֹ של אָחי אֵליהוּ אֵינה נוֹחה ממַעשׂי אֵלה. אָחי אֵליהוּ לא יִתנני להרים ראש אפילוּ רגע אֶחָד. אָדם משוּנה הוּא. אוֹהב הוּא אוֹתי – ומַכּני מַכּוֹת נמרצוֹת. אִמא אֵינה מַניחָה לוֹ להכּוֹתני. אוֹמרת היא לוֹ:

– מתּחילה הוֹלד־נא בּנים, ואַחַר־כּךְ תכּה אוֹתם…

ואַף־על־פּי־כן ינַסה־נא אִיש זר לנגוֹע בּי בּאֶצבּע קטנה, וינַקר לוֹ אָחי אֵליהוּ אֶת שתּי עֵיניו. לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה ונַער אֶחָד מבּני הנוֹדדים הטעימני אֶחָד מששים בּגן־עֵדן. היוֹדעים אַתּם אֶת טעמוֹ של אֶחָד מששים בּגן־עֵדן? הבה אבאֵר לָכם אֶת הדבר הזה כּהוָיתוֹ, למען תּדעוּ גם אַתּם: נוֹעצים אֶת האגוּדל לתוֹך הפּה, מַרטיבים אוֹתוֹ בּריר־הלשוֹן ועוֹמדים כּנגד בּעל־הדבר וּמַכּים אוֹתוֹ פּעם אַחַת אֶל החוֹמש, בּין הבּטן וּבין הירךְ, עד כּי תּפּקחנה עֵיניו לראוֹת אֶת מַלאַךְ־המות. וזהוּ אֶחָד מששים בּגן־עֵדן. אוֹתוֹ הנַער, שהטעימני אֶחָד מששים בּגן־עֵדן, נַער בּן תּשע שנים הוּא, בּעל לחָייִם עבוֹת וּנפוּחוֹת. שתּי ידים לוֹ – הלוַאי תּיבשנה! בּיקש הנַער להתוַדע אֵלָי. מה עשׂה? קרב אֵלי וּשאָלני לשמי. אָמַרתּי לוֹ: “מוֹטיל”. אָמַר לי: “מוֹטיל קפּוֹטיל, תּשליךְ ותטיל, יוֹשב כּבטל, אֶרץ כֶּנטיל”… אָמַרתּי לוֹ: מַה פּירוּשוֹ של זה?" אָמַר לי: “פּירוּשוֹ, שאַתּה יקטן, אַף כּי גם שמי מוֹטיל. אוּלי יֵש אֶת נֲפשךָ לטעוֹם אֶחָד מששים בּגן־עֵדן?” אָמַרתּי לוֹ: “יֵש וָיֵש”. אַָמַר לי: “קרב־נא הנה ואטעימךָ, אָחי”. קרבתּי אֵליו, עמד והטעימני. כּרעתּי ונפלתּי לָאָרץ. ראתה אִמא והרימה קוֹל זוָעוֹת. בּא אָחי אֵליהוּ וּפרע ממנוּ.

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵלךְ נַעשׂינוּ חברים. מלבד טעמוֹ של אֶחָד מששים בּגן־עֵדן, לימדני עוֹד כּמה וכמה דברים נפלָאים. למשל: מַעשׂה־אוֹב. היוֹדעים אַתּם, מַה טיבוֹ של מַעשׂה־אוֹב? לא ניתּנה תּוֹרה אֶלָא לבעלי־כשרוֹן. העוֹשׂה מַעשׂה־אוֹב חַייב לסגוֹר אֶת פּיו, לבלי הניע יד ורגל ולנבּוח כּכלב, אוֹ לנאוֹק כּחזיר, עד אשר יִבּהלוּ כּל המסוּבּים ויִגחנוּ אֶל תַחַת השוּלחָן לחַפּשׂ אֶת הכּלב, או אֶת החזיר. בּני־ביתנוּ נבהלוּ מאוֹד לשמע נביחָתי. ויוֹתר מכּוּלָם נבהלה גיסתי בּרכה. הלא ידעתּם אֶת גיסתי בּרכה, שנוֹחָה היא להתעלף. כּוּלָם קפצוּ ממקוֹמם וגָחנוּ לחַפּשׂ תּחת השוּלחָן ותחת המיטוֹת. גָחַנתּי גם אני אִתּם לחַפּשׂ אֶת הכּלב ולא חָּדלתּי לנבּוחַ כּל אוֹתה השעה. מי שלא ראה אֶת המַחזה הזה, לא ראה מַחזה נהדר מעוֹלָם! ואוּלָם סוֹף־כּל־סוֹף גילָה אָחי אֵליהוּ אֶת סוֹדי. הוֹי מה הפליא אֶת מכּוֹתי בּיוֹם ההוּא! מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ השלכתּי אֶת מַעשׂה־האוֹב אַחרי גוי.

ד

לוּלא האָליאַנץ המעכּב אוֹתנוּ, היִינו נוֹסעים מווינה זה־כּבר. מי הוּא אָליאַנץ זה – לא אוּכל להגיד לָכם בּבירוּר. רק אֶת שמוֹ אני שוֹמע כּל היוֹם. הכּל מדבּרים על האַָליאַנץ. כּל הנוֹדדים כּוֹעסים על האָליאַנץ וּמסַפּרים בּגנוּתוֹ. אוֹמרים הם, כּי האָליאַנץ אֵינוֹ עוֹשׂה כּלוּם. אָליאַנץ זה, הם אוֹמרים, אַכזרי הוּא ואֵין רחמים בּלבּו על איִש. שׂוֹנא־יִשׂראֵל הוּא. בּכל יוֹם ויוֹם הוֹלכים אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני אֶל האָליאַנץ ושבים ממנוּ עיפים ומזיעים.

– הלוַאי יעלה על המוֹקד! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ.

– הלוַאי יִבער כּנר! – אוֹמר חברנוּ פּיני.

– הניחוּ לי, ואדבּר אני עם האָליאַנץ! – אוֹמרת אִמא ואוֹחזת בּידי.

כּוּלָנוּ הוֹלכים אֶל האָליאַנץ: אני ואִמא, אֵליהוּ וּפיני, בּרכה וטייבּיל. מצייר אני בּדמיוֹני אֶת האָליאַנץ, כּי אֵזוֹר אָזוּר לוֹ בּמתניו, וזקנוֹ מגוּדל, וחוֹטמוֹ אָדוֹם. לָמה חוֹטמוֹ אָדוֹם – אֵיני יוֹדע. ולא יהא האָליאַנץ כּמוֹ וּנתנה־תּוֹקף? גם וּנתנה־תּוֹקף זה לא ראִיתי בּעֵינַי מימי, ואַף־על־פּי־כן נדמה לי, כּאִילוּ ראִיתיו. רוֹאֶה אני אוֹתוֹ בּדמיוֹני. והנה יֶש לוֹ גוּף וּדמוּת הגוּף: עֵיניו זוֹעמוֹת וּמַבריקוֹת, כּוֹבעוֹ בּעל שוּליִם רחָבים, וּבידוֹ רצוּעה להלקוֹת בּה.

הוֹי מה עיפנוּ בּדרךְ! גיסתי בּרכה בּירכה אֶת האָליאַנץ, כּי יחוּש בּצלעוֹתיו מַכאוֹב כּמכאוֹבה, ואָז לא ירחיק לָשבת בּקצה העיר, מעֵבר להרי־חוֹשךְ. אַחרי טילטוּלים ועמל רב הגענוּ עד האָליאַנץ. יוֹשב הוּא בּבית גָדוֹל וּמפוֹאָר, שחַלוֹנוֹתיו גבוֹהים וּרחָבים ודלתוֹתיו סגוּרוֹת וּמסוּגָרוֹת. לָמה סגר האָליאַנץ אֶת דלתוֹתיו בּעֶצם היוֹם? “אֵין זאת כּי־אִם חוֹשש הוּא שמא יבוֹאוּ גנבים ויִגנבוּ אוֹתוֹ!” כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה. דעתּה אֵינה נוֹחָה מהאָליאַנץ. פּסוּל מצאה בּוֹ, שתּלה פּעמוֹן על דלת בּיתוֹ, וכל הרוֹצה להיכּנס עוֹמד ומצלצל בּוֹ. מה אִכפּת לי, אִם אֶעמוֹד קצת ואצלצל? וּבלבד שיִפתּחוּ אֶת הדלת לפנינוּ. ואוּלָם האָליאַנץ אֵינוֹ אָץ לפתוֹח אֶת הדלת. גם אִם תּצלצלוּ למן הבּוֹקר ועד העֶרב, לא יזוּז ממקוֹמוֹ. כּסבוּרים אַתּם, שיחידים אנחנוּ פּה? זוּלָתנוּ מצטוֹפפים ליד הדלת עוֹד המוֹני נוֹדדים. אַף הם צריכים להאָליאַנץ. הנוֹדדים מַבּיטים בּנוּ, כּשאנוּ מצלצלים. “צלצלוּ עוֹד מעט! אוּלי בּזכוּתכם יִפתחוּ לָנוּ אֶת הדלת”. כּךְ אוֹמרים לָנוּ הנוֹדדים וצוֹחקים. ניכּר, שדעתּם זחוּחָה עליהם. מדי פּעם בּפעם מתגלוֹת פּנים חדשוֹת. בּחוּץ עוֹמדים המוֹן נוֹדדים: אנשים ונשים וטף. אוֹהב אני לראוֹת בּהתאַסף המוֹן רב. לוּלא בּכי התּינוֹקוֹת וקוֹלוֹת הנשים, הגוֹערוֹת בּהם וסוֹתמוֹת אֶת פּיהם, היתה השׂמחה שלמה. תּוֹדה לאֵל עֶליון: כּבר פּתחוּ אֶת הדלת. כּולָנוּ פּרצנוּ להיכּנס בּבת אַחַת, עד כּי נחנַקנוּ כּמעט מגוֹדל הדחק והלחץ. נס נַעשׂה לָנוּ, שנגלָה עלינוּ בּפּתח בּרנש משוּנה, בּעל ראש מגוּלה וּפנים אדוּמים וּמגוּלחים, ועמד להשליךְ אוֹתנוּ החוּצה אֶחָד אֶחָד. אִשה אַחַת, שנשׂאה תּינוק על זרועותיה, נדחפה על־ידיו בּכוֹחַ רב כּל־כּךְ, שבּוַדאי היוּ כּל עצמוֹתיה נפזרוֹת, אִלמלא עמדנוּ לָה אני ואָחי אֵליהוּ. האִשה הזאת התהפכה בּאַויר שלוֹש פּעמים, וּבעֶזרתנוּ קמה ועמדה על רגליה. וכךְ נמשךְ הדבר, עד שנכנסנוּ אֶחָד אֶחָד לפנים הבּית. ורק אָז התחוֹללה הסערה בּכל תּקפּה. ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מה רבּה האַנדרוֹלָמוּסיה! הכּל מדבּרים בּבת אַחַת, וכל אֶחָד רוֹצה, כי קוֹלוֹ יִשָמע תּחילה. הכּל נדחָקים וּבאִים צפוּפים אל השוּלחָנוֹת. ואֶל השוּלחָנות יוֹשבים מיני בּני־אָדם, כּוּלָם גלוּיי־ראש ומגוּלחי־זקן, וצוֹחקים וּמעשנים סיגָרוֹת. מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא האָליאַנץ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ – אֵיני יוֹדע. גם אִמא אֵינה יוֹדעת. עוֹמדת היא וטוֹעֶנת:

– הגידוּ־נא לי, בּבקשה מכּם, מי הוּא בּיניכם האָליאַנץ? אָסוֹן קרני בּדרךְ. אֶת כּל הכּרים והכּסתוֹת לָקחוּ ממני, וגם אֶת נַפשי ונפש ילָדי בּיקשוּ לָקחת. הנה ילָדי לפניכם, יתוֹמים עלוּבים. בּעלי מת בּדמי עלוּמיו. חַזן היה כּל ימיו…

כּאן מַפסיקים אוֹתה בּאֶמצע הסיפּוּר ואֵין מַניחים לָה לכלוֹת דבריה. אַחַד המסוּבּים מוֹשךְ אוֹתה בּכנַף סוּדרה ורוֹמז לָה על הדלת. מדבּר הוּא אֵליה מיני דברים בּלָשוֹן משוּנה, שאֵין אָנוּ נזקקים לָה. אִמא ממאֶנת לָסוּר מעל־פּניהם עד־אִם דיבּרה דבריה. אוֹמרת היא לָהם:

– לָמה תּדברוּ אֵלי אַשכּנַזית? דבּרוּ אֵלי יהוּדית, ואסַפּר לָכם אֶת מרת־נפשי… הגידוּ־נא לי, בּבקשה מכּם, מי הוּא פּה בּיניכם האָליאַנץ?…

– חמוֹתי! אִם אַתּ לוּא שמעיני, קוּמי ונלכה מפּה. השם יִתבּרךְ הנחָנוּ עד כּה בּלא עֶזרת האָליאַנץ, וּבודאי לא יעזבנוּ גם להבּא. אֵל רחוּם הוּא.

כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה לאִמא ואִמא משיבה לָה:

– אָכן צדקתּ, בּתּי. קוּמי ונלכה. אֵל רחוּם וחַנוּן לא יעזבנוּ ולא יִטשנוּ…

סיפּוּר ששה עשׂר: פּלאֵי אַנטוורפּן    🔗

א

השמַעתּם מימיכם, כּי תּיקָרא עיר בּשם אַנטוורפּן? גם עיר כּזאת יֶשנה בעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, וּלשם אנחנוּ נוֹסעים עכשיו. מַה לָנוּ וּלאנטוורפּן זוֹ? משוּם שמחוּתּננוּ, חוֹתנוֹ של אָחי אֵליהוּ, יוֹנה האוֹפה, נוֹסע לאַמריקה דרךְ אַנטוורפּן. שמעה גיסתי בּרכה, כּי אָביה באַנטוורפּן, מיד עמדה עלינוּ להבהילנוּ וּלזרז אוֹתנוּ, כּי נסע גם אנחנוּ דרךְ אַנטוורפּן. מתּחילה לא נתנה להעלוֹת גם אֶת זכר העיר הזאת לפניה – מפּני שמה המשוּנה. עכשיו שינתה אֶת טעמה ונַפשה דבקה בּאַנטוורפּן! חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי מוּכרח הוּא להיפּרד ממנוּ ולָבוֹר לוֹ דרךְ אַחרת. רוֹצה הוּא לנסוֹע מווינה בּדרךְ ישרה ללוֹנדוֹן. נַפשוֹ, הוּא אוֹמר, נכספת וכלה ללוֹנדוֹן. אַוירה של לוֹנדוֹן, הוּא אוֹמר, ריח אַמריקה נוֹדף ממנוּ: אַנגלים… שׂער צהוֹב… מכנסַיִם משוּבּצים… עוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב!

– סע לךָ אֵפוֹא לשלוֹם אֶל האַנגלים שלךָ, בּעלי השׂער המשוּבּץ והמכנסַיִם הצהוּבּים, ואנחנוּ נסע ונלךְ לאַמריקה דרךְ אַנטוורפּן!

כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה, וטייבּיל, אִשתוֹ של פּיני, מתנַפּחת וּפניה זוֹעפים. הלא כּבר אָמַרתּי לָכם, כּי טבעה של טייבּיל בּכךְ: כּיוָן שפּגע בּה אָדם, מיד היא מתנפּחת ואֵינה מוֹציאה עוֹד הגה מפּיה. אָמַר לָה פּיני: “לָמה תתנַפּחי ולָמה יֵרע לבבךְ?” אָמרה לוֹ: שׂנאתי אֶת האַנגלים". אָמַר לָה פּיני: “כּלוּם יוֹדעת אַתּ אוֹתם? וכי ראִית פּני אַנגלי מימַיִךְ?” אָמרה לוֹ: “ואַתּה אֵימתי ראִית פני אַנגלי?”…

בּקיצוּר, נמנינו וגמַרנוּ, כּי כּוּלָם נוֹסעים לאַמריקה דרךְ אַנטוורפּן. אני אֵיני מן הקפּדנים. לדידי יכוֹלים אָנוּ לנסוֹע גם דרךְ יהוּפּיץ, וּבלבד שהדרךְ תוֹליך לאַמריקה. אני וחברנוּ פּיני – שנינוּ עוֹרגים אֶל אַמריקה יוֹתר מכּוּלָם. שנינוּ מַרגישים, כּי רב טוּב צפוּן לָנוּ שם. חברנוּ פּיני בּא בּטענוֹת על אָחי אֵליהוּ. אומר הוּא לוֹ: “נוֹסעים אנחנוּ וחוֹזרים ונוֹסעים, ואָנוּ עוֹמדים בּמקוֹם אֶחָד”. אָמר לוֹ אָחי אֵליהוּ: “אִם כּן, מי מעכּב אוֹתךָ? סַע לךָ! רוּץ לךָ! עוּף לךָ!”. אָמַר לוֹ פּיני: “אֵיךְ אָעוּף, ואִמךָ לא תּנוּח ולא תּשקוֹט עד אשר תּתוַדע אֶל כּל בּתּי־הוַעד שבּעוֹלָם?” שמעה אִמא ואָמרה לפּיני: “אִם חָכם אַתּה כּל־כּךְ, עוּצה לי אֵיפוא עֵצה, אֵיךְ לָבוֹא לאַמריקה בּלא כּרים וּכסתות?”… נסתּתּמוּ טענוֹתיו של פּיני ועשׂה שלוֹם עמנוּ. אָכן רוֹאִים אָנוּ עין בעין, כּי נַפשוֹ של חברנוּ פּיני קשוּרה בּנפשנוּ. קשה עליו פּרידתנוּ. גם הנשים אֵינן יכוֹלוֹת להיפּרד זוֹ מזוֹ. לכאוֹרה, הרי הן מתנַגחוֹת תּמיד זוֹ עם זוֹ ומקנתּרוֹת זוֹ אֶת זוֹ בּדברים. ולא עוֹד אֶלָא שעתּים מתגלגלים הדברים וּמַגיעים כּמעט גם לידי מַכּוֹת־לחי. ואוּלָם מיד הן מתפּייסוֹת, והכּל על מקוֹמוֹ בּא בשלוֹם. אִמא – היא הגוֹרמת לכךְ. אִלמלא אִמא, הנכנסת תּמיד בּעבי המַחלוֹקת, לא היה השלוֹם מתקיים בּין גיסתי בּרכה וּבין טייבּיל. וַדאי שהיוּ בּוֹעטוֹת זוֹ בּזוֹ שלוֹש פּעמים בּיוֹם. וּבפרט גיסתי בּרכה. זוֹ מעידה על עצמה, כּי כּמוֹה כּגחלת. מַה גחלת, כּשאַתּה נוֹפח בּה, אֵש ממנה תּהלךְ, אַף גיסתי בּרכה כּךְ. נוֹחָה היא לכעוֹס. כּיוָן שהגיעה לָה שעת רתיחה, לא תּהדר אִיש בּריבה! אבל נוֹחה היא גם לרצוֹת. עמי היא עוֹמדת בּקשרי מלחָמה מיוֹם שנכנסה לחוּפּה. יוֹדעת היא, כּי אֵינני אוֹהב אוֹתה. בּיִחוּד חָרה אַפּה בּי, שמַלעיג אני עליה. נדמה לּה תמיד, כּי מַלעיג אני עליה. כּשאני מַבּיט אֶל פּניה, הרי אני בעֵיניה כּמלגלג. כּבר סיפּרתּי לָכם, כּי אוֹהב אני אֶת מלאכת הציוּר, וכי אָחי אֵליהוּ מַפליא מַכּוֹתי, כּשהוּא רוֹאֵני בּכךְ. לפני ימים מוּעטים ציירתּי דמוּת רגל. רגל גדוֹלה מאוֹד. אֶת הרגל ציירתּי בקירטוֹן לָבן על־גבּי הקרקע. בּאה גיסתי בּרכה והרימה קוֹל־זוָעוֹת. התגוֹללה עלי, כּי רגל זוֹ רגלה היא. זוֹ מנַיִן לָה? משוּם שאֵין אִיש בּכל הארץ, אשר רגליו תּהיֶינה גדוֹלוֹת כּרגליה של גיסתי בּרכה. הערדלים, שהיא חוֹבשת לנעליה, מספרם שלוֹשה עשׂר. אִילוּ ראִיתם אֶת זוּג הערדלים הלָלוּ!… הלכה וסיפּרה אֶת הדבר לאָחי אֵליהוּ. עמד אָחי אֵליהוּ והרעים עלי אֶת קוֹלוֹ, כּדרכּוֹ תּמיד:

– פּרצוּפים? שוּב חָזרתּ לסיאוּרךָ? שוּב אַתּה מצייר פּרצוּפים?…

כּמה משוּנים בּני־אָדם אֵלוּ! רק רגל אַחת ציירתּי, והלָה אוֹמר: פּרצוּפים!… אוֹדה ולא אבוֹש: יֵצר־הרע זה של ציוּר גָבר בּי בּימים האַחרונים בּכל תּוֹקף. פּישפּשתּי וּמצאתי עִפּרוֹן מגוּוָן לצרכי מלאכתּי. עפּרוֹן זֶה בּא לי בּמַתּנה מידי בּנוֹ של אַחַד הנוֹדדים. הוּא הנַער, אשר הטעימני אֶחָד מששים בּגן־עֵדן ואשר לימדני מַעשׂה־אוֹב. כּבר סיפּרתּי לָכם עליו. אַף הוּא שמוֹ מוֹטיל. עמַדנוּ וקראנוּ אֶת שמוֹ מוֹטיל הגָדוֹל ואֶת שמי קראוּ מוֹטיל הקטן. חברים נאמנים אנחנוּ. ידי אֵינה זזה מתּוֹךְ ידוֹ. בּשׂכר עפרוֹנוֹ המגוּוָן, שנתן לי בּמַתּנה, ציירתּי אֶת פּניו על־גבּי הנייר בּדרךְ נסיעתנוּ בּקרוֹן מסילת־הבּרזל. ציירתּיו כּמוֹת שהוּא. אוֹתוֹ ואֶת לחָייו הנפוּחוֹת. ורק השׁבּעתּי אוֹתוֹ, כּי לא יגלה אֶת הדבר לשוּם בּן־אָדם. כּי אִם יִראֶה אֶחָד מן הנוֹדדים אֶת הציור, ושמע אָחי אֵליהוּ וַהרגָני. כּסבוּרים אַתּם, מַה עשׂה חברי מוֹטיל? הלךְ והביא אֶת הציוּר לפני אָחי אֵליהוּ והגישוֹ לנגד עֵיניו.

– המלאכה הזאת מַעשׂה ידי מוֹטיל היא! אֵיפה הוּא, הטח טיחַ וצר פּרצוּפים?

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ, והוּא מבקשני בּכל המַחבּוֹאים ואֵינוֹ מוֹצא אוֹתי. יוֹשב אני חָבוּי מאחוֹרי ערפּה של אִמא וצוֹחק בקרבּי. אֵין לי מקוֹם טוֹב להיחָבא בּוֹ, כּמקוֹם זה שאחוֹרי ערפּה של אִמא!

ב

בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא: כּבר בּאנוּ לאַנטוורפּן. הרבּה טילטוּלים והרפּתקאוֹת עברוּ עלינוּ בּדרךְ, עשׂרה נסיוֹנוֹת נתנַסינוּ, אבל סוֹף־כּל־סוֹף בּאנוּ לאַנטוורפּן! אַנטוורפּן עיר יפה היא. אַשרי עין ראתה אוֹתה! אמת, אֵינה דוֹמה אַנטוורפּן לווינה. כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לווינה על אַנטוורפּן: ווינה גדולה ויפה מאַנטוורפּן. ואוּכלוּסי ווינה מרובּים מאוּכלוּסי אַנטוורפּן. אבל כּנגד זה אַנטוורפּן היא עיר נקיה וּטהוֹרה, כעֶצם השמַיִם לטוֹהר. וּכלוּם פּלא יֶש כּאן? הלא אֶת מרצפת הרחוֹבוֹת מדיחים פּה בּמַיִם, אֶת המדרכוֹת מכבּדים וּמנַקים בּכל בּוֹקר ואֶת הבּתים חוֹפפים ורוֹחצים שלוֹש פּעמים בּיוֹם. בּעֵינַי ראִיתי כּי חוֹפפים וּמסבּנים אֶת הבּתּים בּסַבּוֹן. אָמנם לא בּכל מקוֹם נוֹהגים לעשׂוֹת כּן. למשל, בּפוּנדק זה, שאָנוּ מתאַכסנים בּוֹ עם שאָר כּל הנוֹדדים, עוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג: שם אַתּה מוֹצא רפש וּמי־מַדמנה וחלקלקוֹת, עשן וטחב וּכתלים מפוּחמים, לחץ וּדחַק ושאוֹן וּמהוּמה בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה. הכּל מתרוֹצצים, הוֹמים ורוֹעשים, מדבּרים בּבילבּול לשוֹנוֹת, והשׂמחה רבּה, כּאשר אָהבתּי. מחוּתּננוּ, יוֹנה האוֹפה, לא בּא עדיִין. שכנתּנוּ פּסי וּבני־חבוּרתה אַף הם אֵינם. הלָלוּ עדיִן נוֹסעים בּדרךְ. מתנַהלים הם לאִטם על־פּני מדינַת אַשכּנַז. “מדינת אַשכּנַז כּסדוֹם היתה!” כּךְ אוֹמרים הנוֹדדים ומסַפּרים לָנוּ דברים נוֹראִים וּמַבהילים. האָסוֹן אשר קרה אוֹתנו בּדרךְ, כּאַיִן וּכאֶפס הוּא לעוּמַת האסוֹנוֹת והפּגעים, שנפגעוּ בּהם שאָר הנוֹדדים. בּפוּנדק זה שאָנוּ מתאַכסנים בּוֹ נזדמַנוּ עם אִשה אַחַת מעיר מיזבּיש. האשה הזאת לא אִשה אַלמנה היא. אַדרבּה, בּעלה חַי וקיים, ולא עוֹד, אֶלָא שיוֹשב הוּא באַמריקה. ואֶל בּעלה זֶה היוֹשב בּאַמריקה היא נוֹסעת. זה לָה שנה תּמימה מיוֹם שיצאה ממיזבּיש עם שני ילָדיה לנסוֹע אֶל בּעלה. כּבר עברה ארצוֹת רבּוֹת וּמדינוֹת רחוֹקוֹת. כּבר חָזרה על כּל בּתּי־הועד שבּעוֹלָם והתקוֹטטה עם כּוּלָם. אַחרי רוֹב עמל וּנדוּדים בּאה לאַנטוורפּן כּל עוֹד רוּחָה בּה. בּיקשה לישב בּאניה וּלהפליג בּים, ועיכּבוּ אוֹתה. כּסבוּרים אַתּם, שעֵיניה לקוּיוֹת? חַס ושלוֹם! עֵיניה בּריאוֹת וּשלמוֹת ומוּם אֵין בּהן. רק דעתּה מטוֹרפת עליה קצת. לכאוֹרה, כּשאַתּה נכנס עמה בּדברים, הרי היא מדבּרת אֵליךָ כּאַחַד האָדם. ורק יֵש אשר תּוֹציא פּתאוֹם מפּיה דבר זר וּמשוּנה כּל־כּךְ, שכּל השוֹמע יִצחַק לָה. למשל, שאַלתּ אוֹתה: אַיֵה בּעלךְ? וענתה אוֹתךָ: בּאַמריקה. מַה מַעשׂהוּ שם? ואָמרה: קיסר הוּא שם. ואָמַרתּ לָה: כּלוּם אֶפשר לוֹ ליהוּדי להיוֹת קיסר? וענתה אוֹתךָ ואָמרה, כּי באַמריקה הכּל אֶפשר. המבינים אַתּם, עד היכן הדברים מַגיעים?… ועוֹד דבר אֶחָד ננעץ לָה בּמוֹחָה: מַזירה היא אֶת עצמה מן האכילה! גם בּנוּ התרתה, שלא נֹאכל פּה כּל מַאכל. הזהירה אוֹתנוּ, לבל נגע בּמַאכלי־חָלָב, לפי שמַאכלי־החָלָב כּבשׂר הם פּה. אָמרה לָה אִמא: אִם כּן, הבּשׂר עצמוֹ מהוּ? אָמרה לָה: הבּשׂר עצמוֹ לא בּשׂר הוּא ולא חָלָב. פּרץ צחוֹק מפּי כּוּלָנוּ. הכּל צוֹחקים, חוּץ מאִמא. אִמא אֵינה רוֹצה לצחוֹק. אִמא מבקשת לבכּוֹת. אוֹמרת היא: “אוֹי לבני־אָדם, שכּךְ צוֹחקים!” והיא מַתחילה לבכּוֹת.

– שוּב? שוּב אחָזךְ בּוּלמוּס של בּכי? וכי רוֹצה אַתּ, כּי בּגלל עֵינַיךְ ישלחוּנוּ מאַנטוורפּן הבּיתה?…

כּךְ אוֹמר לָה אָחי אֵליהוּ – וּמקוֹר דמעוֹתיה של אִמא יבש מיד. יוֹתר שמרחמת אִמא על האִשה המיזבּישית, גדוֹלים רחמיה של אִמא על שני ילָדיה העלוּבים. אֵיני יוֹדע, מה ראתה אִמא, שמבכּה היא על ילָדים אֵלוּ? דוֹמה, הילָדים שׂמחים תּמיד וטוֹב לָהם פּה. כּשאִמם מַתחילה לדבּר תּהפּוּכוֹת, הם עוֹמדים וצוֹחקים. אני התוַדעתּי אליהם קל־מהרה. שניהם סיפּרוּ לי, כי גָזרוּ עליהם להחזירם לביתם, ורק אִמם עדיִין מסרבת בּדבר ואֵינה רוֹצה לנסוֹע. רוֹצה היא לנסוֹע לאַמריקה, אֶל אביהם, אֶל הקיסר, חי־חי־חי!… התחכּמוּ ואָמרוּ לָה, כּי ישלחוּה לאַמריקה בּרכּבת מסילת־הבּרזל, חי־חי־חי!… שידלוּה, כּי אֶפשר לוֹ לאָדם לנסוֹע לאַמריקה על־פּני מסילת־הבּרזל, חי־חי־חי!…

ג

תּקצר יד אִיש לתאֵר אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת, הנַעשׂוֹת לעֵינינוּ בּאַנטוורפּן בּכל יוֹם. בּכל יוֹם ויוֹם בּאוֹת פּנים חדשוֹת לכאן. רוּבּם עניִים, מהם בּעלי־מוּמים וּמהם בּעלי עֵינַיִם לקוּיוֹת. מוּם זה שבּעֵינַיִם – טראחוֹמה קוֹראים לו פּה. על טראחוֹמה מַקפּידה אַמריקה בּיוֹתר. גזירה גָזרוּ בּאַמריקה לנעוֹל דלת בּפני מוּכּי הטראחוֹמה. כּל המוּמים מוּתּרים, והטראחוֹמה אסוּרה. מוּתּר לוֹ לאָדם להיוֹת אִילם אוֹ פּיסח, וּבלבד שעֵיניו נקיות. טראחוֹמה זוֹ מנַיִן היא בּאה? מין סַפּחת היא, המתדבּקת בּעין. יש אשר תּדבּק פתאוֹם בּאָדם, והוּא לא יחוּש ולא יֵדע. דבר זה שמעתּי פּה באַנטוורפּן. מפּי ילדה אַחַת שמעתּיו. גוֹלדלה שם הילדה. בּת־גילי היא, ששנוֹתיה כּשנוֹתי. ואֶפשר שגדוֹלה היא ממני בּשנה אָחָת. מאוֹרע נפלא אֵירע לגוֹלדלה זוֹ. הבה אסַפּר לָכם אֶת תּוֹלדוֹתיה. ראֹה ראִיתיה בעֶזרה, ושם התוַדעתּי אֵליה. ואוּלָם הן לא ידעתּם עדיִין, מי היא עֶזרה. לפיכךְ אבאֵר לָכם תּחילה טיבה של עֶזרה. עֶזרה זוֹ אשר באַנטוורפּן כּמוֹה כהאָליאַנץ אשר בּווינה: שניהם מתכּוונים לטוֹבתנוּ, לטוֹבת הנוֹדדים. אֶלָא מַה בּין עֶזרה לאָליאַנץ? שאָליאַנץ הוּא זכר ועֶזרה היא נקבה. ובכן, כּשבּאנוּ לאַנטוורפּן, מיד הלכנוּ אֶל העֶזרה. ראִינוּ ונוֹכחנוּ כּי העֶזרה טוֹבה שבעתים מן האָליאַנץ. כּשאַתּה נכנס אֵצל האָליאַנץ, הריהוּ נוֹהג בּךָ קלוּת־ראש וּמַשליךְ אוֹתךָ לאחוֹרי הדלת והמזוּזה. מַה שאֵין כּךְ בּהעֶזרה. העֶזרה נוֹחָה וּנעימה לבּריות. יכוֹל אַתּה לָבוֹא אֵליה בּכל עֵת ובכל שעה, לשפּוֹךְ שׂיחַ לפניה וּלדבּר בּאָזניה כּכל העוֹלה על רוּחךָ. כּל דבריךָ שאַתּה מדבּר בּספר נכתּבים. עלמה אַחַת, מרת זייציק שמה, יוֹשבת שם וכוֹתבת. עלמה טוֹבה היא מאוֹד. זוֹ שאלה לשמי, וגם סוּכּריה נתנה לי. ואוּלָם על העלמה מרת זייציק אסַפּר לָכם בּפעם אַחרת, כּשתּגיע שעתה. לפי־שעה אֶחזוֹר לעניני ואַספּר לָכם מי היא גוֹלדלה. מעיר קוּטנה מוֹצאה. לפני שנה בּאה לכאן עם אָביה ואִמה, עם אַחיה ואַחיוֹתיה. בּחג הסוּכּוֹת היה הדבר. ימים טוֹבים, היא אוֹמרת, היוּ לָהם ימי החַג ההם. אָמנם גם אָז לא נעם חלקם בּיוֹתר. בּאשר התגלגלוּ והתענוּ שאָר הנוֹדדים התגלגלוּ והתענוּ גם הם. אבל כּנגד זה היוּ כּרטיסי־אניה מוּכנים בּכיס אָביה לכל בּני המשפּחה. ולא עוֹד, אֶלָא שכּוּלָם היוּ לבוּשים בּגדי־מַלכוּת: שתּי חליפוֹת כּוּתנוֹת ונַעליִם שלמוֹת היוּ לכל אֶחָד ואֶחָד. עכשיו לא נשתּיירה לָה אֶלָא כּוּתוֹנת אַחַת לבשׂרה, ונַעליִם אֵין לָה. לוּלא העלמה מרת זייציק, היא אוֹמרת, היתה הוֹלכת פּה יחפה. העלמה מרת זייציק נתנה לָה בּמתנה זוּג נַעליִם, אשר הסירה מעל רגליה. זוּג נַעליִם שלמוֹת נתנה לָה. כּךְ סיפּרה לי גוֹלדלה והראַתני אֶת הנַעליִם, אשר נתנה לָה העלמה מרת זייציק בּמַתּנה. הנַעליִם נאוֹת מאוֹד, אֶלָא שגדוֹלוֹת הן קצת ממידת רגליה. סוֹף דבר: עברוּ הימים הראשוֹנים של חַג הסוּכּוֹת, עבר גם יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, והגיע זמַן הפלָגת האניה בּים. אָמרוּ לָהם, כּי יֵלכוּ לדרוֹש בּרוֹפא. בּאוּ אֶל הרוֹפא. בּדק אוֹתם הרוֹפא וּמצא, כּי כּוּלָם בּריאִים וּשלמים וכוּלָם יכוֹלים לנסוֹע, לאַמריקה. ורק היא, כּלוֹמר גוֹלדלה, אֵינה יכוֹלה לנסוֹע, לפי שיֶש לָה טראחוֹמה בּעֵיניה. מתּחילה לא הבינוּ, מה הוּא סח. אַחַר־כּךְ נתבּרר לָהם כּל הענין כּהוָיתוֹ. כּוונתוֹ של הרוֹפא היתה, כּי הכּל יִסעוּ לאַמריקה, והיא, גוֹלדלה, תּישאֵר כּאן לבדה בּאַנטוורפּן. שמעוּ הוֹריה וקראוּ לבכי וּלמספּד. אִמה התעלפה שלוֹש פּעמים. אָביה בּיקש להישאֵר אִתּה פּה, וּמיחוּ בּידוֹ. אִילוּ עשׂה כּן, היוּ כּל הכּרטיסים הוֹלכים לאִיבּוּד. נמנוּ וגָמרוּ, שכּוּלָם יִסעוּ לאַמריקה, והיא, גוֹלדלה, תּישאֵר פּה עד אשר תּכלה הטרחוֹמה מעֵיניה. וכךְ היא יוֹשבת פּה זה כּשנה ושוֹקדת על ריפּוּא עֵיניה. ועֵיניה עדיִין לא נרפּאוּ. העלמה מרת זייציק אוֹמרת, כי בּכיה גוֹרם לכךְ. כּל הימים וכל הלילוֹת היא בּוֹכה, וּלפיכךְ עֵיניה לקוּיוֹת. ואוּלָם גוֹלדלה אוֹמרת, כּי לא הבּכי גוֹרם לכךְ, אֶלָא האֶבן הירוּקה. בּכל פּעם, כּשהיא בּאה אֶל הרוֹפא, הוּא מוֹרח אֶת עֵיניה באוֹתה האֶבן הירוּקה, שבּה הוּא מוֹרח אֶת עֵיני שאָר החוֹלים. אוֹמרת היא: אִילוּ השׂיגה ידה לקנוֹת אֶבן ירוּקה לעצמה, כּי־עתּה נרפּאוּ עֵיניה זה כּבר.

– ואַבּא ואִמא שלַךְ היכן הם? – אני שוֹאֵל אוֹתה.

– באַמריקה הם. עמלים הם שם ועוֹשׂים חַיִים. מקבּלת אני מכתּבים מהם. מדי חוֹדש בחָדשוֹ אני מקבּלת מכתב מהם. הנה המכתּבים. היוֹדע אַתּה לקרוֹא? הא לךָ וּקרא!

והיא מוֹציאה מחיקה צרוֹר מכתּבים ונוֹתנת לי, כּי אֶקרא אוֹתם לפניה בקוֹל רם. בּחפץ־לב היִיתי עוֹשׂה רצוֹנה, אֶלָא שאֵיני יוֹדע לקרוֹא דברים שבּכתב. אִילוּ היוּ דברים שבּדפוּס, היִיתי קוֹראָם. צחקה לי גולדלה ואָמרה, כּי חרפּה היא לנַער, שאֵינוֹ יוֹדע לקרוֹא מכתּב. חַייב נַער לָדעת הכּל! חוֹששני, שצדקה גוֹלדלה. הוֹי, כּמה מתאַוה אני לָדעת כּתב ולָשוֹן! כּמה מקנא אני בּחברי, בּמוֹטיל הגָדוֹל, שיוֹדע הוּא לקרוֹא ולכתּוֹב! גוֹלדלה נתנה לוֹ לקרוֹא לפניה אֶת המכתּבים, אשר קיבּלה מאַמריקה. עמד מוֹטיל וקרא אוֹתם קל־מהרה, כּעֵין מזמוֹר. כּל המכתּבים כּתוּבים בסיגנוֹן אֶחָד. לכוּלָם שׂפה אַחַת וּדברים אחָדים:

“גוֹלדלה חמדתנוּ, גוֹלדלה מַחמַל־נַפשנוּ ואִישוֹן עֵיננוּ, לאוֹרךְ ימים תּחיִי! אֵיךְ יֶערב לָנוּ אָכוֹל ושתה עֵת יעלה זכרוֹנךְ לפנינו פּה, בּמדינת אַמריקה, כּי לוּקחַתּ מאִתּנוּ בּחזקת־היד ואַתּ מתגוֹללת שם עזוּבה וּבוֹדדה בּאֶרץ נכריה, בּין אנשים זרים, אשר לא ידעוּךְ? התשכּח אִשה עוּלה מרחם פּרי־בּטנה? ולָכן גָדוֹל שברנוּ כּים ואֵין מנַחם לָנוּ. נפלה עטרת ראשנוּ, כּבה מאוֹר שמשנוּ, שבת משׂוֹשׂ לבּנוּ…” וגוֹמר וגוֹמר.

מוֹטיל הגָדוֹל קוֹרא אֶת המכתּבים, וגוֹלדלה בּוכה לעוּמתוֹ וּמוֹחָה אֶת דמעוֹת עֵיניה. ראתה העלמה מרת זייציק וגָערה בּנוּ בּנזיפה, שאָנוּ מעוֹררים אֶת הילדה לבכי. וּלגוֹלדלה אָמרה, כּי אֵין רחמים בּלבּה על עצמה. מכלה היא אֶת שאֵרית עֵיניה! ענתה גוֹלדלה ואָמרה לָה מתּוֹךְ שׂחוֹק, כּשעיניה זוֹלגוֹת דמעוֹת מאליהן:

– לא אני מכלה אֶת עֵינַי, אֶלָא הרוֹפא באַבנוֹ הירוּקה!

נפרדים אָנוּ מגוֹלדלה וּמַבטיחים אוֹתה, כּי מחר בּשעה זוֹ נתראֶה אִתּה שוּב בּמקוֹם הזה.

– אִם יִרצה השם! – משיבה לנוּ גוֹלדלה מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִם כּאִשה זקנה וחסוּדה, וּשנינו, אני, מוֹטיל הקטן, וחברי, מוֹטיל הגָדוֹל, יוֹצאים לטייל בּחוּצוֹת אַנטוורפּן.

ד

אנחנוּ, כּלוֹמַר אני, מוֹטיל הקטן, וחברי, מוֹטיל הגָדוֹל, אֵיננוּ יחידים בּעיר הזאת. עוֹד חבר אֶחָד יֶש לָנוּ פּה. נַער בּן עֶשׂר הוּא, וּשמוֹ מנדל. אַף הוּא נשאַר בּאַנטוורפּן בּדרךְ נסיעתוֹ לאַמריקה. ולא משוּם עֵיניו, אֶלָא משוּם מַעשׂה אַחר. מַעשׂה בּמנדל זה, שאָבד מהוֹריו בּדרךְ נסיעתם בּמדינת אַשכְּנַז. כּל אוֹתה הדּרךְ, מסַפּר הוּא, החיוּ אֶת נַפשם רק בּדגים מלוּחים בּלבד. והיתה נַפשוֹ שוֹקקה וּצמאה מאוֹד. מה עשׂה? ירד מן הקרון ליד אַחַת התּחנוֹת להשׂיג מעט מַיִם, ונשַאר שם יחידי ועזוּב לנַפשוֹ בּאֵין כּרטיס, בּאֵין פּרוּטה לפוֹרטה ובאֵין כּוּתּוֹנת לבשרו. וּלפי שלשוֹן המדינה היתה זרה לוֹ, התחפּשׂ לפני האַשכּנַזים ועשׂה עצמו כּאִילם. לקחוּהוּ האַשכּנַזים והוֹליכוּ אוֹתוֹ בּכל הערים והמדינוֹת. לימים נזדמנה לו שיירה של נוֹדדים יהוּדים. קרב אליהם וסיפּר לָהם אֵת כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ. ריחמוּ עליו הנוֹדדים ולָקחוּ אוֹתוֹ אליהם והוֹליכוּהוּ והביאוּהוּ לאַנטוורפּן. כּאן התגלגל והגיע עד העֶזרה. עמדה העֶזרה וכתבה מכתּב לאַמריקה, כּי יבקשוּ ויִמצאוּ שם אֶת הוֹריו. והריהוּ יוֹשב עכשיו וּמחכּה למכתּב וּלכרטיס־האניה. כּלוֹמַר, מחַכּה הוּא רק לחצי־הכּרטיס, לפי שקטן הוּא עדיִין ולא הגיע לשנוֹת בּגרוּת. אָמנם יֵש אוֹמרים, כּי אֵיננוּ קטן כּלל, אֶלָא נראֶה כּקטן. ולא עוֹד, אֶלָא שיֵש לָחוֹש, כּי הגיע כּבר לשנַת בּר־מצוָה, אַף־על־פּי שאינוֹ מניח עדיִין תּפילין. אֵין לוֹ. כּאשר נוֹדע להנוֹדדים, כּי מנדל זה בּר־מצוָה הוּא וּתפילין אֵין לוֹ, הרימוּ קוֹל־זוָעוֹת: לָמה אֵין מסַפּקים תּפילין לנַער? אַָמַר לָהם מנדל: “ולָמה אֵין מסַפּקים נַעליִם?”… אָמַר לוֹ אַחַד הנוֹדדים, והוּא בּעל עֵינַים חדוֹת: “אִי לךָ חָצוּף שכּמוֹתךָ! המעט ממךָ כּי דוֹאגים אנחנוּ לךָ וטוֹרחים בּשבילךָ, עוֹד תּעיז פּנים נגדנוּ?”… ולא נתקררה דעתּוֹ של אוֹתוֹ הנוֹדד בּעל העֵינַיִם החַדוֹת, עד שהתנדבוּ כּל הנוֹדדים וקנוּ זוּג תּפילין למנדל. אַנטוורפּן עיר יהוּדית היא: מוֹצא אַתּה בּה כּל מיני דברים שבּקדוּשה. גם בתּי־כנסיוֹת וּבתּי־מדרשוֹת אַתּה מוֹצא פּה. בּתּי־כנסיוֹת נהדרים! בּית־כּנסת אֶחָד יֶש פּה וטוּרקי הוּא. כּסבוּרים אַתּם שטוּרקים מתפּללים שם? לא! כּל המתפּללים שם יהוּדים הם, אנחנוּ בּני־יִשׂראֵל. ורק לשוֹנם לָשוֹן משוּנה היא, כּלָשוֹן טוּרקית ממש. אֵין אָנוּ מבינים בּה כּלוּם! אֶל בּית־הכּנסת הזה הוֹליכנוּ חברנוּ מנדל. שלָשתנוּ, אני וּמוֹטיל הגּדוֹל וּמנדל נעשׂינו חברים. כּל הימים אָנוּ מטיילים בּרחוֹבה של עיר. בּשאר הערים, בּברוֹדי וּבלבוֹב, בקראקוֹב וּבווינה, היתה אִמא יראָה לעזבני לנַפשי ולא נתנה אוֹתי לָלכת מעל פּניה. לא כן בּאַנטוורפּן. פּה, בּאַנטוורפּן, אֵינה יראה עוֹד. שם, היא אוֹמרת, ישבנוּ בּין אַשכּנַזים, וּפה, בּאַנטוורפּן, היא אוֹמרת, בתּוֹך עמנוּ אָנוּ יוֹשבים. הכּל מדבּרים פּה בּלשוֹננוּ, בּלָשוֹן יהוּדית, מתכּוונת היא בּזה להנוֹדדים. בּרוּכים יהיוּ הנוֹדדים! שלוים ושאנַנים אנחנו בּתוֹכם, ואֵין כּל פּחד לנגד עֵינינוּ. עֹוד מעט ותגדל השׁמחה במַחננוּ. אוֹרחים יבוֹאוּ אֵלינוּ: מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה וּמשפּחתוֹ וּשכנתּנוּ פּסי וחבוּרתה. מחַכּים אנחנוּ לָהם מיוֹם ליוֹם. אִם יִרצה השם, כּשיבוֹאוּ כּוּלָם, אָשוּב לסַפר לָכם, כּפעם בּפעם.

סיפּוּר שבעה עשׂר: החבוּרה    🔗

א

הלא ידעתּם, מי הם בּני החבוּרה? בּני החבוּרה הם: שכנתּנוּ פּסי, בּעלה מֹשה הכּוֹרךְ וּשמוֹנה ילדיהם. הילָדים הלָלוּ, כּפי שסיפּרתּי לָכם כּבר, כּוּלָם מכוּנים כּינוּיִים שוֹנים, כּל אֶחָד לפי טבעוֹ וּלפי מַעשׂיו. הקטן שבּכוּלָם בּן־גילי הוּא. שנוֹתיו כּשנוֹתי. וַשתּי שמוֹ. כּלוֹמַר, מתּחילה נקרא שמוֹ הרשל, אֶלָא מיוֹם שפּרחה לוֹ חַבּוּרה בּמצחוֹ עמדוּ אֶחָיו הגדוֹלים והוֹסיפוּ לוֹ שם־לוָי וַשתּי – וזה שמוֹ עד היוֹם הזה. וָשתּי חָביב עלי יוֹתר מכּוּלָם. מכבּד אני אוֹתוֹ בּשביל מידת הסַבלנוּת שבּוֹ. מַכּים אוֹתוֹ – ואֵינוֹ בּוֹכה. כּאשר יפליאוּ מַכּוֹתיו, כּן יִתאַפּק וכן יחריש. משוּל כּספוֹג, שסוֹפג אֶת הכּל. כּל רצוּעה עליו לא תּצלח וכל חץ לא יפגע בּוֹ. פּעם אַחַת קרע סידוּר חָדש מן הסידוּרים, הנתוּנים לאָביו לכריכה. עמד אָביו, הוּא מֹשה הכּוֹרךְ, והכּהוּ בּטבלה העשׂוּיה לגיזוּם נייר. נפל וַשתּי למשכּב וחָלה שני ימים רצוּפים. והיוּ חַייו תּלוּיִים בּשׂערה. וּראָיה לדבר: לחם־סוֹלת הגישוּ לוֹ לפייסוֹ, ולא אָכל. אמוֹ, היא שכנתּנוּ פּסי, כּבר קשרה עליו מספּד. אָביו התהלך נסער ונבוֹךְ. כּוּלָנוּ אָמַרנוּ נוֹאָש לחַייו. כּסבוּרים היִינוּ, כּי בּא קצוֹ. עבר וַשתּי וּבטל מן העוֹלָם! לבסוֹף נתגלתה טעוּתנוּ. בּיוֹם השלישי נרפּא וַשתּי מן המַכּוֹת, קם על רגליו – וַיֶחי. וּראָיה לדבר: לחם שאל לאכוֹל. האכילה חביבה על כּל בּני המשפּחה הזאת. כּוּלָם להוּטים אַחַר גרוֹנם. עֵדר הרעֵבים – כּךְ קוֹראת לָהם אִמם בּעצמה, היא שכנתּנוּ פּסי. שכנתּנוּּ פּסי אִשה נחמדה היא וּנעימה מאוֹד. ורק מסורבּלת היא בּבשׂר יוֹתר על המידה. פּימה משוּלשת לָה מתּחת לסַנטרה. כּבר ציירתּי אוֹתה פּעמים אחדוֹת על הנייר. פּעם אַחַת ראה וָשתּי אֶת הציוּר, עמד וחָטף אוֹתוֹ מידי והביאוֹ לפני אִמוֹ. צחקה פּסי. הגיע הדבר לאָזני אָחי אֵליהוּ. בּיקש לפרוֹע ממני על הפּרצוּפים הלָלוּ, כּדרכּוֹ תּמיד. עמדה פּסי לימיני ולא נתנה אוֹתוֹ לנגוֹע בּי לרעה. “הנח ליֶלד, היא אוֹמרת, לעשׁוֹת מַעשׂה ילדוּת”… בּרוּכה תּהיֶה פּסי בּעדי! אוֹהב אני אוֹתה. ורק אֶת נשיקוֹתיה אֵינני אוֹהב. כּשבּאה לאַנטוורפּן, נפלה על צוָארי לחבּקני וּלנַשקני, כּנַשק אם אֶת בּנה אהוּבה. אֶת כּוּלָנוּ נשקה מנשיקוֹת פּיה. וּביִחוּד הרבּתה לנַשק אֶת אִמא. אִמא, כּיון שראתה אֶת פּני שכנתּנוּ פּסי, לא קמה בּה עוֹד רוּחַ. געתה בּבכי כּל־כּךְ, עד כּי נדחַק אָחי אֵליהוּ בּין שתּיהן והתנַפּל על שכנתּנוּ פּסי בּטענה, כּי בגלָלָה מקפּחת אִמא את עֵיניה ואֵינה יכוֹלה לילךְ אֶל הרוֹפא. לילךְ אֶל הרוֹפא חַייב כּל אָדם שבּא לאַנטוורפּן. הכּל הוֹלכים פּה אֶל הרוֹפא. אָדם שפּגש אֶת חברוֹ, מיד שוֹאלוֹ: היִית כּבר אֵצל הרוֹפא? מה אָמַר לךָ הרוֹפא? ואפילוּ עֶזרה זוֹ, כשאַתּה נכנס אֶצלָה, מיד היא שוֹלחת אוֹתךָ אֶל הרוֹפא. כשבּאנוּ בּפעם הראשוֹנה אל העֶזרה, עמדה אִמא לפניה והתחילה לסַפּר לָה אֵת כּל המַעַשׂה כּהוָיתוֹ, מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ: מַעשׂה בּבעלה שהיה חַזן כל ימיו בּבית־הכּנסת של הקצבים. אחָזתּוֹ צינה ונפל למשכּב. עמדה וּמכרה אֵת כּל אשר היה אִתּה בּבית, כּדי להצילוֹ מרדת שחת. נפטר בּעלה מעוֹלָמוֹ והלךְ למנוּחוֹת. נשארה אַלמנה שוֹממה, היא וּשני ילָדיה עמה. השׂיאָה אֶת הגָדוֹל אִשה והכניסַתּוּ לבוֹר־שוּמן. נזל השוּמן והלךְ, והבּוֹר נשאַר ריק. עמדה וּמכרה אֶת יֶתר פּליטת חַיֶיה, אֵת הבּית, והרחיקה נדוֹד לאַמריקה. התגנַבנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל, ולַבוֹא לברוֹדי. נפלוּ שוֹדדים עלינוּ באִשוֹן־לילה להכּוֹתנוּ נפש. נַעשׂה לָנוּ נס וניצלנוּ מן הסַכּנה, ורק רכוּשנוּ המעט, הכּרים והכּסתוֹת, אָבד לָנוּ בּדרךְ. ועתּה אֵיךְ נבוֹא לאַמריקה, וכרים וּכסתוֹת אֵין לָנוּ?…

כּךְ טוֹענת אִמא לפני העֶזרה, והעֶזרה שוֹמַעת, והעלמה היוֹשבת אֶל השוּלחָן, היא העלמה מרת זייציק, כּוֹתבת אֵת כּל דברי אִמא בּספר. אִמא עדיִין לא גָמרה אֶת סיפּוּרה. עוֹד דברים בּפיה לסַפּר. והנה פּנה אֵליה אֶחָד מאַנשי העֶזרה ואָמַר לָה:

– וּבכן, נוֹסעים אַתּם לאַמריקה?

אָמַרנוּ לוֹ:

– מוּבן מאֵליו, לא ליהוּפּיץ אנחנוּ נוֹסעים, אֶלָא לאַמריקה.

אָמַר לנוּ אוֹתוֹ האִיש:

– אִם כּן, כּבר היִיתם אֵצל הרוֹפא?

אָמַרנוּ לוֹ:

– אֵיזה רוֹפא?

אָמַר לָנוּ אוֹתוֹ האִיש:

– הרי בּזה לפניכם אַדריסַת הרוֹפא. לכוּ אֵליו, ויִבדוֹק לָכם בּעֵינַיִם.

שמע אָחי אֵליהוּ מלת עֵינַיִם, מיד הציץ על אִמא וּפניו חָורוּ כּפני מת. לָמה נבהל כּל־כּךְ?…

ב

תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן: כּוּלָנוּ כּבר היִינוּ אֵצל הרוֹפא. כּוּלָנוּ חוּץ מאִמא. אִמא תּלךְ אֵלָיו אַחַר כךְ. אָחי אֵליהוּ חוֹשש לָה: בּעֵת האַחרוֹנה הרבּתה לבכּוֹת. הרוֹפא הציץ לתוֹךְ עֵינינוּ וכתב לָנוּ דבר על הנייר והניחוֹ בּמַעטפה חתוּמה. מתּחילה נבהלנוּ מאוֹד. כּסבוּרים היִינוּ, שרשם לָנוּ סַמי־רפוּאה לעֵינינוּ. עמדנוּ ושאַלנוּ אוֹתוֹ, מַה כּתב לָנוּ בּזה? רמז לָנוּ בּידוֹ על הדלת. ירדנוּ לסוֹף דעתּוֹ, כּי רוֹמז הוּא לָנוּ לָצאת. בּאנוּ אֶל העֶזרה וּכתיבתוֹ של הרוֹפא בּידנוּ. נטלה העלמה מרת זייציק אֶת המַעטפה החתוּמה וּפתחה אוֹתה, קראה אֶת הכּתוּב ואָמרה לָנוּ:

– בשׂוֹרה טוֹבה יֶש לי לבשׂרכם: הרוֹפא אוֹמר, כּי עֵיניכם בּריאוֹת הן.

תּנוּח דעתּה, שהניחה אֶת דעתּנוּ! אבל מַה נַעשׂה לאִמנוּ? זוֹ אֵינה חדלה לבכּוֹת. עוֹמדים אָנוּ וטוֹענים לפניה:

– לָמה תּחטאִי לנַפשךְ? וכי אֵינךְ חוֹששת כּלל, שמא חָלילה יִפסוֹל הרוֹפא אֶת עֵינַיִךְ?

– הלא על זאת אני בּוֹכיה!…

כּך עוֹנה אִמא, והיא שׂמה אִספּלָנית על עֵיניה. אִספּלָנית זוֹ נתן לָה אַחַד הנוֹדדים, חוֹבש מוּמחה. חוֹבש זה מכוֹער הוּא ביוֹתר. שיניו גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת. ורק הדוּר הוא בּלבוּשוֹ. יֶש לוֹ שעוֹן־נחוֹשת ושרשרת כּסף גדוֹלה, וגם טבּעת־זהב על אֶצבּעוֹ. שמוֹ אַף הוא שם לא־נאה: בּיבּר שמוֹ. בּיבּר זה בּא לאַנטוורפּן עם בּני־חבוּרתה של שכנתּנוּ פּסי. בּדרךְ התוַדע אליהם. כּוּלָם יחד התגנבוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל. מַה שאֵירע לָנוּ על הגבוּל לא אֵירע לָהם. ואַף־על־פּי־כן התענוּ גם הם וּפניהם, הם אוֹמרים, השחירוּ כּשוּלי קדירה. עשׂרה נסיונוֹת, הם אוֹמרים, נתנַסוּ בּדרךְ. רוֹגזוֹ של בּית־מרחץ, הם אוֹמרים, קפץ עליהם בּהאמבּוּרג. בּית־מרחץ זה מהוּ? מנהג נהגוּ בהאמבּוּרג, שכּל נוֹדד מן הנוֹדדים חייב להזיע תּחילה בּבית־המרחץ, כּדי שיִכּנס אַחַר־כּךְ לאַמריקה. מסַפּרים הם על העיר האמבּוּרג דברים נוֹראִים כּל־כּךְ, עד כּי תּסמרנה שׂערוֹת ראשינוּ לשמוֹע! סדוֹם עיר של צדיקים היא לעוּמַת האמבּוּרג! מוּטב, הם אוֹמרים, להיוֹת אסירים בּמדינתנוּ מלהיוֹת נוֹדדים בּהאמבּוּרג. לוּלא בּיבּר זה, שעמד לָהם בּכל צרוֹתיהם, היו אוֹבדים בּרעה. בּיבּר היה לָהם למגן וּלמחסה. בּיבּר הוּא עז־פּנים מטבעוֹ. מסַפּר הוּא לָנוּ, כּיצד נקם נקמתוֹ מן האַשכּנַזים וכיצד שלח בּהם אֶת חצי־לשוֹנוֹ. דבּר דיבּר אליהם דווקא בּלשוֹן רוּסית. אֶת הלָשוֹן הרוּסית, הוּא אוֹמר, יוֹדע הוּא על־בּוֹריה.. יש רגלים לדבר, כּי יוֹדע הוּא אֶת הלָשוֹן הרוּסית יוֹתר מפּיני. חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי כּל דבריו של בּיבּר יפים מאוֹד, ורק זוֹ צרה, שאֵין מקצת אמת בּהם. חברנוּ פּיני העלה טינה בּלבּוֹ על בּיבּר זה למן הרגע הראשוֹן. ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר חיבּר שיר לכבוֹדוֹ. כּךְ דרכּוֹ של פּיני. כּשהוּא מוֹצא עֶרוַת־דבר באָדם, מיד הוּא חוֹרז חרוּזים עליו. רצוֹנכם ואֶמסוֹר לָכם בּזה אֶת החרוּזים האֵלה:

מוֹדָעֵנוּ בִּיבֶּר

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ

גְּדוֹלִים רַק בְּדִּבֵּר,

רַק בְּפִיו וּשְׂפָתוֹ.

מְסַפֵּר מַעֲשֵׂה־כְּשָׁפִים

בַּפָּרָה הָאֲדֻמָּה,

כִּי מִלְּטָה עַל גַּג־רְעָפִים

בֵּיצּה לְפִי־תֻמָּה.

וְגֻזְמָה זוֹ יְתֵרָה

נִמְסֶרֶת כְּוַדָּאי.

חוֹשֵׁשְׁנִי, כִּי בִמְּהֵרָה

יָחֳזַק זֶה בַּדָּאִי.

ג

בּיבּר זה החוֹבש קיבּל על עצמו לרפּא אֶת עֵיני אִמא. אוֹמר הוּא, כּי אִם גם יבוֹאוּ עכשיו כּל רוֹפאֵי מזרח וּמַערב, לא ימצאוּ פּסוּל בּעֵינַיִם הלָלוּ. מוּמחה הוּא לעֵינַיִם. ראשית, משוּם שיוֹדע הוּא אֶת המלָאכה הזאת על־בּוֹריה. הלא חוֹבש הוּא, ואֵין בּין חוֹבש לדוֹקטוֹר אֶלָא שינוּי השם בּלבד. ושנית, משוּם שעבר בּמדינַת אַשכּנַז והתבּוֹנן שם אֶל דרכי הרוֹפאִים, המרפּאִים אֶת עֵיני הנוֹדדים. אוֹמר הוּא, כּי רוֹפאֵי אַשכּנַז בּעלי־מוֹפת הם. פּוֹקחים הם עֵיני עיורים. אָמַר לוֹ פּיני: “שמא להפךְ? אֶפשר שמעוורים הם עֵיני פּיקחים?”… כּעס עליו בּיבּר. נוֹחַ לכעוֹס הוא. עמד והביא על פּיני מַבּוּל של דברים. אוֹמר הוּא, כּי פּיני מתחַכּם הרבּה. חָכם הוּא יוֹתר על המידה. לא לחכמים כּמוֹהוּ אַמריקה. בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, שׂוֹנאִים אֶת הערוּמים ואֶת העקמנים. אַמריקה היא מדינה של אַנשי־אמת. בּאַמריקה אֵין נוֹהגים לדבּר בּלב וָלב. אַמריקה, הוּא אוֹמר, עוֹמדת על האמת, ועל השָלוֹם, ועל היוֹשר, ועל הצדק, ועל הענוָה, ועל הכּבוֹד, ועל התּמימוּת, ועל הצניעוּת, ועל האמוּנה, ועל החסד, ועל הרחמים. אָמַר לו פּיני: “ועל מה עוֹד?”… כּעס בּיבּר עוֹד יוֹתר. חבל, שהפסיקוּ אוֹתם בּאֶמצע שׂיחָתם. בּאוּ ואָמרוּ לָנוּ, כּי בּני־אָדם שוֹאלים לּנוּ בּחוּץ. מי וָמי השוֹאלים? יצאנוּ החוּצה, והנה אוֹרחים בּאוּ אֵלינוּ! מחוּתּנינוּ הם! יוֹנה האוֹפה וכל בּני־משפחתוֹ! עוֹד חבוּרה אַחַת נוֹספה על חבוּרת הנוֹדדים! ושוּב שׂשׂוֹן ושׂמחה: גיסתי בָרכה נוֹשקת לאָביה וּלאִמה. אָחי אֵליהוּ נוֹשק לחוֹתנוֹ וּלגיסיו. ואַחריו נגש גם פּיני לנַשק למחוּתּנינוּ. ואַחריו נגש גם בּיבּר, ואַף הוּא נוֹשק לכוּלָם. שאלוּ המחוּתּנים: “מי הוּא זֶה?” אָמַר לָהם: “בּיבּר אני!” נתן פּיני אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק. ואמא? אִמא עוֹשׂה אֶת שלָה: בּוֹכה היא! עֵיני אָחי אֵליהוּ רוֹאוֹת וכלוֹת. מַבּיט הוּא עליה וּמוֹרט אֶת קצה זקנוֹ. ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ אוֹמר לָה כּלוּם. הלא מחוּתּנינוּ הם, עצמנוּ וּבשׂרנוּ, וּמעירנוּ בּאוּ, – מי אֵיפוֹא יִתאַכזר עתּה אֵליה ולא יִתּן אוֹתה לבכּוֹת מעט?…

– כיצד התגנבתם לעבוֹר את הגבוּל ואֵיפה ניצלוּ אֶת כּליכם?

שאֵלה זוֹ שאַלנוּ אֶת מחוּתּנינוּ תּיכף לכניסתם אֵלינוּ. וּמחוּתּנינוּ עוֹמדים לסַפּר אֵת כּל הנסים והנפלאוֹת, שנַעשׂוּ לָהם בּדרךְ. ואוּלָם אני אֵין לבּי הוֹלךְ עתּה אַחרי סיפּוּריהם. פּרשתּי לקרן־זוית עם אחוֹתה הקטנה של גיסתי בּרכה. כּבר סיפּרתּי לָכם על־אוֹדוֹתיה. אַלטה שמה. שׂערוֹתיה עשׂוּיוֹת שתּי צמוֹת, הקשוּרוֹת זוֹ בּזוֹ כּעֵין כּעךְ מַעשׂה־מקלעת. בּודאי אַתּם זוֹכרים עדיִין, כּי בּיוֹם־חתוּנתו של אָחי אֵליהוּ שידכוּ אוֹתה לי ואָמרוּ עלינוּ, כּי חָתן וכלה אנחנוּ. אָז היתה בּת עֶשׂר שנים, ועכשיו היא בּת אַחַת עֶשׂרה. שנוֹתיה כּשנוֹת גוֹלדלה, היא גוֹלדלה, אשר נשארה פּה באַנטוורפּן בּגלל עֵיניה. מסַפּר אני לאַלטה על גוֹלדלה ועל עֵיניה הלקוּיוֹת, על חברי מוֹטיל הגָדוֹל ועל חברי מנדל, על העֶזרה ועל העלמה מרת זייציק הכּוֹתבת בּספר, ועל הרוֹפא הבּוֹדק בּעֵינַים. ועל העיר ווינה אני מסַפּר לָה, ועל האָליאַנץ, שהוּא שׂוֹנא־יִשׂראֵל, ועל קראקוֹב וּלבוֹב. ושוּב אני מספּר לָה, כּיצד התגנבנוּ לעבוֹר אֶת הגבוּל וכיצד נצלנוּ מן הסכּנה. לא היה דבר, אשר לא סיפּרתּי לאַלטה. ואַלטה יוֹשבת ושוֹמעת. אַַחַר־כּך מַתחילה גם היא לסַפּר לי. מסַפּרת היא לי אֵת כּל מוֹצאוֹת אוֹתם מיוֹם שיצאנוּ מעירנוּ. אָביה ביּקש זה־כבר לנסוֹע לאַמריקה, ורק אִמה עיכּבה אוֹתוֹ. ולא אִמה בּלבד, אֶלָא גם משפּחת אִמה. המשפּחה טענה, כּי בּאַמריקה חַייב אָדם לעבוֹד, ואִמה מפוּנקת בּיוֹתר ולא הסכּינה לכךְ בּבית־אָביה מנעוּריה. ולא עוֹד, אֶלָא שעטיפה היתה לאִמא, מין מַלבּוּש רחב, ששרווּלים אֵין לוֹ. אֶת העטיפה הזאת קנה לָה אָביה בּימים הטוֹבים ההם, כּשהיוּ שנים כּתיקוּנן. עכשיו, כּשירד אָביה מנכסיו והנוֹשים הציקוּ לוֹ, נמנוּ וגמרוּ, כּי יִמכּרוּ אֵת כּל אשר יֵש לָהם ויצאוּ לאַמריקה. כּשהגיעה שעתה של העטיפה להימכר, עמדה אִמה וּמסרה מוֹדעה, כּי אֶת העטיפה לא תּמכּוֹר בכל הוֹן! אָמַר לָה האָב: “עטיפה זוֹ לָמה לְךְ? הלא בּאַמריקה אֵין הנשים יוֹצאוֹת בּעטיפוֹת!” אָמרה לוֹ: מה עלה על דּעתךָ? כּלוּם אֶת העטיפה אֶמכּוֹר? כּמה שנים, היא אוֹמרת, התפּללתּי אֶל העטיפה הזאת, עד אשר שמע אלוֹהים אֶת תּפילָתי וזכיתי לעטיפה. ועכשיו, היא אוֹמרת, אַתּה בּא ואוֹמר, כּי אָקוּם ואֶמכּוֹר אֶת העטיפה!"… וכךְ היוּ מדיינים וּמתנַגחים כּל הימים וכל הלילוֹת בּגלל העטיפה, עד שנכנסוּ בּני המשפּחה, משפחת אִמה, בּעבי המַחלוֹקת, והמלחָמה התלקחה והלכה. והגיעוּ הדברים לידי כּךְ, שכּבר אָמרוּ להיפּרד אִיש מאִשתּוֹ, כּלוֹמַר, אָביה בּיקש לגָרש אֶת אִמה, והכּל בּשביל אוֹתה העטיפה. כּסבוּרים אַתּם, מי ניצח? אִמה! העטיפה לא נמכּרה! נטלוּ אֶת העטיפה וחבשוּה בּחבילה מיוּחדת וּקשרוּה בּחבלים ויצאוּ אִתּה לדרךְ. וּכשהגיעוּ עד הגבוּל, נעלמה העטיפה ואֵיננה…

כּךְ מסַפּרת לי אַלטה, ושוּב אֵיני רוֹצה לשמוֹע דבר. נכסוֹף נכסַפתּי לָדעת, אִם יֵש עדיִין עטיפה בּעוֹלָם. עכשיו ששמַעתּי, כּי העטיפה אֵיננה עוֹד – נחה דעתּי. נוֹטל אני אֶת אַלטה ויוֹצא עמה לטייל. מַראֶה אני אוֹתה אֶת חמדת העיר אנטוורפּן. אַנטוורפּן אֵינה מַפליאָה אֶת אַלטה כּלל. כּבר ראתה, היא אוֹמרת, ערים גדוֹלוֹת ממנה. אני מוֹליכה ומביאָה אֶל האַכסניוֹת, מקוֹם שם הנוֹדדים מתאַכסנים. אני מַכּירה לחברי. אַלטה אֵינה שׂמה לב לָהם. מתגָאָה היא עליהם. יהירה היא. אַַחַר־כּךְ אָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ בּחבוּרה אֶל בּית העֶזרה. שם אָנוּ פּוֹגשים אֶת שכנתּנו פּסי וּבני־חבוּרתה. גם אֶת גוֹלדלה אָנוּ רוֹאִים שם. גוֹלדלה רוֹצה להתוַדע אֶל אַלטה וּלהתקרב אֵליה. אַלטה מתרחקת ממנה. גוֹלדלה מַטה אוֹתי הצדה ושוֹאֶלת, בּמֶה תּתהדר עליה הילדה הזאת וּבמה יִחוסה גָדול, שאֵינה רוֹצה לדבּר עמה? עמַדתּי וסיפּרתי לָה, כי ביוֹם־חתוּנתוֹ של אָחי אֵליהוּ שידכוּ לי אֶת אַלטה ואָמרוּ עלינוּ, כּי חָתן וכלה אנחנוּ. שמעה גוֹלדלה והתאַדמה וּפניה בּערוּ כּאֵש. פּנתה ממני לצדדים ועמדה למחוֹת אֶת עֵיניה.

