רקע
יהושע חנא רבניצקי
א. ליובל שנת השבעים וחמש
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ח

“כפי הנראה, בשמים נגזר עלי – כך אומר רבי מנדלי מוכר־ספרים ברשימותיו לתולדות עצמו ב”ספר זכרון" – להיות סופר לעמי, עם עני ודל, וה' חפץ כי אלמד דרכי עמי מקצה ואתבונן אל מעשיהם, על־כן אמר לנפשי: נודי צפור בעולמי, אומלל האומללים ויהודי היהודים תהיה בארץ“. ובאמת, כשאנו מתבוננים אל תולדותיו של זקן סופרינו בכל תקופות ימי חייו השונות, מראשית ילדותו עד זקנה ושיבה, רואים אנו, כאלו דאגה ההשגחה העליונה לתת למנדלי “יהודי־היהודים” לא כשרון גדול ועצום בלבד, אלא גם אפשרות ויכולת גמורה “ללמוד דרכי עמו מקצה”, להסתכל בעין פקוחה בכל מקצועות חיי אחינו בני ישראל מצדי־צדדים, להכיר ולדעת את “רחוב היהודים” בכל גלילות ה”תחום" ואת הליכות היהודים ומעשיהם כהויתם, לכל פרטיהם ודקדוקיהם, ולהתבונן גם אל העולם והטבע מסביב, כדי שלא יבצר מהצייר הגדול לתאר על הגליון אותו “הרחוב” ויושביו וחייהם השונים והמשונים בכל מלואם והיקפם ולצייר תמונות וצורות באופן מוצק ובולט, בכל בהירותן ושלמותן.

בעיירה קטנה בליטא (קאפוליע, פלך מינסק) נולד שלום־יעקב אברמוביץ, המפורסם בכנויו הספרותי מנדלי מוכר־ספרים, ועיירה זו עומדת לה על הר גבוה, הדר הטבע שפוך עליה, מסביב – עמקים מלאים זיו, חן ויופי, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם, ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק עד שמתעלמים מן העין. במקום יפה זה התעוררו בלבו של הילד בעל הנפש הפיוטית רגשי חבה וגעגועים אל הטבע הנאה, “ובהמשך הימים יצרו היה מושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה, ובשעת השראת הרוח עליו היה מתעורר ושופך נפשו בניגון של זמירות לשבת או אומר “ברכי נפשי” בקול רם, בכוונה גדולה ובנעימה”. עוד זאת, אביו, ר' חיים־משה, שהיה בעצמו בעל מקרא ובעל לשון, רצה לשנות ממטבע שטבעו חכמים בחנוך וללמד את בנו, לא כמנהג ישראל בימים ההם, הפרשה הראשונה מסדר השבוע בלבד, אלא כל התנ"ך עם התרגומים ובסדר נאה דוקא, ולמקצה שלש שנים ידע הנער את כל עשרים וארבעת הספרים בעל־פה, “ותורת ה' היתה בתוך מעיו”. כך ספג הנער לתוך נפשו ורוחו מראות החיים עם מראות הטבע, ובאותו הזמן גם “דברי נביאים וחידותם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו”.

וכשהוא עדיין נער רך, כבן ארבע עשרה שנה. נגזר על שלום־יעקב, אחרי מות אביו, להיות נודד מקנו. אמו, אלמנה עניה, על־כרחה כבשה רחמיה מבנה חביבה, הגדול בילדיה הקטנים, ושלחתו לעיירה הסמוכה – לטימקוביץ, שאינה מקום תורה אלא מקום עבודה זו תפלה. שם למד הנער להכיר ולדעת את החסידים – שבמקום מולדתו לא היו כמעט, והכל בקאפוליע היו מרבים לספר בגנותם1 – ותפלתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם. משם הלך לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות ובלה כמה זמן בישיבה הגדולה בסלוצק, גם בא ל“ירושלים שבליטא”, לווילנא, בירת התורה בימים ההם, והיה הוגה שם בתורת ה' יומם ולילה ועל “משמרתו” בבית־מדרשו של “הגאון” ישב ולמד כל הלילות. ובחזירתו למולדתו הלך לבית אביו־חורגו ב“כפר־ריחים” (מעלניקי, כפר קרוב לקאפוליע), קן בודד לו במסתרים, שיערים גדולים ועתיקי־ימים סביב לו ונהר גדול עובר בהם.

ובהיותו כבן שבע־עשרה שנה עוזב הוא את ליטא – וכאן מתחיל פרק חדש בספר חייו, פרק של נדודים בעגלתו הקטנה של אברהמ’יל החגר, שאמר לעשות סחורה בנער “העלוי”, מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, עד שנתגלגל ובא למרחקי פודוליה, ובקמניץ קבע מושבו ולמד בהתמדה בביהמ“ד ומחוץ לביהמ”ד, למד למודי־קדש וגם למודי חול. ולאחר שנבחן בלמודיו וקבל תעודת הוראה נתמנה למורה בביה“ס של הממשלה. מקמניץ יצא ל”עיר היהודים“, ברדיטשוב, המרובה באוכלוסי ישראל מכל המינים; שם “בנה לו בית” ושם למד לדעת את דרכי הפרנסים ו”בעלי־הטובות" התקיפים ואת המון העם מושפעי “הטובות והחסדים” ואת הקבצנים למיניהם. ומחמת אותם “התקיפים” יצא מברדיטשוב ועבר (בשנת 1869) לז’יטומיר, “בירת וואהלין”, וקבל תעודת רב בבית מדרש הרבנים, וישב בז’יטומיר באחד הפרורים כשתים עשרה שנה.

