(דפים מספר זכרונותי)

 

א.    🔗

בהעלותי על לבי את זכרון הימים הראשונים, ימי הנוער הרחוקים, נזכר אני כי יחסי אל הסופר ש. דובנוב בגלגולו הראשון היה שלילי לגמרי.

הימים ימי ראשית התקופה של רעיון הלאומיות וחבת־ציון – ואני, אחד הצעירים “המשכילים” באודיסה, נתפסתי לאותו הרעיון, שמשך בכחו הכביר כמה וכמה לבבות בעולמנו הקטן. והנה העתון “ווסכוד”, שיצא אז בעיר הבירה פטרבורג ברוסית והצטיין בליברליות קיצונית ובמלחמת תנופה תקיפה נגד התנועה של “חבת ציון” ונושאי דגלה, – היה שנוא עלינו תכלית שנאה, הוא ועורכו ורוב עוזריו, הלוחמים הנועזים במשאת נפשנו וכאילו מבקשים לחתור חתירה תחת כל הבירה ולעקור את הכל. ובין בני החבורה ההיא היה מפורסם לתהלה במחננו ביחוד אותו הסופר, שעברה עליו באותה שעה “תקופת הסערה וההתפרצות” ובשנת 1883 הדפיס ב“ווסכוד”, בתור תשובה על מחברתו של הד“ר פינסקר “אוטואמנציפציה”, מאמר בשם “באיזו השתחררות יש צורך ליהודים?” – הערוך בחריפות יתרה ועל פני כולו מרחפת רוח קנאות עזה של “השכלה” קיצונית, פורצת כל הגדרים”.

אז לבשתי אף אני, הצעיר באלפי ישראל, רוח קנאה כמדי ובמכתב מאודיסה (שנדפס ב“המליץ” באותה השנה בחתימת “בר קצין”) יצאתי המערכה מזוין במליצות חריפות, למלא קלון את פני הסופר־הכופר ולעשותו לעיני כל ישראל לתלמידו המובהק של פרילוקר, מיסד הכת “ישראל החדש” בעיר מגורי, ובהתול עוקץ קראתי לו מרחוק: “צר לי עליך, דובנוב, כי תשכב למעצבה בפטרבורג ולא תבוא הנה לקבל פני רבך ולחזות בנועם “האחים” החדשים בהתאספם יחד לבקש תורה מפי רבם” – ולא יכול אז לעלות על לבי, כי סופר זה, שהצגתיו למטרה ל“חצי השנונים” על היותו נתפס ל“מינות” מסוכנת כזו, עתיד להיות אחד מעמודי התוך של תורת הרעיון הלאומי בכל היקפה, שבעצם הדבר היא עיקר הבסיס המוצק של חבת ציון וציוניות, וגם בתוך המחנה של “אנשי־שלומנו”, כלומר של חובבי ציון וציונים, גדול ורב יהיה מספר ידידיו הקרובים ותלמידיו הותיקים, מכבדיו ומעריציו בכל נפשם בתור אדם המעלה, אחד מיחידי־הסגולה המצוינים בדורנו, ועל ידידיו ומכבדיו אתכבד להיות נמנה גם אני, “מתנגדו” הגמור, שיצא באותה שעה אל המערכה לחרפו ולגדפו ברבים.

 

ב.    🔗

אמנם לא בפתע פתאום ולא בבת־אחת נשתנה דובנוב בדעותיו תכלית שנוי ונהפך מ“מתבולל” קיצוני ל“לאומי” אדוק. מעולם לא היה דובנוב רך כקנה ומהיר חליפות ותמורות בעולם האמונות והדעות. להיפך, בטבעו הוא קשה כארז, “עקשן” במובן הטוב והנאה של מלה זו. רוחו אינו סובל ויתורים ופשרות ותקיף הוא מאד בדעתו, בבחינת “יקוב הדין את ההר”…

במדה זו של “עקשנות” היה דבק עוד מימי נעוריו הראשונים. והרי דוגמה אופיָנית אחת: בימים הרחוקים ההם, בהגיעו ליום היותו ל“בר מצוה”, החליט לקבל על עצמו “מצוה” חדשה בתכלית החידוש, והוא יחד עם אחיו הקטן ממנו, שניהם חניכי “החדר” בעיר מולדתו הקטנה מסטיסלב אשר בליטא, גמרו אז לבלי לדבר בינם לבין עצמם אף מלה אחת באותה הלשון היהודית, המדוברת בבית זקנם בנציון ובכל בית בישראל בעיירה זו, אלא רק בשפה הרוסית – וסעיף זה מסעיפי “השלחן הערוך” החדש שלו היה שמעון הקטן שומר אז בכל תוקף ובכל חומר הדין.

החלטה כגון זו מעידה, כי הנער דובנוב “הציץ ונפגע” עוד בהיותו תלמיד ותיק ב“חדר”. ובאמת הוא הִרבה בזמן ההוא, יחד עם למודי הקודש מפי מלמדו, להגות בעצמו בסתר בספרי חול של השכלה וחקירה. ומיד לאחר היותו ל“בר מצוה” עלתה לו להכנס לבית־הספר המחוזי בעיר־מולדתו, שגמר אותו מקץ שלש שנים.

מכאן ואילך מתחילה בחיי הצעיר דובנוב פרשה ארוכה של סבל הכנות “מעשה אֶקסטרן”, ובמשך כמה שנים הוא עובד בחריצות יתרה עבודת “מתמיד” ומתקין עצמו לקבלת תעודת בגרות בגימנסיה לשם כניסה לבית־ספר גבוה, אבל, מפני סבות שונות, לא עלה הדבר בידו.

תחת זה הצליח עוד בימי עלומיו להכנס לטרקלין הספרות הרוסית־עברית. בתחילה נסה את כוחו בעתון “רוסקי יֶבריי”, אחר־כך עבר ל“רַזסביט”, עד אשר לבסוף מצא לו אכסניה קבועה, ומשנת 1882 תפס מקום חשוב בתור עוזר תמידי ב“ווסכוד”. שם הדפיס בעוד שנה אותו המאמר, הנזכר למעלה, שהיה כתוב בלשון שנונה וברוח איבה עזה ליהדות העתיקה, “העוברת ובטלה”, וריח “רציונליות” קיצונית ו“קוסמופוליטיות” גמורה היה נודף מתוכו באופן חריף מאד.

