(קטעי זכרונות)

א    🔗

אודיסה, זו העיר המפורסמת לתהלה, אשר לחוף הים השחור תשכון, היתה מושכת את לבו של “שלום עליכם” מיום עמדו על דעתו, וביחוד מיום שנעשה בעודנו צעיר מאד למושך בשבט סופר ונספח למשפחת הסופרים. הלא זאת העיר כלילת היופי, מקום מושבם של כמה חכמים וסופרים מישראל, שכבודם המלא עולם־המשכילים כל־כך יקר בעיניו ואליהם הוא נושא מרחוק את נפשו, המשתוקקת לראותם מקרוב ולשתות בצמא את דבריהם. ועל כולם אותו הזקן שקנה חכמה במדה מלאה וגדושה, הארי שבחבורה, שמיום שהוא, ש“ע, התחיל לקרוא את ספוריו בלשון המדוברת מלאה נפשו “התפעלות” כאחד “החסידים הנלהבים”, ומיטב חלומותיו שיהא זוכה לעמוד במחיצתו של סופר־מופת זה וליהנות מזיו שכינתו בהקיץ, – הוא מנדלי מוכר־ספרים, ראש יחידי הסגולה, שאין בין סופרי זמנו דומה לו בספרותנו. והוא, ש”ע, שנתן על ראשו של הסופר הנערץ, עוד קודם שזכה לראותו בעיני בשר, עטרת “סבא של הספרות היהודית”, ושֵם לבבי זה נתקבל בחבה כמעט ע"י כל חבריו לעט־סופרים, חוץ מאלה המועטים שלא היתה דעתם נוחה כלל מזה, מתוך “קנאת סופרים”, כנהוג…

ומה רבה היתה חבתו של הנכד ל“סבא” ומה עָצמוּ רגשי הערצתו אליו! ימי שהותו באודיסה נחשבו בעיניו בכל עת לימים טובים, ימי אושר וברכה מרובה, אפילו בשעות הרעות שהתרגשו לבוא עליו. לנוגה זרחה של רוח “הסבא”, המרחפת עליו מקרוב, היו מתפזרים ומסתלקים כל מיני עננים שחורים שהתלקטו לכסות את שמי חייו. וזכורני מה קרנו תמיד פני “שלום־עליכם” בשעה שנמצא במחיצתו של “הסבא” והיה מתענג על נועם שיחותיו ועל הדר ברקיו המלאים זיו ומפיקים נוגה. ומדי פעם בפעם, כשהצליח “הסבא” עשיר־הרוח להוציא מאוצרו הטוב אחת מפניניו המזהירות, היה ש"ע מביט בעינים מבריקות אל חברו, אחד “הנכדים” היושב אצלו, ומרמז בהתלהבות כלפי הדובר, כאומר: “מה בעיניך גאון רוח זה? האין זה פה מפיק מרגליות? אשרי אוזן שומעת דברי פי חכם חן!”

גם החבורה של כמה מ“הנכדים” הקרובים היתה טובה ונעימה עליו ביותר, ולחבורה זו היה מתגעגע תמיד מרחוק. “מתי אהיה באדעס? – כתב אלי באחת מאגרותיו בשנת תר”ס – כאיל תערוג על אפיקי מים כן עגמה (ערגה?) נפשי לאדעס". ובעוד ארבע שנים הוא חוזר וכותב: “לבי לאדעס… אדעס! אדעס! אחריך אני מת. העיר… ים השחור… הסבא… מי יתן ואמות באדעס – זוהי תשוקתי האחרונה, אחי מידד”.

ו“הסבא” אף הוא הגה בכל עת חבה יתרה לנכדו הראשון, ובעונג רב היה קורא את יצירותיו החדשות של ש“ע ומספר בשבחו באזני הסופרים הקרובים אליו. ופעם אחת ספר לי מעשה שהיה, עד כמה אחד הפיליטונים של ש”ע גרם לו מבוכה רבה בעברו ברחוב הראשי “דעריבּאס” באודיסה. לאחר קריאת הפיליטון של ש"ע “בחנות של ספרים”, שנדפס אז בעתון “דער יוד”, יצא לטייל ביחידות כדרכו, ומדי פעם בפעם נזכר באותה השיחה הנלעגה והמבדחת בין הקונה, הבא לחנות לקנות איזה דבר מושך את הלב, ובין מוכר־הספרים, ולא יכול בשום פנים להתאפק וצחוק פרץ מפיו בעל־כרחו, ובני האדם העוברים ברחוב־הומיות זה הביטו בהשתוממות מרובה על הזקן ההולך יחידי וצוחק בקול להנאתו.

