א    🔗

אהבה רבה אהב מנדלי את בנו יחידו. “מאיר’ל שלי” היה קורא אותו בפניו ושלא בפניו. והבן גם הוא היה הוגה חבה יתרה לאביו, מכבדו ומעריצו אף בתור סופר בעל כשרון כביר ומאד נעלה. מרובה היתה בקיאותו של הבן ב“ספורי המעשיות” של מנדלי אביו וכמה פרקים מהם ידע כמעט על־פה. במה הדברים אמורים – באותם “ספורי המעשיות” הכתובים בלשון יהודית המדוברת, אבל לא בעברית. יודע ספר עברי, אפילו במדה מצומצמת, לא היה בנו של מנדלי מו"ס מעולם. כדרך רוב המשכילים “בימים ההם” השתדל מנדלי להקנות לבנו יחידו את ההשכלה האירופאית במדה מרובה, והלשון העברית העלובה כמעט לא נכנסה בחשבון, ובכל אופן לא תפסה מקום חשוב בסדר הלמודים. דלתי “היכל הקודש” של ההשכלה הכללית נפתחו לפני המתדפקים עליהן בלי עזרת מפתח זה, ואת הגימנסיה והאוניברסיטה אפשר היה לגמור בהצלחה בלי ידיעת הלשון העברית.

ובנו של מנדלי הצטיין אף הוא בכשרונות מזהירים גם בתור סופר ומשורר, כמובן, בלשון רוסית. הרבה שירים כתב והדפיס בשבועונים וירחונים שונים, גם הוציא קובץ שיריו בספר מיוחד ושמו התפרסם בספרות היהודית־הרוסית. ופעם נעשה נסיון על ידו לפרסם בעולם הרחב גם את שמו של אביו, והנה נגש לתרגם לרוסית את הספור האליגורי הידוע של מנדלי, את “הסוסה”. התרגום נדפס ב“ווסכוד” החדשי, ומטעם הרשות נפסק באמצע, גם הושם על הירחון עונש של הפסקה לשלשה חדשים על הדפסת ספור פסול זה. אולם בכלל לא היתה דעתו של הבן נוחה ממעשה תרגום של ספורי מנדלי לרוסית, מתוך טעם ונמוק זה: מנדלי הריהו מקורי יותר מדי, ובכל כשרונו והשתדלותו של המתרגם אי אפשר בשום פנים שיעמוד בספור המתורגם טעמו של המקור וריחו העיקרי לא יפוג.

וזכורני כיצד היה הבן כועס ומתמרמר, בשעת אחד מבקוריו באודיסה בבית אביו, על התרגום הרוסי של “שם ויפת בעגלה”, שנדפס אז ב“וויעסטניק יֶברופי”, אחד הירחונים הרוסים מהחשובים ביותר. "אין בזה – טען במרירות – לא טעם ולא ריח של ספור מנדלאי. הלא זה דברי, שאני חוזר עליו כמה וכמה פעמים: “מנדלי לא נִתן להתרגם”; ולבסוף הוסיף על זה: “כשם שכל יהודי אינו עשוי להתרגם”…

אמנם כן, מבשרו ומנפשו חזה והרגיש בנו של מנדלי עד כמה ענין זה, “תרגום” של איש יהודי ללועזי, “ענין רע” הוא ובשום פנים אינו עולה יפה.

כי בנו זה היחידי של מנדלי (בנות היו לו ארבע) נסה עוד בימי צעירותו לעשות בעצמו “מעשה תרגום” ממין זה ונהפך באחד הימים מיהודי לנוצרי, כביכול. סבת הדבר צריך היה לחפש, כנהוג על פי הרוב, באשה. מעשה בבן זה שנתפס למינות של מלכות עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטה הנובורוסית על השתתפות בתעמולה סוציאליסטית ונשלח בעד פשעו אל אחת מערי רוסיה הפנימית ושם נמצא כמה זמן תחת השגחה מעולה של הפוליציה. והנה פרש עליו כנפי חסדו אחד משרי־הצבא והתנדב להשתדל לטובתו כדי לקרוע את רוע גזר דינו. בינתים התאהב הצעיר אברמוביץ בבת מיטיבו ואיש חסדו וזו השיבה לו אהבה, ומתוך הכרת חובה לפרי אהבה זו הוכרח להמיר את דת אבותיו ולהתנצר.