“הלנו אתה אם לצרינו?” – במאמר בעל שם חריף זה יצא אז הארז בעל “המליץ” לתבוע את עלבון המסורת היהודית ובדברים קשים הוכיח את דובנוב על “פחזותו” ועל “סברותיו השדופות”, בהוקיעו לעין השמש כמה ציטטות מתוך אותו המאמר, שכותבן ראוי היה באמת לנזיפה קשה עליהן, כגון: “התקונים בדת בגרמניה, אף אם הותירו עוד לדרוש רבות וגם לא נסדרו כהוגן, בכל־זאת הראו זה כבר פעלם הטוב על יהודי גרמניה כי עשו אותם ראוים לזכיות”, וכיוצא באלה.

והסופר המפורסם העורך־דין מנשה מרגלית, שהיה בעצמו מראשי החסידים הנלהבים של ההשכלה האירופאית ואחד מעמודי התוך של חברת “מרבי השכלה” באודיסה, לא יכול להתאפק אף הוא ובכל כחו התעורר על זה שבקש “לעקור את הכל” ויצא נגדו למלחמת מצוה במאמרו הרוסי “השתחררות והתבטלות” להוכיח, שדבריו של דובנוב יוצאים מגדרו של רעיון השתחררות וכל עיקרם אינו אלא בטול עצמי לחלוטין. ובשעת מעשה לא יכול לעלות על דעתו של בעל “השתחררות והתבטלות”, הדן ברותחין את הסופר שיצא ל“תרבות רעה”, שתגיע השעה ושניהם, הוא ודובנוב, יעמדו שוב במערכה, “מליץ יושר” מול “מגיד פשע”, אבל הקהל יראה לפניו “עולם הפוך”, הקטיגור יהפך לסניגור, והסניגור – לקטיגור: דובנוב “המתבולל” יתיצב בתור לאומי גמור במערכה אחת עם בני־בריתו, חובבי־ציון וציונים גמורים, כדי לתבוע בכל תוקף את זכות החנוך הלאומי והלמודים העברים בבתי־הספר לילדי ישראל מיסודה של חברת “מרבי השכלה” באודיסה, ובראש המחנה שכנגד יעמוד כצר ואויב בתור בעל־דין קשה העורך־דין מ. מרגלית, היושב־ראש בועד אותה החברה, ויכריז נמרצות, כי “הלאומיים” יהגו ריק ולשוא רגשו ה“קנאים” האלה להעמיד בסכנה את ה“השכלה” העלובה…

 

ג.    🔗

מה השפיע על דובנוב, האיתן והתקיף בדעתו, להביאהו לידי חילוף ותמורה במדה כבירה כזו? מה גרם לו, למשכיל פורץ כל גדר ואביר הסתירה, שהגיע לבחינת “מתבולל”, כי ישתנה ברוחו שנוי רדיקלי ויהפך לאחד מראשי הקנאים של תורת הלאומיות הגמורה?

הרבה, כמובן, הגיל עושה. דובנוב בגלגולו הראשון תקפה אותו התקופה הסוערת של צעירות נועזה, המתקוממת נגד “סבל הירושה”, והיא שהעירה אותו בתחילה למלחמת תנופה נגד הישן “עד חרמה”, ובמשך השנים עברה וחלפה תקופת הסער. חוץ לזה, היה לגורם מכריע אותו המקצוע המיוחד שרוחו הכביר של דובנוב בחר לעצמו להתמסר אליו, לעבוד בו בהתמדה מפליאה ולהשקיע בתוכו כל עוצם כשרונו המצוין והמזהיר. ההתעמקות בחקירת תולדות ימי עמו, עם עולם, הכריחה אותו לזוז מהנקודה הקיצונית שהפליג אליה ולשוב בתשובה שלמה ל“אורחא דמהימנותא”. המאור שבתורת ההיסטוריה הישראלית החזיר למוטב את העוסק באמונה בחקירתה והשפיע עליו לעזוב את הכיעור של ההתבטלות והדומה לו ולהתדבק בכל נימי נפשו באומתו ובאוצרות סגולתה.

ולא נגזים אם נבוא להוסיף על זה, שלא מעט עזר לשנוי מהלך רוחו של דובנוב גם שנוי המקום. בסתיו של שנת 1890 עבר דובנוב עם בני־ביתו לאודיסה, אשר בה בחר, מתוך טעמים שונים, לישיבת קבע. וכאן, בבירת הדרום, נתגלו לפניו חיי־היהודים בצורה אחרת לגמרי מאותם החיים שראו עיניו בערי ליטא (העיר פטרבורג, שהיה דר בה ישיבת עראי לרגלי עבודתו בעתון “ווסכוד”, אינה נכנסת בחשבון). שם, בעיירות הקטנות שבליטא, ראה לפניו גוש חסון ומוצק של חיים פטריארכליים, שאפשר לפגוע בו ולעקור מתוכו בחוזק־יד כמה וכמה נטיעות זרות ומשונות, וגם לשקוד על תקנות עיקריות – והגוש לא יתפרד ולא יתרופף על־ידי כך וישאר מוצק כמו שהיה; ופה נפרץ חזון אחר של מיני יהודים, הממהרים ונחפזים ל“השתחרר” ולהסתלק בקפיצה אחת מן העול הקשה של המשטר העתיק, בלי שום סיוע של מעוררים ו“מתקנים” מן הצד, והם פושטים צורה ישנה ולובשים צורה חדשה בתכלית החידוש בקלות־דעת יתרה – פשוט “מעשה הפקרות”. ומראה־עינים זה עורר בקרב החוקר הלך־נפש אחר והרהורים אחרים על הצורך הנחוץ לחזק ולבצר את הרוח הלאומי בישראל, ההולך ומתמוטט ומתפורר לעיניו במהירות שאין דוגמתה.

ועל כל אלה יש להוסיף עוד, שאפשר מאד, כי גם אותה הסביבה, שנמצא בה דובנוב בבואו לאודיסה, חבורה נכבדה של סופרים, רובם בעלי־צורה ובעלי־שם, נושאי דגל לאומיות וחבת־ציון ביד רמה, אף היא הצליחה להשפיע על דובנוב בנידון זה השפעה חיובית.