אמנם לא תמיד היה הנכד החביב שומע תהלה ושבח מפי הסבא. יש שהיה זה משמיעהו תוכחת מגולה – מאהבה נאמנה – על מעשה חפזון, על מרוצת “אחשתרנים” בדרכי החיים, וביחוד בספרות, שאין להתיחס אליה בקלות ראש יתרה, והיה מזהירו על העיקר הגדול של עבוּד ולטוּש במעשה יצירה ספרותית. ודברי האזהרה של הסבא האהוב והנערץ לא יצאו לבטלה והשפיעו הרבה על הנכד בעל עט־הסופר המהיר, להשתדל עד כמה שאפשר לבלתי הכניס נעימה פיליטונית יתרה שלא במקומה. אכן יש מקום לחשוש שההשתדלות המרובה לעבד וללטוש כל דבר, כמצות “הסבא”, לא בכל עת היתה רק לברכה, ויש שהיתה קצת גם לפגם, בשעה שהמחבר עבר על דבריו הישנים, לשם הוצאה חדשה, כדי לתקנם ולשכללם, ובגלל אותם התקונים נסתלקה לפעמים רוח הקלות היתרה, המתאימה כל־כך לאופן כתיבתו…

ב    🔗

מכל סופרי אודיסה המשובחים, בעלי ערך ומשקל (חוץ, כמובן, מן החוג של “סטרא אחרא”, מתנגדי ה“סבא” מתוך קנאה בגדולתו) היה אחד בעל שם מפורסם שעמד רחוק מ“שלום עליכם” ולא קרבו זה אל זה, – הלא הוא “אחד העם”. עם הסבא מנדלי ועם נכדיו החשובים היה אחה“ע קשור בקשר ידידות נאמנה, אבל את ש”ע לא הכיר וכאלו גם לא רצה להכיר. שני עולמות שונים היו שני הסופרים הגדולים האלה. בעיני אחה“ע בעל הנפש האצילית היתה הלשון המדוברת, “אידיש^,” – ז’רגון המוני; ובמה נחשבה ספרותה, שאינה ראויה כלל להקרא בשם זה? שום ספר ז’רגוני בכלל ושל ש”ע בפרט לא קרא. בתחלת שנת 1899, כשהתחילה ח' “אחיאסף” להוציא בעריכתי דו־שבועון “דער יוד”, כתב את מאמרו היחידי בלשון זו בתור “מכתב אל העורך” בשם “מי הוא היהודי?” שנדפס בגליון 7 של אותו העתון (בחתימת כנוי־השם אד"ם). באותו המאמר הוא מדבר בביטול על הז׳רגון, שאין לו אליו לא זיקה ולא חבה, ולקרוא מה שכתוב בלשון זו אינו ענין אלא להמון העם הפשוט, שאינו יודע שום לשון אחרת. ובמכתב פרטי אלי כתב לי אחה“ע את חות־דעתו על הגליון הראשון, לאחר שקבל אותו וקראהו מראשו ועד סופו. הגליון לא היה לפי רוחו – “לא זה הדרך”. “כנראה – הוא כותב לי – אין לי חֵך לטעום את היופי הז׳רגוני. כל הדברים שאני קורא בו, אפילו דברי רבי מנדלי, נראים לי כמלאכותיים… ר' מנדלי ובן־עמי כותבים בשביל “מפונקי ההשכלה”, גם פרץ ברמזיו מובן רק לנו, ושלום־עליכם אמנם מדבר אל העם כלשונו וכטעמו, אבל לע”ע אין עוד בדבריו שום רעיון, זולתי בדחנות נאה”. ולקרוא דברי “בדחנות” – ותהא אפילו “נאה” – לא היה לאחה׳ע כל חשק, גם לא היה לו שום רצון להתקרב בידידות אל בעל דברים כאלה.