ב.    🔗

גדול היה צערו של מנדלי, זה “היהודי שביהודים”, על מעשה רע של בנו חביבו, שעזב את מחנה ישראל, אמנם בעל־כרחו, בתוקף גזרת מאורעות החיים. אבל את צערו שמר האב בלבו ולא גלה אותו לאחרים, ומעולם לא ראיתי את מנדלי נוגע נגיעה קלה בפצע עמוק זה שבנפשו ואזני לא שמעו אותו מדבר על כך דבר וחצי דבר, אפילו ברמז דק ואפילו לפני ידידי נפשו הקרובים. ומצטער היה מנדלי צער לא מעט גם על זה, שבנו היקר הניח את עט הסופרים מידו והתרחק מעולם הרוח להשתקע כלו בעניניו החמריים (הוא היה הרבה שנים עומד בראש חברת אחריות גדולה בעיר הבירה). לכתוב שירים פסק, כפי שהסביר פעם בפני, מפני שהוא חושב את הדבר למגוחך ו“מעשה ילדות”, שישים אדם כבלים על רוחו ויכניס עצמו במועקה של תנאי השיר המלאכותיים בשעה שאפשר לכתוב בדרך טבעי ובלשון בני אדם פשוטה. אבל באמת הוא חדל להשתמש בעט אפילו לכתיבת פרוזה פשוטה. ולא זו בלבד, כי גם לקרוא בספר אפילו קריאה קלה לא מצא לו זמן וחפץ אלא לעתים רחוקות מאד. וכאשר נתגלגלה השיחה על זה ואחד מידידי אביו הקרובים שאל את הבן: האם הנפש אינה תובעת את מזונותיה? ענה הבן על זה במרירות רבה: “הנפש, אתה אומר? את נפשי הרי טמנתי זה כבר באדמה ואיננה”…

והנה פעם באחת השבתות אחר־הצהרים באתי לביתו של מנדלי, ומצאתי שם את בנו. בשעת השיחה שאלתי את הבן אם קרא את ספורו החדש של טולסטוי “האדון והפועל”, שנתפרסם אז בדפוס והכל היו משיחין בו. פתאם התעורר הבן והתחיל מדבר ארוכות בהתלהבות רבה, שלא כדרכו, על זה האיש טולסטוי, שאינו לפי רוחו כלל וכלל והוא בעיניו בעל נפש לקויה ופגומה ובמקום גדולתו הריהו מוצא סימני קטנות, התגנדרות וצביעות וכו' וכו‘. שעה מרובה היה הבן מדבר, והאב יושב ומקשיב, כשהוא תומך את ראשו בשתי זרועותיו על השלחן ועיניו נעוצות בחבה בפני הבן, הממשיך את דבורו בקול מורתח ומתמרמר, ולאחר שגמר זה את דברי קטרוגו הקשים כלפי טולסטוי, נענה ר’ מנדלי ואמר:

– שומע אתה, מאיר’ל, הרי זה זמן רב שאני שרוי בצער גדול על זה שנטרדת בחוזק יד מעולם הרוח וסלקת את עטך מידך לאיזו קרן־זוית והוא מונח שם ומעלה חלודה. עכשו נחמתני, בני, והנחת את דעתי. כיון שעדיין מוכשר אתה ומסוגל להתלהב כל כך ולדבר רתת על ענין כזה, אות נאמן הוא לי שלא נס לחך, ויש לי בטחון גמור, שעוד תשוב ותשַלם מה שהחסרת ברבית מרובה.

