א.    🔗

השם לילינבלום הגיע לאזני בפעם הראשונה בימי בחרותי, בהיותי לומד תורה בהתמדה בבית־המדרש של “מגידי תהלים” אשר בעיר מולדתי אודיסה.

בבית־מדרש זה היו לומדים עוד כמה בחורים, כל אחד בפני עצמו, כמעט כולם חברים, שלמדו קודם אתי יחד בבית “הישיבה הגדולה”, שהתקיימה אז בעירנו. כולנו בני עניים, לומדי תורה לשמה, כמעט מן “המוהיקנים האחרונים”, חובשי בית־המדרש באודיסה, זו העיר האפיקורסית, שאומרים עליה כי “הגיהנום לוהט עשרה מילין סביבותיה”…

אמנם אנחנו, הבחורים הלומדים כאן, היינו כבר במקצת מן “המציצים ונפגעים”, כי התרנו לעצמנו לעסוק בשעת הפנאי בקריאה רוסית לשם למוד הלשון מתוך העתון הפעוט, שהוציא המו“ל נַברוצקי בגלגולו הראשון בשם “אדעסקי ליסטאק אָביאַוולעני” (גליון מודעות אודיסאי). בעתון הלז באה, כעין טפל לעיקר, כלומר: למודעות, רק “כרוניקה”, כלומר ידיעות קצרות על מקרי יום־יום וחדשות שונות. ו”כרוניקה" זו היתה משמשת לנו מדי יום ביומו ספר־למוד בלי עזרת מורה לידיעת הלשון הרוסית. וכל הדבר הקשה היה מביא איש אל רעהו. וכך היינו בזה כולנו מורים ותלמידים כאחד. וזוכרני, שאחד מחברי בבית־המדרש פנה אלי באחד הימים בשאלה חמורה:

– מה פירושה של מלת е́ще (בנגינת מלעיל)?

אני עיינתי בגליון אשר בידו ומיד פתרתי לו את החידה הסתומה והסברתי לו, שצריך לקרוא לה זו еще́ (מלרע), ופירושה: “עוד” – ותאורנה עיניו.

אולם ספרי השכלה מן החדשים כמעט שלא נראו ולא נמצאו בגבולנו. ואם במקרה יוצא מן הכלל מצאה יד אחד מאתנו להשיג איזה ספר קטן (על פי רוב – ספור), היה עובר במחננו מיד ליד והיינו בולעים אותו בכל פה כבכורה בטרם קיץ.

בשיחת חברים בחבורה הקטנה שלנו נזכרו לעתים רחוקות גם שמות ראשי המשכילים והסופרים אשר בעירנו; ביניהם, כמובן, גם השם לילינבלום. אבל איש מאתנו לא ידע ולא הכיר מה טיבו של סופר זה, ואף אחד ממאמריו לא הזדמן לנו לקרוא.

והנה ביום בהיר אחד זכיתי לראות בעיני את פני הסופר לל"ב ולדבר עמו פנים אל פנים. וזכות גדולה זו נתגלגלה לי על ידי העתון “הצפירה”, שהחלטתי להמנות בין חותמיה. להוציא “החלטה” זו מן הכח אל הפועל ממש עלתה בידי לא על נקלה. דבר זה היה מעין “מאורע” בחיי. במשך זמן לא מועט קבצתי על יד פרוטה לפרוטה עד שנצטרפו הפרוטות לחשבון מסוים הדרוש כדי לשלם דמי החתימה לרבע שנה לסוכן “הצפירה” בעירנו.

וסוכן “הצפירה” באודיסה בעת ההיא היה הסופר בעל־השם לילינבלום.

 

ב.    🔗

בחרדה ובלב דופק נכנסתי אל תוך ביתו של “הסוכן”. ומה רבה היתה השתוממותי בראותי את אשר לפני: האומנם אדם צהוב זה, בעל הצורה הרגילה של איש יהודי פשוט, הלבוש בגדים דלים ופשוטים – זהו לילינבלום, בעל השם המפורסם? וזו האשה הקולנית והטרדנית ואלה התינוקות הצעקנים והמלוכלכים – הם אשתו ובניו של הסופר המהולל בתשבחות? “הסוכן” הואיל לקבל מידי את דמי החתימה ולרשום את כתבתי המדויקת, כדי לשלוח מדי שבוע בשבוע את העתון לביתי על־ידי איש עתי.

ומאז הייתי אוזר כגבר חלצי להיות מן הנכנסים לביתו של לל“ב מזמן לזמן, אמנם לעתים לא קרובות. ואני איש דברים לא הייתי מעודי, וביחוד בשעה שהייתי עומד, או יושב, במקום אחד מגדולי ישראל. ובעל־הבית אף הוא לא היה משתדל מצדו לתת לי פתחון פה ולדובב את שפתי. על פי רוב היה הוא עוסק בשלו ואני יושב לי מן הצד בשתיקה גמורה וביראת־הכבוד ומעיין באחד העתונים או הספרים, שמצאתי בשעה זו מונח על השולחן. ויש אשר בהכנסי לחדר־עבודתו של לל”ב גרם לי במדה לא מעטה צער ועגמת נפש, שלא בכוונה, כמובן, באמרו לי פעם, שאלמלי הקדמתי קצת לבוא הייתי רואה בעיני את הסופר המפורסם יצחק יואל לינצקי, בעל “הנער הפולני”, שזה עתה יצא מכאן; ופעם אחרת, שבמקום מושבי זה על הספה ישב לפני כמה רגעים הסופר יחיאל בריל, העורך והמו“ל של ה”לבנון", שאיקלע לעירנו אודיסה, וכיוצא באלה. ואני הגבר העלוב הצטערתי על זה, שהשעה, כמו להכעיס, לא היתה משחקת לי ובגלל אחור של רגעים אחדים אבדתי טובה הרבה ולא זכיתי לשבוע בהקיץ את תמונת אנשי השם מגדולי עמנו.