ד

מי מילל לָנוּ, כּי אָסוֹן יִתחוֹלל על ראשינוּ? נכנַסנוּ עם אִמא אֶל הרוֹפא, שיִבדוֹק בּעֵיניה. בּדק הרוֹפא בּעֵיניה ולא אָמַר כּלוּם. רק פּתקה כּתב לָה והניחָה בּמַעטפה. הלכנוּ להביא אֶת המעטפה אֶל העֶזרה. בּאנוּ אֶל העֶזרה ולא מצאנוּ שם אִיש. רק העלמה ישבה אֶל השוּלחָן, היא העלמה מרת זייציק, הכּוֹתבת אֵת כּל דברי הנוֹדדים בּספר. יצאה העלמה מרת זייציק לקראתי וצחקה. כּשהיא רוֹאָה אוֹתי, היא צוֹחקת תּמיד. צוֹחקת היא ומוֹסרת לי פרישׂת־שלוֹם מגוֹלדלה. פּתחה העלמה מרת זייציק אֶת המַעטפה, נתנה עֵיניה בּפּתקה – וחָדלה לצחוֹק וספקה אֶת כּפּיה. אָמרה לָה אִמא: “מַה כּתוּב שם?” אָמרה לָה העלמה: "אוֹיה חביבתי, בּשׂוֹרה לא־טוֹבה כּתוּבה שם. הרוֹפא אוֹמר, כּי לא תּוּכלי לנסוֹע לאַמריקה״. גיסתי בּרכה, כּפי שידוּע לָכֶם, נוֹחָה להתעלף. נפלה לַאָרץ והתעלפה. פּני אָחי אֵליהוּ חָורוּ כּשׂיד. אִמא נשארה בּמקוֹמה, עוֹמדת כּנציב אֶבן. גם לבכּוֹת לא יכלה עוֹד. מיהרה העלמה מרת זייציק ויצאה להביא מַים. עמדה להשיב אֶת רוּחה של בּרכה, ניחמה אֶת אָחי אֵליהוּ, שידלה אֶת אִמא בדברים טוֹבים ואָמרה לָנוּ, כּי נבוֹא מחר. בּדרךְ מוֹכיח אָחי אֵליהוּ אֶת אִמא על אשר בּכתה כּל העֵת ולא נתנה פּוּגָה לעֵיניה. כּמה פּעמים, הוּא אוֹמר, התרה בּה, שלא תּבכּה!… אִמא רוֹצה לענוֹת אוֹתוֹ, אֶלָא שאֵין דברים בּפיה. נוֹשׂאת היא אֶת עֵיניה למרוֹם וּמַפּילה תּחינתה לפני אלוֹהים: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! עשׂה־נא חסד עם בּנַי וקח אֶת נַפשי ממני!”… חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי כּל האַסוֹן הזה בּא לָנוּ מידי אוֹתוֹ החוֹבש השקרן, מידי בּיבּר. כּל היוֹם וכל הלילה אֵיננוּ פּוֹסקים מדיין וּמקנתּר זה אֶת זה בּדברים. עד שהגיע יוֹם מחר. למחר הלכנוּ שוּב אֶל העֶזרה. השׂיאָה לָנוּ העֶזרה עֵצה, כּי נסע דרךְ לוֹנדוֹן. אוּלי תּרחמנוּ לוֹנדוֹן ותתּן אֶת אִמא לנסוֹע לאַמריקה בּעֵיניה הדוֹמעוֹת. ואִם לא תּתּננוּ לנסוֹע לאַמריקה, נסע לקאנאדה. היכן היא קאנאדה זוֹ – אֵין אָנוּ יוֹדעים. אוֹמרים, כּי רחוֹקה היא גם מאַמריקה. אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני מצאוּ כּאן מקוֹם להתגדר בּוֹ. אָחי אֵליהוּ שאל אֶת פּיני: “פּיני! הגידה לי, אַיֵה מקוֹם קאנאדה כּי אֵדע? הלא אִיש הגיאוֹגראפיה אָתּה!” אָמַר לוֹ פּיני, כּי קאנאדה מקוֹמה בּקאנאדה. כּלוֹמַר, לא בּקאנאדה, אֶלָא באַמריקה גוּפה. כּלוֹמַר, קאנאדה היא בּכלל אַמריקה, ואף־על־פּי־כן אֵינה אַמריקה. אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: “אֵיךְ אֶפשר הדבר?” אָמַר לוֹ פּיני: “הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת!”… בּין כּה וָכה אָנוּ צריכים לָלכת אֶל האניה ללווֹת אֶת ידידינוּ המַפליגים בּים: אֶת שכנתּנוּ פּסי, אֶת בּעלה מֹשה הכּוֹרךְ ואֶת בּני־חבוּרתם. הוֹי־הוֹי, מה רבּה התּכוּנה מסביב לאניה! שם יהוּדים נדחָקים בּהמוֹן, אנשים נשים וטף. שם חבילוֹת וּצרוֹרוֹת, שׂקים וּמזוָדוֹת, כּרים וּכסתוֹת – עד אֶפס מקוֹם. הלָלוּ רצים והלָלוּ צוֹוחים. הלָלוּ בּוֹכים והללו מזיעים. הלָלוּ מתפּרצים והלָלוּ מקללים. וּפתאוֹם קוֹל משוּנה נשמע בּרמה, קוֹל נהימה של חַית־פּרא: הוּ־אוּ־אוּ־אוּ־אוּ־אוּ!… הקוֹל קוֹל ארוּבּת האניה, המַכריז ומוֹדיע לנוֹסעים, כּי ימַהרוּ להיפּרד מקרוֹביהם, שבּאוּ ללווֹתם. מיד היתה מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה וחרדת־אלוֹהים. נשמע קוֹל בּכי וּנשיקוֹת. הכּל נפרדים זה מזה. גם אָנוּ נפרדים מידידינוּ. הכּל נוֹשקים זה לָזה. גם אָנוּ נוֹשקים זה לָזה. אִמא נוֹשקת לשכנתּנוּ פּסי. שכנתּנוּ פּסי מנַחמת אֶת אִמא וּמדבּרת על לבּה. מבקשת היא ממנה, כּי לא תּצטעֵר ולא תּדאג. עוֹד יבוֹא יוֹם ותראֶינה אִשה פּני רעוּתה באַמריקה, אִם יִרצה השם. אִמא מניעה בּידה וּבוֹלעת אֶת הדמעוֹת, בּעוֹדן בּגרוֹנה. בּימים האַחרוֹנים הוֹלךְ בּכיה וּפוֹחת. מין רפוּאָה שתתה, שהיא יפה לעצירת דמעוֹת… כּל הקהל כּבר עלה על האניה. אנחנו עוֹמדים מבּחוּץ. הוֹי, כּמה מקנאִים אָנוּ בּהם! הוֹי, כּמה מקנא אני בּוַשתּי! לשעבר קינא הוּא בּי. עכשיו אני מקנא בּוֹ!… וַשתּי עוֹמד על־גבּי האניה בכוֹבעוֹ הקרוּע, ידיו מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, והוּא שוֹלח לָשוֹן לעוּמתי. מתכּוון הוּא להרעימני, כּי הוּא נוֹסע, ולא אָני! היטב חָרה לי. ואוּלָם מַבליג אני על צערי ושוֹלח אֵלָיו מרחוֹק אֶצבּע משוּלשת: “הא לךָ!”… מתכּוון אני בּזה להשמיעוֹ: “וַשתּי! הנה תּראה, כּי אָבוֹא לאַמריקה בּמהרה בּימינוּ, ועֵיניךָ תּמַקנה בּחוֹריהן!”…

בּבקשה מכּם, אַל תּתעצבוּ ואַל יִפּוֹל רוּחכם – גם אני אהיֶה בּאַמריקה בּמהרה בּימינוּ בּקרוֹב!

סיפּוּר שמוֹנה עשׂר: נתפּרדה החבוּרה    🔗

א

חבוּרת הנוֹדדים פּוֹחתת והוֹלכת מיוֹם ליוֹם, והעיר אַנטוורפּן שוֹממה. בּיוֹם השבּת יֵצאוּ בּאניה נוֹדדים הרבּה לאֵין מספּר, כּוּלָם נוֹסעים לאַמריקה. גם חברי מוֹטיל נוֹסע אִתּם, הוּא מוֹטיל הגָדוֹל, אשר הטעימַני אֶחָד מששים בּגן־עֵדן ולימדני מעשׂה־אוֹב וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ. אֵינני יוֹדע, מה ראה אָחי אֵליהוּ בּמוֹטיל זה, שהוּא שׂוֹנאוֹ כּל־כּךְ? אֵין זאת כּי־אִם יד גיסתי בּרכה היתה בּאֶמצע. דרכּה של גיסתי בּרכה להטוֹת אוֹזן מאַחרי הדלת ולהציץ מן הסדקים על מַעשׂי בְּני־אָדם, דיבּוּרם וּצחוֹקם. תּוֹהה היא על צחוֹקנוּ, שאָנוּ צוֹחקים בּחבוּרה, ומתאַמצת לחקוֹר אֶת סיבּתוֹ וּלהגיע עד תּכליתוֹ: צחוֹק זה לָמה הוּא בּא?… מַה לָה ולָנוּ? אֶפשר שצוֹחקים אנחנוּ על חברנוּ פּיני, שהוא תּוֹחב ידוֹ לתוֹךְ כּיסוֹ בּדרךְ־הילוּכוּ, נחפּז וּמַעלה משם מלוֹא קוּמצוֹ דוּבשנים וסוּכּריוֹת וּשאָר מיני מתיקה ואוֹכלָם בּיחד? אוֹ אוּלי לביבּר כּוונתנוּ, לאותוֹ בּיבּר החוֹבש, המַקהיל קהילוֹת בּין הנוֹדדים, עוֹמד ודוֹרש לפניהם, מסַפּר לָהם מעשׂי תּקפּוֹ וּגבוּרתוֹ, מגבּב שקרים על־גבּי שקרים, עד כּי כּל השוֹמע אוֹתוֹ יִצחַק בּכל פּה?

אמת, בּפּעם הזאת צדקה בּרכה. עשׂינוּ לצחוֹק אֶת אִמה, זוֹ ריבלה האֹופה, אוֹתה ואֶת העטיפה שלה. כּל הימים מדבּרת היא בעטיפה שלה, שגָנבוּ ממנה ליד הגבוּל, אֵין פּיה פּוֹסק מדיבּוּר! והגיע הדבר לידי כּךְ, שגם אִמא לא יכלה להתאַפּק עוֹד ואָמרה לָה: “אִי, מחוּתּנת! אִילוּ אָמרתּי אני לעוֹרר קינה על כּרי וכסתוֹתי, אשר לָקחוּ ממני ליד הגבוּל, כּמוֹ שאַתּ מקוֹננת על עטיפתךְ, לא היִיתי מַספּקת!” אָמרה לָה ריבלה האוֹפה בּקוֹלָה הגברי: “הקישה עטיפתי לכריה! להבדיל בּאֶלף הבדלוֹת!” אָמרה לָה אִמא: “וכי כּרי גנוּבים הם אִתּי?” אָמרה לה ריבלה האוֹפה: “אִם גנוּבים ואִם לא גנוּבים – אֵיני יוֹדעת. לא עמַדתּי למראשוֹתיהם”. אָמרה לָה אִמא: תּמהה אני עליִךְ, מחוּתּנת, לָשוֹן זוֹ מַה פּירוּשה?" אָמרה לָה ריבּלה האוֹפה: “כּשם שמברכים, כּךְ נַענים”. אָמרה לָה אִמא: “מחוּתּנת! בּמה פּגעתּי בּכבוֹדךְ?” אָמרה לָה ריבלה האוֹפה: “כּלוּם אָמַרתּי לָךְ שפּגעתּ בּכבוֹדי?” אָמרה לָה אִמא: “אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה אָמַרתּ: להבדיל בּאֶלף הבדלוֹת?” אָמרה לָה ריבלה האוֹפה: “להוֹדיעֵךְ, שלא הרי עטיפתי כּהרי כּריִךְ!” אָמרה לָה אִמא: “וכי כּרי גנוּבים הם אִתּי?” אָמרה לָה ריבלה האוֹפה: “אִם גנוּבים ואִם לא גנוּבים – אֵיני יוֹדעת, לא עמַדתּי למראשוֹתיהם”…

וכךְ הן חוֹזרוֹת חלילה.

ב

ממילא מוּבן, כּי באוֹתוֹ יוֹם, בֵּין השמשוֹת, ישבנוּ שנינוּ – אני, מוֹטיל הקטן, וחברי, מוֹטיל הגָדוֹל, – לחקוֹת אֶת דברי שתּי הנשים לשם בדיחוּת הדעת. המַתחיל בּדבר היה חברי, מוֹטיל הגָדוֹל.

– היודע אַתּה? – אָמַר אֵלי. – הבה נתחפשׂ ונהיֶה לנשים. אני אהיֶה ריבלה האוֹפה, ואַתּה תּהיֶה במקוֹם אמךָ. אני אדבּר בּקוֹל גס, כּקוֹלה של ריבלה האוֹפה, ואַתּה תּדבּר בקוֹל־בּוֹכים, כּקוֹל אמךָ. ורק זכוֹר ואַל תּשכּח אֵת כּל הדברים, אשר דּיבּרוּ הנשים בּיניהן!

כּךְ אוֹמר לי חברי, מוֹטיל הגָדוֹל, ואָנוּ עוֹמדים שנינוּ וּמתחַפּשׂים. אני מתעטף בסוּדרה של אִמא, והוּא חוֹבש פּאָה נכרית לראשוֹ. כּנסנוּ אֵת כּל בּני החבוּרה: אֶת מנדל בּר־המצוָה, אֶת אַלטה בּת מחוּתּננוּ, אֶת גוֹלדלה לקוּית־העֵינַים, ועוֹד ילָדים וילָדוֹת מבּני הנוֹדדים, וקרבנוּ אֶל המלאכה.

מוֹטיל הקטן (בּקוֹל־בּוֹכים): אִי מחוּתּנת! אִילוּ אָמרתּי אני לעוֹרר קינה על כּרי וכסתוֹתי, אשר לָקחוּ ממני ליד הגבוּל, כּמוֹ שאַתּ מקוֹננת על עטיפתךְ, לא היִיתי מַספּקת!

מוֹטיל הגָדוֹל (בּקוֹל גס): הקישה עטיפתי לכריה! להבדיל בּאֶלף הבדלוֹת!

מוֹטיל הקטן: וכי כּרי גנוּבים הם אִתּי?

מוֹטיל הגָדוֹל: אִם גנוּבים ואִם לא גנוּבים – אֵיני יוֹדעת. לא עמַדתּי למראשוֹתיהם.

מוֹטיל הקטן: תּמהה אני עליִךְ, מחוּתּנת, לָשוֹן זוֹ מַה פּירוּשה?

מוֹטיל הגָדול: כּשם שמברכים, כּךְ נַענים.

מוֹטיל הקטן: מחוּתּנת! בּמה פּגעתּי בּכבודךְ?

מוֹטיל הגָדוֹל: כּלוּם אָמרתּי לָךְ שפּגעתּ בּכבודי?

מוֹטיל הקטן: אִם כּן אֵיפוא, לָמה אָמרתּ: להבדיל בּאֶלף הבדלוֹת?

מוֹטיל הגָדוֹל: להוֹדיעֵךְ, שלא הרי עטיפתי כּהרי כּריִךְ!

מוֹטיל הקטן: וכי כּרי גנוּבים הם אִתּי?

מוֹטיל הגָדול: אִם גנוּבים ואִם לא גנוּבים – אֵיני יוֹדעת. לא עמַדתּי למרא…

ג

עוד המלה למראשוֹתיהם על לשוֹנוֹ, והנה נפתּחה הדלת ואוֹרחים נראוּ בּפתח הבּית: גיסתי בּרכה ואִמה ריבלה האוֹפה, אָביה יוֹנה האוֹפה וּבניו, אִמא ואָחי אֵליהוּ, חברנוּ פּיני ואִשתּו טייבּיל, בּיבּר החוֹבש בּעל השינַיִם השחוֹרוֹת ועוֹד יהוּדים מן הנוֹדדים, עם נשיהם וּבניהם, – חבוּרה רבּה! קוֹדם כּל עמדה גיסתי בּרכה להבאִישני בּעֵיני הנאספים, כּי מחַקה אני אֶת כּּל העוֹלָם. בּיקשה גיסתי בּרכה, כּי כל העוֹלָם יעשׂה בּי נקמה. ואוּלָם כּל העוֹלָם לא עשׂה לי כּלוּם. ניקם ממני רק אִיש אֶחָד, הוּא אָחי אֵליהוּ. שקוּל הוּא כּנגד כּל העוֹלָם. יד רזה חננוֹ אלוֹהים, ולַה חָמש אֶצבּעוֹת צנוּמוֹת. יד זוֹ שנשתּלחה בּלחיךָ בּיוֹם, מוּבטח לךָ, שתּזכּרנה גם בּלילה!

– צריך להפריד בּין שני הדבקים האֶלה! – כּךְ גוֹזרת גיסתי בּרכה עלי ועל חברי מוֹטיל הגָדוֹל. ואָחי אֵליהוּ מַזהירני בּכל חוֹמר הדין, כּי אִם יִראֶה אֶת שנינוּ יחד, יעשׂני גל של עצמוֹת! נכסַפתּי לראוֹת בּעיני, כּיצד יעשׂני גל של עצמוֹת? שכח אָחי אֵליהוּ כּי יֶש לי אֵם בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוךְ־הוּא. את שתּי עֵיניה הדוֹמעוֹת תּתּן אִמי לנַקר – ולעשׂוֹתני גל של עצמוֹת לא תּתּן עד עוֹלָם!

ד

ואל עֵיניה של אִמא כּלתה הרעה. גזירה היא מלפני הרוֹפאים, ואֵין להשיב. אָמרוּ לָנוּ, כּי גם אִם נתּן להם מלוֹא בּיתם כּסף וזהב, לא יניחוּ לָה להיכּנס לאניה. צריכים אָנוּ לברוֹח מאַנטוורפּן. רוֹפאֵי אַנטוורפּן כּוּלָם רשעים. בּוֹדקים הם בּעֵינַיִם וּמבקשים טראחוֹמה. אֵין אלוֹהים בּלבּם! נמנינוּ וגָמַרנוּ, כּי נסע לאַמריקה בּדרךְ אַחרת. אֵיזוֹהי הדרךְ – אֵין אָנוּ יודעים עדיִין. הרבּה דרכים פּתוּחוֹת לפנינוּ. וּבלבד שיספּיק לָנוּ כּספּנוּ להוֹצאוֹת הנסיעה. יֵש רגלים לדבר, כּי כּבר כּלתה פּרוּטה מכּיסוֹ של אָחי אֵליהוּ. אֵת כּל כּספּנוּ המעט אשר קיבּלנוּ בּמחיר בּיתנוּ, בּיזבּזנוּ לרוֹפאִים וּרפוּאוֹת – והכּל בּשל עֵיני אִמא. פּעם אַחַת שמַעתּי מאחוֹרי הפּרגוֹד אֶת אָחי אֵליהוּ מדבּר אֶל חברנוּ פּיני: “לוּא יהי סיפּק בּידנוּ להגיע, לכל הפּחוֹת, עד לוֹנדוֹן!”… צר לי מאוֹד. לא ללונדוֹן אני מתאַוה, אֶלָא לאַמריקה. שכנתּנוּ פּסי וכל בּני־חבוּרתה כּבר בּאוּ לאַמריקה. מתענים הם שם ועוֹשׂים חַיִים. וַשתּי, הוּא הרשל בּעל החַבּוּרה, מטייל שם להנאָתוֹ בּראש כּל חוּצוֹת וּמפצע אגוֹזים. מחוּתּנינוּ – יוֹנה האוֹפה וּבניו, ריבלה אִשתּוֹ וכלָתי אַלטה – אַף הם קצרה רוּחָם בּלעדינוּ. הוֹי מַה גָדוֹל היה הרעש באַנטוורפּן כּל אוֹתוֹ היוֹם! אֶת אִמא לא נָתַנוּ ללכת אֶל האניה, שלא תּבכּה בּשעת הפּרידה ולא תּביא כּלָיה על שאֵרית עֵיניה. ואוּלָם מה הוֹעלנוּ בּתקנתנוּ? ישבה וּבכתה בּבּית. טוֹעֶנת היא, כּי גוֹזלים אנחנוּ ממנה אֶת נחָמתה האַחרונה: אֵין אָנוּ מַניחים לָה לבכּוֹת על צרותיה וּלהקל מעל לבּה אֶת נטל יגוֹנה… אבל מי יטה אוֹזן לדבריה וּמי יִשמע לָה?

ה

הידעתּם מי שׁמח על נסיעתם של מחוּתּנינוּ? גולדלה. היא גוֹלדלה לקוּית־העֵינַיִם, אשר אָביה ואִמה הלכוּ לאַמריקה זה כּשנה ואוֹתה עזבוּ פּה לבדה. שמעה גולדלה, כּי מחוּתּנינוּ נוֹסעים מכּאן – וחָיתה רוּחָה. כּל־כּךְ למה? מפּני שׁנאָתה לאַלטה, לזוֹ שנוֹעדה להיוֹת כּלָתי. שׂוֹנאת היא אוֹתה על גאוָתה ורוּם־עֵיניה. בּני־אָדם אֵלוּ, המתגָאִים וּמתהדרים על־פּני חַבריהם, תּוֹעֵבה הם לגוֹלדלה.

– כּלכּל לא אוּכל אֶת כּלָתךָ בּעלת הקווּצוֹת האדוּמוֹת! גאַותנית היא!

כּךְ אָמרה לי גוֹלדלה פּעם אַחַת, וּפניה בּערוּ כּאֵש התּנוּר.

– מנָין לָה לאַלטה קווּצוֹת אדוּמוֹת? והלא שׂערוֹתיה שחוֹרוֹת הן!

כּךְ אָמַרתּי לגוֹלדלה. כּעסה עלי גוֹלדלה והתחילה בּוֹכה:

– אדוּמוֹת! אדוּמוֹת! אדוּמוֹת!…

אַל תּרצה אֶת גוֹלדלה בּשעת כּעסה. תּכעס ותבכּה עד אשר יִרווָח לָה. וכאשר יִרוָח לה, יפוּג כּעסה מאֵליו והיה כּלא היה. ואָז טוֹבה היא וּנעימה מאוֹד. לי טוֹבה היא כּאָחוֹת. מסַפּרת היא לי אֵת כּל התּלאוֹת, המוֹצאוֹת אוֹתה בּחַיֶיה: כּי עוֹבדת היא עבוֹדת־פּרךְ בּפוּנדקה, מכבּדת אֶת הבּית בּכל יוֹם, מגדלת אֶת העוֹפוֹת ואוֹמנת אֶת התּינוֹקוֹת (בּעלת־הבּית, אשר אֶצלָה היא מתאַכסנת, היתה חשׂוּכת־בּנים ימים רבּים; עתּה בּירךְ אוֹתה אלוֹהים ונתן לָה תּאוֹמים בּבת אֶחָת). ושוּב היא מסַפּרת לי, כּי הוֹלכת היא בּכל יוֹם אל הרוֹפא לרפּא אֶת עֵיניה, וכי הרוֹפא מוֹרח אֶת עֵיניה בּאוֹתה האֶבן הירוּקה, שבּה הוּא מוֹרח אֶת עֵיני שאָר החוֹלים.

– הוֹי, אִילוּ השׂיגה ידי לקנוֹת אֶבן ירוּקה לעצמי, אֶפשר שהיִיתי זוֹכה לראוֹת עוֹד בּעֵינַי אֶת אַבּא ואֶת אִמא שלי…

כּךְ אוֹמרת לי גוֹלדלה, ועֵיניה הרכּוֹת זוֹלגוֹת דמעוֹת. צר לי עליה מאוֹד. לבּי לבּי לָה. לא אוּכל לשמוֹע אֶת קוֹלה, בּדבּרה על אַבּא ועל אִמא. לא אוּכל לראוֹת בּדמעוֹתיה, כּשהיא בּוֹכה. אוֹמר אני לָה:

– התדעי, גוֹלדלה? הנה אֶסַע לאַמריקה ואֶעשׂה שם חַיִים, אָז אֶשלח לָךְ אֶבן ירוּקה לעֵינַיךְ.

– האמת תדּבּר? אֵינךָ משטה בּי? הישבעה לי בּאמוּנתךָ!

כּךְ אוֹמרת לי גוֹלדלה. ואני נשבּע לָה בּאמוּנתי, כּי לא אֶשכּח אוֹתה באַמריקה. כּשיִהיֶה אלוֹהים בּעֶזרי ויביאֵני למחוֹז־חפצי, מיד אֶשלח לָה אֶבן ירוּקה לעֵיניה.

ו

עתּה יוֹדע אני אֶל־נכוֹן, כּי בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר אָנוּ נוֹסעים ללוֹנדוֹן. מכינים אנחנוּ אֶת עצמנוּ לדרךְ. אִמא, גיסתי בּרכה וטייבּיל, אִשתּוֹ של פּיני, חוֹזרוֹת על כּל האַכסַניוֹת להיפּרד מחבוּרת הנוֹדדים. נפרדוֹת הן מן הנשים וּמשׂיחוֹת לפניהן צרתן. מדברי הנוֹדדים נראֶה, כּי גוֹרלנוּ יפה מגוֹרלם. בּני־מלכים אנחנוּ בּפניהם. בּין הנוֹדדים הלָלוּ אַתּה מוֹצא בּני־אָדם המקנאים בּנוּ. אוֹמרים הם, כּי צרוֹתיהם גדוֹלוֹת משלָנוּ. אִם נבוֹא לסַפּר אֵת כּל תּלאוֹתיהם, אֵין אָנוּ מַספּּיקים. הנוֹדדים הלָלוּ כּוּלָם היוּ בּעלי־בּתים חשוּבים בּמקוֹמוֹת מוֹלדתּם. כּוּלָם התענגוּ בּשּעתם על כּל טוּב. כּוּלָם היוּ מַכניסי־אוֹרחים וגוֹמלי־חסדים. הלוַאי יהי חלקם בּזה, שבּיזבּזוּ לצדקה בּימי־הטוֹבה. כּוֹלָם היוּ מיוּחסים והתחַתּנוּ בּגדוֹלי היחשׂ. ועכשיו הם עניִים ואֶביוֹנים וכוּלָם מַחזירים על הפּתחים. בּריוֹת משוּנוֹת! בּעֵת האחרוֹנה היוּ לי סיפּוּריהם לזרא. קצה נַפשי בּהם. מתּחילה, כּששמַעתּי בּני־אָדם מסַפּרים על הפּרעוֹת, היִיתי משׂים אָזני כּאפרכּסת. עכשיו, כּשאני שוֹמע אֶת המלה פּרעוֹת, אני נחפּז לברוֹח. אוֹהב אני לשמוֹע סיפּוּרים עליזים, המבדחים דעתּו של אָדם. ואוּלָם אֵין אִיש פּה עמנוּ, אשר יבדח אֶת דעתּנוּ. היה אָדם אֶחָד שׂמח וטוֹב־לב, הוּא בּיבּר החוֹבש, שאָמנם הוֹחזק שקרן, – ונסע גם הוּא לאַמריקה.

– מַפריח הוּא שם שקרים על ימין ועל שׂמאֹל! – כּךְ אוֹמר חברנוּ פּיני.

– יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּח, כּי באַמריקה לא יִתּנוהוּ להאריךְ בּשקריו. באַמריקה שׁוֹנאִים אֶת השקרנים. אַנשי אַמריקה מַרחיקים מן השקרן כּמן המשוּמד!

כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ, וגיסתי בּרכה שוֹאֶלת אוֹתוֹ מיד: “זוֹ מנַיִן לךָ?” פּרצה מחלוֹקת בּינינוּ. אני וחברנוּ פּיני מַחזיקים אַחרי אָחי אֵליהוּ, וטייבּיל מסַייעת אֶת בּרכה. מדיינים אָנוּ וּמתנַצחים זה עם זה.

הגברים: אַמרקה היא אֶרץ שכּוּלה אמת!

הנשים: אַמריקה היא מדינה שכּוּלָה שקר!

הגברים: אַמריקה עוֹמדת על האמת, ועל היוֹשר, ועל הרחמים!

הנשים: על הגנבה, ועל הגזילה, ועל החָמס!…

בּאה אִמא והכריעה בּינינוּ. אָמרה לָנוּ:

– ילָדים! לָמה תּרגזוּ ולָמה תּריבוּ כּוּלכם על אַמריקה, ואָנוּ יוֹשבים עדיִין בּאַנטוורפּן?

אָכן צדקה אִמא. לפי שעה אָנוּ יוֹשבים עדיִין באַנטוורפּן. אבל לא לאוֹרךְ־ימים נשב פּה. עוֹד מעט ונסע ללוֹנדוֹן. הכּל נוֹסעים מכּאן. הנוֹדדים פּוֹחתים והוֹלכים. נתפּרדה החבוּרה ונפוֹצה לאַרבע רוּחוֹת העוֹלָם.

הוֹי על אַנטוורפּן! שוֹממה תּהיֶה מאֵין יוֹשב.

סיפּוּר תּשעה עשׂר: שלוֹם לך, אַנטוורפּן!    🔗

א

צר לי לעזוֹב אֶת אַנטוורפּן. קשה פּרידתה עלי מאוֹד. העיר הזאת נתחַבּבה עלי יוֹתר משאָר הערים שקדמו לָה. ולא העיר בּלבד, אֶלָא אנשיה היוֹשבים בּקרבּה. ולא אַנשי אַנטוורפּן כּוּלם, אֶלָא חבוּרת הנוֹדדים שנזדמנה לָנוּ שם. ולא הנוֹדדים עצמם, אלא בּני הנוֹדדים, חברי וחברוֹתי, אשר דבקה נַפשי בּהם. רבּים מהם נסעוּ זה־כבר. וַשתּי, אַלטה, מוֹטיל הגָדוֹל – הלָלוּ כּבר בּאוּ לאַמריקה. עמלים הם שם ועוֹשׂים חַיִים. נשארוּ פּה רק מנדל הסייח (שם־לוָי זה הוֹסיפה לוֹ בּרכה) וגוֹלדלה לקוּית־העֵינַיִם. זוּלָתם אֵין אִיש בּאַנטוורפּן. מַה תעשׂה העֶזרה בּימים הבּאים? אֶת מי תּעזוֹר פּה? צר לי על אַנטוורפּן מאוֹד. גדוֹלים יהיוּ געגוּעי עליה. עיר טוֹבה ונחמדה היא. וגם אנשיה אנשים טוֹבים ונחמדים. כּוּלָם עוֹסקים פּה בּאבנים טוֹבוֹת ויהלוּמים. כּוּלָם מוּמחים למלָאכה אַחַת – למלאכת חוֹצבי אבנים ולוֹטשיהן. פּגשתּ אָדם בּרחוֹבה של עיר, מוּבטח לךָ, כּי חוֹצב ולוֹטש אבנים הוּא. רבּים מנַערי הנוֹדדים נשארו פּה והיוּ ללוֹטשי אבנים. אִילמלא נכסַפנוּ לאַמריקה כּל־כּךְ, היוּ מוסרים גם אוֹתי לאַחַד הלוֹטשים, שילמדני אוּמנוּתוֹ. המלָכה הזאת מצאה חן בעֵיני אָחי אֵליהוּ. וגם דעתּוֹ של חברנו פּיני כּךְ. אִילוּ נזדמנוּ לכאן בנַערוּתם, היו לוֹמדים גם הם אֶת ידיהם ללטוֹש אבנים. לא כן גיסתי בּרכה. זוֹ מַלעיגה עליהם. אוֹמרת היא: האבנים הטוֹבוֹת אֵינן ענין לגברים, אֶלָא לנשים. הנשים מתקשטוֹת בּהן. ואַף טייבּיל, אִשתּוֹ של פּיני, אוֹמרת כּךְ. גם היא מתאַוָה לאַבני־חן. שתּיהן הוֹלכוֹת בּכל יוֹם להבּיט בּחַלוֹנוֹת ולָזוּן עֵיניהן בּאבנים הטוֹבוֹת והיהלוּמים, המתגוֹללים שם לאֵין מספּר. ראשן סוֹבב־הוֹלךְ למַראֵיהם. נַפשן תּכלה ותצא אַחריהם. חברנוּ פּיני לוֹעֵג לָהן. אוֹמר הוּא, כּי כּל האבנים הטוֹבוֹת הלָלוּ כּקליפּת השוּם הן בעֵיניו. כּל המתאַוה לָהן נקרא שוֹטה וחסר־דעה. ולא עוֹד, אֶלָא שגם שיר חיבּר פּיני לכבוֹד אבניה הטוֹבוֹת של אַנטוורפּן. שיר גָדוֹל בּחרוּזים. זוֹכר אני רק מקצתוֹ:

הַיְדַעְתֶּם אֶת־חֶמְדַּת אַנְטְוֶרְפֶּן הָעִיר?

הָבָה אֲסַפֵּר שְׁבָחֶיהָ בַּשִׁיר:

לְעָשְׁרָהּ אֵין חֵקֶר, לִזְהָבָהּ אֵין גְּבוּל,

וּפְנִינִים בָּהּ רַבּוּ, כָּעוֹפוֹת בַּלּוּל.

אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת

הֶפְקֵר הֵן בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת,

כְּדֹמֶן הַשָּׁדֶה, כְּחַרְשֵׁי אֲדָמָה

מָשְׁלָכוֹת הֵן שָׁמָּה.

וְרַק חֶרְפָּה הִיא מִלְּגַלּוֹת,

כִּי בְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מַעֲלוֹת,

יֶשְׁנָם גַּם חֶסְרוֹנוֹת:

אִם תִּבְדֹּק שָׁם לִמְזוֹנוֹת –

וְרָעַבְתָּ לְלֶחֶם בִּשְׁתִיקָה,

וְיָצְאָה נִשְׁמָתְךָ בִנְשִׁיקָה…

ואֶת השאָר שכחתּי.

ב

הרבּה שירים כּבר כּתב חברנוּ פּיני בּדרךְ – וּמי יִזכּרם? אָחי אֵליהוּ מתקוֹטט עמוֹ עליהם. אוֹמר הוּא, כּי טוֹבה לא תּצמח לנוּ מהם. אִם יִוָדע לבעלי העֶזרה, כּי חוֹרזים אנחנוּ חרוּזים על אַנטוורפּן, – וגירשוּ אוֹתנוּ מן העיר. ועכשיו אֵין כּדאי לָנוּ להתעבּר בּהעֶזרה. זקוּקים אָנוּ לחַסדה וּמצפּים לעֶזרתה לפני נסיעתנוּ. הוֹלכים אנחנוּ אֵליה בּכל יוֹם. כּבני־בית אנחנוּ שם. העלמה הכּוֹתבת בּספר, היא העלמה מרת זייציק, כּבר הסכּינה עמנוּ ויוֹדעת אֶת שמוֹת כּולָנוּ. אוֹתי היא אוֹהבת כּאהוֹב אֵם אֶת בּנה. עם אִמא היא מתהלכת כּעם אחוֹת. ואפילוּ גיסתי בּרכה – אַף זוֹ מוֹדה בּעל־כּרחה, כּי רוֹאָה היא בּעלמה הזאת ניצוֹץ מנשמה יהוּדית. כּל הנוֹדדים אהבוּה. וכל זה משוּם שמדבּרת היא אליהם יהוּדית. הכּל מדבּרים פּה אַשכּנַזית, חוּץ מהעלמה מרת זייציק. חברנוּ פּיני אוֹמר, כּי חידה היא זוֹ בּעֵיניו: מדינַת אַנטוורפּן אֵינה מדינה אַשכּנזית כּלל, והיהוּדים היוֹשבים פּה מוּתּרים לדבּר יהוּדית מכּל־מָקוֹם. ואַף־על־פּי־כן כּוּלם שוֹמרים לשוֹנם מדבּר יהוּדית ואֵינם נזקקים אֶלָא ללשוֹן אַשכּנַז בּלבד. ואפילוּ העני שבּעניִים, המַחזיר על הפּתחים, אַף הוּא מדבּר אַשכּנַזית. בּרעב יִגוַע בּראש כּל חוּצוֹת – ואַשכּנַזית ידבּר! כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה, והיא מאִיצה בּנוּ, כּי נמַהר ונסע ללוֹנדוֹן. כּבר קצה נַפשה בּאַנטוורפּן זוֹ וּבלשוֹנה האַשכּנַזית. וכי ראִיתם מימיכם עיר משוּנה כּעיר הזאת? בּכל פּינה שאַתּם פּוֹנים שוֹמעות אָזניכם רק דבר אֶחָד: אבנים טוֹבֹות ויהלוּמים! הכּל מתהלכים בּרחוֹבה של עיר וכיסיהם מלאִים אבנים טוֹבוֹת ויהלוּמים! לוּא תּדבּק אֶל כּפָּה אֶבן אַחַת קטנה, לכל הפּחוֹת! אוֹ לוּא יֹאבדוּ לאֶחָד מהם שנַיִים אוֹ שלוֹשה יהלוּמים, והיא תּלךְ ותמצאֵם! כּך אוֹמרת גיסתי בּרכה, ועֵיניה בּוֹערות כּגחלי־אֵש. אֵינני יוֹדע, לָמה נכספת בּרכה כּל־כּךְ לאבנים אֵלוּ? אִם אֶת פּי תּשאלוּ – ואֶתּן לָכם אֵת כּל האבנים הטוֹבוֹת שבּעוֹלָם בּעד קוּפסת צבעים אַחַת וּבעד מכחוֹל של ציירים. לפני ימים מוּעטים ציירתּי בּעפרון על־גבּי הנייר אניה מַפליגה בּים. אניה מלאה נוֹדדים מן הקצה אֶל הקצה. אֶת הציוּר הזה נתתּי בּמַתּנה לגוֹלדלה, היא גוֹלדלה לקוּית־העֵינַיִם. הלכה גוֹלדלה והביאה אֶת הציוּר לפני העלמה מרת זייציק. עמדה העלמה מרת זייציק והראַתהוּ אֵת כּל בּאֵי בּית העֶזרה. ראה אָחי אֵליהוּ וחָלק לי מַכּוֹת יפוֹת ונאמנוֹת: “פּרצוּפים? האִם תּחדל מפּרצוּפיךָ אֵלה, אוֹ לא?”… סיפּרתּי אֶת הדבר לגוֹלדלה. בּאה גוֹלדלה וסיפּרה אֶת הדבר לפני העלמה מרת זייציק. יצאה העלמה מרת זייציק מלפני השוּלחָן והוֹכיחָה אֶת אָחי אֵליהוּ על אשר הכּני. עמד אָחי אֵליהוּ והקשיב לדבריה עד תּוּמם, וּכשחָזר הבּיתה הפליא אֶת מַכּוֹתי על אַחַת שבע. אָחי אֵליהוּ נשבּע בּאַפּוֹ, כּי לא ינוּח ולא יִשקוֹט עד אִם גירש מקרבּי אֶת הרוּחַ הרעה, ולא אוֹסיף עוֹד לצייר פּרצופים עד עוֹלָם!…

ג

היוֹם היינוּ בּבית העֶזרה בּפעם האַחרוֹנה. מה עשׂינוּ שם – אֵיני יוֹדע. אָחי אֵליהוּ עמד והרצה טענוֹתיו. חברנוּ פּיני נענע בּידיו. גיסתי בּרכה נכנסה בּדבריהם. אִמא בּכתה. האנשים היוֹשבים לפני השוּלחָן דיבּרוּ אֵלינוּ אַשכנַזית. מַה דיבּרוּ אֵלינוּ – אַל תּשאָלוּני. אֵין לבּי הוֹלךְ אַחריהם. לבּי הוֹלךְ עתּה אַחרי האניה והים, אַחרי לוֹנדוֹן ואַמריקה. וּפתאוֹם פּרצה גוֹלדלה הבּיתה דחוּפה וּמבוֹהלת, כּל עוֹד רוּחה בּה:

– הנוֹסע אָתּה?

– נוֹסע אָני.

– אֵימתי?

– מחר.

– לאָן?

– ללוֹנדוֹן.

– וּמשם?

– לאַמריקה.

– ואני אֶשאֵר פּה, אני ועֵינַי הלקוּיוֹת. אלוֹהים יוֹדע, מתי אָשוּב ואֶראֶה אֶת אַבּא ואֶת אִמא!

כּךְ אוֹמרת לי גוֹלדלה וּממררת בּבכי. נכמרוּ ניחוּמַי עליה. לבּי לבּי לָה. מבקש אני לנַחמה, ואֵין מלים בּלשוֹני. מַבּיט אני אֵליה וּמהרהר בּלבּי: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! לָמה הריעוֹת לילדה הזאת? בּמה חָטאָה לפניךָ?”… ואני אוֹחז בּידה וּמנַחמה וּמדבּר על לבּה:

– אַל־נא, גוֹלדלה, אַל תּבכּי. הנה תּראִי, כּי אבוֹא, אִם יִרצה השם, לאַמריקה ואֶעשׂה שם חַיִים,ָ אָז אֶשלח לָךְ תּיכף וּמיד אֶבן ירוּקה לעֵינַיךְ. אַחַר־כּך אֶשלח לָךְ גם כּרטיס־אניה. חצי הכּרטיס אֶשלח, כּי הלא קטנה אַתּ עדיִין. אָז תּבוֹאי גם אַתּ לאַמריקה. וּכאשר תּבוֹאִי לאַמריקה, יחַכּוּ לָךְ אָביךְ ואִמך בּ“קסטל־גארטל”. גם אני אחַכּה לָךְ שם. אַתּ תּעמדי על האניה וּתבקשיני בּין העוֹמדים בּ“קסטל־גארטל”, ותמצאִיני. אֶת העפּרוֹן הזה אוֹחז בּידי – הרוֹאָה אַתּ? כּי תּראִי בּאַמריקה נַער עוֹמד ועפּרוֹן בּידוֹ, ידוֹע תּדעי, כּי אני הוּא זה, אני מוֹטיל הקטן. ואַחַר־כּךְ, כאשר תּרדי מעל האניה ותשקי לאָביךְ וּלאִמךְ, אַל תּלכי אתּם הבּיתה. רק אֶת צרוֹר חפציִךְ תּמסרי לָהם ואִתּי תּלכי לראוֹת אֶת אַמריקה. אֵת כּל אַמריקה אַראֵךְ אָז, כּי הלא תּוֹשב אֶהיֶה שם ואֵת כּל רחוֹבוֹתיה אֵדע. אַחַר־כּך אֶנהגךְ ואביאֵךְ אֶל בּית אָביךְ ואִמךְ. שם תּאֹכלי אִתּם ארוּחַת־עֶרב, מרק־עוף חָם…

גוֹלדלה לא חָפצה לשמוֹע עוֹד אֶת דברי. נפלה על צוָארי ונשקה לי. נשקתּי לָה גם אָני.

ד

טבע משוּנה יֶש לָה לבּרכה זוֺ: שנַיִם שעמדוּ בּמקוֹם אֶחָד – מיד היא צצה ועוֹלה כּנגדם מן האָרץ! כּיוונה אֶת השעה וּבאה בּוֹ בּרגע, שאני וגוֹלדלה נפרדנוּ זה מזה! אָמוֹר לא אָמרה לי דבר. ורק כּיווצה אֶת שׂפתיה, עיקמה אֶת חוֹטמה והוֹציאָה מגרוֹנה שיעוּל משוּנה. וּמיד נעלמה מעֵינינוּ והלכה אֶל אָחי אֵליהוּ. מה אָמרה לוֹ שם – אֵיני יוֹדע. יוֹדע אני רק אֶחָת: כּשיצאתי מבּית העֶזרה, עמד אָחי אֵליהוּ והעניק לי מכּת־לחי נמרצה מאוֹד. שתּי אָזנַי צללוּ לקוֹלָה.

– על מה ולָמה? – שאָלתּוּ אִמא.

– יוֹדע הוּא, על מה ולָמה!…

כּךְ משיב לָה אָחי אֵליהוּ, ואָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ יחד אֶל האַכסַניה. שם רעש ושאוֹן וּמהוּמה רבּה. צריכים אנחנוּ לארוֹז חבילוֹתינוּ לדרךְ. אוֹהב אני לעמוֹד וּלהבּיט בּאריזת החבילוֹת. אָחי אֵליהוּ כּבר נתמַחָה בּמלאכת האריזה ואֵין כּמוֹהוּ מסוגָּל לָה. פּוֹשט הוּא אֶת קפּוֹטתוֹ ועוֹמד לפקד על כּוּלָנוּ: “אֶת בּגדי־הלָבן המזוּהמים תּנוּ הנה!… אִמא, אֶת הקוּמקוּם הביאִי!… אֶת מגבּעתּךְ, בּרכה, אֶת מגבּעתּךְ מַהרי!… אֶת הערדלים פּיני!… עיור־עֵינַיִים שכּמוֹתךָ, סוּמא בּארוּבּה, כּלוּם אֵינךָ רוֹאֶה? הרי הערדלים לפניךָ, מתּחת לחוֹטמךָ הם!… מוֹטיל, לָמה תּחבּוֹק ידיךָ ותעמוֹד כּגוֹלם? קוּם ועזוֹר גם אָתּה! יוֹדע הוּא רק לצייר פּרצוּפים! רק פּרצוּפים הוא יוֹדע לצייר!”…

הדברים האַחרונים מכוּוָנים אֵלָי. מיד קפצתּי ממקוֹמי והחילוֹתי לטלטל וּלהשליךְ אֶל אָחי אֵליהוּ אֵת כּל הבּא בּידי. כּעס עלי אָחי אֵליהוּ ועמד להכּוֹתני. מיהרה אִמא אֵלי ועמדה לימיני: “מה עוול מצאת בּיֶלד?”… שמעה גיסתי בּרכה, שיֶלד אני, ועמדה לָריב עם אִמא. אָמרה לָה אִמא: “היֶלד יתוֹם הוּא, ואלוֹהים הוּא אבי יתוֹמים ודיין אַלמנוֹת”… וגעתה בּבּכי. אָמַר לָה אָחי אֵליהוּ: שוּב אַתּ בּוֹכיה? בּכי, בּכי לךְ! בּכי עד שתּכלינה עֵינַיִך עד תּוּמן!"…

עוֹד יוֹם אֶחָד, ואנוּ יוֹצאים אֶת אַנטוורפּן.

שלוֹם לָךְ אַנטוורפּן. שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב!

סיפּוּר עֶשׂרים: לוֹנדוֹן אֵין לה תּקנה אֶלא בּאֵש!    🔗

א

מימַי לא ראִיתי עיר מלאה תשוּאוֹת כּלוֹנדוֹן. השאוֹן עוֹלה פּה עד לב השמַיִם. מהוּמה וּמבוּכה, מרוּצה וּצוָחָה בּחוּצוֹת. הכּל הוֹמה ורוֹעֵש, סוֹאֵן ושוֹקק, סוֹעֵר ושוֹטף בּזרם הרחוֹבוֹת. וּבני־אָדם – הלָלוּ רבּים פּה כּנמלים! ששים ריבּוֹא בּכל רחוֹב! כּוּלָם אָצים ורצים, דחוּפים וּמבוֹהלים, דוֹחקים ונדחָקים, מתרוֹצצים אָנה ואָנה וּמשמשים יחד בּעירבּוּביה. מאַיִן בּאוּ האנשים האֵלה וּלאָן ירוּצוּ כּוּלָם? אֵין זאת כּי־אִם רעֵבים הם וּממַהרים אִיש אֶל בּיתוֹ. אוֹ אוּלי קצה נַפשם בּשאוֹן העיר והמוֹנה, והם נחפּזים כּוּלָם לברוֹח מכּאן. שאִילמלא כּן, לָמה הוֹדפים הם זה אֶת זה בּצד וּבכתף וּמַכּים בּמַרפּקיהם על ימין ועל שׂמֹאל וּמַפּילים אִיש תּם ונקי לָאָרץ ורוֹמסים אוֹתוֹ בּרגליהם? – כּנגד חברנוּ פּיני הכּתוּב מדבּר. הלא ידעתּם אֶת חברנוּ פּיני, כּי קצר־ראִיה הוּא. וּמלבד זאת, טבע יֶש לוֹ, שהוּא זוֹקף ראשוֹ למַעלָה בּדרךְ־הילוּכוֹ וּשתּי רגליו נתקלוֹת מאליהן זוֹ בּזוֹ. מבוֹהל הוּא תּמיד. מוֹחוֹ יִשׂאֵהוּ אֶל־על. ואֵירעה לוֹ תּקלה תּיכף לכניסתוֹ ללוֹנדוֹן, כּשירדנוּ מקרוֹן מסילת־הבּרזל. פּיני נזדרז וירד ראשוֹנה. וּמַראֵהוּ כּמנהגוֹ תּמיד: אֶחָד ממכנסיו מוּפשל למַעלָה. אֶחָד מפּוּזמקאוֹתיו משוּלשל למַטה. עניבת צוָארוֹנוֹ שמוּטה לאחוֹריו. וכוּלוֹ מַחמַדים. מעוֹלָם לא ראִיתי אֵת חברנוּ פּיני נפעם ונרגָש כּל־כּךְ. נַפשוֹ גחָלים ליהטה. עֵיניו בּערוּ. חוֹטמוֹ הבהיק והתנוצץ. פּיו מילמל מיני דברים משוּנים, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלָם: “לוֹרד בּיקוֹסנפילד… גלאדסטוֹן… בּוֹקל… ציוויליזאציה… וויקטוֹריה… מוֹנטיפיוֹרי”… לא היו רגָעים מוּעטים, וחברנוּ פּיני שכב בּפישוּט ידים ורגלים על האָרץ, ואנשים זרים פּסעוּ על־גבּיו אֵילךְ ואֵילךְ, כּפסוֹע על־גבּי עֵצים ואבנים. נס נעשׂה לוֹ אֹתה שעה, שאִשתּוֹ טייבּיל הרימה קוֹל־זוָעות: “פּיני אַיֶכּה?” מיד מיהר אֵלָיו אָחי אֵליהוּ והוֹציאוֹ מתּחת רגלי העוֹברים והשבים, כּשהוּא מעוּךְ וּמרוּסק כּוּלוֹ ולא תּוֹאר אָדם לו. ושוּב היה מַעשׂה בּוֹ בּיוֹם וּפיני נכשל באֶמצע העיר, בּראש הוֹמיוֹת, בּתוֹךְ רחוֹב־היהוּדים, הנקרא בּשם המשוּנה ווהייטשפּל – מקוֹם שמוֹכרים שם בּשׂר ודגים, סִידוּרים וציציוֹת, תּפּוּחים וּמיני מַשקאוֹת, תּוּפינים ודגים מטוּגָנים, טליתוֹת ולימוֹנים, בּיצים וצינצנוֹת, ערדלים וּפכּים קטנים, אִיטריות וּקדירוֹת, חלילים וּמַטאטאִים, פּילפּלים וחבלים – הכּל כּמוֹ אֶצלנוּ. אַף דבר לא נעדר. ואפילוּ טיט־חוּצוֹת וּמי־מַדמנה אַתּם מוֹצאִים פּה, כּמוֹ אֶצלנוּ. והריח העוֹלה לאַף העוֹברים גם הוּא כּריח עירנוּ. ולא עוֹד, אֶלָא שפּעמים רע הוּא ומעלה צחנה יוֹתר משלָנוּ. כּשראִינוּ אֶת ווהייטשפּל זוֹ בּפּעם הראשוֹנה, זחה דעתּנוּ. בּיִחוּד זחה דעתּוֹ של חברנו פּיני. הלָה פּרשׂ אֶת ידיו אֵלינוּ וצוַח בּקוֹל רם: “הוֹי בּני יִשׁראֵל, עם קדוֹשים, הבּיטוּ וּראוּ: הנה בּרדיטשוֹב לפניכם! לא בּלוֹנדוֹן אנחנוּ, אֶלָא בּברדיטשוֹב עוֹמדוֹת רגלינו!” וּברדיטשוֹב זוֹ היתה בעוֹכריו. כּי הנה נמצאו בּני־אָדם, אשר קינאוּ אֶת קנאת ווהייטשפּל וּכבוֹדה המחוּלָל, וּמיד נסַבּוּ על פּיני, העוֹמד וּמצעֵק, והתחילוּ להמטיר מהלוּמוֹת על ראשוֹ מכּל העברים, אִיש כּפי מַתנַת ידוֹ. כּסבוּר היִיתי, כּי חברנוּ פּיני לא יִחיֶה אַחרי המכּוֹת האֶלה. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ אֵין טייבּיל מַניחָה לוֹ לָלכת יחידי בּחוּצוֹת לוֹנדוֹן ואֵינה זזה ממנוּ אפילוּ כּדי פּסיעה אֶחָת. מַבּיט אני על ווהייטשפּל זוֹ וּמהרהר בּלבּי: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! אִם לוֹנדוֹן היא כּךְ, אַמריקה מַה תּהא עליה?”…

ושאלוּ אֶת פּי גיסתי בּרכה, ואָמרה לָכם, כּי לוֹנדוֹן זוֹ מוּטב היה לָה, אִילוּ עלתה כּוּלָה בּאֵש לפני בּוֹאֵנוּ הנה. למן הרגע הראשוֹן שנכנַסנוּ ללוֹנדוֹן לא מצאה העיר הזאת חן בּעֵיניה. וכי עיר היא זו? אֵין זוֹ עיר, אֶלָא גיהינוֹם. הלוַאי נשׂרפה כּוּלָה על המוֹקד, היא ואנשיה גם יחד, בּטרם הצגנוּ אֶת כּף רגלנוּ על אַדמתה! כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה. ואָחי אֵליהוּ מנַסה לשכּךְ אֶת כּעסה וּלהצדיק אֶת לוֹנדוֹן. מבקש הוּא ללמד זכוּת על העיר הזאת ולמצוֹא בּה דבר טוֹב. אַךְ כּל דבריו והוֹכחוֹתיו עוֹלים בּתּוֹהוּ. בּרכה אוֹטמת את אָזנה משמוֹע. פּיה מלא אָלָה. אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנה. לא מצאה ללוֹנדוֹן תּקנה אֶלָא בּשׂרפה. ואַף טייבּיל, אִשתּוֹ של פּיני, מַחזיקה אַחריה. ואִמא אוֹמרת: “מי יוֹדע? אוּלי ירחמנוּ אלוֹהים, ולוֹנדוֹן זוֹ תּהיֶה גילגוּלנוּ האַחרוֹן?” ורק אנחנוּ, שלוֹשת הגברים, מצדדים בּזכוּתה של לוֹנדוֹן ורוֹאִים בּה חָזוּת הכּל. ולא עוֹד, אֶלָא שהשאוֹן והרעש אשר בּרחוֹבוֹתיה אַף הם מצאוּ חן בּעֵינינוּ. מה אִיכפּת לָנוּ, אִם המוֹני אָדם מתרוֹצצים והוֹמים בּחוּץ? יִתרוֹצצוּ לָהם כּכל אַוַת־נַפשם. ורק רע לָנוּ, כּי מתהלכים אנחנוּ בּתוֹכם בּטלים וּמבוּטלים בּאֵין מלָאכה וּבאֵין ענין לענוֹת בּוֹ. מבקשים אנחנוּ בּית־וַעד לנוֹדדים, ואֵין אָנוּ יכוֹלים למצוֹא. שוֹאלים אָנוּ אֶת פּי העוֹברים והשבים: אַיֵה מקוֹם בּית־הוַעד? רבּים אֵינם יוֹדעים מקוֹמוֹ. ורבּים אֵינם רוֹצים לעמוֹד וּלהשיב לָנוּ דבר. אֵין שעתם פּנוּיה לכךְ. כּוּלָם טרוּדים. כּוּלָם רצים! ואוּלָם צריכים אָנוּ לבית־וַעד. אִי אֶפשר לָנוּ בּלא בּית־וַעד. אֵין לָנוּ בּמה להגיע לאַמריקה. כּיסוֹ ששל אָחי אֵליהוּ כּבר נתרוקן כּוּלוֹ. כּלתה הפּרוּטה האַחרונה ממנוּ. כּל הכּסף, אשר קיבּלנוּ בּמחיר בּיתנו, כּלה כּעשן תּחת השמַיִם. חברנוּ פּיני צוֹחק לאָחי אֵליהוּ. אוֹמר הוּא לוֹ: “מַה תּעשׂה אֵיפוֹא בּכּיס?”… אָחי אֵליהוּ כּוֹעֵס וּפניו מתקדרים. אֵין לבּוֹ פּנוּי לשחוֹק וקלוּת־ראש. אֵין בּוֹ מַה שבּפיני. סַר וזעֵף הוּא, דוֹאֵג וּמיצר תּמיד. חברנוּ פּיני קרא לוֹ שם: “האַברךְ הדוֹאֵג”… אוֹהב אני אֶת חברנוּ פּיני. חיבּה יתירה נוֹדעת לוֹ ממני, שהוא שׂמח וטוֹב־לב תּמיד. וּמיוֹם שבּאנוּ ללוֹנדוֹן גָדלה שׂמחַתוֹ פּי־שבעה. אוֹמר הוּא, כּי טוֹב לוֹ פּה מאשר שם, בּקראקוֹב וּלבוֹב, בּווינה ואַנטוורפּן. שם חַייב כּל אָדם לדבּר אַשכּנַזית. לא כן בּלוֹנדוֹן. הרשוּת נתוּנה לכל יהוּדי לדבּר בלשוֹן עמוֹ, כּלוֹמַר, בּלָשוֹן יהוּדית.

ואוּלם גיסתי בּרכה חוֹלקת עליו. גיסתי בּרכה אוֹמרת, כּי בּלוֹנדוֹן אֵין האנשים מדבּרים בּלשוֹן בּני־אָדם כּלל. כּלוּם שמַעתּם מימיכם, כּי רחוֹב יִקָרא בשם ווהייטשפּל, ולכּסף יֵאמר: הַייפֶּני, טוּפֶּני, טריפֶּני? עוֹד מלה אַחַת משוּנה יֶש פּה – והיא מלת פייף. בּלשוֹננוּ היהוּדית פּירוּשה: צפצף. וּבאַנגלית יֶש לָה שייכוּת לכסף. בּשל מלה זוֹ אֵרע לָנוּ מאוֹרע נפלא וּמיוּחד בּמינוֹ. אִם רצוֹנכם בּכךְ, אסַפּר אוֹתוֹ.

ב

וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה. פּעם אַחַת התהלכנוּ כּוּלָנוּ בּרחוֹב ווהייטשפּל וביקשנו אֶת בּית־הוַעד. ואוֹתה שעה שעת עֶרב היתה. כּלוֹמַר, שעת עֶרב לא הגיעה עדיִין, ורק השמַיִם היוּ מעוּננים וחשכת ערפל נחה על העיר. כּךְ טיבה של לוֹנדוֹן, שאֵין בּה לא אוֹר־בּוֹקר ולא שמש־צהרים, אֶלָא אַפלוּלית של עֶרב שרוּיה עליה תּמיד. עוֹד אָנוּ מהלכים בּרחוֹבה של עיר, והנה פּגע בּנוּ אִיש יהוּדי, והוּא לָבוּש בּגד קצר וּמגבּעת משוּנה על ראשוֹ, ועֵיניו תּוֹעוֹת לכאן וּלכאן.

– נכון אני להישבע, כּי יהוּדים אַתּם.

כּךְ אוֹמר לָנוּ אוֹתוֹ היהוּדי בּעל הבּגד הקצר, וחברנוּ פּיני משיב לוֹ מיד:

– בּוַדאי יהוּדים אנחנוּ. ולא יהוּדים סתם, אֶלָא יהוּדים מאֶרץ היהוּדים!

– אִם כּן, אוּלי יֵש בּרצוֹנכם לקיים מצוָה?

כּך אוֹמר לָנוּ היהוּדי שוּב, וחברנוּ פּיני שוֹאלוֹ מיד:

– למשל?

– יוֹם פּטירתוֹ של אָבי חָל היוֹם, ואֵיני יכוֹל לעזוֹב אֶת בּיתי לַלכת לבית־הכּנסת. ויצאתי לבקש אנשים אחָדים, כּדי להשלים מנין של מתפּללים. הבּחוּר הזה, ההוֹלךְ פּה עמכם, בּר־מצוָה הוּא?

הדברים האַחרוֹנים מכוּוָנים אֵלָי. דעתּי גסה עלי מאוֹד, שקוֹרא הוּא לי בּשם בּחוּר וסוֹבר, כּי בּר־מצוָה אָני.

אַחרי שטיפּסנוּ עם אוֹתוֹ האִיש בּחשכה ועלינוּ בּמַעלוֹת, נכנַסנוּ לחדר צר ואָפל, שכּוּלוֹ מלא תּינוֹקוֹת מזוּהמים וַחשׂוּפי־שׁת, וריח דגים מטוּגָנים נוֹדף בּתוֹכוֹ. מנין שלם לא היה עדיִין. המנין היה חָסר שבעה אנשים. האִיש היהוּדי הזמיננוּ לָשבת, והוּא עצמוֹ נחפּז לָצאת החוּצה, אוּלי יַקרה אלוֹהים לפניו עוֹד יהוּדים אחָדים. וכךְ היה הוֹלֵךְ ושב כּמה וכמה פּעמים, עד שנתמַלא המנין. בּין כּה וָכה, ואני התוַדעתּי אֶל התּינוֹקוֹת המזוּהמים והצצתּי לתוֹךְ התּנוּר והכּיריִם. שם ניטגנוּ דגים. מנהג הוּא בלוֹנדוֹן, שהכּל אוֹכלים בּה דגים מטוּגָנים. אֵין בּית אשר אֵין שם דגים מטוּגָנים לסעוּדה. הדגים המטוּגָנים הלָלוּ מַאכל־תּאוָה הם. אָמנם גיסתי בּרכה פּישפּשה וּמצאה פּסוּל גם בּהם, שמַעלים הם צחנה בּאַף אוֹכליהם. ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ נתנוּ לי עכשיו נתח דג מטוּגָן, היוּ משיבים אֶת נַפשי. ולא עוֹד, אֶלָא שסבוּר אני, כּי גם בּרכה עצמה לא תּסרב לטעוֹם מעט מן הדגים המטוּגָנים האֵלה. כּל היוֹם כּולוֹ כּמעט לא בּא אוֹכל אֶל פּינוּ. זה לָנוּ ימים אחָדים, שאָנוּ חיִים על הלחם ועל הצנוֹן בּלבד. בּווהייטשפּל זוֹ אשר בּלוֹנדוֹן אַתּה מוֹצא צנוֹן משוּבּח, שאֵין דוּגמתוֹ בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. אִילוּ בּיקש ממנוּ היהוּדי להישאֵר בּביתוֹ ולאכוֹל עמוֹ לחם, כּי־עתּה השׂכּיל מאוֹד לעשׂוֹת. ואוּלָם ניכּר, שאֵין האִיש הזה מַרגיש כּלל, כּי רעֵבים אנחנוּ. כּשגָמַרנוּ להתפּלל תּפילת מנחה והיהוּדי קרא אֶת הקדיש בּחטיפה, מיד עמד ליד הדלת והמזוּזה והודה לָנוּ על טרחָתנוּ ואָמַר לָנוּ, כּי יכוֹלים אָנוּ לָלכת. נתכּוון אָחי אֵליהוּ לקבּל ממנוּ טוֹבת־הנאה, ועמד לחקוֹר ולשאוֹל אֶת פּיו על־דבר בּית־הוַעד, וּבשעת מַעשׂה העיף עין אַחַת בּדגים המטוּגָנים וּבלע אֶת רוּקוֹ לתיאָבוֹן. הניח היהוּדי אֶת ידוֹ האַחַת על כּף־המנעוּל וּבידוֹ השניה התחיל מסַפּר לָנוּ על בּית־הוַעד דברים מַעציבים מאוֹד. ראשית, אוֹמר היהוּדי, טעוּת היא בּידינו: אֵין פּה בּית־וַעד כּלל! כּלוֹמַר, בּית־וַעד יֶש פּה, ולא בּית־וַעד אֶחָד, אֶלָא כּמה וכמה בּתּי־וַעד. ואוּלָם בּתּי־וַעד אֵלוּ שבּלוֹנדוֹן אֵינם ממַהרים ליתּן כּסף לכל הרוֹצה ליטוֹל. אֵין אָדם מקבּל תּמיכה מבּתּי־הוַעד שבּלוֹנדוֹן, אֶלָא אִם טרח תּחילה והתרוֹצץ ימים רבּים, רצוֹא וָשוֹב, והביא תּעוּדוֹת וּניירוֹת, המעידים עליו, כּי נוֹדד הוּא ונוֹסע לאַמריקה. והכּל כּדי להיזהר מפּני הרמאִים. לפי שיֵש כּמה נוֹדדים, הגוֹנבים אֶת דעת בּתּי־הוַעד ואֵינם נוֹסעים לאַמריקה. ואַחרי שהתרוֹצץ הנוֹדד כּל־צרכּוֹ והביא אֵת כּל התּעוּדוֹת והניירוֹת, אוֹ־אָז יִתּן לוֹ בּית־הוַעד רק כּדי הוֹצאוֹת דרכּוֹ לאֶרץ־מוֹלדתּוֹ אשר בּא משם, ולא לאַמריקה. בּתּי־הוַעד הלָלוּ שבּלוֹנדוֹן אֵינם חוֹשבים אֶת אַמריקה. כּךְ סיפּר לָנוּ אוֹתוֹ היהוּדי, בּעמדוֹ ליד הדלת והמזוּזה. שמע אָחי אֵליהוּ וכעס. הלא יוֹדעים אתּם כּי נוֹחַ לכעוֹס הוּא. כּל־שכּן פּיני. חברנוּ פּיני, שרתחָן הוּא, התמַלא חימה וּבא בּטענה על היהוּדי:

– הכיצד? אֵיךְ יִמלָאֵם לבּם לשלחנוּ לאֶרץ־מוֹלדתּנוּ? מי נתן לָהם רשוּת? הנשמע כּדבר הזה? וכי זוֹהי מידת הציוויליזאציה?…

הפסיקוֹ היהוּדי בּעל־הבּית, פּתח לפנינוּ אֶת הדלת ואָמַר לָנוּ:

– מַה יוֹעילו לָכם טענוֹתיכם פּה? הנה נתתּי לָכם אַדריסתוֹ של בּית־הוַעד. לכוּ־נא ודבּרוּ שם אֶת דבריכם, אָז תּראוּ ותיוָכחוּ, אִם אמת בּפי אוֹ לא.