ג.    🔗

נבואה זו של האב על הבן אמנם לא נתקיימה ותקותו שהוא, מאיר’ל שלו יחזיר את גרושתו, היא הספרות, אבדה לעד. אולם תחת זה באה ונהיתה התקוה השניה, שהיתה הרבה יותר גדולה וחשובה בשביל האב והוא הוגה בה תמיד בסתר לבו מבלי גלות אותה מפה לאזן איש זר, הלא היא התקוה, שהבן היחידי האהוב יחדל להיות, מה שנעשה באונס, “תרגום בלתי מוצלח” וישוב ברצון אל מקורו.

הגיעה השעה של המהפכה הגדולה ברוסיה, הרבה בתי־כלאים נפתחו וכבלי ברזל נשברו והרבה אסירי בשר ורוח יצאו לחפשי, ובעת רצון הוכרז מטעם הממשלה חוק חופש־הדת. והנה באחד הימים באתי אל “הסבא” והוא ממהר לבשרני בפנים מזהירים מתוך שמחה מיוחדת, כי ליום טוב באתי הפעם: אתמול קבל מבנו אגרת, היקרה בעיניו מכל הון, ובה מבשרהו מאיר’ל כי בימים הקרובים יגיש בדרך רשמית הודעה למקום הדרוש ע"ד חזירתו לדת אבותיו. הלכנו שנינו לטייל כרגיל, והאב המאושר לא חדל לדבר בכל הדרך על בשורה טובה זו שזכה לקבל מבנו אהובו.

– כמדומני – אמר לי ר' מנדלי – שלא דברתי עמך אף פעם על האסון הזה בחיי משפחתנו, כי גדול מאד היה הכאב וקשה היה לי לנגוע בפצע העמוק שבלבי. אבל באמת לעולם לא אבדה תקותי ומאמין הייתי תמיד באמונה שלמה, שבשעת הכושר הראשונה ישוב בני. הן קשור הוא בלבו לעמנו, גם במנהגי ישראל נפשו חשקה. ואתה ודאי שמעת מפי לא אחת ע“ד הרמז על הרעיון היפה שאני מוצא בכתוב “ותורתך בתוך מעי”, כי יותר מכל דבר מקשרים את לב התינוק הרך לעמו מנהגי ישראל, אפילו בעניני מזונות, ובזה גדול כחה של אכילת אזני־המן בפורים ושל עריכת הסדרים בלילי פסח וכיוצא באלה. ובביתנו, כידוע לך, נוהגים לשמור שמירה מעולה על כך. ויש שמאיר’ל נמצא לרגלי עניניו קודם חג הפסח באחד המקומות הרחק מאד מאודיסה, והריהו מניח את כל העסקים שבעולם וממהר כחץ מקשת לבוא אל ביתנו ללילה הראשון של פסח כדי להסב עמנו יחד ב”סדר". עכשו לפסח הבא ודאי יבוא אלינו כשהוא יהודי כשר כהלכה, והריני מוכן ומזומן להסתלק הפעם הצדה; אותו, את מאיר’ל בני, אושיב בראש השלחן, יואיל הוא לערוך את “סדור” הפסח כהלכתו ואני אשב לי על ידו, מביט ומקשיב, ושנינו, אני והזקֵנה שלי, נהיה מדושני עונג ונחת.

ולאחר איזה זמן שוב בשרני ר' מנדלי, כי נתקבלה אגרת מבנו, שהדבר כבר יצא מן הכח לפעולה: ההודעה נשלחה למקום הדרוש והבן הריהו שוב איש יהודי כקדם.

– לו קראת את מכתבו של מאיר – אמר לי “הסבא” בפנים מאירות – כיצד הוא מביע את צערו על זה, שהדבר נעשה על ידו עכשו, באופן כל־כך פשוט וקל, ולא קודם בשעת האסור החמור. שדרושה היתה לכך קצת רוח אומץ וגבורה. ויודע אתה מה שהוחלט בלבי? הנה בקרוב יבוא מאיר’ל אלינו, ואז אקח אותו ונלך יחדו ביום השבת לבית־הכנסת, ושם אבקש שיקראו את שנינו לעלות לתורה, ואני אחרי ברכת התורה אברך בקול רם את ברכת “הגומל”…