רקע
יהושע חנא רבניצקי
ח. נ. ביאליק ו"ספר האגדה"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ח

 

א

זכות גדולה עמדה לי בחיי לעבוד יחד עם ח“נ ביאליק ז”ל כמה עבודות משותפות. עבדנו שנינו בסדורם של ספרי־למוד, אגדות התלמוד והמדרשים, שירת ימי־הבינים ועוד, ובכל העבודות האלה היה ביאליק עוסק כמעט תמיד, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל, בשקידה והתמדה מרובה ובחבה יתרה, וביחוד בהכרת האחריות הרבה המוטלת על העובד הנאמן להוציא מתחת ידו כל דבר ודבר, בין גדול ובין קטן, באופן שלם ומתוקן עד כמה שמדת יכלתו מגעת.

אמנם צריך להודות, שלא בקלות יתרה נגש ביאליק אל שלחן העבודה כדי להתחיל בעבודתו. כל ההתחלות קשות היו לו ביותר. הרבה שלוחים למקום ולזמן כדי להפריע ולעכב, וכמה הפרעות ועכובים שונים נמצאו לפניו עד שעלתה לו לישב במנוחה ודעתו נתישבה לעבוד.

בשנים האחרונות, לדוגמה, היה ביאליק בא לביתי בכל ששת ימי המעשה לשם עבודה משותפת, שנקבעה לשעות הבקר עד הצהרים. אבל עד שהספיק לאכול ארוחת־הבקר ולצאת מביתו קדמו לבוא אליו בני אדם שונים בשאלות ובקשות שונות, ולפעמים גם משונות מאד; זה בא לבקש ממנו מכתב המלצה לאחד האנשים או המוסדות, וזה בא לשאול עצה טובה בדבר שם עברי נאה במקום שם משפחתו הלועזי או לבית קפה או מסעדה שהוא עומד לפתוח בעיר העברית, ועוד כאלה וכאלה. וכמה ארכה לו הדרך מביתו לביתי! נזדמנו לפניו בדרך ידידים קרובים ורחוקים וסתם מכרים, ויש שנכנס עם פלוני ואלמוני בשיחה על ענינים העומדים ושאינם עומדים על הפרק, ושיחתו, כרגיל, כמעין המתגבר, ויש שהוא מגיע עם איש שיחו עד שער ביתי ושוהה לא מעט על יד השער כדי לגמור את דבריו לשם בירור איזה רעיון שהתחיל להציע ולהסביר יפה על־פי דרכו.

וגם לאחר־כך, אחרי שכבר נפטר ממלויו בדבר הלכה או אגדה ובא, לפעמים עיף ויגע לא מעט, אל תוך הבית ונכנס לחדר־העבודה והתישב על יד השלחן הקטן שהוקצה לעבודתנו, עוד לא הונח לנו מצד האנשים הטובים הבאים לפנות לבנו לבטלה. לזה הוא, ביאליק, בעצמו קבע את הזמן לבוא לביתי באחת השעות הללו כדי לדבר על אחד הענינים החשובים, פרטי או צבורי, וזה, כיון שגלוי וידוע לפניו הסוד איה מקום כבודו של ביאליק באותן השעות, התעורר מעצמו, בלי הזמנה מיוחדת, לבוא ולשוחח עמו, ולאו דוקא בדברים שאינם סובלים דחוי. האורח נכנס אמנם, כנהוג, “לרגע אחד”, אבל חביבה עליו שיחתו עם המשורר היקר והרגע הולך ונמשך הרבה יותר משעה קלה. ברב המקרים ביאליק מצטער על “בטול תורה”, ובאין מפריעים הוא משתוקק שלא להוציא זמן לבטלה והריהו משתדל לעבוד בהתמדה ובזריזות יתרה, כאלו חשקה נפשו להרויח את השעה שהופסדה. הנה כבר הגיעה השעה של ארוחת־הצהרים, ויש שהוא נזכר ומתעורר מתוך חרדה פנימית ואומר: “לפני צאתי מן הבית בקשה מאתי אשתי וגם הזהירה אותי בכל תוקף שלא לאחר לסעודת־הצהרים: אבל אין בכך כלום, נשב ונעבוד עוד קצת, חבל על הזמן העובר ואובד לבטלה” – והרי אנו ממשיכים את עבודתנו. ויש שבני־הבית שלי מוכרחים להזכיר בבקשת סליחה, שהשעה מאוחרת וזה כבר ערוך השלחן והכל מתוקן לסעודה ורק מחכים לי; והוא דוחה עד כמה שאפשר ועונה וחוזר ועונה: “תיכף ומיד. עוד מעט, עוד רגע”! – והריהו כאלו מתחנן על נפשו “שלא להפסיק באמצע” ולהמשיך עוד קצת.