ג

כּשיצאנוּ מבּית היהוּדי בּעל המנין, הדבּיק אַחרינוּ ריח הדגים המטוּגָנים. כּוּלָנוּ הירהרנוּ בּהם אִיש בּפני עצמוֹ, ואוּלָם דבּר לא דיבּרנוּ בהם מטוֹב ועד רע. הכּל החרישוּ, חוּץ מגיסתי בּרכה, שקיללָה אֶת היהוּדי ואֶת בּיתוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת. גיסתי בּרכה התפּללה עליהם, כּי הדגים המטוּגָנים הלָלוּ, המַבאִישים אֶת האַויר כּדי פּרסה, יעמדוּ כּעצם בּגרונם, לא לבלוֹע ולא להקיא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! אִמא לא יכלה להתאַפּק ואַמרה לָה:

– מה רעה עשׂוּ לָךְ עלוּבי־נפש אֵלוּ, כּי תּקללי אוֹתם? אַדרבּה, אנשים ישרים הם, תּמימים ויִראֵי־אלוֹהים. יוֹשבים בּמַחשכּים, בּמצוֹר וּבמצוֹק, ואַף־על־פּי־כן, כּשמַגיע יוֹם פּטירת אבוֹתיהם, הם טוֹרחים וּמאַספים יהוּדים למנין…

ענתה גיסתי בּרכה ואָמרה לָה:

– חמוֹתי! הלוַאי יבערו בּאֵש כּוּלָם, גם הם, גם יוֹם פּטירת אבוֹתיהם, וגם הדגים המטוּגָנים שלָהם! הגיעי בּעצמךְ: עוֹמדים אַתּם ועוֹצרים אנשים זרים, ההוֹלכים לדרכּם, וּמַטריחים אוֹתם לטפּס ולעלוֹת לביתכם – קוּמוּ־נא וּתנוּ לכל הפּחוֹת, נתח דג מטוּגָן להיֶלד, לָצאת ידי חוֹבתכם!… הדברים האֵלה מכוּוָנים אֵלָי. מתּחילה הייתי בּחוּר בּר־מצוָה בּעיני היהוּדי, ועכשיו נהפּכתּי ונעּשׂיתי יֶלד בּעֵיני גיסתי בּרכה… אוֹי לוֹ לאָדם, שבּרכה תּוֹבעת עֶלבּוֹנו! כּךְ אני מהרהר בּלבּי. ואָנוּ שׂמים פּנינוּ לָלכת אֶל בּית־הוַעד. עֵצה טוֹבה השׂיא לָנוּ אוֹתוֹ היהוּדי, תּבוֹא עליו בּרכה, כּי לא נלךְ בּרגל. מוּטב לָנוּ שנשב בּקרוֹנית הטראם ונסע ונבוֹא עד מקוֹם בּית־הוַעד. אבל מַה נעשׂה לקרוֹנית הטראם – וזוֹ אֵינה רוֹצה לעמוֹד אַף רגע? מנַענעים אנחנוּ אֵליה בּידינוּ, והיא אֵינה מַשגיחה בּנוּ ולא כּלוּם. רצה היא ועוֹברת על־פּנינוּ בּמהירוּת הבּרק. היא רצה, ואָנוּ רצים אַחריה. לשוא! קשה לָנוּ להדבּיקה. נס נעשׂה לָנוּ, שנזדמן אֵלינוּ אֶחָד מן העוֹברים והשבים וריחם עלינוּ. והאִיש אִיש אַנגלי, ששׂפמוֹ מגוּלָח. כל האַנגלים מגוּלחי־שׂפם הם. ראה האַנגלי, כּי מנַענעים אָנוּ בּידינוּ אֶל קרוֹנית הטראם, והקרוֹניוֹת רצוֹת ועוֹברוֹת על פּנינוּ, מיד קרב אֵלינו ולָקח אוֹתנוּ והציגָנוּ ליד בּית־יִראה שלָהם ורמז לָנוּ בּידוֹ, כּי פּה נעמוֹד. וכן היה. לא עברוּ רגָעים מוּעטים עד שרצה וּבאה קרוֹנית ועמדה אֶצלנוּ. נכנַסנוּ כּוּלָנוּ לתוֹכה, – אני ואָחי אֵליהוּ, אִמא וחברנוּ פּיני, טייבּיל וגיסתי בּרכה, – ואָנוּ נוֹסעים. נגש אֵלינו הקרר וציוָה, כּי נקנה כּרטיסים. עמד חברנוּ פּיני ושאָלוֹ: “מַה יקר?” אָמַר לו הקרר: “פייף!” אָמַר לו פּיני שוּב: “מה יקר?” אָמַר לון הקרר מתּוֹךְ כּעס: “פייף!” הפךְ פּיני אֶת ראשוֹ אֵלינוּ ואָמר לָנוּ בּתמיהה: “השמַעתּם אֶת דבריו של זה? מצווה הוּא אוֹתי לצפצף!” נגש אָחי אֵליהוּ עד הקרר ואָמַר לוֹ בּמין לָשוֹן, שחציה יהוּדית וחציה רוּסית: “אמוֹר לָנוּ, בּבקשה ממךָ, מַה מחיר הנסיעה?” כּעס עליו הקרר ואָמַר לוֹ בּחימה שפוּכה: “פייף!” צחק פּיני, ואָחי אֵליהוּ התקצף וּפנה אֶל הקרר ואָמַר: “צפצף אַתּה תּחילה!” בּערה כּאֵש חמת הקרר, עמד וּמשךְ בּחבל, עצר אֵת הקרוֹנית והשליכנוּ החוּצה בּחרי־אַף, כּאִילוּ אָמַרנוּ לירד לחַייו ולגזוֹל מידוֹ אֶת אַרנַק הכּסף אשר לוֹ. לבסוֹף נתבּרר לָנוּ כי המלה פייף בּלָשוֹן אנגלית פּירוּשה: חָמש פּרוּטוֹת.

– אמוֹר מעתּה: וכי אֵינה ראוּיה לוֹנדוֹן זוֹ, שתּעלה כּוּלָה בּאֵש?

כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה, ואָנוּ משנסים אֶת מתנינוּ והוֹלכים אֶל בּית־הוַעד בּרגל.

ד

בּית־הוַעד אשר בּלוֹנדוֹן מלא המוּלה ושאוֹן ושׂמחה, כּמוֹ שאָר בּתּי־הוַעד שבּעוֹלָם. בּחָצר מצטוֹפפים נוֹדדים הרבּה לאֵין מספּר וּנשיהם וילדיהם אִתּם. וּבבּית יוֹשבים בּני־אָדם הדוּרים בּלבוּשם, מעשנים סיגָרוֹת ואוֹמרים זה לּזה: אָלראיט! אֵין בּין אַנשי הוַעד שבּמדינת אַשכּנַז לאֵלה שבּלוֹנדוֹן אֶלָא שינוּי מוּעט: האַשכּנַזים שׂפמם מסוּלסל וזקוּף למַעלה והם מדבּרים אַשכּנַזית, והלוֹנדוֹנים שׂפמם מגוּלָח והם אוֹמרים זה לָזה: אָלראיט! כּמה משוּנה אוּמה זוֹ שבּלוֹנדוֹן! הגברים מגלחים זקנם וּשׂפמם, והנשים חוֹבשוֹת פּאָה נכרית לראשן. ולא הנשים בּלבד, אֶלָא אַף הבּתוּלוֹת מקשטוֹת עצמן בשׂער נכרי עשוּי תּלתּלים. הבּתּוּלוֹת הלָלוּ שבּלוֹנדוֹן ירקרקוֹת כּוּלָן ושיניהן גדוֹלוֹת וּמכוֹערוֹת כּל־כּךְ, עד כּי לגוֹעל־נפש הן לכל רוֹאֵיהן. כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה. ואַף־על־פּי־כן מַלעיגוֹת עלינוּ הבּתוּלוֹת הלָלוּ בּפנינוּ, שוֹלחוֹת אֶצבּע אַחרינוּ ועוֹשׂוֹת אוֹתנוּ לצחוֹק בּראש כּל חוּצוֹת. לפני ימים מוּעטים היה מַעשה וּשתּים מבּתוּלוֹת לוֹנדוֹן עצרוּ אוֹתנוּ בּרחוֹבה של עיר ודבקוּ בּאָחי אֵליהוּ והציקוּ לוֹ, כּי יֵלֵךְ אֶל הסַפּר לגלח אֶת זקנוֹ. בּריוֹת משוּנוֹת! אַנשי לוֹנדוֹן עצמם לוֹבשים בּגָדים מזוּהמים, זוֹללים דגים מטוּגנים בּפרהסיה, לעֵיני כּל, ואֵין מוֹחה בּידם. ואִיש זר כּי יבוֹא אֶל עירם – והחזיקוּ בּוֹ והתקלסוּ בּזקנוֹ! אֵין זאת כּי־אִם פּראִים הם כּוּלָם. וגם שיכּוֹרים אַתּה מוֹצא בּיניהם. אָמנם השיכּוֹרים הלָלוּ אֵינם מתגוֹללים בּחוּצוֹת, כּמו אֶצלנוּ. השוֹטרים אֵינם מַניחים לָהם להתגוֹלל בּחוּצוֹת. דין הוּא בּלוֹנדוֹן, שיהא כּל אִיש שוֹתה יין ושׁכר בּביתוֹ. מנהג המקוֹם בּכךְ.

– המקוֹם מקוֹם יפה מאוֹד, ואַף־על־פּי־כן מוּטב לוֹ, שיִבער בּאֵש.

כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה.

– מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לָךְ, אִם יִבער בּאֵש? – שוֹאלה אָחי אֵליהוּ, וּמיד הוּא נדוֹן על־ידיה בּרוֹתחים:

– ראוּ־נא אֶת בּעל־הרחמים הזה ואֶת שׂיחוֹ, שיצא ללמד זכוּת על לוֹנדוֹן המבוֹרכה עם השמַים השחוֹרים, עם הזקנים המגוּלחים, עם ווהייטשפּל המלאה צחנה, עם הדגים המטוּגנים, עם הבּתוּלוֹת הזקנוֹת, עם תּלתּלי השׂער הנכרי, עם השׂמלוֹת המזוּהמוֹת, עם הקבּצנים השיכּוֹרים, עם הקררים המצפצפים ועם היהוּדים החסידים והתּמימים, האוֹמרים קדיש וקוֹפצים ידיהם מתּת מעט מַיִם לאוֹרח! עיר אשר כּזאת אֵין לָה תּקנה אֶלָא בּאֵש!

כּךְ אָמרה גיסתי בּרכה ושפכה אֵת כּל זעמה וּמרי־שׂיחָה על העיר לוֹנדוֹן בּנשימה אַַחַת – וּמיד רוַח לָה.

ריבּוֹנוֹ של עולָם! אֵימתי נזכּה ונבוֹא לאַמריקה?…

 

ספר שני: באמריקה    🔗

סיפּוּר עֶשׂרים ואֶחָד: מזל טוֹב, כּבר בּאנוּ לאַמריקה!    🔗

א

אִיש בּשׂוֹרה אָנוֹכי הַיוֹם – כּבר בּאנוּ בּשעה טוֹבה לאַמריקה. כּלוֹמר, אוֹמרים לָנוּ, כּי באַמריקה אנחנוּ. אֶת אַמריקה עדיִין לא ראִינוּ, מפּני שיוֹשבים אָנוּ לעֵת־עתּה בּמקוֹם המכוּנה “קסטל־גארטל”. לפנים נקרא שמו “קסטל־גארטל”, והיוֹם יֵאָמר לוֹ: “עלי־אַיילאנד”. אַיילאנד פּירוּשוֹ אִי, אִי הים, ועלי מַה פּירוּשוֹ ולָמה הוּא בא? “לכתּוֹש בּוֹ אֶת האויל בּמַכתּש, בּתוֹךְ הריפוֹת”. כּךְ אוֹמר חברנוּ פּיני בּמשל וּבמליצה, כּדרכּוֹ. כּוֹעס פּיני על עלי־אַיילאנד זה וחמתוֹ בּוֹעֶרת בּו עד להשחית. על מַה הוּא כּוֹעס? על אשר גָדרוּ דרךְ בּפני הנוֹדדים הענִיים, ואת העשירים שילחוּ לנַפשם תּיכף לבוֹא האניה. מנהג זה, הוּא אוֹמר, נאֶה רק למַלכוּת־יון הרשעה, ל“פוֹני־גנב”, ולא לארץ־החוֹפש כּאַמריקה. כּאן, בּאַמריקה, כל האֶצבּעוֹת שווֹת. אֵין פּה קטן וגָדוֹל. לא ניכּר שוֹע לפני דל. והוּא עוֹמד לדבּר גבוֹהה־גבוֹהה וּמחַזק את דבריו בּשמות משוּנים: קוֹלוּמבּוּס, שקספּיר, בּוֹקל, ציוויליזאציה… רוֹצה הוּא לכתּוֹב על אַמריקה שיר מלא מרוֹרוֹת וּלחַלק לָה מנה אַחַת אַפּים, אֶלָא שאֵין לו תּחת ידוֹ לא עֵט ולא דיוֹ, ואף לא פּיסת נייר. אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: אִם אַמריקה לא נשׂאה חן וחסד לפניו, הרשוּת בּידוֹ לָשוּב על עקבוֹתיו. וזאת לָכם לָדעת מסיפּוּרי הקוֹדמים, כּי דעוֹתיהם של שני אֵלה, של אָחי אֵליהוּ ושל חברוֹ פּיני, אֵינן מַתאימוֹת לעוֹלָם. כּל מַה שאוֹמר האֶחָד, בּא השני וסוֹתרוֹ והוֹפכוֹ על פּניו. “חוֹרף וקיץ” – קראה עליהם בּרכה, אִשתּוֹ של אָחי אֵליהוּ, וּמיד קיבּלה אֶת ענשה מידי בּעלה. מכנה הוּא אוֹתה בּשם “עֶגלת־מַרבּק”, “פּרה אדוּמה”, וכיוֹצא בּאֵלוּ שמוֹת של גנאי, שאֵינם כּדאים להיאָמר בּכתב. נתערבה אִמא בּדבר ואָמרה לכלָתה: לעולָם לא יִכּנס אָדם בּין שני חתוּלים המנַצחים זה אֶת זה, מפּני שדרכּם להזיק.

ב

מה אנחנוּ עוֹשׂים בּעלי־אַיילאנד? מחַכּים אנחנוּ פּה עד אשר יבוֹאוּ קרוֹבינוּ ומיוּדעֵינוּ מן העיר, אָז יִכתּבוּ שמוֹתינוּ בּספר־הפּקוּדים ויוֹציאוּנוּ לחָפשי. אַף כּי אֶת שמוֹתינוּ כּבר כּתבוּ כּמה וכמה פּעמים. כּתבוּ וּמחקוּ וחָזרוּ וכתבוּ. כּשעלינוּ לאניה, כּשהפלגנוּ בּאניה, ועתּה, כּשירדנוּ מעל האניה. וּמדי פּעם בּפעם שאָלוּנוּ שאֵלת חָכם: מי אנחנוּ? לאָן אנחנוּ נוֹסעים? וּמי לָנוּ בּאַמריקה?

עמּדנוּ וסיפּרנוּ לָהם אֵת כּל המַעשׂה. מַעשׂה בּיהוּדי וּפייסי החַזן שמוֹ – וָמת. הניח אחריו אִשה אַלמנה – זוֹ אִמא. וּבן יֶש לָה – אֵליהוּ שמוֹ. ואִשה יֶש לוֹ – בּרכה שמה. וחָבר יֶש לוֹ – פּיני שמוֹ. ואִשה יֶש לוֹ – טייבּיל שמה. ואני הקטן – מוֹטיל שמי. וזה חברי – מנדל שמוֹ. וּמפּני שקוֹמתוֹ מגוּדלת, עמדה בּרכה וקראה לו בשם סייח.

מִי לָנוּ בּאַמריקה? כּל אַמריקה כּוּלָה ידוּעה לָנוּ וכל היהוּדים קרוֹבינו ומיוּדעֵינוּ הם. ראשית חָכמה, מֹשה הכּוֹרךְ ואִשתּוֹ העבה פּסי, זוֹ שכנתּנו, הם וכל בּני־חבוּרתם. ואֵלה שמוֹתם לכינוּיֶיהם: פּיני חָבית, וולוול חוּלדה, מנדל חרומַף, פייטיל פּטללי, בּריל הב־הב, זרח בּעל־עטרה והרשל עם החַבּוּרה שבּמצחו, המכוּנה וַשתּי…

הפסיקוּ אוֹתנוּ בּאֶמצע ואַמרוּ לָנוּ: “לא על הקטנים אָנו שוֹאלים, אֶלָא על הגדוֹלים. גדוֹלים הבו לָנוּ!” עמַדנוּ וּמנינוּ לָהם אֶת הגדוֹלים, אִיש אִיש וסימניו המוּבהקים: יוֹנה האוֹפה, יהוּדי קפּדן ורתחן. הרי אֶחָד. אִשתּוֹ ריבלה האוֹפה, אִשה יהוּדית שעטיפה לָה על שכמה. הרי שנַיִם. כּלוֹמר, לפנים היתה לָה עטיפה, וּבאוּ גנבים וּגנבוּה ליד הגבוּל. שמעה אִמא מלת “גבוּל”, מיד נזכּרה בּחבילוֹת כּרינוּ וכסתוֹתינוּ, שגם אוֹתן גָנבוּ ממנוּ ליד הגבוּל. עמדה לבקש רחמים, אוּלַי יֶש עוֹד תּקוָה למצוֹא לָה אֶת כּריה וכסתוֹתיה, והתחילה בּוֹכה. כּעס עליה אָחי אֵליהוּ, שבּוֹכה היא. אָמרה לוֹ: הלא באַמריקה היא ואֵינה יראה עוֹד לעֵיניה, וּמוּתּר לָה אֵפוֹא לבכּוֹת וּלהוֹריד דמעוֹת כּכל אַוַת־נַפשה.

ג

אֵין זאת כּי אִם נס נַעשׂה לאִמא, שלא השגיחוּ בּעֵיניה הרכּוֹת והניחוּ לָה להיכּנס אַמריקה! וּגדוֹלים שבעתים הנסים והנפלאוֹת, שנַעשׂוּ לָנוּ על הים, כְּי עוֹד נוֹתרה נשמה בּאַפּינוּ אַחרי הנסיעה הגדוֹלה והמסוּכּנה הזאת! כּמה פּעמים ראִינוּ אֶת מַלאךְ־המות פּנים אֶל פּנים, כּמה פּעמים כּבר אָמַרנוּ נוֹאש לחַיֵינוּ, כּמה נסיוֹנוֹת נתנַסינוּ – ועמַדנוּ בּכוּלָם!

מתּחילה כּשעלינוּ על האניה המכוּנה “פּרינץ־אַלבּרט”, היה טוֹב ויפה ונוֹחַ לכוּלָנוּ. אני וחברי מנדל עברנוּ על־פּני האניה לאָרכּה וּלרחבּה. בּכל האניה כּוּלָה לא נמצא אַף אִיש אֶחָד, שחלקוֹ יפה כּחלקנוּ. מעוֹלָם לא היתה לָנוּ דּירה נפלאה כּזוֹ. דירת־מַיִם. בּית כּפוּל־שלוֹשה מהלךְ על־פּני המַיִם. הגה בעצמךָ: יוֹשב אַתּה, לכאוֹרה, בּבית, אוֹ מטייל אַתּה להנאתךָ וידיךָ בּכיסי בּגדךָ, ואַף־על־פּי־כן אַתּה נוֹסע! אוֹכל – ונוֹסע! שוֹתה – ונוֹסע! והאנשים אשר אתּה רוֹאֶה פּה לפניךָ! עוֹלָם מלא. עיר מלאה אנשים נוֹסעת אִתךָ. וּמפּני שהכּל מַפליגים בּאניה אַחַת והכּל נוֹסעים למקוֹם אֶחָד, לאַמריקה, – הרי אַתּה מתוַדע אֶל כּוּלָם וכוּלָם מתוַדעים אֵליךָ, ואַתּה רוֹאֶה ושוֹמע בּיוֹם אֶחָד דברים הרבּה כּל־כּךְ, שבּמקוֹם אַחר לא היִית רוֹאָם ולא היִית שוֹמעם בּמשךְ שנה תּמימה.

ד

הוֹי־הוֹי, מי יִמנה מספּר להנשים, אשר התוַדעוּ פּה אֶל אִמא ואֶל גיסתי בּרכה ואֶל טייבּיל אֵשת פּיני! ואוּלָם כּל אֵלה כּאַיִן וּכאֶפס הן לעוּמַת המַכּרים, אשר מצאוּ לָהם פּה אָחי אֵליהוּ וחברוֹ פּיני בּין הגברים. לא היה קץ לדברים, אשר נדבּרוּ ונשמעוּ מזה וּמזה. הנשים הרבּוּ שׂיחָה בּעסקי משק־הבּית, בּמיני מזוֹנוֹת, בּכלי־לָבן כּרים וּכסתוֹת, פּוּזמקאוֹת. מַעטפוֹת וּמטפּחוֹת וּסדינים. והגברים – הלָלוּ דיבּרוּ בּאַמריקה, פּרנסה, קוֹלוּמבּוּס, גזירוֹת רעוֹת, פּרעות.

בּלא גזירוֹת רעוֹת וּבלא פּרעות אֵינם יוֹצאִים ידי־חוֹבתם. ואני כּבר סיפּרתּי לָכם בּמקוֹם אַחר, כּי תּוֹעבת־נַפשי כּל אֵלה. כּיוָן שמַתחילים לדבּר בּפרעוֹת וּבגזירוֹת רעוֹת, אני פּוֹנה מהם והולךְ. נוֹטל אני אֶת חברי מנדל בּידוֹ, ואָנוּ יוֹצאיִם לטייל ארוּכּוֹת וּקצרוֹת על־פּני רחוֹבוֹת “פּרינץ־אַלבּרט”.

ה

“פּרינץ־אַלברט” גָדוֹל וּרחַב־ידים. כּוּלוֹ בּנוּי לתפאָרה. המַדרגוֹת עשׂוּיוֹת אֶבן. המַעקוֹת – נחוֹשת. בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה – בּרזל ממוֹרט. וּמַה נהדר מַעמַד משרתיו, אֵלוּ המלצרים הלבוּשים בּגדי־שׂרד. וּמה נפלאוּ הליכוֹת מַלָחָיו, הרצים אָנה ואָנה, כּשדים וּכרוּחוֹת. אני וּמנדל מקנאִים בּהם. נוֹדרים אָנוּ נדר, כּי כּאשר נגדל, נהיֶה גם אנחנוּ למַלָחים.

ורק חסרוֹן אֶחָד אַתּה מוֹצא בּ“פּרינץ־אַלבּרט”. לא בּכל מקוֹם נוֹתנים אוֹתנוּ לָלכת. כּיוָן שאָנוּ אֹומרים להציץ לאחוֹרי הפּרגוֹד, החוֹצץ בּינינוּ וּבין הנוֹסעים העשירים, מיד מגָרשים אוֹתנוּ. המַלָחים – הם הצוֹפים כּל הליכוֹתינו. כּוּלָם רשעים גמוּרים. והנוֹסעים עצמם, אֵלה שבּמחלקוֹת העֶליוֹנוֹת, אַף הם רשעים. שאִילמלא כּן, היוּ מצווים על המַלָחים, לבל יגָרשוּנוּ. כּי מה רעה נַעשׂה לָהם, בּלכתּנוּ לטייל בּמחיצתם? כּלוּם נגרע דבר מחלקם? דעתּוֹ של חברי מנדל אֵינה נוֹחה בּכלל. שוֹאֵל הוּא: המַחלקוֹת הלָלוּ לָמה הן לבני־אָדם? בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, אֵין מַחלקוֹת כּלָל. כּל האָרץ מַחלקה אַחַת היא. שמא אֵיני מַאמין לוֹ, אֵלךְ־נא ואֶשאַל אֶת פּי אָחי אֵליהוּ. ואוּלָם אָחי אֵליהוּ נוֹזף בּי, כּשאני מקפּחוֹ בּשאלוֹת־הבל אֵלוּ. מוּטב שאֶשאַל אֶת פּי חברנוּ פּיני.

חברנוּ פּיני אוֹהב דווקא לדבּר בּענינים אֵלה. מַשפּיע הוא עליךָ רוֹב דברים. כּיוָן שפּגעתּ בּוֹ במלה אַחַת, שוּב לא יֶחדל מקשקש עד אִם עמד הגלגל, העשוּי לדבר.

ו

מצאתי אֶת פּיני, כּשהוּא יוֹשב על מכסה האניה ונוֹעֵץ אֶת חוֹטמוֹ בּספר. מפּני קוֹצר ראִיתוֹ אֵינוֹ מעיין בּעֵיניו, אֶלָא בּקצה חוֹטמו. נגשתּי ועַמדתי על־ידוֹ.

– רב פּיני, שאֵלה לי לשאלךָ.

– פּיני הרים אֶת חוֹטמוֹ מעל הספר.

– מַה תּשאַל קטוֹנתּי?… קטוֹנתּי – מַשמעוֹ קטן. כּךְ קוֹרא לי פּיני בּשעה שלבּוֹ טוֹב עליו. ולבּוֹ טוֹב עליו כּמעט בּכל עֵת וּבכל שעה. ואפילוּ כּשהוּא מדיין וּמתנַגח עם אָחי אֵליהוּ. ואפילוּ כּשאִשתּוֹ טייבּיל מַרעימה פּניה נגדוֹ. ואני מַציע לפניו דברים כּהוָיתם. האִם אמת הדבר, כּי באַמריקה אֵין מחלקוֹת?

שמע פּיני ונתלהב כּוּלוֹ ועמד להוֹציא אֶת רוּחוֹ. בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, אַתּה רשאי לָשבת כּאן, וּלימינךָ יֵשב הפּרזידנט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, וסמוּךְ לָכם יֵשב אַחַד הקבּצנים המַחזירים על הפּתחים, אוֹ סתם פּחוּת שבּפּחוּתים. וּמכּם והלאה – רוֹזן מרוֹזני אֶרץ, אַַדיר, בַּעַל־מיליוֹנים! וכי קלה בּעֵיניךָ מדינה של ציוויליזאציה! פּרוֹגרס! קוֹלוּמבּוס!… עוֹד פּיני עוֹמד וּמתלהב, מעלה וּמקלס אֶת אַמריקה בּכל מיני קילוּסים, והנה הפסיקוֹ אַחַד הנוֹדדים, והוּא יהוּדי זר, אשר לא ידענוּ ולא ראִינוּ מתּמוֹל שלשוֹם:

– אִם כּן, מאַחַר שמדינה טוֹבה היא כּל־כּך, לפי דבריךָ, מנַיִן לָה קבּצנים ורוֹזנים, אַדירים וּמַחזירים על הפּתחים? מַה־נַפשךָ…

ואוּלָם עוֹזבים אנחנוּ אֶת פּיני ואֶת היהוּדי הזר ואֶת שאָר היהוּדים, שיִתנַגחוּ זה עם זה, וּבלבד שיוֹדעים אָנוּ הפּעם, כּי בּאַמריקה אֵין מַחלקוֹת. נמצא שצדק מנדל. אוֹמר הוּא, כּי חייבים אנחנוּ לשׂנוֹא אֶת המַחלקות. כּלוֹמַר, לא אֶת המַחלקוֹת, אֶלָא אֶת העשירים הנוֹסעים בּמַחלקוֹת העֶליוֹנוֹת. אָמַרתּי לוֹ: “כּל־כּךְ לָמה? מַה לי ולָהם?” אָמַר לי: “לָמה בּאוּ הלָלוּ להיסגר בּמַחלקה השניה וּבמַחלקה הראשוֹנה בּין אַספּקלריוֹת מאִירוֹת? וכי לא לכבוֹדם הוּא לָשבת אִיתנוּ פּה, על קרקע האניה? וכי לא בּני־אָדם אנחנוּ כּמוֹהם? וכי אלוֹהינוּ לא אלוֹהיהם הוּא?”… וסוֹף דבר היה, כּי מנדל ניצח וידוֹ היתה על העֶליונה. הגיע לילה, עֵת אשר רמי־המַעלה מן המַחלקה השניה והראשוֹנה ירדוּ אֵלינו, אֶל המַחלקה השלישית, והתערבוּ בּנוּ והיו כאֶחָד מאִתּנוּ.

זה היה בּליל־הכּיפּורים, הוּא ליל כּל־נדרי.

ז

מפּני ש“פּרינץ־אַלבּרט” יצא לדרכּוֹ בּעשׂרת ימי התּשוּבה, לפיכךְ חָל עלינוּ יוֹם־הכּיפּוּרים בּהפליגנוּ בּאניה. אֶת סעוּדת־ההפסקה סעדנוּ בּתפּוּחי־אדמה צלוּיִים. מַאכל כּשר אֵין בּאניה, והרי אָנוּ ניזוֹנים כּל העֵת מתּפּוּחי־אדמה. לחם ניתּן לָנוּ לָרוֹב. גם תּה וסוּכּר בּכל יוֹם. חלקנוּ לא רע הוּא. מי יִתּן והיה לָנוּ כּן בּכל ימוֹת השנה. ואוּלָם שאלוּ אֶת פּי גיסתי בּרכה ואָמרה לָכם, כּי כּל יִשעה של אכילת תּפּוּחי־אדמה היא לצַבּוֹת בּטן. אַךּ מי ישׂים לב לדברי גיסתי בּרכה? וכי יֶש לךָ דבר בּעוֹלָם, אשר יפיק רצוֹן ממנה? בּכל ענין וּבכל חפץ היא בּוֹדקת וּמוֹצאת מוּמים. למשל, “פּרינץ־אַלבּרט” זה אַף הוּא למוֹרת־רוּחַ לָה. אֵיננוּ הוֹלך, אֶלָא זוֹחל. וכי שמַעתּם מימיכם, היא אוֹמרת, כּי תּארךְ נסיעה ותימשךְ עשׂרה ימים רצוּפים? אָמרוּ לָה: לא האניה גוֹרמת – הים גוֹרם לכךְ. וחברנוּ פּיני עמד ללמדה בּינה ולשׂבּר לָה אֶת האוֹזן, כּי שטחוֹ של הים גָדוֹל פּי־שלוֹשה משטח היבּשה. אָמַר אָחי אֵליהוּ: לא פּי־שלוֹשה, אֶלָא פּי־שנַיִם. בּהלכוֹת ים ויבּשה יפה כּוֹחוֹ מכּוֹחוֹ של פּיני. כּל כּדוּר האָרץ, הוּא אוֹֹמר נחלק לשלוֹשה חלָקים – שנַיִם ים ואֶחָד יבּשה. נמצא, הוּא אוֹמר, כּי הים גָדוֹל פּי־שנַיִם מן היבּשה. אָמַר לוֹ פּיני: לא, פּי־שלוֹשה. אָמַר לוֹ אֵליהוּ: לא, פּי־שנַיִם. והתחילוּ מתנַגחים זה עם זה, עד שנתפּשרוּ ועשׂוּ שלוֹם בּיניהם.

ח

מי יעבוֹר לפני התּיבה? מי יזמר כּל־נדרי? הוה אוֹמר, אָחי אֵליהוּ. אָמנם חַזן לא היה מעוֹלָם. אבל כּנגד זה בּן חַזן הוּא, וּבן חַזן מפוּרסם. קוֹל־נגינה יֶש לוֹ. התּפילוֹת שגוּרוֹת לוֹ בּפיו. וּמַה לָכם עוֹד? ידוֹ של פּיני היתה בּאֶמצע, כּי יבוֹאוּ אנשים לבקש מאֵת אָחי אֵליהוּ, שיעבוֹר לפני התּיבה. חברנוּ פּיני העביר קוֹל בּכל האניה ולָחַש על אָזנוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד, כּי האַברךְ הזה, צהוֹב־הזקן (זה אֵליהוּ) יוֹדע נַגן הוּא. תּפילתוֹ בּציבּוּר אֵין על עפר מָשלה! וּבּפרט, אִם אָחיו הקטן, קטוֹנתּי זה (אני הוּא), יעזוֹר על־ידוֹ בּקוֹל הסוֹפּראנוֹ אשר לוֹ, – אָז נזכּוֹר טעמה של התּפילה מיוֹם־כּיפּוּרים זה עד יוֹם־כּיפּוּרים הבּא עלינוּ לטוֹבה!

לשוא התחַנן אָחי אֵליהוּ כּי יניחוּ לוֹ. לשוא נשבּע, כּי מעוֹלָם לא עבר בּימים הנוֹראים לפני התּיבה. לא הוֹעילוּ לוֹ תּחנוּניו וכל שבוּעוֹתיו נשׂא הרוּחַ. תּפסוּהוּ כּמעט בּעל־כּרחוֹ והעמידוּהוּ לפני התּיבה (שוּלחָן עגוֹל, מכוּסה סדין לָבן), ואוֹתי אָחַז פּיני בּאָזני: “לךְ, קטוֹנתּי, קרב אֶל המלָאכה!” וּשנֵינוּ ערכנוּ לפני נוֹסעֵי האניה כּל־נדרי נהדר כּל־כּך, אשר יִזכּרוּהוּ כּל ימי חַיֵיהם ויסַפּרוּ עליו לדוֹר אַחרון.

ט

ולא הרי כּל־נדרי כּהרי היעלוֹת. ולא הרי היעלוֹת כּהרי בּכי הנשים והגברים גם יחד. מתּחילה נשמַע רק קוֹל אנחוֹת וּגניחוֹת ורעש חוֹטמים נגרפים. אַחַר־כּךְ עמדוּ למחוֹת דמעה מעֵיניהם. אַחַר־כּךְ התחילוּ לבכּוֹת בּחשאי. אַחַר־כּךְ התחילוּ לבכּוֹת בּקוֹל. והבּכי הלךְ וגָדל, עַד כּי היה לילָלָה, יִללת עֵדה שלמה. נִזכּרוּ, כּי בּשנה שעברה עדיִין ישב אִיש בּביתוֹ. אִיש בּבית־תּפילָתוֹ. אִיש בּמקוֹמוֹ. אִיש ליד עמוּדוֹ וּמַחזוֹרוֹ. כּל אֶחָד שמע אֶל הרינה ואֶל התּפילה של חַזנוֹ וּמשוֹרריו. והנה תּכפוּ עליהם הצרוֹת, והם נעים ונדים בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, דווּיִים וּסחוּפים, מעוּנים וּמטוּלטלים, מוּבלים כּצאן לטבח, כּבוּשים וּצפוּפים בּמקום צר עד אֶפס אַויר לנשימה. והגיע הדבר לידי כּךְ, שאפילוּ הנוֹסעים רמי־המַעלָה, בּני המַחלקוֹת העֶליוֹנוֹת, שצילינדרים מַבהיקים חבוּשים לראשיהם, אַף הם לא יכלוּ להתאַפּק וּמחוּ בּמטפחוֹת־משי אֶת זיעת אַפּיהם כּביכוֹל. אַךְ אני השגחתּי אליהם השגָחָה מעוּלה וראִיתי דמעוֹת בּעֵיניהם. המַראֶה היה נהדר כּל־כּךְ, שהמלצרים והמַלָחים התיצבוּ מרחוֹק, עמדוּ כּוּלָם מתּוֹךְ יִראַת־הכּבוֹד והבּיטוּ אַחרי היהוּדים, המעוּטפים בּטליתוֹת לבנוֹת, כּשהם עוֹמדים בּפוּזמקאוֹתיהם וּמתנוֹעעים וּבוֹכים בּקוֹל – אֵין זאת כּי־אִם מַר לָהם, כּי המַר שדי לָהם מאוֹד… ואָחי אֵליהוּ מסַלסל בּגרוֹנו, ואני עוֹזר אַחריו בּקוֹלי הדק. ושם, בּפּינה רחוֹקה, בּין הנשים, עוֹמדת אִמא, מטפּחת־המשי, מטפּחת יוֹם־טוֹב, חבוּשה לראשה, מַחזורה בּידה – וכוּלָה מתמוֹגגת בּדמעוֹת.

אַשרי אִמא, מַה טוֹב חלקה וּמה יפה גוֹרלה. היוֹם הזה כּוּלוֹ שלָה הוא!

י

למחר השכּמנוּ עם עלוֹת השחר בּכוונה תּחילָה לקרוֹא אדוֹן־עוֹלָם בּנוּסח העתּיק המקוּבּל. ואוּלָם כּלוּם לא עלה בידנוּ. לא להתפּלל בּלבד קשה היה לָנוּ – גם על רגלינוּ לא יכוֹלנו עמוֹד. לָאִינוּ למצוֹא אֶת הדרךְ אֶל התּיבה. עֵינינוּ חָשכוּ ולא יכוֹלנוּ לראוֹת אִיש אֶת רעֵהוּ. החַיִים היוּ לָנוּ לזרא. רע, רע לָנוּ עד מות. מתים אנחנוּ. כּוּלָנוּ מתים.

מַה קרה אוֹתנוּ פּתאוֹם? היוֹם כּבר עיפתּי, ואני מַניח אֶת סיפּוּרי הבּא עד מחר.

סיפּוּר עֶשׂרים וּשנַיִם: קריעת ים־סוּף    🔗

א

החילוֹתי לסַפּר לָכם אֶת דבר המהוּמה, אשר התחוֹללה על ראשינוּ בּבוֹקר יוֹם־הכּיפּוּרים בּאניה “פּרינץ־אַלבּרט”. מהוּמַת אלוֹהים היתה זאת. זכוֹר נזכּרנה עד יוֹם אַחרוֹן.

ראשיתה היתה מצער. כּבר בּעֶרב, תּיכף לאַחַר כּל־נדרי, נראתה בּפאתי השמַיִם עב קטנה כּכף אִיש, קטנה וּשחוֹרה. אני וחברי מנדל היִינוּ הראשוֹנים לראוֹתה. כּי בּזמַן שכּל היהוּדים עדיִין נשארו מלמַטה, עמדוּ שם וּבכוּ וקראוּ תּהילים אַחַר כּל־נדרי, נזדרזנוּ שנינוּ, אני וחברי מנדל, ועלינוּ למַעלָה, על מכסה “פּרינץ־אַלבּרט”, לטייל שם להנאָתנוּ. אַחַר־כּךְ פּרשׁנוּ לקרן־זוית, התיחַדנוּ שנינוּ לבדנוּ, ישבנוּ ושתקנוּ. האַויר היה שקט וחַם, וטוב היה לנו. ורק עצבוּת קלה תּקפה אֶת הלב. מה היוּ הרהוּריו של מנדל אוֹתה שעה – אֵיני יוֹדע. אני הירהרתּי בּאלוֹהים, היוֹשב שם בּמרוֹם השמַיִם. מַה גָדוֹל הוּא האלוֹהים, אִם כּל אשר אָנוּ רוֹאִים ממַעל וּמתּחת לוֹ לבדוֹ הוּא! ומה הוּא חוֹשב שם עכשיו בּסתר שבתּוֹ, בּשמעוֹ אֶל הרינה ואֶל התּפילה, אשר יהוּדים רבּים כּל־כּךְ מתפּללים אֵליו ושוֹפכים שׂיח לפניו? אִמא אוֹמרת, כּי רוֹאֶה הוּא ושוֹמע הכּל. הכּל גָלוּי וידוּע לפניו. אֵין דבר נסתּר ממנוּ. ואפילוּ זה, שאני מהרהר עתּה בּסתר־לבּי. מכּיוָן שכּךְ, רע המַעשׂה. כּי הנה זה־עתּה חָמַדתּי בּלבּי תּפּוּח טוֹב למַאכל, אַגָס מתוֹק, ולוּא רק מעט מַיִם לשתּוֹת. מַיִם צוֹננים. מאכילת תּפּוּחי־האדמה ניחַר לבּי, וּשתית מַיִם אסוּרה היוֹם. מי זה ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ לשתּוֹת מַים בּליל־כִיפּוּרים, לאַחַר כּל־נדרי? אִם אֶעשׂה כּן – ושמע אָחי אֵליהו וַהרגָני. אָחי אֵליהוּ גוֹזר עלי בּכל חוֹמר הדין, כּי אָצוּם מחר כּל היוֹם, עד מוֹצאֵי יוֹם־הכּיפּוּרים. אָמרה אִמא: “נראֶה, אֵיךְ יִפּוֹל דבר”. לפי־שעה היא מהלכת על־פּני האניה, מבקשת אוֹתי בּכל הפּינוֹת ולא תוּכל למצאֵני. בּא אַחַד המַלָחים והראָה אוֹתה, כּי שם, בּקצה האניה, אָנוּ יוֹשבים שנינוּ, אני וחברי מנדל. הרימה אִמא אֶת קוֹלָה: “מוֹטיל! מוֹטיל?” – “מַה לָךְ, אִמא?” – כּיצד מַה לָךְ? לךְ וישנתּ! האִם שכחתּ כּי מחר אַתּה צריך להשכּים קוּם? הלא יוֹם־כּיפּוּרים לָנוּ היוֹם!"… לישוֹן אֵיני רוֹצה עוֹד, ואַף־על־פּי־כן אני חַייב לעשׂוֹת רצוֹן אִמא.

ב

למחר, כּשהשכּמנוּ עם שחר, כּבר התקדרוּ השמַיִם כּוּלָם בּעבים. הים התקצף והתגעֵש בּכל תּקפּוֹ וּמוֹראוֹ. הגלים התרוֹממוּ ממַעל לאניה וטילטלוּ את “פּרינץ־אַלבּרט” לכל צד, כּטלטל נסוֹרת של עֵץ לשׂחק בּה. המַלָחים התרוֹצצוּ אָנה ואָנה, כּעכבּרים הלָלוּ בּשעת מַגפה. המלצרים אָחזוּ בּמעקוֹת בּדרךְ־הילוּכם. הנוֹסעים גיששוּ קיר, כּשלוּ ונפלוּ על כּל מדרךּ כּף־רגלם. פּתאוֹם נפתּחוּ ארוּבּוֹת־השמַיִם, וּמטר סוֹחף ניתּךְ על האניה. בּרקים הבריקוּ וּרעמים הרעימוּ בּזה אַחַר זה. אלוֹהים הוֹפיע בּמרכּבתּוֹ, מרכּבת־האֵש. ודווקא בּעֶצם יוֹם־הכּיפּוּרים!… הבּרקים מתרוֹצצים בּמעוּפם, בּרק אַחַר בּרק, וּמאִירים לרגע אֶחָד אֶת חשכת השמַיִם הקוֹדרים. “פּרינץ־אַלבּרט” חוֹרק כּוּלוֹ, נאנח אנחוֹת רצוּצוֹת, תּוֹעֶה וּמתנוֹדד לכאן וּלכאן, עוֹלה גבעוֹת ויוֹרד עמקים. והגשם מַצליף וסוֹחף אֶת הכּל. מַה זה? מַבּול? והלא נשבּע אלוֹהים, כּי לא יוֹסיף עוֹד להביא אֶת מי־המַבּוּל על האָרץ לדוֹרוֹת־עוֹלָם!…

– קריעת ים־סוּף! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ, וחברנוּ פּיני עוֹזר על־ידוֹ: “אָמנם כּן, קריעת ים־סוּף!”… זוֹהי הפּעם הראשוֹנה, ששניהם הסכּימוּ לדבר אֶחָד. הברה זוֹ, “קריעת ים־סוּף”, נתקבּלה על לב רבּים. מדי פּעם בּפעם קם אַחַד היהוּדים, מציץ החוּצה וּמַשמיע הסכּמתוֹ, כּי אָמנם קריעת ים־סוּף היא זאת. אַחַר־כּךְ הוּא נחפּז לָרוּץ ריצה משוּנה בּרגלים ממַהרוֹת אֶל אַחַת הפּינוֹת. שם הוּא מוֹציא החוּצה אֵת אשר ינק בּילדוּתוֹ משׁדי אִמוֹ, ושוּב לא יֵראֶה עוֹד לָעין… מי ישׂים לב עתּה לתפילה? מי יעלה על הדעת אֶת יוֹם־הכּיפּוּרים? הכּל נשכּח ונבלע בּתהוֹמוֹת מַחשכּים.

ג

מבּני משפּחתּנוּ היתה גיסתי בּרכה הראשוֹנה להתחיל בּדבר. זוֹ הרימה קוֹל־זוָעוֹת, כּי מתה היא! אַחַר־כּךְ עמדה לקלל אֶת אָחִי אֵליהוּ על אשר השׁיאָה לנסוֹע לאַמריקה. ידוֹע ידעה מראש, כּי כּסיבּיריה היא אַמריקה זאת. ולא כּסיבּיריה, אֶלָא רעה שבעתים מסיבּיריה. סיבּיריה כּגן־עֵדן היא לעוּמַת אַמריקה!… בּיקשה אִמא לתבּוֹע אֶת עֶלבּוֹן בּנה, עמדה להטיף מוּסר לברכה וּלהוֹכיחה בּדברים רכּים, כּי חַייב אָדם לקבּל יִסוּרים בְאַהבה, שכּוּלָם מידי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא הם. וכן מצינוּ כּתוּב מפוֹרש בספר “צאֶינה וּראֶינה”… ואוּלָם לפרש אֶת הכּתוּב בּספר “צֶאינה וראֶינה” לא הניחוּ לאִמא מן השמַיִם, כּי בּוֹ בּרגע נתעטף בּה לבּה עד להתעלף. ראתה זאת טייבּיל, אִשתּוֹ של חברנוּ פּיני, והתעלפה גם היא. עמד פּיני וקרא אַחריהן בּצחוֹק: “כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של נשים – כּוֹחַ תּרנגוֹלוֹת כּוֹחָן!” והוּא נוֹתן אֶת שתּי ידיו בּכיסי מכנסיו, שוֹמט מגבּעתֹּו לצד אַחַת מפּאוֹתיו ואוֹמר: “אַךְ שוֹטים, טיפּשים אַתּם כּוּלכם! דוֹמה, כּלוּם מה אִיכפּת לי, שהים סוֹעֵר והאניה מתנֹודדת? הלא לכךְ אָדם אני, בּחיר היצוּרים, וּבינה יתירה ניתּנה לי לחַבּל תּחבּוּלוֹת ולמצוֹא עֵצה. כּשהאניה נוֹטה לצד זה, אני כּוֹפף עצמי לצד אַחר, וּכשהאניה נוֹטה לכאן, אני כּוֹפף עצמי לכאן. ולָזה יִקָרא בּלשוֹן־חכמים שיווּי־משקל”.

וּמדי כּפפוֹ אֶת עצמוֹ לכאן ולכאן, הראָנוּ פיני בּחָכמתוֹ “שיווּי־משקל” משוּנה כּל־כּךְ, עד כּי למַראֵהוּ חָלשה גם דעתּוֹ של אָחי אֵליהוּ וּשניהם מיהרוּ וּפרשוּ יחד לקרן־זוית להוֹציא שם אֶת מצוּקת־לבּם החוּצה. מהם ראוּ וכן עשׂוּ גם שאָר הנוֹסעים. אֶחָד אֶחָד קמוּ לָלכת בּפיק־בּרכּים, מתנוֹדדים ותוֹעים כּשיכּוֹרים, עד הגיעם אִיש אֶל מקוֹמוֹ ואִיש אֶל משכּבוֹ, ונפלוּ שם כּפגרים מתים. ורק אָז התחילה קריעת ים־סוּף כּהלכתה.

ד

אני וחברי מנדל התחזקנוּ ועמַדנוּ על רגלינוּ יוֹתר מכּל הנוֹסעים. מנדל – סגוּלָה בּדוּקה היתה לוֹ מפּי אַחַד הנוֹדדים, אשר הפליג אִתּנו בּאניה והשפּיע עלינוּ רוֹב עֵצוֹת. הנוֹדד הזה “לא שחָכם הוּא, אֶלָא בּעל־נסיוֹן”. כּךְ הוּא מעיד על עצמוֹ. כּבר עבר אֶת ימה של אַמריקה הלוֹךְ וָשוֹב שלוֹש פּעמים. לפיכך בּדק וּמצא סגוּלָה לים. סגוּלָה זוֹ מַה טיבה? כּשאַתּה מַפליג בּאניה, אַל תּבוֹא להיחָבא בּחַדרי־חדרים. מצוּוה אַתּה לישב כּל הימים על המכסה בּחוּץ, להבּיט לרוֹחַב הים ולא לאָרכּוֹ, להעלוֹת אוֹתה שעה על דעתּךָ כּאִילוּ אַתּה מַחליק בּשלגית על־פּני השלג, ולא שאַתּה רוֹכב על־גבּי הסוּס. אִם אַתּה עוֹשׂה כּן, אַשריךָ וטוּב לָךְ. לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שאוֹתוֹ הנוֹדד בּעל־הנסיוֹן היה מוּטל כּמת על משכּבוֹ, ואני וחברי מנדל רטבנוּ מן הגשם כּל־כּךְ, עד כּי דבקה כּוּתּנתּנוּ לבשׂרנוּ. אֶת הדרךְ למשכּבוֹתינוּ לא יכוֹלנוּ עוֹד למצוֹא. בּאוּ המַלָחים ותמכוּ בּידינוּ והביאוּנוּ אֶל המנוּחָה.

ה

כּמה ימים אָרכה קריעת ים־סוּף זוֹ? יוֹם, יוֹמַיִם, אוֹ אוּלי שלוֹשה ימים? אֶת זה אֵינני יוֹדע. יוֹדע אני רק אַחַת: כּאשר התעוֹררנוּ וקמנוּ על רגלינוּ, נעמוּ לָנוּ החַיִים מאוֹד ולבּנו לָבש שׂמחוֹת וָגיל. השמַיִם ניטהרוּ, כּעֶצם הסַפּיר לטוֹהר. פּני המַיִם – כּפני זכוּכית. " פּרינץ־אַלבּרט" רץ, כּחָתן לחוּפּתוֹ, כּוּלוֹ מרוּחָץ למשעי, מקוּשט וּמהוּדר, חוֹצה בּגלגליו אֶת המַיִם, מַעלה קצף מימינוֹ וּמשׂמֹאלוֹ, מזנק והוֹלךְ וּמַתּיז רסיסים על סביבוֹתיו. הנוֹסעים חָיוּ כּוּלָם ועמדוּ על רגליהם. הכּל יצאוּ החוּצה, מקטן ועד גָדוֹל, לקדם פּני שמש וליהנוֹת מזיו עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. פּלוֹני העביר שמוּעה בּאניה, כּי עוֹד מעט ותיראֶה היבּשה. אני וחברי מנדל היִינוּ הראשוֹנים, אשר מיהרנוּ לבשׂר לכל אֶחָד ואֶחָד אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, כּי כּבר נראוּ פּני אֶרץ. מרחוֹק נראתה כּעֵין כּתם, כּתם אדמדם גָדוֹל. הכּתם הלךְ הלוֹךְ וגָדל, הלוֹךְ ורחב. כּבר נראוּ אניוֹת ממרחק. אניוֹת רבּוֹת לאֵין מספּר, הן ותרניהן הגבוֹהים והדקים. חיש־מהרה נשכּחוּ כּל הצרוֹת וכל תּלאוֹת הדרךְ. הנוֹדדים לָבשוּ בּגדי חַגם ושבּתּם. הנשים התקשטוּ ושתוּ אֶת עֶדין עליהן. אָחִי אֵליהוּ סרק את זקנוֹ לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ. בּרכה וטייבּיל יצאוּ פּרוּפוֹת וּרעוּלוֹת. אִמא חָבשה לראשה אֶת מטפּחת־שבּתּה, מטפּחת־המשי אשר לָה. אני וחברי מנדל לא היוּ לָנוּ בּגָדים חדשים ללבּוֹש, וגם פּנאי לא היה לָנוּ לכךְ. האניה כּבר מישמשה וּבאה אֶל חוֹף אַמריקה. כּל העֵינַיִם האִירוּ, כּל לב צהל. הרגָשה דוֹמה לזוֹ הרגישוּ בּוַדאי אבוֹתינוּ אַחרי קריעת ים־סוּף. כּל עצמוֹתינוּ אָמרוּ שירה.

ו

– שלוֹם עליכם, קוֹלוּמבּוּס! בּרוּכה תּהיִי לָנוּ, אַתּ אֶרץ החוֹפש! אַתּ אֶרץ האוֹשר והזהב!

כּךְ קידם חברנוּ פּיני בּברכה אֶת האָרץ החדשה. מרוֹב רגשוֹתיו הרים לכבוֹדה אֶת מגבּעתּוֹ מעל ראשוֹ, כּיוון קידה לעוּמתה והשתּחוָה לָה בענוַת־חן. וּמפּני שקצר־ראִיה הוּא מטבע בּריאָתוֹ, לא השגיח בּשעת מַעשׂה בּאַחַד הּמַלָחים, בּרנש מאוּשש וּשזוּף־שמש, שעבר לפניו בּחפּזוֹן, כּוּלוֹ אָדוּם וּמזיע, – ונתקל בּו פּנים אל פּנים. כּלוֹמַר, קצה חוֹטמוֹ של חברנוּ פּיני פּגע בּשוֹרש־אַפּוֹ של המַלָח אדוֹם־הפּנים וּשזוּף־השמש. עוֹד זאת בּאשרוֹ, שהמַלָח היה בּטבעו גוֹי טוֹב וסַלָח. עמד זה והציץ על פּיני ועל חוֹטמוֹ הלקוּי, גיחךְ לעצמוֹ ונהם נהימה קלה מתּחת לשׂפמוֹ. ניכּר, שזוֹ היתה קלָלָה בּלשוֹן אַמריקה.

ז

פּתאוֹם קמה בּהלה. אֶת הנוֹסעים בּמַחלקה השלישית מבקשים בּמחילה מכּבוֹדם, כּי יוֹאִילוּ לָרדת למַטה, אֶל קניהם הצרים. מתּחילה מבקשים בּלָשוֹן של בּקשה. אַחַר־כּךְ – בּקוֹל־גערה. כּל שאֵינוֹ נחפּז לָלכת – דוֹחפים אוֹתוֹ בּצד וּבכתף. הכּל נדחָקים פּה בּעירבּוּביה. זקנים וּנערים. יהוּדים וּנשיהם וטפּם. אִיטלקים, טוּרקים וצוֹענים. הכּל צפוּפים עד אֶפס מקוֹם. אֶת הדלת סגרוּ על מַסגר. ולא עוֹד, אֶלָא שמתחוּ שלשלת של בּרזל לשמירה מעוּלָה. אֶת כּל הנַעשׂה והמתרחש בּחוּץ אָנוּ יכוֹלים לראוֹת רק בּעד החַלוֹנוֹת הקטנים. מעוֹלָם לא הרגשנוּ אֶת עצמנוּ מוּשפּלים וּמדוּכּאִים כּל־כּךְ, כּמוֹ עכשיו. כּשבוּיִים היִינוּ בּעֵינינוּ. " על מה ולָמה?"… כּךְ טוֹעֵן לפנַי חברי מנדל, ועֵיניו בּוֹערוֹת יוֹרוֹת זיקי אֵש.

ח

נתגלָה הדבר, כּי כּבר בּאנוּ. בּאנוּ לאַמריקה. אֶלָא מה? אֶת הנוֹסעים רמי־המַעלָה, בּני המַחלקה הראשוֹנה והשניה, הוֹרידוּ בּסוּלָם אָרוֹךְ, שמספּר מַדרגוֹתיו עד מאָה יגיע. ואנחנוּ מַה תּהא עלינוּ? הלא גם אנחנוּ בּאנוּ לאַמריקה?

– לא לָנוּ, לא לָנוּ! – נַענה יהודי אֶחָד, והוּא חַייט מעיר הייסין. בּרנש ישר בּטבעוֹ, ורק קבסתּן בּיוֹתר. מסַלסל בּלבוּשוֹ, משקפים מַבהיקים לוֹ על עֵיניו, והוּא עצמוֹ מתגנדר תּמיד בּפני הבּריוֹת, מגיס לבּוֹ בּכל דבר וכל כּוונתוֹ רק לקנתּר אֶת האחרים. כּיוָן ששמע דבר מפּי חברוֹ, מיד הוּא עוֹמד וסוֹתרוֹ. עם חברנוּ פּיני כּבר התנַגח כּמה וכמה פּעמים, והרבּה טרח אָחי אֵליהוּ עד שהפריד בּין שניהם. נשבּע החייט בּאַפּוֹ, כּי לא יוֹסיף עוֹד לדבּר עם פּיני מטוֹב ועד רע. כּל־כּךְ משוּם מה? משוּם שפּיני הלבּין אֶת פּניו בּרבּים. קרא לוֹ בּכל מיני שמות של גנַאי: “חַייטן”, למדן מוּפלָג בּמכנסַיִם", “סינַי ועוֹקר חוּטים”. ולא עוֹד, אלא שעמד וּשאָלוֹ בּפני כּל עם ועֵדה: כּמה “יִתּוּר” העלים בימי חַייו על האָרץ…. עכשיו, שסגרוּ אוֹתנוּ על מַסגר, פּתח החַייט ההייסיני אֶת פּיו והתחיל לדבּר פּתאוֹם בּלשוֹן־הקוֹדש:

– מה אָנוּ וּמה חַיֵינוּ? משוּלים כּחרס הנשבּר! כּבהמה להבדיל, אנחנוּ בּעיניהם… כּבקרת רוֹעֶה עֶדרוֹ…

כּעס חברנוּ פּיני והתנַפּל עליו בּחמתו. אָמַר לוֹ: “אֵין המשל דוֹמה לנמשל. כּשמַזכּירים שם אַמריקה, הוּא אומר, חַייבים ליטוֹל אֶת הידים תּחילה!” והוּא עוֹמד וּמַשפּיע על שוֹמעיו שטף דברים, כּיד המליצה הטוֹבה עליו. הצטדק החַייט ההייסיני. אָמַר כּי אֵינו מדבּר, חַס ושלוֹם, סרה בּאַמריקה. כּבוֹדה בּמקוֹמה מוּנח. כּל מַה שדיבּר, הוּא אוֹמר, לא דיבּר אֶלָא כּנגד זה, שאָמנם טוֹבה אַמריקה ויפה ומתוּקנה במאוֹד מאוֹד, ורק לא לָנוּ, לא לָנוּ… לָנוּ, הנוֹדדים העניִים, לא ימַהרוּ לפתּוח אֶת שערי האָרץ הטוֹבה והבּרוּכה הזאת. נתלהב פּיני וחמתו בּערה בּוֹ עוֹד יוֹתר:

– אֶלָא אִם כּן, מַה יעשׂוּ בּנוּ? יִמלָחוּנוּ בּמלח?

– בּמלח, אָמנם לא יִמלָחוּנוּ, – אוֹמר החַייט ההייסיני בּלעג שנוּן והנאָתוֹ מוֹסיפה והוֹלכת מרגע לרגע, – אבל יוֹליכוּנוּ ויביאוּנוּ לאַחַד המקוֹמוֹת, המכוּנה “עלי־אַיילאנד”. שם יִכלָאוּנוּ בּמכלאוֹת־צֹאן, כּשם שכּוֹלאִים עגָלים המוּבלים לטבח, עד אשר יִזכּרוּנוּ קרוֹבינוּ וּמיוּדעֵינוּ ויבוֹאוּ לקיים בּנוּ מצוַת פּדיוֹן־שבוּיִים…

פּיני נרתּע ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ־נחש: “כּמה נפלא היהוּדי הזה וכמה נפלאִים דרכיו! הכּל יוֹדע הוּא! אֵין דבר נסתּר מפּני החַייט הזה! חָכמתוֹ מרוּבּה משנוֹתיו! הלא כּוּלָנוּ פּה ידענוּ גם ידענוּ, כּי יֵש בּאַמריקה מקוֹם מיוּחָד וּשמוֹ קסטל־גארטל, רצוֹני לאמוֹר” עלי־אַיילאנד, – ואַף־על־פּי־כן לא שמַענוּ בּלתּי־אִם היוֹם הזה, כּי כּוֹלאִים שם בּני־אָדם כּבני־צֹאן!"… וכאשר יוֹסיף פּיני לדבּר, כּן יתרגש בּחוֹם לבּו וכן יִרתּח. קוֹפץ הוּא כּנגד החַייט, כּוּלוֹ מוּכן וּמזוּמן לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג. החַייט נבהל מפּניו וּפוֹסע לאַט־לאַט לאחוֹריו. אוֹמר הוּא:

– אַל־נא בּאַפּךָ! ראֵה־נא גם ראֵה אֶת שׂיחוֹ ואֶת כּעסו של זה! דוֹמה, כּאִילוּ קיפּחתּי אֶת הקפּוֹטה שלוֹ! פּגעתּי בּכבוֹד אַמריקה הקדוֹשה! אִם כּן לא פידלתּי! הבה נחיֶה ונַארִיךְ עוֹד שתּי שעוֹת, אָז נחכּם יֹותר!…

סיפּוּר עֶשׂרים וּשלוֹשה: בּבית־האסוּרים    🔗

א

לא לחינם העלָה חברנוּ פּיני טינה בּלבּו על “אֶליס־אַיילאנד” (כּשבּאנוּ למקוֹם נוֹדע לָנוּ, כּי זה שמוֹ הנכוֹן), והיה מוּכן לכתּוֹב עליו מרוֹרוֹת בּשיר. אֶלָא שכּבש אֶת כּעסוֹ בּלבּוֹ. חוֹשש היה פּיני, שמא יוָדע הדבר להחַייט ההייסיני, כּי הוּא, פּיני, אֵין דעתּו נוֹחָה מאַמריקה, והבליג על רגשוֹתיו למַראִית־עין. ורק בּמסתּרים, בּאֵין רוֹאִים, בּערה בּוֹ חמתוֹ עד להשחית. היִתּכן? הנשמעה כּנבלה הזאת, כּי יִקחוּ אנשים חַפּים מפּשע ויוֹליכוּם בּחזקת־היד ויאסרוּם כּבני־צֹאן, כּאסירי־המלךְ, כּשבוּיֵי־מלחמה?" כּךְ טען בּלחש לפני אָחי אֵליהוּ לאַחַר שהביאוּנוּ לאֶליס־אַיילאנד. נמצא שצדק החַייט ההייסיני בּנבוּאָתוֹ. הלָה ניבּא מראש, כּי כּן יִהיֶה הדבר. אֶלָא שהגדיש קצת אֶת הסאָה. החַייט ההייסיני אָמַר, כּי יִכלאוּ אוֹתנוּ בּמכלאוֹת־צאן. וּבאמת הביאוּנוּ לבית גָדוֹל וּמוּאָר וסיפּקוּ לָנוּ מַאכל וּמשתּה לָרוֹב, והכּל חינם אֵין כּסף. והאנשים אנשים טוֹבים ונוֹחים מאוֹד. אֶלָא מה? כּמה הרפּתקאוֹת עברוּ עלינוּ עד אשר זכינוּ להיכּנס אֶל הבּית הזה, לפנַי ולפנים, כּוּלנוּ מצוּוים היִינוּ לעבוֹר על־פּני גשר אָרוֹךְ, שפּישפּשים רבּים לוֹ משני עבריו.. אֶחָד אֶחָד עברנוּ. על כּל פּסיעה וּפסיעה עמד לָנוּ לשׂטן פּגע רע בּעל כּפתּוֹרים, בּדק בּנוּ, התבּוֹנן אֵלינוּ, בּחָננוּ, מישמשנוּ. מתּחילה הפכוּ לָנוּ בּנייר לָבן העשׂוּי לדבר אֶת עפעפּינוּ. אַחַר־כּךְ בּדקוּ אֶת שאָר אברינוּ. וכל אֶחָד ואֶחָד עשׂה בּנוּ סימנים בּקירטוֹן לָבן והראָנוּ בּידוֹ לאָן נפנה – על ימין אוֹ על שׂמאֹל. ואָז רק אָז נכנַסנוּ לתוֹךְ הבּית הגָדוֹל והמרוּוָח אשר אָמַרתּי. ורק שם בּיקשנוּ וּמצאנוּ זה אֶת זה. עד בּוֹאֵנוּ אֶל הבּית היִינוּ נבוּכים וחרדים ולא ידענו אִיש אֶת מקוֹם רעֵהוּ. דחוּפים וּמבוֹהלים היִינוּ, כּעגָלים הלָלוּ המוּבלים לטבח.

ב

כּסבוּרים אַתּם, מה היִינו יראים? כּל יִראָתנוּ וּפחדנוּ היוּ בּשל עֵיניה של אִמא: עֵיניה החמַרמרוֹת מבּכי מַה תּהא עליהן? נתגלָה הדבר, כּי בעֵיניה בּדקוּ פּחוֹת מבּעֵיני כּוּלָנוּ ולא השגיחוּ בּהן כּלל.

– רק זכוּתוֹ עמדה לי, זכוּת אביכם עליו השלוֹם, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתוֹ! – כּךְ אָמרה אִמא ונפלה על צוארי כּוּלנו וּבכתה מרוֹב שׂמחה. מתּוֹךְ רוֹב אוֹשר וגיל לא ידעה אֶת נַפשה. גם אָחי אֵליהוּ נהפּךְ והיה לאִיש אַחר. דרכּוֹ של אָחי אֵליהוּ בּשעת־חירוּם, בּשעה של נסיעה וריצה, מהוּמה וּמבוּכה, לשפּוֹךְ אֵת כּל חמתוֹ על ראשי. על־ידי מכּוֹת־לחי. וּברכה אִשתּוֹ עוֹזרת כּנגדוֹ בּקלָלָה. עכשיו שינה מטבעוֹ ועוֹר חָדש נקרם אליו. עמד והוֹציא מכּיסוֹ תּפּוּח־זהב ונתן לי מַתּנה. התּפּוּחַ נשתּייר לוֹ מן האניה. כּשהפלגנוּ בּ“פרינץ־אַלבּרט”, חָלקוּ לָנוּ תּפּוּחי־זהב בּכל יוֹם. כּל מי שתּקף עליו יִצרוֹ – היה אוֹכלָם מיד. ואֵלה שכּבשוּ תּאוָתם בּלבּם, פּרשׁוּ לקרן־זוית וטמנוּ אֶת תּפּוּחי־הזהב בּכיסי בּגדיהם. אני אין חלקי בּגיבּוֹרים. אֵת תּפּוּחי־זהבי לא טמַנתּי. כּי אֵיךְ אֶפשר לוֹ לאָדם חַי לראוֹת בּעֵיניו פּרי נחמד כּזה וּלבלתּי אָכלוֹ?… ואוּלָם יוֹתר מכּוּלָנוּ הבּיע אֶת שׂמחָתוֹ חברנוּ פּיני. הלָה השׂתּעֵר עלינו מתּוֹךְ חדוַת־הלב ואָמַר לכוּלָנוּ:

– וּבכן, מי חָכם בּאַחריתוֹ? אני אוֹ אַתּם? ולא אָמַרתּי לָכם, כּי רק זדים טפלוֹ שקר על אַמריקה, שסוֹגרת היא אֶת שעריה בּפני כּל אָדם שעֵיניו דוֹמעוֹת? רק הוֹלכים בּטלים בּדוּ זאת מלבּם, רק מפיחי־כזבים, מוֹציאֵי־דיבּה, הוֹלכי־רכיל, עבריינים מנוּוָלים! הנה תּראוּ, כּי עתידים הלָלוּ להוּציא לעז על אַמריקה, שכּל בּאֶיה נתוּנים לשמד! היכן הוּא החַייט ההייסיני, תּפּחנה עצמוֹת אָביו מחוֹללוֹ?…

אִם כּן, אֵיפוֹא, נתרצה פּיני ועשׂה שלוֹם עם אַמריקה.

ג

מרוֹב בּהילוּת לא השגחנוּ בּשעת־חירוּם, כּי אֶחָד מחבוּרתנוּ נעדר מתּוֹכנוּ ואֵיננוּ. זה היה חברי מנדל. הראשוֹנה שהרגישה בּדבר היתה גיסתי בּרכה. זוֹ נרתּעה ממקוֹמה וספקה כּפּיה: “אוֹיה לי, אֵיפה הוּא הסייח?” “רעם הממני!” קראה אִמא, וכוּלָנוּ פּנינוּ לבקש אֶת מנדל בּכל הפּינוֹת. אַךְ לשוא היה עמלנוּ. אֵין מנדל – אָבד ואֵיננוּ!

לבסוֹף נתגלָה, כּי הוּא עצמוֹ אָשם בּכל זאת. מנדל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. פּיו הכשילוֹ. בּשעת הבּחינה התחַכּם והתפּתּל כּל־כּךְ, עד כּי נסתּבּךְ ונפל בּפּח. מתּחילה שינה את טעמוֹ והתחַפּשׂ כּאִילם, כּמשפּטוֹ הראשוֹן בּמדינַת אַשכּנַז. אַחַר־כּךְ התחיל לדבּר פּתאוֹם דברי שטוּת וטח טיח תּפל. רגע אָמַר, כּי רק בּן עֶשׂר שנה הוּא, וּברגע השני נמלךְ והוֹדיע, כּי בּר־מצוָה הוּא כּבר וּמניח תּפילין בּכל יוֹם. ולבסוֹף הוֹדה על האמת וסיפּר לפני בּעלי־הכּפתּוֹרים דברים כּהוָיתם: כּי בּן אוֹבד הוּא. כּלוֹמַר, כּי בּעברוֹ אֶת הגבוּל, נידח ונעלם מהוֹריו בּמדינַת אַשכּנַז, ואנחנוּ קיבּלנוּהוּ בּחברתנוּ. ושוּב אָמַר לָהם, כּי אֵיננוּ יכוֹל לקרוֹא לפניהם אֶת שם המקוֹם אשר הוֹריו נמצאים שם, מפּני שגם הוּא אֵיננוּ יוֹדע מקוֹמם, אִילוּ ידע, הוּא אוֹמר, אֶת מקוֹמם, כּי־עתּה לא היה זקוּק לחַסדי אחרים. הוּא עצמוֹ, הוּא אוֹמר, היה מוֹצא אֶת הדרךְ אליהם. וּלפיכךְ עמדוּ וסגרוּ אוֹתוֹ, עם שאָר בּני־אָדם הדוֹמים לוֹ, בּחדר מיוּחָד. כּעבוֹר זמַן ישלחוּ אֶת כּוּלָם בּאניה אֶל המקוֹם אשר משם בּאוּ.