ובאחד הימים ההם, זכורני, ישבתי בחדרו של “הסוכן־הסופר” ועיינתי בגליון החדש של “הצפירה”, שנתקבל באותה שעה. והנה משך את עיני מאמר אחד בדבר השמועה הטובה, שבאה בעתונים על ישועת ישראל כהרף עין, כי אחד מבעלי הון עצום בלונדון, חיים גדליה שמו, מוכן ומזומן לקנות מיד השולטן בכסף מלא את כל ארץ־ישראל. ובעל המאמר התלהב מאד לבשורה זו ויצא להשיב בחריפות על דברי אחד המשיגים הבא לעורר שאלה, שהשתיקה יפה לה, בנוגע לתרומות ומעשרות ויתר המצוות התלויות בארץ. באותו הגליון נדפסה רק ראשיתו של המאמר בלי חתימת המחבר ו“הסוף יבוא”. פניתי אל לל"ב בשאלה, אם ידוע לו מי הוא בעל המאמר הזה. ועל זה ענני בשאלה: מפני מה מוצא אני ענין בשם הכותב? ולאחר שאמרתי לו, כי כפי הנראה לי נכתב המאמר בידי אחד הסופרים המובהקים מן החדשים, השיבני בחיוך קל:

– אני הוא בעל המאמר.

זה היה עוד כמה שנים לפני התעוררות התנועה הגדולה של “חבת ציון”.

 

ג.    🔗

עברו ימים וחלפו שנים ואותו הבחור “המשכיל”, שהיה נכנס מזמן לזמן בתור חותם “הצפירה” לביתו של “הסוכן”, הסופר לל“ב, לשם הנאה רוחנית מתוך שתיקה ועיון בספר חדש במחיצת אדם גדול, – נעשה לבעל אשה והתגלגל ובא לעיירה הקטנה מאַיאַק הסמוכה לאודיסה. שם היה סמוך על שלחן חותנו, כנהוג, עוסק בקריאת ספרים עברים ורוסים שנזדמנו לידו וגם מתחיל ללמוד בהתמדה את הלשון הגרמנית, ודוקא מתוך הדרמות הקשות של שילר. וכמה יגיעות יגע עד שעלתה בידו לנצח ולכבוש את “השודדים”, כמובן בסיוע של אחד המלונים, שעמד לו בשעת דחקו. אחר כך נדד ממקומו והעמיס על שכמו הרך את עול המלמדות הקשה בבית איש מהוגן, מנהל אחוזה הסמוכה לניקליוב, ואת העול הזה נשא כמה שנים בסבלנות מיוחדת. ובאותה האחוזה עלה על לבו של המורה הצעיר הרעיון להתאחז אף הוא במושבה החדשה שאמרו ליסד אז בא”י על שם השר מונטיפיורי לחג יובל המאה, ובדבר הזה פנה במכתב בקשה אל לל“ב מכרו, וקבל ממנו תשובה, ש”בכלל עוד לא נחרץ מאומה בענין זה וגם לא נודע למתי תוסד הקולוניא", ורק אחר איזה זמן “תהיה אספה מערים שונות איך לכלכל את דבר הקולוניא, ואז יחרץ הדבר ביסודותיו עד שאפשר יהיה לדבר גם על הפרטים”.

ובתקופת הזמן ההוא עברו גם על לל“ב כמה גלגולים של חליפות ותמורות כבירות בחיים. בשנת 1877, בשעת מלחמת רוסיה ותורכיה, העביר את בני ביתו לווילקומיר, לבית הורי אשתו, והוא חזר משם יחידי על מנת לשקוד על תקנת עצמו, כדי להגיע ל”תכלית" בעולם המעשה. והנה המורה הגדול נהפך לתלמיד קטן מקשיב לתורת התחלה של למודי חול, אשר בקש מפי שלשת “גימנזיסטים” מתנדבים, למודים הדרושים לשם קבלת “תעודת בגרות” בגימנסיה. ויחד עם זה לא היה ה“עקסטערני” פורש מן הספרות ואוחז בידו גם את עט הסופרים, כי הוסיף לכתוב מאמרים על תקונים בדת, קצת ממין אחר, תקונים חיוניים בדיני נשואין וגירושין וחליצה וכדומה, שאי אפשר לדחותם. ובעוד שנתים יצא בכה“ע לעורר את הלבבות בדברים יוצאים מן הלב לתקונים אחרים, לא בדת אלא בחיים ממש, על ידי יסוד מושבות של עובדי אדמה ליהודים בארץ רוסיה, כדי להמציא “עזרה בצרות” ולהספיק “לחם לרעבים”. וסוף־סוף אחרי עסקו בלמודי החול יותר מארבע שנים ביגיעה ועמל רב (“יותר מחוטב עצים – כפי שכתב במכתבו לאשתו – כי הוא ירגע בלילות ואני אעבוד עבודתי עד השעה השלישית אחרי חצות הלילה”) – עזב את הלמודים האלה, כי הגיעו ימים רעים ונוראים לבני עמנו תושבי רוסיה, בפרוע פרעות בישראל, ובעיניו היה לחטא ופשע “לבקש גדולות לעצמו” בשעת חירום כזו. והנה הגיעה לו אז תקופה חדשה של אמונה שלמה ב”תקונים" יסודיים ועיקריים בחיי עמו. בשנת תרמ"א “ירד עליו טל של תחיה על־יד אידיאל רם ונשגב” של תחית ישראל בארץ אבותיו, והוא “היה לאיש אחר מלא רגש חיי פעולה, חיים של עונג רוחני בלא שטודיום”. ובכן עזב את הלמודים “בשאט בנפש” והתמסר “בחבה יתרה לעבוד בעד האידיאל החדש והרם” ומעתה עיניו ראו לפניו “דרך ישרה ובטוחה להציל את עמנו ולאומיותו הצלת עולם”.