כל כך קשה היתה עליו לפעמים קרובות פרידתו משלחן העבודה!

ומכל העבודות המשותפות שלנו, ואפילו מעריכתה וסדורה של שירת ימי־הבינים (שירי רשב“ג ורמב”ע), שעסק בה יחד עמי בחבה יתרה כל־כך, – התחבבה עליו ביותר עבודת הסדור של “ספר האגדה”, שאליה התמסר בכל לבו ונפשו במשך שנים רבות והמשיך בה בהתלהבות יוצאת מן הכלל עד ימי חייו האחרונים.


 

ב

עבודה זו של “ספר האגדה”, שנגשנו אליה שנינו עוד לפני שלשים שנה ויותר, ראשיתה היתה מצער על־פי תכנית מצומצמת. לכתחלה עלתה במחשבה לפנינו לסדר מעין “עין יעקב” מודרני, כלומר: מתוך הספר “עין יעקב” הידוע, שנאספו שם כל האגדות הנמצאות בתלמוד בבלי, אמרנו להוציא אותן האגדות שהן הגונות ומשובחות לפי טעמנו, גם לתרגם עברית אלה מהן הכתובות ארמית, ולסדרן אחר־כך סדור חדש, לא לפי המסכתות, אלא כל אחת במקומה, במדור שלה, לפי הענינים. גם אמרנו להכשיר את ספרנו ביחוד לשם בני־הנעורים.

התחלנו לעסוק בעבודתנו החדשה בשקידה ובהתמדה הדרושה, אבל היא נפסקה כמעט בתחלתה, לאחר שעקר ביאליק את דירתו מאודיסה ועבר לווארשה לערוך שם את חלק “הספרות היפה” של “השלח”. אולם גם שם לא הזניח לגמרי את עבודת הספר החדש ולא הסיח כמנה את דעתו. כמו שמעיד נאמנה מכתבו אלי מווארשה (מיום IV/20 שנת תרס"ד), שבו הוא כותב בין הדברים האחרים לאמור: “בעין יעקב אני עוסק עתה. עסוק אני 4 שעות בכל יום בעבודה שאני עתיד להקדיש לה½ 1 שנה. מלאכה זו היתה משאת נפשי מכבר – ואוציאנה אי”ה אל הפועל, עבודה גדולה, גדולה, גדולה! ואעפי“כ בקרוב אפנה גם לעין יעקב ואקוה לגמור הכל בזמנו – – – העובד אתה בעין יעקב? עבוד, עבוד”. כנראה מתוך

מכתב זה אנחנו חלקנו בינינו את העבודה, כדי שתהא האפשרות ביד כל אחד מאתנו להמשיכה במקום מושבו. אינני זוכר עכשיו בדיוק כיצד היתה החלוקה, אם לפי המסכתות או באיזה אופן אחר.

במשך הזמן יצאה התכנית שלנו מתוך גדרה המצומצמת והתרחבה יותר ויותר. עיקר גדול וחשוב מאד של ההתרחבות היתה החלטתנו הגמורה, שלא להסתפק לפי שעה באגדות תלמוד בבלי בלבד, כמו שחשבנו תחלה, אלא שיהא ספרנו החדש – “ספר האגדה” ממש, בהיקף רחב עד כמה שאפשר: כלומר לאסוף לתוכו מכל אוצרות האגדה באשר הם: שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, מכלתא, ספרא וספרי וכל מיני מדרשים עיקריים, להוציא את המאוחרים ביותר שאין להם חשיבות מיוחדת. ועצם המטרה אף היא התרחבה, באופן שלא יהא הספר נועד בעיקר לבני־הנעורים, כמו שעלה במחשבתנו הראשונה, אלא שיהא ראוי להקרא בשם ספר עממי, וכל אדם מישראל יודע ספר קצת יוכל לעיין ולקרוא בו וימצא חפץ בקריאה זו.