 

ד.    🔗

הראשון מסופרי אודיסה, שאותו למד דובנוב להכיר תיכף לבואו למקום מגוריו החדש, היה הארי שבחבורה, מנדלי מוכר־ספרים. את כחו וגבורתו של סופר זה בספרות היהודית ידע “קריטיקוס” (בשם זה כתב דובנוב ב“ווסכוד” במשך כמה שנים מאמרי בקורת) להבחין והוא היה מוקיר ומעריץ מאד את הכשרון המצוין והאוריגינלי של הצייר הגדול. לפני כמה חדשים היה דובנוב בקיוב והתארח בנוה־הקיץ הסמוך לה בביתו של “הנכד” שלום־עליכם, וזה גמר את ההלל הגדול על “הסבא” מנדלי. ודובנוב בעצמו היה מלא התפעלות והתלהבות, ביחוד אחרי קראו את פרקי ה“ווינשפינגעריל” (הוא “בעמק הבכא” בעברית), שנדפסו בשני קובצי ה“פאלקסביבליאטעק” שהוציא שלום־עליכם; וזה לא כבר הדפיס המבקר דובנוב מאמר ב“ווסכוד” בשם “ספרות העם וספרות ההמון”, ובמאמר זה הרבה לשבח את הפרקים החדשים של ספור מנדלי, שהשוה אותו לספור המפורסם “הנפשות המתות” של גוגול, המצוין בתערובת נפלאה של אֶפוס וליריקה כאחד.

והנה כמעט ביום הראשון לבואו של דובנוב לאודיסה הזדרז והלך להתודע אל פאר העיר בעיניו, אל “הסבא”. לשעה קלה נכנס דובנוב לדירתו של ר' מנדלי אשר בבית הת“ת, שהוא היה מנהלו, אבל אורח הגון כגון זה אינו נפטר מ”הסבא" בשיחה קלה. השיחה ארכה כמה שעות רצופות. פי מנדלי היה כמעין המתגבר כנוח עליו הרוח, ואזניו של דובנוב לא שבעו לשמוע דברי פי חכם. דברו, כנהוג, “על הכל”. מנדלי, כדרכו, עובר ב“קפיצת הדרך” מענין לענין ועל השומע “דלוגו אהבה”, והדברים נעימים ומזהירים.

רושם כביר עשתה שיחה ראשונה זו על דובנוב, ומנדלי מצדו אף הוא ספר לי אחר־כך בנחת רוח על האורח היקר שבא להשתקע בעירנו והעתיד להיות לברכה מרובה בקרב החבורה האודיסאית.

לא עברו ימים מרובים ודובנוב התודע מקרוב גם אל “הנכדים” הקרובים אל “הסבא”, וכמעט בכל שבוע, על־פי רוב במוצאי־שבת, היו מתאספים בני החבורה הקטנה, הקשורים זה בזה ברגשי ידידות נאמנה, לשם שיחת רעים, ומזמן לזמן היה “הסבא” קורא מתוך כתב־ידו הנאה, בהטעמה מיוחדת כדרכו, את פרקי יצירתו החדשה, שהוציא מתחת עטו הנפלא מתוקנים ומשוכללים, קודם שנמסרו לדפוס, והשומעים המועטים היו נהנים הנאה מרובה מזיו התוכן והקריאה כאחד.

“אחד העם” לא היה משתתף במסבות התדיריות של חבורה זו. לו היו מסבות אחרות: בכל ליל שבת בביתו, ולפעמים גם באמצע השבוע בבית אחד החברים של אגודת “בני־משה”, שהוא, אחד־העם, יסד אותה ועמד בראשה. ומנדלי, שהיה מתיחס אמנם לאחד־העם בכבוד רב ובחבה, היה חומד לו בכל־זאת לעתים לצון קל וקורא לבני אגודה זו של בני־משה בשם “היהודים האדמונים” (לפי המקובל בעם על בני־משה, וגם מטעם זה שכמה מחברי האגודה, וגם נשיאה בעצמו, היו בעלי שערות צהובות). ולכותב הטורים האלה (גם־כן בעל שער צהוב בימים ההם), היחידי שהיה משתתף במסבות של שתי החבורות, היה קורא בשם “הציר מעבר לנהר סמבטיון”.

ודובנוב התקרב יותר ויותר אל חוג “אנשי שלומנו”, הלוך והתרחק מהנושאים את דגל ה“השכלה” הרשמית והעומדים בראש חברת “מרבי השכלה בישראל” אשר באודיסה. רעיון הלאומיות הכה שרשים יותר ויותר עמוקים בלבו של ההיסטוריון העמקן ובכל נפשו התמסר לחזוקו והפצתו בקרב קוראיו ושומעיו.

 

ה.    🔗

אולם נזהר היה מאד דובנוב והשתדל לשים לרעיון הלאומיות שלו גבול בל יעבור. “עד פה תבוא ולא תוסיף” – עד “חבת־ציון” ולא עד בכלל. לחבת־ציון, בתור רעיון מרכזי ועיקרי, נשאר עומד בהתנגדות תקיפה; ועוד יותר גדלה התנגדותו לאחר שנוצרה הציוניות הבאזילאית ורבים מ“חובבי־ציון” נעשו ל“ציונים” נלהבים. ולעתים קרובות בשיחותיו עם מכריו וידידיו החדשים מחוג חובבי־ציון וציונים היו נשמעים דברי וכוחים לוהטים על סוד קיומו של עם ישראל בעבר ועל דרכי תחיתו והתפתחותו בהוה ובעתיד הקרוב והרחוק. הרעיון של אבטונומיה רוחנית גמורה בארצות הגולה, ראש מאוויה ושאיפתה של המפלגה העממית, שנבראה אחר־כך ברוחו וצביונו של דובנוב, – רעיון זה עדיין לא התברר והתלבן אצלו בכל פרטיו, אבל בעיקר הדברים כבר עמד בכל תוקף על “חיוב הגלות”, ובשעת הוכוחים היה משתדל להסביר ולהוכיח, כי “שלילת הגלות”, שמחזיקים בתורתה “רבים וכן שלמים” מ“חובבי־ציון”, הוא דבר שאין הדעת והרגש הלאומי הבריא סובלים אותו, וכי אין לך שיטה נאמנה ונכונה משיטתם של “מחייבי הגלות”, הדורשים עבודה לאומית תדירה ומסודרת בכל תפוצות ישראל, עבודה לשמה ולא לשם יחוד וחזוק אחד “המרכזים” שם בארץ האבות, ואם אין להכחיש גם בערכו והשפעתו של אותו המרכז התרבותי העתיד להברא במשך הזמן גם בארץ־ישראל, הרי אי אפשר בשום פנים לדחות ולהזניח את הרוב הגדול מפני מעוט קטן ולחשוב לדבר טפל את העיקר של התרבות הלאומית בכל הארצות.