ולאחרונה (בשנת 1881) בא לכרך־הים, לאודיסה “בירת הנגב”, בתור משגיח ומנהל של בית הת"ת. מן העיר הזאת יצא “בסערה” (בשנת 1905) לג’יניבה אשר בשווייץ ושהה שם יותר משנתים וחזר לשכון בתוכה עד היום הזה.

אלו תולדות ר' מנדלי בראשי פרקים, שאפשר להכיר מתוכם, עד כמה “נתקימה בו, בבן אברהם העברי, פרשת לך לך”, ועד כמה הלך וטלטל עצמו בעולם ממקום למקום ובמשך אותם הנדודים והטלטולים “למד לדעת את דרכי עמו מקצה והתבונן אל מעשיהם”, וכשנעשה לצייר של “רחוב היהודים” היה “עושה את הכסלונים (והוא הדין הבטלונים והקבציאלים וכיוצא באלה בני אותו “הרחוב”) מעין לספוריו, כלומר, שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי־החיים למיניהם, ובהיותו צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקימם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בטבעם וצביונם” (“בימים ההם”).


- - - -

בראשית דרכו נסה אברומוביץ לתאר את “האבות והבנים” יחד, את העולם הישן והחדש, אבל נסיונו הראשון לא עלה יפה. כשרונו הציורי עדיין היה בוסר, וגם לא מצא עוד את סגנונו המיוחד לו. וכשנתגלה אח“כ בתור מנדלי מו”ס עזב את “הבנים”, את בני הדור החדש, אותם “מיני בריות חדשים מקרוב באו”, שאין ביניהם “טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי”, ולא היה מטפל אלא בחיי “האבות”, שבתוכם מצא לו טיפוסים גמורים בטיבם ואופים העצמי. חיי רחוב היהודים “בימים ההם”, חיי הכסלונים והבטלונים והקבציאלים הגמורים, טבעם וטיבם, מנהגיהם והליכותיהם בבית ובחוץ, דרכיהם ותנועותיהם והעויותיהם בביה“כ ובביה”מ ובבית־המרחץ, להבדיל, בשוק התגרנים ובאסיפות הקהל, דירתם והלבשתם ומיני כליהם ופרנסותיהם, – את כולם תאר מנדלי על הגליון והפליא לצייר בחרט אמן לכל פרטי־פרטיהם, “למען ידעו דורותינו הבאים”.

ודורותינו הבאים יוכלו באמת להכיר ולידע את החיים המשונים והטיפוסיים של רחוב היהודים “׳בימים ההם” בצורתם הנאמנה והמדויקה מתוך הסתכלות בכתבי מנדלי, זה הנהר הגדול, הזך והצלול, שמשתקפים בתוכו כבאספקלריא מאירה חיי אותו הרחוב בכל מלואם, בכל קויהם ושרטוטיהם, דרכי רוחו והויות עולמו של היהודי בכל ימי חייו, מיום צאתו לאויר העולם עד בוא חליפתו. אותו “הרחוב” כבר פשט את צורתו הישנה ולבש צורה חדשה, חלק גדול ונכבד של אותם החיים המוצקים, שהתקיימו כקפואים כמה וכמה דורות, כבר נגוז ועבר, וגם על השאר יעבור שוט שוטף של הזמן, המדיח ומכלה את הישן ברוח פרצים ובלי חמלה. והנה בימים הבאים, בשעה שיתעורר הרצון בלב מי מבנינו אחרינו לדעת ידיעה ברורה ושלמה את חיי הדורות הקודמים, יאמרו לו: רצונך להכיר את חיי האבות “בימים ההם” – הרי כתבי מנדלי לפניך, הפוך בם והפוך בם ויתגלו לעיניך כל פרטיהם ודקדוקיהם של אותם החיים הגנוזים, וביחוד השתדל להסתכל בעיון בספר “בעמק הבכא” ו“חיי שלמה” (“בימים ההם”) ועיניך תראינה חזות הכל.

זה כחו של צייר אמן יוצר וצר צורות קיימות לאורך ימים.


- - - -

והצייר הגדול הזה לא נולד, כמובן, בקומתו ובצביונו בבת־אחת, אלא אחרי התפתחות מרובה וארוכה הגיע לאותה השלמות בכל דבר, בציור ובסַטירה ובסגנון, של “בעמק הבכא”, “מסעות בנימין השלישי” ו“בימים ההם” בנוסחם המתוקן. אולם בראשית גלויו הספרותי בשם מנדלי מו"ס כבר נִכרו כמה סימנים משובחים של אוריגינליות מצוינה במינה וסגנון נפלא, סגנון מנדלאי שלא היתה דוגמתו בספרותנו.