אמנם עוד לפני כמה שנים תקפה בלבו של לל“ב “התעוררות הדמיון” מתוך שמועה טובה בעתונים על קנית א”י בכסף מלא על־ידי אחד המיליונרים, כמו שהזכרתי למעלה, וכפי שהודה בעצמו “חכה בכל יום” לקרוא בכה“ע בשורה טלגרפית “שנקנתה הארץ לגמרי”. וגם בשנת תרמ”א, לאחר שהתמסר בכל לבו לרעיון החדש של גאולת ישראל בארץ־ישראל, עוד היה מחזיק בתומתו באותו הדמיון, ובמאמרו הראשון בשאלה זו ב“השחר” בשם “על ישראל ועל ארצו” הוא מוסיף לדבר בכובד־ראש על הצורך הגמור להרבות בהשתדלות כדי לקנות את ארץ אבותינו מידי השולטן.

חדל לל"ב “לבקש גדולות” לנפשו, אבל לא רצה לוותר על “גדולות” בשביל עם ישראל ונשא את נפשו לכתחילה לצמיחת קרן הגאולה בבת־אחת.

אולם “איש מעשה” היה לל"ב מעודו וגם בשעה שהיה שוגה באחד הדמיונות היתה לנגד עיניו מטרה ברורה של “תקון מעשי”. ולאחר שבא לידי הכרה, כי החלום של קנית ארץ־ישראל מידי השולטן אינו אלא דברים בטלים, חזר ותפס את הרעיון החדש בחלקו המעשי והממשי, כלומר בישוב ארץ־ישראל על־ידי התישבות אטית ומודרגת.

בינתים יצא הספר “אוטואמנציפציון, קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי”, הוא הד“ר פינסקר מאודיסה. בדברים נמרצים היוצאים מן הלב, לב עברי כואב ומיצר בצרת עמו, השכיל המחבר להוכיח שאין תקוה לישראל לקיום לאומי הגון ואין דרך אחרת להצלתו אלא בהשתדלות יתרה לשוב ו”לבנות בית לאומי לנו למען נחדל מהיות נודדי עולם" – ולל“ב התקרב אל בעל “האוטואמנציפציון” והצליח להשפיע עליו, שארץ־ישראל העתיקה צריכה לחזור ולהיות גם ארץ־ישראל החדשה. ומאז התחיל לעבוד במחיצת הד”ר (כך היה לל“ב קורא לפינסקר בשם ד”ר סתם אפילו שלא בפניו) ומספר אנשי־בריתו, שהתאספו תחת הדגל החדש. ובראשית שנת תרמ“ד נוסדה באודיסה האגודה הראשונה של חובבי־ציון, בנשיאותו של הד”ר פינסקר, ולל“ב היה המזכיר ו”רוח החיה" באגודה זו.

וכשחזרתי והתישבתי שוב באודיסה, עיר מולדתי, ישיבת קבע, נזדמנתי במחיצת לל“ב לעתים לא רחוקות. בעיני הייתי כבר לא קורא סתם אלא גם קצת סופר (כתבתי ב“הקול”, ביחוד ב“המליץ”), ואת לל”ב למדתי להכיר ולהוקיר לא כסופר נעלה בלבד, אלא גם בתור איש בעל מדות תרומיות, הראוי להיות למופת ביושר דעתו וצדקת מעשיו ובפשטותו הגמורה, שאין בה סימן של התגנדרות ושל השתדלות למצוא חן בעיני זולתו. העניות, שהיתה מלפפת אותו ושוררת בביתו כל הימים, לא העבירתו לא על דעת קונו ולא על דעת עצמו. בתוקף דעתו החזיק מבלי לעשות שום ותורים ופשרות. ואם יצא לפעמים רחוקות חוץ לגדרו ונעשה על ידו איזה ותור, הרי עשה כזאת לא לשם תועלת פרטית, אלא לשם האידיאה משאת נפשו, לטובת הרעיון של ישוב ארץ־ישראל, אשר לקח את כל לבו ונפשו עד נשימתו האחרונה.¹

 

ד.    🔗

בשנת 1885, בשעת התעוררות רבה לטובת “חבת ציון”, התעוררו שני צעירים מהמחזיקים בדגל – אני ואחד מחברי – למלא את החסרון הגדול בספר תעמולה בלשון המדוברת, כדי להעיר ולעורר רגשי חבה לארץ־אבותינו בלב המוני עמנו, ונגשנו להוציא קובץ ספרותי למטרה זו בשם “דער וועקער” (“המעורר”). ולאחר שנאסף חומר רב והגון, לפי דעתנו אז, עלה במחשבתנו לפנות אל לל“ב, ראש המדברים בשאלות ישוב ארץ־ישראל, אולי יש תקוה, כי יתן את הסכמתו, שיקָרא שמו על “המעורר” בתור עורך, כדי להגדיל על־ידי כך את ערכו בעיני הקוראים. ולל”ב, לגודל השתוממותי, לא סרב בדבר כלל ובלי שום תנאי מיוחד הואיל להסכים לכך ולקבל על עצמו את האחריות להקרא בשם עורך הקובץ, מבלי לקרוא קודם ההדפסה שום דבר מהדברים, שנועדו בשבילו, כמובן, חוץ מההקדמה “לקוראי המעורר”, שכתב הוא בעצמו, ומלבד “זרובבל או שיבת ציון”, דרמה בחמש מערכות מעשה ידיו, שנתנה בתור פרס לקוני “המעורר”. לא יכול לל“ב כלל וכלל להיות בטוח, ששני הצעירים הטירונים, העוסקים בעריכת הספר על דעת עצמם, יצליחו באמת להוציא מתחת ידם דבר מתוקן במובן ספרותי, בלי פגימות ולקויים ממשיים, אבל האחריות הספרותית לא נחשבה בעיניו ביותר. העיקר אצלו היתה התועלת של המטרה הנעלה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים לטובת אותו הרעיון הגדול אשר לקח את לבו. ובשעה שנזדמנה לידו שעת הכושר להיות מסייע לכך סלק הצדה כל מיני פקפוקים “צדדיים” בדבר הצורה הספרותית, שאולי לא תעלה יפה, וכיוצא בזו, ובלבד ש”העיקר" לא יהא חסר מן הספר.