ד

כּששמַענוּ אֶת הדבר הזה, נתעוֹררנוּ כּוּלָנוּ לעמוֹד לימין מנדל האוּמלָל. אִמא הרימה קוֹל־זוָעוֹת. עתידה היא ליתן דין וחשבּוֹן לפני הוֹרי היתוֹם החַי הזה. מי יוֹדע, אוּלי תּפגוֹש פּה בּקרוֹב אֶת אָביו ואֶת אִמוֹ – מַה תּענה ותֹאמַר לָהם?

– חַכּוּ כּמעט רגע! אַף אַתּם בּעצמכם חלקכם לא נכוֹן עדיִין לפניכם!… – כּךְ אוֹמר לָה החַייט ההייסיני. “וַיבוֹא המן!” קוֹרא חברנוּ פּיני וּמציץ על החַייט בעֵיני־זעם. מוּכן הוּא וּמזוּמן לעשׂוֹתוֹ גל של עצמוֹת. ואוּלָם החַייט מַעמיד פּנים, כּאִילוּ אֵינוֹ מַרגיש בּפיני ולא כּלוּם. מוֹסיף הוּא לדרוֹש דרשוֹתיו לפנינוּ, כּאִילוּ הזמינוּהוּ לכךְ. חָזוּת קשה הוּא מַגיד לָנוּ. עוֹמד הוּא וּמוֹנה כּרוֹכל אֵת כּל הצרוֹת והפּגָעים והיִסוּרים, אשר יעברוּ עוֹד על ראשינוּ. מתּחילה, הוּא אוֹמר, יִקחוּ ממנוּ את האַדריסוֹת של קרוֹבינוּ אוֹ מיוּדעֵינוּ. אַחַר־כּךְ, הוּא אוֹמר, יִקחוּ ממנוּ כּסף להריץ טלגרמה אֶל קרוֹבינוּ ויצווּנוּ, הוּא אוֹמר, לישב וּלהמתּין עד אשר יבוֹאוּ. והיה, הוּא אוֹמר, אִם יבוֹא אֶחָד מהם ויעיד עלינוּ, כִי יודע וּמַכּיר הוּא אוֹתנוּ וכי ערב הוּא לָנוּ, כּי נַעשׂה פּה אֶת הטוֹב והישר בּעֵיני אלוֹהים ואָדם, – אוֹ־אָז, הוּא אוֹמר, יִפתּחוּ אֶת הדלת לפנינוּ ויוֹציאוּנוּ מבּית־האסוּרים הזה.

דבר המוּבן מאֵלָיו, כּי חברנוּ פּיני רוֹתח וקוֹדח כּוּלוֹ, כּקדוֹח אֵש. מַבּיט הוּא אֶל אָחי אֵליהוּ וּמכוון דבריו כּלפּי החַייט. שוֹאֵל הוּא אוֹתוֹ רק אָחָת: זוֹ מנַיִן לוֹ? מנַיִן לוֹ בּקיאוּת עמוּקה כּל־כּךְ בּכל החוּקים והמשפּטים של אֶליס־אַיילאנד? האִם בּאה לוֹ בּירוּשה מאבוֹתיו?… ענה החַייט ואָמַר לוֹ, כּי התוַדע בּאניה אֶל אַחַד הנוֹדדים, אשר נסע כּבר לאַמריקה שלוֹש פּעמים הלוֹךְ וָשוֹב. נראֶה, שמתכּוון הוּא לבעל־הנסיוֹן. מפּיו שמע אֵת כּל התּוֹרה הזאת. ולא זוֹ בּלבד. הרבּה דברים אחרים, הנוֹגעים לאַמריקה, קלט ממנוּ. אֵת כּל הדברים האֵלה לָמַד על־בּוֹרים, והוּא בּא עכשיו לאַמריקה ותלמוּדוֹ בּידוֹ, כּוּלוֹ כּאַמריקאִי לכל דבר. יוֹדע הוּא אפילוּ לדבּר בּלשוֹן אַמריקה. ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא עוּמד ומַשפּיע עלינוּ המוֹן מלים זרוֹת וּמשוּנוֹת, אשר כּל הַשוֹמע יִצחַק לָהן. מַה מַשמען של מלים אֵלוּ – אֵינוֹ רוֹצה לאמוֹר לָנוּ. כּשנבוֹא אֶל המקוֹם, הוּא אוֹמר, נעמוֹד בּעצמנוּ על פּירוּשן. פּיני מניע אַחריו בּידוֹ ונפנה ממנוּ לצדדים, כּאָדם האוֹמר: “משוּל כּכלב נוֹבח”…

ה

כּסבוּרים אַתּם, כּי לא בּאוּ כּל הדברים כּתוּמם, כּכל אשר ניבּא לָנוּ החַייט ההייסיני? אַף דבר לא נעדר! לאַחַר שעברנוּ אֵת כּל שבעת מדוֹרי הגיהנוֹם ויצאנוּ בּשלוֹם מידי הרוֹפאִים, שאָלוּנוּ שוֹבינוּ: מי יֶש לָנוּ בּאַמריקה? יצאה אִמא ואָמרה: “מוּטב שתּשאלוּ: מי אֵין לָנוּ בּאַמריקה?” והיא מוּכנת וּמזוּמנת למנוֹת בּשמוֹתיהם אֵת כּל קרוֹבינוּ וּמיוּדעֵינוּ, מי שלא ראה אֶת אִמא בּשעה זוֹ, לאַחר ששיחררוּה בּעיניה הדוֹמעוֹת, לא ראה מַחזה נחמד מימיו. אִמא אֵיננה צעירה בּיוֹתר, אַךְ חוּט של חן משוּךְ עליה. זה ימים רבּים לא ראִיתי אֶת פּני אִמא נוֹהרים כּל־כּךְ, כּמוֹ שהם נוֹהרים עכשיו. ואוּלם אָחי אֵליהוּ אֵינוֹ מַניחַ לָה לדבּר. האַדריסוֹת, הוּא אוֹמר, בּידוֹ הן, רשוּמוֹת הן אִתּוֹ על־גבּי הנייר. וּלפיכךְ רק הוּא יוֹדע להשיב תּשוּבה כּהלָכה. נתערב פּיני ואָמַר, שכּאן שוֹאלים לשמוֹת האנשים, ולא לאַדריסוֹת. הפסיקתּוּ בּרכה בּאֶמצע ואָמרה לוֹ, כּי לחינם הוּא מַכניס ראשוֹ בענין שאֵינוֹ שלוֹ. בּעֶצם הדבר, היא אוֹמרת, הרי אֵין לוֹ לפיני באַמריקה לא קרוֹב ולא גוֹאֵל. כּל הקרוֹבים, היא אוֹמרת, קרוֹבינוּ הם. נתמַלא פּיני חימה וּשאָלה: “בּמה למשל, גָדוֹל חלקנוּ בפּסי העבה, אוֹ בּבעלה משׁה הכּוֹרךְ, מחלקוֹ?” ענתה בּרכה ואָמרה, כּי פּסי העבה כּקליפּת השוּם היא בּעֵיניה. ירוֹק תּירק בּפניה! כּשאָמרה קרוֹבים, נתכּוונה לאָביה יוֹנה האוֹפה. לבסוֹף נתגלָה, כּי אָמנם צדק אֵליהוּ. שוֹאלים כּאן לא לשמוֹת הקרוֹבים, אֶלָא להאַדריסוֹת. וּמיד התחילה פּרשת אַדריסוֹת.

ו

מי יִקרא את האַדריסוֹת? הוה אוּמר: פּיני. אֵין קוֹרא מוּמחה כּמוֹהוּ. נטל מידי אָחי אֵליהוּ אֶת הנייר, הגישוֹ אֶל קצה חוֹטמוֹ וקרא אֶת האַדריסוֹת בּאוֹתוֹ הניגוּן, שבּוֹ קוֹראִים אֶת התּנאִים בּמשתּה חָתן וכלה. אבל כּלוּם לא הוֹעיל בּקריאָתוֹ. אִיש לא הבין אֶת דבריו. מרוֹב בּהילוּתוֹ סירס אֶת המלים והחליף אֶת השוּרוֹת זוֹ בּזוֹ. חָטף אָחי אֵליהוּ אֶת הנייר מידוֹ וּמסרוֹ לבַעל־הכּפתּוֹרים, העוֹמד על־גבּיו. אָמַר בּעל־הכּפתּוֹרים: “אָלראיט”. לא ידענוּ פּירּושה הנכוֹן של מלה זוֹ. אָמָר לָנוּ החַייט ההייסיני, כּי הוּא יוֹדע אֶת פּירוּש המלים הלָלוּ. המלים “אָל” ו“ראיט”, הוּא אוֹמר, מַשמען כּמוֹ בּלשוֹננוּ המלים: “מילא בּקיצוּר”. אוֹ “מהיכא־תיתי”. אוֹ “לוּא יהי כן”. כּלוֹמַר, הכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם.

אַחַר־כּךְ לָקחוּ מידינוּ מעוֹת קטנוֹת והריצוּ שתּי טלגרמוֹת. טלגרמה אַחַת שלחוּ למשׁה הכּוֹרךְ וּלאִשתּוֹ פּסי העבה. ואֶת השניה – ליוֹנה האוֹפה. ואנחנוּ ישבנוּ בּינתים לסעוֹד אֶת לבּנוּ בּפת שחרית. פּת שחרית זוֹ לא היתה תּאוָה לַעֵינַיִם. על מעט התּה אשר הגישוּ לָנוּ לסעוּדה אָמרה בּרכה, כּי אָפשר לחָתכוֹ בּסַכּין. אבל כּנגד זה לא עלתה לנוּ סעוּדה זוֹ אפילוּ בּפרוּטה אָחָת. בּאֶליס־אַיילאנד, כּפי שכּבר סיפּרתּי לָכם למַעלָה, הכּל ניתּן חינם אֵין כּסף. סעדנוּ לבּנוּ וישבנוּ לחַכּוֹת עד בּוֹא קרוֹבינוּ וּמיוּדעֵינוּ.

ז

ואוּלָם תּקוַת אָדם לא בּמהרה תּבוֹא. כּלוּ עֵינינוּ מחַכּוֹת עד אשר זכינוּ לראוֹת פּני קרוֹב וּמוֹדע. הראשוֹנים בּאוּ שכנתּנוּ פּסי העבה וּבעלה משׁה הכּוֹרךְ. אֶת פּניהם לא ראִינוּ. הלא חבוּשים אנחנוּ בּבית־האסוּרים. ורק הוֹדיעוּנוּ כּי אִשה בּריאַת־בּשׂר בּאה אֵלינוּ, היא וּבעלה. הבינוֹנוּ, כּי זוֹהי פּסי העבה וּבעלה משׁה. ואוּלָם לראוֹת אֶת פּנינוּ אֵין נוֹתנים אוֹתם. עצרוּ אוֹתם והעמידוּם לחקירה וּדרישה. היטב חָרה לָנוּ הדבר הזה. השׂיאוּ לָנוּ עֵצה, כּי נשחד אֶת ידי שוֹמרי־הסף, אוּלי יִתּנוּ אוֹתנוּ לָגשת אֶל קרוֹבינוּ. ולוּא רק לעמוֹד מרחוֹק. אָמַר חברנוּ פּיני, כּי דין אַמריקה אֵינוֹ כּדין רוּסיה. בּאַמריקה אֵין מַשׂוֹא־פּנים ואֵין מקח־שוֹחַד. ענה ואָמַר החַייט ההייסיני (בּכל מקוֹם נשמע קוֹלוֹ!), כּי חוּקה אַחַת וּמשפּט אֶחָד לכל העוֹלָם כּוּלוֹ: “כּסף וזהב מטהר מַמזרים”… החריש פּיני ואָבדה לָשוֹן ממנוּ.

ח

אָכן צדק החַייט ההייסיני גם הפּעם. בּיזבּזנוּ רבע השקל בּכסף אַמריקה, וּבשׂכר זה ראִינוּ אֶת שכנתּנוּ פּסי בּעד שׂבכת־הבּרזל. פּניה האדוּמים והפּימה השמנה אשר לָה הזיעוּ, הבהיקוּ ושׂחקוּ לקראתנוּ מרחוֹק. אִמא ניענעה כּנגדה אֶת ראשה, ועֵיני שתּיהן זלגו דמעוֹת. מאַחרי כּתפיה הרחָבוֹת נשקף בּעלה, משׁה הכּוֹרךְ. וּראֵה זה פּלא: לא כּוֹבע חָבוּש עכשיו לראשוֹ, אֶלָא מגבּעת! כּעבוֹר רגע נראוּ גם פּני יוֹנה האוֹפה ועֵיניו הזוֹעמוֹת. יוֹנה לא נשתּנה כּמעט במַראֵהוּ, ורק זקנוֹ – אוֹי, מה היה לזקנוֹ!… אִשתּוֹ בּעלת העטיפה אַף היא כּאן. רוֹצים אנחנוּ לתת שלוֹם זה לָזה. רוֹצים אנחנוּ לחַבּק וּלנַשק אִיש אֶת רעֵהוּ. רוֹצים אנחנוּ לשאוֹל אִיש לשלוֹם רעֵהוּ: השלוֹם? וּמַה יֵש חָדש בּעוֹלָם? וּמה הם החַיִים בּאַמריקה? אני, למשל, נכספה גם כּלתה נַפשי לָדעת אֶת שלוֹם חברי וַשתּי. ואתֶ שלוֹמה של אחוֹת גיסתי הקטנה אַלטה (לפנים, כּשהיִינוּ קטנים, שידכוּ אוֹתה לי, כּי שכּבר סיפּרתּי לָכם בּמקוֹם אַחר). ואֶת שלוֹם כּל בּני החבוּרה כּוּלָם. אבל מַה נַעשׂה, ולא בּידנוּ טוּבנוּ! אָסוּר לָנוּ להניע יד ורגל. חבוּשים אנחנוּ בּבית־האסוּרים. והרי אָנוּ רוֹאִים אִיש אֶת פּני רעֵהוּ רק בּעד החוֹרים והסדקים של שׂבכת־הבּרזל. כּמוֹנוּ כּאסירי־המלךְ, כּעגלים כּלוּאִים, כּשבוּיֵי־מלחמה.

לבּי לבּי לחברנוּ פּיני. צערוֹ גָדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי לא יוּכל לָשׂאת פּניו אִלינוּ. חרפּה היא לו בּשל אַמריקה. דוֹמה, כּאִילוּ אַמריקה זוֹ כּוּלָה שלוֹ היא, ועתיד הוּא ליתּן דין וחשבּוֹן לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על כּל מַעשׂיה. וּמאָז העלָה טינה בּלבּוֹ על אֶליס־אַיילאנד וקרא עליו פּסוּק בּחרוּזים: “כּי מקוֹם זה שייךְ לאִיש אֶחָד וּשמוֹ אֶלי, אשר טיפּשוּתוֹ עוֹברת שׂפת כּל כֶּלי”… ואוּלָם פּסוּק זה עוֹרר עליו חמת אָחִי אֵליהוּ, מפּני שגם שמוֹ נקרא אֶלי. נפלה מריבה בּיניהם. נתערבה גיסתי בּרכה ועמדה לצדד דווקא בּזכוּתוֹ של פּיני והטעימה דבריה בּמשל וּבמליצה: “אֵין מַראִים מַקל לפני כּלב מוּכּה”… מַה כּוונתה בּמשל זה – חידה היא לי וַתּהי לחידה!

סיפּוּר עֶשׂרים ואַרבּעה: מבּוּל של דמעוֹת    🔗

א

המעט ממנוּ צרוֹתינוּ וּפגָעֵינוּ וכל התּלָאוֹת אשר מצאוּנוּ בּדרךְ, והנה הגיענוּ אלוֹהים לראוֹת בּצרוֹתיהם של אחרים באֶליס־אַיילאנד. המעט מאִמא דמעוֹת עֵיניה, אשר שפכה בּלי הפוּגוֹת מיוֹם שמת אבי וּמיוֹם שיצאנוּ לנוּע בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ועד היוֹם הזה, והנה עמדה לָה זכוּתה לבכּוֹת וּלהוֹריד דמעוֹת על צער הבּריוֹת ועֶלּבּוֹנן, שעֵינינוּ רוֹאוֹת פּה בּאֶליס־אַיילאנד. כּל שעה ושעה תּקלָתה מרוּבּה משל חברתּה. מדי פּעם בּפעם יַקרה אלוֹהים לפניה קרבּן חָדש, נפש נַענה חדשה, לחמוֹל עליה, לספּוֹד לָה ולבכּוֹתה. אִמא משתּתּפת בּצערן של כּל הנפשוֹת הלָלוּ, פּוֹכרת כּפּיה ולבּה מַר לָה. פּוֹרשׁת היא לקרן־זוית, מַסתּירה פּניה וּבוֹכה בּחשאי.

– אַל־נא אִמא, הלא תּחטאִי לאלוֹהים! – אוֹמר לָה אָחִי אֵליהוּ. ונראֶה לי, כּי צדק אָחִי הפּעם. לָמה לָה לבכּוֹת עוֹד? הנה כּבר תּמוּ עינוּיֵינוּ בּדרךְ וטילטוּלינוּ מעיר לעיר וּממדינה למדינה. הנה גם עברנוּ אֶת הים בעֶזרת השם. כּמעט עוֹמדוֹת רגלינוּ בּאַמריקה. עוֹד שעה, עוֹד שעתים – וחָפשים נהיה לנַפשנוּ. ואוּלָם אֵיךּ תּתאַפּק אִמא ולא תּבכּה, והיא רוֹאָה לפניה צער בּני־אָדם ויגוֹנם, דמעוֹת עלוּבים וּדווּיִים, דמעוֹת הרבּה כּל־כּךְ, מַבּוּל של דמעוֹת!

אִם אוֹמַר לסַפּר לפניכם אֵת כּל פּרשת הצרוֹת והמצוּקוֹת אשר ראוּ עֵינינוּ פּה, בּשבתּנוּ שבוּיִים על האִי הזה, המכוּנה אֶליס־אַיילאנד, – והיתה זאת מגילת־פּגָעים ארוּכּה, מלאָה קינים והגה והי.

ב

למשל, מַעשׂה בּבעל ואִשתּוֹ ואַרבּעת ילדיהם, שנעצרוּ על האִי על־ידי פּקידי המקוֹם, בּלי דעת לאָן יִפנוּ וּמַה יעשׂוּ. כּל־כּך לָמה? בּשעת הבּחינה נתגלָה, כּי בּתם, נַערה כּבת שתּים עֶשׂרה, אֵינה יוֹדעת למנוֹת אֶת המספּרים בּהיפּוּכם. שאלוּ אוֹתה: “בּת כּמה אָתּ?” אָמרה: “בּת שתּים עֶשׂרה”. חָזרוּ ושאלוּ אוֹתה: “בּת כּמה היִית בּשנה שעברה?” לא ידעה מַה להשיב. אָמרוּ לָה: “מני מאַחַת עד שתּים עֶשׂרה”. עמדה וּמנתה. אָמרוּ לָה: “חזרי וּמני משתּים עֶשׂרה עד אֶחָת”. לא ידעה למנוֹת. אִילוּ אֶת פּי שאלוּ דבר כּזה, הייתי משיב לָהם תּשוּבה כּהלָכה. דברים של מַה בּכךְ! נמנוּ וגמרוּ, שאֵין להכניס אֶת הנַערה לאַמריקה.

ואִם תּאֹמַר: אָביה וִאמה וּשאָר ילדיהם מַה תּהא עליהם? אֶבן מקיר תּתמוֹגג למַראֵה צערם של האָב והאֵם וּלמַראֵה עינוּיֵי־נַפשה של הילדה העלוּבה! אִמא עוֹמדת וּבוֹכה לעוּמתם, וגיסתי בּרכה וטייבּיל אִשתּוֹ של פּיני אַף הן מוֹחוֹת דמעה מעֵיניהן.

ג

אוֹ למשל, מה המַעשׂה הזה בּעֵיניכם? בּאניה הפליגה עמנוּ אִשה יהוּדית וּשמה צביה. אִשה עגוּנה היא. בּעלה עזב אוֹתה זה־כבר והלךְ למדינוֹת הים. עמדה ושלחה מכתּבים לכל קצוי אָרץ. הגיעה שמוּעה לאָזנה, כּי בּעלה מסתּתּר בצינצינאֶטי. מין עיר באַמריקה. והרי היא נוֹסַעַת עתּה לשם לתפשׂוֹ. השׂיאוּ לָה עֵצה בּאניה, כּי תּקרא בּשם אַחַד היהוּדים מן השוּק ותֹאמַר עליו, כּי בּעלה הוא, ואָז מוּבטח לָה, שיִתּנוּה להיכּנס לאַמריקה. העֵצה הזאת היתה יעוּצה מאֵת בּעל־הנסיוֹן, הוּא בּעל־הנסיוֹן, אשר כּבר סיפּרתּי בּשבחוֹ למעלָה. וגם ידוֹ של החַייט ההייסיני היתה בּאֶמצע. בּעל־הנסיוֹן קיבּל על עצמוֹ אֶת הטוֹרח לקרוֹא לאֶחָד ממיוּדעיו אשר באַמריקה, כּי יבוֹא ויִתחַפּשׂ כּבעל האִשה. כּשהגיע הדבר לידי מַעשׂה בּשעת הבּחינה, נתגלָה להפּקידים, כּי הוֹליכוּם שוֹלָל. היהוּדי הוּא בּעל לאִשה אַחרת, ואֵין בּינו וּבין העגוּנה כּלוּם. הוֹי, מַה גָדוֹל היה הרעש! כּל האִי נוֹע התנוֹעע! חברנוּ פּיני חָזה נקם בּהחַייט ההייסיני. ואַף כּי היטב חָרה לפיני על אֶליס־אַיילאנד ועל חוּקיו ומשפּטיו המשוּנים, בּכל זאת לא גילה אֶת כּעסוֹ לעֵיני אִיש צר ואוֹיֵב, כּהחַייט ההייסיני הזה. אַדרבּה, עוֹד ליגלג עליו להרעימוֹ:

– וּבכן, אדֹוני החַייט? וכי לא מתּחילה אָמַרתּי לָךְ, שלא כּמידת רוּסיה מידתה של אַמריקה? בּאַמריקה לא הניחוּ מקוֹם לזייפנים וּלמתחַכּמים וּלאוֹחזי־עֵינַיִם! אַשריךָ, קוֹלוּמבּוּס, בּרוּךְ אַתּה וּברוּךְ טעמךָ!…

ואוּלָם כּאן קיבּל פּיני אֶת ענשוֹ מידי אִמא, ויוֹתר מזה – מידי גיסתי בּרכה. ואַף אִשתּוֹ טייבּיל בּכבוֹדה וּבעצמה הוֹסיפה לוֹ נוֹפךְ משלָה. הנשים כּמעט ניקרוּ אֶת עֵיניו בּחמתן: על שהוּא עוֹמד על דם בּני־אָדם ושׂמח לאֵידם. וּבעבוּר הרעימוֹ, קירבה אִמא אֶת האִשה העגוּנה בּשתּי ידיה והיתה לָה כּאָחוֹת. עכשיו יצא משפּטה של העגוּנה להישלח למקוֹמה בּחזרה. וגם אוֹתוֹ היהוּדי, אשר התחַפשׂ כּבעלה, אַף הוּא לא יִנָקה, לפי שעה הם עצוּרים שניהם, ועֵיני אִמא רוֹאוֹת וכלוֹת.

ד

אִשה צעירה, בּעֶצם ימי עלוּמיה, נוֹסַעת לבוֹסטוֹן אֶל בּעלה. ולָאִשה ילדה קטנה, תּינוֹקת מסוּלסלת־שׂער, חמדת כּל רוֹאֶיה. שם הילדה חתלתּוּלה. כּלוֹמַר, שמה הנכוֹן נקרא קיילה, על שם אִמה־זקנתה. אֶלָא משוּם חיבּה יתירה עמדוּ והוֹסיפוּ לָה שם: חתלתּוּלה. חתלתּוּלה לא הגיעה עדיִין לשנַת השלוֹש, ואַף־על־פּי־כן היא רצה אָנה ואָנה וּמדבּרת וּמזמרת וּמרקדת. בּכל האניה נשמע קוֹלָה. הכּל אוֹהבים אֶת חתלתּוּלה. הכּל מחַבּקים אוֹתה וּמנַשקים לָה וּמוֹסרים אוֹתה מיד ליד. חתלתּוּלה! חתלתּוּלה! ואִמה – זוֹ דבקה בּנוּ ונַפשה קשוּרה בּנַפשנוּ.לא זזה מאִמא אַף רגע. אֵת כּל לבּה שפכה לפניה. אֵת כּל המכתּבים, אשר כּתב לָה בּעלה, קראה באָזניה. זה שלוֹש שנים ומַעלה אשר לא ראוּ אִיש אֶת פּני אִשתּוֹ. אֵינוֹ מַכּיר אפילוּ אֶת פּני בּתּוֹ הילדה. מעוֹלָם לא ראה אוֹתה. רק בּחלוֹם הוּא רוֹאֶה אֶת פּניה. גם בּחלוּם וגם בּהקיץ. אֵין הוּא יכוֹל לצייר לעצמוֹ, כּיצד יִראֶה פּתאוֹם אֶת פּני ילדתוֹ, אֶת חתלתּוּלָתוֹ הקטנה. כּךְ מסַפּרת האִשה הצעירה וּמתמוֹגגת בּדמעוֹת. ואִמא אַף היא מוֹחה דמעה לעוּמתה. והרי אני צוֹחק על שתּיהן: לבכיה מה זוֹ עוֹשׂה? ואני נוֹטל אֶת חתלתּוּלָה על זרוֹעוֹתי. ואני מַאכִילָה תּפּוּחים ותפּוּחי־זהב. חוֹתךְ חתיכוֹת ונוֹתן לתוֹךְ פּיה. חתלתּוּלָה מַבּיטה אֶל עֵינַי, צוֹחקת אֵלי וּמַחליקה אֶת אֶצבּעוֹתיה הקטנוֹת והחַמוֹת. חבל, שאֵין תּחת ידי מכחוֹל וּצבעים. היִיתי מצייר אֶת חתלתּוּלָה כּמוֹת שהיא, אֶת פּניה, פּני כּרוּב, ואֶת שׂערוֹתיה המסוּלסלוֹת, הדקוֹת כּמשי, ואֶת תּכלת עֵיניה היפוֹת והעמוּקוֹת. חברי מנדל מלגלג עלי, שאני מטפל בּבוּבּה. זוֹ “בּוּבּה” היא לוֹ!

נמלכה חתלתּוּלה, כּאשר קרבנוּ כּבר לאַמריקה, וחָלתה פּתאוֹם ונסתּלקה… צמרמוֹרת חוֹלפת בּבשׂרי, כּשאני נזכּר בּיוֹם המַר והנמהר ההוּא. חלק מחַיי לָקחה אִתּה הילדה הזאת. רוּחי לא יעמוֹד בּי לדבּר עליה, ואפילוּ להרהר בּה. שעוּ ממני ואַל תּפצרוּ בּי לסַפּר לָכם אֵת כּל המַעשׂה, אשר עשׂוּ לחתלתּוּלָה על הים… הנני ואסַפּר לָכם רק אֶת יגוֹנה הגָדוֹל של האֵם הצעירה, כּשבּאנוּ לאֶליס־אַיילאנד. זוֹ לא בּכתה. רק הבּיטה אֶל פּני כּל האנשים בּעֵיני־זכוּכית קמוֹת. כּששאלוּ אוֹתה דבר, לא ענתה. נתעוֹרר חשש בּלב הפּקידים, שמא יצאה האִשה מדעתּה. דנוּ אֶת דינה להישלח בּחזרה. אִמא מַרעישה עוֹלָמות. אָחִי אֵליהוּ מתהלךְ כּנדהם. אֵינוֹ יכוֹל לראוֹת בּצער אִמנוּ וּבדמעוֹת עֵיניה. וּפיני התחַמֵק ממנוּ, וּפניו לא יֵראוּ עוֹד.

ה

כּסבוּרים אַתּם, כּי רק על היהוּדים חָלָה גזירת אֶליס־אַיילאנד? גם הגוֹיִים לא ניקוּ ממנה. בּאניה הפליגה אִתּנוּ חבוּרה רבּה של אִיטלקים. כּוּלָם לבוּשים מכנסי־קטיפה לתפאָרה וסַנדלי־עֵץ בּרגליהם. כּשהם מהלכים, רגליהם חוֹבטוֹת בּקרקע, כּפרסות סוּסים. גוֹיִים טוֹבים וּנעימים. נוֹחים לבּריוֹת. חיבּה יתירה נוֹדעת לי מהם. קוֹראִים הם לי בּשם משוּנה: “פּיקֹולוֹ בּאמבּינוֹ”. מהנים אוֹתי בּאגוֹזים וּבצימוּקים מתּוֹךְ כּיסי מכנסיהם, מכנסי־הקטיפה. ואני משיב לָהם חיבּה תּחת חיבּתם. לדבּר אִתּם אֵיני יכוֹל. משוּם שהם אֵינם שוֹמעים אֵת לשוֹני ואני אֵיני שוֹמע אֶת לשוֹנם. ורק לשוֹנם נעימה לאָזני, כּשהם מדבּרים כּוּלָם יחד. מתּיזים הם אֶת הריש: “בּונה סירררה!” “מיאוֹ קארררוֹ!” “פּררראֶגוֹ, סיניוֹרררי!”…

והנה נגרמה לָהם תּקלה. כּשעמדוּ לבחינה, לא נזהר אֶחָד מהם בּדיבּוּרוֹ והביא שוֹאָה על ראש כּוּלם. הלָה סיפּר לפי תּוּמוֹ, כּי אַחַד הקבּלָנים קרא אוֹתם מלוֹנדוֹן והזמינם לעבוֹדה בּאַחַד הגשרים על־פּי חוֹזה עשׂוּי מתּחילה. ודבר זה, אוֹמרים, אָסוּר על־פּי חוּקי אַמריקה. יצא גזר־דינם להישלח לאַרצם. והרי הם נסערים מאוֹד, מדבּרים כּוּלָם בּבת אַחַת, מנַענעים ידיהם לאַויר וּמַתּיזים אֶת הריש בּכל פּה: “סאקררראמאֶנטוֹ!”… אבל אֵין לָהם תּקנה. צר לי, צר לי עליהם מאוֹד. בּעֵיני אחָדים ראִיתי דמעוֹת נוֹצצוֹת.

ו

מַזל טוֹב! חתוּנה לָנוּ בּאֶליס־אַיילאנד. חתוּנה זוֹ מאַיִן בּאה? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ. נַערה בּתוּלָה מעיר טשוּדנוֹב, יתוֹמה מאָביה וּמאִמה. לאָה שמה. שחרחוֹרת ונאוָה וטוֹבת־לב מֵאין כּמוֹה. כּל ימי דרכּנוּ בּאניה התרעתה עם הנשים הצעירוֹת שלָנוּ, עם בּרכה ועם טייבּיל, ודבקה בּהן. וּמפּיהן נוֹדע לָנוּ, כּי לאָה נַערה גלמוּדה היא, אֵין לָה בּאַמריקה לא קרוֹב ולא גוֹאֵל. מעֶצם ימי ילדוּתה עוֹבדת היא למצוֹא אֶת לחמה. חָשׂכה משׂכר עבוֹדתה וקבצה על יד מעט כּסף, והרי היא נוֹסַעַת לאַמריקה. הישיבה בּטשוּדנוֹב עיר־מוֹלדתּה קשה לָה מאוֹד. שם נהרג אָביה בּימי הפּרעוֹת. ואִמה מתה על פּניה מעוֹצר רעה ויגוֹן. ונשארה כּערער בּערבה. אנשים טוֹבים ריחמוּה ולימדוּ ידיה למלאכה. תּוֹפרת היא וּמחַייטת וּמסרגת וּמגהצת. “ידים חרוּצוֹת לָה”, – מעידה עליה אִמא. מוּבטח לָה, כּי באַמריקה יִהיֶה שׂכרה הרבּה מאוֹד. וגם חָתן יִמָצא לָה שם – הטוֹב שבּחתנים. לאָה כּוֹבשת פּניה בּקרקע וּפניה מַאדימים כּאֵש. ורק זוֹ צרה, שאֵין לָה אִיש בּאַמריקה אשר יקבּיל פּניה. בּיקשוּ וּמצאוּ לָה בּחוּר בּאניה. לייזר בּאְך שמוֹ. מלאכתּוֹ מלאכת נַגָר, והוּא נוֹסע אֶל דוֹדוֹ אשר בּשיקאגוֹ. לייזר בּחוּר מגוּשם הוּא. שׂערוֹ צהוֹב וּשׂפתוֹ גסה וּכפוּלה. ואוּלָם אוֹהב אני אוֹתוֹ על שיריו. מיטיב הוּא לָשיר שירים יהוּדים. נמנוּ וגמרוּ: כּיוָן שלייזר זה יֶש לוֹ על מי לסמוֹךֱ בּאַמריקה, ולאָה אֵין לָה לא מוֹדע ולא מכּר, לפיכךְ יֹאמַר לייזר, כּי לאָה ארוּסתוֹ היא. דבר המוּבן מאֵליו, כּי אַף עֵצה מחוּכּמה זוֹ עצת בּעל־הנסיוֹן היתה. ואָמנם כּךְ היה מַעשׂה. כּשנקראוּ לבחינה, בּאוּ ועמדוּ שניהם יחד: הוּא החָתן והיא הכּלה. דוֹמה, הכּל טוֹב ויפה? והנה נתגלָה פּתאוֹם, כּי בּאֶליס־אַיילאנד אֵין משגיחים בּחָתן וכלה. אִם חָתן וכלה הם, יִכּנסוּ לאַלתּר לחוּפּה. בּכתה לאָה בּכי־תמרוּרים. עמדוּ לשדלה וּלהפיס דעתּה: “מה אִיכפּת לָךְ, שטיה? כּשתּכּנסי לָעיר, יִתּן לָךְ גט, והיִית שוּב כּאשר הִיית בּימי בּתוּליִךְ”. ואוּלָם חוֹששת היא, שמא לא יחפּוֹץ לגָרשה?… אבל כּלוּם מוּטב לָה, שישלחוּה בּאניה לטשוּדנוֹב? סוֹף דבר היה, כּי הכניסוּה לחוּפּה. חוּפּת־אֵבל. בּלא מנַגנים. אַךְ רב היה, ושמש היה, וּדמעוֹת נשפּכוּ, דמעוֹת הרבּה לאֵין שיעוּר. מַבּוּל של דמעוֹת.

ז

רק אָדם אֶחָד חלקוֹ מאוּשר בּאֶליס־אַיילאנד. היוֹדעים אַתּם מי הוּא? החַייט ההייסיני. שׂמח הוּא, כּי חָזה נקם בּחברנוּ פּיני. מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ? בּפיו לא ידבּר דבר, ורק מטייל הוּא ועוֹבר על פּנינוּ, מַחליק זקנוֹ להנאָתוֹ וּמציץ על פּיני בּמשקפיו המַבהיקים. ואוּלם פּיני אף הוּא חָכם. נעץ אֶת קצה חוֹטמוֹ בּספר ועשׂה עצמוֹ כּאילוּ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת החַייט ואֵינוֹ מַשגיח בּוֹ כּלָל. לבּו רחוֹק ממנוּ כּמטחוי קשת!

ח

צרוֹתינוּ וצרוֹת אחרים מַשכּיחוֹת מלבּנוּ אֶת השׂמחה, כּי בּאַמריקה אנחנוּ. רעוֹת רבּוֹת ראִינוּ וצרוֹת רבּוֹת שמַענוּ פּה בּאֶליס־אַיילאנד, עד כּי עיפנוּ מאוֹד ונתכּנַסנוּ כּוּלָנוּ, כּל בּני המשפחה, למקוֹם אֶחָד, עוֹמדים וצוֹפים אִיש מעל כּתף רעֵהוּ אֶל העיר הגדוֹלה והסוֹאֶנת, הרחוֹקה עוֹד ממנוּ מרחק רב. משל למה היִינוּ דוֹמים אוֹתה שעה? לעֵדר בּני־צֹאן, העוֹמדים צפוּפים בּשׂדה, בּחוּמוֹ של קיץ, על־יד פּסי מסילת־הבּרזל, זוֹקפים עֵיניהם ותוֹהים על קרוֹנוֹת הרכּבת, החוֹלפוֹת לפניהם בּרעש ונעלמוֹת בּמרחָק בּשריקה. חבל, שאֵין פּה תּחת ידי עפּרוֹן וגלָיוֹן של נייר לצייר עליו אֶת משפּחתּנוּ הצפוּפה, וגם אֶת יֶתר הנוֹדדים השבוּיִים בּאֶליס־אַיילאנד, בּשבתּם אִיש על תּרמילו, הלָלוּ נאנחים וּמסַפּרים זה לָזה אֶת נגעֵי לבּם, הלָלוּ מוֹרידים ראשיהם וּמַחרישים, והלָלוּ בּוֹכים בּמסתּרים וּמתמוֹגגים בּדמעוֹת.

סיפּוּר עֶשׂרים וחמשה: רגלינוּ עוֹמדוֹת בּשערי אַמריקה    🔗

א

אִם לא הפלגתּם מימיכם בּים, ואִם לא עשׂיתם אֶת דרכּכם עשׂרה ימים ועשׂרה לילוֹת על המַיִם, ואִם לא היִיתם שבוּיִים בּאֶליס־אַיילאנד, ולא ראִיתם בּעֵיניכם ולא שמַעתּם בּאָזניכם אֵת כּל הצרוֹת והתּלָאוֹת, אֵת כּל היִסוּרים ועינוּיֵי־הנפש של הנוֹדדים, ולא טבעתּם בּמַבּוּל של דמעוֹת, ולא ציפּיתם בּכליוֹן־עֵינַיִם לקרוֹביכם וגוֹאליכם, כּי יבוֹאוּ ויִגאלוּ אֶתכם מעבדוּת לחירוּת, – אִם לא נתנַסיתם מימיכם בּכל הנסיוֹנוֹת האֵלה, לא תּחוּשוּ ולא תּרגישוּ טעם זה, שהרגשנוּ אנחנוּ, עֵת עוֹמדוֹת היוּ רגלינוּ בּשערי אַמריקה. לוּלא יראתי אֶת פּני אָחי אֵליהוּ ולוּלא בּוֹשתּי מפּני הבּריוֹת, היִיתי נוֹפל לאָרץ וּמתהפּךְ שלוֹש פּעמים, ראשי למַטה ורגלי למעלה. כּל־כּךְ שׂמח לבּי ונתמַלא אוֹר ועדנים אֵין קץ, כּאשר הרגשתּי, כּי עוֹמד אני בּשתּי רגלי על היבּשה! ולא אני בּלבד, אֶלָא אפילוּ אָדָם שוֹמם וּמַשמים כּאָחי אֵליהוּ – אַף הוּא הפךְ לוֹ אלוֹהים פּנים אחרים. הלָה שיפשף אֶת ידיו זוֹ בּזוֹ וּפנה ואָמַר לכוּלנוּ: “וּבכן, מַשמע, שבּאַמריקה אנחנוּ?” “בּעֶזרת השם יִתבּרךְ!” עוֹנה ואוֹמרת אִמא ונוֹשׂאת עֵיניה למרוֹם. אַחַר־כּךְ היא מוֹסיפה ואוֹמרת מתּוֹךְ אנחה: “מי שחלקוֹ בּין החַיִים – מוּבטח לוֹ, שיבוֹא ויגיע למחוֹז־חפצוּ. לא יבוֹא ולא יגיע רק זה, שחלקוֹ בּין שוֹכני־עפר”…

רמזה לאָבי המנוֹח, בּכל עֵת וּבכל שעה וּבכל מקוֹם אשר תּבוֹא – שם תּזכּיר אֶת שמוֹ. אַף רגע לא תּשכּחהוּ!

ב

ואוּלָם יוֹתר מכּוּלָנוּ, בּיֶתֶר תּוֹקף ויֶתר התלהבוּת, גילה חברנוּ פּיני את רגשי שׂמחָתוֹ. הלָה – ירא אני מהגיד – רוּח־עיועים אחָזתּוּ, דעתּוֹ נטרפה עליו מרוֹב שׂמחה. עמד וּפניו אֶל הים, הרים יד ימינוֹ וקפץ אֶגרוֹפוֹ לעוּמתוֹ וקרא ואָמַר בּלָשוֹן מדבּרת גדוֹלוֹת וּבחרוּזים:

– שמעוּ־נא, אַתּם החמוֹרים, רשעים ושיכּוֹרים, שוֹדדים בּצהרים, פּוֹרֵעי־פּרעות בּאֶרץ מצרים! הן מיֶדכם היתה לָנוּ כּל זאת, מיֶדכם הגיעה לָנוּ תּשוּעת־עוֹלָמים, כּי בּאנוּ כּיוֹם הזה אֶל המנוּחה ואֶל הנַחלָה, אֶל האֶרץ הגדוֹלה והבּרוּכה הזאת, אֶרץ החוֹפש והזהב! הן לוּלא אַתּם, שקמתּם עלינוּ להכחידנוּ וּלהשמיד זכרנוּ מן האָרץ בּגזירוֹת רעוֹת, בּרדיפותֹ וּפרעוֹת, לא ידענוּ עד היוֹם הזה אֶת קוֹלוּמבּוּס וקוֹלוּמבּוּס לא ידע אוֹתנוּ! גוּרוּ לכם אֵיפוֹא מפּנינוּ! עֵיניכם תּמַקנה בּחוֹריהן מחַכּוֹת עד אשר נשוּב אליכם, לנוה־תנים ולמאוּרת־צפעוֹנים! כּשם שאֵינכם רוֹאִים אֶת אָזניכם, כּךְ לא תּוֹסיפוּ לראוֹת אֶת פּנינוּ עד עוֹלָם! כּי הנה ימים בּאִים, אשר תּראוּ ותוָכחוּ וּנהמתּם בּאַחריתכם, כּי מַרגָלית טוֹבה היתה בּיֶדכם, זה עם יִשׂראֵל, ואִיבּדתּם אוֹתה! סוֹפכם כּסוֹפה של ספרד העקוּבּה מדם, לשַמה ולזוָעה וּלדראוֹן־עוֹלָם! געגוּעים יִתקפוּכם לזכרנוּ, נַפשכם תּכלה ותצא אַחרינוּ! אָז תּקוֹטוּ בּפניכם ותגוֹזוּ שׂער רֹאשכם ותילילוּ כּכּלָבים בּאִישוֹן־לָילָה! בּימים ההם וּבעֵת ההיא יבוּקש יהוּדי ואִיש־ישׂראֵל בּכל גבוּלוֹתיכם ולא יִמָצא. תּדרשוּנוּ – ולא נשמע, תּקראוּנוּ – ולא נַענה!…

מי יוֹדע, עד היכן היה מַגיע חברנוּ פִיני בּשטף מליצתוֹ, הרחָבה כּים והמתגָעֶשת כּהמוֹן גליו, אִילמלא נגש אֵליו יוֹנה האוֹפה והפסיקוֹ בּאֶמצע. יוֹנה האוֹפה הניח אֶת ידיו על כּתפי פּיני ואָמַר לוֹ:

– פּיני! בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! אֶל מי אַתּה דוֹרש פּה? אֶל הֵעצים ואֶל האבנים? לכה ונלכה, פּן נאַחר לָבוֹא אֶל המַעבּרה! אוֹ שמא רצוֹנךָ להישאֵר ללינַת לילה בּאֶליס־אַיילאנד?

נוֹטלים אָנוּ אֶת תּרמילינוּ וּפוֹנים לָלכת אֶל המַעבּרה.

ג

כּסבוּרים אַתם, כּי בּזה כּבר תּמה פּרשת הפּגָעים? אִם כּן, טוֹעים אַתּם. עדיִין לא כּלוּ כּל הקצים. שכחתּם כּי עוֹד צרה אַחַת נשתּיירה לָנוּ – צרת חברי מנדל. הלא מנדל תּפוּס עדיִין. וּבלעדיו חָלילה לָנוּ לָזוּז מן המקוֹם הזה. אִמא אוֹמרת, כּי לא תּוּכל לישב בשלוָה בּאַמריקה, אִם ישלחוּ, חַס ושלוֹם, אֶת היתוֹם הנידח בּחזרה למקוֹם שאֵין מכּירים אוֹתוֹ! עשׂה לנוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נס וזימן לָנוּ בּאֶליס־אַיילאנד חברה אַחַת ו“הכנסַת־אוֹרחים” שמה. חברה זוֹ יֶש לָה אִיש מיוּחָד בּאֶליס־אַיילאנד, הממוּנה לדבר. אִיש טוֹב מאוֹד ונוֹחַ לבּריוֹת. אֶל האִיש הזה שלָחוּנוּ. בּאנוּ וסיפּרנוּ לפניו דברי־אמת כּהוָיתם – אֵת כּל התּלָאוֹת אשר מצאוּ אֶת הבּחוּר בּדרךְ. ממילא מוּבן, כּי דיבּרנוּ כּוּלָנוּ יחד. הפסיקנוּ האִיש בּאֶמצע והציע לפנינוּ, כּי נבחַר מקרבּנוּ אֶחָד, אשר ידבּר בּשם כּוּלָנוּ. לאַחַר שעה ארוּכּה של ויכּוחים וּפוּלמוֹס־שׂפתים נמנינוּ וגָמַרנוּ, כּי בּרכה תּהיֶה המדבּרת בּעדנוּ. ולָמה בּרכה דווקא? משוּם שהגברים, אֵליהו וּפיני אֵינם יכוֹלים לשמוֹע אִיש אֶת חברוֹ, בּלי אשר יפסיקוּ זה אֶת זה בּדברים. אִמא אָמנם נאֶה מדבּרת, אַךְ מאריכה בּדיבּוּרה יוֹתר מדי. כּלוֹמַר, כּשהיא עוֹמדת לדבּר, הרי היא מַתחילה תּמיד מבּראשית: כּי אָב היה לָנוּ וּשמוֹ פּייסי. וכי היה חַזן כּל ימיו. וכי חָלָה, לא עליכם, אֶת מַחלָתוֹ, אשר מת בּה. וגוֹמר, וגוֹמר. עד אשר תּקצר רוּחַ השוֹמע לשמוֹע אֶת סיפּוּר־המַעשׂה עד תּוּמוֹ. לא כן גיסתי בּרכה. זוֹ מליצה זרה לרוּחָה. מסַפּרת היא בּקיצוּר נמרץ. “בּעשׂרה מַאמרוֹת” – כּמוֹ שאוֹמר מֹשה הכּוֹרךְ.

רק לאַחַר שסיפּרה בּרכה בּקצרה אֶת תּולדוֹת מנדל והרפּתקאוֹתיו, נזדרז אוֹתוֹ האִיש, הממוּנה מטעם חברת “הכנסת־אוֹרחים”, וקרב אל המלָאכה. מתּחילה פּנה כּה וָכה ונעלם מעֵינינוּ לשעה קלה. אַחַר־כּךְ חָזר ונתגלָה לעֵינינוּ ונעלם שוּב. וסוֹף דבר היה, כִי אַחרי תּוֹחלת ממוּשכה, אשר אָרכה לָנוּ כּאוֹרךְ הגָלוּת, הביאוּ אֶת הבּחוּר והציגוּהוּ לפנינוּ.

ד

וכאשר הביאוּ והציגוּ לפנינוּ אֶת הּבחוּר, הוּא מנדל, עמַד אוֹתוֹ האִיש, הממוּנה מטעם חברת “הכנסת־אוֹרחים”, אָחַז לוֹ בּאָזנוֹ ודרש לפניו אֶת הדרשה הזאת: “וּבכן, זכוֹר ואַל תּשכּח, בּחוּר נאֶה, כּי ערבים אנחנוּ לךָ וּלדרכּךָ הישרה. שתּי שנים רצוּפוֹת אַתּה נתוּן בּרשוּתנוּ וסר למשמַעתּנוּ. בּשבע עֵיניִם נשגיח עליךָ ועל כּל מדרךְ כּף רגלךָ בּאָרץ הזאת. והיה אִם לא תּיטיב אֶת דרכּךָ ולא תּעשׂה מַעשׂיךָ כּהוֹגן, שלוֹח תּישלח מן האָרץ הזאת אֶל המקוֹם אשר משם בּאת!”… אַחַר דברי המוּסר והתּוֹכחה האֵלה רשם האִיש אֶת שמוֹ ואֶת שמוֹתינוּ ואֶת שמוֹת כּל קרוֹבינוּ וּמיוּדעֵינו ואֶת מקוֹם שבתּם – ושילח אוֹתנוּ מעל פּניו. מכּאן ולהבּא ציפּרי־דרוֹר אנחנוּ, חָפשים לנַפשנוּ. יכוֹלים אָנוּ לָלכת לכל מקוֹם שאָנוּ רוֹצים – אֶל כּל אַרבּע רוּחוֹת השמים.

כּסבוּרים אַתּם, שכּל הדברים האֵלה נגעוּ עד לב מנדל בּרב או בּמעט? אַף לא נגיעה קלה! טבע הוּא בּחברי מנדל, שאֵינוֹ מתרגש משוּם דבר. ועל זה אהבתּיהוּ. וּמדי זכרי אֶת חברי מנדל, אֵת אשר היה אָז, בּימי נדוּדיו הראשוֹנים, ואֶת מָעמדוֹ עתּה, אשר זכה והגיע אֵליו כּעבוֹר ימים רבּים, – והיה הדבר בּעֵינַי כּחזוֹן־פּלא, כּמַעשׂה־נסים! אָכן רק אֶרץ־פּלאים זו, ששמה אַמריקה, יֵש בּכוֹחָה לחוֹלל נפלָאוֹת כּאֵלה – לקוֹמם דלים, להגבּיה שפלים, להחיוֹת מתים כּמעט… ואוּלם מַקדים אני אֶת המאוּחָר. לפי־שעה עדיִין לא הגענוּ לכךְ. עדיִין עוֹמדוֹת רגלינוּ בּשערי אַמריקה, על־יד המַעבּרה.

ה

המַעבּרה – זוֹהי מין אניה אוֹ דוֹברה, שבּני־אָדם עוֹברים בּה על המַיּם וּמַסיעים עליה גם סוסים ועגָלוֹת וכל מיני מַשׂא וּמטלטלים. המַעבּרה ארוּכּה וּרחָבה כּל־כּךְ, שיֶש בּה די מקוֹם לי ולחברי מנדל להתהלךְ בּה שלוּבי־זרוֹע וּלטייל ארוּכּוֹת להנאָתנוּ. בּרגָעים הראשוֹנים היתה אִמא עסוּקה בּמחוּתּנינוּ וּבשאָר קרוֹבינוּ וּמיוּדעֵינוּ. הכּל דיבּרוּ בּבת אַחַת, שאלוּ ודרשוּ אִיש בּשלוֹם רעֵהוּ ואִשה בּשלוֹם רעוּתה. כּשוֹךְ הסַער הראשוֹן, פּנתה אִמא כּה וָכה וראתה, כּי נעלמנוּ שנינוּ, גם אני וגם חברי מנדל. מיד הרימה קוֹל־זוָעוֹת. כּסבוּרה היתה: אֵין זאת כּי־אִם נפלנוּ המַימה וטבענוּ. לבסוֹף נתגלָה, כּי פּחדה פּחד־שוא היה. אני וּמנדל ראִינוּ שלבּים בּמַעבּרה, ועלינוּ בּהם אֶל הקוֹמה העֶליוֹנה, וּמשם סקרנוּ וראִינוּ מרחוֹק על המַיִם פּסל־בּרזל גָדוֹל ורם, דמוּת־דיוֹקנה של נקבה, שמַראֶה לָה כּמַראֵה מינקת. עוֹדנוּ עוֹמדים וצוֹפים בּמראֵה הפּסל הנפלא, והנה שוֹמעים אָנוּ מאַחרינוּ קוֹל זעקת אִמא ורוֹאִים לפנינוּ אֶת אָחי אֵליהוּ. אָחי אֵליהו רוֹתח כּוּלוֹ וחמתוֹ בּוֹעֶרת בּוֹ. כּוֹעֵס הוּא עלינוּ, שנתעלמנוּ פּתאוֹם מן העין וַהסיבּוֹנוּ בּפחדם של כּל בּני החבוּרה. עוֹמד הוּא נגדנוּ וידוֹ נטוּיה לעשׂוֹתנוּ גל של עצמוֹת. וּמי יוֹדע, מה הגיע לָנוּ מידוֹ של אָחי אֵליהוּ, אִילמלא נַעשׂה לָנוּ נס בּינתים – גיסתי בּרכה נמלכה אוֹתה שעה והכינה עצמה להתעלף וצעקה בּקוֹל־פּחדים: “אוֹיה, חמוֹתי, רע לי, רע לי מאוֹד!” וּכבר אָמרה להשתּוֹלל וּלשנוֹת אֶת טעמה לפנינוּ, כּמוֹ שעשׂתה בּזמן הסערה הגדוֹלה על הים. התערב החַייט ההייסיני בּדבר (הלָה אֵינו זז ממנוּ אַף רגע!) ועיכּב אוֹתה. עמד להטיף מוּסר לברכה ואָמַר לָה: “אִשה גדוֹלה, בּלא עֵין־הרע, בּעלת קוֹמה וּבעלת צוּרה כּמוֹתךְ, – כּלוּם לא תּדעי להבדיל בּין ים לבין נהר קטן? הלא תּבוֹשי, הלא תּיכּלמי!”

הצטדקה בּרכה. לא ידעה ולא עלה על דעתּה, כּי נהר קטן הוּא זה. כּסבוּרה היתה, כּי שוּב אָנוּ מַפליגים בּים. מַה פּשעה אֵיפוֹא וּמה חַטאתה?… ענה פּיני ואָמַר, כּי לפי דעתּוֹ אֶפשר לוֹ לאָדם להבחין על־פּי הריח בּלבד, אֵיזהוּ ים ואֵיזהוּ נהר! ים, הוּא אוֹמר, ריח דגים נוֹדף ממנוּ, ואִילוּ נהר אֵין בּו דגים. שאָלוֹ החַייט ההייסיני, אָמר לוֹ: זוֹ מנַיִן לוֹ? אָמַר לוֹ פּיני, כּי לא בּעל־דברים שלוֹ הוּא, וכי בּכלל תּוֹעבת־נַפשוֹ היא כּל ימיו להיכּנס בּויכּוּחים עם חַייט. התערב בּדבר מֹשה הכּוֹרךְ, הוּא בּעלה של פּסי העבה. עמד להוֹכיח אֶת פּיני על פּניו, כּי נמצא הוּא עתּה בּאַמריקה, ולא בּרוּסיה. אַמריקה, הוּא אוֹמר, אֶרץ של חַייטים היא. כּאן, בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, גָדוֹל כּבוֹדוֹ של חַייט כּכבוֹדוֹ של בּעל־בּית חָשוּב בּכתריאֵליבקה. בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, יד החַייטים על העֶליוֹנה. יֵש לָהם פּה יוּניה משלָהם. יוּניה מה היא? דוּגמַת החברוֹת של בּעלי־המלָאכה אֶצלנוּ. אֶלָא שיפה כּוֹחָה של יוּניה אַחַת בּאַמריקה מכּוֹחָן של כּל חברוֹת בּעלי־המלאכה בּכתריאֵליבקה.

– ואנחנוּ, האוֹפים, גם לָנוּ יֵש יוּניה משלָנוּ, מוֹסיף יוֹנה האוֹפה אַף הוּא אֶת חלקוֹ. – חַיֵיכם, שיוּנית־האוֹפים שלָנוּ גדוֹלה כּיוּניה זוֹ של החַייטים!

– להבדיל בּאֶלף הבדלוֹת! – מַפסיקוֹ מֹשה הכּוֹרךְ, וּמיד מתעוֹרר פּוּלמוֹס־שׂפתים בּדבר היוּניוֹת השוֹנוֹת למיניהן, אֵיזוֹ מהן גדוֹלה וחשוּבה יוֹתר?

– עוֹד רגָעים אחָדים, ואָנוּ בּניוּ־יוֹרק! – אוֹמר פּיני אֶל אָחי אֵליהוּ וּמתכּוון להסיח דעתּנוּ משׂיחָה תּפלה זו בּענין היוּניוֹת, שכּבר היתה לָנוּ לזרא. עוֹמדים אנחנוּ וצוֹפים כּוּלָנוּ על העיר, ההוֹלכת וּגדלה לעֵינינוּ, הוֹלכת וּמתקרבת אֵלינוּ יוֹתר ויוֹתר. הוֹי, כּמה נפלָאָה עיר זוֹ! הוֹי!, כּמה גבוֹהים ועצוּמים בּתּיה! לא בּתּים הם, אֶלָא מגדלים, מגדלים רמים ונישׂאִים, שראשיהם נעוּצים בּשמַיִם! וּמה רבּוּ החַלוֹנוֹת! אֶלף אַלפי חַלוֹנוֹת!…

ו

טררראךְ־טאררריראךְ־טאךְ־טאךְ־טאךְ! טאךְ! דזין־דזין־דזין־גלין־גלוֹן! הוּ־הא! הוּ־הא! הוּ־הא! דוּ־דוּ־דוּ־דוּ־דוּ! אַי־אַי־אַי־אַי־אַי־אַי! ועוֹד פּעם – טררראךְ־טאררריראךְ־טאךְ־טאךְ־טאךְ! וּבתוֹךְ המהוּמה הנוֹראה, המַחרישה כּל אוֹזן, נשמַע פּתאוֹם כּקוֹל נַאקת חזיר עקוּד: חרוּ! חרוּ! חרוּ!" אֵלה הם קוֹלוֹת הרעש והשאוֹן, אשר שמעוּ אָזנינוּ בּרגע הראשוֹן לבואֵנוּ לניוּ־יוֹרק. עד עכשיו, כּל זמַן היוֹתנוּ על המַיִם, היִינו שלוים ושאַננים לנַפשנוּ. עכשיו, כּיוָן שהרגשנוּ, כּי אָמנם עוֹמדוֹת רגלינוֹ על האָרץ, על אַדמַת אַמריקה, נפלה עלינוּ חיתּת־אלוֹהים והיִינוּ מבוֹהלים וּנבוּכים מאוֹד.

הראשוֹנה בּין הנבהלים היתה אִמא. כּתרנגוֹלת דגרנית שהרגיזוּה מרבצה, והיא עוֹמדת חרדה וּבהוּלה על אֶפרוֹחיה, פּוֹרשׂת כּנפיה, מנַקרת וּמקעקעת וּמרימה שאוֹן על סביבוֹתיה, – כּךְ היה מַראֵה אִמא אוֹתה שעה. פּרשׂה אִמא אֶת זרוֹעוֹתיה לָאַויר והרימה קוֹל־צעקה: "מוֹטיל! מנדל! אֵליהוּ! בּרכה! פּיני! טייבּיל! אַיכם? בּוֹאוּ לכאן! לכאן בּוֹאוּ!…

– חמוֹתי, בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מַה לָךְ כּי נזעקתּ כּל־כּךְ? – אוֹמרת לָה גיסתי בּרכה, ואָחי אֵליהוּ מוֹסיף אַחריה: עוֹד תּגרמי לָנוּ בּצעקוֹתיִךְ אֵלה, שישלחוּנוּ מאַמריקה בּחרפּה וּבבוֹשת־פּנים!"…

– לאָט לךָ, אָחי! אַל נא בּחָפזךְ הפּעם! – מתיצב כּנגדוֹ חברנוּ פּיני בּגוֹדל־לבב וּבלעג השאנַנים, נוֹעֵץ שתּי ידיו בּכיסי מכנסיו וּמַפשיל מגבּעתּוֹ עד לקדקדוֹ. – חַיֶיךּ, יעלוּ עשׂבים בּלחָייה של מַלכוּת־יון, ואנחנוּ לא נזוּז מפּה כּל עוֹד נשמה בּאַפּינוֹ! וכי שכחתּ, שאַמריקה זוֹ נוֹעדה מטעם ההשגָחָה העֶליוֹנה להיוֹת למגן וּלמַחסה לכל הנרדפים והנדכּאִים, לכל הרצוּצים והעשוּקים, הדווּיִים והסחוּפים, הלחוּצים והמגוֹרשים מאַרבּע כּנפוֹת האָרץ?…

הדחַק של המוֹני בּני־אָדם בּחוּץ היה גָדוֹל מאוֹד. חברנוּ פּיני כּמעט נכשל גם בּפּעם הזאת והיה בּכל רע, כּמוֹ שנכשל לשעבר, בּכניסתנוּ ללוֹנדוֹן. עוֹד רגע – והיה שוֹכב על האָרץ בּפישוּט ידים ורגלים, מרמס לרגלי ההמוֹן השוֹטף, המתרוֹצץ אָנה ואָנה. בּפּעם הזאת יצא ידי חוֹבתוֹ רק בּקבּלת מַכּה מפּנים וּדחיפה מאָחוֹר. ואוּלָם מַכּה זוֹ עצוּמה היתה כּל־כּךְ, שנשמטה מגבּעתּוֹ מעל קדקדוֹ ונישׂאָה ונתגלגלה בּרוּחַ על פני מַרצפת הרחוֹב. המאוֹרע הזה הוֹסיף מבוּכה על מבוּכתנוּ וַעצרנוּ רגָעים אחָדים בּמקוֹם הקלקלה. וּמתּוֹךְ כּךְ אֵיחַרנוּ לָבוֹא אֶל הטראם. כּאן קוֹראִים לזה “כּר”. פּיני אוֹמר כּי כּר יפה מטראם, מפּני שמוֹצאִים אָנוּ אֶת המלה הזאת גם בּתּנךְ. עוֹד אָנוּ מדבּרים והנה בּא כּר שני ואָנוּ נחפּזים לטפּס ולעלוֹת בּתרמילינוּ לקרוֹנית, תּוֹפסים אֵת כּל המקוֹמוֹת הפּנוּיִים ונוֹסעים העירה.

– בּרוּךְ שפּטרנוּ מענשוֹ של החַייט ההייסיני! – – אוֹמר חברנוּ פּיני בּמוֹעל־ידים. ואָחי אֵליהוּ עוֹנה לעוּמתוֹ: “חַכּה כּמעט רגע – אַל תּהי אָץ לשׂמוֹח! אִם נזכּה ונַאריךְ ימים, עוֹד נפגשהוּ בּניוּ־יוֹרק לא אַחַת ולא שתּים”…

סיפּוּר עֶשׂרים וששה: בּחוּצוֹת ניוּ־יוֹרק    🔗

א

קשה הכּניסה לניוּ־יוֹרק עד מאוֹד. ולא הכּניסה עצמה קשה כּל־כּךְ, אֶלָא הנסיעה על־פּני מסילוֹת־הבּרזל, העוֹברוֹת בֶעצם רחוֹבוֹת העיר, לאָרכּם ולרחבּם, היא המַדהימה אֶת לבּךָ ונוֹטלת אֵת כּל חוּשיךָ. דוֹמה, זה עתּה עלית לאַחַת הרכּבוֹת, העיפוֹת עֵיניךָ רגע – וּכבר אַתּה עף בּמרוּצה נוֹראה בּמרוֹם הרקיע, נישׂא כּעל כּנפי נשרים על־פּני גשר אָרוֹךְ וצר, כּוּלךָ נתוּן בּסַכּנַת־מות וחַיֶיךָ תּלוּיִים לךָ מנגד. מסילה עילית זוֹ נקראה בּלשוֹנם עליווייטר. ואוּלָם אִם סבוּר אַתּה, שבּזה כּבר יצאת ידי חוֹבת אַמריקה, אֵינךָ אֶלָא טוֹעֶה. בּטרם הספּקתּ לפנוֹת כּה וָכה וּלהעיף עין על סביבוֹתיךָ, וּכבר מצוּוה אַתּה לשנוֹת מקוֹם ולָרדת ממרוֹם מוֹשבךָ למַעמַקי אָרץ. יוֹרד אַתּה בּמין סוּלָם העשׂוּי לדבר ונכנס למַרתּף בּנוּי מתּחת האדמה, ושם אַתּה יוֹשב שוּב בּרכּבת־בּרזל ועף בּמהירוּת הבּרק וּבקוֹל שאוֹן ורעש, עד כּי תּחרשנה אָזניך ויפוּג לבּךָ והיִית כּאִיש נדהם. מסילה תּחתּית זוֹ נקראת בּלשוֹנם סוֹבּביי. לָמה קראוּ לזוֹ עליווייטר וּלזוֹ סוֹבּביי? אָמַר אָחי אֵליהוּ, כּי מלת עליווייטר היא מלָשוֹן “עוֹלים ויוֹרדים”, וסוֹבּביי היא מָלשוֹן “סוֹבב הוֹלְך הרוּחַ”. אָמַר לוֹ חברנוּ פּיני: “שיננא! מה ענין רוּחַ אֵצל רכּבת הבּרזל? הלא רכּבת זוֹ לא בּכוֹחַ הרוּחַ הוֹלכת אֶלָא בּכוֹחַ הקיטוֹר!” אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: “וּלדעתּךָ הקיטוֹר כּלוּם לא בּרוּחַ יסוֹדוֹ?”… נכנסה גיסתי בּרכה לתוֹךְ דבריהם ואָמרה, כּי, לפי דעתּה, כּל אַמריקה רק רוּחַ היא ולא מדינה, רוּחַ־עיועים! כּל הנסיעה המשוּנה הזאת, היא אוֹמרת, לא נסיעה של בּני־אָדם היא, אֶלָא של שדים ורוּחוֹת. נשבּעת היא בּכל קוֹדש, כּי זוֹהי נסיעתה האַחרוֹנה בּרכּבות אַמריקה. מכּאן וּלהבּא לא תּסע עוֹד, לא מלמַעלה ולא מתּחת, ואפילוּ יִתּנוּ לָה מלוֹא בּיתה כּסף וזהב! מוּטב לָה, היא אוֹמרת, לכתּת רגליה על־פּני אַבני־חוּצות מלרכּוֹב בּערבוֹת ולָעוּף בּטירוּף־הדעת בּמרוֹם הרקיע, אוֹ להתגלגל גילגוּל־מחילוֹת במַעמַקי האדמה! וסיימה דבריה בפתגם שנוּן: “אַל תּגבּיהני ואַל תּשפּילני”… כּמה משוּנה אִשה זוֹ וכמה משוּנה טעמה! אני, כּשאני לעצמי, היִיתי מוּכן וּמזוּמן לנסוֹע בּין בּעילית וּבין בּתחתּית כּל היוֹם וכל הלילה. ואַף חברי מנדל היה בּוֹחר לעשׂוֹת כּן.