ובני החבורה הקטנה שלנו, המתנגדים לכמה מדעותיו של דובנוב והיו נכנסים עמו מזמן לזמן בדברי וכוחים נמרצים, כלם הגו בלבם ל“מתנגדם” כבוד וחבה יתרה. ואפילו הסופר הנודע “בן־עמי”, זה האיש הקפדן והרתחן, אשר דבריו כגחלי רתמים בשעת “משא־ומתן של הלכה”, אף הוא בדברו רתת נזהר בלשונו מלהיות דן ברותחין את מתנגדו זה, הנחשב בעיניו לאחד מבני־העליה המעטים, וכרת עמו ברית ידידות ואהבה נאמנה. ובכלל ידעו “הלאומיים הקיצוניים”, הדוגלים בשם הציוניות, להכיר ולהוקיר את דובנוב, המסור אף הוא לרעיון הלאומיות בכל נפשו, וכמעט כולם חשבוהו לקרוב מאד ל“אורחא דמהימנותא”, אלא שנתעכב קצת בדרכו ולא ההין לפסוע את הפסיעה האחרונה, כדי לגשת עד עצם המטרה.

ובמשך הזמן עמד “מתנגד” זה בקשרי מלחמה במחנה אחת עם הציונים מול “אויב משותף” בצורת הסניף האודיסאי של חברת “מרבי־השכלה”, שבראשו עמד העורך־דין מנשה מרגלית, ובאספות הכלליות של חברה זו יצא דובנוב, יחד עם אחד־העם ואחרים מתוך מחנה של חו"צ, לדרוש בכל תוקף חנוך לאומי ולתבוע את זכות הלמודים העבריים המקופחת בבתי־הספר הנתמכים בידי חברת ההשכלה אשר באודיסה.

חוץ מאותם הוכוחים הגלויים בשעת האספות הפומביות של חברת “מרבי השכלה” האודיסאית, בהשתתפות “האופוזיציה” הלאומית והציונית, שעוררו לפעמים תנועה גדולה ורעש אדיר וחזק, היו מלאי ענין במדה רבה דברי הוכוחים והמשא־ומתן של הלכה בישיבות של הועדה המצומצמת ההיסטורית־ספרותית, שחזרה ונתחדשה על־ידי החברה בשנת 1897. ישיבות אלו התקימו פעם בשבוע, ולפרקים גם פעמים, כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים בעיקרי השאלות, העומדות על הפרק, בדרך פלפול־חברים “אקַדֶמי”. בועדה זו השתתפו בתקופה מסוימה שלשה בעלי־הלכה, באי־כוחם של זרמים שונים (העורך־דין מרגלית, העומד מצד ההשכלה, דובנוב מצד עצם הרעיון הלאומי ושיטת האבטונומיה בגולה ואחד־העם מצד הרעיון הציוני הרוחני), ואחד בעל־אגדה (מנדלי מו"ס). מלבד אלה לקח חלק אקטיבי בוכוחים האלה גם מזכירה של הועדה, הוא סַקר, ידידו הקרוב של מרגלית, שהיה קרוב אליו גם בדעות, והוא היה העורך את הפרוטוקולים של הישיבות בדיוק נמרץ, מבלי לחסר אף תג חשוב אחד מדברי הנואמים (וחבל מאד על “התעודות” החשובות האלה שהלכו, כנראה, לאבוד בסערות הזמן!). כל אחד מבעלי־ההלכה האלה היתה לו דעה קבועה ומסוימה בכל הפרטים והדקדוקים של השאלות הנידונות בכובד־ראש מרובה והיה משתדל בכל כוחו להגן על דעתו ולהלחם בנשק ההגיון שלו נגד הדעות המתנגדות, ורק בעל־האגדה לא היה כרוך אחרי “שלחן ערוך” מיוחד לכל סעיפיו ולא היתה לו קביעות יתרה בנוגע לכמה פרטים, ולפרקים היה תלוי הדבר במדרגה של השראת הרוח באותה שעה. ויש שבתחילת הישיבה, בשעה שנקראו דבריו שנכנסו לתוך הפרוטוקול של הישיבה הקודמת, היה מנדלי שואל בתמיהה ובקצת רוגז: “וכי כך היו הדברים שאמרתי?” ולאחר שהעידו חבריו על דיוק הדברים, יש שהיה קורא בתנועת ראש של התול למחצה: “וכי מחויב אני באמת לזכור את פרטי כל הדברים שנאמרו לפני כמה ימים?” ודובנוב, בכל הכבוד הגדול וההערצה שהיה רוחש בלבו למנדלי, לא היה יכול לפעמים להתאפק מהבעת הקפדה על כך. ועל זה היה קובל “הסבא” באזני אשת־החבר: “למה לו, לר' שמעון שלנו, “עסק ביש” זה? למה לנו כל פרשת הוכוחים באותן הישיבות, שיש בהן סכנה של הכנסת פירוד בין הדבקים?”…

 

ו.    🔗

ולא “בעל הלכה” מחוסר לחלוחית של “אגדה” היה דובנוב כל הימים על־פי טיבו ומהותו. תכונה זו רכש לו מדעת והקדיש לכך עמל לא מעט לכבוש את יצר הרגש, להכניע את הלב לפני המוח ולהכריח את הראשון שיקבל עליו את מרותו של השני, ובמקום ה“הלכה” התאכזר על כל מיני סנטימנטים של ה“אגדה” ולא נתן להם להפריע במשהו את מהלך “הרעיון”, הראוי להיות “מושל בכפה” ושליט יחידי. אולם בשעה של התפשטות “הרוחניות” היתרה, בשעה שלא העיק עליו עול כללים ופרטים של “תורה שלמה” – במסבת חברים, לדוגמה, שאין בה וכוחים ומשא־ומתן של הלכה – היה דובנוב לובש צורה אחרת וכלו מלא ליח ועסיס של לבביות, ויש שבעל “תולדות החסידות” נתפס בתוקף להתלהבות חסידותית.