יחסו של לל“ב לעניני ספרות, שהיא בבחינת ספרות סתם, ביחוד לזו שנקראת בשם “ספרות יפה”, – נתגלה לפני באופן בולט אחר כך, לאחר צאת “המעורר”. בשעה שהסופר “שלום־עליכם” נגש להוציא את המאסף הידוע “די יודישע פאלקס־ביבליאטהעק” (“הביבליותיקה העממית היהודית”) בלי שום טנדנציה מיוחדת, אלא “ספר לספרות, בקורת ומדע*, ורבים מגדולי הסופרים השתתפו בו, – פנה אלי בעל “הביבליותיקה” במכתב, שאבקש בשמו מאת לל”ב, שלא ימנע אף הוא לתת מפרי עטו למאסף החדש. וכשבאתי לפני לל”ב בהצעה זו התנצל, שאין לו דבר מן המוכן ולכתוב דבר חדש כראוי למאסף חשוב כזה אין לו פנאי, מאחר שהוא עסוק כל היום בעבודתו בחברה קדישא (בעל “קהל רפאים” נשא משרה בחברה קדישא משנת 1885) ובערב הריהו מטפל בעניני חבת ציון וישוב ארץ־ישראל. וכשאמרתי לו, שגם מנדלי מוכר־ספרים כבר שלח בשביל המאסף כמה פרקים חדשים מספורו “דאס ווינשפינגעריל”, ענה על זה ואמר:

– טוב לו למנדלי, שהוא כותב ספורי־מעשיות ובכל שעת הצורך הוא יושב לו וכותב עוד ספור־המעשה; לא כן כתיבת מאמר הדורשת טפול והכנות מוקדמות.

יחס של זלזול כזה מצד אחד מגדולי הסופרים ל“ספורי־מעשיות”, כאילו זה מין ספרות ממדרגה נמוכה והעוסק בה פטור מן העיון והטפול, – הפליאני מאד. ואם זכרוני אינו מטעה אותי הבעתי את פליאתי זו באחת מאגרותי לשלום־עליכם.

לאחר זמן עמדתי על טיב הדברים התמוהים והוסבר לי, שאין לל“ב, “בעל ההלכה”, נותן חשיבות מיוחדת ל”אגדה“, שאין לה פרי, כי אם “פרחים”, ואם אפשר שהפרחים האלה מעוטם יפה גם בעיניו, הרי רובם גורם להוצאת זמן לבטלה. הוא בעצמו נמשך אמנם ל”חטאת נעורים" וראשית כניסתו להיכל הספרות היתה בשיר, שנדפס בספר “הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן”, הוצאת “מקיצי נרדמים” בחתימת “משה ליב הערליכטסזאהן, מורה לבני ישיבה בווילקאמיר”, ובצעירותו הוציא מתחת ידו עוד כמה שירים שנתפרסמו בשעתם, גם ספר שלם כתב בחרוזים (“קהל רפאים”), אבל יש להודות על האמת, כי הסופר הגדול הזה, בעל ההגיון הכביר, לא חונן בנפש פיוטית ובטבעו היה חסר לחלוחית של שירה אמתית.

וזכורני, כי לאחר הרבה שנים, בצאת החלק הראשון של “ספר האגדה”, הגיד לל“ב לשני מסדרי הספר, לביאליק ולכותב הטורים האלה, שהוא מתפלא עלינו על זה, שמצאנו לטוב ולנכון להכניס לתוכו כמה וכמה אגדות־סרק ודברים של מה־בכך. ובתור דוגמה חותכת הראה לנו על מאמרו של בעל האגדה: “מהיכן נבראת האורה? נתעטף הקב”ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו”. “זיו הדרה” של שירה ממין זה לא הבהיק בעיניו של לל"ב כלל והוא מצא חפץ רק בענין “המלמד להועיל” ובדבר האוצר בתוכו איזה גרעין מוסרי או ניצוץ של רעיון ממשי.

 

ה.    🔗

“הסגנון הוא האדם” – פתגם ידוע זה אמתתו היתה נכרת בלל“ב באופן מוחלט גם בדבור וגם בכתב. בכל עת היה לבוש מחשבתו פשוט מאד וסגנונו הצטיין בבהירות ופשטות גמורה, בלי התהדרות כל־שהיא בקשוטי מליצות נאות ומהודרות, שאינן צריכות לגופו של הרעיון. אמנם בראשית עבודתו הספרותית נתפס להידור מליצי ובזרם בני דורו, “בעלי הלשון”, נסחף אף הוא במאמריו הראשונים, שלא קראתים בשעתם. ופעם העמידני לל”ב על כך, באמרו לי בשעת שיחה על עניני סגנון של סופרים:

– וכי סובר אתה באמת, שאין ידי משגת לכתוב בסגנון מהודר כדרך “המליצים” בקרבנו? ברצונך תוכל להוכח מיד, שגם אני הייתי מסוגל ל“מעשה ילדות” כגון זה.