ב

דוֹמה, כּבר עברנוּ ארצוֹת וּמדינוֹת רחוֹקות לָרוֹב. דוֹמה, כּבר הגיענוּ אלוֹהים בּדרכּנוּ לראוֹת די־צרכּנוּ רכּבוֹת של קיטוֹר ושל חַשמַל בּלבוֹב ובקראקוֹב, בּווינה וּבאַנטוורפּן וּבלוֹנדוֹן הגדוֹלה לאלוֹהים. ואוּלָם לחץ וּדחק כּזה, דחיפוּת וּצפיפוּת נוֹראה כּזוֹ, שמתרחשים פּה לעֵינינוּ בּבטן האדמה, לא ראִינוּ בּעֵינינוּ בּלתּי־אִם היוֹם הזה! הקרוֹנוֹת מלאוֹת אָדם מפּה אֶל פֶה. הנוֹסעים כּוּלָם דחוּקים וּכבוּשים כּדגים המלוּחים בּחָבית, וראש בּראש יגיעוּ. אֶחָד יוֹצא וּשנַיִם נכנסים. לָשבת אֵין לָנוּ מקוֹם. והרי אָנוּ נוֹסעים בּעמידה. עוֹמדים צפוּפים וּמשתּחוים זה לעוּמַת זה בּתוֹךְ טלטלת הקרוֹנוֹת וּפוֹגעים אִיש בּחוֹטם רעֵהוּ, הלָלוּ עוֹמדים בּנס, בּלא אחיזה כּל־שהיא, והלָלוּ תּלוּיִים ועוֹמדים מתּוֹךְ אחיזה בּטבּעוֹת־הבּרזל העשׂוּיוֹת לדבר. וגם אִם ראה אלוֹהים בּעניךָ וזימן לךָ מקוֹם אֶחָד שנתפּנה, הרי יֵש עליו קוֹפצים הרבּה, ועליךָ להיוֹת זריז וּמהיר מכּוּלָם. וּלאַחַר שכּבשתּ לךָ אֶת מקוֹמךָ בּחזקת היד, אַתּה מתבּוֹנן על סביבוֹתיךָ ורוֹאֶה, כּי נדחַקתּ לָשבת בּין שני בּני־אָדם משוּנים. שניהם שחוֹרי־עוֹר. כּוּשי מכּאן וכוּשית מכּאן. בּריוֹת מגוּשמוֹת. שׂפתיהם גסוֹת וּבוֹלטות מאוֹד. שיניהם גדוֹלוֹת וּלבנוֹת, ואַף ציפּרני אֶצבּעוֹתיהם לבנוֹת. שניהם יוֹשבים ולוֹעסים בּפיהם מין דבר, מעַלים גרה כּבּהמוֹת. אַחַר־כּךְ נוֹדע לי, כּי הדבר שהם לוֹעסים בּפיהם, נקרא “טשוּאִניגֹום”. מין מתיקה הוּא זה העשׂוּי גוּמי. אַנשי אַמריקה לוֹעסים את הטשוּאינגוֹם כּל ימיהם בּלי הרף, לא יִיגעוּ ולא יִיעפוּ. לוֹעסים, אבל אֵין בּוֹלעים אוֹתוֹ אֶל קרבּם. נערים קטנים, נמוֹשוֹת וּבעלי־מוּמים עוֹשׂים סחוֹרה בּוֹ. טשוּאִינגוֹם זה גָרם תּקלה לחברנוּ פּיני וכמעט הביאוֹ בּכל רע. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה. הלא תּזכּרוּ עוֹד אֵת אשר סיפּרתּי לָכם בּמקוֹם אַחר, כּי חברנוּ פּיני לקקן הוּא מטבעוֹ. כּלוֹמַר, לָהוּט הוּא בּיוֹתר אַחרי מיני מתיקה. והנה ראה אֶת הטשוּאִינגוֹם ונפל עליו וּבלע ממנוּ כּדי קוּפסה מלאה. וסוֹף דבר היה, כּי המַאכל הזה עשׂה שַמוֹת בּקיבתו ונהפּךְ בּקרבּוֹ לסַם־המות. מיד הבהילוּ אליו אֶת הרוֹפאים, והלָלוּ חָשׂפּו אֶת הגוּמי מתּוֹךְ קרביו דרךְ הגרגרת. וכךְ ניצל פּיני מן הסַכּנה. ואוּלָם מַקדים אני אֶת המאוּחָר. הבה נַחזוֹר לעניננוּ – זוֹ כּניסתנוּ הראשוֹנה לניוּ־יוֹרק.

ג

כּל זמַן נסיעתנוּ בּעילית וּבתחתּית לא פּסק פּיהם של בּני־חבורתנוּ, האנשים והנשים, מדיבּוּר. אָמַרתּי כּאן דיבּוּר – ולא דייקתּי בּלשוֹני. כּלוּם יֶש לךְ אָדם, שיעצוֹר כּוֹחַ לדבּר בּזמַן נסיעתוֹ בּרכּבוֹת אֵלוּ של אַמריקה, בּתוֹךְ השאוֹן והמהוּמה, בּתוֹךְ רעש האוֹפנים וחריקתת פּסי־הבּרזל וצילצוּל זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת והדלָתוֹת, המַחרישים אֶת האָזנַיִם וּמַדהימים אֶת הלב? הרעש גָדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי לא תּשמע גם אֶת קוֹלךָ בּדבּרךָ. אֵין לךָ אֵיפוֹא תּקנה אֶלָא לצווֹחַ אֶל חַברךָ בּקוֹל רם, כּמוֹ שצוֹוחים אֶל החירש. וּבני חבוּרתנוּ אָמנם עוֹמדים היוּ וצוֹוחים זה אֶל זה כּל אוֹתה השעה, עד אשר ניחַר גרוֹנם. אִמא פּירשׂה אֶת כּפּיה לעוּמַת פּסי העבה והתחַננה לפניה:

– אָנא, פּסיניוּ, יקירתי, חמדתי, נשמַת־אַפּי, מַחמַל בּת־עֵיני! הניחי־נא אֶת דבריִךְ לעֵת אַחרת!…

בּני־החבוּרה משתּתּקים רגע, אֶלָא מיד חוֹזרים שוּב לדבּר ולצווֹחַ אִיש בּאָזני רעֵהוּ ואִשה בּאָזני רעוּתה. כּי הלא אנשים חַיִים אנחנוּ, כּוּלָנוּ שכנים טוֹבים, קרוֹבים וידידים נאמנים מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת. אֵיךְ נוּכל להתאַפּק שעה ארוּכּה כּל־כּךְ ולא נשפּוֹךְ לבּנוּ אַחרי אשר לא ראִינוּ אִיש אֶת פּני רעֵהוּ זה ימים רבּים?

ד

וכךְ היִינוּ עוֹמדים וצוֹוחים אִיש בּאָזני רעֵהוּ על ענינים טפלים וּדברים של מַה־בּכךְ, עד אשר הגענוּ לידי העיקר: מי יסוּר אֶל מי לָשבת בּביתוֹ בּימים הראשוֹנים? אַחרי ויכּוּחים רבּים, כּלוֹמַר, אַחרי הפצרוֹת מצד אֶחָד וסירוּבים מצד שני, נמנינוּ וגָמַרנוּ, כּי אני ואִּמא וחברנוּ פּיני ואִשתּוֹ טייבּיל נסוּר אֶל שכנתּנוּ פּסי העבה, ואֵליהו ואִשתּוֹ בּרכה יֵלכוּ לָדוּר בּבית חוּתנוֹ וחוֹתנתּוֹ, הם יוֹנה האוֹפה ואִשתּוֹ ריבלה האוֹפה. וּמנדל מַה תּהא עליו? אָמרה פּסי, כּי גם אֶת מנדל תּקח אֶל בּיתה. אָמרה ריבלה האוֹפה: לא! בּביתה של פּסי, היא אוֹמרת, יֵש גם בּלעדיו, בּלא עֵין־הרע, הרבּה פּיוֹת המבקשים אוֹכל. כּעסה פּסי ואָמרה: כּשם שאֵין מוֹנים מספּר לשינַיִם שבּפּה, כּךְ אֵין מוֹנים מספּר לילָדים בּבית אִמם.

– חַכּוּ כּמעט רגע, לָמה תּריבוּ חינם? נקרא לנַער ונשאַל אֶת פּיהוּ! – כּךְ אוֹמר משׁה הכּוֹרךְ, הוּא בּעלה של פּסי, ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד ושוֹאֵל אֶת מנדל: אֶל מי יחפּוֹץ יוֹתר לָלכת – אֵליו אוֹ אֶל האוֹפה? ענה מנדל ואָמַר, כּי חָפץ הוּא לָלכת אֶל אשר יֵלךּ מוֹטיל חברוֹ.

בּרוּךְ מנדל וּברוּך טעמוֹ. גם אני אַחרת לא עלתה על דעתּי.

ה

– עוֹד רגע, עוֹד סטיישן אַחַת, וניפּרד מכּם! – כּךְ אוֹמר אֵלינו יוֹנה האוֹפה בּלשוֹן אַמריקה. אנחנוּ אֵיננוּ יוֹדעים פּירוּשה של מלת “סטיישן”. עמד יוֹנה האוֹפה וּביאֵר לָנוּ, כּי סטיישן פּירוּשה – תחנה, מקוֹם שהרכּבת עוֹשׂה שם חניה בּדרכּה, והנוֹסעים יוֹצאִים אִיש למחוֹז־חפצוֹ.

– מחוּתּן, מנַיִן לךָ בּקיאוּת זוֹ בּלשוֹן אַמריקה, שהיא שגוּרה כּל־כּךְ בּפיךָ? – שוֹאֶלת אוֹתוֹ אִמא וריבלה האוֹפה משיבה בּמקוֹם בּעלה:

– מוּבטחת אני בּךְ, מחוּתּנת, כּי בּעוֹד שבוּע ימים תּדבּרי גם אַתּ בּלָשוֹן זוֹ. כּי אִם תּצאִי, למשל, לרחוֹבה של עיר ותשאלי: אַיֵה מקוֹם הקצב? – לא יאֹבה אִיש לשמוֹע אֵליִךְ ולהשיבךְ דבר.

שאלה אִמא:

– אֶלָא אִם כּן, אֵיךְ אֶשאַל ואֵיךְ אדבּר?

ענתה פּסי העבה והשמיעה אַף היא אֶת חלקה:

– עליִךְ לשאוֹל: אַיֵה מקוֹם הבּוטשר?

– יעלו עשׂבים בּלחָיֵיהם! – מתערבת גיסתי בּרכה ואוֹמרת בּחימה שפוּכה. – גם אִם יִתפּקעוּ לעֵינַי, גם אִם תּישפךְ מררתם לאָרץ, לא אוֹבה ולא אוֹמַר לָהם אֶלָא קצב, קצב וקצב!

ו

עוֹד הם מדבּרים, והנה עמדה הרכּבת. מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה תּוֹפס בּידוֹ האַחַת אֶת אִשתּוֹ ריבלה האוֹפה וּבידוֹ השניה אֶת אָחִי אֵליהוּ וגיסתי בּרכה ונחפּז לָלכת אֶל הדלת. קמה גם אִמא ממקוֹמה. נתכּוונה ללווֹת אֶת בּניה וּלהיפּרד מהם. ואַחריה קם גם פּיני, אַף הוּא מתּוֹךְ כּוונה לָקחת פּרידה מאֵת חברוֹ אֵליהוּ ולקבּוֹע דרךְ־אגב זמַן וּמקוֹם לפגישתם בּימים הבּאִים. ואוּלָם אַךְ העיפו עֵיניהם, ויוֹנה האוֹפה עם בּני־חבוּרתוֹ כּבר עמדוּ מאחוֹרי הפּרגוֹד. הקרר כּבר סגר אֶת הדלת אַחריהם. הרכּבת זזה ממקוֹמה בּרעש. חברנוּ פּיני, שעמד רגע אֶחָד תּוֹהה וּמבוּלבּל, נרתּע פּתאוֹם לאחוֹריו ונדחַף לצדדים מתּוֹךְ רגלים כּוֹשלוֹת. עוֹד רגע – והוּא ראה אֶת עצמוֹ מוּטל בּחיקה של האִשה הכּוּשית. עמדה הכּוּשית ודחפה אוֹתוֹ מפּניה בּשתּי ידיה בּכל כּוֹחַ, עד כּי נתקע בּסַפסל השני וּמגבּעתּוֹ הוּשלכה ונתגלגלה עד הדלת. ואִם מעט לוֹ כּל זה, הנה גם צחקוּ על משבּתּיו. כּל הנוֹסעים מילאוּ צחוֹק פּיהם. גם אני וחברי מנדל צחַקנוּ בּכל לב. גערוּ בּנוּ אִמא וטייבּיל אֵשת פּיני בּנזיפה. ואוּלָם כּלוּם כּוֹחַ־אבנים כּוֹחנוּ לראוֹת אֵת כּל זאת וּלהתאַפּק מצחוֹק?

ז

והנה כּבר הגיע הקץ לנסיעתנוּ הארוּכּה בּרכּבוֹת אַמריקה. העֶליוֹנוֹת והתּחתּוֹנוֹת. כּבר עמדוּ רגלינוּ בחוּצוֹת ניוּ־יוֹרק. לוּלא ידעתּי אֶל־נכוֹן, כּי בּאַמריקה אנחנוּ, היה מַראֵה־עֵינַי מַטעֵני לחשוֹב, כּי שבנוּ לברוֹדי אוֹ ללבוֹב אשר בּגָליציה. אוֹתם היהוּדים, אוֹתן הנשים, אוֹתם הקוֹלוֹת והצוָחוֹת, אוֹתם הרפש וטיט־החוּצוֹת, אשר ראִינוּ שם, אֶלָא שהרעש והשאוֹן גדוֹלים פּה יוֹתר. קוֹל המוֹנה של העיר מנַסר ושוֹקק יוֹתר בּחוּצוֹת. והבּתּים גבוֹהים יוֹתר. גבוֹהים ועצוּמים. שש קוֹמוֹת כּאַיִן וּכאֶפס הן פּה. מוֹצא אַתּה כּאן בּתּים גבוֹהים, שמספּר קוֹמוֹתיהם שתּים־עֶשׂרה, ועֶשׂרים, וּשלוֹשים, ואַרבּעים, וגם למַעלָה מזה. ואוּלָם על גוֹבה הבּתּים אסַפּר אַחַר־כּךְ. לפי שעה עוֹמדים אנחנוּ בּרחוֹבה של עיר ותרמילינוּ בּידינוּ. עוֹד רבּה לפנינוּ הדרךְ לָלכת. ואָנוּ נוֹשׂאִים רגלינוּ והוֹלכים. לפנינוּ, כּמפקד בּראש המַחנה, הוֹלךְ משׁה הכּוֹרךְ בּרגליו הקצרוֹת. אַחריו הוֹלכת פּסי אִשתּוֹ. זוֹ שמנה ועבתה כּל־כּךְ, שרגליה אֵינן עוֹצרוֹת כּוֹח לָשׂאת אֵת כּל כּוֹבד גוּפה. אַחרי פּסי הוֹלכים פּיני וטייבּיל. פּיני, כּדרכּוֹ תּמיד, מרקד בּדרךְ־הילוּכוֹ ורגליו הארוּכּוֹת נתקלוֹת זוֹ בּזוֹ. מַראֵהוּ נחמד ונעים, תּאוָה לָעֵינַיִם. אֶחָד ממכנסיו מוּפשל למַעלה, אֶחָד מפּוּזמקאוֹתיו משוּלשל למַטה. מגבּעתּוֹ מוּרמה לקדקדוֹ. עניבת צוארוֹנוֹ שמוּטה לקרן צפוֹנית־מַערבית. וכל עצמוֹתיו תֹּאמַרנה פּזיזוּת וּבהילוּת. אני וחברי מנדל הוֹלכים מאַחרי כּל החבוּרה. מתעכּבים אנחנוּ כּמעט אֵצל כּל חַלוֹן מחַלוֹנוֹת החנוּיוֹת. מתענגים אנחנוּ על מַראֵה השלָטים הרבּים, שכּוּלָם כּתוּבים בּאוֹתיוֹת עבריוֹת, ועל תּשמישי־הקדוּשה היהוּדים, הנמכּרים פּה על כּל פּסיעה וּפסיעה: סידוּרי־תפילה, טליתוֹת, כּיפּוֹת־משי, מזוּזוֹת, מַצוֹת של פּסח. מַצוֹת של פּסח בּראשית ימי החוֹרף! מַשמע, שהעיר עיר יהוּדית היא! ואוּלָם לעמוֹד ולָזוּן עֵינינוּ בּכל אֵלה לא יִתּנוּ אוֹתנוּ. אִמא קוֹראת לָנוּ מדי פּעם בּפעם: “אַיכם? לכאן בּוֹאוּ!”

ח

מי שלא ראה אַת חוּצוֹת ניוּ־יוֹרק בּשאוֹנם והמוֹנם – לא ראה מַחזה יפה מימיו. אֵת כּל אשר תּשאַלנה עֵיניכם תּראוּ פּה. יהוּדים עוֹסקים בּמקח וּממכּר. נשים יוֹשבוֹת בּקרנוֹת וּמסַפּרוֹת זוֹ עם זוֹ. תּינוֹקוֹת מנַמנמים בּעֶגלוֹתיהם הקטנוֹת. העגָלוֹת הלָלוּ כּוּלָן מַראֶה אֶחָד לָהן. כּאן מיניקים אֶת הילָדים חָלָב מבּקבּוּקים קטנים. הנערים והנערוֹת משׂחקים בּראש כּל חוּצוֹת. והמשׂחָקים רבּים ושוֹנים: משׂחַק הכּפתּוֹרים, האוֹפנים, הכּדוּרים, העגָלוֹת, סַנדלי־המרוּץ. סַנדל־המרוּץ מהוּ? מין סַנדל של בּרזל על אַרבּעה גלגלים, שקוֹשרים אוֹתוֹ בּרצוּעה אֶל הרגל וּמַחליקים בּוֹ בּמרוּצה על־פּני מַרצפת הרחוֹב. הרעש והשאוֹן, שהילָדים מקימים בּרחוֹב, מַחרישים אֶת אָזני העוֹברים והשבים. הרחוֹב כּוּלוֹ בּרשוּת הקטנים הוּא. אִיש לא יהין לכַהוֹת בּהם וּלגָרשם מפּה. אַמריקה אֶרץ טוֹבה היא לילָדים. ועל זאת אני אוֹהב אוֹתה. אַדרבּה, יַנסה־נא אַחַד הגדוֹלים לשלוֹחַ אֶת ידוֹ ולפגוֹע בּיֶלד בּאצבּע קטנה, אִם לא על פּניו יברכוּהוּ! אָחי אֵליהוּ נכשל בּמַעשׂה כּזה ונכוָה בּרוֹתחים. וּמעשׂה שהיה כּךְ היה:

פּעם אַחַת יצאתי אני וחברי מנדל לרחוֹבה של עיר ועמַדנוּ שנינוּ לשׂחק אֶת משׂחַק הפּסיפּס. זה מין משׂחָק של כּפתּוֹרי־עֵץ עגוּלים, הנזרקים בּידי שני הצדדים. כּשהיִינוּ עוֹמדים בּעֶצם המשׂחָק, בּא אָחי אֵליהוּ. בּיקש להטיל מרוּתוֹ עלי כּמשפּטוֹ תּמיד, עמד ותפס אֶת אָזני בּידוֹ האַחַת והרים אֶת ידוֹ השניה להכּוֹתני לחי, כּפעם בּפעם. מיד נתגלה כּנגדוֹ, כּעוֹלה מן האָרץ, אַחַד הבּריוֹנים, בּחוּר כּהלָכה, בּעל קוֹמה וּבעל כּפּים, זינק אֵליו בּחמַת־רוּחַ והצילני מידוֹ. אַחַר־כּךְ עמד הבּחוּר והפשיל אֶת שרווּלי מעילוֹ וקרא אֶל אָחי אֵליהוּ מין קריאָה משוּנה בּלָשוֹן אַנגלית. כּיוָן שראה, שאֵין אָחי אֵליהוּ נזקק ללשוֹן אַמריקה, קפץ כּנגדוֹ אֶגרוֹף קשה והגישוֹ עד חוֹטמוֹ. בּין כּה וָכה נתקבּצה חבוּרת אנשים מסביב, ואָחי אֵליהוּ עמד להתנַצל לפניהם וּלשׂבּר לָהם אֶת האוֹזן בּלָשוֹן יהוּדית, כּי אָחי הוּא, עצמי וּבשׂרי, וּלפיכךְ חוֹבתוֹ היא ללמדני הלכוֹת דרךְ־אֶרץ. אָמרוּ לוֹ הניצבים כּי לא יֵעשׂה כּן בּאַמריקה. בּמדינה זוֹ אֵין מַשגיחים בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ. בּין שאָח הוּא וּבין שאֵינוֹ אָח – אָסוּר לוֹ להכּוֹת אֶת הקטן ממנוּ!

אמוֹר מעתּה: וכי אֵינה ראוּיה אֶרץ כּזאת לאַהבה וּלכבוֹד?

ט

בּין כּה וָכה השׂאתי אֶת דעתּי לענין אַחר ושכחתּי, כּי כּבר בּאנוּ אֶל המנוּחָה, כּלוֹמַר, אֶל בּית שכנתּנוּ פּסי העבה וּבעלה משׁה הכּוֹרךְ. כּשנכנַסנוּ לבּית, לא מצאנוּ אִיש מבּני־החבוּרה הקטנים. מתבּוֹנן אני על סביבוֹתי. מבקש אני בּעֵינַי אֶת חברי מאָז, אֶת וַשתּי, ואֵיני מוֹצא אוֹתוֹ בּבּית. אֵין וַשתּי, אֵין אִיש. לאַן הלכוּ כּוּלָם? הנני ואסַפּר לָכם.

סיפּוּר עֶשׂרים ושבעה: איש לפעלוֹ ולעבוֹדתוֹ    🔗

א

החילוֹתי לסַפּר לָכם, כּי בּבוֹאֵנוּ לבית שכנתּנוּ פּסי העבה וּבעלה משׁה הכּוֹרךְ בּניוּ־יוֹרק, לא מצאנוּ אִיש מבּני־החבוּרה הקטנים בּבּית. לאָן נעלמוּ כּוּלם? בּני־החבוּרה יצאוּ אִיש לפעלוֹ ואִיש לעבוֹדתוֹ. ואוּלם עד שאסַפּר לָכם אֶת פּרשת עבוֹדתוֹ וּמשלח־ידוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד מהם, אתאֵר לפניכם אֶת כּבוֹד מַעמַד דירתוֹ ואֶת תּפאֶרת מַראֵה חדריו של אִיש יהוּדי וכוֹרךְ, היוֹשב בּאַמריקה. ראשית – מקוֹם הדירה. בּעיר־מוֹלדתּנוּ הקטנה היתה פּסי העבה יראָה גם לטפּס ולעלוֹת למקוֹם גָבוֹה כּל־כּךְ. הגע בּעצמךָ: מטפּס אַתּה ועוֹלה, מטּפס ועוֹלה, וּמוֹנה בּדרךְ עליה כּדי מָאה מַדרגוֹת בּוַדאי, עד שאַתּה מַגיע וּבא לתוֹךְ דירה מפוֹאָרה, כּוּלָה כּהיכל רוֹזנים לכל דבר. שם חדרים רבּים, גדוֹלים וּקטנים, לאֵין מספּר. בּכל חדר – מיטה מוּצעת שׂמיכה, ועל חַלוֹנוֹתיו – וילָאוֹת פּרוּשׂים לתפאָרה. חדר אֶחָד משמש לבישוּל וּלכל מלאכת הבּית, ונקרא קיטשן. ואוּלָם תּנוּר אֵין בּוֹ, רק כּירה של בּרזל וחוֹרים עגוּלים בּה, ששוֹפתים עליהם אֶת הסירוֹת. וּמַיִם מוֹציאִים פּה מן הקיר, דרךְ בּרז של נחוֹשת. מַיִם צוֹננים וּמַיִם רוֹתחים כּכל אשר תּאַוה נַפשךָ! אֵין לךָ אֶלָא להטוֹת אֶת הבּרז הטיה קלה, והמַיִם שוֹטפים מאליהם.

ב

לימים, כּשאָחי אֵליהוּ ואִשתּוֹ בּרכה בּאוּ אלינוּ לבקרנוּ ולראוֹת אֶת שלוֹמנוּ, יצא חברנוּ פּיני לקראתם, תּפס לאָחי אֵליהוּ בּידוֹ, הכניסוֹ לחדר־הבּישוּל, הראָהוּ אֶת שני הבּרזים השוֹפעים מַיִם ועמד לדבּר לפניו גבוֹהה־גבוֹהה, כּיד מליצת הלָשוֹן הטוֹבה עליו. וכךְ סיֵים פּיני אֶת דבריו:

– וּבכן, אֵליהוּ, מַה תּאֹמַר אַתּה על קוֹלוּמבּוּס ועל אֶרץ־נפלאוֹתיו? וכי לא כּדאי “פוֹני”, שמלבד הייש אשר הוּא שוֹתה וּמלבד הפּרעוֹת אשר הוּא עוֹשׂה בּיהוּדים אֵיננוּ יוֹדע בּין ימינוֹ לשׂמאלוֹ, שיהא כּפּרת ציפּרנוֹ הקטנה?…

ואוּלם אַף אָחי אֵליהוּ לא נַער הוּא ויחריש. ענה ואָמַר לחברוֹ פּיני כּדברים האֵלה: “עכשיו הרי אַתּה עוֹמד וּמצדד בּזכוּתוֹ של קוֹלוּמבּוּס, מעלה ומקלס אוֹתוֹ. ואוּלָם התזכּוֹר עוֹד, פּיני, בּמחילה מכּבוֹדךָ, אֵת אשר אָמַרתּ קוֹדם לָכן על אֶליס־אַיילאנד?” התנַצל פּיני ואָמַר, כּי אַמריקה לחוּד, ואֶליס־אַיילאנד לחוּד. אֶליס־אַיילאנד, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ כּלל בּתחוּמה של אַמריקה, אֶלָא משמש הוּא גבוּל, המַפריד בּין אַמריקה וּבין שאָר המדינוֹת. ענה אָחִי אֵליהוּ ואָמַר, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם! נפלה מַחלוֹקת בּיניהם, כּדרךְ שני החברים האֵלה תּמיד. בּאה גיסתי בּרכה לעשׂוֹת שלוֹם בּיניהם. אָמרה לָהם, כּי שניהם מגששים כּסוּמא בּארוּבּה, וּלפיכךְ כּל טענוֹתיהם כּקליפּת השוּם בּעֵיניה. ואוּלם החילוֹתי לסַפּר לָכם אֶת פּרשת גדוּלָתוֹ של מֹשה הכּוֹרךְ ואֶת כּבוֹד בּיתוֹ, ונטיתי הצדה. חוֹזר אני אֶל עֶצם הענין – אֶל שכנתּנו פּסי העבה וּבני חבוּרתה.

ג

מי מילל לָהם, למשׁה וּלפסי מיוּדעֵינו, כּי אַחרי ימי ענים וּמרוּדיהם תּהיֶה לָהם רוָחָה כּזאת, כּי יעלוּ לָשבת בּמרוֹם, תּחת השמַיִם, ויִפרשׂוּ ממשלתּם על חדרים הרבּה כּל־כּךְ? משׁה הכּוֹרךְ עצמוֹ מהלךְ להנאָתוֹ על־פּני חַדרי בּיתוֹ, נוֹעֵץ ידיו בּכיסי מכנסיו, זן עֵיניו בּמיטוֹת הרבּוֹת, המוּצעוֹת שׂמיכוֹת כּוּלָן, וּפוֹנה ואוֹמר אֵלינוּ בּהסבּרת פּנים וּבבטחוֹן השאנַנים:

– זוֹ אַמריקה וזה שׂכרה. הרי אני, בּרוּךְ השם, כּפי שעֵיניכם רוֹאוֹת, בּעל־הבּית בּניוּ־יוֹרק, בּעל דירה נאָה וכלים נאִים, וּבנַי עוֹבדים כּוּלָם בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, והרי אָנוּ עוֹשׂים חַיִים בּאַמריקה…

מתבּוֹנן אני אֶל האִיש משׁה וּמהרהר בּלבּי: ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, כּמה נשתּנה אָדם זה! הלא בּעיר־מוֹלדתּנוּ כּמעט לא שמע אִיש אֶת קוֹלוֹ בּדבּרוֹ. בּכל מקוֹם וּבכל שעה היתה פּסי אִשתּוֹ המדבּרת בּעדוֹ. הוּא עצמוֹ לא ידע בּבּית מאוּמה, בּלתּי־אִם הקוֹלָן אשר הוּא עוֹשׂה והספרים אשר הוּא כּוֹרךְ. וּפה גָדל ורם מראשוֹ וָמעלָה. וכי קל בּעֵיניךָ אָדָם כּמוֹתוֹ, שאֵין ריחַיִם על צוָארוֹ ודאגת פּרנסה ניטלה ממנוּ! כּל בּניו עוֹשׂים במלאכה וּמביאִים שׂכר עבוֹדתם אֶל הבּית. הבה אֶמנה לָכם אֶת כּוּלם לשמוֹתיהם וּלמקצוֹעוֹת עבוֹדתם וּלמכסַת שׂכרם אשר הם מקבּלים. אִמא מקנאָה בּשכנתּנוּ פּסי על הבּנים הרבּים, בּלא עֵין־הרע, אשר חננה אלוֹהים.

ד

הבּכוֹר שבּבּנים – לפנים היה שם־כּינוּיוֹ חָבית, והיוֹם יִקַרא לוֹ סאֶם. לָמה נקרא שמוֹ סאֶם דווקא? חידה היא ולא אֵדע. יוֹדע אני רק אַחַת, כּי משׂתּכּר הוּא כּסף רב. משרת הוּא בּבית־חרוֹשת לעשׂית קוּפסוֹת של נייר. מלאכתּוֹ בּבית־החרוֹשת הזה מלָאכה נקיה וקלה היא. הוּא עצמוֹ אֵינוֹ עוֹסק עדיִין בּעשׂית הקוּפסוֹת. לעֵת־עתּה הוּא משמש בּכהוּנַת סַבּל. כּלוֹמַר, נוֹטל הוּא בּכל אַחַת מידיו כּדי מאָה קוּפסוֹת של נייר ורץ בּהן על־פּני הרחוֹבוֹת הצרים והשוֹקקים, בּין קרוֹניוֹת־החַשמַל והאַבטוֹמוֹבּילים. בּדרךְ ריצתוֹ חַייב הוּא להשגיח בּשבע עֵיניִם, שהקוּפסוֹת לא תּימעכנה ולא תּרוּסַקנה מגוֹדל הלחץ והדחָק. וּבשׂכר זה הוּא מקבּל שני דוֹלָרים וחצי מדי שבוּע בּשבוּע. ולא עוֹד, אֶלָא שנוֹשׂא הוּא אֶת נַפשוֹ גם לתוֹספת שׂכר. תּקוָתוֹ חזקה, כּי בּקרב הימים יקבּל שלוֹשה דוֹלָרים לשבוּע. ואוּלָם כּל זה אֵינוֹ אֶלָא לפי־שעה. בּעל בּית־החרוֹשת הבטיחוֹ, כּי בּמשךְ הזמַן יכניסהוּ לפנַי ולפנים וילמדוֹ אֶת מלאכת עשׂית הקוּפסוֹת גוּפה. אָז יִהיֶה חלקוֹ מאוּשר. ואָמנם כּדברים האֵלה אָמַר לוֹ בּעליו: “השתּדל להיוֹת נַער טוֹב, והיִית אָלראיט”. כּלוֹמר: אַשריךָ בּאַמריקה!

ה

הנַער השני, שלפנים נקרא שמוֹ וולוול חוּלדה, נקרא היוֹם בשם ווילי, ואַף הוּא מלאכתּוֹ מלאכת שליח. כּלוֹמַר, משמש הוּא נַער להוֹלָכה בּחָנוּת למיני מַכּוֹלת. אֶלָא שמלאכתּוֹ של זה שוּב אֵינה קלה כּל־כּךְ. מצוּוה הוּא להשכּים עם עלוֹת השחר, בּעוֹד העוֹלם כּוּלוֹ ישן עדיִין. צריךְ הוּא, ראשית כּל, לסַדר ולארוֹז אֵת כּל ההזמנוֹת מיוֹם אֶתמוֹל. אַחַר־כּךְ הוּא נוֹשׂא אֶת החבילוֹת לבתּי הקוֹנים, אֵלוּ הלָקוֹחוֹת. החבילוֹת הלָלוּ כּוֹללוֹת כּל צרכי אוֹכל למיניהם, כּגוֹן: לחם, חמאָה, גבינה, בּיצים, סוּכּר, חָלָב, שמנת. בּחבילוֹת אֵלוּ עליו לטפּס ולעלוֹת על־פּני מאוֹת מַדרגוֹת, עד הגיעוֹ לקוֹמה העֶליוֹנה שמתּחת לגָג. ואֶת מלאכתּוֹ זאת חַייב הוּא לעשׂוֹת בּזריזוּת יתירה, על רגל אַחַת, לפי שעליו למַהר ולָשוּב אֶל החָנוּת, לכבּד שם אֶת הרצפּה ולעשׂוֹת כּל מלָאכה אשר תּיעשׂה עד הצהרים. משעת צהרים ואֵילךְ חָפשי הוּא לנַפשוֹ. שׂכרוֹ לא רב הוּא. מקבּל הוּא בּסךְ־הכּל חמשה עשׂר סנט ליוֹם, להוֹציא אֶת יוֹם הששי בּשבּת. בּיוֹם הששי בּשבּת הוּא מקבּל רבע הדוֹלָר בּתוֹספת חַלת־סוֹלת לשבּת.

ו

כּל מַה שסיפּרתּי למַעלָה לא סיפּרתּי אֶלָא על הבּנים הגדוֹלים. ואִילוּ להקטנים אֵין מַניחים כּאן לעבוֹד בּבּוֹקר. דין הוּא בּאַמריקה, שהקטנים חַייבים ללמוֹד בּבית־הספר. קטן שאֵינוֹ הוֹלךְ לבית־הספר – ונשׂאוּ הוֹריו עווֹנוֹ. כּאן, בּאַמריקה, פּוֹקדים עווֹן בּנים על אבוֹתם. וּכנגד זה מלמדים אֶת הקטנים בּבתּי־הספר חינם אֵין כּסף. ולא עוֹד, אֶלָא שנוֹתנים לָהם גם ספרים ותשמישי־כתיבה. כּששמע חברנוּ פּיני אֶת הדבר הזה, פּג לבּוֹ מרוֹב תּמהוֹן. נזכּר, כּי שם, בּאֶרץ־מכוֹרתנוּ, הטילוּ אִיסוּר על ילדי היהוּדים להיכּנס לגימנַאסיוֹת. וכאן, בּאַמריקה, מוֹשכים אוֹתם לבתּי־הספר בּציצית ראשם, וכל מי שאֵינוֹ רוֹצה ללמוֹד, כּוֹפים אוֹתוֹ לכךְ, ואִם לא – ענוֹש יֵענש. “הלא בּעבוּר זה בּלבד, אוֹמר פּיני, כּדאי לָה למַלכוּת יון הרשעה לָרדת שם, מעֵבר לים, לעמקי שאוֹל תּחתּית!”…

אַךּ מאַחַר שבּבית־הספר לוֹמדים הקטנים רק עד הצהרים, יֵש סיפק בּידם להקדיש אֶת חצי־היוֹם השני לעבוֹדה וּלפרנסה. ואָמנם כּךְ עוֹשׂים בּניה הקטנים של פּסי. אֶחָד מהם, שנקרא לפנים חרוּמַף, עוֹבד בּבית־מרקחת. מדיח הוּא שם את הבּקבּוּקים והוֹלךְ אֶל הדוֹאַר לקנוֹת בּוּלים. מנהג נהגוּ בּאַמריקה, שבּוּלי הדוֹאַר נמכּרים בּבתּי־מרקחת בּיחד עם סַממני־רפוּאָה. מקבּל הוּא בּשׂכר עבוֹדתוֹ זוֹ בּמשךְ חצי היוֹם דוֹלר ורבע לשבוּע. “אַף זה אֵינוֹ יוֹצא לבטלה”, – אוֹמר משׁה הכּוֹרךְ ולוֹקח אֶת הכּסף מידוֹ.

ז

פייטיל פֶּטֶלֶלי נקרא כּאן פיליפּ. אַף הוּא לוֹמד בּבית־הספר עד הצהרים, וּבחצי־היוֹם השני הוּא מוֹכר עיתּוֹנים יהוּדים. רץ הוּא על־פּני אִיסט־בּרוֹדוויי – מין רחוֹב – וקוֹרא בּקוֹל אֶת שמוֹת העיתּוֹנים. מַרויח הוּא בּעֵסק זה מאַרּבעים ועד חמשים סנט ליוֹם, וּפעמים – גם יוֹתר מזה. דבר המוּבן מאֵלָיו, כּי גם ריוַח זה נבלע בּתוֹךְ קדירת־השוּתפים של בּני־הבּית. הכּל מַכניסים כּסף לבּית, ומשׁה הכּוֹרךְ מכלכּל אֶת כּולָם.

ח

הכּל מַכניסים כּסף, ואפילוּ חברי הרשל, זה המכוּנה וַשתּי, על־שם החַבּוּרה שבּמצחוֹ. כּעֵת לא יִקָרא לוֹ עוֹד וַשתּי ולא הרשל, אֶלָא האֶרי. אַף הוּא לוֹמד בּבית־הספר עד הצהרים, וּמן הצהרים ואֵילךְ הוּא עוֹמד בּרחוב ריוויגטוֹן ליד שוּלחָנה של אַחַת ממַכּרוֹתינוּ, אִשה יהוּדית מעיר־מוֹלדתּנוּ, ועוֹזר כּנגדה בּמכירת אוֹרז, גריסים, דוֹחַן, אפוּנים, פּוֹלים, עדשים, אגוֹזים, צימוּקים, שקדים, תּאֵנים, זיתים, חרוּבים, וגם קישוּאִים כּבוּשים. עבוֹדתוֹ אֵינה קשה בּיוֹתר. כּל תּפקידוֹ הוּא רק לעמוֹד וּלהשגיח השגָחָה מעוּלָה על הנשים הקוֹנוֹת. מדרכּה של אִשה, כּשהיא נגשת ושוֹאֶלת לגריסים, הרי היא חוֹטפת דרךְ־אַגב צימוּק אֶחָד, אוֹ שקד אֶחָד, אוֹ תּאֵנה אָחָת, חוֹטפת ואוֹכלת בּהעלמה, ולא נוֹדע כּי בּא אֶל קרבּה. מתּוֹךְ השגָחָה מעוּלָה זוֹ לָמַד גם וַשתּי אֶל דרךְ הקוֹנוֹת לחטוֹף ולטעוֹם בּאֵין רוֹאִים ממיני המתיקה האֵלה. וכי ממני יכסה וַשתּי דבר? וַשתּי אוֹ האֶרי, הוֹדה לי בּמוֹ פּיו, כּי פּעם אַחַת נפל על הצימוּקים ואָכל מהם אכילה גסה כּל־כּךְ, עד כּי חש בּבטנוֹ שלוֹשה ימים רצוּפים. בּשׂכר עבוֹדתוֹ אֵינוֹ מקבּל כּלוּם, בּלתּי־אִם אשר יפּוֹל בּחלקוֹ ממַתּנַת־ידם של הקוֹנים, שהוּא עוֹמד לשמשם. פּעמים הוּא מסַייע להקוֹנה לָשׂאת אֶל בּיתוֹ אֶת הסחוֹרה מקנַת כּספּוֹ, וּבשׂכר זה הוּא מקבּל מידוֹ דמי־שירוּת פּרוּטה אַחַת אוֹ שתּי פּרוּטוֹת, ולפעמים – גם אגוֹרה בּת חָמש פּרוּטות תּעלה בּחלקוֹ. פּרוּטוֹת אֵלוּ מצטרפוֹת בּסוֹף השבוּע לשקל כּסף. בּעיר־מוֹלדתּנוּ לא ראה וַשתּי פּרוּטת־נחוֹשת מימיו גם בּחלוֹם. להוֹציא אֶת יוֹם הפּוּרים, שבּוֹ היה מקבּל דמי משלוֹח־מנוֹת מבּעלי־הבּתּים החשוּבים. ואוּלָם יוֹם־הפּוּרים הלא חָל רק פּעם אַחַת בּשנה, וכאן – כּל ימוֹת החוֹל כּימי הפּוּרים הם לוֹ. מַרויח הוּא כּסף בּכל יוֹם וָיוֹם.

– קוֹלוּמבּוּס! מי יסַפּר וּמי יערוֹך אֵת כּל נפלאוֹתיךָ? – כּךְ קרא חברנוּ פּיני מרוֹב רגשוֹתיו, כּשעבר בּרחוֹב ריווינגטוֹן וראה בּעֵיניו אֶת וַשתּי עוֹמד ליד שוּלחַן החָנוּת. נגש אֵליו וקנה מידוֹ חרוּבים בּשלוֹשה סנטים, וסנט אֶחָד נתן לוֹ בּמתּנה לאוֹת כּבוֹד וחיבּה יתירה.

ט

וּמשׂה הכּוֹרךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אַף הוּא אֵינוֹ יוֹשב בּחיבּוּק־ידים. אָמנם כּאן אֵיננוּ עוֹסק בּמלאכת כּריכת הספרים, כּמוֹ שהיה עוֹשׂה בּכתריאֵליבקה. משוּם שכּאן, בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, לא ניתּנה מלָאכה זוֹ אֶלָא לעשירים וּגדוֹלי־הממוֹן. מלאכת כּוֹרכי־ספרים טעוּנה פּה בּית־חרוֹשת מיוּחד וּכלי־עבוֹדה מיוּחָדים וּמַכּרים הרבּה. ולעבוֹד אֵצל אחרים לעֵת־זקנתו אֵינוֹ רוֹצה. השׂיאוּ לוֹ עֵצה, – הלא בּתוֹךְ יהוּדים הוּא יוֹשב, ולָהם עֵצה ותוּשיה – כּי יכוֹנן לעצמוֹ בּרחוֹב אֶסכּס שוּלחָן למכירת ספרים, אֵלוּ סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת לקריאָה, וּממנוּ יִמצא לחמוֹ. העֵסק הזה מצא בּעֵיני חברנוּ פּיני חן רב כּל־כּךְ, עד כּי נכספה נַפשוֹ אַף הוּא לפרנסה כּזאת. ולָמה מצא הדבר חן בּעֵיניו? משוּם שכּל הקרב לגבּי פּחָם, הוּא אוֹמר, מתפּחם אַף הוּא. לב פּיני נמשךְ אַחרי ספרים וקוּנטרסים, כּדג זה שנמשךְ למַיִם. כּיוָן שמצא ספר ונעץ בּוֹ אֶת קצה חוֹטמוֹ, שוּב לא תּפרידהוּ ממנוּ!

י

ואפילוּ מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה אֵינוֹ אוֹחז מלאכתּוֹ הקוֹדמת בּידוֹ. כּלוֹמַר, אֵינוֹ עוֹסק כּאן בּמלאכת האוֹפים. מפּני מה? מאוֹתוֹ הטעם האָמוּר למַעלָה. אֵין אָדם פּוֹתח בּית־מאפה בּאַמריקה, הוּא אוֹמר, אֶלָא אִם כּן אוֹצרוֹת רוֹטשילד לוֹ. וּמלבד זאת, הוּא אוֹמר חַייב הוּא להצטרף לתכלית זוֹ אֶל היוּניה – והוּא כּבר זקן מהיוֹת לוֹ עסקים כּאֵלה. ולעבוֹד אֵצל אחרים, שאֵינם שייכים להיוּניה, מתירא הוּא: שמא יִקראוּ האוֹפים שביתה, – מַעשׂים בּכל יוֹם בּאַמריקה – וסוֹפוֹ לָצאת מעם פּניהם בּריסוּק אברים. אִם כּן, מַה יעשׂה? בּאוּ בּני־אָדם והשׂיאוּ לוֹ עֵצה, כּי לחם וחַלוֹת־סוֹלת אָמנם לא יֹאפה; אֶלָא מַה יֹאפה? לביבוֹת! לביבוֹת כּתריאֵליוֹת, כּדרךְ אפיתן בּמקוֹם־המוֹלדת. לביבות של חָלָב ממוּלָאוֹת גבינה, וּלביבות סתם ממוּלָאוֹת כּרוּב. ואָמנם לא היוּ ימים מוּעטים וּלביבוֹתיו של מחוּתּננוּ יצאוּ לָהן מוֹניטין בּכל גבוּלוֹת רחוֹב־היהוּדים. כּשיִקרה מקרכם לעבוֹר בּרחוֹב אֶסכּס ותראוּ כּתוֹבת על אַחַד החַלוֹנוֹת, והיא כּתוּבה בּאוֹתיוֹת עבריוֹת גדוֹלוֹת וּמאירוֹת־עֵינַיִם: בּכאן מוֹכרים לביבוֹת אפוּיוֹת־בּית, – וידעתּם, כּי אֵלוּ הן לביבוֹתיו של מחוּתּננו, חוֹתן אָחי אֵליהוּ, יוֹנה האוֹפה. ואִם תּפנוּ לאחוֹריכם ותראוּ גם בּחַלוֹן הבּית שמנגד כּתוֹבת כּזאת, אַף היא כּתוּבה בּאוֹתיוֹת עבריוֹת גדוֹלוֹת וּמאִירוֹת־עֵינַים: בּכאן מוֹכרים לביבוֹת אפוּיוֹת־בּית, – וידעתּם כּי אֵלוּ שוּב אֵינן של מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה. הלביבוֹת שמנגד נמכּרוֹת על־ידי אַחר לשם קינתּוּר והתחָרוּת. וּלפיכךְ אַל תּסוּרוּ לשם. סוֹר תּסוּרוּ אֶל מחוּתּננוּ, אֶל חוֹתן אָחי אֵליהוּ. וּכדי שלא תּטעוּ בּכניסַתכם, אני נוֹתן לָכם סימנים: אֶת מחוּתּננוּ נקל להכּיר על־פּי מַראֵה פּניו בּלבד – פּנים נזעמים לוֹ. ואִם אוֹתוֹ לא תּכּירוּ, מוּבטח לָכם, כּי אוֹתה בּוַדאי תּכּירוּ. הלא היא מחוּתּנתּנוּ ריבלה האוֹפה. פּימה כּפוּלה לָה בּסַנטרה ואַלמוּגים לגרגרוֹתיה. כּל־שכּן שתּכּירוּ אֶת גיסתי בּרכה: זוֹ ניכּרת בּרגליה הגסוֹת. ואָחוֹת קטנה לָה, שפּניה נקוּדים וצמתה קלוּעה יפה, אַף היא עוֹשׂה שם. שמה אַלטה, וּלפנים, בּעוֹדנוּ שנינוּ קטנים, שידכוּה לי. ואוּלָם על ריבה זוֹ עוֹד אָשוּב ואסַפּר בּפעם אַחרת.

סיפּוּר עֶשׂרים וּשמוֹנה: אָנוּ מבקשים משלח־יד    🔗

א

על גוֹרלנוּ אֵין לָנוּ להתאוֹנן. אוֹרחים רצוּיִים אנחנוּ בּבית שכנתּנוּ פּסי העבה וּבעלה משׁה הכּוֹרךְ. מצאנוּ פּה מנוּחָה נכוֹנה, שלוים ושאנַנים אנחנוּ, עליזים וּשׂמחים. בּיִחוּד תּרבּה השׂמחה בּיוֹם הראשוֹן בּשבּת, יוֹם שכּל בּני־החבוּרה שוֹבתים מעבודתם – היוֹם הזה יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב הוּא. מתכּנסים אנחנוּ בּחבוּרה, כּל הקטנים יחדיו, וגם חברי מנדל בּתוֹכנוּ, ואָנוּ הוֹלכים לתּיאַטרוֹן. כּוונתי – לראִינוֹע. מחיר הכּניסה אגוֹרת־ניקל לגוּלגוֹלת, ואַתּה רוֹאֶה שם נפלאוֹת הרבּה כּל־כּךְ, עד כּי ראשךָ יִסוֹב עליךָ כּגלגל! אִילוּ היִיתי בּנם של מלָכים אוֹ בּן־בּנוֹ של יעקב שיף, כּי־עתּה ישבתּי יוֹמם ולילה בּבית התּמוּנוֹת המתנוֹעעוֹת ולא יצאתי משם כּלָל. ולא אני בּלבד, אֶלָא אַף חברי מנדל כּךְ. וגם וַשתּי, המכוּנה עתּה האֶרי, אַף הוּא כּךְ. ואוּלָם שאלוּ־נא אֶת פּי אָחי אֵליהוּ, ואָמַר לָכם, כּי אֵין זה אֶלָא מַעשׂה־שטוּת. לא ניתּן תּיאַטרוֹן, אֶלָא לתינוֹקוֹת. ואִם תּמצא לאמוֹר: מאַחַר שאֵין תּיאַטרוֹן אֶלָא לתינוֹקוֹת, לָמה אֵיפוֹא יִשאַף לשם כּל־כּךְ חברנוּ פּיני? ואִשתּוֹ טייבּיל? וגיסתי בּרכה? גם לָזה מוֹצא אָחי אֵליהוּ תּשוּבה מַספּיקה. הנשים, הוּא אוֹמר, בּינתן לא רבּה מבּינת תּינוֹקוֹת, וּמפּיני, הוּא אוֹמר, אֵין מביאִים ראָיה: כּל מַה שפּיני עוֹשׂה אֵינוֹ עוֹשׂה אֶלָא כּדי להרעימוֹ, כּלוֹמַר, להרעים אֶת אָחי אֵליהוּ. וסוֹף דבר היה, כּי אָחי אֵליהוּ הרבּה לדבּר בּגנוּתן של התּמוּנוֹת המתנוֹעעוֹת, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שהלךְ אַף הוּא אִתּנוּ פּעם אַחַת, בּיוֹם הראשוֹן בּשבּת. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ אֵינוֹ מסרג אפילוּ על שבוּע אֶחָד והוֹלךְ בּכל יוֹם ראשוֹן לתּיאַטרוֹן. כּוּלָנוּ הוֹלכים, בּנערינוּ וּבזקנינוּ. אפילוּ פּסי וּמשׁה בּעלה וּמחוּתּנינוּ – הכּל הוֹלכים לראוֹת בּמַחזה אֶת התּמוּנוֹת המתנוֹעעוֹת. הכּל – חוּץ מאִמא. “הבעלה, היא אוֹמרת, יִשכּב בּקברוֹ, והיא תּלךְ לבתּי תּיאַטראוֹת וּלבתּי קרקסאוֹת? אַל יִזכּוּ, היא אוֹמרת, שׂוֹנאֶיה לכךְ!”…

ב

אָמנם מצאנוּ מנוּחָה בּבית שכנינוּ ויפה חלקנוּ שם. ואַף־על־פּי־כן לא טוֹב היות האָדם אוֹרח כּל ימיו. חַייב אָדם לבקש לוֹ תּכלית, למצוֹא לוֹ עבוֹדה וּמשלח־יד. כּל הדר באַמריקה חַייב לעשׂוֹת חַיִים. כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ. בּא הוּא בּכל יוֹם מבּית חוֹתנוֹ יוֹנה האוֹפה ויוֹשב עם אִמא לָשׂיח בּדבר תּכלית. גם בּרכה יוֹשבת כּנגדם. ואַף חברנוּ פּיני כּאן. פּיני כּבר התוָה לפנינוּ דרכים רבּים ותיקן לָנוּ כּמה תּקנוֹת. ואוּלָם כּל דרכיו מאֶפע וכל תּקנוֹתיו ללא הוֹעיל. כּלוֹמַר, אֶפשר, שכּוּלָם טוֹבים וּמוֹעילים, אֶלָא שאֵינם מוֹצאִים חן בעֵיני אָחי אֵליהוּ. ואֵלה שמוֹצאִים חן בּעֵיני אֵליהוּ אֵינם מפיקים רצוֹן מגיסתי בּרכה. למשל, מַחשבה עלתה בּדעתּוֹ של פּיני, כּי הוּא ואֵליהוּ וּברכה וטייבּיל יֵלכוּ אַרבּעתּם לבית־המלָאכה ויֵעשׂוּ כּוּלָם חַייטים התּוֹפרים בּמכוֹנה. ענתה בּרכה ואָמרה, כּי לכבוֹדה של המלָאכה הנאָה הזאת, מלאכת החַייטים, לא היה כּדאי לָנוּ לעזוֹב אֶת אֶרץ־מוֹלדתּנוּ, להשליךְ נַפשנוּ מנגד על הים ולָבוֹא לאַמריקה! אָמַר לָה אֵליהוּ, כּי עדיִין אֵינוֹ יוֹדע, אֵיזוֹ מלָאכה נאָה יוֹתר: מכירת לביבוֹת בּשוּק אוֹ תּפירת בּגדים בּמכוֹנה? כּעסה גיסתי בּרכה וחמתה בּערה בּה, שאָחי אֵליהוּ מגנה אֶת לביבוֹת אָביה. רמזה לוֹ, שאִילמלא לביבוֹתיו של אָביה אשר בּרחוֹב אֶסכּס, היוּ כּוּלָם נפוּחי־רעב.

ג

אוֹהב אני אֶת חברנו פּיני על מדבּרו הנאוה ועל שטף לשוֹנוֹ. כּשהוּא פּוֹצה פּה וּמתלהב, גצים ניתּזים מלשוֹנוֹ. כּיוָן ששמע אֶת הטענוֹת והמַענוֹת הלָלוּ, מיד קפץ ממקוֹמוֹ, התחיל מנַענע ידיו ודרש לפנינוּ דרשה נלהבה, כּוּלָה אֵש אוֹכלה. וזה אשר דרש פּיני לפנינוּ בּלשוֹנוֹ הנמלָצה:

– אִי לָכם, בּני־אָדם יוֹשבי חוֹשךְ וצלמות, אסירי עבדוּת ושפלוּת! רוֹאֶה אני בּכם, כּי גָלוּת יוָן החשוּכּה והשוֹממה עוֹדנה מַעמיקה שרשיה בּלבּכם, עוֹדנה עמוּסה על שכמכם כּמַשׂא לעיפה, ולא תּתּן אֶתכם להרים ראש ולזקוֹף גב ולראוֹת נכוֹחוֹת! וַתּשכּחוּ, כּי בּאַמריקה אַתּם, בּאֶרץ החוֹפש והשויוֹן, ולא בּרוּסיה אֶרץ־מכוּרתכם, מקוֹם מרבּץ חזירים. וַתּשכּחוּ, כּי כּל בּעלי המיליוֹנים ואֵילי־הכּסף בּאַמריקה עבדוּ בּימי נעוּריהם עבוֹדת־פּרךְ וּבזיעת־אַפּיִם עשׂוּ עוֹשר. הלָלוּ היוּ חַייטים וישבוּ בּבתּי־המלָאכה לתפּוֹר מכנסַיִם, והלָלוּ היוּ רוֹכלים וסחרוּ בּחוּצוֹת קריה. אַדרבּה, שאלוּ־נא אֶת פּי ראקינפיילר, קארנייגי, מוֹרגאן, וואנדרבּילט – ויאֹמרוּ הם לָכם, מה היוּ בּנעוּריהם וּמה עשׂוּ לפנים? האִם לא היוּ גוֹרפי ביבים? האִם לא עסקוּ בּמכירת עיתּוֹנים בּשוּק? אוֹ כּלוּם לא צחצחוּ נַעלי זרים בּאגוֹרת־ניקל? או למדוּ־נא אֶל דרכי מלךְ האַבטוֹמוֹבּילים, הלא הוּא מיסטר פוֹרד הידוּע, וּקחוּ מוּסר ממנוּ: שאלוּ־נא אֶת פּיו, אִם לא היה בּימי נעוּריו רכּב, המחַמר אֵצל אחרים? אוֹ בּוֹאוּ־נא והתבּוֹננוּ אֶל הגדוֹלים ואַנשי־השם אשר בּאָרץ הזאת ­ אֶל וואשינגטוֹן, למשל, אוֹ אֶל לינקוֹלן, אוֹ אֶל רוּזוולט ­– האִם נוֹלדוּ כּוּלָם בּגדוּלתם, האִם הוֹרתם ולידתם היוּ בּערשׂ־המלוּכה? אוֹ מי לָנוּ גָדוֹל מהנשׂיא ווילסוֹן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ – וכי לא היה, במחילה ממנוּ, מלמד לפנים?…

ד

על הדברים האַחרוֹנים לא יכוֹל עוֹד אָחי אֵליהוּ לעבוֹר בּשתיקה. עמד והפסיק אֶת פּיני בּעֶצם דבריו:

– אִי, פּיני, הלא מדבּר אַתּה על השם ועל משיחוֹ ועל ננַתּקה! אַל־נא תּשכּח בּחָפזךָ, כּי לעֵת־עתּה ווילסוֹן מלךְ הוּא לָנוּ!

ואוּלָם אֵין דבר העוֹמד בּפני פּיני בּשעת התלהבוּתוֹ. ממַלא הוּא שׂחוֹק פּיו על אֵליהוּ ועל דבריו:

– חַה־חַה! מלךְ? מנַיִן לךָ מלךְ פּה? אֵין מלךְ בּאַמריקה! אִיש הישר בּעֵיניו יעשׂה! מדינה חָפשית, דימוֹקראטית!

– בּקיצוּר, לוּא יהי כּדבריךָ. אִם מלךְ אֵיננוּ, הרי נשׂיא הוּא. מה הבדל יֶש כּאן? – מַנסה אֵליהוּ לעמוֹד בּדבריו, אַךְ פּיני משסעוֹ:

– לאַט לךָ, אֵליהוּ! הבדל גָדוֹל יֶש כּאן! מַבדילים בּין מלךְ לבין נשׂיא, כּשם שמַבדילים בּין יַכֶּכָּה ליַבֶּבָּה! מלךְ לחוּד, ונשׂיא לחוּד. המלךְ – כּתר־מַלכוּתוֹ עוֹבר לוֹ בּירושה, ואִילוּ נשִׂיא נבחָר מקרב העם. רצוֹננוּ בּכךְ – יִהיֶה ווילסוֹן נשׂיאֵנוִּ עוֹד לאַרבּע שנים, אֵין רצוֹנֵנוּ בּכךְ – ישוּב לכבוֹדוֹ הראשוֹן להרבּיץ תּורה לתינוֹקוֹת של בּית־רבּם. ולא זוֹ בּלבד. האִם ידעתִ, אֵליהוּ, והשיבוֹת אֶל לבּךָ, כּי עוֹד שנים מעטוֹת – וגם אני אוּכל להגיע לכתרוֹ של נשׂיא?

– אַתּה? נשׂיא?

– אני! נשׂיא!

ה

מיוֹם שידעתּי אֶת אָחי אֵליהוּ ועמַדתּי על טבעוֹ לא ראִיתיו צוֹחק כּל־כּךְ, כּמוֹ שצחק בּפּעם הזאת. הלא יוֹדעים אַתּם אֶת אָחי אֵליהוּ ואת רוּחו, שבעל מרה שחוֹרה הוּא מטבע בּריאָתוֹ וּדאָגה תּכסה תּמיד אֶת פּניו. שׂחוֹק וקלוּת־ראש זרים לוֹ. גם כּשהוּא שׂוֹחק לפעמים, אֵינוֹ שׂוֹחק אֶלָא כּמי שכּפאוֹ שד. רק שׂפתוֹ האַחַת נעה וּמגחכת. ואוּלָם בּפּעם הזאת תּקפוֹ הצחוֹק כּל־כּךְ, שאִמא נבהלה למַראֵהוּ. ואמנם היה לו על מה לצחוק. אִילוּ ראִיתם אוֹתה שעה אֶת חברנוּ פּיני ואֶת עמידתוֹ, כּשהוּא נוֹעֵץ שתּי ידיו בּכיסי מכנסיו הצרים, שמתּחתּיהם נשקפוֹת בּכל אָרכּן ורחבּן נעליו החדשוֹת, נַעלי אַמריקה הגסוֹת, ואִילוּ השגחתּם בּעניבת צוארוֹנוֹ המשוּרבּבת, זוֹ שטייבּיל מטפּלת בּה וּמתקנת אוֹתה מדי פּעם בּפעם לסעדה וּלכוֹננה על מקוֹמה הראוּי, ואִילוּ העיפוֹתם עין בּמגבּעתּוֹ הקטנה והקשה, זוֹ מגבּעת אַמריקה, שאֵין לָה מקוֹם אחיזה בּקדקדוֹ, וּבעיקר – אִילוּ ראִיתם אֶת עֵיניו קצרוֹת־הראִיה ואֶת חוֹטמוֹ המחוּדד, הצוֹפה ויוֹרד למַטה, לתוֹךְ פּיו, – כּי־עַתּה גם אַתּם לא יכוֹלתּם להתאַפּק מצחוֹק.

ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! הזה יִהיֶה נשׂיא בּאַמריקה?…

ו

לאַחַר שכּילָה אָחי אֵליהוּ לצחוֹק, פּנה ואָמַר אֶל אִמא כּדברים האֵלה:

– וּבכן, אוֹתנוּ כּבר הבטיח פּיני בּפרנסה וּבכלכּלה: כּוּלָנוּ נלךְ לבתּי־המלָאכה לתפּוֹר מכנסַיִם וּשׂמלוֹת בּמכוֹנה. וּפיני עצמוֹ בּוַדאי שמקוֹמוֹ נכוֹן לוֹ בּחַיִים – הלא הוּא יִהיֶה, אִם יִרצה השם, נשׂיא בּאַמריקה. אבל אֵלה הקטנים מַה תּהא עליהם?

רמז עלי ועל חברי מנדל. עֵינוֹ צרה בּנוּ, שאָנוּ סוֹבבים כּל היוֹם בּרחוֹבה של עיר בּאֶפס עבוֹדה וּמשׂחקים להנאָתנוּ בּמשׂחַק הכּדוּרים והפּסיפּס. וכבר ניסה פּעם אַחַת לאחוֹז בּאָזני, כּמוֹ שספּרתּי למַעלה, – וקיבּל אֶת ענשוֹ מידי אַחַד הבּריוֹנים בּהרמת אֶגרוֹף, למַען יֵדע, כּי יֶש דין וְיֵש דיין לקטנים בּמדינת קוֹלוּמבוּס.

– עד שאַתּם דוֹאגים להילָדים, דאגוּ תּחילה לעצמכם! – נַענה ואָמַר משׁה הכּוֹרךְ ורמז בּזה רמיזה גלוּיה, כּי אָמנם אוֹרחים רצוּיִים אנחנוּ לוֹ, ואַף־על־פּי־כן כּבר הגיעה לָנוּ השעה לפנוֹת על ימין אוֹ על שמאֹל וּלבקש לָנוּ פּת־לחם בּאַמריקה…

ז

כּסבוּרים אַתּם, כּי נעים לָנוּ לָשבת בּבית זרים ולאכוֹל לחם־חסד על שוּלחָנם? אִמא עוֹזרת לפסי בּכל מלָאכה בּמטבּח. אוֹפה היא וּמבשלת וכוֹבסת וּמפנה אֶת הבּית. טייבּיל אֵשת פּיני מַציעה אֶת המיטוֹת וּמכבּדת אֶת הרצפּה. וּפיני עצמוֹ עוֹזר למשׁה הכּוֹרךְ אֵצל תּריס הספרים אשר לוֹ. אָמנם מעֶזרתוֹ של פּיני לא תּצמח תּוֹעֶלת רבּה. כּי זה דרכּוֹ של פּיני: כּיוָן שראָה ספרים מוּנחים לפניו, שוּב לא יזוּז מהם. נעץ אֶת חוֹטמוֹ בּספר – ושכח אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. ולא די לוֹ שהוּא קוֹרא בּספרים, אֶלָא שבּיקש וּמצא לעצמוֹ גם מלָאכה משוּנה – כּוֹתב הוּא! עֵט נוֹבע זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, מין עֵט אַמריקאי, שצינוֹר לוֹ בּקרבּוֹ, והצינוֹר שוֹפע דיוֹ מאֵלָיו עד בּלי די. הנייר עוֹלה פּה בּזוֹל גָדוֹל, בּחצי־חינם מַמש, – והריהוּ יוֹשב וּמקרצף בּעֵטוֹ על־גבּי הנייר.

– מלמד אַתּה אֶת אֶצבּעוֹתיךָ לכתּוֹב? – שוֹאלוֹ אָחי אֵליהוּ. ואוּלָם פּיני אֵינוֹ עוֹנהוּ דבר. קוֹפל הוּא אֶת הנייר הכּתוּב וּמַצניעוֹ בּמקוֹם הסמוּי מן העין, בסתר כּיס חָזהוּ. הכּיס תּפח כּוּלוֹ מרוֹב הניירוֹת, הצפוּנים שם למשמרת, ונראֶה כּשׂק מלא וגָדוּש.

ח

גם אני וחברי מנדל אֵיננוּ יוֹשבים בּחיבּוּק־ידים. עד שנמצא לָנוּ עֵסק לעסוֹק בּוֹ, אָנוּ עוֹזרים לבני־החבוּרה עד כּמה שידנוּ מַגעת. אני עוֹזר על־יד הנַער הבּכוֹר חָבית, המכוּנה פּה סאֶם, בּהבאת קוּפסוּת־הנייר לבעליהן. וחברי מנדל פּעמים שהוּא מקבּל השפּעה מוולוול, זה הנַער המכוּנה עכשין ווילי, בּחנוּת־המַכּוֹלת, וּפעמים שהוּא כּרוּךְ אַחרי פייטיל, אשר היוֹם יִקראוּ לוֹ פיליפּ, זה שמוֹכר עיתּוֹנים יהוּדים בּשוּק. תּשלוּמים אֵין אָנוּ מקבּלים מידם בּעבוֹדתנוּ, אבל בּשׂכר זה הם לוֹקחים אוֹתנוּ על חשבּוֹנם בּכל יוֹם ראשוֹן אֶל התּיאַטרוֹן, כּלוֹמר, אֶל הראִינוֹע. וּכשאָנוּ יוֹצאִים מן התּיאַטרוֹן, הם מכבּדים אוֹתנוּ בּגלידה, שקוֹראִים אַייזקרים. גלידה זוֹ כּוֹרכים ואוֹכלים בּשני צנימים מתוּקים, אוֹ בּוֹחשים ושוֹתים בּמי־סוֹדה. אַחרי אָכלנוּ ואַחרי שתוֹתנוּ אָנוּ יוֹצאִים לטייל בָּגן. הגנים רבּים בּניוּ־יוֹרק, והכּניסה לתוֹכם מוּתּרת לכל אִיש – חינם אֵין כּסף. אַמריקה אֶרץ־חמדה היא מאֵין כּמוֹה. הוֹלךְ אַתּה לכל מקוֹם שאַתּה רוֹצה ועוֹשׂה אַתּה כּל מַה שלבּךָ חָפץ.

ט

כּששעתי פּנוּיה, אני סר אֶל חברי וידידי מאָז, אֶל וַשתּי, המכוּנה עכשיו האֶרי. וַשתּי שׂמח תּמיד לקראתי וּמַסבּיר לי פּנים. אבל כּנגד זה אֵין בּעלת־חנוּתוֹ מַסבּירה לי פּנים. זוֹ הרגישה, כּי וַשתּי מַעניק לי בּאֵין רוֹאִים חרוּב אֶחָד אוֹ צימוּקים וּשקדים אחָדים. “בּפני שני לקקנים, היא אוֹמרת אֵין חנוּתה יכוֹלה לעמוֹד”… מאָז חָדלתּי לָלכת אֶל וַשתּי. מחַכּה אני בּבּית בּכל עֶרב לבוֹאוֹ, והוּא מביא לי בּכיסוֹ מדי פּעם בּפעם מכּל אשר יעלה המַזלג. ראתה בּרכה, כּי לוֹעֵס אני מיני לעיסה בּפי, הלכה וסיפּרה אֶת הדבר לפני אָחי אֵליהוּ. בּא אֵליהוּ וּשאָלָני: מַה בּפי? אָמַרתּי לו: “טשוּאִינגוֹם” זה שהכּל לוֹעסים בּאַמריקה. אָמרה בּרכה, כּי גוֹעל־נפש יאֹחזנה למַראֵה לעיסה זוֹ, שלוֹעסים בּאַמריקה. אָמַר לָה אָחִי אֵליהוּ: “לוּא יהא הדבר בּעֵינַיִךְ, כּאִילוּ בּהמוֹת הֵן, שמַעלוֹת גרה”. שמע פּיני, כּי אֵליהוּ מדמה אֶת אַנשי אַמריקה לבהמוֹת, והתקצף. אָמַר לוֹ:

– נוֹטל אַתּה עם סגוּלָה כּזה, גוֹי חָכם ונבוֹן, ראש וראשוֹן, הטוֹב והיפה והנַעלה והחָפשי מכּל גוֹיֵי האָרץ, וּמדמה אוֹתוֹ לבהמה, להבדיל?!… הגידה לי אֵיפוֹא ואַל תּכחד ממני רק אֶת הדבר הזה: מה היה גוֹרלנוּ עתּה, אִילוּ לא גילָה חָלילָה קוֹלוֹמבּוּס אֶת אַמריקה?

– היה בּא אַחר וּמגלה אוֹתה! – עוֹנהוּ אָחִי אֵליהוּ בּפשטוּת רבּה, בּלי לחשוֹב מַחשבוֹת הרבּה.

י

בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא. בּשׂוֹרה בּפי היוֹם: כּבר מצאנוּ עבוֹדה. אֵין אָנוּ צריכים עוֹד לָלכת בּטלים, אֵין אָנוּ זקוּקים עוֹד ללחם־חסד. עוֹבדים אנחנוּ בּבית־מלָאכה. כּלוֹמַר, לא אני ולא חברי מנדל העוֹבדים, אנחנוּ לא נצלח עוֹד למלָאכה. קטנים אָנוּ מעבוֹד. אֶל בּית־המלָאכה הוֹלכים לעֵת־עתּה שנַיִם ממשפּחתּנוּ: אָחי אֵליהוּ וחברנו פּיני. מַה טיבה של מלאָכה זוֹ וכיצד עוֹבדים בּבתּי־המלָאכה? על כּל זה יבוֹא הכּתוּב להלן.

סיפּוּר עֶשׂרים ותשעה: אָנוּ עוֹבדים בּבתּי־המלאכה    🔗

א

כּיצד עוֹבדים בבתּי־המלָאכה – לא אוּכל להגיד לָכם בּדיוּק. בּעֵינַי לא ראִיתי זאת. אֵין מַניחים לי להיכּנס לשם, מפּני שאֵינני עדיִין בּר־מצוָה. כּל מַה שאני יוֹדע – יוֹדע אני רק מפּי השמוּעה. מפּי אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני. מדי עֶרב בֶּערב, כּשהם שבים מבּית־המלָאכה, הם מסַפּרים באָזנינוּ חידוּשים ונפלָאוֹת. בּאִים הם תּמיד עיפים וּרעֵבים, ואָנוּ יוֹשבים לסעוֹד אִתּם סעוּדת־העֶרב. ואָז הם נוֹתנים לפנינוּ דין וחשבּוֹן על כּל מַעשׂיהם אשר עשׂוּ ועל כּל הנסיוֹנוֹת אשר נתנַסוּ בּמשךְ היוֹם.