וזכורני באותו נשף הקסמים, שאנו בני חבורה קטנה בלינו בנוה־הקיץ של דובנוב, ושתארתיו במקצת במקום אחר – אחד הנשפים המאירים והמזהירים, שזכרם נשאר חקוק בזכרון ולא ימחה לעולם. מסובים היינו בסוכה נאה, בחצר דירתו של דובנוב אשר במושבה הגרמנית לוסטדורף, הסמוכה לאודיסה, שלשה בני אודיסה (“הסבא” ר' מנדלי, “בן־עמי” ואנכי), ועמנו האורח החשוב מאד, החביב על כולנו, שבא מעיר הבירה, הלא הוא המשורר ש. פרוג. פני כולנו מפיקים נוגה של גיל, ובעל־הבית אף הוא מלא זיו ומרבה השתדלות להשרות שכינה חגיגית על אורחיו. “בן־עמי” נוטל את בקבוק היין, שהובא לכאן בידי פרוג, וברשות בעל־הבית נעשה ל“שר המשקים” וממלא את הכוסות יין, וכנוח עליו הרוח הוא מזמר בקול דק וערב את ה“ניגון בלי מלים”, שהתפרסם בחוגים שלנו בשם “ניגונו של בן־עמי”. והמשורר פרוג, לאחר קריאה מצוינה של כמה משיריו החדשים, מתחיל לזמר את הזמר העממי הידוע “מה יהיה כשיבוא המשיח?” ובני החבורה שלנו מסייעים לו ברגש מיוחד, ובעל־הבית אף הוא משתתף ב“מקהלה” בכל עצמותו. לא זהו דובנוב הבוחן ובודק גנזי נסתרות של “פנקסים” וכתבי ארכיונים, לא זה החוקר לכל תכלית בכל חומרי הדינים של ה“שלחן ערוך” בהשקפת עולמו המסוימה. לפנינו נהפך בעל “תולדות החסידות” לאחד החסידים, המלאים עליזות של התפעלות יתרה במסבת חברים והנכונים לצאת בריקוד חסידי בהתלהבות רבה ועצומה.

ה“הלכה” היבשה והחמורה נסתלקה הצדה ואת המקום המרכזי תפסה ה“אגדה”, המלאה לחלוחית וקלות של חן, בכל צבעי קסמיה המזהירים.

ועוד שתי אפיזודות עולות עכשיו על לבי, שגם הן חותם של אגדה רומנטית טבוע עליהן, ושפרטיהן נמסרו לי מפי שתי “הנפשות הפועלות” – שלום־עליכם ודובנוב.

הדבר הראשון היה בקיץ שנת 1890, כמה חדשים לפני התישבותו של דובנוב באודיסה. באותה שעה התארח דובנוב אצל שלום־עליכם בנוה־הקיץ בבויַרקה הסמוכה לקיוב. שלום־עליכם הוקיר מאד את דובנוב, ביחוד משעה שהואיל זה לעודד אותו בדברים חמים באחד ממאמרי הבקורת שלו ב“ווסכוד” (בחתימת “קריטיקוס”), שנדפס לפני שנים אחדות. המבקר חטט בגל האשפה של ספורים “ז׳רגוניים”, שאין להם שום ערך ספרותי, ומצא ביניהם את ספורו הקטן של שלום־עליכם “האיזמל” כמרגלית קטנה, שהרים אותה על נס. “בלב נפעם – כך כותב לי שלום־עליכם לאחר הרבה שנים – קראתי את השורות החמות של “קריטיקוס”, המדבר בשבחו של “איזמלי” וצופה באצטגנינות שלו, כי המחבר הצעיר של “האיזמל” נראה כבעל כשרון והוא עתיד להעניק מטובו לספרותנו היהודית הדלה בשפת הזארגון. בדמעות גיל ותודה קראתי וחזרתי וקראתי את הדברים האלה של “קריטיקוס” היקר והאהוב, ונדר נדרתי בלבי, כי אוסיף לכתוב בנוסח זה עוד ועוד. – מני אז ועד היום הזה זכור אזכור את הדברים ההם הטובים והחמים, דברי הנחומים המעטים, ומדי פעם בפעם, כשאני גומר לכתוב דבר חדש, אני שואל את נפשי: מה יגיד קריטיקוס על זה?”. והנה עכשיו התענג שלום־עליכם בכל נפשו על אורחו היקר והנכבד ושש על שיחותיו כמוצא שלל רב. ובאחד הלילות, אחרי שיחה נעימה ארוכה, קם פתאום שלום־עליכם והציע לפני האורח הצעה רומנטית לתת איש לרעהו דבר הבטחה נאמנה, שבעוד עשר שנים בדיוק, אם יהיו בחיים, יזדמנו שניהם לפונדק אחד, לזכר השעה הזאת, ודובנוב מהר להסכים לכך בחפץ־לב, וכתב־התחייבות זה נערך מיד ברוסית עם הוספה עברית בסוף: “נכתב ונחתם בארבעה־עשר יום לירח המר והנמהר אב בשנת צרה ומצוקה תר”ס".