ובדברו נגש לארון הספרים והוציא מתוכו כרך של גליונות “המליץ” מן הישנים והראני על אחד המאמרים שלו, הכתוב ברוח “אבירי המליצה”. אבל תקופה זו לא ארכה אצלו. סגנונו פשט מהר את הצורה הנשגבה, שאינה מתאימה כלל לפשטות בעליו, והתחיל לכתוב “דברים כהויתם”, בלי שפת יתר, אלא “בלשון בני אדם” פשוטה וברורה, שאפשר לתרגם בקלות יתרה לכל לשון חיה.

ותכונה זו של פשטות גמורה היתה בו, בלל"ב, להלכה ולמעשה, בעבדו את עבודת הקודש גם בתור סופר, השואף בכל לבו להכניס אל תוך לבות הקוראים את דעותיו, הפשוטות והברורות לו, בשאלות העומדות על הפרק, וגם בתור עסקן צבורי הרוצה להחיש, עד כמה שאפשר במציאות, את ההוצאה לפעולה של הרעיון שאליו הוא נושא את נפשו.

כלל גדול אחז בידו: צריך אדם מן הישוב לעמוד בשתי רגליו על בסיס המציאות ולתפוס רק את הדבר הריאלי והממשי, ולפיכך אין לדחוק את הקץ ואין לערבב שאלה בשאלה. ובכלל אין לשגות בדמיונות. הדרך לעבור גאולים היא בשובה ונחת, לאט לאט. “קפיצת הדרך” אינה אלא מעשה נסים – ואין סומכין על הנס אולם אין לעסוק גם ברוחניות יתרה ולבוז לקטנות, שיש בהן ממש. אם נצליח להוסיף עֵז לעובד חקלאי בארץ־ישראל – “מעֵז יֵצא מתוק”, כי יש בזה צעד ממשי לקראת המטרה העתידה לבוא. “עזו של לל”ב" נעשתה למשל בפי חסידיו ומתנגדיו יחד.

אדם מישראל, שעלה על דעתו לעלות לארץ־ישראל, אין לתהות, לפי דעתו של לל“ב, על קנקנו הרוחני ואין לבדוק אם הוא כשר וראוי להמנות בין “בני עליה”. אבל אם עמידתו דלה וריקה מהצד החמרי יש לעצור בעדו. ומעשה ביהודי, שבא לפני לל”ב, כנהוג, בדרכו לארץ־ישראל, ועל שאלתו של זה השיב הנוסע נמרצות, כי אמצעים חמריים אמנם אין בידו, אבל הריהו מוכן ומזומן לחרוש את אדמת ארץ־ישראל בחטמו. על זה שוב שאלהו לל"ב בפשטותו:

– יגיד נא, ר' יהודי, כמה דונמים של אדמה אפשר לו לאדם לחרוש בחטמו?…

לאחר שנוסדה באודיסה (באדר תרמ"ט) אגודת “בני משה”, מיסודו של אחד־העם, הסכים בתחלה גם לל“ב להכנס לתוך האגודה, באמרו לנפשו: חבר אני לכל דבר טוב ומועיל. וזוכרני ישיבה אחת של חברי האגודה, שהיתה בביתי ובה השתתף גם לל”ב כאחד החברים, אך במשך כל זמן הישיבה כמעט שלא פתח את פיו לדבר דבר. הוא ישב לו ובשתיקה התבונן אל אשר לפניו. לא עברו ימים מועטים והוא יצא מן האגודה, בהוכחו, כי “לא זה הדרך” לפניו. עיניו ראו את “בני משה” כמתרחקים מדעת מן “השכל הפשוט” ומן המציאות ומשתדלים להתנשא אל עולם האצילות והדמיון. מבקשים הם “חשבונות רבים” ובודקים את הדברים בשבע בדיקות. תובעים את האיכות על חשבון הכמות ודורשים זהירות ומתינות המביאות לידי מעשים שלמים ומתוקנים, ומגמת פניהם ביחוד אל הרוח, להכשרת הדור לשם עבודה לעתיד ועל־ידי כך מזניחים הם את העיקר, את המעשה בהווה – ולל"ב נהפך למתנגד גמור לאגודת “בני משה”.

ומיד לאחר זה בא מעשה, שגרם ללל“ב להתיצב מול ב”מ בהתנגדות גלויה ונמרצת. בראשית האביב, בשנת תר“ן, נתקבל סוף־סוף, אחר השתדלות מרובה, רשיון הממשלה ליסוד החברה “לתמיכת בני ישראל עובדי האדמה בא”י וסוריה”, ומרכזה באודיסה. בחודש אייר התאספו חובבי ציון מערים רבות לאודיסה לבחור את הועד להנהגת החברה. והנה דעתו של לל“ב היתה, כי הצלחת החברה תלויה בעיקר בטיב חברי הועד, ובשביל כך דרוש ונחוץ, כי החברים האלה יהיו נבחרים מתוך קרואי העדה אנשי השם, מהגבירים בעלי ההון המפורסמים ומראשי המשכילים בעלי הדיפלומים, שהגיע שֵם כבודם גם לערי המדינה מחוץ לאודיסה וטעמו ונמוקו עמו, כי רק ועד כזה יוכל להרים קרן החברה ולהגדיל את האמונה בה וממילא ירבו חבריה ותורמי תרומות לקופתה, ואז לא יבצר ממנה לעשות הרבה לטובת ישוב ארץ־ישראל. ומפני טעם זה התנגד לל”ב בכל תוקף לאחד המועמדים של ב“מ (חוץ, כמובן, מאחד־העם), סופר ועסקן צבורי, שלא היתה בו אף אחת מאותן שתי המעלות העיקריות בעיני לל”ב ושמו לא נודע כלל לקהל הרחב. ועוד זאת, כי חזקה על “חבר” בעל דמיון וחזיה² כזה “לבלבל את המחות” בישיבות הועד בדברי “רוח”, שלמעשה אין בהם ממש… ובכן נכנס לל“ב בעבי הקורה ובמרץ שלא כדרכו עסק בצרכי תעמולה רבה נגד אותו ה”מועמד", שלא יהיה, לדעתו, אלא “יוצא דופן” בתוך הועד העתיד להבחר. דבר זה עורר תרעומת וגם התרגזות בקרב מחנה “אנשי־שלומנו”. וביותר אחרי שהגיעו מן הצד שמועות פורחות ומופרזות על האופנים והדרכים של התעמולה ונמצאו, כנהוג, אנשים טובים, שהשתדלו “להרקיד את השטן”… אולם סוף־סוף עברו הבחירות בשלום ובתוך בני “החבורה” שלנו לא נגרע כבודו של “מתנגדם” החשוב מאד.