ב

אָחי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני – שניהם עוֹבדים בּשני בּתּי־מלָאכה שוֹנים. אֶחָד מהם מלאכתּוֹ מלאכת חַייט. כּלוֹמַר, תּוֹפר הוּא מכנסַיִם, בּמחילה מכּבוֹדוֹ. והשני גֶהָץ הוּא. החַייט בּאַמריקה אֵינוֹ עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּידיו, אֶלָא תּופר בּמכוֹנה העשׂוּיה לכךְ. ואוּלָם גם תּפירה בּמכוֹנה תּוֹרה היא, שצריכה לימוּד. המכוֹנה אֵינה תּוֹפרת מאֵליה. אִם כּן אֵיפוֹא, כּיצד הגיע אָחי אֵליהוּ לכךְ, אַחרי שאבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ לא היוּ חַייטים מעוֹלָם ולא ראוּ מימיהם מכוֹנת־תּפירה אַף בּחלוֹם? והלא מוֹצאֵנוּ, אוֹמרת אִמא, מגזע היחשׂ, שכּוּלוֹ חַזנים, רבּנים ושמשים! אֶלָא אֵין מַקשים על אַמריקה. אֵין לךָ דבר בּאַמריקה, אשר יִבּצר מאִיש לעשׂוֹתוֹ. בּאַמריקה לוֹמדים וּמתרגלים לכל מלאכה. וסימן לדבר: מלאכת הרבּנוּת. הרבּנוּת הלא בּוַדאי תּוֹרה עמוּקה היא, שלא כּל אָדם זוֹכה לדעתּה. הלא הרב חַייב, על כּל פּנים, להיוֹת מוּסמךְ בּהוֹראה ולָדעת פּרק בּהלכוֹת אִיסוּר והיתּר. ואַף־על־פּי־כן מוֹצאִים אַתּם בּאַמריקה מיני רבּנים הקרוּאִים רֶברֶנדים, שבּעיר־מוֹלדתּם, מעֵבר לים, היוּ קצבים. אָחי אֵליהוּ פּגש פּה אָדם אֶחָד מבּני עירנוּ, שפּרנסתוֹ פּרנסַת מוֹהל ורברנד, ואָדם זה היה בּכתריאֵליבקה חַייט, ולא חַייט סתם, אֶלָא חַייט של שׂמלוֹת־נשים.

שאָלוֹ אָחי אליהוּ: “היִתּכן?”

אָמַר לוֹ: “אַמריקה!”…

ג

כּיצד לָמַד אָחי אֵליהוּ אֶת מלאכת התּפירה בּמכוֹנה? אַל תּשאָלוּ. שהרי כּיצד לָמַד החַייט של שׂמלוֹת־הנשים אֶת מלאכת המוֹהלים בּאַמריקה? אָמנם הרבּה גילגוּלים נתגלגל אָחי אֵליהוּ עד שזכה והגיע למַדרגת חַייט. מתּחילה נתנוּ לוֹ יִתּוּר של בּגדים, אֵלוּ שיוּרי אָריג שאֵין בּהם צוֹרךְ, להעבירם תּחת מַחַט המכוֹנה. העבירם אַחַת וּשתּים – ויצא בּשלוֹם. למחר כּבר נתנוּ לוֹ לתיפּוּר בּגדים מַמש, כּלוֹמַר מכנסַיִם. ישב אֶל המכונה והתחיל מתפּר. אָמנם אוֹי לוֹ לאוֹתוֹ תּיפּוּר! ואַף־על־פּי־כן, בּוֹאוּ ונַחזיק לוֹ טוֹבה גם על זאת. כּי הנה חברנו פּיני לא עמד גם בנסיוֹנוֹ הראשוֹן. ולא משוּם שהתעצל בּמלאכתּוֹ – חַס וחלילה! חברנוּ פּיני מוּכן ומזוּמן לעבוֹד בּאַמריקה כּל עבוֹדה קשה, גם בּחוֹמר וּבלבינים, וּבלבד שיעשׂה חַיִים כּאַחַד האָדם. ואוּלָם זוֹ רעה חוֹלה, שראִיתוֹ קצרה וטבעוֹ טבע מבוֹהל: עוֹשׂה הוּא אֶת מלאכתּוֹ בּחפּזוֹן ובזריזוּת יתירה. גם אוֹתוֹ הוֹשיבוּ אֶל המכוֹנה, כּמוֹ שהוֹשיבוּ אֶת אָחי אֵליהוּ. גם לידוֹ נתנוּ שיוּרי אָריג להעבירם אֵילךְ ואֵילךְ תּחת המַחט. אֶלָא שבּא השׂטן והכשילוֹ וקילקל אֵת כּל השוּרה: מרוֹב בהילוּתוֹ וּשקידתוֹ שירבּב פּיני אֶת מעילוֹ אשר הוּא לוֹבש תּחת המַחַט ותיפּר אֶת שרווּלוֹ השׂמאלי והדבּיקוֹ אֶל המכוֹנה. נס נַעשׂה לוֹ, שהמכוֹנה לא פּגעה בּידוֹ! הוֹי־הוֹי, מַה גָדוֹל היה הצחוֹק בּבית־המלָאכה! כּל החַייטים הריעוּ לקראתוֹ ושׂמוּהוּ לעג וָקלס. גרינהוֹרן קראוּ לוֹ. גרינהוֹרן פּירוּשוֹ ירוֹק. וירוֹק מַשמעוֹ פּרא־אָדם. כּלוֹמַר, אָדם שזה מקרוֹב ירד מעל האניה ועדיִין לא מצא בּאַמריקה אֶת ידיו ואֶת רגליו. ירוֹק שם־גנַאי הוּא כּאן, גָרוּע מן השם גנב. ואַף־על־פּי־כן לא היתה הרעה גדוֹלָה כּל־כּךְ, אִילמלא קרה אֶת פּיני מקרה לא־נעים, כּאשר יסוּפּר להלן.

ד

בּאוֹתוֹ בּית־המלָאכה, שבּוֹ עבד אָחִי אֵליהוּ בּמכוֹנה וחברנוּ פּיני בּא אַף הוּא אַחריו ללמוֹד שם אֶת מלאכת התּפירה, נמצא אֶחָד ממיוּדעֵינוּ הישנים, שׂוֹנאוֹ וּבעל־דבבוֹ של פּיני מתּמוֹל שילשוֹם, – הלא הוּא החַייט ההייסיני. בַּודאי לא שכחתּם עדיִין אֶת החַייט ההייסיני, שהפליג עמנוּ בּאניה אֶחָת. וּבוַדאי תּזכּרוּ גם אֶת הדבר הזה, כּי החַייט ההייסיני וחברנוּ פּיני לא יכלוּ לדבר שלוֹם אִיש עם רעֵהוּ. והנה מן השמַיִם סייעוּ אוֹתם, ששניהם יִזדמנוּ לבית־מלָאכה אֶחָד. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שפּיני לָקה כּפליִם וּתבוּסתוֹ היתה שלמה. כּי הנה בּבית־המלָאכה הזה גָדוֹל כּבוֹדוֹ של החַייט ההייסיני וידוֹ על העֶליוֹנה. לא חַייט פּשוּט הוּא, התּוֹפר בּמכוֹנה, אֶלָא גַזָר, כּלוֹמַר, גוֹזר אֶת האָריג וּמַתקינוֹ לחַייטים לתפירה. ולא די לוֹ גם בזּה. אוֹמר הוּא, כּי לא לאוֹרךְ־ימים יעמוֹד בּמלאכתּוֹ זוֹ. נוֹשׂא הוּא אֶת נַפשוֹ להיעשׂוֹת בּקרב הימים רַשַם, כּלוֹמַר, רוֹשם רישוּמים וצר צוּרוֹת לבגָדים. עטרה זוֹ של רשם אֵין למעלה ממנה במלאכת החַייטים. הרשם מקבּל שׂכרוֹ חמשים דוֹלָר לשבוּע, וגם שבעים וחמשה דוֹלָר, וגם מאָה דוֹלָר תּשׂיג ידוֹ! בּרצוֹת אלוֹהים דרכי אִיש, כּל הצינוֹרוֹת נפתּחים לפניו. כּמַאמרה של גיסתי בּרכה: “הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נוֹהג עם בּריוֹתיו שלא כּשוּרה: לזה נוֹתן חָבית יין, ולזה מַיִם בּמשׂוּרה”…

ה

כּשבּא פּיני לבית־המלָאכה, מיד יצא לקראתוֹ החַייט ההייסיני, עמד כּנגדוֹ, נתן בּוֹ אֶת משקפיו המַבהיקים, תּקע לוֹ אֶת כּפּוֹ ואָמַר לוֹ בּלעז: “האוּ דוּ יוּ דוּ?” כּלוֹמַר, מַה שלוֹמךָ, רב קרוֹב? הסתּכּל בּוֹ חברנוּ פּיני בּעֵיניו קצרוֹת־הראִיה, תּוֹהה עליו וּמתפּלא: מַה טיבוֹ של בּרנש זה? – ולא הכּירוֹ. ורק לאַחַר שהלָז קרא לוֹ בּשם האניה “פּרינץ־אַלבּרט”, נזכּר פּיני וידע, מי הוּא העוֹמד לפניו. והיה לוֹ הדבר הזה, הוּא אוֹמר, כּסילוֹן מַמאִיר וּכמַחַט בּבשׂר החַי. לכאוֹרה, מה רעה עשׂה לו החַייט ההייסיני? ואַף־על־פּי־כן, לוּא גם יֵדע, הוּא אוֹמר, כּי יִשׂתּכּר פּה אֶלף דוֹלָר לשבוּע, לא יעמוֹד בּבית־המלָאכה הזה אפילוּ רגע אֶחָד! כּלכּל לא יוּכל אֶת החַייט ההייסיני, תּוֹעֵבה הוּא לוֹ!…

ו

בּקיצוּר, פּיני אינוֹ רוֹצה עוֹד להיוֹת חַייט. הלךְ לבית־מלָאכה אַחר והשׂתּכּר שם בּתוֹר גהץ. כּלוֹמַר, לפי־שעה הריהוּ עדיִין שוּליה של גהצים. וכאשר יִלמַד אֶת המלָאכה על־בּוֹריה, יֵלךְ מחַיִל אֶל חָיִל, למַעלָה, למעלָה, עד היכן?

– דבר זה אֵין לָדעת, – אוֹמר פּיני. – אֵין אִיש יוֹדע, מַה יֵלד לוֹ יוֹם מחר. גם קארנייגי, הוּא אוֹמר, וגם ראקינפיילר לא ידעוּ מעוֹלָם, כּי יגיעוּ למַדרגה גבוֹהה כּל־כּךְ בּסוּלַם העוֹשר.

ואוּלָם עד שיגיע פּיני למַדרגה גבוֹהה בּסוּלַם העוֹשר, הריהוּ מתגלגל בּיִסוּרים ונכשל שבע פּעמים בּיוֹם. והכּל בשל טבעוֹ המבוֹהל, שעוֹשׂה הוּא תּמיד אֶת מלאכתּוֹ בּחפּזוֹן וּבלא זהירוּת כּל־שהיא. וגם ראִיתוֹ הקצרה עוֹמדת לוֹ למפגָע על דרכּוֹ. בּכל יוֹם וָיוֹם הוּא חוֹזר הבּיתה צרוּב וּפצוּע.

פּעם אַחַת חָזר בּעֶרב וחוֹטמוֹ פּגוּע. זה מנַיִן לוֹ? מטפּל היה בּמַגהץ, וצרב אֶת חוֹטמוֹ. אֵיזוֹ הדרךְ בּא המַגהץ ונגע בּחוֹטמוֹ? אָמַר פּיני, כּי חוֹטמוֹ לא המתּין עד אשר יטריח המַגהץ אֶת עצמוֹ ויגיע אֵליו. לא המַגהץ, הוא אוֹמר, הלךְ אֵצל החוֹטם, אֶלָא החוֹטם הלךְ אֵצל המַגהץ. כּיצד? עוֹמד היה פּיני לבקש חוֹמר למלאכתּוֹ, וּמפּני קוֹצר־ראִיתוֹ גָחַן אֶל השוּלחָן והתחיל ממַשש בּידיו – וּפגע קצה חוֹטמוֹ בּמַגהץ המלוּבּן.

– חדל־אִישים, גם כּשהוּא נוֹפל על התּבן, נוֹגף רגלוֹ בּאֶבן…

אמירה זוֹ של מי היא? כּסבוּר אני, שמשערים אַתּם בּעצמכם, כּי בּרכה אָמרה זאת. יפה כּוֹחָה של גיסתי בּרכה בּמאמרוֹת שנוּנים וּבמשלי חכמים!

ז

דעתּה של בּרכה אֵינה נוֹחָה ממנוּ. וגם דעתּה של אִמא כּךְ. וגם טייבּיל אֵינה שׂבעה רצוֹן. כּלוּם ראִיתם מימיכם נשים שׂמחוֹת בּחלקן? מבכּוֹת הן עלינוּ, על הגברים, שמוּכרחים אָנוּ לעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ בּאַמריקה. וכי קלה בּעֵיניכם עבוֹדת בּתּי־המלָאכה, שמפרכת אֶת הגוּף ואֶת הנשמה גם יחד?! מכּיוָן שהאִיר הבּוֹקר, אַתּה מצוּוה לעמוֹד הכן על מלאכתּךָ. הנסיעה לבית־המלָאכה נמשכת שעה ארוּכּה, וּמתּפילת שחרית בּוַדאי שאִי־אַתּה בּן־חוֹרין להיפּטר. אמוֹר מעתּה, אֵימתי אָנוּ חַייבים להשכּים בּבּוֹקר? ולאַחר לָבוֹא אֶל בּית־המלָאכה אפילוּ כּדי רגע אֶחָד אָסוּר מטעם המַשגיח. מי שאֵיחַר לָבוֹא חמשה רגָעים לאַחַר הזמַן הקבוּע, פּוֹחתים לוֹ שׂכר חצי־יוֹם. תאֹמַר: כּיצד יוֹדעים בּבית־המלָאכה, אִם אֵיחַרתּ לָבוֹא כּדי רגע אֶחָד, אוֹ לא? בּאַמריקה יוֹדעים הכּל. מנהג נהגוּ בּאַמריקה, שכּל בּית־מלָאכה יֶש לוֹ שעוֹן מיוּחָד לכךְ. כּשאַתּה בּא בּבּוֹקר לבית־מלאכתּךָ, אַתּה מצוּוה לָגשת תּחילה אֶל השעוֹן ולנקוֹב שם אֶת כּרטיסךָ בּמין מַקב העשׂוּי לדבר, וּבזה ציינתּ אֶת שעת בּוֹאךָ – אֶת מספּר השעה והרגע בּדיוּק. אַחַר־כּךְ בּא המַשגיח וּמעיין בּכרטיסךָ וּמדקדק עמךָ כּחוּט השׂערה.

ח

חוֹששני, שלא נַאריךְ ימים בּבתּי־המלָאכה. אָחי אֵליהוּ אוֹמר, כּי הפּוֹעלים נפגָעים כּל הימים על־ידי המַשגיח ונאנחים תּחת עוּלוֹ הקשה. כּל בּית־מלָאכה בּאַמריקה יֶש לוֹ מַשגיח, זה רב־הפּוֹעלים, הצוֹפה הליכוֹתיהם של העוֹשׂים בּמלָאכה, וּבלעדיו לא ירים אִיש אֶת ידוֹ ואֶת רגלוֹ. ולא מַשגיח אֶחָד יֵש, אֶלָא מַשגיחים הרבּה. כּל קוֹמה וקוֹמה וּמַשגיחָה המיוּחָד. בּקוֹמה זוֹ, שבּה עוֹבד אָחִי אֵליהוּ, מינוּ מַשגיח אִיש צר ואוֹיֵב, כּהמן הרשע בּשעתוֹ. לשעבר היה אַף הוּא חַייט, אֶלָא שמצא חן בּעֵיני בּעל־הבּית ונתעלָה והגיע למַדרגת מַשגיח. הפּוֹעלים אוֹמרים, כּי פּגיעתוֹ של זה קשה אַף מפּגיעתוֹ של בּעל־הבּית בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וקוֹל העבירוּ בּבית־המלָאכה, כּי המַשגיח מזיז אֶת מַחַט השעוֹן לפנים, כּדי להקדים אֶת השעה, וּבזה הוּא גוֹרם רעה להפּוֹעלים, שהם מאַחרים בּכל שעה שהם בּאִים. מַה תּאֹמרוּ לתעלוּלי נוֹכל שכּמוֹתוֹ?… וחברנוּ פּיני מסַפּר על בּית־מלאכתּוֹ גדוֹלוֹת ונצוּרוֹת גם מאֵלה. המַשגיח שלָהם, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ נוֹתן רשוּת להפּוֹעלים להשיב רוּחָם אֶל קרבּם וּלעיין אפילוּ בּעיתּוֹן. המַפסיק מלאכתּוֹ וקוֹרא עיתּוֹן בּבית־המלָאכה הרי זה מתחַייב בּנַפשוֹ! וּלעשן סיגָריוֹת – על אַחַת כּמה וכמה! וגם לדבּר בּיניהם אָסוּר לָהם. הדממה בּבית־המלָאכה, הוּא אוֹמר, רבּה כּל־כּךְ, שנשמע קוֹל הזבוּב בּעוֹפפוֹ. אַף הגה קל, הוּא אוֹמר, לא יִשָמַע, אַף רחש כּל־שהוּא, מלבד רעש המכוֹנוֹת ושיקשוּק הגלגלים. עוֹד מַעלָה אַחַת אַתּם מוֹצאִים בּבית־מלאכתּוֹ של פּיני. שם מחַממים אֶת המַגהצים בּגָז. אַל תּקרא גָז בּקמץ, אֶלָא גֶז בּסגוֹל. כּךְ הוּא נוּסַח אַמריקה. אָמנם אֵין בּין גָז שבּמקוֹמוֹתינוּ לגֶז שבּאַמריקה כּלוּם: מַה זה מַסריחַ, אַף זה מַסריחַ. ואַף־על־פּי־כן אָסוּר לאָדם בּאַמריקה לאמוֹר גָז. חַייב אָדם לאמוֹר גֶז. להכעיס אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. וַדאי לי, אִילוּ אָמרוּ בּמקוֹמוֹתינוּ גֶז, היוּ בּאִים בּני־אַמריקה וּמעוותים אֶת הכּתוּב ואוֹמרים גָז.

ט

אִם כּה ואִם כּה – והגֶז של המַגהצים מעמעם אֶת מוֹחם של הפּוֹעלים בּבית־המלָאכה וּמַחליש אֶת לבּם כּל־כּךְ, שהם מתעלפים וּמַפסיקים אֶת מלאכתּם. וּכשמַגיע יוֹם הששי בּשבּת, פּוֹחתים לָהם משׂכרם. בּעלי־הבּתּים מבקשים מהם תּוֹאנוֹת תּמיד. פּעם אַחַת אֵיחַרתּ כּדי חמשה רגָעים, מיד פּוֹחתים לךָ חצי היוֹם. פּעם שנית הקדמתּ לָצאת – שוּב חצי יוֹם. פּעם שלישית התעלפתּ מחוֹם הגֶז – קיפחתּ שׂכר יוֹם תּמים.

לא, לא נוּכל לָשׂאת עוֹד אֶת העוול הנוֹרָא, הנַעשׂה לָנוּ בּבתּי־המלָאכה לעֵיני השמש. חַייבים אנחנוּ לקרוֹא שביתה ממלאכתּנוּ!

סיפּוּר שלוֹשים: אָנוּ שוֹבתים    🔗

א

כּמדוּמה לי, שאֵין לךָ בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונוֹחַ לבּריוֹת משביתה. משל למה הדבר דוֹמה? למלמד קפדן, שהיה מכה את תלמידיו ורודה בהם באכזריות יתירה. עד שבאו ההורים והוציאו את בניהם מרשותו וביקשו להם מלמד אחר במקומו. נמצא, שבין כה וכה הקטנים פטורים מעול תורה.

מה שאירע לאותם התלמידים אירע גם לאחי אליהו ולחברנו פיני. שניהם פטורים עתה מעול בתי־המלאכה. מיום שנקראה שביתה מטעם הפועלים הרי הם חפשים לשבת בבית ככל אשר תאבה נפשם. עד עכשיו היינו רואים את פניהם רק פעם אחת בשבוע – ביום הראשון. כפי שסיפרתי לכם למעלה, מצווים היו כל ימיהם להשכים עם שחר, כדי שלא לאחר מזמן פתיחת בתי־המלאכה. וכשהיו שבים הביתה עם חצות הלילה, הייתי אני ישן כבר. ולמה היו מאחרים לשבת עד חצות הלילה? מפני שהיו עובדים בבתי־המלאכה “תוספת זמן”. כלומר, בשעה שכל הפועלים היו נפטרים מעבודתם והולכים איש לביתו, היו אליהו ופיני יושבים עדיין תחתיהם ועושים במלאכה. ולא מפני שכפו אותם לכך מטעם הציבור, אלא מפני שרצונם היה בכך: היו עובדים תוספת זמן, כדי להגדיל את משכורתם. ואם תאמר: מה הועילו בתקנתם – הלא בין כך ובין כך באו בעליהם ופחתו להם מתשלומים כדי יום או יומים? ויש לאמור: כלום אשמתם היא זאת? “לוא יהא הדבר בּעֵיניכם, כּאִילוּ נפלוּ גזלָנים עלינוּ בּעֶצם היוֹם הזה!”… כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ.

– לוּא יהא הדבר בּעֵיניךָ, כּאִילוּ טיפש אַתּה בּעֶצם היוֹם הזה! – אוֹמרת לוֹ גיסתי בּרכה. אִילוּ, היא אוֹמרת, עבדה היא בּבית־המלָאכה, לא היתה נוֹתנת אֶת הבּעלים לפסוֹע על ראשה. נשבּעת היא בּאַפּה, כּי כּל הבּעלים עם כּל מַשגיחיהם וּמשרתיהם היוּ כּוֹרעים בּרךְ לפניה וּמלחכים עפרה. ועל בּרכה יֵש לסמוֹךְ. נאמנת היא בּשבוּעתה וקיימת בּמַאמרה!

ב

כּנגד זה נתקררה דעתּה של בּרכה אַחַר־כּךְ, כּשכּל בּתּי־המלָאכה קראוּ שביתה בּעיר. כּלוֹמַר, כּל החַייטים, הנמצאִים בּניוּ־יוֹרק, מסוֹף העיר ועד סוֹפה, פּרקוּ כּלי־מלאכתּם מעליהם והלכוּ אִיש לביתוֹ. הוֹי־הוֹי, מה רבּה היתה התּכוּנה בּימים ההם! מַה גדוֹלָה היתה ההתעוֹררוּת בּבּית וּברחוֹב וּבאוּלמים! “אוּלָם” – זה מין תּיאַטרוֹן, אוֹ בּית־וַעד, מקוֹם שמתוַעדים שם כּל החַייטים אשר בּניוּ־יוֹרק לאספה רבּה וּמדבּרים והוֹמים ורוֹעשים. שוֹמע אַתּה שם מיני מלים, שכּמוֹתן לא שמעה אָזנךָ מעוֹלָם: “שביתה כּלָלית”… “אגוּדת־הפּוֹעלים”… “הסתּדר”… “אַרבּעים וּשמוֹנה שעה”… “העלאַת המַשׂכּוֹרת”… “התנַהגוּת הגוּנה”… “פּוֹרצי־שביתה”… “אַנשי משמרת”… וכיוֹצא בּמלים אֵלוּ, שאֵין אַתּה יוֹדע פּירוּשן הנכוֹן. חברי מנדל אוֹמר, כּי יוֹדע הוּא אֶת כּוונת המלים הלָלוּ, אֶלָא לבארן לי אֵינוֹ יכוֹל. “לכשתּגדל, הוּא אוֹמר, יתבּררוּ ויִתלבּנוּ לךָ מאליהן”. אֶפשר, שכּן הוּא. לפי־שעה אני מתבּוֹנן אֶל הקהל הרוֹגש כּוּלוֹ, וידי מתחַכּכוֹת. מתאַוה אני לָצוּר צוּרתם של הנאספים על־גבּי הנייר, לצייר דמוּת־דיוֹקנוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד בּקוֹמתוֹ וּבצביוֹנוֹ, בּעמידתוֹ וּבמדבּרוֹ וּבכל תּנוּעוֹתיו.

ג

נקח־נא למשל אֶת אָחי אֵליהוּ. הוּא עצמוֹ אֵינוֹ מדבּר דבר. רק נגָש אֶל כּל חבוּרה וַחבוּרה ונוֹעֵץ חוֹטמוֹ לתוֹכה, אוֹ מַטה אָזנוֹ אֵליה. בּשעת מַעשׂה הוּא נוֹשךְ אֶת קצוֹת ציפּרניו וּמתרגש מאוֹד. מַה נחמד מַראֵהוּ של אָחי, כּשהוּא מנַענע ראשוֹ לכל אֶחָד ואֶחָד מן המדבּרים! מַסכּים הוּא לכוּלָם, ודברי אֵלוּ וָאֵלוּ מתקבּלים על דעתּוֹ גם יחד. הנה קרב אֵליו אַחַד החַייטים, שאבעבּוּעה גדוֹלה פּרחה לוֹ בּראשוֹ, מצדוֹ השׂמאלי. החַייט תּפס לאָחי בּדשׁ בּגדוֹ והוּא עוֹמד עליו וּמנַענעוֹ וּמשדלוֹ בּדברים, כּי כּל הסַער הזה לשוא הוּא. החַייטים לא יוֹעילוּ כּלוּם בּשביתתם. מפּני שה“אַסוֹסיאֵיישן” של ה“מאַנוּפאֶקטשוּררים”¹ תּחזק ממנוּ! אָחִי אֵליהוּ מנַענע לוֹ אֶת ראשוֹ לאוֹת רצוֹן, ואני חוֹשש מאוֹד, שהוּא יוֹדע פּירוּשם של “אַסוֹסיאֵיישן” וּ“מַאנוּפאֶקטשוּררים” כּמוֹני. כּי הנה קרב אֵליו חַייט אַחר, שפּניו פּני בּרוָז. כּשהוּא מדבּר, הריהוּ טוֹפח שׂפתיו זוֹ בּזוֹ. הלָה תּפס לאָחי בּכפתּוֹר בּגדוֹ ועמד אַף הוּא לדבּר אֵליו, מדבּר וטוֹפח אֶת שׂפתיו. מדי פּעם בּפעם קרא בּקוֹל: “לא! חַייבים אנחנוּ להילָחם, להילָחם עד אשר ננַצח!”… עמד אָחי אֵליהוּ כּנגדוֹ ועשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת וניענַע גם לוֹ אֶת ראשוֹ. חבל, שאֵין גיסתי בּרכה אִתּנוּ פּה. מוּבטחני בּה, שהיתה מַשמיעה אוֹתוֹ דבר…

ד

לא כן מראֵהוּ של חברנוּ פּיני. מי שלא ראה ולא שמע אֶת פּיני בּדבּרוֹ לפני האספה לא ראה מַחזה נאֶה מימיו. דמוּת־דיוֹקנוֹ של חברנוּ פּיני הלא ידוּעה לָכם מכּבר. אֶת עֵיניו קצרוֹת־הראִיה ואֶת חוֹטמוֹ האָרוֹךְ והמחוּדד, הצוֹפה אֶל פּיו, הלא תּזכּרוּ עוֹד. וגם אֶת מכנסיו הארוּכּים והצרים, שאֶחָד מהם מוּפשל למַעלָה והשני משוּלשל למַטה, ואֶת עניבתו המשוּרבּבת על צוארוֹנוֹ הפּתוּח, – בּוַדאי לא שכחתּם עדיִין. וּמדבּרוֹ הנאוה, התרגשוּתוֹ והתרגזוּתוֹ, וּלשוֹנוֹ הנמלָצה, המדבּרת גבוֹהה על גוֹי ועל אָדם יחד, – גם אֵלה לא נעלמוּ מכּם. ציירוּ אֵיפוֹא לפניכם אֶת פּיני זה, כּשהוּא מתלהב כּוּלוֹ כּאֵש הכּבשן ונוֹשׂא מדבּרוֹתיו לפני קהל גָדוֹל של אַלפי אנשים, שאֵינם רוֹצים לשמוֹע אֵליו! פּתח פּיני בּקוֹלוּמבּוּס, אשר גילה לפנים אֶת אַמריקה, וכךְ היה הוֹלךְ וּמוֹנה אֶת שבחיו של זה עד שהגיע לימינוּ אֵלה, ימי הציוויליזאציה, ועמד וחָשׂף אֶת זרוֹעוֹ להראוֹת נפלאוֹת לעֵיני הקהל. ולא הניחוּהוּ.

– מי הוּא המדבּר? – שאל חַייט אֶחָד אֶת חברוֹ.

– ירוֹק! – ענהוּ הלָז.

– מה חפצוֹ?

– לָמה הוּא מַלאֶה אֶת העם?

– לָמה הוּא טח טיח תּפל?

– שאראפּ! – קוֹרא האֶחָד, ורבּים מן הקהל עוֹנים אַחריו בּקוֹל:

– שאראפּ!…

ה

כּשאוֹמרים לאָדם “שאראפּ”, לגנוּתוֹ אוֹמרים לוֹ זאת. “שאראפּ” פּירוּשה: “כּלךְ לךָ, רד מעל הבּימה!” ואוּלָם חברנוּ פּיני לא יִשמַע קוֹל־פּקוּדה וּמגערה לא יֵחָת. כּיוָן שפּתח פּיו לדבּר, שוּב אֵין מַעצוֹר לשטף לשוֹנוֹ. משוּל כּחָבית מלאָה מַיִם, שהעבירוּ אֶת המגוּפה מעל פּיה וזרקוּה ממנה והלאה. יכוֹל אַתּה לעצוֹר אֶת הזרם בּידךָ, יכוֹל אַתּה לסתּוֹם אֶת פּי החָבית בּמַטלית – כּלוּם לא יוֹעיל לָךְ. כּל עוֹד לא יֵצאוּ המַיִם עד תּוּמם, עד טיפּתם האַחרוֹנה, לשוא תּהיֶה טרחָתךָ. חזקה על פּיני, שלא יִשתּתּק ולא יפסיק דרשתוֹ עד אִם כּילה לדבּר אֶת דבריו. אֵין עֵצה ותחבּוּלָה לנגדוֹ, אֶלָא אִם כּן יוֹרידוּהוּ מעל הבּימה. ואָמנם כּךְ עשׂוּ לוֹ בּפּעם הזאת. שני פּרחי חַייטים תּפסוּ לוֹ בּזרוֹעוֹתיו מימינוֹ וּמשׂמֹאלוֹ והוֹרידוּהוּ בּכבוֹד גָדוֹל מעל הבּימה. ואוּלָם גם זוֹ לא מנעה אֶת פּיני מבּצע אֶת זממוֹ. אֶת יֶתר דרשתוֹ השמיע בּאָזנינוּ, בּלכתּוֹ אִתּנוּ הבּיתה. וגם כּשבּאנוּ הבּיתה, הוֹסיף לדבּר בּאריכוּת לפני אִמא ולפני גיסתי בּרכה ולפני אִשתּוֹ טייבּיל. גם אני וחברי מנדל היִינו בּין השוֹמעים. ונראֶה לי, כּי לפי טענוֹתיו של פּיני הצדק עמוֹ. ואוּלָם צא ודבּר אֶל הנשים! לאַחַר שהוֹציא פּיני אֵת כּל רוּחוֹ, פּתחה גיסתי בּרכה והשמיעה אַף היא אֶת חלקה בּמשל וּבמליצה, כּדרכּה תּמיד:

– מַה לוֹ לתרנגוֹל־הוֹדוּ, אִם יוּבל לשחיטה לסעוּדת ליל פּוּרים אוֹ לסדר ליל פּסח?…

אֶפשר שאַתּם יוֹדעים כּוונת דבריה של בּרכה?

ו

בּינתים עוֹברים הימים בּזה אַחַר זה. השביתה בּעֵינה עוֹמדת. הפּוֹעלים עוֹמדים בּכל תּקפּם, כּקיר־בּרזל. אספוֹת נערכוֹת בּכל יוֹם, וּבכל פּעם – בּמקוֹם אַחר. הבּעלים, שוֹמעים אנחנוּ, אַף הם אֵינם זזים ממקוֹמם. אֶלָא שסוֹפם לוַתּר. בּעל־כּרחם יוַתּרוּ. כּךְ אוֹמרים הכּל. אֵין לךָ דבר העוֹמד בּפני רצוֹן הפּוֹעלים. זה כוֹחָה של אַמריקה! ואִם לא יֹאבו הבּעלים ולא יִשמעוּ – וּבא האוֹת האַחרוֹן. מה הוּא האוֹת האַחרוֹן? כּוּלָנוּ, כּל הפּוֹעלים השוֹבתים בּניוּ־יוֹרק, נקבָץ למקוֹם אֶחָד, וּמשם נצא בּתהלוּכה ונעבוֹר בּסךְ על־פּני חוּצוֹת העיר, כּלוֹמַר, רבבוֹת חַייטים יֵצאוּ לטייל בּרחוֹבה של עיר וּדגָלים בּידיהם. בּעֵינַי וּבעֵיני חברי מנדל מוֹצא הדבר חן רב. אנחנוּ נהיֶה בּין הראשוֹנים. ואוּלָם שאלוּ־נא אֶת פּי גיסתי בּרכה, ואָמרה לָכם, כּי כּל הענין הזה נראֶה לָה כּמשׂחַק ילָדים, המתחַפּשׂים כּחַיילים. אוֹמרת היא: “חוּסוּ־נא על סוּליוֹת נַעליכם!”… כּדאי היה לָכם לראוֹת אוֹתה שעה אֶת חברנוּ פּיני ולשמוֹע אֵת־אשר השיב לָה על הדברים האֵלה!

ז

אני וחברי מנדל כּבר היִינוּ מוּכנים וּמזוּמנים לקיים מצוַת שביתה כּהלכתה. הכינוֹנוּ אֶת עצמנוּ לקראת התּהלוּכה, כּמוֹ שבּני אַמריקה מכינים אֶת עצמם לקראת אַרבּעה בּיוּלי. אַרבּעה בּיוּלי יוֹם טוֹב הוּא בּאַמריקה. יוֹם שבּוֹ יוֹרים בּחוּצוֹת וּבשוָקים בּזיקוּקים של אֵש – זכר ליציאת אַמריקה מעבדוּת לחירוּת.

עוֹד אָנוּ מכינים אֶת עצמנוּ לקראת היוֹם הגָדוֹל של תּהלוּכת הפּוֹעלים – והנה ערבה שׂמחָתנוּ. בּרחוֹב קאנאֶל הרגוּ אִיש. אֶת הבּשׂוֹרה הזאת הביא חברנוּ פּיני אֶל בּיתנוּ. הוּא עצמוֹ היה בּאוֹתוֹ מקוֹם וּבעֵיניו ראה אֶת ההרוּג. פּיני מַצדיק עליו אֶת הדין. אוֹמר הוּא, כּי בּחטאוֹ הוּמת האִיש ודמוֹ בּראשוֹ, מפּני שהיה גאֶנגסטר. מַה זה גאֶנגסטר? גנב? אָמַר פּיני: “רע מגנב”. גזלן? אָמַר פּיני: “רע מגזלן”. שאלה אִמא: כּלוּם יֶש לךָ רע מגזלן?" אָמַר לָה פּיני: “גאֶנגסטר רע שבעתים מגזלן. שהגזלן גוֹזל על דעת עצמוֹ, ואִילוּ הגאֶנגסטר משׂתּכּר לאחרים ללסטם אֶת הבּריוֹת. אֶת האִיש הזה שׂכרוּ בּכסף והעמידוּהוּ להכּוֹת אֶת השוֹבתים. התנַפּל על אַחַת הנערוֹת השוֹבתוֹת ואָמַר להכּוֹתה. הרימה קוֹל־זוָעוֹת. נזעקוּ לקוֹלָה כּמה בּני־אָדם, והיתה מהוּמה וּמבוּכה וחרדת־אלוֹהים”… יוֹתר לא יכוֹלנוּ להציל מפּי פּיני דבר. מרוֹב רגשוֹתיו פּסע פּסיעוֹת גסוֹת לאוֹרךְ החדר וּלרחבּוֹ, כּוּלוֹ רוֹתח וּמַהבּיל וּמַתּיז ניצוֹצוֹת, תּוֹלש שׂער ראשוֹ וּפוֹלט לָאַויר מיני מלים ושמוֹת משוּנים:

– אִי לךָ, קוֹלוֹמבּוּס! אִי לךָ וואשינגטוֹן! אִי לךָ לינקוֹלן!..

וסוֹפוֹ של דבר היה, כּי פּיני פּנה אֵלינוּ עוֹרף וּברח מן הבּית.

ח

בּין כּה וּבין כּה, ואנחנוּ נפגענוּ תּחילה. אני וחברי מנדל. אִמא נשבּעה בחַיֶיה ובחַיֵי ראשה, כּי לא תּתּן אוֹתנוּ לָצאת החוּצה בּעד כּל כּוֹפר! לא אוֹתי ולא אֶת מנדל, לא אֶת אֵליהוּ וּברכה ולא אֶת טייבּיל. כּי מכּיוָן שהגיע הדבר, היא אוֹמרת, לידי רתיחת נפשוֹת, הלא יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! וּבדבּרה הפּילה עלינוּ פּחד גָדוֹל כּל־כּךְ, שטייבּיל גָעתה בּבכי, כּתינוֹקת. אלוֹהים יוֹדע, מַה יעשׂוּ שׁם לפיני בּעלה!… חָדלה אִמא ממנוּ וּפנתה אֶל טייבּיל עלוּבת־הנפש לשדלה וּלהפיס אֶת דעתּה: כּי יֶש לָנוּ אֵל חַנוּן ורחוּם ולוֹ נתכּנוּ עלילוֹת, וכי לא תּאוּנה אֶל פּיני כּל רעה, וכי שוֹב ישוּב לביתוֹ בּשלוֹם, וכי יִהיֶה בּעל לאִשתּוֹ ואָב לבניו, אשר יִוָלדוּ לָהם, אִם יִרצה השם, בּימים הבּאִים. כּי לעֵת־עתּה טייבּיל עוֹדנה עקרה, אֵין לָה וָלָד. דוֹרשת היא בּרוֹפאִים ונוֹשׂאת תּקוָה בּלבּה, כּי עוֹד תּלד בּנים בּקרב הימים.

– וּבנים הרבּה! – אוֹמרת אִמא.

– אָמן, כּן יהי רצוֹן! – אוֹמר אני וסוֹפג מַכּת־לחי מיד אָחי אֵליהוּ – לבל אֶהיֶה עז־פּנים וּלבל אֶנעוֹץ אֶת לשוֹני ללא שאֵלוּה.

ט

בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא – בּא פּיני, חָזר מן העיר כּוּלוֹ צוֹהל ושׂמח וּבשׂוֹרה בּפיו: אוֹתוֹ האִיש, אשר רצחוּהוּ נפש, חַי הוּא וחָיה יִחיֶה. ורק בּעל־מוּם יִשאֵר לכל ימי חַייו. הרוֹג לא הרגוּהוּ, אֶלָא הכּוּהוּ מַכּוֹת־רצח, סימאוּ לוֹ עין אַחַת ושברוּ לוֹ יד אֶחָת. “למַען יִזכּוֹר וּלמַען יֵדע ולא ישוּב עוֹד להיוֹת גאֶנגסטר!” ואוּלָם אִמא מתעוֹררת עליו בּרחמים. “אִם חָטא האִיש, הן לנַפשוֹ חָטא, וּמי אנחנוּ, כּי נבוֹא להרשיעוֹ? יֶש לָנוּ אֵל בּשמַיִם, דיין־אמת הוּא, הרוֹאֶה ויוֹדע הכּל, – יבוֹא לפניו משפטוֹ ודינוֹ של זה! לָמה מיהרוּ לשבּוֹר לוֹ אֶת ידוֹ ולסַמא אֶת עֵינוֹ? מה חָטאוּ אִשתּוֹ וּבניו עלוּבי־הנפש, כִּי יִהיֶה לָהם בּעל עיור ואָב בּעל־מוּם?”…

י

השביתה נמשכה בּיוֹתר, ואנחנוּ הוֹלכים בּטלים, בּאֶפס עבוֹדה וּמשלח־יד. אָחִי אֵליהוּ מתהלךְ קוֹדר וּמַשמים. אִמא מדבּרת על לבּוֹ וּמתכּוונת לנַחמו. אוֹמרת היא, כּי האלוֹהים, אשר הנחָנוּ והביאָנוּ לאַמריקה, לא יעזבנוּ ולא יִטשנוּ גם לימים הבּאִים. מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה וידידינוּ פּסי העבה וּבעלה משׁה הכּוֹרךְ בּאִים אַף הם בּכל יוֹם אֶל בּיתנוּ לנַחמנוּ וּלהפיג צערנוּ. אוֹמרים הם, כּי המאוֹרוֹת בּשמַיִם לא אָספוּ עדיִין אֶת נגהם. היכן, הם אוֹמרים, מצאנוּ כּתוּב כּי חַייב אָדם בּאַמריקה לחיוֹת על מלאכת החַייטים בּלבד? אֶפשר להתפּרנס ממלָאכוֹת אחרוֹת. וסימן לדבר – הנני ואסַפּר לָכם, כּיצד אָנוּ מתפּרנסים בּאַמריקה ממלָאכוֹת אחרוֹת.

סיפּוּר שלוֹשים ואֶחָד: כּתריאֵליבקה בניוּ־יוֹרק    🔗

א

עד שאָבוֹא לסַפּר לָכם, כּיצד אָנוּ מתפּרנסים בּאָרץ החדשה, אני רוֹאֶה חוֹבה לעצמי לקרוֹא לפניכם בּשמוֹת כּל מַכּירינוּ וּמיוּדעֵינוּ פּה בּאַמריקה, למשפּחוֹתיהם וּלבית־אבוֹתם, להוֹדיעכם, כּי רק בּעצתם וּבסיוּעם כּבשנוּ לָנוּ דרךְ בּחַיִים וּמצאנוּ פּת־לחם. נתגלָה לָנוּ, כּי יֶש לָנוּ פּה מַכּירים וידידים הרבּה לאֵין מספּר – אַל תּשלט בּהם עֵין־הרע! כּל העיר כּתריאֵלבקה עקרה מקוֹמה מעֵבר לים וּבא לָשבת פּה, בּאַמריקה. לאַחַר שיצאנוּ אנחנוּ מן העיר, הם אוֹמרים, התחוֹללה שם מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה וחרדת־אלוֹהים. פּרעוֹת, הם אוֹמרים, פּרצוּ שם בּיהוּדים, ועם הפּרעוֹת נפלה דליקה בּבּתּים, דם ואֵש ותימרוֹת עשן – כּל העיר כּוּלָה היתה למשיסה וּלמַאכוֹלת־אֵש! מי הביא אֵלינוּ אֶת הבשׂוֹרה הזאת? אִמא. כּל צרה שלא תּבוֹא, כּל פּגע רע וכל שמוּעה מַבהילה – אִמא קוֹלטת אוֹתם תּחילה. מאַיִן? מבּית־המדרש. זה בּית־הכּנסת הכּתריאֵלי. יֵש בּית־כּנסת כּזה בּניוּ־יוֹרק.

ב

בּשבוּע הראשוֹן לבוֹאֵנוּ לאַמריקה התחילה אִמא, ראשית כּל, לחקוֹר ולדרוֹש לבית־כּנסת, מקוֹם שתּלךְ שם בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. אָמרוּ לָה, כּי בּניוּ־יוֹרק יֵש, בּרוּךְ השם, בּתּי־כנסיוֹת הרבּה, בּכל רחוֹב ורחוֹב. הגיעה השבּת הראשוֹנה, עמדה שכנתּנוּ פּסי והוֹליכה אוֹתה לבית־הכּנסת. אוֹתוֹ בּית־הכּנסת בּית־כּנסתּנוּ הוּא, כלוֹמַר, היהוּדים המתפּללים בּוֹ כּוּלָם בּני עיר־מוֹלדתּנוּ הם. שם בּית־הכּנסת, אשר יִקָרא לוֹ בּאַמריקה הוּא: כּל יִשׂראֵל אַנשי כּתריאֵליבקה, אוֹ בּית־הכּנסת הכּתריאֵלי. כּשבּאנוּ לבית הכּנסת, פּגשנוּ שם כּמה וכמה מַכּרים מאַנשי עירנוּ. מי וָמי הם המַכּרים, אשר פּגשנוּ שם? גם אִם מאָה שנה תּחיוּ, לא תוּכלוּ לשעֵר אֶת זאת. ראשית, החַזן שלָנוּ. הרש־בּר החַזן עם זקנוֹ המגוּדל. הוּא הרש־בּר, אשר שימַשתּי אֶצלוֹ לפנים בּכהוּנַת משוֹרר והיִיתי נוֹשׂא על זרוֹעוֹתי אֶת דוֹבּצי בּתּוֹ. דוֹבּצי ילדה גיבּנת היתה. הילדה מתה בּענין רע, בּזמַן הפּרעוֹת, והרש־בּר החַזן ואִשתּוֹ החַזנת וּבניהם הגדוֹלים – כּוּלם בּאוּ לאַמריקה לבקש מחיה לנַפשם. הרש־בּר מכהן פּה בּכהוּנה משוּלשת: כּהוּנַת חַזן, כּהוּנַת מוֹהל וּכהוּנַת מלמד. כּהוּנַת המלמדוּת קשה מכּוּלָן. מפּני שאָסוּר כּאן להמלמדים להכּוֹת אֶת הילָדים בּגָלוּי. וּלפיכךְ אֵין לָהם בּרירה אֶלָא למרוֹט אֶת בּשׁר תּלמידיהם בּסתר. אוֹמרים עליו על הרש־בּר, כּי מוֹצא הוּא בּאַמריקה אֶת פּרנסתוֹ בּשפע. אֶלָא שנשתּנה כּוּלוֹ. כּלוֹמַר, הוּא עצמוֹ לא נשתּנה ולא כּלוּם, ורק אֶת בּגָדיו שינה. אִילוּ חָבש לראשוֹ בּכתריאֵליבקה מגבעת זוֹ שהוּא חוֹבש כּאן, היוּ הכּל רצים אַחריו. הקפּוֹטה אשר עליו אַף היא מקוּצרת, וּפאוֹתיו גזוּזוֹת. ורק בּזקנוֹ המגוּדל אֵינוֹ פּוֹגע עדיִין. אבל אחרים פּוֹגעים בּוֹ. כּאן, בּאַמריקה, שׂוֹנאִים אֶת הזקן תּכלית שׂנאָה, כּשׂנאַת היהוּדי אֶת בּשׂר החזיר. פּעם אַחַת נפלוּ עליו שקצים בּרחוֹבה של עיר ואָמרוּ לָגוֹז אֵת שׂער זקנוֹ לעֵיני השמש. נַעשׂה לוֹ נס, וּבאוּ יהוּדים והצילוּהוּ מידי השקצים. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ, כּשהוּא יוֹצא לרחוֹב, הריהוּ מַסתּיר אֶת פּאַת זקנוֹ בּצוארוֹן מעילוֹ.

ג

בֶּרי הסַנדלָר אַף הוּא פּה. הוּא בּרי הסַנדלָר, אשר אָחי אֵליהוּ קיבּל על עצמוֹ לפנים להבריח אֶת העכבּרים מבּיתוֹ. הלא תּזכּרוּ עוֹד אֶת טיבוֹ של בּרי זה, שדרכּוֹ להגזים, לבדוֹת מלבּוֹ דברים שלא היוּ ולא נבראוּ. כּלוֹמַר, בּדאי הוּא. כּאן אוֹמרים לָזה שכּמוֹתוֹ בּלוֹפֶר. גם כּאן אוֹחז בּרי אֶת מלאכת הסַנדלָרים בּידוֹ. מסַפּר הוּא על מלאכתּוֹ נסים ונפלָאוֹת הרבּה כּל־כּךְ, שאִילוּ נאֶמנוּ רק לשליש ולרביע, וּמצא לוֹ. אוֹמר הוּא, כּי כּאן, בּאַמריקה, יצאוֹ לוֹ מונֹיטין כּאַחַד הסַנדלָרים הגדוֹלים אשר בּאָרץ. מַגָפיו, הוּא אוֹמר, נתפּרסמוּ מסוֹף אַמריקה ועד סוֹפה. מוּצגים הם לראוָה, הוּא אוֹמר, בּראֹש כּל חוּצוֹת, שיִהיוּ הכּל צוֹפים בּיפים. נשבּע הוּא בּכל קוֹדש, כּי הפּרזידנט בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ הזמין אֶצלוֹ זוּג מַגָפיִם. אָמַר אָחי אֵליהוּ, כּי בּמעשׂה זה של הפּרזידנט וּמַגָפיו יֵש אמת, כּשם שיֵש אמת בּאוֹתוֹ המַעשׂה, שסיפּר לָנוּ בּרי הסַנדלָר לפנים, כּי שני עכבּרים נפלוּ בּביתוֹ עַל החָתוּל וַאכלוּהוּ. כּאן, בּאַמריקה, כּשאָדם מסַפּר גוּזמוֹת כּעֵין אֵלוּ וטח טיח תּפל, אוֹמרים עליו, כּי “מקשקש הוּא בּקוּמקוּם”. אמירה זוֹ מצאה חן בּעֵינַי מאוֹד, ולא נתקררה דעתּי עד שציירתּיה על־גבּי הנייר. כּלוֹמַר, ציירתּי אֶת בּרי הסַנדלָר בּכל קוֹמתוֹ וצביוֹנוֹ, כּשהוּא עוֹמד לפני השוּלחָן, אוֹחז קוּרנס בּידוֹ וּמקשקש בּקוּמקוּם. כּל מי שראה אֶת הציוּר הזה גָעה בּצחוֹק. ואפילוּ אָחי אֵליהוּ העביר על מידוֹתיו הפּעם וגילה מעֵין בּת־צחוֹק על שׂפתיו. אֵין אָחי אֵליהוּ מַכּני עוֹד על שאני מצייר פּרצוּפים. רק רוֹטן הוּא לעצמוֹ ואוֹמר: “כּשאֵין עבוֹדה אַחרת, גם זה ענין לענוֹת בּוֹ”…

ד

אִם מעט מכּם אֵלה – הנה גם רב יוֹסי הנגיד, שכּל בּני עירנוּ קינאוּ בּוֹ והתבּרכוּ בּעשרוֹ כּל הימים, אַף הוּא כּאן. אֶלָא שכּאן אֵיננוּ עשיר עוֹד. לאָן נעלם עשרוֹ? פּוֹרעֵי הפּרעוֹת היוּ בּעוֹכרי נַפשוֹ. כּלוֹמַר, בּנַפשוֹ לא שלחוּ הפּוֹרעים אֶת ידיהם. רק בּזזוּ רכוּשוֹ, שברוּ כּלי־בּיתוֹ, קרעוּ אֶת כּריו וכסתוֹתיו, חָמסוּ סחוֹרת חנוּתוֹ והציגוּהוּ ערוֹם כּביוֹם הוָלדו. נס נַעשׂה לוֹ ולבני־ביתוֹ, שירדוּ כּוּלָם להיחָבא בּמַרתּף ושכבוּ שם בּמַחבוֹאָם שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת רצוּפים, לא אָכלוּ לחם ולא שתוּ מַיִם וכמעט גָועוּ בּרעב. ולא היתה הצרה גדוֹלָה כּל־כּךְ, אִלמלא פּשטוּ לוֹ בּעלי־חוֹבוֹ אֶת הרגל. מכּיוָן שכּךְ, עמד אַף הוּא וקרא שמיטה לנוֹשיו. מי מילל לוֹ לרב יוֹסי, שהיה אָדם מהימן ובטוּח מאֵין כּמוֹהוּ, כּי יִפשוֹט אֶת הרגל ויִברח מכִתריאֵליבקה בּהיחָבא? בּחצוֹת הלילה בּרח. לאָן? לאַמריקה. אֶת בּנוֹ הניךְ בּעל העין הפּוֹזלת הלא תּזכּרוּ עוֹד, כּי הכלימַני וקינתּר אוֹתי, שאני נוֹסע לאַמריקה. עכשיו הוּא סוֹבב פּה בּחוּצוֹת בּאֶפס עבוֹדה. כּשהוּא רוֹאֵני, הריהוּ מתחַמק מעם פּנַי וּבוֹרח. גם היוֹם לא לכבוֹד הוּא לוֹ לדבּר עמי. מתגָאֶה הוּא עלי, כּהמן בּשעתוֹ! חברי מנדל אוֹמר, כּי כּלה ונחרצה היא מאִתּוֹ להכהוֹת לוֹ אֶת עֵינוֹ השניה. מנדל כּלכּל לא יוּכל אֶת האנשים המתגָאִים והמתנַפּחים, כּתרנגוֹלי־הוֹדוּ!

ה

ואוּלָם נפלא בּיוֹתר הוּא זה, שמנַשה הרוֹפא ואִשתּוֹ מנַשאִית הרוֹפאָנית אַף הם כּאן. הלא תּזכּרוּ עוֹד אֶת גנם ואֶת פּירוֹתיו הנחמדים למַאכל: האפרסקים, הדוּבדבנים, התּפּוּחים והאַגָסים? והנה כּל זה עלה על המוֹקד וכלה בּעשן. הפּוֹרעים שילחוּ אֵש בּביתם וּבגנם ועשׂוּ כּלה בּכל רכוּשם. אִילוּ ראִיתם אֶת מנַשה הרוֹפא ואֶת אִשתּוֹ המנַשאִית, לא הכּרתּם אוֹתם.זקנה קפצה על שניהם. הוּא מוֹשךְ בּעֶגלת־יד, הטעוּנה תּפּוּחים ותפּוּחי־זהב, והיא רוֹכלת בּתה של וויסוֹצקי. "אוֹי ואבוֹי לָהם. – אוֹמרת אִמא בּדמעוֹת־עֵינַיִם – שכּךְ עלתה לָהם בּאַחרית ימיהם!..

– כּן יאֹבדו! – אוֹמר אָחי אֵליהוּ ואני מַסכּים לוֹ בּכל לבּי. כּךְ נאֶה לָה למנַשאִית הרוֹפאָנית. כּגמוּלָה כּן נַעשׂה לָה. כּל ימיה היתה מרשעת. היתה חָסה על תּפּוּח רקב, שנשר מן העֵץ, לתתּוֹ לעני. כּסבוּרה היא, ששכחתּי כּבר אֶּת התּקלה, אשר נתגלגלה לי על ידיה פּעם אַחַת, כּשתּפסה אוֹתי בּגנה. לא, אֶת המַעשׂה ההוּא זכוֹר אֶזכּוֹר כּל ימי חַיי על האָרץ!

ו

בּמשךְ ימי נדוּדינוּ, עֵת סוֹבבנוּ בּארצוֹת רחוֹקוֹת וכיתּתנוּ רגלינוּ בּערים נכריוֹת, – בּעֶצם הימים ההם התחוֹלל האָסוֹן על עיר־מוֹלדתּנוּ. זדים קמוּ על כּתריאֵליבקה להחריבה, לָבוֹז אֶת חנוּיוֹתיה ולשׂרוֹף אֶת בּתּיה וּלהשמיד זכרה מקרב האָרץ. נתגלָה לָנוּ, כּי בּיתנוּ, אשר מכרנוּ לזילי החַייט, אַף הוּא עלה שם בּאֵש, וזילי החַייט בּא לכאן. זילי חַייט הוּא פּה כּמוֹ שהיה. אֶלָא מַה בּין כּתריאֵליבקה לאַמריקה? שבּכתריאֵליבקה היה זילי חַייט בּפני עצמוֹ, והיה עוֹבד כּל ימיו בּרשוּת עצמוֹ, וּפה, בּאַמריקה, עוֹבד הוּא בּרשוּת אחרים. פּעם הוּא משמש שוּליה של גהצים בּמלאכת המכנסַיִם, וּפעם הוּא עוֹבד כּחַייט בּמכוֹנה. משׂתּכּר הוּא כּדי שבעה אוֹ שמוֹנה דוֹלָרים לשבוּע. מַשׂכּוֹרת זוֹ, הוּא אוֹמר, לא היתה מַספּיקה לפרנס אֶת נַפשוֹ ונַפשוֹת בּיתוֹ, אִלמלא עמדוּ ילָדיו לעֶזרתוֹ. שלוֹשה ילָדים חננוֹ אלוֹהים, כּוּלם נקבוֹת, העוֹבדוֹת בּמלאכת הכּוּתּנוֹת וּמַכניסוֹת לביתוֹ פּי שלוֹשה ממַשׂכּוּרתּוֹ שלוֹ.

בּקיצוּר, אַמריקה הוֹלכת ונבנית מחוּרבּנה של כּתריאֵליבקה. כּל כּתריאֵליבקה עברה לכאן, חוּץ ממשפּחת חברנוּ פּיני. אֶלָא שיֵש רגליִם לדבר, כּי גם בּני משפּחתּוֹ של פּיני יבוֹאוּ אֵלינוּ בּמהרה בּימינוּ. אָביו של פּיני, הרש־לייבּ האוּמן, ודוֹדוֹ, שנאוֹר השען, כּוֹתבים אֵלָיו בּמכתּביהם, כּי מוּכנים ומזוּמנים הם זה־כבר לנסוֹע לכאן, אֶלָא שאֵין לָהם כּדי הוֹצאוֹת הדרךְ. מבקשים הם ממנוּ, כּי נשלח לָהם כּרטיסי־אניה. והרי אָנוּ מצרפים עתּה פּרוּטה לפרוּטה. כּשנקבּוֹץ על ידנוּ אֶת הדוֹלָרים הראשוֹנים, הדרוּשים לתשלוּם דמי־קדימה, נקנה לָהם כּרטיסים על־מנת לפרוֹע מחירם לשיעוּרים. וּבטוּחים אָנוּ בּבני משפּחת פּיני, כּי יִפרעוּ אֶת חוֹבם בּעֶזרת השם עד פּרוּטה אַחרוֹנה. כּי לא בּידים ריקוֹת הם בּאִים לכאן. הרש־לייבּ האוּמן כּוֹתב בּמכתּביו, כּי המציא תּנוּר חָדש. מין תּנוּר, שלהסקתוֹ אֵינוֹ טעוּן אֶלָא מעט עֵצים. כּמעט שאֵינוֹ טעוּן עֵצים כּלל. הכיצד? סוֹד כּמוּס הוּא עמוֹ. וּשניאוֹר השען ישב וחָשב ותיקן מין שעוֹן נפלא, שכּל אַמריקה כּוּלה תֵּהוֹם לקראתוֹ. מַה טיבוֹ של שעוֹן זה? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ אֶת הנפלָאוֹת, אשר שניאוֹר השען כּוֹתב אֶל חברנוּ פּיני מכּתריאֵליבקה.

ז

השעוֹן עצמוֹ הוּא שעוֹן־קיר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת, ואַף טבלת־מספּריו פּשוּטה וּרגילה. אֶלָא כּשתּסתּכּלוּ יפה בּטבלה זוֹ, תּראוּ אֶת השמש והירח וּשנים עשׂר הכּוֹכבים מצוּירים עליה. השמש תּתגלה לעֵיניכם ותתבּלט בּיוֹתר בּיוֹם, והירח והכּוֹכבים – בּלָילָה. כּסבוּרים אַתּם כּי בּזה כּבר יצא השעוֹן ידי חוֹבתוֹ? חַכּוּ כּמעט רגע! מדי פּעם בּפעם, כּשהשעוֹן פּוֹעֵם שתּים עֶשׂרה, נפתּח לעֵיניכם פּישפּש קטן, וּממנוּ יוֹצא וּמתגלה תּחילה שׂר־צבא וחַרבּוֹ שלוּפה בּידוֹ, ואַחריו – שנים עשׂר אַנשי־צבא מנַגנים בּכלי שיר. שׂר־הצבא נוֹתן אוֹת בּחַרבּוֹ, וּשנים עשׂר אַנשי־הצבא תּוֹקעים בּחצוֹצרוֹת וּמנַגנים שיר־מלחמה. אַחַר־כּךְ הם שבים כּוּלָם על עקבוֹתיהם והוֹלכים לָהם, והפּישפּש חוֹזר ונסגָר אַחריהם. וּבזה תּמה כּל התּכוּנה. אמוֹר מעתּה, כּמה כּסף אֶפשר לוֹ לאָדם להרויח בּאַמריקה בּכלי יקר אשר כּזה? שנים רבּוֹת ישב דוֹדוֹ של פּיני על מדוֹכה זו, אִיזן וחיקר ותיקן וחָשב מַחשבוֹת, עד שהוֹציא מתּחת ידוֹ דבר מתוּקן. וכמעט היה השעוֹן מוּכן כּוּלוֹ. וּבאוּ הפּוֹרעים וּפגעוּ בּוֹ וּפוֹצצוּהוּ לרסיסים. ואוּלָם אֵין בּכךְ כּלוּם. לא השעוֹן עיקר, אֶלָא סוֹד עשׂייתוֹ. והסוֹד צפוּן למשמרת בּמקוֹם הסמוּי מן העין – בּמוֹחוֹ של שניאוּר השען. יבוֹא־נא לאַמריקה, אוֹ־אָז יִראֶה בּרכה בּמַעשׂה ידיו ויאֹכל פּרי עמלוֹ.

ח

וכיצד אָנוּ מתפּרנסים בּאַמריקה ממלָאכוֹת אחרוֹת – לא סיפּרתּי לָכם גם בּפּעם הזאת. והרי אני מַניח אֶת הדבר לפּרק הבּא.

סיפּוּר שלוֹשים וּשנַיִם: כּיצד אָנו מתפּרנסים    🔗

א

הראשוֹן, אשר פּילס דרךְ לפנינוּ וּמצא פּרנסה בּאַמריקה, היה אָחי אֵליהוּ. וּמי גָרם לוֹ לכךְ? הוה אוֹמר: אִמא. אִמא הוֹלכת מדי שבּת בּשבּתּוֹ להתפּלל בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי וּמתערבת עם כּמה וכמה בּני־אָדם. נזדמנה לָה שם אֵשת הפּרזידנט, כּלוֹמַר, אִשתּוֹ של גבּאי בּית־הכּנסת. שכּן בּאַמריקה קוֹראִים לגבּאי בּית־הכּנסת: “פּרזידנט”. אֵשת הפּרזידנט אִשה טוֹבה ויקרה היא וּמכבּדת אֶת אִמא כּבוֹד גָדוֹל. על שוּם מה? על שוּם שאִמא יוֹדעת תּמיד לכוון אֶל תּפילת החַזן בּשעתה. וּשאָר הנשים שבּכאן אֵינן יוֹדעוֹת זאת. הלָלוּ אֵינן יוֹדעוֹת בּין ימינן לשׂמאֹלָן. כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה. ושוּב אוֹמרת גיסתי בּרכה, כּי נשי אַמריקה אֵינן בּאוֹת לבית־הכּנסת אֶלָא להראוֹת לָעוֹלָם כּוּלוֹ אֶת יקר תּפאֶרת גדוּלָתן, אֶת האבנים הטוֹבוֹת והמַרגָליוֹת אשר לגרגרוֹתיהן ואֶת הצמידים אשר לידיהן. כּמוֹהן, היא אוֹמרת, כּבהמוֹת מַמש. אֵינן יוֹדעוֹת בּחַיֵיהן מאוּמה, בּלתּי־אִם הלחם, אשר הן אוֹכלוֹת לָשׂוֹבע בּבית בּעליהן, והלעז, אשר הן מוֹציאוֹת אִשה על רעוּתה. הפסיקתּה אִמא ואָמרה לָה: “ואַתּ, בּתּי, בּמחילָה מכּבוֹדךְ, כּלוּם לא לעז אַתּ מוֹצִיאָה הפּעם?”… התנַצלה בּרכה ואָמרה, כּי אֵין הנדוֹן דוֹמה לראָיה. מַה שאָסוּר לָהן מוּתּר לָה. לפי שהיא מדבּרת דבריה בּאָזני קרוֹביה וּבני משפּחתּה ואֵינה מוֹציאה אֶת הלעז החוּצה. ואוּלָם חוֹזרים אנחנוּ לעניננוּ – אֶל אֵשת הפּרזידנט ואֶל בּעלה הפּרזידנט, הוּא הגבּאי של בּית־הכּנסת הכּתריאֵלי.

ב

השמַעתּם מימכם אֶת שמע “החברה היהוּדית הלאוּמית לנַקניקים כּשרים”? שם מוֹכרים ליהוּדים נַקניקים מצוּמקים, לשוֹנוֹת צלוּיוֹת וכל מיני בּשׂר מעוּשן. חברה זוֹ הקימה לָה חנוּיוֹת בּכל פּינוֹת העיר, וּבכוּלָן אַתּה מוֹצא נַקניקים כּשרים וכל מַאכל אשר יֵאָכל. אִם רעֵב אַתּה וּשעתךָ פּנוּיה, אַתּה מצווה להגיש לךָ נַקניקים שלוּקים, בּעוֹדם בּעֶצם רתיחָתם, ואַתּה אוֹכלם על חזרת, אוֹ על חַרדל, כּחפץ לבּךָ. ואִם לא תּקצר ידךָ, יכוֹל אַתּה להזמין לךָ מנה אַחַת נוֹספת על הראשוֹנה. אני וחברי מנדל בּלענוּ פּעם בּנעימה אַחַת שלוֹש מנוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ, ולא נוֹדע כּי בּאוּ אֶל קרבּנוּ. ואוּלָם לא אֶת זה אָמַרתּי לסַפּר לָכם.

ג

המַעשׂה אשר אָמַרתּי לסַפּר לָכם כּךְ הוּא. הגבּאי של בּית־הכּנסת הכּתריאֵלי הוּא אֶחָד מבּעלי “החברה היהוּדית הלאוּמית לנַקניקים כּשרים”. ועלה בּידי אִמא לשדל אֶת הגבּאי על־ידי אִשתּוֹ הגבּאִית, כּי יִספּח אֶת אָחי אֵליהוּ אֶל אַחַת הכּהוּנוֹת בּ“חברה היהוּדית הלאוּמית לנַקניקים כּשרים”. כּהוּנה זוֹ שני פּנים לָה: כּהוּנַת מוֹכר וּכהוּנַת משרת. כּאן קוֹראִים לָזה “מלצר”. כּלוֹמר, כּשאָדם נכנס לחָנוּת וּמצווה אוֹתךָ להגיש לוֹ נַקניקים שלוּקים, עליךָ להסיר בּוּשה מעל פּניךָ וּלהגיש לוֹ אֶת חפצוֹ. אָמנם בּעֵת הראשוֹנה היה אָחי אֵליהו חוֹכךְ בּדבר: הכיצד? אַברךְ כּמוֹתוֹ, בּעל צוּרה וּבעל זקן, בּנוֹ של פּייסי החַזן וחתנוֹ של יוֹנה האוֹפה, כּלוּם יהיֶה משרת?… עמד פּיני והוֹכיחוֹ על פּניו. "מַה זה עלה על דעתּךָ? – התמַרמר אֵליו פּיני בּחוֹם רגשוֹתיו. – וכי סבוּר אַתּה, שבּכתריאֵליבקה הנידחת אַתּה יוֹשב? לאַט לךָ, ידידי, טעוּת היא בּידךָ, חַי אַתּה בּאַמריקה! בּאַמריקה כּבר ראִינוּ בּני־אָדם מהוּגָנים כּמוֹךָ, כּמוֹ קארנייגי, ראקינפיילר, וואנדירבּילט ודוֹמיהם, שרכלוּ בּשעתם בּעיתּוֹנים, מכרוּ גפרוּרים וציחצחוּ נעלים בּראש כּל חוּצוֹת, ולא התבּוֹששוּ! צא וּלמַד אֶת תּוֹלדוֹת חַיֵיהם של גיאוֹרג וואשינגטוֹן, של אַברהם לינקוֹלן ושל שאָר הגדוֹלים אַנשי־השם, וראִית ונוֹכחתּ, אִם לא לכבוֹד יֵחָשב לבנוֹ של פּייסי החַזן להיוֹת מוֹכר נַקניקים שלוּקים!…

ד

ואוּלם כּאן נכוָה פּיני בּרוֹתחים על־ידי אִמא. כּי הנה כּל זמַן שתּלה פּיני אֶת עצמוֹ בּאִילָנוֹת הגדוֹלים, כּקארנייגי, ראקינפיילר, וואנדירבּילט ודוֹמיהם, החרישה אִמא ולא אָמרה דבר. אַךְ כּיוָן שהזכּיר שמוֹתיהם של גיאוֹרג וואשינגטוֹן ואַברהם לינקוֹלן בּנשימה אַחַת עם שמוֹ של אָבי, פּייסי החַזן, שוּב לא יכלה סלוֹח לוֹ. עמדה ודיבּרה אֶל פּיני קשוֹת ואָמרה, כּי אֶת וואשינגטוֹן אֵיננה יוֹדעת, ואֶת שמוֹ של אַברהם לינקוֹלן לא שמעה בּלתּי־אִם היוֹם הזה. אֶפשר, היא אוֹמרת, ששניהם היוּ אנשים הגוּנים ויהוּדים כּשרים, יראִים וּשלמים. אֶלָא שאֵינה רוֹצה, היא אוֹמרת, כִי ירגיזוּ אֶת בּעלָה

מקברוֹ ויעלוּ אֶת שמוֹ לכאן, לאַמריקה. ינוּחַ לו, היא אוֹמרת, בּשלוֹם על משכּבוֹ ויעמוֹד שם להיוֹת מליץ־יוֹשר בּעדה ובעדנוּ ובעד כּל יִשׂראֵל.