רק לאחר כמה שנים, בקיץ שנת 1912, נזדמנו שני הסופרים המפורסמים למקום־מרפא אחד, למונטרה אשר בשווייץ, ופגישה זו היתה נעימה לשניהם. והתקרבו זה לזה ברגשי ידידות. הימים ההם היו קשים ורעים לאחה“ע: מלבד מצב בריאותו ההולכת ומתמוטטת, עוד אירע לו בקיץ זה אסון משפחתי, שהשאיר בקרבו פצע לבבי עמוק וזעזע את נפשו עד היסוד. “קצתי בחיי הגלות בין העמים – כתב אז לאחד מידידיו הקרובים – וכל הסביבה שנואה עלי והייתי חפץ להפטר ממנה”. והנה נמצא לו בימים ההם במונטרה ביתו של ש”ע, המקבל אורחים בסבר פנים יפות, ואליו היה בא לעתים קרובות, גם היו מטיילים שניהם יחד על שפת היאור הגנפי, ובחברתו היה אחה“ע מבלה כמה שעות בשיחה קלה ונעימה על אודיסה, שעליה היו מתגעגעים שניהם, ועל אנשים ודברים הקרובים ללבבם. ובאחת האגרות של ש”ע, שכתב בימים ההם לאחד ממקורביו של אחה“ע, הוא קורא לו, לאחה”ע, “אחד־העם שלנו”, ומוסיף בלשונו “השלום־עליכם’ית” השנונה: “הוא אמנם באופן פרינציפיוני מתנגד לז׳רגון, אבל בעצם הדבר – ובסודי־סודות – אוהב הוא מלה יהודית¹ עד כלות הנפש”.

ג    🔗

ומאז עברו הרבה שנים. כבר היה “שלום עליכם” – לפי בטויו של עצמו בחייו – ל“עליו־השלום”, והנה לאחר עשר שנים מיום שעזב ש“ע את “עמק הבכא” נתגלגלה הזכות לספוריו של ש”ע במקורם ב“אידיש” לגרום לאחה"ע כמה וכמה שעות של נעימות ונחת רוח.

הדבר היה בחדשים האחרונים של חיי אחה“ע. לפני שש שנים בא לא”י בפעם הששית, והפעם לא לשם תיור זמני אלא לדור בה בקביעות. אולם לא זכינו שאחה"ע יבוא לארץ משאת נפשו בעצם כחו וגבורתו הרוחנית. הוא בא הנה להשתקע בהמצא במזל של שקיעה, לאחר שכחו תש ונפשו רצוצה. בשנים הראשונות לבואו היה עסוק בסדור אגרותיו ועריכתן, ולאחר שנגמרה עבודה זו שהיתה לפי מצב כחו המצומצם מאד בימי ירידתו, שוב תקפו עליו געגועיו לאיזו עבודה שהיא ומצבו היה טרגי מאד. “חיים בלי עבודה אינם חיים” – על האמת המרה הזאת היה חוזר הרבה פעמים בשיחת רעים ובאגרותיו לידידיו.

ובאחד הימים, שאי־אפשר היה לו לאחה“ע לצאת מן הבית החוצה לשם טיול קצת, כנהוג, הצעתי לשם נסיון לקרוא לפניו מספוריו של ש”ע במקורם, הצעתי נתקבלה ברצון, ובשעת הקריאה התבוננתי וראיתי בפניו של השומע סימנים של שביעת רצון, ומדי פעם בפעם נראתה גם בת־צחוק על שפתיו, ויש שהיה מוציא בלחש את המלה: “טוב”. ולאחר שנגמרה קריאת ספור אחד, על שאלתי אם ההמשך יבוא למחר, ענה ואמר: “ודאי”. וכך קראתי לפניו במשך זמן־מה כמה וכמה ספורים מספורי ש“ע, ו”אחד־העם" היה מאזין ושוחק ונהנה מזה כאחד העם – לקיים מה שהיה אומר ש"ע: “השחוק יפה לבריאות”, לפחות לשעה קלה, ולקיים מה שנאמר: “אין לך דבר שאין לו שעה” – אפילו לגבי אלה הרחוקים מאותו דבר תכלית ריחוק.