ובשנה שלאחריה, לאחר שעברו על “שלום־עליכם” צרות רבות ורעות, לאחר הירידה הגדולה שלו ביריד של סוחרי הבורסה בקיוב, שנמלט אחריה לחוץ־לארץ, כעבור כמה ירחי עמל חזר לאודיסה, למקום שעברה לשם משפחתו, ודירת־הקיץ של שלום־עליכם ב“פונטאן הגדול” היתה סמוכה למושבה הגרמנית לוסטדורף, שהיה דובנוב דר בה. והנה שני הידידים האלה, הקרובים זה לזה קרבת מקום וקרבת לב, היו מחליפים ביניהם כמה פעמים בשבוע אגרות־שלום בעברית, ודוקא בלשון החסידים של הספר הידוע “מגלה טמירין”. שלום־עליכם, לדוגמא, כותב לחברו: “שם באדעס התמהמהתי בבית זקננו היקר (מענדעלע מוכר־ספרים) ונתתי עליך דאנאס שהיית גם אתה באדעס ולא הלכת לבקרו… כמו”כ אוכל להודיעך שנתקבל על שמך שני בריוולעך… ואשתדל לשלוח אותם אליך קודם צאת הלינייקע, ואם ח“ו אעבור המועד אזי אשנס את מתני ואלך בכבודי ובעצמי עם הבריוולעך… ואחת היא לי אם לישב בחדרי עם הבוך שלי ולעשות קפיטלעך חדשים או פה בקליייטעל של קוואס, או בלוסטדארף לפני אוהל מועד של הקירקע שלכם. העיקר הוא שיהיה לי קולמוס וטינטעריל והמקום לא ישתעשע שום ראלע אצלי”. וחברו, ר' שמעון בר' מרדכי, עונה אף הוא בסגנון “קונדסי” זה; ולא רק שלום־עליכם, אלא גם דובנוב, בעל כובד־הראש, נהנה בשעשוע זה הנאה מרובה. והנה הוא כותב, למשל, לחברו שלום: “אהובי ידידי, ממש מחיה אתה אותי בהגאזעטין שתשלח לי. הגאזעטין הראשונים קבלתי שלשום, והיום בבקר קבלתי את הגאזעט השני. וכך הוה מעשה: בימים האלה הסיתני היצה”ר לעיין בספרי הכופר שפינוזה ימ“ש שמונחים אצלי, וגם היום אחרי התפלה שחרית עיינתי בם והרגשתי כי זוהמא הטיל בי הנחש הנ”ל, וכדי להנצל מפגע רע לקחתי תומ“י את האור נערב הקדוש לרמ”ק ז“ל ואת הנשמת חיים וקראתי בהם מעט והביאו רפואה למכתי, וסר מעלי השטן כי לא יוכל לעמוד נגד דברי קבלה. והנה בעת הקריאה של הספרים הק' הנ”ל שהיו ממש כשמן בעצמותי הביאו לי את הגאזעט שלך ורק פתחתי אותו וחשכו עיני ר“ל בקרא מהקאמיסיע של זאקאנעס חדשים וגזרות על היהודים. ברגע אחד נפלתי מעולם האצילות לעולם העשיה לדרגא של הקליפות מס”א – – – ובכ“ז אהובי נא ונא אל תמנע מלשלוח לי את הגאזעטין שלך אם רק תמצא בהם דבר הראוי לעיין בו, והעיקר אדות אחב”י, כי רק באופן זה התרתי לי לעיין בצייטונגען אולי אמצא סבה לאיזה השתדלות עבור כלל ישראל – – – ותסלח לי שקצרתי, וגם תדע שכבד עלי לכתוב בריוולעך מדי יום ביומו ורק כשיהיה נצרך".

 

ז.    🔗

במשך שלש־עשרה שנות ישיבתו של דובנוב באודיסה התפתחה והתרחבה וקבלה צורה קבועה תורת האבטונומיה הרוחנית בגולה, שהשתדל דובנוב לשכלל אותה ולהביאה למדרגת שיטה שלמה, והיא שהיתה אחר־כך ליסוד איתן למפלגה העממית, שנוסדה על־ידו לאחר שהתישב בפטרבורג בשנת 1906 (את אודיסה עזב בשנת 1903, וכשלש שנים התגורר בינתים בווילנה). עוד בימי שבתו באודיסה התחיל לפרסם בדפוס (בשנת ¹1897) סדרת “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה”, שבהם היה משתדל לבסס את תורתו על הלאומיות הרוחנית ודורש מהיהודים בעלי הכרה לאומית להטיל חובה על עצמם שלא יסתפקו במועט, בזכויות אנושיות בלבד, אלא לא יחדלו מתבוע בכל תוקף גם זכויות לאומיות, כלומר: אבטונומיה רוחנית גמורה.

שיטה זו עֻבדה על־ידי דובנוב במשך הזמן בכל פרטיה, ורק לפרט אחד לא שם לבו כלל, ועל זה העמידוהו חבריו, המתוכחים עמו, לא אחת: הן מתן אבטונומיה רוחנית בגולה אפשר לצייר בדמיון שיתקיים למעשה רק בארץ חפשית שהיהודים נהנים בה כבר מזיו השכינה של שווי־זכויות גמור, ובארץ כזו, כידוע על־פי נסיונות נאמנים, היהודים בעצמם, ברובם הגדול, זה דרכם כסל למו לוותר וותור גמור על הבלטת הלאומיות ואין להם רצון וחשק כלל לדרוש אפילו בשפה רפה אבטונומיה רוחנית – וסופה של שיטה כזו בהכרח לגווע במיתת נשיקה…

הקשר האמיץ שנתקשר דובנוב באודיסה ובידידיו הקרובים אשר בה לא התרופף גם בצאתו, וכל ימי שבתו בפטרבורג לא פסקו געגועיו על החבורה האודיסאית ומנדלי הנערץ בראשה, פעמים (בשנות 1909, 1913) חזר ובא לאודיסה לשבועים לשם מנוחה מעבודתו הרבה הספרותית והצבורית וקורת־רוח במסבת חבריו הנאמנים, אשר קבלו את האורח היקר בחבה יתרה והתענגו בחברתו.

לבסוף, אחרי כמה וכמה גלגולים ונדודים בימים הנוראים של המלחמה העולמית ושלאחריה, בחר דובנוב למושב לו את בירת גרמניה, ומשנת 1921 עד עכשיו הוא מתגורר ועוסק בעבודתו הספרותית בעיר ברלין.

ושם, בעיר מושבו החדשה, פגשתיו שוב, לאחר פרידה של שנים רבות, בשנת 1922. הלב שמח לראותו, אחרי כל מה שעבר עליו, רענן ברוחו ומלא לחלוחית של צעירות ומרץ עלומים. עשרת הכרכים של ספרו “דברי ימי עם עולם”, פרי עבודה כבירה של שלשים שנה, נגמרו על־ידו בלשון המקורית, ברוסית; וגם השגיח המחבר השגחה מעולה ומתמדת, כדרכו בקודש, על התרגומים השונים ללשונות אחרות, ובלי לֵאות היה עסוק בהגהה ותקונים ובהשתדלות יתרה לשכללם עד כמה שידו מגעת, בכל הכרת אחריות העבודה המיוחדת לו. וביותר עיון ותשומת לב וגם בחבה מיוחדת היה טפולו בתרגום העברי, שנעשה על־ידי תלמידו ב. קרופניק בהשתתפות המחבר.

 

ח.    🔗

יחס מיוחד זה, יחס של חבה יתרה, שמתיחס דובנוב ללשוננו העברית, כדאי ליחד עליו את הדבור. דובנוב בעל ה“הלכה” הקפדנית, יוצר התכנית של “המפלגה העממית”, דרכו להלכה לתת, בתור לאומי עממי, את משפט הבכורה ללשון היהודים העממית, לאידיש, ולא אחת הכריז בפה מלא, שלפי דעתו, הלשון הזו היא צריכה להיות בכלל שפת הלמודים, והעברית פרט בשביל יחידי סגולה. על־פי “שלחן ערוך” זה של אבטונומיה גמורה בארצות הגולה, שהוא היה העורך אותו והמשתדל להפיצו ברבים בכל מאמצי כחו, מוכרח היה לתת תוקף ועוז לשלטון “הלשון הלאומית המדוברת”. אולם דובנוב בעל “האגדה”, בעל הלב העברי המלא רגשי חבה נאמנה לסגולות אומתו, אי־אפשר היה לו להבליג על “חולשתו” ללשון עמו ההיסטורית, לשונו הלאומית מאז מעולם, ולא יכול לכבוש את יצרו המושך אותו בעבותות אהבה עזה לעברית.

ועל זכרוני עולה הזמן הרחוק, שנגשתי בו להוציא באודיסה קובץ ספרותי בשם “פרדס” – הדבר היה לפני ארבעים שנה – ובין טובי סופרינו בימים ההם פניתי גם אל דובנוב, שיואיל לתת אף הוא מפרי עטו בשביל הקובץ. בתחלה סרב לעשות זאת, בהתנצלו שאינו רגיל לכתוב עברית וחושש הוא שמא לא יצליח להוציא מתחת ידו איזה דבר מתוקן כראוי; אבל לבסוף הבטיחני לנסות את כחו – והנסיון עלה יפה. המאמר העברי הראשון של דובנוב בשם “נחפשה ונחקורה” (“קול קורא אל הנבונים בעם לאסוף חמר לבנין תולדות בני ישראל בפולין וברוסיה”) נתפרסם ב“פרדס” הראשון ומשך עליו את עין הקוראים הנבונים, ביחוד בזה שהסופר המפורסם בספרות הרוסית לעברים נגלה בצורה חדשה כבעל סגנון מצוין גם בעברית. אחרי “הנסיון” הראשון נתן דובנוב עוד מאמר ל“פרדס” השני בשם “החסידים הראשונים בארץ־ישראל”, ועוד מאמר שלישי, “צאן ההרגה”, שנדפס ב“פרדס” השלישי. חוץ משלשת המאמרים האלה בקובצי “פרדס” פרסם דובנוב בזמנים שונים עוד איזו מאמרים עבריים במקומות שונים. על־פי אותם המאמרים, וגם על־פי אגרותיו שהיה כותב בעברית עסיסית לידידיו הקרובים, אפשר היה לדעת ולהכיר עד כמה כחו של סופר זה יפה גם בסגנון לשון עברית מקורית.

ושני בעלי “מוריה” האודיסאית – ביאליק ואנכי, – ברצותם לזכות את ספרותנו העברית במבחר ספרי דובנוב, דברו על לבו והיו, כדבריו באחת מאגרותיו אלי, “הראשונים מן המעוררים למצות הגיור של ספרי”, או כלשונו באגרת אחרת: “להעלות עצמותי (אל תקרא עצמותַי אלא עצמוּתִי) ממצרים לארץ העברים”.

אחד המעוררים לכך מבעלי השפעה כבירה על דובנוב היה אחד־העם, שכתב לו בשנת 1913 כדברים האלה: “נעימה היתה לי בשורתך, שעתידה ההיסטוריה שלך לצאת בתרגום עברי, ועוד יותר נעימה היתה הבשורה אילו היית אתה בעצמך המתרגם. אמנם מרובה היא עבודתך גם בלעדי זה, אבל אל־נא תשכח, כי מה שתציל מספריך ותשים באוצר העברית יהיה קיום לדורות – – – וכי יוכל המתרגם להלבישה סגנונך אתה? וסגנונך העברי – הרשני־נא לאמר לך זאת בפניך – הוא מעשה אמן לא פחות, ואולי יותר, מסגנונך הרוסי”. ועוד כמה זמן לפני זה כתב לו אחד־העם, שדרכו לא היה מעולם להפליט בקולמוסו סתם דברים שריח של פרַזה נודף מהם: “אותו היום שיצא ספר כתוב מאתך בעברית, יום־טוב יהיה לספרותנו העלובה”.

ודבר זה היה גם תביעת הלב של דובנוב בעצמו, ובמכתב לשני בעלי “מוריה” באודיסה הוא כותב בשנת 1912 כמתנצל: “מאמרי ב”העתיד" האחרון עורר גם בלבי רעיוני עצב, – שלא זכיתי לכתוב בשפתנו הלאומית אלא מאמרים קצרים ולעתים רחוקות, ולא ספרים שלמים. אדיר חפצי להחזיר “גרושתי” העברית, אבל “הנכרית” כבר ילדה לי בנים – קהל קוראים – וצריך אני לפרנסם במזון רוחני בלשונם, ועל מי אעזוב מעט הצאן? האם אגזור עליהם שילמדו עברית בזקנותם? וגם אני מאין אקח חיים שניים לכתוב שנית כל ספרי עברית? – ולכן לא זכיתי – ומלאכתי נעשית על־ידי אחרים".