וידענו לכבדו כראוי לו גם לאחר שיצא על הבמה בפולמוס חריף בכתבי־העתים נגד “שומרי רוח ורואים בעבים”, כלומר: נגד שיטת אחד־העם ואגודתו. הכרנו והוקרנו את האיש ואת שיחו, בעל הפשטות והתמימות היתרה בדבור ובמעשה. ואף־על־פי שנמצאו בתוכנו “מתנגדים” נמרצים לכמה מדבריו ומעשיו, לא יכלו אף הם גם “בעידנא דריתחא”, שלא להכיר את כל תוקף מסירות נפשו לרעיון היקר לכולנו, וכבודו, כאישיות מצוינת וכאחד מראשי בני ציון היקרים, נשאר במקומו איתן כל הימים.

 

ו.    🔗

איתן במדה מסוימה היה בזמן ההוא גם מצבו החמרי של לל“ב. פרנסתו היתה מצויה לו ולביתו באופן מספיק והוא נפטר מענשה של מפלצת המחסור, שהעיקה עליו באכזריות חימה במשך שנים רבות מיום בואו לאודיסה, בהפסקות מועטות של מחיה מצומצמת. קורא הרשימות מתוך “ספר הזכרונות” בחבורים האוטוביוגרפיים של לל”ב נפשו מזדעזעת מאד לקריאת הדברים המקוטעים על חיי נדודים ועקת עוני מופלגת ודחקות נוראה, על מאכלו “לחם צר ומים לחץ” ועל משכבו בלילות עמל ותלאה על הארץ, על אנחות ממושכות ודמעות נשפכות כמים של אדם מתיאש המקלל את יומו; על השאלה הקשה כשאול: “הבאמת אגוע ברעב”? ועל הנחמה האיומה: “אחרי ראותי כי אין לי כל עבודה הלא אוכל להטיל את עצמי בים”…

והנה עברו וחלפו הימים הרעים והנוראים. שני מקורות נאמנים נפתחו לו לפרנסת ביתו: המקור העקרי הוא בחברה קדישא וקצת מלואים לו בחברת ישוב ארץ־ישראל. רוב שעות היום הוא “דורש אל המתים”, רושם מספרים בפנקסי החברה־קדישא, וכשעתים אחרי הצהרים, בלשכת חובבי־ציון, הוא עוסק בצרכי “תחית המתים” של בני ישראל בארץ האבות. בעבודתו הראשונה הוא עסוק רק בלשכת העבודה והאחרונה ממלאה את כל לבו והוא מקדיש לה גם שעות הלילה בביתו, עומד על משמרת הקודש ועורך מאמרים שונים, מאמרי הסברה לבירור הרעיון מכל צדדיו ומאמרי פולמוס כלפי מתנגדיו, כותב מכתבי תשובה לשואלים מכל תפוצות ישראל. גם מקבל הוא בפנים מסבירות את העולים לארץ־ישראל דרך שער אודיסה, הבאים אליו על פי רב לשם ביקור של כבוד וגם לבקש עצה ובירורים מפי האיש המיוחד והסופר הגדול והמומחה, שבודאי נהירין לו שבילי ציון בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אף־על־פי שלא ראה עדיין בעיניו את הארץ.

ומתוך ש“הלך־נפש” בלבד אינו מספיק וטוב לצרף אליו גם “מראה עינים” החליטו ראשי הועד של חובבי־ציון לתת למזכיר החברה לל“ב את האפשרות, לעלות ולראות את הארץ העתיקה וישובה החדש, מבלי שיוציא מכיסו שום הוצאות. ולאחר שגם גבאי החברה־קדישא נענו לסייע לכך, בהבטיחם לשלם לביתו של לל”ב את משכורתו המלאה בכל חודש, במשך שלשה חדשים זמן העדרו, ובלבד שימציא ממלא־מקומו זמני – קבל לל“ב את ההצעה בשמחת נפש, אף התחיל להתכונן לדרך. אולם לאחר שכמעט נגמרו כל ה”הכנות" וגם נמצא לו אדם הגון הראוי למלא את מקומו בלשכת החברה־קדישא, היתה עליו רוח אחרת והתחרט על עצם ענין הנסיעה, גם הודיע מפורש, שחזר בו ולא ישים לדרך פעמיו. מהי הסבה לכך? טעם פשוט אחד הסביר לפני ראשי הועד של חו"צ: חבל על הוצאות הנסיעה המרובות ואינו כדאי להעמיסן על הקופה הדלה של החברה, בעוד שאפשר למצוא חפץ בסכום זה בשביל דברים יותר נחוצים, שיש בהם תועלת ממשית לכל הדעות. אבל חוץ מטעם זה, שגם הוא יצא מן הלב, היה לו עוד נמוק אחר, שהכריע את הכף להחלטה שלילית בשאלה זו. אותו הגיד רק לקרובים אליו בגלוי לב ובתמימות פשוטה כדרכו: מי יודע, אולי דבר זה, שממלא מקומו בלשכת החברה־קדישא ימלא את תפקידו בשכר 25 רובל לחודש, רבע המשכורת שהוא מקבל, יביא את גבאי החברה לידי הרהורים של קמוצים, שאין להם לבזבז כספים ולשלם פי ארבעה – ויש חשש סכנה, שמא בחזירתו מארץ־ישראל תקופח פרנסתו, שהיא עכשיו בטוחה, שהרי “המות לעולם יחיה”… הוא הגבר, אשר ראה עני בשבט עברתו וסבל הרבה בשנות חייו יסורי מות ממש של רעב ומחסור, נרתע לאחור ברגע האחרון והחליט להיות כובש את יצרו הטוב בדבר הנסיעה לארץ־ישראל, מפני פחד אותה המפלצת, שמא יקפוץ עליו שוב רוגזה הקשה ותשוב להתעלל בו…

 

ז.    🔗

“כבן תמותה איני יודע את העתיד לבוא עלי – כך כותב לל”ב בשנת תרנ“ג ב”חתימה" לספרו “דרך לעבור גולים” – אבל החלק האחרון וביחוד חיי משנת תרמ“ה עד עתה יוכלו להוכיח לצעירים בעלי יאוש, כי יש יאוש קודם זמנו. גם אני האמנתי כי עולמי חשך בעדי לנצח והנני “אמלל בארץ” גם בראשי התבות³ גם במובן המלה. אך לא לעולם חושך, ותחת הימים שאין חפץ בהם באו לי ימים אחרים טובים מהם, ימים שאין בהם דקדוקי עניות וחיי מחסור וכפן, ימים שאין בהם לא ריש ולא עושר – – – אבל ימי מפעל ועבודה לטובת רעיון רם ונשא ולטובת הלאום”. רעיון רם ונשא זה של תחית ישראל בארץ אבותיו הפיח בקרבו רוח חיים והתעוררות עצומה לעבודת הלאום בשמחה ובתקוה טובה לעתיד מאיר ומזהיר. בן נאמן לעמו ומסור לו בכל נימי נפשו הרי היה לל“ב כל ימי חייו. גם “עיקר דרישתו לתקונים בדת בימי עלומיו – כמו שהוא מעיד על עצמו ב”תשובה לשואל” – היתה הדאגה לקיום לאומנו". “הצטערתי תמיד – הוא אומר במקום אחר – על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא”. והצער הגדול הזה לא נחלש בקרבו אפילו באותה התקופה שהתגברה עליו השפעת שני הסופרים־המבקרים הרוסיים אבירי השלילה טשרנישבסקי ופיסרב… והנה זרחה עליו שמשו של האידיאל החדש וגרשה את ענני היאוש. ומאז חדל לשקוד על תקנת ישראל בדרכים אחרים ודבק רק באידיאל זה ועסק בו גם להלכה, אבל העיקר בעיניו תמיד “הלכה למעשה”. ונאמנה עלינו עדותו על עצמו במאמרו “החיים והמות”: “הנני מאותם הפלשתינים, אשר אין לי עסק בכל שאלה אחרת שאינה נוגעת ברב או במעט בשאלת קבוץ גלויות – – – רואה אני שאלה זו כיסוד מוסד לכל השאלות – – – אין אני חפץ לדבר על המכשולים, כי בשאלת חיים ומות אין מדבר על כמו אלה – – –נתחזק על כל המכשולים ונחיה”.

“לא המדרש עיקר אלא המעשה” – מאמר חז“ל זה שהוא, לל”ב, קרא בו את שמו של אחד ממאמריו (“המליץ” תרנ"ד), יכול לשמש מוֹטוֹ לכמה וכמה מאמריו העוסקים בשאלת קבוץ גלויות, וזה היה לו לכלל גדול, שחשיבותו רבה ועצומה בכל עת. וכמה פרקים ממשנת אחד־העם על “תחית הרוח” נחשבו בעיניו כ“מדרש”, שלא הוא העיקר. ובשם “העיקר”, הוא “המעשה”, הביע את התנגדותו הגמורה לדברי אחד־העם אחרי הקונגרס הראשון בבאזל, כי “תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי נביאים”, והשתדל להוכיח כי “אין לבטוח על נביאים לבד, שעל־פי־רוב אינם בעלי מעשה”, וכי עלינו לנסות את כל הדרכים, ובלבד שעל ידיהן תבוא תשועת ישראל“. ומפני טעם זה היתה “הציונות” החדשה קרובה יותר ללבו מאשר חבת־ציון הישנה בצורתה המחודשת של שאיפה יתרה לרעיון ורוח. בה, בציוניות, ראה צעד כביר לפנים להגדיל את “המעשה” ולהאדירו בחוגים רחבים של העולם הגדול. ובשעת אסיפת הציוניים במינסק (בשנת תרס"ב), שהשתתף בה גם הוא בתור בא־כח של הועד האודיסאי, עלה על הבמה וברך בקול רם ברכת “שהחיינו”, שזכינו להגיע לזמן הזה של התאחדות הציוניות עם חבת־ציון, לברכה בקרב הארץ. אולם לאחר איזה זמן נוכח, כי גם הציוניות בצורתה המדינית הרחבה אינה אלא “מדרש” – ו”המעשה“, שהוא העיקר, חסר. ואז התחיל לצאת במאמרי אזהרה כלפי הציונים החדשים ולהוכיח להם את אמתת הפתגמים העתיקים, כי “אץ להעשיר לא ינקה” ו”תפסת מרובה לא תפסת", ולהזכיר לפניהם את העיקר הנשכח, כי “הישוב הקטן צריך להיות יסוד היסודות בעבודת הציוניות”, וכי “אין קפיצות בהיסטוריה וכל עבודה היסטורית מוכרחת להעשות לאט לאט”. ובכן עליהם, על הציונים, “לשוב אל הישוב הקטן”, כי “הציונים צריכים להיות גם חובבי־ציון”.