– אָמן! – אני עוֹנה אַחריה וּמקבּל מַכּת־לחי מידי אָחי אֵליהוּ, למַען אֶשמוֹר לשוֹני ולא אָעֵז פּנַי בּפני גדוֹלים.

ה

בּקיצוּר, אָחי אֵליהוּ מצא לוֹ עבוֹדה וּמתפּרנס ממנה בּכבוֹד. מוֹכר הוּא נַקניקים כּשרים וּמשרת אֶת הקוֹנים, וּמקבּל בּשכרוֹ חמשה דוֹלָרים לשבוּע, מלבד אכילָתוֹ שהוּא אוֹכל בּחָנוּת פּעמַיִם בּכל יוֹם – גם זוֹ מצטרפת לחשבּוֹן. ואוּלם לא זה העיקר. מַעלָה יתירה יֶש לה לעבוֹדתוֹ של אָחי, שעל־ידיה הוּא נַעשׂה מעוֹרב עם הבּריוֹת, רוֹאֶה בּכל יוֹם פּנים חדשוֹת וּמתוַדע אֶל טוֹבי ניוּ־יוֹרק ונכבּדיה. ויֵש תּקוָה, כּי בּקרב הימים יעלה למעלה־למעלה. לפי שחָביב הוּא על בּעליו וּמכוּבּד על לָקוֹחוֹתיו בּמאוֹד מאוֹד. מדרכּוֹ של קוֹנה, שהוּא נהנה הנאה יתירה, כּשבּן־טוֹבים עוֹמד לפניו לשמשוֹ, ולא משרת מלידה וּמבּטן. ורק חסרוֹן אֶחָד אַתּה מוֹצא בּאָחי אֵליהוּ, שזקנוֹ הוֹלךְ הלוֹךְ וגָדל, לא עליכם, מיוֹם ליוֹם. אִילמלא זקנוֹ, היה גוֹרלוֹ יפה שבעתים. ואוּלָם, על אַפּוֹ ועל חמתוֹ, גָדל זקנוֹ בּאַמריקה ונשׂתּגשׂג לאָרּכֹו וּלרחבּוֹ. כּלוֹמַר, יוֹתר שגָדל לאוֹרךְ, גָדל לרוֹחב. השׂיאוֹ חברנו פּיני עֵצה, כּי יֵלֵךְ אֵצל הגלָב וישפּר אֶת זקנוֹ, כּמוֹ שעשׂה הוּא, פּיני, בּשעתוֹ. וּמה עשׂה פּיני? נכנַס לבית־הגָלבים, עלה וישב על מין כּיסא העשׂוּי לדבר, זקף ראשוֹ למַעלָה ולא הוֹציא הגה מפּיו. משוּם שלא ידע אָז עדיִין לדבּר אַנגלית. קרב אֵליו הגלָב ותפס לוֹ, הוּא אוֹמר, בּחוֹטמוֹ – כּךְ מסַפּר פּיני – ולא עשׂה לוֹ קטנה אוֹ גדוֹלה, בּלתּי־אִם מרח לוֹ אֶת פּניו בּסַבּוֹן מרוֹחַ היטב, העביר תּער על לחָייו אַחַת וּשתּים וציוָהוּ לָקוּם. וכאשר קם מן הכּיסא – כּךְ מספּר פּיני – והציץ בּמַראָה, לא הכּיר אֶת עצמוֹ. שוּם סימן זקן אוֹ שׂפם לא נשאַר בּפניו. פּרצוּף חָלָק, כּחלקת הקערה. ונדמה לוֹ אוֹתה שעה, כּאִילוּ פּניו שׂוֹחקוֹת… הוֹי־הוֹי, מַה נרעשה טייבּיל למַראֵהוּ! עלוּבת־נפש זוֹ התעלפה שתי פּעמים וכמעט חַלתה מעוֹצר צרה וחרפּה. ואוּלָם כּל זה היה רק בּעֵת הראשוֹנה. עכשיו כּבר התרגלה אֶל פּני בּעלָה. פּיני מגלח אֵת כּל פּניו למשעי מדי שבוּע בּשבוּע, וּמַרֵאהוּ כּאַמריקאִי מַמש. ולא עוֹד, אֶלָא שמדבּר הוּא אַנגלית ולוֹעֵס טשוּאִינגוֹם. אַךְ אֶל קרבּוֹ לא יבלָעֵהוּ עוֹד. אילוּ שׂם פּיני אֶת לבּוֹ להשגיח השגָחָה מַספּיקה גם על צוארוֹנוֹ, לבל יפוּתח, ועל עניבתוֹ, לבל תּצנַח ממקוֹמה, ועל מכנסיו, לבל יִתפּשל האֶחָד למַעלָה והשני למַטה, – כּי־עתּה היה תּארוֹ כּתוֹאַר פּני גנטלמן.

ו

אִילמלא היה חברנוּ פּיני הפכפּךְ בּדרכיו ואִילמלא התהלךְ בּגדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת וּמוֹחוֹ לא נשׂאוֹ אֶל על, היה מוֹצא פּה אֶת לחמוֹ בּכבוֹד. אָמנם גם עתּה יֶש לוֹ פּרנסה. ורק זוֹ רעה חוֹלָה, כּי מדי פּעם בּפעם הוּא מַניח מלאכתּוֹ וּמבקש לוֹ אַחרת תּחתּיה. אבל בּמקוֹם שאַתּה מוֹצא גנוּתו של פּיני, שם אַתּה מוֹצא גם שבחוֹ: אֵין מלָאכה בּעוֹלם אשר יבוּז לָה. נכוֹן הוּא לעבוֹד כּל עבוֹדת־פּרךְ שבּעוֹלָם, וּבלבד שיִהיֶה מַתּן־שׂכרה בּצדה. רצוֹנךָ שינַקה בּיבים – ינַקה בּיבים, שיִגרוֹף פּחָם – יִגרוֹף פּחָם, שיִהיֶה רוֹכל בּעיתּוֹנים – מַה טוֹב וּמַה נעים. אַמריקה, הוּא אוֹמר, אֶרץ החירוּת היא, ורק הגנבה תּיחָשב כּאן לחרפּה. וּלפיכךְ, הוּא אוֹמר, הכּל עוֹבדים פּה ואִין אִיש שוֹלח ידוֹ בּגנבה. רק האִיטלקים, הוּא אוֹמר, זוֹכים לפעמים מן ההפקר. ואִילוּ האַמריקאִי, שהוֹרתוֹ ולידתוֹ היוּ בּמדינַת קוֹלוּמבּוּס, גם אִם תּשׂים זהב לנגד עֵיניו, לא יִשלח ידוֹ ולא יִגע בּוֹ. האַמריקאִי לא יוֹנה אוֹתךָ ולא יוֹציא דבר־שקר מפּיו לעוֹלָם. כּךְ מעיד פּיני על אַמריקה וּממַלא פּיו תּהילָתה. ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר חיבּר שיר לכבוֹדה. אֵת כּל השיר לא אֶזכּוֹר בּעל־פּה. רק מקצתוֹ אֶמסוֹר לָכם. וזה אשר יֹאמַר פּיני בּראשית שירוֹ: אָז יָשִׁיר פִּינִי

לַאֲמֵרִיקָה הַמְּדִינָה

וּלְקוֹלוּמְבּוּס רַב־עֲלִילָה

שִׁיר כָּבוֹד וּתְהִלָּה:

עִיר־עָז לָנוּ נְיוּ־יָרוֹק,

בָּהּ גֵּר וְכָל יָרוֹק,

אִיטַלְקִי וִיוָנִי,

כּוּשִׁי וְיַפָּנִי,

הוּנְגָרִי וְגָלִיצָאִי,

יְהוּדִי וְלִיטָאִי,

בֶּן־בְּרִית וְשֶׁאֵינוֹ,

חַיָּט עִם כְּלֵי־זֵינוֹ,

סַנְדְּלָר וְרוֹכֵל,

צַדִּיק וְנוֹכֵל,

עִוֵּר וּנְכֵה־רַגְלַיִם,

דַּרְשָׁן עֲרֵל־שְׂפָתַיִם,

וַאֲפִילוּ אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ,

הַמְשַׁמֵּשׁ מוֹהֵל בּסַכִּינוֹ –

מַה־טּוֹב חֶלְקָם, מַה יָּפֶה גוֹרָלָם,

כֻּלָּם עוֹשִׂים חַיִּים בַּעֲמָלָם…

וכךְ הוֹלךְ פּיני וּמשוֹרר עד שהוּא מסַיים בּחרוּז זה:

אַשְׁרַיִךְ, אֶרֶץ, שֶׁמַּלְכֵּךְ אַחַד הָעָם,

כָמוֹנִי וְכָמוֹךָ – מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם!…

כּשקרא פּיני אֶת השיר בּאָזנינוּ, צחק אָחי אֵליהוּ ואָמַר, כּי זיווּגָם של החרוּזים פּיני וּמדינה אֵינוֹ עוֹלה יפה. ענהוּ פּיני בּמשל וּבמליצה: “אוֹמרים לוֹ לאָדם: ‘שמךָ טוּביה – בּוֹא וּנשׂחק בּקוּביה; שמךָ יִצחָק – תּפּח רוּחַ אָביךָ’. ואִם תּמצא לאמוֹר: הלא אֵין כּאן חרוּז? ויֵש לאמוֹר: תּפּח רוּחַ אָביךָ בּלא חרוּז”…

ז

כּסבוּרים אַתּם, שהנשים בּביתנוּ יוֹשבוֹת בּחיבּוּק ידים? כּוונתי לברכה אֵשת אָחי אֵליהוּ וּלטייבּיל אֵשת חברנוּ פּיני. אַף הן עוֹשׂוֹת בּמלָאכה. תּוֹפרוּת הן עניבוֹת של גברים. וּמי הספּיק לָהן מלָאכה זוֹ? שוּב אִמא, ואַף בּפּעם הזאת נתגלגלָה לָה זכוּת על־ידי עֶזרת־הנשים אשר בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי. שם התוַדעה אֶל נגידה אַחַת, והיא מן הנשים האָלראיטניקאִיוֹת, כּלוֹמַר, אִשה עשירה (לנגיד יֵאָמר בּאַמריקה אָלראיטניק). הנגידה הזאת היתה לפנים, אַל תּיחָשב לָה זאת לחרפּה, נַערה משרתת בּכתריאֵליבקה, בּבית רב יוֹסי הנגיד. שמה קריינדיל. אֶת קריינדיל זוֹ קרה לפנים בּעירנוּ מקרה לא־טהוֹר, שאֶפשר לסַפּרוֹ בּקיצוּר נמרץ. ואֵלה תּוֹלדוֹת קריינדיל.

ח

קצב היה בּכתריאֵליבקה וּשמוֹ מלךְ. והיה לוֹ למלךְ הקצב נַער משרת וּשמוֹ נחמיה. ראה נחמיה אֶת קריינדיל הבּתוּלה, כּי יפה היא, ודבק בּה ואָמַר לקחתּה לאִשה. ולא היה לוֹ כּסף להוֹצאוֹת החתוּנה. מה עשׂה? נמלךְ פּעם אַחַת, כּשמלךְ הקצב שלח אוֹתוֹ אֶל היריד לקנוֹת פּרה ונתן צרוֹר כּסף בּידוֹ, וגָנב אֶת הכּסף וּברח לאַמריקה, הוּא והבּתוּלה עמוֹ. בּאַמריקה פּנה נחמיה על ימין ועל שׂמֹאל והצליח ועשׂה עוֹשר, וּקריינדיל עלתה לגדוּלָה ונעשׂתה נגידה. עכשיו יֵש לָהם פּה בּית־מלָאכה לעשׂיית עניבוֹת של גברים. והנה היה מַעשׂה וקריינדיל נזדמנה לבית־הכּנסת בּיוֹם פּטירת אִמה, הוּא יוֹם הזכּרת נשמתה. פּגשה שם אֶת אִמא והתוַדעה אֵליה. כּששמעה קריינדיל מפּי אִמא, כּי בּעלה היה פּייסי החַזן, מיד דבקה אַחריה וקירבה אוֹתה והבטיחַתּה לתמוֹךְ בּה עד כּמה שידה מַגעת. אָמרה לָה אִמא, כּי תּמיכה לא תּבקש ממנה. שאֵלָתה וּבקשתה, כּי תּינתן רק עבוֹדה לילָדיה להחיוֹת אֶת נַפשם. וסוֹף דבר היה כּי קריינדיל שידלה אֶת בּעלה האָלראיטניק לפנוֹת מקוֹם בּבית־מלאכתּוֹ לגיסתי בּרכה וּלטייבּיל אֵשת פּיני. שני שבוּעוֹת רצוּפים היו שתּיהן הוֹלכוֹת בּכל יוֹם לעבוֹד בּבית־המלָאכה אשר בּרחוֹב בּרוֹדוויי. אַחַר־כּךְ השתּדלה אִמא, כּי המלָאכה תּינתן לָהן לביתן, כּדי שלא תּהיֶינה יוֹשבוֹת כּל היוֹם בּבית־המלָאכה כּפוּפוֹת למלאכתּן. והשתּדלוּתה נעשׂתה.

ט

ואוּלָם פּרנסת הנשים לא האריכה ימים. כּי הנה כּלתה עוֹנַת העבוֹדה והתחילה עוֹנת הבּטלה, כּלוֹמַר, ימים שבּתּי־החרוֹשת שוֹבתים מאֶפס מלָאכה. שבתוּ גם הנשים בּביתנוּ. ואַף־על־פּי־כן לא דאַגנוּ לָהן ולא התעצבנוּ אֶל לבּנוּ, “כּי אָב לָנוּ בּשמַיִם, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש”. כּךְ אוֹמרת אִמא. אני – קצר כּוֹחַ־שׂכלי מהבין זאת: לָמה לוֹ לאלוֹהים למחוֹץ תּחילה, כּדי לחבּוֹש אַחַר־כּךְ? לפי עניוּת דעתּי – אַל יִמחָצנו ואַל יחבּשנוּ!… ושוּב אוֹמרת אִמא כּי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מַקדים רפוּאה למַכּה"…

י

כּנגד מה אָמרה אִמא זאת? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ. ואוּלָם רוֹצה אני לנוּחַ מעט וּלהחליף כּוֹחַ, ואָז אוֹסיף ואסַפּר לָכם סיפּוּרי, כּפעם בּפעם.

סיפּוּר שלוֹשים וּשלוֹשה: הרפוּאה הקוֹדמת למכּה    🔗

א

הבטחתּי לסַפּר לפניכם, מה היתה כּוונת אִמא בּמַאמרה, כּי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מַקדים רפוּאָה למַכּה? וּמעשׂה שהיה כּךְ היה:

אָחי אֵליהוּ מאַס בּמלאכתּוֹ ולא אָבה עוֹד לשרת בּ“חברה היהוּדית הלאוּמית לנַקניקים כּשרים”. מפּני מה? מפּני שהמלָאכה אֵינה לפי עֶרכּוֹ. אַל תּשכּחוּ, כּי אָחי אֵליהוּ בּנוֹ של פּייסי החַזן הוּא. אַברךְ עדין ויפה־נפש. גם קוֹל־נגינה לוֹ בּירוּשה מָאביו, והוּא יוֹדע לעבוֹר לפני התּיבה. כּלוּם לכבוֹד הוּא לאַברךְ כּמוֹהוּ לשרת אֶת האחרים וּלהגיש לָהם נַקניקים שלוּקים אֶל השוּלחָן? ולא היתה מלאכת השירוּת שפלה בּעֵיניו כּל־כּךְ, אִילמלא השפּילוּה בּני־אָדם גסי־רוּחַ. משוּם שיֵש בּעוֹלָם כּמה מיני בּני־אָדם. יֵש בּני־אָדם בּעלי־נימוּס, ענותנים וּצנוּעים. אָדם צנוּע, בּן־טוֹבים, נכנס לחָנוּת בּחשאי, מבקש בּקוֹל רךְ, כּי יגישוּ לוֹ מנה של נַקניקים, פּורש ויוֹשב בּקרן־זוית, אוֹכל לאִטוֹ ארוּחָתוֹ, קם וּמשלם ופוֹנה והוֹלךְ לדרכּו.

ב

אבל כּנגד זה אַתּה מוֹצא בּני־אָדם, שאֵינם בּעלי־נימוּס. פּעמים מזדמן לךָ אֶחָד מגסי־הרוּחַ, טרחן וסַרבּן, הבּא עמךְ בטרוּניה על כּל פּסיעה וּפסיעה וּמציק לךָ בתביעוֹתיו עד מות. כּל כּוונתוֹ של זה אֵינה אֶלָא לקנתּרךָ וּלבקש ממךָ תּוֹאנוֹת: פּעם הנַקניקים אֵינם שלוּקים כּל־צרכּם, וּפעם החַרדל אֵינו נעים לחכּוֹ. וּכשהוּא מדבּר, אֵינוֹ מדבּר אֵליךָ בּלשוֹן בּני־אָדם, לאמוֹר: “אָנא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, תּן לי עוֹד מנה אַחַת של נַקניקים”. אֶלָא מצפצף הוּא אֵליך בּשׂפתיו, אוֹ מנַקש בּאצבּעוֹתיו וּמתריע מרחוֹק: “הוֹי, שמַע־נא, אַתּה המלצר! תּן לי עוֹד מנה אֶחָת!” ואָחי אֵליהו לא הסכּין מעוֹדוֹ, כּי ידבּרוּ אֵלָיו בּלָשוֹן כּזאת. והריהוּ נסער כּוּלוֹ ואֵינוֹ משיב לגס־הרוּחַ דבר. אָז יכעס הגס וירים אֶת קוֹלוֹ ויִצוַח: “הוֹי, פּרוֹפיסוֹר! בּוֹא לכאן!” אָז יִכעס אֵליהוּ קשוֹת: “מַה לי וָלָךְ, כּי תּכנני בּשם פּרוֹפיסוֹר?” אָז יִכעס הגס עוֹד יוֹתר וחמתוֹ תּבער בּוֹ. וכךְ מתגלגל הדבר וּמַגיע לאָזני בּעל־הבּית. שמע בּעל־הבּית קוֹל צוָחה בּחנוּתוֹ, מיד קרב אֶל אָחי אֵליהוּ ואָמַר לוֹ: “ווהאַט אִיז דהי מאֶטאֶר ווית יוּ?” כּלוֹמַר: מַה זה היה לךָ כּי נזעקתּ פּתאוֹם? החריש אֵליהוּ ולא ענה דבר. אָמַר לוֹ בּעל־הבּית שנית: “לָמה אֵינךָ עוֹנה כּששוֹאלים אוֹתךָ?” אָמַר לוֹ אֵליהוּ: “שאַל אוֹתי, כּדרךְ ששוֹאלים בּני־אָדם, ואֶענךָ”. אָמר לוֹ בּעל־הבּית: “וכיצד שוֹאלים בּני־אָדם?” אָמר לוֹ אֵליהוּ: “בּני־אָדם מדבּרים יהוּדית”. אָמַר לו בּעל־הבּית: “וכי בּשביל שאני מדבּר אַנגלית, כּקוֹף אני בּעֵיניךָ?” אָמַר לוֹ אֵליהוּ: “אֶפשר שכּדבריךָ כּן הוּא”…

– מכּיוָן שכּךְ, – אוֹמר לוֹ בּעל־הבּית – הריני פּוֹטרךָ מכּאן, כּלוֹמַר, לעֵת מחר תּיכּבד ותשב בּביתךָ.

ג

“יהיוּ־נא מזוֹנוֹתי אַחַת לשלוֹשה ימים, וּבלבד שלא אֶמכּוֹר עוֹד נַקניקים!” – כּךְ אוֹמר אָחי אֵליהוּ. ואוּלָם חברנוּ פּיני לא כן יחשוֹב. פּיני הוֹלךְ לשיטתוֹ, כּי אַמריקה אֶרץ החירוּת היא. בּאַמריקה כּל מלָאכה מכבּדת אֶת בּעליה. שמא תֹּאמר להתוַכּח עמוֹ וּלנַצחוֹ בּדברים, מיד יביא לךָ ראָיה מבּעלי־מיליוֹניו: מקארנייגי, מוואנדירבּילט, מראקינפיילר… שאָלוֹ אָחי אֵליהוּ, אָמַר לוֹ:

– תּמהני עליךָ, מנַיִן אַתּה יוֹדע אֶת האנשים האֵלה, שבּאת בּסוֹדם?

אָמַר לוֹ פּיני:

– אֶלָא מעתּה, מנַיִן יוֹדע אני אֵת כּל הנַעשׂה בּחצר המַלכוּת הרוּסית?

אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ:

– אָמנם כּן, זוֹ מנַיִן לָךְ?

אָמַר לוֹ פּיני:

– אִילוּ כּמוֹני קראת סיפּוּרי־אהבים הרבּה כּל־כּךְ, אֶפשר שגם אַתּה הייִת יוֹדע אֶת כּל הסוֹדוֹת האֵלה.

ד

רמַז פּיני על הספרים, שהוּא קוֹרא יוֹם־יוֹם אֵצל מיוּדעֵנוּ משׁה הכּוֹרךְ. הספרים הלָלוּ כּתוּבים בּלָשוֹן יהוּדית פּשוּטה, וכל קוֹרא ירוּץ בּהם. ספרים עבי־הכּרס הם, גדוֹלים וכבדים. עוֹלים הם בּמשקלם גם על ספר “צאֶינה וּראֶינה” של אִמא. משׁה הכּוֹרךְ מַשאִיל אֶת הספרים לקריאָה. ומזה הוּא מתפּרנס. להוֹדיעךָ, שספר אֶחָד נקרא על־ידי מאָה אִיש ויוֹתר. הקוֹראִים רוּבּם נשים. מדרךְ הנשים, שהן מחַבּבוֹת סיפּוּרי־אהבים. גיסתי בּרכה קוֹראת בּהם מדי שבּת בּשבּתּוֹ, לעת הצהרים, וּקריאָתה שגוּרה וּמהירה, כּמי הנהר ההוֹלכים בּמרוּצה. אִמא וטייבּיל אֵשת פּיני יוֹשבוֹת כּנגדה ושוֹמעוֹת. אִמא נרדמת מיד. ורק טייבּיל יוֹשבת וּמַטה אוֹזן, מַקשיבה ונאנחת. וּפעמים היא בּוֹכה. רכּת־לב היא. לוּלא קדוּשת השבּת, היִיתי מצייר בּעפּרוֹן על־גבּי הנייר אֵת כּל התּמוּנה הזאת: אֶת בּרכה בּקריאָתה, אֶת אִמא בּנימנוּמה ואֶת טייבּיל בּבכוֹתה.

ואוּלם בּין כּה וָכה הסַחנוּ דעת מעניננוּ, ועדיִין אֵין אנוּ יוֹדעים, כּיצד מַקדים הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא רפוּאָה למַכּה.

ה

פּוֹתח אני בּמַכּה. אָכן מַכּה גדוֹלה היא, מַכּה כּפוּלָה וּמכוּפּלת, שאַברךְ חָרוּץ וישר־דרךְ, כּמוֹ אָחי אֵליהוּ, הוֹלךְ בּטל כּל הימים מאֶפס עבוֹדה וּמשלח־יד. אֵליהוּ אַסטניס הוּא מטבע בּריאָתוֹ. לבּוֹ לא יִתּנהוּ ללמוֹד אֶל דרכי חברנוּ פּיני ולעשׂוֹת כּמַעשׂהוּ. חברנוּ פּיני, למשל, חוֹשב לוֹ לכבוֹד לָקחת מַגרף בּידוֹ ולגרוֹף שלג חוּצוֹת בּימוֹת החוֹרף. ואֵליהוּ אוֹמר, כּי גם הוּא מוּכן וּמזוּמן לגרוֹף שלג בּימוֹת החוֹרף, אַךְ לא בּחוּץ. אָמַר לוֹ פּיני: “אֶלָא אִם כּן, מה רצוֹנךָ? כּי יביאוּ לךָ אֶת השלג שלךָ אֶל בּיתךָ?” כּעס אֵליהוּ על פּיני, שדעתּוֹ זחוּחָה עליו.

– אֵין זאת כּי־אִם לבּךְ טוֹב עליךָ, שאַתּה חוֹמד לָצוֹן להנאָתךָ? – אוֹמר לוֹ אָחי אֵליהוּ, וּמקבּל מיד תּשוּבה ממנוּ:

– בּוַדאי לבּי טוֹב עלי, בּזכרי, כּי בּאַמריקה אני, ולא בּאֶרץ־הפּרעוֹת.

– תּשׂמַח אִמךָ ותגיל זקנתּךָ! – אוֹמר לוֹ אֵליהוּ, וּמרוֹב צערוֹ הוּא קם והוֹלךְ לבית־הכּנסת, הוּא בּית־הכּנסת הכּתריאֵלי. וכאן, בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי, נזדמנה לוֹ רפוּאָה למַכּתוֹ. כּיצד? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ.

ו

דוֹמה, כּבר סיפּרתּי לָכם פּעם אַחַת, כּי בּאוֹתוֹ הקיץ שהיִינוּ מכתּתים רגלינוּ על־פּני חוּצוֹת ווהייטשפּל בּלוֹנדוֹן, התחוֹללוּ פּרעוֹת בּעיר־מוֹלדתּנוּ, בּכתריאֵליבקה הטוֹבה, ואַחרי הפּרעוֹת נפלה דליקה בּבתּי העיר ועשׂתה שַמוֹת על ימין ועל שׂמֹאל. השוֹדד שדד והפּוֹרע שיבּר וניפּץ והשחית אֵת כּל הבּא בּידוֹ, ואֵת אשר הוֹתירוּ השוֹדדים והפּוֹרעים אָכלה האֵש. וסוֹף דבר היה – תּאניה וַאניה. אָמנם העניִים והאֶביוֹנים לא אִיבּדוּ טוֹבה הרבּה: חוּץ מן הכּרים והכּסתוֹת הדלים אשר למראשוֹתיהם, לא היה לָהם כּלוּם להפסיד. עמדוּ וּבירכוּ אֶת האלוֹהים, כּי יצאוּ, לכל הפּחוֹת, שלמים בּגוּפם. לפי שנמצאוּ בּיניהם כּמה וכמה אנשים, שהוּכּוּ מַכּוֹת נמרצוֹת. ויֵש מהם אשר לא חַיוּ עוֹד אַחרי המַכּוֹת האֵלה. וילדי העניִים, הפּעוּטוֹת עלוּבי־הנפש, מקצתם רוּטשוּ בּידי הפּוֹרעים והרוֹצחים וּמקצתם גָועוּ בּרעב. ואוּלם לא בּעניִים הכּתוּב מדבּר. מדבּרים אָנוּ כּאן בּיקירי כּתראֵליבקה, בּאֵלה מאַנשי העיר, שקוֹדם לָכן היוּ עשירים מוּפלָגים והתענגוּ על רוֹב טוּב, ועכשיו יצאוּ נקיִים מנכסיהם ונידלדלוּ ונַעשׂוּ אֶביוֹני־אָדם, ערוּמים וחשׂוּפים וחַסרי־כּל, בּאֵין פּת־לחם לפיהם וּבאֵין כּוּתּוֹנת לבשׂרם. כּשזכר היוֹרדים העלוּבים הלָלוּ יעלה לפניךָ, – כּךְ אוֹמרים אַנשי בּיתנוּ, – יִסמַר בּשׂרךָ לשמעם! מַדוּע לא יִסמַר בּשׂרנוּ לשמע העניִים והאֶביוֹנים וּלזכר ילדיהם הקטנים, אֵלה הצאן שלא חטאוּ, שנהרגוּ ורוּטשוּ בּשעת הפּרעוֹת, אוֹ גָועוּ בּרעב לאַחַר הפּרעוֹת? דבר זה לא אוּכל להבין. גם חברי מנדל לא יבין זאת. אוֹמר הוּא, כּי כּךְ דרכּם של היהוּדים הכּתריאֵלים: עני כּי יִגוַע בּרעב לעֵיניהם, אִיש לא ינוּד לוֹ ולא יחמוֹל עליו. ורק עשיר כּי ימוּךְ וּמָטה ידוֹ – ועלתה זעקתם השמַימה!…

ז

בּקיצוּר, בּין העשירים המוּפלָגים האֵלה אשר בּכתריאֵליבקה נמנה בּכבר־הימים אָדם אֶחָד וּמשׁה־נח שמוֹ. משׁה־נח זה, מלבד שהיוּ לוֹ בּית וחָצר וגן בּכתריאֵליבקה, התנַכּר בּהליכוֹתיו וּבסימניו המוּבהקים, כּי אִיש עשיר הוּא וּבעל בּעמיו. למשל: בּימוֹת החַמה היה יוֹצא בּרחוֹבה של עיר בּתחתּוֹניו. כּלוֹמַר, היה מטייל בּראש כּל חוּצוֹת, כּשהוּא לָבוּש רק תּחתּוֹניו לבשׂרוֹ וּגלימה ממַעל לָהם. בּנוֹהג שבּעוֹלָם, אָדם מיִשׂראֵל שעני הוּא לא ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להיראוֹת לעֵיני הבּריות בּלבוּש תּחתּוֹן. משמע, שיהוּדי עשיר הוּא, גביר ותקיף לאֶחָיו – ממי יִירא וּממי יִפחַד?… מלבד זאת, ידעוּ כּל אַנשי כּתריאֵליבקה מן הקצה ועד הקצה, כּי שלוֹש חנוּיוֹת נפלוּ לוֹ למשׁה־נח בּירוּשה מאֵת אִמוֹ בּטבּוּר העיר, בּאֶמצע השוּק, וכי פּרה חוֹלבת עוֹמדת לוֹ תּמיד בּרפתּוֹ. שלוֹש החנוּיוֹת הכניסוּ לוֹ די צוֹרךְ פּרנסתוֹ, די והוֹתר. ואִם מעט לוֹ זה, הנה אִשתּוֹ נחָמה־מרים (שנקראה בּפי הכּתריאֵלים דחָבּה־בּריָבּ, על שוּם חוֹטמה הסתוּם) היתה מוֹציאָה מן הפּרה החוֹלבת בּלבד כּמעט אֵת כּל מחית בּיתה. וּכדי שלא תּשלט עֵין־הרע בּפרתה, היתה דחָבּה־בּריבּ מתאוֹננת כּל ימיה, כּי “הבּהבּה שלָה עבּדה בּחלוֹב ואֵידה דוֹתדת חָלָב”. ואוּלָם אֶת אַנשי כּתריאֵליבקה לא יוֹליכוּ שוֹלל ואֶת עֵיניהם לא ינַקרוּ. הכּל ידעוּ, כּי שקר בּפיה – הבּהמה לא עמדה מחלוֹב והיא נוֹתנת חָלָב למַכבּיר. שווּ־נא אֵיפוא לעצמכם, כּי יהוּדי עשיר כּמשׁה־נח צריךְ היה להימלט לאַמריקה בּעוֹר שיניו, ערוֹם ויחף כּביוֹם־היוָלדוֹ – כּלוּם אֵינוֹ ראוּי לרחמים? אבל מַה יעשׂה משׁה־נח בּאַמריקה? הן לעבוֹד בּבתּי־החרוֹשת לא יֵלךְ. וּבניו גם הם לא יִצלחוּ למלָאכה. נמנוּ וגָמרוּ בּאספת “כּל יִשׂראֵל אַנשי כּתריאֵליבקה” והעמידוּהו להיוֹת שַמָש בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי.

ח

ואַל תּהא כּהוּנַת שַמָש בּאַמריקה קלה בּעֵיניכם! יפה פּרנסתוֹ של שמש בּאַמריקה מפּרנסתם של בּעלי־בתּים חשוּבים בּכתריאֵליבקה. עשׂוּי שמש להתעשר כּאן מימי הזכּרת־נשמוֹת בּלבד. להוֹדיעךָ, שגדוֹלה מצוַת הזכּרת־נשמוֹת בּאַמריקה מכּל תּרי"ג המצווֹת. בּכל ימוֹת השנה אֵין היהוּדים מדקדקים פּה בּתפילתם. אֵין שעתם פּנוּיה לכךּ. “טיים אִיז מוֹני”, כּלוֹמר, שעה בּדינר – פּתגָם זה שגוּר בּפיהם כּל הימים. ואוּלם מכּיוָן שהגיע יוֹם פּטירת אבוֹתיהם, הוּא יוֹם הזכּרת נשמתם, מיד הם מַניחים אֵת כּל עסקיהם ורצים לבית־הכנסת. וּבחזירתם מבּית־הכּנסת הם ממַהרים למסעדה יהוּדית וּמצווים לָתת לפניהם סעוּדה כּשרה, כּי קדוֹש היוֹם הזה לאבוֹתיהם. ואָז יבוֹא גם שמש בּית־הכּנסת על שׂכרוֹ. ואִם בּהזכּרת־נשמוֹת כּךְ, בּבר־מצוָה על אַחַת כּמה וכמה. בּשׂמחַת בּר־מצוָה מַעלה השמש בּחלקוֹ חתיכה הראוּיה להתכּבּד. אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה, כּשנַער נַעשׂה בּר־מצוָה, מלמדים אוֹתוֹ להניח תּפילין, גוֹזרים עליו להתפּלל בּכל יוֹם – וּמברכים עליו “בּרוּךְ שפּטרני”. לא כן בּאַמריקה. כּאן אֵין מדקדקים בּתפילה וּבהנחת תּפילין. אבל כּנגד זה עוֹשׂים יוֹם טוֹב, יוֹם משתּה ושׂמחה, לבר־המצוָה. נוֹטלים אֶת הבּחוּר וּמעטפים אוֹתוֹ בּטלית שכּוּלָה משי, קוֹראים אוֹתוֹ לעלוֹת לתּוֹרה, כּדרךְ שנוֹהגים עם החָתן בּיוֹם חתוּנתוֹ, והלָה עוֹמד על הבּימה וקוֹרא אֶת ההפטרה בּקוֹל דק וּמסוּלסל, כּקוֹל התּרנגוֹל הרךְ בּראשית קריאָתוֹ. אַחַר־כּךְ נוֹשׂא הנַער אֶת כּפּיו למַעלָה וּממַלמל מעין דרשה, השגוּרה על פּיו זה שבוּעות וחדשים, ודווקא בּלָשוֹן אַנגלית – חָלילה לוֹ לדרוֹש דרשתו בּיהוּדית! אַחַר־כּךְ נגָש אֵלָיו הרב (כּאן “רבּאי” יִתקרא וּפניו מגוּלָחים כּוּלָם, כּפני כּוֹמר פּוֹלני בּמקוֹמוֹתינוּ), פּוֹרשׂ אֶת שרווּלָיו הרחָבים על ראש בּר־המצוָה ועוֹמד עליו כּכוֹהן בּדוּכנוֹ, מברכוֹ ואוֹמר לוֹ: “יברכךָ”…

ט

סוֹף דבר: משׁה־נח זכה והגיע בּאַחרית הימים לפרנסה טוֹבה. ורק זוֹ צרה, שצריךְ הוּא בּכבוֹדוֹ וּבעצמֹו להחזיר על פּתחי בּעלי־הבּתּים ולגבּוֹת מהם אֶת כּסף הצדקה, כּלוֹמַר, אֶת דמי נדריהם, אשר נדרוּ בּבית־הכּנסת, ואֶת המַס לגוּלגוֹלת של חברת “כּל יִשׂראֵל אַנשי כּתריאֵליבקה”. הגע אֵיפוֹא בּעצמךָ: כּלוּם לכבוֹד הוּא הדבר הזה לאָדם מיִשׂראֵל, שהיה לפנים אֶחָד מעשירי כּתריאֵליבקה ותקיפיה? אִשתּוֹ דחָבּה־בּריבּ בּכתה לפני אִמא בּדמעוֹת שליש ושפכה אֵת כּל לבּה המַר לפניה. וכךְ אָמרה דחָבּה־בּריבּ לאִמא: האבּידי לי, בּי דשבּעתּי, כּי בּדי פּעבּ בּפעבּ כּשבּושה־דוֹחַ שלי בּכיד עצבּוֹ להחזיר על פּתחי בּעלי־הבּתּיבּ לגבּוֹת בּהבּ את הבּס, הריהוּ כּבּכיד עצבּוֹ לקראת בּלאךְ־הבּות"… ואוּלָם חוֹשש אני כּי אִיש מכּם לא יבין אֶת הלָשוֹן המשוּנה הזאת, הנשמַעת כּלשוֹן סוּרסית. וּלפיכךְ אני מַעתּיקה כּאן לטוֹבת הרבּים בּלשוֹן בּני־אָדם: “האמיני לי, בּי נשבּעתּי, כּי מדי פּעם בּפעם, כּשמשׁה־נח שלי מכין עצמוֹ להחזיר על פּתחי בּעלי־הבּתּים לגבּוֹת מהם אֶת המַס, הריהו כּמכין עצמוֹ לקראת מַלאַךְ־המות”. לאַחַר ששמעה אִמא מפּי נחָמה־מרים אֵת כּל מרי־שׂיחָה, השׂיאָה לָה עֵצה טוֹבה, כּי בּעלה משׁה־נח יִקח לוֹ אֶת אָחִי אֵליהוּ להיוֹת לוֹ גוֹבה המַס, ואָז תּצמח טוֹבה לשניהם: משֹה־נח יפיק עֵזר וסיוּע מאָחי אֵליהו ואָחי אֵליהוּ יִמצא אֶת פּרנסתוֹ בּכבוֹד. דבר המוּבן מאֵליו, כּי משׁה־נח קיבּל אֶת העֵצה היעוּצה הזאת בּשתּי ידים. ואוּלָם אָחי אֵליהוּ היה כּמפקפּק ונַפשוֹ היתה סוֹלדת מכּל הענין המוּזר הזה. עד שבּא חברנוּ פּיני והתערב בּדבר. הלָה פּתח אֶת פּיו, כּחָכמַת הדיבּוּר הטוֹבה עליו, וחָלק לאָחי אֵליהוּ מנה אַחַת אַפּיִם:

– תּם אני ולא אֵדע, לָמה רמוּ כּה עֵיניךָ פּתאוֹם? בּמה גָדוֹל כּבוֹדךָ מכּבוֹדם של קארנייגי, ראקינפיילר, וואנדירבּילט, וגוֹמר, וגוֹמר?

זה כּוֹחוֹ של פּיני!

י

מי נביא ויחוּש עתידוֹת, כּי מעבוֹדה קלה וּפחוּתה, כּזוֹ של גוֹבה־מסים על־יד שמש בּית־הכּנסת, תּצמח בּקרב הימים משׂרה גדוֹלה ונכבּדה? ולא משׂרה אַחַת, אֶלָא שתּי משׂרוֹת. אַחַת של גוֹבה־כספים לבית־מסחָר של רהיטים, בּשביל אָחי אֵליהוּ, ואַחַת של גוֹבה־כספים לחברת־אַחריוּת, בּשביל חברנוּ פּיני. ואוּלם מריסי עֵיניכם ניכּר, שאֵין אַתּם יֹודעים פּירוּשם של דברים אֵלוּ. חַכּוּ לי כּמעט רגע – הדברים יתבּררוּ ויִתלבּנוּ להלן, דבר דבוּר על אָפניו.

סיפּוּר שלוֹשים ואַרבּעה: אָנוּ מאַספים ממוֹן    🔗

א

מַעלה יתירה אַתּה מוֹצא בּאַמריקה, שאֶת כּל חפצךָ ואֶת כּל צרכי־נַפשךָ מביאִים לךָ הבּיתה. וכל דבר שאַתּה קוֹנה אֵין אַתּה צריךְ לשלם מחירוֹ לאַלתּר, אֶלָא מסַלקוֹ קימעה־קימעה, לשיעוּרים. בּתשלוּם דוֹלָר אֶחָד לשבוּע אַתּה יכוֹל לפאֵר דירתךָ בּכלי־בית נאִים, כּיד אַחַד הרוֹזנים. מנהג המדינה הוּא בּאַמריקה, שאֵין אָדם קוֹנה לוֹ כּלי־בית בּכסף מזוּמן, אֶלָא אִם כּן עשיר הוּא ואוֹצרוֹת יעקב שיף אוֹצרוֹתיו. אָמרוּ עליו, על יעקב שיף, שהוּא הגָדוֹל מכּל עשירי אַמריקה. כּךְ מעיד עליו אָחי אֵליהוּ. וחברנוּ פּיני מוֹכיח לוֹ, כּי טעוּת בּידוֹ. אוֹמר הוּא כּי קארנייגי עשיר ממנוּ שבעתים. וואנדירבּילט – שבעים ושבעה. וראקינפיילר – על אחת כּמה וכמה! אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: “שיננא! בּמה דברים אמוּרים – בּקרקע, בּאחוּזוֹת, בּנַחלת שדה וגן; ואִילוּ בּכסף מזוּמן – לאַט לךָ! – כּוּלם אֵינם מַגיעים עד קרסוּלָיו של שיף!” התקצף פּיני וגָער בּאָחי אֵליהוּ, שאֵינוֹ מַשמיע לאָזניו מַה שפּיו מדבּר. הגע בּעצמךָ: הלא הכּסף, שראקינפיילר מבזבּז בּמשךְ שנה אַחַת לצדקה בּלבד, שקוּל כּנגד כּל הוֹנוֹ של שיף! כּעס גם אָחי אֵליהוּ ואָמַר על פּיני, ששׂוֹנא יִשׂראֵל הוּא, אַנטיסמיט לכל דבר. כּי אפילו נַניחַ, שיֵש מקצת אמת בּדבר ויד ראקינפיילר על העֶליוֹנה, כּי־עתּה גם עתּה חַייב היה פיני לעמוֹד לימינוֹ של שיף, לפי ששיף יהוּדי הוּא, אָחינוּ וּבשׂרנוּ, וראקינפיילר אֵינוֹ יהוּדי. השׂתּעֵר עליו פּיני בּחמתוֹ ואָמַר לוֹ:

– ולוּא גם אֶלף פּעמים יִהיֶה שיף יהוּדי, כּלוּם אוֹציא דבר שקר מפּי? זכוֹר, אֵליהוּ, ואַל תּשכּח, כּי יוֹשבים אָנוּ בּאַמריקה, וכי לאַמריקה השקר תּוֹעֵבה הוּא!

– כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף להפליא מַכּוֹתיהם של שׂוֹנאֵינוּ ודוֹרשי־רעתנוּ, כּכל השקרים והכּזבים, הנשמעים בּיוֹם ולילה אֶחָד בּניוּ־יוֹרק בּלבד, מלבד בּרוּקלין וּמלבד בּרוֹנזוויל וּמלבד בּרוֹנכּס!

כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה, וּבזה שקעה המַחלוֹקת.

ב

מכּיוָן שנהגוּ בּאַמריקה למכּוֹר כּלי־בית בּתשלוּם דוֹלָר לשבוּע, הרי יֶש צוֹרךְ בּבני־אָדם מיוּחָדים, שיִהיוּ מהלכים מבּית לבית לגבּוֹת אֶת הדוֹלָרים מדי שבוּע בּשבוּע. עמדוּ וּמינוּ מיני גוֹבים, שעסקם בּכךְ. הגוֹבים רבּים. כּל גוֹבה וּשכוּנתוֹ, אֵלוּ בּתּיו שהוּא מַחזיר עליהם לאסוֹף אֶת הדוֹלָרים. וזה משפּט הגוֹבים עם לָקוֹחוֹתיהם, קוֹני כּלי בּעליהם: כּיוָן שתּם השבוּע והגיע זמַן תּשלוּמים, מיד בּא הגוֹבה ודוֹפק על הדלת. אַחַר־כּךְ הוּא נכנס לבּית ואוֹמר: “גוּד מוֹרנינג”. כּלוֹמַר, בּוֹקר טוֹב. אַחַר־כּךְ הוּא מוֹסיף ואוֹמר: “וואֶרי נַייס דיי”. כּלוֹמר, היוֹם יוֹם צח וּבהיר בּשחקים!… אַחַר־כּךְ הוּא נוֹתן לךָ שטר־קבּלה, מקּבל מידךָ אֶת הדוֹלָר ואוֹמר: “גוּד בּאי”. כּלוֹמַר, היֶה שלוֹם. זוֹהי כּל התּוֹרה כּוּלה. לדבּר יוֹתר מזה אֵינוֹ צריךְ. וגם להסיר אֶת כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ אֵין כּוֹפים אוֹתוֹ. כּאן אֵין מַחזיקים בּמנהג זה. כּאן יֶש לךָ הרשוּת להיכּנס לבּית המפוֹאָר בּיוֹתר וכוֹבעךָ בּראשךָ וערדליךָ בּרגליךָ, ואַתּה בּן־חוֹרין לפעפּע בּשעת מַעשׂה סִיגָרה להנאָתךָ, אוֹ לצפצף בּשׂפתיךָ, אוֹ ללעוֹס טשוּאִינגוֹם בּפיךָ. אִיש לא יכַהה ולא יִגער בּךָ. זוֹ אַמריקה וזה נימוּסה!

ג

דעתּוֹ של אָחי אֵליהוּ נוֹחָה מפּרנסתוֹ החדשה. הכּל מוֹדים, שיפה מלָאכה זוֹ ממכירת נַקניקים שלוּקים בּאִיטליז. וגם שׂכרוֹ, שׂכר שבוּע, רב עתּה משהיה. אָמנם לא כּל השבוּעוֹת שוים. פּעם הוּא מַעלה בּחלקוֹ שמוֹנה דוֹלָרים לשבוּע. פּעם – עשׂרה. וּפעם – גם שנים־עשׂר. הכּל לפי מזג־האַויר. כּשהאַויר צח ושׁחוּן, אֶפשר לָלכת בּרגל. וּכשהאַויר קר וגָשוּם, אֵין לךָ תּקנה אֶלָא לנסוֹע בּרכּבת. וּנסיעה בּרכּבת מחירה אגוֹרת־ניקל. ואוּלם אָחי אֵליהוּ אֵינוֹ מפזר אגוֹרוֹת הרבּה ליוֹם. לפי שאֵליהוּ חַסכן הוּא מטבעוֹ. אֵינוֹ דוֹמה כּלל לפיני. חברנוּ פּיני ידוֹ פּתוּחה יוֹתר. ממַעֵט הוּא בּהליכה וּמַרבה בּנסיעה. הנסיעה, הוּא אוֹמר, היא דבר הצריךְ לגוּפוֹ, לפי שראִיתוֹ קצרה. עשׂוּי הוּא בּכל רגע להיוֹת מרמס לעגָלוֹת וּלסוּסים. ולא משוּם קוֹצר־ראִיתוֹ בּלבד, אֶלָא משוּם פּיזוּר־נַפשוֹ, ששקוּע הוּא כּל ימיו בּמַחשבוֹת ודמיוֹנוֹת וּמוֹחוֹ יִשׂאֵהוּ אֶל על. ולא די לוֹ בּזה, אֶלָא שאִי־אֶפשר לוֹ לעמוֹד אפילוּ רגע אֶחָד בּלי שיעיין בּספר אוֹ בּעיתּוֹן. וּפעמים הוּא מַניחַ אֵת כּל המלָאכוֹת ויוֹשב לכתּוֹב. כּלוֹמַר, מתּחילה הוּא מתהלךְ אָנה ואָנה וחוֹשב וחוֹזר וחוֹשב – אֵינוֹ רוֹאה אִיש לפניו ואֵינוֹ שוֹמע דבר מכּל מַה שמדבּרים אֵלָיו. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹטף עפּרוֹן אוֹ עֵט וּדיוֹ ויוֹשב לכתּוֹב, ואָז יֵש בּכוֹחוֹ להוֹציא מתּחת ידוֹ מגילה בּת עשׂרה גליוֹנוֹת, כּתוּבה פּנים ואָחוֹר. מה הוּא כּוֹתב בּאוֹתה המגילה וּמַה יעשׂה בּה אַחַר־כּךְ – דבר זה לא ניתּן להיגָלוֹת לשוּם אָדם. ואפילוּ אִשתּוֹ טייבּיל אֵינה יוֹדעת כּלוּם. כּשאָחי אֵליהוּ שוֹאלוֹ לטיב כּתביו, הרי זה עוֹנהוּ:

– כּשנחיֶה ונַאריךְ ימים, יִתבּרר לָנוּ הכּל…

כּבר חָיִינוּ וּכבר הארכנוּ ימים רבּים, ועדיִין לא נתבּרר לָנוּ כּלוּם.

ד

ואַף־על־פּי־כן אֵין הדבר הזה מעכּב אֶת חברנוּ פּיני מעשׂוֹת אֶת מלאכתּוֹ יוֹם־יוֹם וּממצוֹא פּרנסתוֹ בּריוַח. חברנוּ פּיני אַף הוּא גוֹבה. לא גוֹבה לכלי־בית, אֶלָא גוֹבה לאַחריוּת. כּלוֹמַר, מבטח הוּא בּני־אָדם בּאַחריוּת ליוֹם מיתתם. כּאן הכּל מבטחים אֶת עצמם ליוֹם המיתה: זקנים וּנערים, נשים וטף, אָבוֹת וִאמהוֹת, אַחים ואחָיוֹת, סבים וסבוֹת. ואַף זוֹ – לא בּכסף מזוּמן, אֶלָא בּתשלוּמים לשיעוּרים. משלמים מאגוֹרת־ניקל עד שקל־כּסף לשבוּע. כּל שסכוּם בּיטוּחוֹ בּאַחריוּת גָדוֹל יוֹתר, תּשלוּמוֹ גָדוֹל. מוֹצא אַתּה בּתּים בּאַמריקה, שכּל יוֹשביהם, למן האָב הזקן ועד נינוֹ ונכדוֹ, כּוּלָם מבוּטחים ליוֹם המיתה. ואִם יִמָצא אִיש בּיניהם שלא בּוּטח עדיִין, חוֹבה היא על הגוֹבה לבטחוֹ. מַה פּירוּשוֹ של בּיטוּחַ זה וכיצד מבטחים בּני־אָדם ליוֹם המיתה – אֵיני יוֹדע בּבירוּר. יוֹדע אני רק אַחַת: כּי אָחי אֵליהוּ משךְ אֶת ידוֹ מפּרנסה זוֹ. אֵליהוּ בּרר לעצמוֹ אֶת פּרנסת כּלי־הבּית. מַה טעם? טעמוֹ ונימוּקוֹ עמוֹ: משוּם שמלָאכה זוֹ, כּאָמוּר למַעלָה, אֵינה זקוּקה לדיבּוּר־פּה. יכוֹל אַתּה לָצאת ידי חוֹבת הדיבּוּר בּברכּת הכּניסה וּבברכּת היציאה בּלבד. ואִילוּ בּמלאכת האַחריוּת כּל כּוֹחךָ אֵינוֹ אֶלָא בּפּה. אַתּה מצוּוה ועוֹמד להשפּיע רוֹב דברים וּלהרבּוֹת אמרים עד היכן שלשוֹנךָ מַגעת: חַייב אַתּה לדבּר וּלשדל וּלפתּוֹת אֶת חברךָ בּכל מיני לָשוֹן של דיבּוּר, עד שזה בּעל־כּרחו יענה אָמן. למלָאכה זֹו אֵין מוּמחה כּפיני. חברנו פּיני – לשוֹן־לימוּדים חננוֹ אלוֹהים. יכוֹל הוּא לשדל בּדברים גם אֶבן מקיר. יכוֹל הוּא לדוֹבב אפילוּ שׂפתי רפאִים.

ה

חברנו פּיני, כּשהוּא יוֹצא לעבוֹדתוֹ, אֵינוֹ מַבחין בּין בּני־אָדם. אֵינוֹ מבכּר אֶת האֶחָד על־פּני השני. אֵינוֹ שוֹאֵל אוֹתךָ, מי אַתּה וּמַה מַעשׂיךָ. כּל אשר תּהיֶה וּבכל אשר תּתחיל לדבּר – סוֹפוֹ שישׂיאךָ לענינוֹ. אִם מבוּטח אַתּה בּאַחריוּת מכּבר, הלא מצוָה עליךָ לדבּר בּענין האַחריוּת. ואִם אֵינךָ מבוּטח עדיִין, על אַחַת כּמה וכמה שחוֹבה מוּטלת עליךָ לדבּר בּענין זה! וכיוָן שנתתּ לפּיני פּתחוֹן־פּה לדבּר, שוּב לא תּתחַמק מפּניו וּמידיו לא תּימלט. חזקה על פּיני, שיבטח אוֹתךָ. ואִם לא אוֹתךָ, יבטח אֶת אִשתּךָ. אֶת בּנךָ. אֶת אָביךָ־זקנךָ. אֶת חוֹתנתּךָ. אֶת שאֵר־בּשׂרךָ. אֶת שכנךָ. כּלוֹמַר, מבטח הוּא אוֹתךָ, כּי אִם ימוּת על פּניךָ שכנךָ היוֹשב ממוּלךָ, תּקבּל מאֵת חברת האַחריוּת מנה יפה. וּשכנךָ היוֹשב ממוּלךָ אַף הוּא מבטח אֶת עצמוֹ, כּי אִם תּמוּת אַתּה, חַס ושלוֹם, על פּניו, יקבּל הוּא מאֵת חברת האַחריוּת חתיכה הראוּיה להתכּבּד. בּין כּה וָכה – שניכם משלמים לחברה רבע דוֹלָר לשבוּע. אֵין אַתּם מצוּוים חָלילה לָשׂאת אֶת הכּסף אֶל בּית החברה. החברה בּאה אֶל בּיתכם לגבּוֹת אֶת ממוֹנה. לא בּעצמה, אֶלָא על־ידי שליחה. על־ידי הגוֹבה. פּיני בּא אליכם וגוֹבה מיֶדכם אֶת רבעי הדוֹלָר. וּמזה הוּא מקבּל שׂכר טרחה חמשה עשׂר אחוּזים.

ו

חמשה עשׂר האחוּזים נזקפים על חשבּוֹן גביית הכּסף. ואִם יִזדמן לפיני פּנים חדשוֹת לבטחן, כּלוֹמַר, אִם יִכתּוֹב לך תּעוּדת־בּיטוּח חדשה, יקבּל אֶת שׂכרוֹ מידי החברה פּי חמשה עשׂר מדמי התּשלוּם הראשוֹן. זאת אוֹמרת: אִם אַתּה משלם אֶת רבע הדוֹלָר הראשוֹן, מַעלה פּיני בּחלקוֹ חמשה עשׂר רבעי דוֹלָר בּבת אֶחָת! אמוֹר מעתּה: מרבע־דוֹלָר אֶחָד מוֹציא פּיני חמשה עשׂר – כּמה הוּא מוֹציא משלוֹשה אוֹ מאַרבּעה רבעֵי־דוֹלָר? אוֹצרוֹת קוֹרח!…

– הוֹי־הוֹי! הלא סוֹפךָ שתּמַלא חוֹריך זהב! – כּךְ אוֹמרת אֵלָיו גיסתי בּרכה, וטייבּיל מַסמיקה כּוּלָה מרוֹב נַחַת, כּשהיא רוֹאה אֶת פּיני בּעלָה מריק אֶת כּיסיו וּמוֹציא מהם בּזה אַחַר זה רבעֵי־דוֹלָר ואגוֹרוֹת לאֵין מספּר.

– אֶלָא מַה סבוּרים היִיתם? – עוֹנה פּיני, מסַדר וּמצרף על השוּלחָן אֶת רבעֵי־הדוֹלָר לבדם ואֶת האגוֹרוֹת לבדן. – כּסבוּרים היִיתם, שקארנייגי, וואנדירבּילט וראקינפיילר נוֹלדוּ בּמיליוֹניהם?…

ז

מי יִתּן לי גליוֹן לָבן של נייר, וציירתּי עליו בּפחָם שחוֹר תּמוּנה כּזאת: שוּלחָן. בּראש השוּלחָן יוֹשבת אִמא וידיה חבוּקוֹת על לבּה. על־ידה, מימינה, עוֹמדת בּרכה. בּעלת קוֹמה, בּעלת צוּרה וּבעלת רגלים. משׂמֹאלה – טייבּיל. קטנה וּצנוּמה, ושיעוּר קוֹמתה כּזית. ידי שתּיהן עוֹשׂוֹת בּמלָאכה. האַחַת תּוֹפרת, והשניה סוֹרגת. בּקצה השוּלחָן האֶחָד עוֹמד אָחי אֵליהוּ. כּוּלוֹ שׂעיר וּזקנוֹ מגוּדל פּרע. אוֹחז צרוֹר כּרטיסים בּידוֹ האַחַת וקוֹמץ שטרוֹת־כּסף בּידוֹ השניה. אֵלוּ הדוֹלָרים, אשר קבץ בּמשךְ היוֹם. וּבקצה השוּלחָן השני עוֹמד כּפוּף חברנוּ פּיני. פּניו מגוּלָחים ותארוֹ כּתוֹאַר פּני אַמריקאִי. עוֹמד הוּא וּמוֹציא משני כּיסיו אֶת רבעֵי־הדוֹלָר ואֶת אגוֹרוֹת־הניקל. וּמפּני שראִיתוֹ קצרה, הריהוּ מַגיש כּל רבע־דוֹלָר וכל אגוֹרה אֶל קצה חוֹטמוֹ. על השוּלחן נצבים, כּשני עמוּדים גבוֹהים, שני תּלים. התּל האֶחָד כּוּלוֹ של רבעֵי־דוֹלָר, והתּל השני כּוּלוֹ של אגוֹרוֹת־ניקל. וּפיני עדיִין לא גָמַר מלאכתוֹ. עוֹד ידוֹ נטוּיה. יֶש לוֹ רב. דבר זה ניכּר מכִיסי מכנסיו המלאִים. נראִים הם כּאִילוּ תּפחוּ. עוֹד מעט ויִתפּקעוּ.

ח

ואוּלם אֵין לךָ דבר נצחי וקיים בּעוֹלָם. ואֵין לךָ אָדם בּעוֹלָם, שיִהיֶה שׂמח תּמיד בּחלקוֹ וּמסתּפּק בּמַה שיֶש לוֹ. גם אנחנוּ כּבר קצה נַפשנוּ בּלחם הקלוֹקל הזה – להחזיר על הפּתחים ולאסוֹף הוֹן זרים. טוֹב לאַדם פּת־קיבּר משלוֹ מחַלת־סוֹלת משל אחרים. כּךְ אוֹמרת גיסתי בּרכה. מתּחילה העלה אָחי אֵליהוּ טינה בּלבּוֹ על פּרנסתוֹ. נַפשוֹ קצה בּעֵסק זה. ולא בּעֵסק עצמוֹ קצה נַפשוֹ, אֶלָא בּלָקוֹחוֹתיו, קוֹני רהיטי בּעליו. מקצתם חָדלוּ לסַלק תּשלוּמיהם. הלָלוּ אָמרוּ: “קח לך אֶת רהיטיךָ, קחם וָלךְ – מַה חפץ לָנוּ בּאֵלה?”… וּמקצתם בּאוּ עמוֹ בטרוּניה וטענוּ: לָמה תּחרוֹק המיטה? לָמה תַּראֶה האַספּקלריה שני פּנים – פּנים לכאן וּפנים לכאן? וּמַה זה היה לארוֹן־המגירוֹת, כּי בּשגָעוֹן יִנהג: כּשפּוֹתחים אוֹתוֹ, הריהוּ מסרב להיסגר, וּכשסוֹגרים אוֹתוֹ, שוּב אֵינוֹ רוֹצה להיפּתח!… ולָמה כּבד כּל־כּךְ משקלוֹ של הכּיסא, שאֵין להזיזוֹ ממקוֹמוֹ?… וּמַה סוֹד צפוּן בּוֹ, שקשה ישיבתוֹ, כּישיבה על הבּרזל ועל מַסמרוֹת תּקוּעים?… ושוּב נמצאוּ בּני־אָדם, שנמלכוּ יוֹם אֶחָד ועקרוּ דירתם לרחוֹב אַחר ונעלמוּ ואֵינם! ואוּלָם צרה כּפוּלָה וּמכוּפּלת היא זאת: יש לָקוֹחוֹת, ודווקא מן התּמימים והישרים, שקיבּלוּ על עצמם לסַלק אֶת חוֹבם מדי שבוּע בּשבוּע. והנה כּל־זמַן שהיתה ידם מַשׂגת, היוּ משלמים אֶת כּסף־חוּקם בּזמנוֹ וּכהלכתוֹ. אבל עכשיו מָטָה ידם ואֵינם יכוֹלים עוֹד לשלם. משוּם מה? משוּם שמפרנסם ונוֹתן־לחמם חָלָה ונפל למשכּב. אוֹ שנבטלוּ מעבוֹדתם. אוֹ שנקראה שביתה בּבית־מלאכתּם. מַה יעשׂה אֵיפוֹא אֵליהוּ? להוֹציאָם מכּלל לָקוֹחוֹתיו לו יִתּנהוּ לבּוֹ. משוּם הרחמנוּת. להניחָם בּלא תּשלוּמים כּלל – מה יֹאמַר בּעל־הבּית? לפיכךְ אֵין לוֹ תּקנה אֶלָא לשלם אֶת חוֹבם מכּיסוֹ. נמצא, שהוּא קירח מכּאן וּמכּאן.

ט

שמא סבוּרים אַתּם, כּי חברנוּ פּיני שׂמח בּחלקוֹ? אַף הוּא לא יִשׂבּע נַחַת. קשה בּיטוּחוֹ של אָדם בּאַחריוּת, הוּא אוֹמר, כּקריעת ים־סוּף. עוֹמד אַתּה, הוּא אוֹמר, וּמדבּר על לב פּלוֹני שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת רצוּפים. מַעביד אַתּה אֶת לשוֹנךָ בּפרךְ, מַסבּיר וּמבאֵר לעם־האָרץ כּמוֹתוֹ אֶת טיב הענין וּמלמדוֹ פּרק בּהלכוֹת אַחריוּת. דוֹמה, שכּבר נַענה לךָ וחָתם אֶת שמוֹ על כּתב־הבּקשה. לבסוֹף, כּשבּאת אֵלָיו בּיוֹם השני, והנה הירהר חרטה על כּל הענין וחָזר בּוֹ. אוֹ יֵש שהרוֹפא בּדק וּמצא מוּם בּגוּפוֹ וכתב עליו שׂטנה אֶל הממוּנה. ואוּלָם הגדוֹלה מכּל הצרוֹת, המוֹצאוֹת אֶת סוֹכני חברת האַחריוּת וגוֹביה, היא צרת המַפסיקים תּשלוּמיהם. כּשאַחַד הלָקוֹחוֹת חוֹזר בּוֹ ואֵינוֹ רוֹצה לשלם אֶת כּסף־חוּקוֹ, פּוֹחתים לוֹ להסוֹכן פּי חמשה־עשׂר משיעוּר התּשלוּם הקבוּע. כּלוֹמַר, מַפקיעים מידוֹ את חמשה־עשׂר רבעֵי־הדוֹלָר, שהעלה תּחילה בּחלקוֹ. פּיני אוֹמר: אִילמלא הלָקוֹחוֹת הלָלוּ, המַפסיקים תּשלוּמיהם, היה ממַלא מלוֹא הבּית כּסף וזהב! ואוּלָם לשברוֹ וּלהוָתוֹ הפסיקוּ לשלם כּמה וכמה לָקוֹחוֹת בּבת אַחַת, כּאילוּ נוֹסדוּ כּוּלָם יחד ונדבּרוּ בּיניהם לכךְ.

– תּצא אש מן השמַיִם ותֹאכל אֵת כּל הלָקוֹחוֹת, ואֵת כּל עסק האַחריוּת, ואֶת הסוֹכנים, ואֶת המַפסיקים תּשלוּמיהם, ואֵת כּל החברוֹת גם יחד! – כּךְ אוֹמר פּיני. מוּטב לוֹ, הוּא אוֹמר, שיעשׂה עֵסק בּרשוּת עצמוֹ, הוּא עם אָחי אֵליהוּ. שניהם קבצוּ על־יד, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, דוֹלָרים אחָדים, ויֵש לָהם אֵיפוֹא היכוֹלת לנַסוֹת ידיהם בּעֵסק משלָהם.

נמנינוּ וגָמַרנוּ לעשׂוֹת עֵסק בּרשוּת עצמנוּ.

סיפּוּר שלוֹשים וחמשה: אָנוּ שוֹלחים ידינוּ בעֵסק    🔗

א

כּל מַה שלבּךָ חָפץ אַתּה מוֹצא כּאן בּעיתּוֹנים. כּל אשר תּשאַלנה עֵיניךָ יסַפּקוּ לָךְ. מדגן שמַיִם ועד חלב ציפּרים. מבקש אַתּה עבוֹדה – עיֵין בּעיתּוֹן ותמצא. מבקש אַתּה ידים לעבוֹדה, כּלוֹמַר, פּוֹעלים – עיֵין שם ותמצא. שמא רוֹצה אַתּה בּחָתן אוֹ בּכלה – בּקשם בּעיתּוֹן ותמצאֵם. אוֹ שמא אתה רוֹצה בּעֵסק – אַף זה מקוֹמוֹ שם. אנחנו בּיקשנוּ לָנוּ עֵסק לעסוֹק בּוֹ, וּלפיכךְ החילוֹנוּ לעיֵין בּעיתּוֹן מדי יוֹם בּיוֹמוֹ, ולא נתקררה דעתּנוּ עד שמצאנוּ אֶת מבוּקשנוּ בּמוֹדעה כּתוּבה בּלָשוֹן זוֹ: “תּריס־של־סיגָרוֹת־מַכשירי־כתיבה־מיני־מתיקה־מי־סוֹדה עוֹמד למכירה. ממוּל אַסכּוֹלָה. הסיבּה צרוֹת משפּחה. עסקים טוֹבים מוּבטחים. כּל הקוֹדם זכה!”

רצוֹנכם לָדעת פּירוּשה של מוֹדעה זוֹ? פּירוּשה כּךְ הוּא: תּריס – זה מין אִיצטבה אוֹ שוּלחָן בּקרן הרחוֹב, מקוֹם שמוֹכרים שם לעוֹברים ושבים סיגָריוֹת, כּלי־כתיבה, סוּכּריוֹת, וגם עיתּוֹנים. תּריס זה נמצא ממוּל בּית־ספר – מקוֹם שתּינוֹקוֹת מצוּיִים שם, ויֵש תּקוָה להרבּוֹת בּמכירת מַכשירי־כתיבה וּמיני מתיקה. וּמָכוֹר יִמָכר התּריס הזה משוּם עניני משפּחה – משוּם שהבּעל אוֹמר לגָרש אֶת אִשתּוֹ, אוֹ משוּם קלקלה אַחרת שבּינוֹ לבינה.