אולם אם מלאכה זו של כתיבת ספר ההיסטוריה של דובנוב בעברית צריכה היתה להעשות על־ידי אחרים, הרי השתתפותו של המחבר בהכשרת כתב־היד ובעריכתו נכרת בה במדה לא מעטה. “עריכת כתב־היד העברי – הוא כותב אלי באחת מאגרותיו – עם כל הקושי שבה יש בה משום תענוג רוחני – הכרת “השבת אבידה”, הבולטת ביותר בכרך הביבלי. על כרך זה יש לדרוש, שאנכי כתבתיו מתחלה בתרגום רוסי, ועתה הנני עורכו במקורו העברי”. ולפי האמת יש לדרוש כזאת לא רק על כרך זה בלבד. על הדברים האלה יש להוסיף מה שכותב המחבר בסוף הקדמתו לכרך הראשון של ההיסטוריה ב“תרגום” העברי, אחרי הודיעו שנגשים “להחזיר העטרה ליושנה” ולהלביש את הספר כלו צורה עברית: “מודה אני לפני קהל הקוראים, שלבוש זה חביב עלי ביותר; מוצא אני אותו יותר טבעי ומתאים לגוף הספר: היסטוריה לאומית בשפת האומה המקורית”.

ותפלתו של אחד־העם אף היא נתקיימה במקצת: הספר “תולדות החסידות”, שהתחיל דובנוב לעסוק בו לפני ארבעים שנה ויותר, בראשית עבודתו המדעית, ושחשיבותו מרובה לכל הדעות, יצא לאור בזמן האחרון בעברית והוא כתוב כולו בעצם ידו של המחבר. עוד לפני עשרים שנה כותב אחד־העם לדובנוב: “איני צריך לאמור לך, כמה אני שמח על שסוף־סוף נגשת לסדור “םפר החסידים” שלך בעברית”. והמחבר בהקדמתו לספר “תולדות החסידות” העברי מבאר את טעמיו ונמוקיו: “אמרתי לכתוב את כל הספר כולו עברית מפני שני טעמים; ראשית, מפני שכל החומר שאני משתמש בו הוא כמעט כולו בעברית, ומהראוי שהמתרגמים ללשונות אחרות ישאבו ממקור ראשון; ושנית, מפני שהרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בשפתנו הלאומית, שבה קבלתי חינוכי הספרותי הראשון בילדותי. נוסף לזה עוד טעם שלישי: לידידי אחד־העם, שהיה מוכיחני תמיד על שאני כותב בלשון הגויים, הבטחתי זמן־מה לפני מותו, שאכתוב את ספר החסידות מחדש כלו עברית, ואת נדרי זה אני מקיים כעת”.

 

ט.    🔗

לבסוף חושבני שכדאי להזכיר בדברים מועטים את יחסו של יוצר “המפלגה העממית” לארץ העבר שלנו, שהיא לפי תקות הציונים גם ארץ העתיד של תחיתנו הלאומית. ושוב אותו הדבר: דובנוב בעל ה“הלכה” של תורת האבטונומיה בארצות הגולה היה מוכרח להחזיק בדעה, שאותו המרכז ההולך ומתהוה בארץ אבותינו אין לו יתרון מיוחד, ואפילו בתור מרכז רוחני, ואין לבכר אותו על פני שאר המרכזים, הצריכים להתהוות בכמה ארצות שנמצא בהן קבוץ הגון של יהודים. אולם לבו של בעל “האגדה”, לב עברי המלא רגשות לאומיים חמים ונלהבים, אף הוא דורש תפקידו ויש לו תביעות אמיצות, שלא בכל פרט מתאימות הן לתורתו השלמה; וסוף־סוף במעמקי הלב שוכנת הרגשת חבה יתרה למרכז המרכזים.

והנה מתוך אגרותיו של אחד־העם לדובנוב רואים אנו, כי עוד בסוף החורף של שנת 1909, בהיות אחד־העם בפטרבורג ונזדמן עם דובנוב בבית הד“ר קצנלסון (בוקי בן יגלי), הוסכם בין שלשתם להפגש יחד אצל ה”כותל המערבי" בערב־פסח הבא. הדבר אמנם לא יצא לפעולה מסבות שונות, אבל כל השנים לא פסקה תשוקתו החזקה של דובנוב לבוא ולראות את הארץ, ולא בתור אחד התיירים סתם, שאין להם אליה זיקה מיוחדת, אלא כדי למלא דרישה תקיפה של משאת נפש.

“בחלומי על נסיעתי לא”י – כותב לי דובנוב מברלין בשנת 1924 – ראיתי את פניך, ידידי היקר, בתוך שאר חברינו שזכו להשתקע באה“ק, וציור יפה קם לפני בדמיון: קבוץ קטן של אודיסה שבא”י; שיחת רעים כ“בימים קדמונים” ברחוב באזארנאיא וארנאוטסקאיא… אבל החלומות שוא ידברו, ולע“ע לא זכיתי לבוא לא”י גם לזמן קצר בתוך עולי רגל לפסח הבע“ל”. ובשנה שלאחריה הוא כותב: “החטא גרם שלא אוכל להיות במחיצתכם, ידידי, בתל־אביב – – עוד יבוא יום ואזכה לעלות לארץ ותראינה עיני בחידוש עולמנו הקטן של אודיסה על אדמת ישראל”. וכך בכל שנה ושנה, התשוקה עזה לעלות לארץ־ישראל, ביחוד לחג האביב, אבל אין לאל ידו להתגבר על העכובים.

וביחוד מעכבת הטרדה בעבודה ספרותית העומדת על הפרק. “טרוד אני מאד – הוא מתנצל במכתבו משנת 1929 – ועם כל חפצי לבקר את א”י ולראות את פני ידידי לכה“פ בשנה זו, לא אוכל גם הפעם לקיים נדרי. מתי אזכה לזה – לא אדע. כבר כלו כל הקצים, אך קץ עבודתי לא בא”. והוא מוסיף: “יש עוד כמה וכמה “מסכתות קטנות” בתלמודי, שצריך אני להשלימן. בתקופת “השלמה” (ליקבידציה בלע"ז) זו עובד אני כפלים מכפי שעבדתי בימי נעורי”.

כחמשים שנות עבודה ספרותית אינטנסיבית עברו על דובנוב בשעה שכתב את הדברים האלה, והוא אינו מרשה לעצמו הפסקה מועטת לזמן קצר לשם נסיעה לארץ־ישראל, המושכת כל־כך את לבו. ידיו של הסופר הגדול המתמיד, בעל העט הפורה, שהזדקן בעבודתו החרוצה שאינה נפסקת, מלאות הן עבודה גם לעת זקנה ו“עובד הוא כפלים מכפי שעבד בימי נעוריו”. אשרי האיש והסופר שככה לו!

תרצ"ב.