וכבודו של לל“ב גדול היה לא רק בעיניהם של חובבי־ציון הישנים אלא גם של “הציונים” החדשים, אף־על־פי שלא יכלו להסכים לכמה מדבריו ודעותיו. רבים מהם, ביחוד מבני רוסיה, חשבוהו לרבם ומורם בשאלות התלויות ברעיון תחית ישראל. ואפילו אלה, שלא ידעו ולא הכירו את לל”ב העברי, מפני אי־ידיעתם בלשון העברית (וכאלה היו בין הציונים החדשים לא מעטים), אף הם ידעו לכבדו ולהוקירו על פי מאמריו הרוסיים, ביחוד המאמר הגדול ב“ראזסוועט” “על תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו”, שיצא בחוברת מיוחדת ונכנס אחר כך, בתרגום המחבר, לתוך “כל כתביו”.

 

ח.    🔗

בסדור כתביו, שיצאו אחר־כך בארבעה כרכים, התחיל לל“ב לעסוק בשנת תרס”ט. בשנה ההיא תקפה עליו מחלתו הממארת, מחלת הסרטן, שמת בה בשנה שלאחריה. בהתאמצות כבירה התגבר על היסורים הקשים שעברו עליו ועסק בעיון רב בעריכת הכתבים והכשרתם במקצת במקום שהיה צורך מיוחד לכך, לשם קצור ובירור וכיוצא בזה, אבל בכל אופן לא לשם תקון הסגנון ולטושו. ופעם אחת, כשבאו לבקר את החולה שני בעלי “מוריה” (ביאליק ואנכי), דבר במנוחה של איש סטוֹאי על עצמת מכאוביו שאינם פוסקים:

– “כמה רובל הייתי נותן בעד היכולת לשתות כוס תה אחת, אבל מה לעשות? לא צעיר אני, וזה סוף כל אדם. מי יתן ואוכל לגמור את סדור הכתבים שלי לדפוס, ואולי עוד אזכה לראותם בעיני נדפסים בטרם אלך בדרך כל הארץ”.

ובנוגע לאחדים ממאמריו בקש מאתנו לעבור עליהם לשם חוות־דעת, אם כדאי וראוי להכניסם לתוך קובץ הכתבים. הטעם של פקפוקיו בזה היה מתוך קלות משקלם הספרותי. וביחס לאחד מהם, מאמר פולמוסי, חשש, שמא יש בו פגיעה יתרה בכבודו של אחד הסופרים החשובים.

לאחר שהתגברה מאד מחלתו של החולה המסוכן העבירוהו, בשבט תר"ע, לבית־החולים של היהודים. שם נסו לעשות לו נתוח ללא הועיל, ובליל שבת, אור ליום ג' אדר א', נפטר. כמה שעות לפני מותו, בהיותו קרוב למצב של גסיסה, פנה ליושב ראש של חברת ישוב ארץ־ישראל שבא לבקרו, בשאלה, אם יש תקוה, כי שר הפנים יסכים סוף־סוף להרחיב את גבולי ספר התקנות של חברת הישוב. כל עוד בו נשמתו לא הסיח את דעתו מעניני “הישוב” משאת נפשו.

השמועה על דבר מותו של משה ליב לילינבלום נתפשטה בעיר ביום השבת וגדול היה האבל בחוגי כל יודעי שמו, מכבדיו ומוקיריו.

רבות דברתי באותו היום על הנפטר עם מנדלי מוכר ספרים. מנדלי היה מביע לפרקים בפני הקרובים לו יחס של פליאה על לל“ב האיש והסופר, שתקע את עצמו ואת כשרונו הכביר לתוך דבר הלכה אחת (שאלת ישוב ארץ־ישראל) ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של זו. ומיום צאת “הודוי הגדול” שלו לא יכול מנדלי לסלוח לו ביחוד על דבר אחד: על חטא שחטא ב”חטאת נעורים" בזלזול אביו. בהתמרמרות היה מדבר על “חטא” זה, שאין לו כפרה, ולא אחת הוכיח אותו קשות בפניו על כך, אבל בלבו כבדהו מאד על ישרו ואמתו, שמעטים דוגמתו⁴. 

ר' מנדלי, שבזקנתו היה מונע עצמו מלילך להלוית המת, בקש מאתי לבוא לביתו למחר כדי ללכת יחד להלויתו של לל"ב. וכשבאתי אליו בשעה הקבועה מצאתיו יושב כפוף על הגליון ועטו בידו.

– חטוף וכתוב! חטוף וכתוב! – אמר “הסבא” בכובד־ראש בראותו אותי בא לשם הליכה להלוית המת.

כשהתקרבנו אל ביתו של המנוח מצאנו כבר את הרחוב שלפני הבית מלא אנשים, שבאו מכל קצות העיר לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול. מעטים היו באודיסה מבעלי־השם, שזכו להלויה רבת־עם כזו. ואם אמנם לא כל אלפי המלוים ידעו להוקיר את הנפטר על־פי פעלו הרב בספרות ובחיי הצבור, אבל רבים מקרוב ומרחוק בכל תפוצות ישראל הכירו את ערכה של האבדה שאבדה לעמנו, אבדה גדולה שאין לה תמורה. אבד מן הארץ איש וסופר מגדולי האומה, יחידי הסגולה, שהיה עובד כל ימי חייו עבודת עמו, מיום שהתחיל בסתירה לשם בנין וחזוק של קיום הלאום. וכשלשים שנותיו האחרונות היה עומד על משמרת הקודש ועוסק בלי ליאות בהכנות לבנין בית לאומי לעם חי ומשוחרר הנושא את עצמו, עם עתיק־חדש בארצו העתיקה־החדשה. וזכרו של המנוח לברכה בלב כל הנאמנים לדגל “תחית ישראל בארץ־אבותיו” חי וקים לדורות.