ב

עמדה בּרכה אֵשת אָחי אֵליהוּ לערעֵר על הדבר וטענה טענוֹת נמרצוֹת: ראשית, מי לידנוּ יִתּקע, כּי אמת בּפי העיתּוֹן? ושנית, לָמה לנוּ להכניס ראשנוּ בּעבי הקוֹרה הרקבה הזאת? אִם הבּעל רוֹצה לגָרש אֶת אִשתּוֹ – מַה לָנוּ ולוֹ, כּי נבוֹא לסַייע אוֹתוֹ ולהיוֹת לוֹ שוּשבינין?… כּסבוּרים אַתּם, כּי רק עֵסק זה לא הפיק ממנה רצוֹן? גיסתי בּרכה בּדקה וּמצאה מוּמים גם בּשאָר מאַת העסקים, שהציעוּ לפנינוּ. והגיע הדבר לידי כּךְ, שאָחי אֵליהוּ קם מעם השוּלחָן בּחרי־אַף והניע בּידוֹ אחריה. אֶלָא מיד קיבּל אֶת גמוּלוֹ כּפליִם וחרפּתוֹ הוּשבה לוֹ אֶל חיקוֹ. בּרכה מסרה לוֹ מוֹדעה, כּי לא תּהיֶה תּפאַרתּוֹ על הדרךְ הזאת. אַל יִתבּרךְ בּלבּוֹ, כּי מכּיוָן שעבר עבירה וקיפּח שלוֹשה חלָקים מזקנוֹ בּיוֹם אֶחָד, שוּב הוּתּרה הרצוּעה ויֶש לוֹ הרשוּת להשׂתּרר גם עליה! שאַל אוֹתה אָחי אֵליהוּ, אָמַר לָה: אֶלָא אִם כּן, אָביה יוֹנה האוֹפה, שעבר עבירה גדוֹלה משלוֹ וגָזז אֵת כּל זקנוֹ, כּלוּם הוּתּרה לוֹ?… בּא חברנוּ פּיני והכריע בּין שניהם: “שמעוּ לי, ואַגיד לָכם. נוֹתן אני לָכם אֶת ערוּבּתי, כּי אִם תּבקשוּ ותמצאוּ בּין מאַת מיליוֹן האנשים אשר בּאַמריקה ששה מגדלי זקן – והייתי בּעֵיניכם כּמתעתּע!… משוּל כּחרשׂ הנשבּר! – ענתה אִמא והשמיעה אַף היא חלקה. – טענוֹ בּחיטים, והוֹדה לוֹ בּעצי־שיטים!… אִם אַתּה לוּא שמעני, מוּטב שתּדבּר בּענינים אחרים”…

אִמא – אֵין דעתּה נוֹחָה, כּשמַזכּירים לפניה אֵת דבר זקנוֹ של אָחי אֵליהוּ. די לָה, היא אוֹמרת, בּמה שיֶש לָה, שזכתה לעֵת זקנתה לראוֹת אֶת בּנוֹ של פּייסי החַזן בּקלקלתוֹ, כּשהוּא מַטיל מוּם בּקדשים, אוֹי ואבוּי לשׂוֹנאֶיה!…

ג

עֵסק זה, שאָנוּ שוֹלחים בּוֹ ידינוּ, כּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ. המַעלָה הראשוֹנה היא זוֹ, שאָחי אֵליהוּ, אִם יעמוֹד לָכם זכרוֹנכם מסיפּוּרי הראשוֹנים, הוּא מוּמחה רב לעשׂיית כּל מיני מַשקאוֹת. וּלפיכךְ תּמצא לָנוּ ידנוּ לעשׂוֹת מי־סוֹדה משלָנוּ ולמכּוֹר כּוֹס גדוֹלָה בּפרוּטה. בּמַיִם טהוֹרים הכּתוּב מדבּר. ואִילוּ מַיִם מהוּלים בּעסיס – מחיר הכּוֹס שתּי פּרוּטוֹת. גם אֶת העסיס אָנוּ עוֹשׂים בּידינוּ. ועוֹד מַעלָה טוֹבה אַחַת אַתּה מוֹצא בּעֵסק זה, שמוֹכרים אָנוּ כּל מיני מתיקה בּזוֹל גָמוּר. מלוֹא הקוֹמץ סוּכּריוֹת בּפרוּטה אֶחָת. ולא עוֹד, אֶלָא שגם אנחנוּ בּעצמנוּ מצאנוּ לָנוּ מקוֹם להתגדר בּוֹ. מוֹצצים אָנוּ סוּכּריוֹת כּל היוֹם. אָמַרתּי אנחנוּ ונתכּוונתּי לי, לחברי מנדל וּלפיני. שלָשתּנוּ עוֹזרים בּמלאכת התּריס וּמהנים אֶת עצמנוּ בּלקיקה בּסתר וּבגָלוּי. בּסתר – כּשעֵיני בּרכה צוֹפיוֹת הליכוֹת העֵסק. ואוּלָם, להכעיסנוּ, צוֹפיוֹת עֵיניה של בּרכה אֶת הליכוֹת העֵסק כּל היוֹם כּוּלוֹ. עוֹמדת היא למן הבּוֹקר ועד העֶרב להיוֹת לָנוּ לעֵזר בּמלאכת התּריס. כּוּלָנוּ עוֹזרים בּמלאכת התּריס. ואפילוּ טייבּיל. ואפילוּ אִמא. קוֹנה כּי יִגש אֶל תּריסנוּ ויִראֶה אֵת כּל בּני המשפּחה, אֵת כּל אַנשי־העֵסק הלָלוּ הנדחָקים כּוּלָם בּמקוֹם אֶחָד ועוֹשׂים בּמלָאכה, – יֵרָתע לאחוֹריו ויִבּעֵת מפּנינוּ. ואוּלָם אַף זוֹ מַעלָה טוֹבה היא. מדרךְ הקוֹנה, שהוּא שוֹאֵף דווקא למקוֹם זה, שהדחַק גָדוֹל בּוֹ בּיוֹתר.

ד

אֵין לךָ זמַן יפה לעֵסק זה של התּריס כּעוֹנַת הקיץ, אֵלוּ ימי החוֹם הגָדוֹל. בּחוּמוֹ של קיץ ניוּ־יוֹרק לוֹהטת כּוּלָה בּאִשה של גיהינוֹם. בּני־אָדם שוֹאלים את נַפשם לָמוּת וּמשיבים אֶת נשמתם כּל היוֹם בּגלידה, המכוּנה כּאן אַייזקרים. גלידה זוֹ נמכּרת על תּריסנוּ בּתבנית “כּוֹרךְ”. כּלוֹמַר, כּוֹרכים מעט גלידה בּשני צנימים מתוּקים וּמוֹכרים אוֹתה בּמחיר פּרוּטה. פּרוּטה זוֹ – חציה ריוַח. ואוּלָם לא על הריוַח הזה בּלבד יעמוֹד התּריס. עיקר הבּרכה שרוּי בּמקוֹם הסמוּי מן העין. צפוּן הוּא בּמין מַשקה קר, שקוֹראִים לוֹ סַיידר. זה מין שיקוּי חָמיץ־מתוֹק, אוֹ מתוֹק־חָמיץ, שעֵינוֹ כּעֵין הקבס וקצף לוֹ מלמַעלָה, והוּא תּוֹסס וּמפעפּע וצוֹרב לשוֹן שוֹתיו. אֵלה שטעמוּ בּימיהם יין־שאמפּאניה מעידים על מַשקה זה, כּי טעמוֹ כּטעם היין הטוֹב משאמפּאניה. ואַף־על־פּי שסַיידר זה משקה אַמריקאִי הוּא, בּכל זאת מי עוֹשׂהוּ? אָחי אֵליהוּ. וכי יֶש לךָ דבר בּעוֹלָם, אשר אָחי אֵליהוּ לא יֵדע לעשׂוֹתוֹ? אַל תּראוּהוּ, שחברנוּ פּיני מתאַמץ למעֵט את עֶרכּוֹ וּלבטל אֶת פּעלוֹ. חברנוּ פּיני כּבר ניסה כּמה פּעמים להוֹכיח אֶת אָחי אֵליהוּ על פּניו, כּי יין־שאמפּאניה זה שהוּא עוֹשׂה רק מַעלָה אַחַת יֶש לוֹ, שהוּא קר. “אִילמלא קרירוּת זוֹ, שעוֹמדת לוֹ בּימוֹת החַמה הלָלוּ, הוּא אוֹמר, חַיֶיךָ, אִם היִית מֹוצא עליו קוֹפצים הרבּה!” שאל אוֹתוֹ אָחי אֵליהוּ, אָמַר לוֹ: “אֶלָא אִם כּן, מאַחַר שיין זה של שאמפּאניה לא יִצלח כּלל לשתיה – לָמה אֵיפוֹא אַתּה גוֹמע ממנוּ כּל היוֹם לרוָיה?” אָמַר לוֹ פּיני: “מה אִיכפּת לךָ שאני גוֹמע ממנוּ? וכמה יכוֹל אָדם לגמוֹע? לוּא גם אָמַרתּי לגמוֹע ממנוּ למן הבּוֹקר ועד העֶרב, חַיֶיךָ, אִם אֶגמַע כּדי שיעוּרה של אגוֹרת־ניקל!”… התערבה בּרכה ואָמרה, כּי גם אגוֹרת־ניקל אגוֹרה היא וּמצטרפת לחשבּוֹן. שמעה טייבּיל ויצאה להגן על בּעלה ואָמרה, כּי פּיני שוּתּף הוּא בֵעסק כּמוֹ אֵליהוּ, וכמדוּמה לָה, שיֶש לוֹ לשוּתּף רשוּת ליהנוֹת מעסקוֹ כּדי אגוֹרה אַחַת ליוֹם?… לאָשרם של בּעלי־הריב, נמצאה אִמא בּאוֹתוֹ מַעמד. ענתה אִמא ואָמרה, כּי כּשהיא לעצמה – יִסלח לָה אלוֹהים לחַטאת שׂפתיה – לא תֹּאבה ולא תּגע בּעד כּל הוֹן בּמַשקה אַמריקאִי זה, שעֵינוֹ כּעֵין נסיוֹב של חָלָב וטעמוֹ כּטעם המַיִם המָאררים… פּרץ צחוֹק מפּי כּל השוּתּפים, וּבעלי־הריב שכחוּ אֶת ריבם והסיחוּ דעתּם ממנוּ.

ה

אַחַר־כּךְ, בּשלהי קיץ, כּשזמַן בּיכּוּרי האבטיחים מַגיע, מוֹסיפים עסקינוּ והוֹלכים. חוֹתכים אָנוּ אֶת האבטיח חתיכוֹת חתיכוֹת וּמוֹכרים כּל חתיכה בּפרוּטה. וכאשר יצווה אלוֹהים אֶת הבּרכה בּאבטיח, אֶפשר להוֹציא ממנוּ הוֹן עתק. ולא עוֹד אֶלָא לאַחַר מכירתוֹ משתּיירים ממנוּ שיוּרים על התּריס, ואָנוּ מלפּתים בּהם פּת ערבּית. לפי שאֵין להוֹתיר מאבטיח בּצוּע עד בּוֹקר – שמא יִצטמק ויִיבש והיה כּעֵץ. והרי אָנוּ, אני וחברי מנדל, מתפּללים לאלוֹהים כּי יִשתּיירוּ לָנוּ חתיכוֹת הרבּה, כּהנה וכהנה, עד ערב.

ו

ואוּלָם כּל אֵלה הם דברים היפים לשעתם וּלעוֹנתם. כּלה קיץ – שוּב אֵין דוֹרש ליין־שאמפּאניה ואֵין מבקש לאביטיחים. לא כן סיגָריוֹת. סחוֹרה זוֹ של סיגָריוֹת אֵינה תּלוּיה בּזמן. כּל השַנה זמַנה. ואָמנם עוֹשׂים אָנוּ בּסיגָריוֹת עסקים יפים. כּמה מיני סיגָריוֹת אַתּה מוֹצא בּתריסנוּ. יֵש סיגָריה שמחירה פּרוּטה. ויֵש שנמכּרוֹת שתּים בּפרוּטה. גם הסיגָריוֹת נחשבוֹת בּכלל סחוֹרה, שאֶפשר ליהנוֹת ממנה בּאֵין־רוֹאים. אֶפשר להעלים מן העין סיגָריה אַחַת וּלעשן אוֹתה בּקרן־זוית אפלה. והנה היה מַעשׂה ונכשלתּי. משכתּי ולקחתּי סיגָריה, וּשנינו עמַדנוּ לעשן אוֹתה להנאָתנוּ. אני וחברי מנדל. שנינוּ יוֹנקים ממנה חליפוֹת. אני יניקה אַחַת, והוא יניקה אֶחָת. והיה הכּל על מקוֹמוֹ בּא בּשלוֹם, אִילמלא הקים אלוֹהים שׂטן לָנוּ אֶת גיסתי בּרכה. הריחה בּרכה ריח עשן וּבאה וּמצאה אוֹתנוּ בּמקוֹם קלקלתנוּ. הלכה וסיפּרה אֶת הדבר לפני אָחי אֵליהוּ. בּא אֵליהוּ ולימדני פּרק בּהלכוֹת עישוּן סיגָריוֹת, אשר אֶזכּרהוּ ימים רבּים! ולא על הסיגָריה חָרה אַפּוֹ, אֶלָא על זה, שהדבר היה בּיוֹם השבּת. בּנוֹ של פּייסי החַזן מעשן בּשבּת – אַחַת דתוֹ ליהרג! על מעשׂה נוֹרא כּזה אַף אִמא הוֹדתה ואָמרה, כּי ראוּי אני לספּוֹג אֶת הַארבּעים. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חָדלנוּ לעשן סיגָריוֹת. גם אֶת ריח עשנן לא אוּכל נשׂוֹא עוֹד. פּיגוּל הוּא לי.

ז

מלבד סיגָריוֹת, יֶש לָנוּ בּתריסנוּ עיתּוֹנים למכירה, עיתּוֹנים וזוּרנַאלים יהוּדים. הלָלוּ אֵין בּהם משוּם ריוַח גָדוֹל. אבל כּנגד זה מפיק מהם חברנוּ פּיני תּוֹעֶלת לעצמוֹ. משמשים הם לוֹ חוֹמר לקריאָה. פּיני אֵינוֹ מַניח אפילוּ עיתּוֹן אֶחָד מכּל העיתּוֹנים, בּלי אשר יִקראֵהוּ עד תּוּמוֹ. כּיוָן שנעץ חוֹטמוֹ בּאַחַד העיתּוֹנים, שוּב לא תּזיזהוּ ממנוּ. העיתּוֹנים, הוּא אוֹמר, כּוֹחַ־המוֹשךְ יֵש בּהם, שמוֹשךְ אוֹתוֹ כּאֶבן השוֹאֶבת. ולא עוֹד, אֶלָא שנכסף גם הוּא לכתּוֹב אֶת דבריו בּעיתּוֹנים. וּכבר היה כּמה פּעמים בּאִיסט־בּרוֹדוויי, מקוֹם שהעיתּוֹנים נדפּסים שם. מה עשׂה שם – אֵין אִיש יוֹדע. חוֹששני, שמסַר שם לדפוּס אחָדים משיריו אשר אתּוֹ בּחרוּזים. וסימן לדבר יֵש: מדי פּעם בפעם, כּשמביאים אֵלינוּ אֶת צרוֹר העיתּוֹנים, הרי פּיני הראשוֹן הקוֹפץ עליהם. עוֹמד לחַפּשׂ וּלבקש בּכל פּינוֹתיהם, וידיו רוֹעדוֹת מרוֹב רגשוֹתיו. אַחַר־כּך הוּא ניעוֹר פּתאוֹם, קוֹפץ ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ נחש וּפוֹנה לָרוּץ אֶל עֵבר אִיסט־בּרוֹדוויי. שאל אוֹתוֹ אָחי אֵליהוּ: מַה מעשׂהוּ בּאִיסט־בּרוֹדוויי? אָמַר לוֹ פּיני, כּי מבקש הוּא שם עֵסק לעסוֹק בּוֹ. אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ: וכי כּאן אֵין לָנוּ עֵסק לעסוֹק בּוֹ? אָמַר לוֹ פּיני: כּלוּם גם זה עֵסק הוּא? שבעה שאוֹכלים מתּריס אֶחָד – גם לָזה עֵסק יִקרא!… אָמַר לוֹ אָחי אליהוּ: מנַיִן לךָ שבעה אוֹכלים? עמַד פּיני וּמנה לוֹ בּאֶצבּעוֹתיו: הוּא ואִשתּוֹ טייבּיל – הרי שנַיִם, אֵליהוּ ואִשתּוֹ בּרכה – הרי אַרבּעה. אִמא – הרי חמשה. וּשני הקטוֹנתּים – הרי שבעה. הקטוֹנתּים – אֵלו אני וחברי מנדל.

ח

חָרה לָה לאִמא. עמדה להגן עלי ועל חברי מנדל. אוֹמרת היא, כּי שנינוּ אוֹכלים אֶת לחמנוּ בּזיעת אַפּינוּ. עם אוֹר הבּוֹקר, בּטרם יִפּתח התּריס, אָנוּ עוֹמדים כּבר לָשׂאת אֶת עיתּוֹן־הבּוֹקר לכל לָקוֹחוֹתינוּ. אַחַר־כּךְ אָנוּ הוֹלכים אֶל האַסכּוֹלָה (כּן, הוֹלכים אנחנוּ אֶל האַסכּוֹלָה). וּכשאָנוּ חוֹזרים מן האַסכּוֹלָה, שוּב אָנוּ עוֹמדים לעזוֹר בּמלאכת הבּיזנס. כּדברים האֵלה וּבלָשוֹן הזאת אָמרה אִמא. אַף היא כּבר לָמדה לדבּר חציה בּלשוֹן אַמריקה. אֵינה אוֹמרת שוּב מטבּח ותרנגוֹלת. אוֹמרת היא: קיטשן וּטשיקן. אֶלָא מַה בּינה לאחרים? שהיא מהפּכת עדיִין אֶת הסדר: המטבּח – טשיקן הוּא לָה, והתּרנגוֹלת – קיטשן. “הוֹלכת אני, היא אוֹמרת, אֶל הטשיקן למלוֹח את הקיטשן”… והרי הכּל צוֹחקים עליה בּכל פּה. אַף היא צוֹחקת, צוֹחקת ואוֹמרת: “אֵין בּכךְ כּלוּם, אֶחָד המגמגם ואֶחָד הממַלל – וּבלבד שיברךְ ולא יקלל”…

וּבכן, גם אִמא בּחוֹרזי חרוּזים!

סיפּוּר שלוֹשים וששה: מעשׂה־כשפים    🔗

א

פּעם אַחַת, עם דימדוּמי בּוֹקר, היִינוּ רצים אני וחברי מנדל בּרחוֹבה של עיר, וּבידינוּ חבילוֹת עיתּוֹנים חדשים, שאָנוּ מצוּוים להביאָם מדי יוֹם בּיוֹמוֹ אֶל בּתּי לָקוֹחוֹתינוּ. פּתאוֹם הרגשתּי מאחוֹרי יד טוֹפחת לי על שכמי טפיחה עצוּמה, ואני שוֹמע קוֹל קוֹרא לי:

– האֶלוֹ, בּן־אַרצי!

אני הוֹפךְ ראשי וּמַבּיט מאַחרי – והנה מוֹטיל הוּא זה! מוֹטיל הגָדוֹל. הוּא מוֹטיל, אשר היה נוֹדד אִתּנוּ לפנים בּמדינוֹת חוּץ־לָאָרץ, תּוֹעֶה על־פּני אֶרץ רבּה, הוֹלך וסוֹבב אֶת קראקוֹב ואֶת לבוֹב, אֶת ווינה ואת אַנטוורפּן. אִם זוֹכרים אַתּם, היה מוּמחה רב לכל מיני להטים וידע גם לעשׂוֹת מַעשׂה־אוֹב, כּלוֹמַר, היה מתחַפּשׂ לעֵיני רוֹאָיו וּמדבּר לפניהם בּקוֹל משוּנה היוֹצא מן הבּטן. מוֹטיל זה קידמנוּ ויצא לאַמריקה עם חבוּרת הנוֹדדים ימים רבּים לפנינוּ. כּשאָנוּ היִינוּ מכתּתים עדיִין רגלינוּ על־פּני חוּצוֹת ווהיטשפּל של לוֹנדוֹן, כּבר התענג הוּא בּאַמריקה על כּל טוּב. מלָאכה מצא לוֹ כּאן, שהוּא עוֹשׂה בּה עד היוֹם הזה. שאַלתּי אוֹתוֹ: “מַה טיבה של מלָאכה זוֹ?” עמד והסבּיר לי בּדרךְ הילוּכו, כּי עוֹבד הוּא בּבית־מלָאכה לניקוּי בּגָדים וגיהוּצם. כּיצד נַעשׂית מלָאכה זוֹ? נוֹטלים, הוּא אוֹמר, זוּג מכנסַיִם ישנים וּמעוּכים ונוֹתנים אוֹתם לתוֹךְ מין מכוֹנה, העשׂוּיה שני מַכבּשים, מַכבּש מלמעלָה וּמַכבּש מלמטה, מכוֹנה זוֹ תּנוּר יֶש לָה, שמסַפּק חוֹם והבל רב לשני המַכבּשים. אָדם עוֹמד על־גּבי המכוֹנה וּמניעה, והמכנסַיִם יוֹצאים נקיים וּמגוּהצים!

ב

– ואַתּם מַה טיב מלאכתּכם? – שוֹאֵל מוֹטיל הגָדוֹל אוֹתי ואֶת חברי מנדל.

– אנחנוּ, אני אוֹמר, עוֹסקים בּהספּקת עיתּוֹנים. נוֹשׂאִים אנחנוּ, אני אוֹמר, עיתּוֹנים לבתּי לָקוֹחוֹתינוּ, לפני לכתּנוּ לָאַסכּוֹלָה. וּכשאָנוּ חוֹזרים, אני אוֹמר, מן האַסכּוֹלָה, אָנוּ עוֹזרים בּמלאכת הבּיזנס. מַחזיקים אנחנוּ, אני אוֹמר, תּריס בּקרן הרחוֹב, ואָנוּ עוֹשׂים חַיִים.

– ראֵה־נא גם ראֵה! – אוֹמר לי מוֹטיל הגָדוֹל. – הלא מדבּר אַתּה צחוֹת בּלָשוֹן האַנגלית! מכּיוָן שכּךְ, הוּא אוֹמר, הלא תּגיד לי, כּמה אֵיפוֹא מַרויחים שני אַנשי־בּיזנס כּמוֹכם?

– בּעֶרכּךָ, אני אוֹמר, הרי אנוּ מַעלים שנינוּ דוֹלָר אֶחָד לשבוּע, וּפעמים גם דוֹלָר ורבע.

– כּל־כּךְ?– אוֹמר מוֹטיל הגָדוֹל בּגוֹדל־לבב. – ואני לבדי משׂתּכּר שלוֹשה דוֹלָרים לשבוּע!… מַה שמוֹ של הגנטלמֵן הזה כּאן? – שוֹאֵל מוֹטיל וּמַראֵה בּידוֹ על חברי. אָמַרּתי לוֹ: “הלא שמוֹ מנדל!” צחק מוֹטיל ואָמַר, כּי מנדל אֵיננוּ שם נאֶה בּאַמריקה. אֵיךְ אֶפשר לוֹ לאָדם, היוֹשב בּאַמריקה להיקרא בּשם מנדל? “אֶלָא אִם כּן, אני שוֹאֵל אוֹתוֹ, מַה שמוֹ אשר נקרא לו בּאַמריקה?” עמד מוֹטיל וחָשב רגע ואָמַר, כּי מוּטב לוֹ להיקרא פּה מַייק, ולא מנדל. מַייק נאֶה ממנדל. אָמַרתי לוֹ: “ואַתּה מַה שמךָ, אשר נקרא לךָ פּה?” אָמַר לי: “מאֶכּס”. אָמַרתּי לוֹ: “אִם כּן, הלא גם לי יִקָרא מאֶכּס, שהרי גם שמי מוֹטיל”. אָמַר לי: “בּוַדאי שמךָ מאֶכּס!” והוּא נפרד ממנוּ ואוֹמר:

– שלוֹם מאֶכּס! שלוֹם מַייק!

ואנוּ קוֹבעים בּינינוּ, כּי בּיוֹם הראשוֹן בּשבּת נתראֶה שלָשתּנוּ בּראִינוֹע. אָנוּ נוֹתנים זה לָזה אֶת אַדריסוֹתינוּ וּפוֹנים והוֹלכים אִיש לדרכּוֹ.

ג

בּיוֹם הראשוֹן אַחַר סעוּדת־הצהרים אָנוּ הוֹלכים שנינוּ, אני וחברי מַייק, אשר זה לא־כבר נקרא שמוֹ מנדל, אֶל הראִינוֹע לראוֹת בּמַחזה אֶת המוּקיוֹן הגָדוֹל טשארלי טשאפּלין. אָחִי אֵליהוּ וחברנוּ פּיני אַף הם הוֹלכים אִתּנוּ. כּל הדרךְ כּוּלוֹ הם מדבּרים על טשארלי טשאפּלין וּמסַפּרים בּשבחוֹ: כּי אָדם גָדוֹל הוּא, וכי שׂכרוֹ הרבּה מאוֹד, וכי מוֹצאוֹ מזרע היהוּדים. וּמפּני שדרכּם של שני אֵלה, של אֵליהוּ וּפיני, שהם מקפּחים תּמיד זה אֶת זה בּדברים וּלעוֹלָם אֵין דעוֹתיהם שווֹת, הרי אַף כּאן מצאוּ מקוֹם להתגדר בּוֹ. כּל מַה שאוֹמר האֶחָד, השני סוֹתרוֹ והוֹפכוֹ על פּניו. שאַל אָחי אֵליהוּ אֶת חברוֹ פּיני: “מנַיִן, שטשארלי טשאפּלין אָדם גָדוֹל הוּא?” אָמַר לוֹ פּיני: “חזקה, אֵין נוֹתנים אֶלף דוֹלָר מדי שבוּע בּשבוּע לאָדם מן השוּק”. אָמַר לוֹ אֵליהוּ: “זוֹ מנַיִן לָךְ? וכי מנית את כּספּוֹ?” אָמַר לוֹ פּיני: “קראתי בּעיתּוֹנים”. אָמַר לוֹ אֵליהוּ: “וּמנַיִן, שטשארלי טשאפּלין יהוּדי הוּא?” אָמַר לוֹ פּיני: “אַף זה כּתוּב בּעיתּוֹנים”. אָמַר לוֹ שוּב אֵליהוּ: “והעיתּוֹנים מאַיִן יוֹדעים זאת? כּלוּם היוּ עמוֹ בּברית־המילה שלוֹ?” אָמַר לוֹ פּיני: “העיתּוֹנים יוֹדעים הכּל. שאִם לא כּן – מנַיִן לָהם זוֹ, שטשארלי טשאפּלין הוּא אִילם מלידה וּמבּטן? ושאֵינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב? ושאָביו היה שיכּוֹר כּל ימיו? ושהוּא עצמוֹ היה לוּליוֹן בּבתּי־קרקסאוֹת?” שמע אֵליהוּ אֵת כּל הדברים האֵלה, ענה ואָמַר לוֹ בּקרירוּת־רוּחַ רבּה: “ואֶפשר שכּל זה אֵינוֹ אֶלָא שקר מתחִילָתוֹ ועד סוֹפוֹ?” קצף עליו חברנוּ פּיני ואָמַר לוֹ, כּי יהוּדי קבסתּן הוּא. אַף אני דעתּי כּדעת פּיני. אָמנם אֵליהוּ אָחי הוּא, עצמי וּבשׂרי, ואַף־על־פּי־כן יהוּדי קבסתּן הוּא בּמאוֹד מאוֹד. האמת ניתּנה להיאָמר.

ד

אַךְ נגשנוּ אֶל קוּפּת הגזבּר לקנוֹת כּרטיסים, והנה שוֹמעים אנחנוּ קוֹל קוֹרא מאַחרינוּ:

– האוּ־דוּ־יוּ־דוּ, מאֶכּס? האוּ־אַר־יוּ, מַייק? כּלוֹמַר, מַה מַעשׂיךָ, מוֹטיל? וּמַה שלוֹמךָ מנדל?

הקוֹל קוֹל מוֹטיל הגָדוֹל, אשר שמוֹ נקרא עתּה לא מוֹטיל, אֶלָא מאֶכּס.

– אַל תּקנוּ כּרטיסים, – אוֹמר לָנוּ מאֶכּס – אני אכּבדכם היוֹם בּכרטיסים! כּלוֹמַר, רוֹצה הוּא להכניסנוּ לתּיאַטרוֹן על חשבּוֹנוֹ. והוּא עוֹמד וּמוֹציא מכּיסוֹ חצי הדוֹלָר, זוֹרקוֹ לפני הריבה, היוֹשבת ליד האֶשנב, וּמצווה אוֹתה לָתת לוֹ שלוֹשה כּרטיסים למדוֹר העֶליוֹן, כּלוֹמַר, ליציע של התּיאַטרוֹן.

– מַה טיבוֹ של עוּבּר זה? – שוֹאלנוּ אָחי אֵליהוּ. סיפּרנוּ לוֹ מי הוּא, עמד אֵליהוּ וּבחָנוֹ בּעֵיניו מלמַעלָה למַטה וּשָאלוֹ: מדוּע לא יִגש אֵלָיו לָתת לוֹ שלוֹם?

– אוֹ אֶפשר כּבר נתעלית בּאַמריקה כּל־כּךְ, שלא לכבוֹדךָ הוּא כּיוֹם הזה לדבּר יהוּדית?

החריש מוֹטיל הגָדוֹל, הוּא מאֶכּס, ולא הוֹציא אַף הגה מפּיו. ורק מעֵבר הפּתח של הּתיאַטרוֹן נשמַע פּתאוֹם כּעֵין קוֹל דק מצפצף, והקוֹל קוֹל אָדם, הצוֹוח מן הרחוֹב:

– אִידיוֹט!

כּוּלָנוּ הפכנוּ ראשינוּ לעֵבר הרחוֹב, ואוּלָם דמוּת אָדם לא ראִינוּ שם, זוּלתי קוֹל. והרי אָנוּ עוֹמדים וּמתבּוֹננים אִיש אֶל רעֵהוּ, מַחרישים וּמשתּאִים. נבהל אֵליהוּ תּחילה אֶל הפּתח, ואַחריו פּיני – אֵין אִיש ליד הפּתח. עמדוּ שניהם להבּיט אֶל התּקרה, מבקשים בּעֵיניהם בּכל הפּינוֹת – אֵין נפש חַיה נראֵית שם. מי הוּא זה אֵיפוֹא אשר קרא אֶת הקריאָה המשוּנה? חברנוּ מוֹטיל הגָדוֹל, אשר יִקָרא לוֹ היוֹם מאֶכּס, אוֹחזנוּ בּזרֹועוֹתינוּ, וּשלָשתּנוּ מטפּסים ועוֹלים למדוֹר העֶליוֹן. שם הוּא מגלה לָנוּ סוֹד, כּי הוּא אשר קרא אֶת הקריאָה “אִידיוֹט”. מתּוֹךְ בּטנוֹ הוֹציא אֶת הקוֹל הזה. וּכדי לקיים וּלאַשר אֶת הדבר, הריהוּ חוֹזר ושוֹנה אֶת הקריאָה ההיא בּאָזנינוּ בּדרךְ הילוּכוֹ. תּקף אוֹתנוּ צחוֹק גָדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי בּעמל רב ישבנוּ אִיש על מקוֹמוֹ לראוֹת בּמַחזה אֶת טשארלי טשאפּלין, כּשהוּא עוֹשׂה בּלהטיו.

ה

מימַי לא ראִיתי לץ שנוּן, שכּוֹחוֹ יפה כּל־כּךְ לבדח אֶת הדעת, כּמוֹ מוֹטיל הגָדוֹל המכוּנה מאֶכּס. דוֹמה, מי לָנוּ מוּקיוֹן גָדוֹל מטשארלי טשאפּלין, העוֹשׂה נפלָאוֹת גדוֹלוֹת בּמַקלוֹ וּבמכנסיו הרחבים, – והרי גם אוֹתוֹ מחַקה מאֶכּס לכל תּנוּעוֹתיו ועוָיוֹתיו! כּשיצאנוּ מן התּיאַטרוֹן, נמלךְ מאֶכּס והדבּיק לשׂפתו שׂפם שחוֹר, גזוֹז וקצר, כֹזה של טשארלי טשאפֹלין, אֶת מגבּעתוֹ שׂם על קדקדוֹ, כּמנהג טשארלי טשאפּלין, אֶת רגליו פּישׂק ועיקם, כּרגלי טשארלי טשאפּלין, וכל עמידתוֹ והילוּכוֹ עם הטית ירכוֹ ונענוּעֵי מַקלוֹ – הכּל היה דוֹמה לתעלוּלָיו של טשארלי טשאפּלין, דבר לא נעדר! חברי מנדל, המכוּנה מַייק, לא יכוֹל להתאַפּק. עמד לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ מרוֹב התפּעלוּת. וכל האנשים אשר עמדוּ בּחוּץ מסביב לתּיאַטרוֹן, הראוּ עלינוּ בּאֶצבּע וקראוּ פּה אֶחָד: “הנה טשארלי טשאפּלין השני הוֹלךְ!”… והגיע הדבר לידי כּךְ, שאפילוּ אִיש סַר וזעֵף, כּאָחי אֵליהוּ, אַף הוּא תּמךְ בּטנוֹ בּידיו וצחק בּכל פּה. ואוּלָם צחוֹקוֹ של אָחִי אֵליהוּ לא אָרךְ הרבּה. מיד ערבה שׂמחָתוֹ. משוּם מה? משוּם שבּעצם השׂמחה נשמַע פּתאוֹם קוֹל כּאוֹב העוֹלה מן האָרץ, כּאילוּ ממַעמַקי בּוֹר:

– אִידיוֹט!

ו

הכּל הרכּינוּ ראשיהם לאָרץ והציצוּ לתוֹךְ המַרתּף, אשר עברנוּ לפניו. כּוּלָנוּ הטינוּ אוֹזן להקשיב ולשמוֹע. אַף מאֶכּס עשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת ועמד להקשיב עמנוּ, כּתם וּכשאֵינוֹ יוֹדע לשאוֹל. וּפתאוֹם נשמַע שוּב קוֹל ציפצוּף, והקוֹל עוֹלה הפּעם לא מלמַטה, מתּחת לאָרץ, אֶלָא מלמַעלָה, כּמתגלגל ויוֹרד מעל הגָג:

– אִידיוֹט!

הכּל זקפוּ ראשיהם למַעלָה, מתּחילה אֵליהוּ ואַחַר־כּךְ שאָר ההוֹלכים. וגם מאֶכּס הרים ראשוֹ והבּיט לפי תּוּמוֹ אֶל השמים. בּעמידתוֹ זוֹ היה יפה עד להלל. אני וחברי מַייק, אשר ידענוּ למי הם הקוֹלוֹת האֵלה, לא יכוֹלנוּ להתאַפּק ונָתַנוּ פּתאוֹם אֶת קוֹלנוּ בּצחוֹק גָדוֹל.

ז

חָרה אַפּוֹ של אָחי אֵליהוּ עד להשחית. אִילמלא היה המַעשׂה בּרחוֹבה של ניוּ־יוֹרק, לעֵיני עוֹברים ושבים, וַדאי שהיִיתי סוֹפג מידוֹ מַכּות־לחי יפוֹת. ואַף אָזנַי היוּ בּאוֹת על שׂכרן. אבל מאַחַר שהדבר אֵירע בּראש חוּצוֹת, יצא אֵליהוּ ידי חוֹבתוֹ בּזה, שגָער בּי וּבחברי מַייק בּנזיפה והטיף מוּסר לשנֵינוּ. עמד והראָה לָנוּ על מוֹטיל הגָדוֹל, המכוּנה מאֶכּס, ואָמַר לָנוּ בּלָשוֹן זוֹ:

ראוּ־נא אֶת הבּחוּר הזה וּקחוּ מוּסר ממנוּ. דוֹמה, חברכם הוּא, בּן־גילכם, כּמוֹהוּ כּמוֹכם – ולָמה לא יִצחַק הוּא צחוֹק־כּסילים עמכם?…

– אִי־די־יוֹט! – נשמַע עוֹד הפּעם קוֹל דק צוֹרח מאחוֹרי ערפּוֹ של אָחי אֵליהוּ. הפךְ אֵליהוּ אֶת פּניו לאחוֹריו, ואַחריו הפךְ פּניו חברנוּ פּיני, וּכמוֹהם עשׂינוּ גם אנחנוּ. אַף מאֶכּס הטה ראשוֹ להבּיט מאַחריו. אני ומַייק כּמעט התפּקענוּ מגוֹדל הצחוֹק.

ח

– אֵין זאת כּי־אִם בּאַמריקה ניתּן פּה לאַבני חוּצוֹת!… כּךְ הבּיע אֶת דעתּוֹ חברנוּ פּיני. מאוֹד חָשקה נַפשוֹ לָדעת, מי הוּא האִיש אשר יִקראוּ אַחריו “אִידיוֹט”?

אָמַר לוֹ אָחי אֵליהוּ:

– מוּם שבּךָ אַל תּבקש הרחק ממךָ…

אבל מַה נבהל אָחי אֵליהוּ, בּשמעוֹ פּתאוֹם קוֹל נחנק קוֹרא אֵלָיו מן האָרץ:

– טעוּת היא בּידךָ, רב אֵליהוּ! מפּני שאַתּה הוּא האִידיוֹט, אַתּה ולא אַחר!…

ט

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חָדל אָחי אֵליהוּ לָלכת לתּיאַטרוֹן לראוֹת בּתּמוּנוֹת המתנוֹעעוֹת. ולא עוֹד, אֶלָא ששם טשארלי טשאפּלין היה לוֹ לתוֹעֵבה – שמוֹע לא יוּכל אוֹתוֹ.

סיפּוּר שלוֹשים ושבעה: אָנוּ הוֹלכים מחיל אֶל חיל    🔗

א

מדרכּם של בּני אַמריקה, שאֵינם עוֹמדים בּמקוֹם אֶחָד. אֵינם מַחזיקים בּנוֹשנוֹת. בּאַמריקה מוֹציאִים ישן מפּני חָדש, הוֹלכים מחַיִל אֶל חַיִל, הלוֹךְ וָגדוֹל מיוֹם ליוֹם. וכךְ אֵירע גם לָנוּ. העֵסק, שהיִינוּ עוֹסקים בּוֹ על התּריס, לא סיפּק די מחיה למשפּחה של שבע נפשוֹת, בּלא עֵין הרע. מה עשׂינוּ? התחַלנוּ לבקש לָנוּ עֵסק גָדוֹל ממנוּ. לא עֵסק של תּריס, אֶלָא עֵסק של חָנוּת, חָנוּת כּהלכתה. וּבאַמריקה אֵין אַתּה צריךְ לבקש הרבּה. אֵין לךָ, כּפי שכּבר סיפּרתּי לַמעלה, אֶלָא לעיין בעּיתּוֹנים. שם אַתּה מוֹצא כּל מַה שלבּךָ חוֹמד. מטל השַמיִם וּמשמַני האֶרץ. ורק זוֹ צרה, כּי חָנוּת מתוּקנת לא בּחינם תּימָכר. מחירה הרבּה מאוֹד. ולא החָנוּת עיקר, אֶלָא שמה הטוֹב. טוֹב שם מחָנוּת טוֹבה, מכּל סחוֹרתה וּמַרכּוּלתּה. וּראַיה לדבר: אפילוּ תּריסנוּ זה, שלא הכניס לָנוּ אֶלָא לחם צר וּמַים לחץ, אַף אוֹתוֹ מכרנוּ בּדמים מרוּבים, והכּל משוּם שמוֹ הטוֹב והמוֹניטין שיצאוּ לוֹ בּעוֹלָם. אַחַד הירוּקים קנהוּ מידינוּ. ירוֹק זה גם לא הרבּה לשאוֹל ולחקוֹר לגוֹדל ההכנסה, שהתּריס מַכניס לָנוּ די היה לוֹ בּמה שעֵיניו רוֹאוֹת: כּי שבע נפשוֹת חוֹזרוֹת מסביב לתריס אֶחָד וּמתפּרנסוֹת ממנוּ. סימן שעֵסק הגוּן הוּא זה.

ב

אֶת התּריס מכרנוּ עם כּל סחוֹרתוֹ, עם כּליו ומטלטליו, ואפילוּ עם תּיבת־הראוָה שלוֹ. ואוּלָם אֶת סוֹד עשׂיית מי־סוֹדה וכל מיני עסיסים של פּירוֹת, וּבפרט אֶת סוֹד עשׂיית המַשקה הנקרא סַיידר, – דבר זה לא אָבה אֵליהוּ לגלוֹת בּעד כּל כּוֹפר. אֵליהוּ – לטעמוֹ. אוֹמר הוּא, כּי אֵלוּ הם דברים שאֵין לָהם שיעוּר, ולא בּכסף יִמָכרוּ. כּל אֶחָד, הוּא אוֹמר, עוֹשׂה אֶת סחוֹרתוֹ לפי מידת יכלתּוֹ וכשרוֹנוֹ. ולא תּהא עשׂיית מי־סוֹדה כּעשׂיית היין, שהוּא מוּמחה גם לָה? להוֹדיעךָ, שיֵינוֹ של אָחי אֵליהוּ יצאוּ לוֹ מוֹניטין בּאַמריקה. אַל תּראוּהוּ, שהוּא מטפּל בּוֹ ועוֹסק בּעשׂייתוֹ רק זאת השנה הראשוֹנה. כּל מוֹדעֵינוּ ואַנשי שלוֹמנוּ, המתפּללים אִתּנוּ בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי, הבטיחוּ לָנוּ, כּי יין לאַרבּע כּוֹסוֹת של פּסח לא יִקנוּ בּמקוֹם אַחר, אֶלָא מידינוּ. חברנוּ פּיני הוֹציא קוֹל בּניוּ־יוֹרק וּפירסם בּרבּים, כּי אָחי אֵליהוּ מוֹציא מתּחת ידוֹ לפּסח יין משוּבּח כּל־כּךְ, שמוּתר לוֹ לעלוֹת גם על שוּלחַן הפּרזידנט! פּיני – אֵין כּמוֹהוּ מסוּגָל לפרסם דבר בּין הבּריוֹת. אוֹמר הוּא, כּי כּל אַמריקה כּוּלָה עוֹמדת על הפּירסוּם ועל המוֹדעה. כּל סוֹחר רשאי להלל אֶת סחוֹרתוֹ. כּל בּעל־מלָאכה רשאי לקלס אֶת מלאכתּוֹ. כּל נַחתּוֹם מעיד על עיסתוֹ. אָמנם גלוּי וידוּע לכל העוֹלָם, כּי היין, אשר אַתּה עוֹשׂה, טעמוֹ כּטעם חוֹמץ, ואַף־על־פּי־כן הרשוּת נתוּנה לךָ להוֹדיע בּרבּים כּי מתוֹק הוּא מדבש ונוֹפת־צוּפים. אָמנם הכּל יוֹדעים כּי מלאכתּךָ מלָאכה נמבזה היא ואֵינה שוה פּרוּטה, ואַף־על־פּי־כן לא יִבּצר ממךָ להעריכה בּאֶלף אַלפי אלפים דינרי־זהב. אַמריקה היא זוֹ. כּאן כּוּלָנוּ בּני־חוֹרין. אִיש הישר בּעֵיניו יעשׂה.

ג

לאַחַר שפּירסם חברנוּ פּיני אֶת יֵינוֹ של אָחי אֵליהוּ בּין כּל מוֹדעֵינוּ וּמַכּרינוּ והוֹדיע טבעוֹ בּבית־הכּנסת “כּל יִשׂראֵל אַנשי כּתריאֵליבקה”, בּא והטה אֶת אָחי הצדה להמתּיק עמוֹ סוֹד וכָךְ אָמַר לוֹ.

– שמעֵני, אֵליהוּ. הנה פּירסַמתּי לךָ אֶת יֵינךָ בּכל רחבי העיר, עד היכן שידי מַגָעת. הישָמר־נא אֵיפוֹא והיזָהר מאוֹד, שלא תּביאֵני חָלילה לידי בּזיוֹן. כּי הלא ידעתּי אֶת דרכּךָ, שיכוֹל אַתּה להוֹציא מתּחת ידךָ מין יין המשוּמר, שטעמוֹ יִהיֶה כּטעם המַשקה, אשר עשׂית לפנים בּכתריאֵליבקה הישנה. ולָכן זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי חַיִים אנחנוּ בּאַמריקה, וכי פּה שוֹתים יין, ולא קבס…

כּאן ראָה אָחי אֵליהוּ פּגיעה בּכבוֹדוֹ ולא אָבה להשיב אֶת פּיני אפילוּ דבר וחצי דבר. בּמקוֹמוֹ השיבה בּרכה. גיסתי שפכה על ראש חברנוּ פּיני עביט של שוֹפכים. פּתחה פּיה לרוָחָה ואָמרה לוֹ:

– אִילוּ עמד כּאן אָדם זר, שאֵינוֹ מַכּיר בּטיב המקוֹם, ושמע כּדברים האֵלה, וַדאי יכוֹל היה להעלוֹת על דעתּוֹ, כּי אַמריקה היא עיר שכּוּלָה מיוּחָסים וּסטיקראטים, ששוּם מַשקה לא יבוֹא אֶל פּיהם, חוּץ מיין, וידיהם רוֹחצוֹת כּל הימים בּדבש ושוּמן וּבכל טוּב האָרץ! כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף לי בּרכוֹת מַאליפוֹת, כּמספּר לוֹגי הנסיוֹב וציר־הקישוּאִים, אשר יִשתּוּ פּה מדי יוֹם ביוֹמוֹ!… אֶראֶה בּנחָמה אִם לא בּעֵינַי ראִיתי מַטרוֹנית אַחַת בּגראָנד סטריט מַזמינה לעצמה הין ציר־תּפּוּחים וּמאָה תּפּוּחים כּבוּשים שהחמיצוּ. יערבוּ ימַי וּשנוֹתי, אִם לא ערב לי אכוֹל תּפּוּחים נחמצים בּכתריאֵליבקה מכּל תּפּוּחי־הזהב והאֶשכּוֹליוֹת פּה, אשר אִיש גם לא יֵדע, כּיצד חוֹתכים אוֹתם וּבמה אוֹכלים אוֹתם!..

אֵין אני מוֹסר כּאן אֶת דברי־מוּסרה של בּרכה ותוֹכחת לשוֹנה עד תּוּמם. דבר זה מן הנמנע הוּא. כּךְ דרכּה של בּרכה: כּיוָן שפּתחה פּיה לדבּר, שוּב אֵין מַעצוֹר לשטף לשוֹנה. פּיני יוֹדע זאת כּמוֹני. והרי הוּא משלשל כּוֹבעו על פּניו, מתַחמק מן הבּית וּפוֹנה והוֹלךְ לדרכּוֹ. אֵין לךָ עצה טוֹבה מזוֹ. גם אני עוֹשׂה כּךְ.

ד

“חָנוּת של מיני מתיקה, סיגָרוֹת וּמַכשירי־כתיבה, עם חמשה חדרים. מציאה בּהיסַח הדעת. עסקים טוֹבים. שכוּנה משוּבּחה. הסיבּה – רווק, נמסרת לאַלתּר”.

שמא אֵין אַתּם עוֹמדים על מַשמעה של לָשוֹן קצרה זוֹ, הנני ואבאֵר לָכם בּאֵר היטב. וזֶה פּירוּשוֹ של דבר: עוֹמדת להימסר חָנוּת, שמוֹכרים בּה מַמתּקים, סיגָריוֹת, תּשמישי כּתיבה, עיתּוֹנים וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ. החָנוּת נמכּרת בּחצי חינם. החנוַני רוֹאֶה בּרכה בּעסקיו. השכנים, אֵלוּ הלָקוֹחוֹת, כּוּלָם טוֹבים ויפים. וּמפּני שהחנוָני עצמוֹ שרוּי בּלא אִשה, לפיכךְ מוּכרח הוּא למסוֹר אֶת חנוּתוֹ לאַחר.

אֶת המוֹדעה הזאת קראנוּ מעל עמוּדי העיתּוֹן, וכוּלָנוּ ראִינוּ עין בּעין, כּי העֵסק הזה נוֹצר בּשבילנוּ מששת ימי בּראשית. אֵין לָנוּ טוֹב ויפה ממנוּ. והחילוֹנוּ לָלכת אֶל החנוָני לבחוֹן אֶת חנוּתוֹ. מתּחילה הלכוּ הגברים. כּלוֹמַר, אָחי אֵליהוּ, חברנוּ פּיני ואנחנוּ שנינוּ – אני וחברי מנדל, המכוּנה עתּה מַייק. בּעֵינינוּ מצא העֵסק חן רב. אַחַר־כּךְ הלכוּ הנשים: אִמא, גיסתי בּרכה וטייבּיל אֵשת פּיני. ולא הפיק מהן רצוֹן. כּל אַחַת בּדקה וּמצאה בּוֹ פּסוּל. אִמא אָמרה, כּי החָנוּת רחוֹקה מרחָק רב מבּית־הכּנסת. אָמנם גם בּרחוֹב ההוּא אַתּה מוֹצא בּית־כּנסת, אֶלָא שבּית־כּנסת זר הוּא. אֵינוֹ דוֹמה בּית־כּנסת זה לבית־כּנסתּנוּ הכּתריאֵלי. שאָלַה אָחי אֵליהוּ, אָמַר לָה: וכי המתפּלל בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי נַענה תּחילה? אָמרה לוֹ אִמא: אָמנם כּל המתפּללים בּכל בּתּי־הכּנסיוֹת נַענים בּעֵת וּבעוֹנה אָחָת. אֶלָא שלא כּל התּפילוֹת שווֹת. אֵינה דוֹמה תּפילתם של הכּתריאֵלים לתפילתם של אחרים. בּתפילה זוֹ של הכּתריאֵלים נתרגלה מעוֹדה ועד היוֹם הזה. קשה לָה לשעֵר, אֵיךְ תּוּכל לשמוֹע אֶל הרינה של בּעל־תּפילה אַחר, לא של הרש־בּר החַזן שלָנוּ?

ה

עד כּאן טענוֹתיה של אִמא. גיסתי בּרכה פּישפּשה וּמצאה חסרוֹן אַחר בּעֵסק. חסרוֹן זה מהוּ? מַה נַעשׂה, היא אוֹמרת, בּחדרים הרבּה כּל־כּךְ? לָמה לָנוּ חמשה חדרים? השׂיאָה לָנוּ שכנתּנו פּסי העבה עֵצה: כּי נַשׂכּיר אֶת החדרים המיוּתּרים לאחרים. כּלוֹמַר, כּי נַכניס לביתנוּ דיירים אחָדים מן החוּץ, שיֵשבוּ אִתּנוּ ויֹאכלוּ לחם על שוּלחָננוּ. אָמרה לָה בּרכה: “כּלוּם אָנוּ חסרים אֶלָא להאכיל על שוּלחָננו חניכים מן החוּץ!” וטייבּיל אֵשת פּיני חוֹזרת ושוֹנה אַחריה כּל מלה וּמלה, כּמַעשׂה התּוּכּי: “כּלוּם אָנוּ חסרים אֶלָא להאכיל על שוּלחָננוּ חניכים מן החוּץ!”… אָמַר פּיני לאִשתּוֹ: “שמא תּשמיעינוּ פּעם אַחַת דבר משלָךְ, לא שתּעלי גרה משל בּרכה?”… יצאה בּרכה כּנגדוֹ בּצוֹננים: “עד שאַתּה פּוֹלה כּתנוֹת אחרים, תּתליע כּוּתּנתּךָ על בּשׂרךָ!” וטייבּיל חוֹזרת ושוֹנה אַחריה: “עד שאַתּה פּוֹלה כּתנוֹת אחרים, תּתליע כּוּתּנתּךָ על בּשׂרךָ!”… שאָלָה פּיני, אָמַר לָה: “תּמהני עליִךְ, מה היִית עוֹשׂה, אִילמלא פּני בּרכה הוֹלכים לפנַיִךְ?” אָמרה לוֹ בּרכה: “אִילמלא היִית מלא, היִית ריק!” וטייבּיל חוֹזרת אַחריה: "אִילמלא היִית מלא, היִית ריק!… ירק פּיני בּכעס והלךְ לוֹ.

ו

כּסבוּרים אַתּם, כּי רק אנחנוּ לבדנוּ הלכנוּ לראוֹת אֶת החָנוּת? גם מחוּתּנינוּ וכל מוֹדעֵינו וּמַכּרינוּ הטריחוּ אֶת עצמם לכךְ. הראשוֹן הלךְ מחוּתּננוּ יוֹנה האוֹפה. אַחַר־כּךְ – אִשתּוֹ, היא מחוּתּנתּנוּ ריבלה האוֹפה. שניהם יחד אֵינם יכוֹלים לָלכת, משוּם הלביבוֹת: הרי לא יניחוּ אֶת הלביבוֹת כּהפקר בּעֶצם ימוֹת החוֹל! אַחַר־כּךְ הלךְ משׁה הכּוֹרךְ. ואַחריו אִשתּוֹ פּסי העבה… ואוּלָם סלחוּ־נא לי: בּפּעם הזאת טעיתי. פּסי הוֹלכת תּמיד בּראש, וּבעלָה משׁה הכּוֹרךְ הוֹלךְ אַחַר אִשתּוֹ. אַחריהם הלכוּ אחָדים מידידינוּ ואַנשי־שלוֹמנוּ, המתפּללים אִתּנוּ בּבית־הכּנסת הכּתריאֵלי, כּוּלָם יהוּדים כּתריאֵלים, המבינים בּטיב העסקים הלָלוּ. קיבּלָם החנוָני לא בּסבר פּנים יפוֹת. כּלוֹמַר, עמד וגירש אוֹתם. אָמַר לָהם, כּי מעוֹלָם לא שיעֵר לעצמוֹ משפּחה מרוּבּה כּל־כּךְ! חָרה הדבר לאִמא. קמה והלכה אֶל החנוָני עם גיסתי בּרכה. עמדה בּרכה וחָלקה לוֹ מנה אַחַת אַפּיִם, אשר יזכּרנה ימים רבּים! וסוֹף דבר היה, כּי החנוָני נשבּע בּאלוֹהים, כּי מתּחילה היתה דעתּוֹ למכּוֹר אֶת החָנוּת לאַחר על־מנת לישׂא אִשה. עכשיו הוּא חוֹזר בּוֹ. מאַחַר, הוּא אוֹמר, שאֶפשר לָה לאִשה להרחיב פּיה כּל־כּךְ, כּמוֹ גיסתי בּרכה, שוּב אֵינוֹ רוֹצה להתקשר בּברית הנישׂוּאִין כּלל. מוּטב לוֹ, הוּא אוֹמר, שיֵשב רווק עד יוֹם מוֹתוֹ.

ז

ואוּלָם הדברים האֵלה לא נאמרוּ אֶלָא לתפאֶרת המליצה בּלבד. אוֹתוֹ החנוָני נַפשוֹ כּלתה למכּוֹר אֶת החָנוּת. וגם אנחנוּ נכסַפנוּ לקנוֹתה. וּביוֹתר היִינוּ אנחנוּ זקוּקים לחָנוּת זוֹ מאַחַר שאֶת תּריסנוּ כּבר מכַרנוּ כּמעט. נאמר כּאן כּמעט, להוֹדיעךָ, שאוֹתוֹ הירוֹק, שאָמַר לקבּל אֶת התּריס מידינוּ, תּקע לָנוּ בּעל־כּרחנוּ עשׂרה דוֹלָרים בּתוֹרת דמי־קדימה. וּכבר הירהרנוּ חרטה על כּל המַעשׂה. לפי שירוֹק זה, מכּיוָן שסילק לָנוּ אֶת דמי־הקדימה, שוּב לא נתן לָנוּ מנוּחָה אַף רגע. כּל היוֹם לא זז מתּריסנוּ. יהוּדי טרחן. טרחן גָדוֹל מאָחי אֵליהוּ. אָחי אֵינו מַגיע עד קרסוּליו. היהוּדי הלָזה הציק לָנוּ כּל־כּךְ, עד כּי השלכנוּ לוֹ אֶל פּניו את דמי־הקדימה שלוֹ. ולא אָבה לקבּלם. נַפשוֹ דבקה בּתריסנוּ. בּטוּחַ היה, כּי מתעשרים אנחנוּ עוֹשר גָדוֹל. “הירוֹק לעוֹלָם ירוֹק הוּא!” כּךְ אוֹמר חברנוּ פּיני.

ח

“ירוֹק” מהוּ? לא ידעתּי פּירוּשוֹ. חברי מַייק אַף הוּא אֵינוֹ יוֹדע, מַה טיבוֹ של זה. שוֹמעים אנחנוּ בּני־אָדם אוֹמרים תּמיד “ירוֹק”, ואָנוּ חוֹזרים על דבריהם. מתאַוה היִיתי לצייר אֶת קלסתּר־פּניו של אוֹתוֹ היהוּדי, שקנה מידינוּ אֶת התּריס. פּישפּשתּי וּמצאתי לי קירטוֹן ירוֹק וציירתּי אֶת תּמוּנתוֹ על אַבני המדרכה בּכל קוֹמתוֹ וצביוֹנוֹ. וּכדאי היה לָכם לשמוֹע אוֹתה שעה אֶת קוֹלוֹת הצחוֹק, אשר הרימוּ אַנשי הרחוֹב למַראֵה התּמוּנה הירוּקה. הכּל הכּירוּ בּה אֶת דמוּת־דיוֹקנוֹ של היהוּדי הירוֹק והכּל מילאוּ צחוֹק פּיהם. הכּל – חוּץ מאָחי אֵליהוּ. אָמנם הכּה לא הכּני אֵליהוּ הפּעם. אֶלָא שעמד וכפה אוֹתי למחוֹת אֶת הציוּר הירוֹק מעל אַבני הרחוֹב בּמַטלית לחָה. שאִם לא כּן, יִתּנוּ עלינּו עוֹנש־כּסף. על כּל דבר קל שבּקלים מטילים כּאן עוֹנש־כּסף. נַסה־נא פּעם אַחַת לירוֹק בּחוּץ – מיד מתגלה שוֹטר לפניךָ, תּוֹפס לךָ בּאָזניךָ וּמוֹליךְ אוֹתךָ אֶל המשטרה. ושם נוֹתנים עליךָ עוֹנש של חמשה דוֹלָרים. אַמריקה נוֹהגת עם יוֹשביה בּכל חוֹמר הדין!

ט

שמא סבוּרים אַתּם, שמַקפּידים כּאן על הנקיוֹן, כּמוֹ בּאַנטוורפן, ואֵין אִיש יוֹרק בּחוּצוֹת? אִם כּךְ אַתּם סבוּרים, אֵינכם יוֹדעים טיבה של אַמריקה. בּאַמריקה כָּחים ורָקים על ימין ועל שׂמֹאל. אַמריקה מדינַת־החוֹפש היא. אֶפשר שבּאֶוואֶניוּ החמישית, מקוֹם שם יוֹשבים העשירים בּעלי המיליוֹנים, נזהרים יוֹתר בּענין זה של יריקה. בּעלי המיליוֹנים אֵינם יוֹרקים. חזקה, אֵין אָדם יוֹרק אֶלָא מתּוֹךְ מרירוּת. ואוּלָם העשיר הרי לא יחוּש מרירוּת לעוֹלָם. הלא חַייו טוֹבים וּמתוּקים תּמיד – ולָמה יִירק?…

סיפּוּר שלוֹשים וּשמוֹנה: אָנוּ משנים מקוֹם    🔗

א

מנהג נהגוּ בּאַמריקה: משנים מקוֹם. כּלוֹמַר, בּני־אָדם עוֹקרים דירתם ממקוֹם למקוֹם. עוֹברים מעֵסק אֶחָד למשנהוּ. כּל אֶחָד חַייב לשנוֹת מקוֹמוֹ. ואִם אֵינוֹ עוֹשׁה זאת בּרצוֹן, סוֹפוֹ לעשׂוֹת זאת בּאוֹנס – בּעל־כּרחוֹ מַעתּיקים אוֹתוֹ ממקוֹמוֹ. כּלוֹמַר, כּיוָן שעמדתּ משלם שׂכר־דירה, מיד תּוֹבעים אוֹתךָ לבית־דין וּמַשליכים אוֹתךָ החוּצה. וּלפיכךְ אַל תּתפּלא, אִם יִשאָלךָ אָדם לאמוֹר: “אֵימתי אַתּה משנה מקוֹם?” וּכששוֹאלים אוֹתךָ, אַתּה חַייב לענוֹת. אָחי אֵליהוּ סירב לענוֹת, וקיבּל אֶת ענשוֹ מידי אֶחָד מלָקוֹחוֹתינוּ, הלוֹקח גפרוּרים ממנוּ. כּלוֹמַר, מדי שבוּע בּשבוּע הוּא בּא אֶל תּריסנוּ וּמקבּל תּיבת גפרוּרים חינם. כּאן נוֹתנים גפרוּרים לכל דוֹרש חינם אֵין כּסף. ולא עוֹד, אֶלָא שאֵין המקבּל צריךְ להמתּין עד אשר יִתּנוּ. בּא ונוֹטל בּעצמוֹ.

ב

אוֹתוֹ הלָקוֹחַ, שבּוֹ הכּתוּב מדבּר, אָדם משוּנה הוּא. כּדאי הוּא והגוּן לכךְ, שאצייר לָכם דמוּת־דיוֹקנוֹ. מי הוּא זה וּמַה־זה הוּא – אֵין אנחנו יוֹדעים. אַיֵה מקוֹם דירתוֹ וּמַה מַעשׂהוּ וּמשלח־ידוֹ – אַף זה נעלם ממנוּ. כּפי הנראֶה, עשיר אֵיננוּ. דבר זה ניּכּר מאַדרתּוֹ הבּלה, שאֵינוֹ מַחליפה לעוֹלָם בּאַחרת, ממגבּעתּוֹ המדוּלדלה וּמנעליו המטוּלָאוֹת. אבל כּנגד זה דייקן הוּא. בּא הוּא אֶצלנוּ מדי יוֹם ביוֹמוֹ בּשעה קבוּעה וּברגע קבוּע. בּא ונוֹטל אֶת עיתּוֹן־הבּוֹקר, פּוֹרשׂוֹ וּמעיֵין בּוֹ בּעמוּדוֹ הראשוֹן וּבעמוּדוֹ האַחרוֹן וחוֹזר ומּנַיחוֹ בּמקוֹמוֹ. קנה לא קנה עדיִין מידינוּ שוּם דבר אפילוּ פּעם אֶחָת. פּרט לזה שהוּא לוֹקח ממנוּ מדי שבוּע בּשבוּע תּיבת גפרוּרים חינם אֵין כּסף. וּפרט לזה שהוּא קוֹרא בּכל יוֹם אֶת עיתּוֹן־הבּוֹקר. ממילא מוּבן, שחָרה הדבר לאָחי אֵליהוּ. הן לא בּכל יוֹם יחשוֹב לוֹ זאת לחָכמה! נמלךְ אֵליהוּ פּעם אַחַת ואָמַר לוֹ:

– מחירוֹ פּרוּטה.

הקוֹנה אֵינוֹ מַשגיח בּוֹ וּמוֹסיף לעשׂוֹת מַעשׂהוּ. כּלוֹמַר, קוֹרא אֶת העמוּד הראשוֹן והאַחרוֹן של עיתּוֹן־הבּוֹקר. הגבּיה אָחי אֶת קוֹלוֹ:

– מחירוֹ סנט!…

הקוֹנה מעיין בּאֶמצע העיתּוֹן, מקפּלוֹ וּמַניחוֹ בּמקֹומוֹ, כּמוֹ שהיה מוּנח תּחילה.

ג

………………

………………

………………

………………

………………

………………

………………

]כּאן נפסקוּ סיפּוּריו של מוֹטיל בּן פּייסי החַזן בּאַמריקה. “אָנוּ משנים מקוֹם” היה הדבר האַחרוֹן, השוּרוֹת האַחרוֹנוֹת, אשר כּתב שלוֹם־עליכם לפני מוֹתוֹ, בּשכבו על המיטה אשר לא ירד ממנה. הוּא הוֹסיף עוֹד בּכתב־ידוֹ אוֹת “ג”' אַשוּרית. אֶלָא שאַחרי הגימל מתגלים והוֹלכים בּמַחבּרת־הנייר רק גליוֹנוֹת לבנים חלקים, וה“לָקוֹח” הפּלאִי, בּלא שם וּדמוּת, נשאַר פּלאִי כּמוֹ שהיה, וכל יֶתר התּמוּנוֹת והנפשוֹת החדשוֹת מחַיֵי רחוֹב־היהוּדים בּאַמריקה, שגירוּ אֶת דמיוֹנוֹ של הצייר הגָדוֹל בּימיו האַחרוֹנים, נשארוּ כּמוּסוֹת וחתוּמוֹת בּפני הספרוּת היהוּדית.

על הפּרק האַחרון הזה של יצירת שלוֹם־עליכם (ואֶפשר גם על הפּרק הקוֹדם לָזה מ“סיפּוּרי מוֹטיל בּן פּייסי החַזן בּאַמריקה”) נזדמן לָנוּ, לבני־בּיתוֹ לשמוֹע מפּיו גוּפוֹ. הדבר היה בּיוֹם השלישי, בּששה בּאִייר לשנת תרע"ו, כּלומַר, אַרבּעה ימים לפני פּטירתוֹ, ואני נקראתי פּתאוֹם בּעֶרב על־פּי הטיליפוֹן ממקוֹם עבוֹדתי. אָמרוּ לי, כּי שלוֹם־עליכם קוֹרא לי לָבוֹא תּיכף ומיד. מדברי הרוֹפאִים ידעתּי והיִיתי בּטוּח, כּי מַחלָתוֹ אֵינה אנוּשה וכי רק ימים אחָדים יעברוּ עד אשר יֵרפא ויקוּם ממשכּבוֹ. ואַף־על־פּי־כן היִיתי מיצר ודוֹאֵג כּל אוֹתה השעה שעשׂיתי דרכּי ממזרח העיר ניוּ־יוֹרק ועד בּרוֹנכּס. והרגָשה כּבדה היתה מעיקה על לבּי. ולא נחה דעתּי עד אשר קרבתּי וראִיתי אֶת חַלוֹן חַדרוֹ של שלוֹם־עליכם ואֶת האוֹר הרךְ והשאנן, המסתּנן ושוֹפע בעדוֹ.

מצאתי אֶת שלוֹם־עליכם על משכּבוֹ, כּשדעתּוֹ זחוּחה עליו, שלא כּדרכּוֹ בּימים האַחרוֹנים, ורוּחוֹ כּאִילוּ שבה וחָיתה. הרוֹפאִים נתנוּ לוֹ זה־עתּה מזוֹן בּאוֹפן מלאכוּתי, לפי שסבוּרים היוּ, כּי חוֹלה הוּא אֶת מַחלת הקיבה. שעוֹת מוּעטוֹת קוֹדם לָכן היִיתי אֶצלוֹ בּחדר־משכּבוֹ, אַךְ עתּה אָמַר לי, כּי נדמה לוֹ, שלא ראַני זה ימים אחָדים. מתּוֹךְ בּת־צחוֹק רפוּיה בּפניו המעוּנים סיפּר לפנינוּ על פּעוּלָתוֹ הנפלָאה של המזוֹן המלאכוּתי, שהחלימוֹ והשיב רוּחוֹ אל קרבּוֹ. בּתוֹךְ יֶתר דבריו שאָלני, אִם יוֹדעים בּבית־מַערכת ה“וואַרהייט” (בּמקוֹם שכּתב בּחדשים האַחרוֹנים), כּי חוֹלה הוּא, וסיפּר לָנוּ, כּי בּלילה הקוֹדם (כּלוֹמַר, אוֹר ליוֹם השלישי) כּתב אֶת דבריו, בּלי שׂים לב ליִסוּריו הגדוֹלים, שלא הרפּוּ ממנוּ אַף רגע. “שוֹכב היִיתי כּל אוֹתוֹ הלילה, – סיפּר לפנינוּ, בּנשמוֹ בּכבדוּת נשימוֹת קטוּעוֹת – שוֹכב וּמהרהר ואֵיני יכוֹל לישוֹן – המַחשבוֹת מזעזעוֹת. מַה תּכליתי אֵיפוֹא כּי אֶשכּב? אָמַרתּי אֶל אִמא: ‘על מה אני שוֹכב פּה? הלא היוֹם רחוֹק עדיִין… אִם אַתּ לוּא שמעיני, תּני לי אֶת עֵטי ואֶת תּיק הנייר, ואֶכתּוֹב למצער. בּכתיבתי יֵקל לי, שהרי בּין כּה וָכה תּבוֹאנה המַחשבוֹת לענוֹת אֶת רוּחי ולא תּרפּינה ממני’… וכךְ התחַלתּי לכתּוֹב וכתבתּי לאִטי פּרקים אחָדים מ”מוֹטיל'…

והעֵינַיִם הלאוֹת קצת, שבּימים האַחרוֹנים נשקפה מתּוֹכן תּכלת נפלאה, זכּה וּרחוֹקה, כּעֵין תּכלת הרקיע, האִירוּ בּדבּרוֹ מתּוךְ התפּעלוּת ילדוּתית, התפּעלוּתה של נפש האָמן.

אֵלה היוּ השוּרוֹת האַחרוֹנוֹת ליצירת שלוֹם־עליכם, ואֵלה היוּ גם דבריו האַחרוֹנים, אשר השמיע על־דבר כּתיבתוֹ. למחר הוּרע מצבוֹ פּתאוֹם, מהרוֹפאים אָבדה עֵצה, והאָסוֹן הלךְ והתקרב, כּחַשרת־עבים כּבדה.

הפּרק האַחרוֹן “אָנוּ משנים מקוֹם”, אַף־על־פּי שכּתוּב הוּא בכתב־ידוֹ המצוּין, היפה והבּהיר, של שלוֹם־עליכם, מכּל מקוֹם יֵש להכּיר בּוֹ, שלא יצא מתּחת יד בּריאה וּמהירה. האוֹתיוֹת מקצתן חטוּפוֹת וּמעוּקלוֹת, ולא כּוּלָן שווֹת, אֶלָא הלָלוּ גדוֹלוֹת והלָלוּ קטנוֹת, וּבכלל אֵינן מהוּקצעוֹת וחטוּבוֹת כּל־כּךְ, כּמַראֵה כּתב־ידוֹ הקבוּע. כּיוֹצא בּזה אֵין למצוֹא כּמעט בּכתב־היד האַחרוֹן הזה שוּרוֹת מחוּקוֹת ושוּרוֹת כּתוּבוֹת ממַעל לָהן, כּמוֹ שמצינוּ בּשאָר כּתבי־ידוֹ של שלוֹם־עליכם, שהיה נוֹהג ללטוֹש אֶת יצירוֹתיו לטישה יפה, עד שהיה מוֹציאָן מתוּקנוֹת מתּחת ידוֹ. הפּרקים הקטנים הלָלוּ יצאוּ מתּוֹךְ כּתיבה ראשוֹנה והיוּ מוּנחים וּמחַכּים ליד האָמן, כּי ישוּב לטפּל בּהם, לשפּרם וליפּוֹתם לפי דרכּוֹ, – ולא הגיעוּ לכךְ.

הערת י. ד. ברקוביץ]