כידוע, נתגלה מנדלי בראשונה בלשון יהודית המדוברת. מה הביא את אברמוביץ, שהיה כבר באותו הזמן סופר עברי מפורסם, לנוע אל הלשון היהודית, שחבריו הסופרים “הביטו עליה בגאוה ובוז והזילוה עד מאד”? אין ספק, שמלבד הטעם הגלוי – התעוררות הרצון להועיל להמון־העם – נראית בזה פעולת רוח כביר של האמן שבקרבו, שהניע אותו לתאר ציורי החיים בלשון דחיים, אפילו אם יתבזה על ידי זה “וכבודו בקלון ימיר”. ולשון בלולה ומזולזלה זו, לשון עלגים במובן ספרותי, נהפכה על ידו “למטרוניתא טובת חן”, ללשון לא ליטאית ולא וואהלינית, אלא לשון יהודית ספרותית, שמנדלי, יוצרה הגדול, הפליא לכתוב בה את סַטירותיו החריפות בסגנונו המיוחד והמצוין.

וסגנון מיוחד ומצוין יצר לו מנדלי גם ל“ספורי־מעשיות” שלו בעברית, כשחזר לספרות העברית אחרי הפסקה של כמה שנים. הוא אינו עוד בעל לשון ביבלית, כנהוג. לשון צחה זו שמורה לו רק להשתפכות הנפש ולציור הטבע, אבל לציורי החיים ושיחות הבריות סגל לעצמו לשון חיה וצרופה של המשנה ומבחר האגדה, וכשקוראין, למשל, שיחת הכסלונים בסגנונו החי של מנדלי, אפשר לשכוח שזו תרגומה של לשון החיים ולחשוב באמת שהבריות הללו אין מסיחין אלא בלשון זו דוקא…

ומיוחד הוא מנדלי לא בסגנונו בלבד, אלא גם בדרכי האמנות ואופני היצירה שלו. חותם מיוחד, חותם מנדלאי, טבוע על כל היוצא מתחת עטו הנפלא. לכאורה, אין כמעט ספור־המעשה (מה שקוראין פבולה) בציוריו, ויש שתמצאו בהם, כמו שהעירותי כבר על זה במקום אחר, דברים שאינם מתאימים לכלל זה או אחר מאותם הכללים המקובלים והקבועים להלכה בסעיפי “שלחן־ערוך” של האמנות. אבל מי ישים לב לתביעות כגון אלו בכתבי מנדלי המלאים כל כך מקוריות? קורא אתה, לדוגמא, את י"ב הפרקים הראשונים של “ספר הקבצנים”, שכל עיקרם אינם אלא כעין “פתיחתא” לגוף המעשה, ונהנה הנאה מרובה. אפשר, שאין זו מן המדה להאריך כל־כך בהקדמות, אבל מה בכך? כל פרק ופרק הרי הוא יצירה בפני עצמה, מעשה ידי אמן וכמה מאמרים־פתגמים, מחרוזת של פניני־השכל, אפשר למצוא ולהוציא מתוך כל פרק!


- - - -

כשרונו של מנדלי, כאמור, גדל והתפתח מתקופה לתקופה. זקן ספרותנו זה כל זמן שמזקין כנפי רוחו מתגברות וכח כשרונו משתבח ומתעלה. ולפיכך הרבה מספוריו הקודמים כיון שבאו לידו להוציאם במהדורה חדשה נשתנו אצלו תכלית שנוי, נתגדלו בכמות ובאיכות וכמעט שלא נשאר כלום מהנוסח הישן (השוה, לדוגמא, את ה"ווינשפינגעריל' הראשון, מחברת “קטנה ככף איש”, לנוסח המחודש, המחזיק שמנה ספרים). ובכלל אפשר לומר על ציוריו של מנדלי: “אחרון אחרון חביב”.


ומנדלי, זה כביר הרוח, “לא כהתה עינו ולא נס ליחו” עד זקנה ועד שיבה. הפרקים הראשונים של “חיי שלמה” (“בימים ההם”), שיצאו מתחת ידו של “הסבא” בזמן האחרון – מה נאים ונעלים הם כמעשה ידי אמן, ומה יפה סגנונם המצוין בשלמות של פשטות גמורה!

וביום שמחת החג של ספרותנו, במלאות שבעים וחמש שנה ל"יהודי היהודים“ זקן סופרינו וצבי תפארתם, כל חובבי ספרות ישראל, בכל מקום שהם, פונים אל “הסבא” הגדול והחביב, בלב מלא תודה על פעולות רוחו המופלא ונושאים אליו ברכה ממעמקי נפשם שיהא שלם בגופו וברוחו, דשן ורענן, ולא ימיש מעשות פרי־הלולים ומהפרות את “נכדיו” הסופרים לאורך ימים.

אודיסה, כ“ז כסלו, תרע”א.



  1. “בנגותם”במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות