א    🔗

העיר המהוללה אודיסה, שהיתה מכונה בפי בני ארץ רוסיה בשם “היפהפיה של הדרום”, כח מושך מיוחד היה לה למשוך אליה כמו בחבלי קסם מקרוב ומרחוק את צעירי ישראל השואפים ל“השכלה”. ומה רבו הגעגועים העזים של הצעיר ח. נ. ביאליק על אודיסה, זו עיר מושבם של אנשי השם וגדולי הרוח בישראל, כגון אחד־העם, מנדלי מו"ס ועוד, שהוא העריץ אותם בכל לבו ונמשך אחריהם כל הימים בכל נפשו ברוכת אלהי הרוחות. ולאחר שיצא משם (בשנת תרנ"ב) לא נתקררו דעתו ורוחו עד שעלתה בידו בעוד שמונה שנים לחזור לעיר חמדתו על מנת להשתקע בה.

לא הרי ביאתו של ביאליק בפעם הראשונה לאודיסה לגור בה כהרי ביאתו לשם בפעם השניה לשם ישיבת קבע. בחור דל ואביון, בן ישיבה ובן בלי שם, הבא במקלו ותרמילו מ“בירת התורה”, מישיבת וולוזין, ל“בירת הדרום”, כדי להתחמם כנגד אורה של “ההשכלה”, אשר רוחה מרחפת על פני העיר הנאורה, וליהנות מקרוב מזיו שכינתם של אבירי הספרות העברית השוכנים שם ומאירים ומזהירים למרחוק – כזה היה ביאליק בראשיתו;¹
ועכשו השם ביאליק כבר נתפרסם במדה מרובה בחוגי הקוראים העברים ועיני המבינים שבהם הספיקו להכיר בו “משורר בחסד עליון” אשר ברכה רבה צפונה בקרבו. במשך אותן השנים שבינתים נתפרסמו בחתימת השם ח“נ ביאליק כמה שירים ליריים בעלי ערך כביר, שמשכו עליהם את עיני הקוראים בכלל, וביחוד בעלי חוש פיוטי וטעם ספרותי, גם נדפסה באותו הזמן ב”השלח" של “אחד־העם” הפואימה הגדולה “המתמיד”, שזכתה לתשומת־לב מיוחדת ומחברה קנה לעצמו על ידה שם גדול בעולם ספרותנו.

במשך שמונה השנים, מיום שיצא “המשורר המתחיל”, בעל “אל הצפור”, מאודיסה עד שובו לשם מעוטר בנזר משורר בעל שם, – עברו עליו כמה גלגולים בחיים. לאחר שנשא אשה היה סמוך זמן מסוים, כנהוג, על שלחן חותנו, ועוסק בתורה ומעיֵן בספרים; אחר כך סמך עליו חותנו איש־המעשה את ידו והכניסהו לעולם המסחר, והוא נעשה ל“סוחר” העוסק בהתמדה במסחר עצים ביער הסמוך לעיר מגוריו זיטומיר. אולם עסק זה של עצים שהחזיק בו לא היה לו “עץ חיים” ולא מצא בו את פרנסתו אפילו בצמצום. “טרדות, אבדן כסף ומפח נפש – כתב לי באחת מאגרותיו – זה חלקי מכל עמלי בעולם העשיה”. אחר כך נדד ממקומו ועבר לשם פרנסה לעיר רחוקה סוסנוביצה (פלך פיעטרקוב על גבול פרוסיה), לעבוד שם, כנהוג, עבודת הוראה לילדי ישראל.

כל אותו זמן היה ביאליק שוכן בשני עולמות שונים זה מזה תכלית שנוי, עולם של מטה ועולם של מעלה. עולם המציאות הדלה והמרה, שהיה נתון בו בתוקף לחץ החיים, לא היה מתאים כלל לעולמו הפנימי המלא הון יקר ואוצרות של שפע חזון ושירה. הפרוזה הגסה והפואיזיה האצילה והנשגבה היו מתרוצצות בקרבו והראשונה היתה דוחקת תכופות ותקיפות את רגלי השכינה של השניה, וכל הימים היה נושא את נפשו ושואף בכל מאדו לאודיסה עיר תשוקתו, וביחוד ל“חכמי אודיסה” כבירי הרוח, להתאבק בעפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם, דברי תורה וחכמה.

וביתר עז צמאה נפשו ל“אחד־העם”, זה הסופר המיוחד בעם אשר קנה את כל לבבו מיום עמדו על דעתו בשאלת תחית ישראל. ומאז היה לחסידו הנלהב של אחה“ע, ובשעה שקבל את ה”פרדס" ספר ראשון כתב לי מזיטומיר (בקיץ שנת תרנ"ב) בהתלהבות מרובה: “מאמרי אחד־העם (שנדפסו ב“פרדס”) ספירים יקרים ומרגליות המה”. ולאחר שלש שנים הוא כותב לי מן היער בקוטשערובה: “שמעתי כי הוצא תוציא קובץ מאמרי אחד־העם בספר מיוחד. ידידי, המצא נא לידי את הספר הזה בצאתו. אנכי הנני אחד מהשותים את מימיו. מתאוה אנכי לזעזע את מחי שנקרש בין ברושי היער הנרדם שאני קופא בו כפרא בודד. הנני מוכרח לעַנות את נפשי במקרא “עתונים מֻעטרים” ששכנתי הבתולה משאלת לי בחסדה. זה ארבעה ירחים אשר לא ראיתי גליון “המליץ”. בסוף דברי אשאלך שאלה שאינה בדרך־ארץ: האמנם גדול הוא אחד־העם גם במעשיו כמו בדעותיו?” ובמקום אחר כותב ב' על “אחד־העם”: “יום שקראתי בו נחשב לי כיום־טוב; כל מלה שיצאה מעטו, כאלו כונה לתוך־תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי”.

ולא הונח לו, לביאליק הצעיר, גם לאחר שעזב את “ברושי היער הנרדם” וחדל להיות “קופא בו כפרא בודד”, בעברו משם לסוסנוביצה לעסוק בהוראה לילדי ישראל. מצבו החמרי אמנם הוטב לא מעט (בעבודת 8־7 שעות ביום היה זמן שהשתכר עד 90 רובל לחדש), אבל רוחו לא מצא ולא יכול למצוא את ספוקו באותה הסביבה.

“הטובה האחת אשר לי פה – כתב לי בקיץ שנת 1897 – היא עמלי, עד היום לא השתכרתי כסף בעמלי אני, והרעה האחת אשר תמצאני פה – היא בדידות: זרים לי האנשים וכל המונם שאין כל אלהים בלבבם המלא דאגת רגע וציניזם נורא לכל קדשי הקדשים”. ולצאת מ“עמק עכור” זה היתה משאת נפשו כל הימים, ודוקא ל“פתח תקוה” שלו, היא אודיסה הנאורה.

“לע”ע הוחלט אצלי – הוא מודיעני לאחר שנה – לעשות בסוסנוביצה את הקיץ הבא. קשה עלי פרידתי מן העיר הזאת כי אני משתכר שם כהוגן. עוד קיץ אחד ואחר אחדל. ואחרי כן – אלהים יודע אם תמשל לי זרֹעי לנצח את עצמי או אצא ח“ו מנֻצח על ידי עצמי. הנני קרוץ מחומר רע מאד, ורוחי יורדת למטה. ירא אני מאד מפני מצב חדש לא נודע לי. יש בני אדם המשיגים לאט לאט את מטרתם בלי קולי קולות, ואני איני יכול כ”א לחטוף, לשכח את עצמי ולחטוף, כלאחר יד, והכל טרוף ומבולבל ערב רב ונורא מאד". ובעוד כמה חדשים הוא חוזר ומבטיחני: “מנסיעתי לאדעסא עדיין לא נואשתי; אם לא עכשו – לאחר זמן, מוכרח אני להאמין בזה, שאם לא – אבדתי”.

וזה אשר כתב לי ביום ראשון במאי שנת 1899, לאחר שעברו עליו שנתים במקום מושבו החדש: “מיום ליום תרב חרפת לבי ויגדל מוסר כליותי. קצתי, קצתי מאד בחיי רֹק וכלימות כאלה. נלאיתי מתת את נפשי לטרף שבע ביום למוסר כליותי. האמנם אין כל תקוה לאיש בן כ”ד שנה כמוני היום אף אם צריך הנהוּ להתחיל את הכל מן האלף־בית? א“כ החובה עליו להפיל א”ע לכבשן אש. ואם יש תקוה נחוץ לנסות ולעשות. ואגמור אפוא לעזוב את מקומי ולבוא אדעססאה“. ובאותו המכתב הוא מוסיף: “מטרת נסיעתי לאוד' תהיה לא בשביל איזו פריטנזיות היכולות להמצא אצלי, כ”א בשביל המעשה. אמנם אחרתי מעט, אמנם אין כשרונותי משובחים, אבל כבר היו כמוני ועלתה בידם. חפצי הוא להחל מא”ב עד קבלי תעודת בגרות. היש תקוה?"

 

ב    🔗

סוף סוף נשקפה לו לביאליק תקוה למצוא מקור מחיה באודיסה משאת נפשו, שעליה תלה תקוות מרובות לעתיד. על ידי כמה מטובי העסקנים הלאומיים ביחד עם סופרים עברים, ובתוכם גם “אחד־העם”, נוסדה חברה חדשה בשם “החנוך”, שמטרתה לשקוד על תקנת חנוכם של ילדי ישראל, וראשית מעשיהם היתה לפתוח באודיסה “חדר מתוקן” מן המובחר, שיוכל לשמש דוגמה ומופת לאחרים.

באביב שנת תרנ“ט נפתח החדר המתוקן בהנהלת הסופר והפדגוג ש. בן־ציון. והנה נמצאו בתוך חברי הועד של “החנוך”
שהציעו להזמין גם את ביאליק לשם הוראה ב”חדר" החדש; ההצעה נתקבלה והתחילו לבוא עם ב' במשא־ומתן מרחוק בדבר הזה. ובראשית שנת תר“ס, “בין הזמנים”, בא לאודיסה לימים קצרים לשם חקירה מקרוב עד כמה יהא נוח לו לעבור לכאן. ואז כתב שיר חדש “למתנדבים בעם” לשם נשף שערכה אחת העסקניות כדי לכסות את הגרעון בתקציב של ביה”ס העומד תחת חסותה של חברת “התחיה”, והמשורר בעצמו קרא את שירו זה באותו הנשף, בהתרגשות עצומה מאימת הצבור, בצאתו בפעם הראשונה בחייו על הבמה לפני קהל רב.

“לבשו נא עז! דרכו נא עז”! – כך קרא המשורר בתחלת אותו השיר, והוא בעצמו “לא לבש ולא דרך עז” לבוא לידי החלטה גמורה בדבר אותה השאלה העומדת אצלו על הפרק, וחזר עוד לחורף אחד אל מקומו הראשון בסוסנוביצה. ומשם כתב לי כשהתקרב הזמן לסוף החורף: “אנא עשה נא ואל תוּפר העצה היעוצה עלי. יודע אני כי חובתי היא לבוא לאודעסא גם בלי תנאים. אבל מה אעשה ואני ירא ורך לבב ויצר הרע של כסף תקיף הוא, בעונותי הרבים, וחס אני על השכר הטוב שאני משתכר פה (יותר מן מאה רובל לחדש) – – – ענני מהר אם החלטת “החנוך” במקומה עומדת”. ולאחר איזו ימים הוא כותב: “חושב אני כי בהיותי באוד' לא אסתפק בהוראה לבדה ואעסוק גם בענינים ספרותיים. מחשבה טובה אחת יש בלבי, שאני מטפח אותה זה ימים ורק בהיותי בעיר כאוד' אוכל להפיקה. כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשתפני לך: כי כידוע לך יש לי מעט כסף אשר אאות לשלחו על פני המים”².

ולאחר כל הדחיות והפקפוקים עזב ביאליק סוף־סוף את המקום, שנמצאה לו שם בשנים האחרונות “פרנסה בשפע”. ותכף לאחר חג האביב תר"ס בא לאודיסה, ומיד נכנס לעבודת ההוראה בחדר המתוקן.

ולא בידים ריקות בא הפעם, כי הצליח להביא סכום הגון, אשר חסך מן המלמדות בסוסנוביצה, אבל את כסף חסכונו זה מסר, מיד בבואו, לידים בטוחות, להיות שמור ליום רע, ואת מחית ביתו מצא בצמצום ולא ברוַח, במשכרתו הדלה בחדר המתוקן – והיה שמח בחלקו. 

 

ג    🔗

“אם אתה שמח על התמורה – כך כתב לי לפני צאתו לדרך – אני לא כל־שכן”. ובאמת היתה התמורה הזאת בחיי ביאליק לטובה ולברכה, ואי אפשר היה שלא לשמוח עליה.

בחדות־יצירה מיוחדת התמסר ב' לעבודת ההוראה המתוקנת ב“חדר” יחד עם חברו לעבודה זו הסופר ש. בן־ציון. מי משניהם היה המנהל של חדר זה ומי הסגן? כלפי ועד “החנוך”, שתמך בחדר המתוקן, אמנם נקבעו התפקידים חליפות, אבל למעשה לא היה בעצם הדברים שום הבדל ושניהם היו עובדים את עבודתם המשותפת כחברים נאמנים באמונה רבה ובכל נפשם ומאדם. כל אחד היה משפיע על חברו ומושפע ממנו בעת ובעונה אחת. כל אחד חזה מבשרו, מתוך נסיון מר מימי הילדות, את עוצם הקלקול של החנוך המקובל בחדר הישן. כמו ש. בן־ציון בעל “נפש רצוצה”, גם נפשו של ב' טעמה לא מעט מן המרורות של רבותיו מחנכיו, אלה המלמדים שהטילו עליו אימה יתרה בחדרי האופל לאחר שיצא עם הוריו מכפר מולדתו לפרבר העיר זיטומיר. “המלמדים ההדיוטים – הוא מוסר לקוראיו ב”ספיח" תאור, שאין בו ודאי שום הפרזה על המציאות – שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וברצועתם את חזיונות ילדותי“; ובמקום אחר שם: “רבי וסגנו אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על פי דרכו וזה על פי דרכו: רבי מלקה ברצועה ובאגרוף ובמרפק ובמעגילה ובכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מדה מגונה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשק ומעקם כנגד פני חמש אצבעות דורסניות ומתחיל שומט את הגרגרת. באותה שעה הוא נראה בעיני כעין ברדלס או שאר חיה רעה משונה – ואימת מות נופלת עלי – – – ובחדר עברתי בינתים לכתת בעלי ה”חבור”. מעתה מחויב אני ושאר התינוקות בני כתתי, לצפצף יחד בחבורה, בנגון ובקול רם, מיני דברים בעל־פה, שנטפלים בגזירת רבי בסוף כל פסוק על דברי החומש שבכתב".

מה שונה היה החדר המתוקן הזה מכל אותם חדרי־האימה הטיפוסיים. אין סמן ואין זכר לרצועה ומלקות, אין “אויסריידיכץ” של ה“חִבור” ואין “מלים טומטומיות” לשבר את אזני התלמידים. תחת פנים זועפות – פנים מסבירות. שני המורים המשובחים משתדלים ושוקדים בכל כחם על תקנת תורת התינוקות וחנוכם על פי דרכם, והפעוטות לומדים תורה לא מיראה אלא מאהבה, וכלם יחד, המלמדים והתלמידים, שבעים רצון ועושים חיל.

אחד משני המורים של “החדר המתוקן”, ש. בן־ציון, ראה ראשית לו לעשות תקון נחוץ ולמלא חסרון גדול של ספר־למוד לקריאה בשביל תינוקות של בית רבן. באותם ספרי הלמוד המועטים שהיו לפניו, המכילים בעקר חומר קריאה מתורגם מלשונות לועזיות ובלשון נמלצת ביותר, לא יכול המורה למצוא קורת־רוח מפני הלקויים והפגימות המרובים גם בתכנם וגם בלשונם וסגנונם, ולפיכך פסל אותם מלהשתמש בהם לצרכי עבודתו בחדרו המתוקן, ומיד נגש לעריכת ספר למוד חדש מצטַין במקוריותו ומתאים לתעודתו. בכל יום ויום היה מכין חומר חדש משל עצמו ומשל סופרי ישראל אחרים, שהכשירם ותקנם בשביל תלמידיו, והיה עורך אותם על הלוח בבית־הספר מדי פעם בפעם, ואת החומר המקובץ, שכבר השתמש בו למעשה, תקן וחזר ותקן לשם ספרו, ולאחר בואו של ביאליק היה ש. בן־ציון מתיעץ עם חברו להוראה ומקבל בחפץ לב את עצותיו של זה ביחד עם תקוניו שמצאו חן בעיניו. ואחר כך, לאחר איזה זמן, יצא הספר בשם “בן עמי” מקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב", והמורים קבלוהו ברצון רב ובשימת לב מיוחדת, ובמשך זמן קצר זכה לכמה מהדורות.

ומחוץ לכתלי בית־הספר, שהיה ביאליק עובד בו את עבודתו הפדגוגית באמונה ובכשרון, לא עסק בלמודים לעצמו כדרך האֶקסטרנים על מנת לקבל “תעודת בגרות”, כפי שעלתה במחשבתו לפני בואו לאודיסה, כי אם במעשה יצירה ספרותית, כיד הרוח הטובה עליו. השכינה הפיוטית, שכמעט נסתלקה ממנו בזמן האחרון לישיבתו בסוסנוביצה³, חזרה להיות שרויה עליו בכל הדרה. מקור הברכה, שנסתם לזמן מצער, חזר ונפתח לרוָחה ובת־שירתו העשירה את ספרותנו ביצירות נאות, משובחות ומזהירות. בשנים הראשונות לישיבתו באודיסה הפליא המשורר להוציא מתחת ידו הברוכה שירים מתוקנים ומשוכללים מלאי עז וחן פיוטי, כגון “צפרירים”, “שירתי”, “זהר”, “משירי החורף” ועוד ועוד, חוץ מארבע פואימות גדולות (או “שירות”, כמו שהוא קורא להן במהדורת כתביו החדשה): “מתי מדבר”, “בעיר ההרגה”, “הברכה” ו“מגלת האש”, שנתפרסמו לשם ולתהלה בעולם ספרותנו, ומאז נעטר בכתר “משוררנו הלאומי”, שהוא נושא בהוד והדר עד היום הזה.

 

ד    🔗

בינתים הוברר, שהמצב החמרי של “החדר המתוקן” אינו מתוקן כלל. מזמן לזמן הורע יותר ויותר. חברת “החנוך”, שהכניסה אותו תחת כנפיה, פסקה מלהתקַים, וזמן־מה התאמצו שני המורים הצעירים להחזיק במוסד הרעוע על חשבון עצמם בלי שום תמיכה מן החוץ, אבל סוף סוף מעט היה באודיסה מספר ההורים המכירים ויודעים לערוך כראוי את חשיבותו המרובה של חדר מתוקן כזה שעומדים בראשו שני מורים מומחים ומצוינים כאלה – והחדר גוע מאפיסת הכחות.

אולם החבילה לא נתפרדה. שני המורים היו עוסקים להם, כל אחד לעצמו, בהוראת שעורים בבתים פרטיים, ובה מצאו מחית ביתם במדה מצומצמת מאד והתפרנסו בדוחק, ולשם עבודה משותפת התחברו יחד עם כותב הטורים האלה ליסד בית הוצאת ספרים בשם “מוריה”.

בתחלתה לא הלכה “מוריה” בגדולות ולא הרחיבה הרבה את תכניתה להוצאת ספרים, אלא הציגה לפניה מטרה מצומצמת: למלא את החסרון הגדול המורגש ביותר ולהוציא ספרים טובים ומועילים לצרכי החנוך העברי המתוקן מצד שתי בחינות כאחת, לאומית ופדגוגית: ספרי למוד ומקרא לתינוקות של בית רבן, ספרי פדגוגיה ומכשירי חנוך, כל דבר ערוך ומתוקן בידי מורים וסופרים מומחים בשיטה נכונה ומכוונת למטרה הדרושה.

ובימים ההם שדה הספרות במקצוע החנוך העברי היה עזוב ונטוש וזקוק מאד לעבודת עובדים נאמנים, ושלשת החברים התאחדו יחד והחליטו להקדיש חלק רב מכחם וזמנם לשם תקון וחדוש של פני החנוך העברי בצורתו הלאומית והפדגוגית, עד כמה שהדבר יעלה בידם. והנה חוץ מספר־הלמוד “בן־עמי”, שעסק בו ש. בן־ציון והוסיף לשכללו, נגשו שלשתם להכשיר את למוד התנ"ך לתלמידים הקטנים, וראשית עבודתם היתה לערוך בשבילם “חומש” מקוצר כשם “ספורי המקרא”.

דבר זה, שאין לתת לפני הפעוטות את התורה כלה בצורתה השלמה – הכיר וידע כל מורה בעל הבנה כל־שהיא בצרכי החנוך המתוקן, ומוכרח היה לעשות בספר ציונים לשם דלוגים והשמטות של פסוקים וגם פרשיות שלמות, אבל סדר כזה, מלבד שהוא גורם יגיעה יתרה למורה, מכניס גם ערבוביה ובלבול לתוך מחו של התלמיד. ובכן נגשו מסדרי “ספורי המקרא” לעבודה זו, כמו שנאמר בהקדמתם, “לתת את היכולת למורים ומלמדים למסור לתלמידיהם הקטנים את החלק הספורי שבכתבי הקדש במלואו האפשרי בדרך מתוקנת ובלי טרחה יתרה, ולתת את היכולת לילד העברי ליהנות מכל הטוב הצפון בחלק זה ולזון את נפשו מכל האור הגנוז בתוכו בלי אבוד זמן לבטלה”.

המסדרים לא ידעו אז, כי קרוב לאותו הזמן נעשתה כבר עבודה מעֵין זו בידי איש אחד באחת מערי ליטא, והדבר (לפי שמסַפר המטיף י. ניסנבוים בספר זכרונותיו “עלי חלדי”) עורר רעש גדול. קנאים פגעו בו, במחבר, והרימו קול זועות כי נותן הוא תורה חדשה לילדי ישראל ובקשו להחרימו, ולאחר שכבר נמסר הספר לדפוס של “האלמנה והאחים ראם” בוילנא נודע הדבר לקנאי העיר והתחילו להרעיש את העולם, ונמצאו גם רבנים שהתעוררו בקנאת ה' צבאות לפנות למנהלי הדפוס באזהרה חמורה, שאם יעיזו להדפיס את הספר יכריזו חרם על בית־הדפוס, ואלה נבהלו והחזירו למחבר את כתב־ידו; וסוף המעשה היה, שהאב בהשפעת הקנאים צוה על בנו בגזרת “כבוד אב” שלא ידפיס את ספרו, והבן נכנע ודן אותו בגניזה.

באודיסה אמנם לא היה מקום למין קנאות כגון זו ומעשה המסדרים לא עורר שום רעש, הם עבדו את עבודתם במנוחה והוציאוה מן הכח לפעולה בלי הפרעה כל־שהיא מן הצד. אבל עבודה זו כשהיא לעצמה לא נעשתה על ידם בקלות יתרה, כי אם בכובד ראש, בשקול דעת מרובה ובהכרת אחריות גמורה. שלשת המחברים היו מתאספים יחד בבית אחד מהם ועוסקים כמעט בכל יום במשך כמה שעות בסדור הפרוזדור לכתבי הקודש. משתדלים היו עד כמה שאפשר לתת לתלמידים הקטנים כל מה שיכול להיות מושג ומובן להם כצורתו וכלשונו ממש בגוף המקור, מבלי לוַתר על שום דבר שלא לצורך גמור. ויש שהוִכוחים הנלהבים ודברי המשא־ומתן של סברות ונמוקים שונים נמשכו שעה ארוכה עד שבאו לידי הכרעה.

אולם חוץ מעבודת העריכה והסדור יש במעשה הוצאת ספרים עוד עיקר אחד שאי אפשר לעבור עליו שיהא חסר מן הספר החדש, שיצא לאור, או שיהא נמצא במצב לקוי, הלא הוא כבישת דרך ישרה להפיץ את הספר ברבים ולהמציאו ליד הקונים. ועל מדוכה זו ישבו ודנו החברים של חברת “מוריה” (שהיתה בתחלתה חברה של בעלי מניות), ובאחת הישיבות של אספת החברים, “אחד העם”, שהשתתף בה, הוא שעורר את השאלה המעשית הזאת. “צריך לזכור ג”כ, ש’מוריה' שלכם, אשר בידה נמסר גורל הספר ברוסיא, אשה כבודה היא בודאי, אבל בת מלך זו, ‘כבודה פנימה’, ואינה מסוגלת להכריז על הספר ולעשותו לקנין הרבים" – אותם הדברים שנכתבו בידי אחד העם באחת מאגרותיו לאחד העורכים לאחר איזו שנים, הגיד אז בגלוי בשעה שנוסדה “מוריה”. מאמין הוא באמונה שלמה – הוא אמר – שהעורכים ישתדלו להוציא מתחת ידם דברים מתוקנים ועד כמה שאפשר חפצם יצליח בידם, אבל עד כמה שהוא מכיר אותם אין הם מומחים כלל בענין הפצת הספר, ובלי בעלי נסיון במקצוע זה יהיה הספר מונח כאבן שאין לה הופכין. ובכן עצתו נאמנה לשתף ל“מוריה” האודיסאית את חברת “אחיאסף” הווארשאית ושתיהן יחד בנוגע לספרי “מוריה” תהיינה בבחינת “יששכר וזבולון”, כלומר, במערכת “מוריה” כאן באודיסה יכינו ויכשירו את הספרים לדפוס ומעשה ההדפסה וההפצה יֵעשה שם בווארשא על ידי “אחיאסף”. ההצעה נתקבלה, ובעלי “אחיאסף” הסכימו אף הם בחפץ לב לקשר זה. אולם מפני כמה טעמים הזִווג לא עלה יפה והקשר לא האריך ימים.

 

ה    🔗

לא בעבודה ספרותית־פדגוגית זו בלבד היה ביאליק עוסק בימים ההם. אמנם גם בה השקיע חלק לא מעט מאותה הברכה שנפלה לו למנה מאת ידו הרחבה של אלהי הרוחות, אבל עקר כחות רוחו מגנזי אוצרו הטוב הוציא למעשה יצירה שלמה מלאה זיו ומפיקה נֹגה של מעלה.

בשנים הראשונות לשבתו בעיר חמדתו אודיסה נמשכו על המשורר חוטי הוד של “חן וחסד עליון”, וכנוח עליו הרוח עלה בידו, כאמור, להעשיר את ספרותנו בכמה שירים ופואימות בעלי ערך רב ועצום, העתידים לעמוד לדורות כיצירות מופת. באותו הזמן הוציא מתחת ידו גם “שירי הזהר” וגם “שירי הזעם”, ועל שני סוגי השירה האלה, השונים כל כך, מרחפת רוח כבירה ואדירה אחת, רוח סגולה מיוחדת.

וכדאי להזכיר כאן, כי כמה משירי הזוהר שלו יצר המשורר לא בשבתו בכבודו של עולם וברוָחה יתרה, אלא בחדר צר בדירתו האפלולית שהושכרה לו על ידי לשכת הועד של חברת חו"צ. לחדר זה חדרו רסיסי אור עלובים במדה זעומה בעד אשנב קטן אחד מלמעלה סמוך לתקרה. אולם מקור נאמן שופע ברכת זיו פנימי היה לו למשורר בקרב נפשו “סובאת האור”, ומתוך מעמיקיה היה מוציא ניצוצות הזוהר בשפע רב.

“לא זכיתי באור מן ההפקר – כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי” – כך מעיד על עצמו המשורר, שמעטים כמוהו בספרות ובחיים שיהא השם “מקורי” הולמם כל כך, אמנם בצניעות יתרה הוא מוסיף: “ניצוץ אחד בצור לבבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כלו שלי הוא”; אבל עדותו זו אינה מתקבלת על לבם של קוראיו ויודעיו, שזכו ליהנות מזיו שכינת רוחו, והם יודעים ומכירים, שאין כאן “ניצוץ אחד” ולא “ניצוץ קטן”, כי אם ברכה מרובה של שפע ניצוצות כבירים המפיקים זוהר של שירה עשירה ונעלה.

ואותה היד הברוכה היוצרת שירי הטבע והזוהר, מלאי עוז ורוך כאחד, כתבה גם את השירה הכבירה והאיומה ב“שירי הזעם”, היא הפואימה “בעיר ההרגה” (המכונה בגלגולה הראשון מטעם הבקורת הרשמית “משא נמירוב” לשם כסות עינים), על מראה עיניו בקישינוב “עיר ההרגה”, שהלך לשם במשלחת אגודה אחת לאחר הפרעות הנוראות באביב תרס"ג ושהה שם כמה שבועות לשם אסיפת חומר לדברי הימים הנוראים של “הפוגרום הקישינובי”.

הרבה טרח ויגע המשורר על התחלתו של “משא” זה, “עט סופר מהיר” לא היה לו לביאליק מעודו וכל ההתחלות קשות עליו ביותר. אולם ביחוד התקשה עטו בהתחלה זו. במשך ימים לא מעטים היה בונה חרוזים ומחריבם, מפני שלא מצא בם את ספוק נפשו הנכון. וזוכרני מה גדלה קורת־רוחו בקראו לפני את הנוסח האחרון של ההתחלה, שהוציא מתחת ידו כדבר מתוקן אחרי כתיבה ומחיקה רבה:

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים.

"סוף סוף עלה בידי – אמר בלשון של בטחון בכחו – יגעתי ומצאתי את אשר בקשה נפשי, אותה הנעימה המתאימה והדרושה לשירה זו, ועכשו יכולני לקוות להמשכה ולסיומה כראוי לה. ובאותה הנעימה שופך הוא את רוב שיחו וחמתו על המעשים של אותם הימים הנוראים “הנוקבים את המח”, ובזעמו הקשה מתפרצים דברי קטרוג מתוך לבו הקרוע גם כלפי הסובלים וגם כלפי שמים:

כִּי קָרָא אֲדֹנָי לְאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

והקורא מרגיש בנפשו את עומק כאבו של המשורר בעל הלב הגדול, בבואו לתבוע את עלבון “תולעת יעקב”, ומבין הוא, שאין איש סגולה כמוהו נתפס על צער האומה בדברו רתת כלפי עליון…

ומלבד “חזות קשה” זו יצר המשורר באותן השנים עוד שתי פואימות ממין אחר, פואימות של סמל. הראשונה “מתי מדבר”, שנכתבה כשנתים לפני “עיר ההרגה” ושהגיע בה המשורר לשיא גבהו הפיוטי, היא ריאלית ברובה וסמלית רק במקצתה. תאור המדבר בכל עזוז נוראותיו גם תאור חיות המדבר: נשר גדל־אבר בן־צורים, פתן־נמר וארי נאדרי בכח, המופיעים זה אחר זה להשתער על מתי מדבר, אלו הענקים האדירים אשר “בין חולות המדבר הצהובים כאריות לבטח ירבצו”, והם נרדמים ואזֵנם עליהם, והנה כל אחד מהבאים להתנפל “נִחת מפני הוד השלוה ותפארת העז המנמנם”, ואחר כך הציור העז של סער המדבר אשר “התעורר להנקם באחת נקם שוממותו מיוצרו” והוא “התמרמר ונהם ונער במצולה רותחת כל תחתיות שאול ורום עולם והיו לערבוביה אחת”; ולבסוף הציור הנשגב בהתנער פתע פתאם דור עזוז וגבור מלחמה ונשמע קול ההמון של ששים רבוא מתי המדבר, “קול קורע הסערה ובנהמת המדבר הזועף יתחרה”, והקול קורא בעז: “אנחנו גבורים! דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה” – כל זה עשה על אלה הקרובים המועטים, שזכו לעמוד במחיצתו של המשורר ולקרוא פואימה מאד נעלה זו מתוך כתב־ידו, רושם כביר אשר לא ימחה, ורושם כזה עשתה על קהל הקוראים המרובים לאחר שנתפרסמה ב“השלח”.

ושירה סמלית כלה היא “מגלת האש”, שנכתבה אחרי “בעיר ההרגה” בלי חרוזים כלל כדבר פרוזי, והיא מלאה זיו פיוטי והוד נשגב. התחלתה של שירה זו אף היא עלתה לו למשורר בקושי רב, ובשעה שנתפרסמה בדפוס התקשו בה הקוראים הרבה, מבלתי יכולת לחדור ולרדת לסוף כונתה ורמזי סמליה. ואחד המבקרים הצעירים נסה את כחו לערוך באחד הקבָצים של “חיי היהודים” ברוסית פרוש מפורט לפואימה זו לסבר את אוזן הקוראים, ועל זה כתב לו “אחד־העם” באחת מאגרותיו: “באיזו מקומות פירושך דחוק ונראה כמלאכותי מעין מדרש ל”שיר השירים“. ולאחר שנים רבות, כשישב “אחד־העם” כבר בא”י, השיב לאחד הסופרים אשר פנה אליו בשאלה: “ילמדני רבנו, ‘מגלת האש’ של משוררנו, מה פירושה?” – “עד שאתה שואל אותי – אמר לסופר השואל – פנֵה לך בשאלתך אל המשורר בעצמו היושב בתוכנו; אבל אין אני יכול להבטיחך שתקבל גם מפיו תשובת הסברה, שתניח את דעתך”…

ולאמתו של דבר אין “מגלת האש”, שרובה ככלה דברה כאש לוהטת, סובלת פרוש מדוד ושקול של מפרשים נקרנים החוקרים לכל תכלית. הקוראים “אוכלים את המגלה” לתֵאבון, כל אחד טועם בה, כמו באכילת המן בשעתו, לפי טעמו ורוחו. ויש מן הקוראים, ולא דוקא מן הפשוטים, המתענגים על ה“משל” הנהדר בדמיונו העז וסגנונו המצוין, מבלי להזקק כלל לתוך־תוכו של “הנמשל” ולעומק כונתו…