בחזירתו של ביאליק מוורשה לאודיסה התחלנו לעסוק בהתמדה יתרה בסדור החומר של “ספר האגדה” והשתדלנו ראשית כל לאסוף מכל המקורות השונים שהיו לפנינו אותו החומר הדרוש למטרתנו בשביל הכרך הראשון, שאליו עומדות היו להכנס האגדות הנוגעות לקורות עמנו (לספר א' של הכרך האגדות השונות לפי סדר הזמנים, החל מבריאת העולם וגמור בחורבן הבית השני, ולספר ב' כל הנוגע לחייהם ומדותיהם של חכמי התלמוד והמדרשים, התנאים והאמוראים, ג"כ לפי סדר הזמנים).

עד כמה עבודה זו של סדור “ספר האגדה” שלנו היתה בעלת ערך רב וחשיבות כבירה בעיני ביאליק ניכר היה מראשיתה. היא היתה מושכת את לבו בכל עת ובחשק רב היה עוסק בה, ולא מעט חשב עליה גם שלא בשעת העבודה. ומה גדלה עליצות נפשו בכל פעם שנמצאה איזו אגדה חדשה בעלת ערך מצד התוכן או הצורה, להוסיף על הראשונות שכבר נאספו, וביחוד כשנמצא גם המקום המתאים, להכניסה שם לפי הסדר הנכון. לעתים לא רחוקות היה מביע את שמחתו במקרים כאלה בהתלהבות יתרה ובתרועות ששון של ילד. ויש שהיה פונה אלי ואומר בהתפעלות: “מה אתה אומר על אגדה כגון זו? האין זאת פנינה יקרה? אכן יש לנו אוצרות כאלה ואין אנו יודעים ומבינים להעריכם כראוי”.

־ ־ ־ ־ ־

מדי דברי ביחסו של ביאליק לעבודתו בספר האגדה, כדאי לספר כאן אפיזודה אחת שיש בה ענין לא מעט בנוגע לפרשה זו. הדבר היה בימי מתן הקונסטיטוציה ברוסיה באוקטובר שנת 1905 בידי הצאר האחרון בתוקף הלחץ הכביר של המהפכה הגדולה בארץ. באותו היום שנתפרסם בו ה“מניפסט” על דבר הקונסטיטוציה ובעירנו אודיסה, כמו בכל יתר הערים ברחבי ארץ רוסיה, גדלה ועצמה התעוררות, הלכתי יחד עם ביאליק ועוד אנשי־שלומנו אחר הצהרים אל הנמל האודיסאי להפרד מאת חברנו ש. בן־ציון ז“ל, שעמד אז להפליג הוא ובני־ביתו באניה ההולכת לא”י על מנת להשתקע שם1.

בשעה שחזרנו מחוף הים הביתה כבר ניכרו ימנים מבשרי מהומה ומבוכה בעיר. ולמחרת היום מן הבוקר התחיל “פוגרום” כהלכה בכל נוראותיו. המונים המונים של חברי “המאה השחורה” יצאו בחמה שפוכה לפרוע פרעות בישראל עם חרמם ו“ידי עשו” גברו חיל לעשות נקמה ביהודים “מורדי הצאר”, לאבד ולהשחית את רכושם וגם לבוז בז. שלשה ימים רצופים ארכו מעשי הפרעות הנוראות והאיומות של “החוליגאנים”, שניתן להם להרגיש כי “הותרה הרצועה” ואין שום איסור בדבר; וביותר נורא ואיום היה היום השלישי, שאז הגיעה רתיחת דמם הטמא של הפורעים למדרגה עליונה והתחילו לשפוך דמים כמים, והרבה קרבנות אדם מישראל נפלו חללים ביום ההוא, ביחוד בפרברי העיר. והנה באותו יום הזעם הנורא מכל הימים אחר הצהרים יצא ביאליק מדירתו ועלה למעוני (שנינו גרנו בבית אחד ברחוב מאלו־ארנאוטסקי נו' 9) ובידו אחד המדרשים, שעלינו היה לעבור בעיון על המקומות המסומנים בידינו ולהוציא מתוכו את הדרוש לנו למטרתנו, ובקול צרוד ונמוך פנה אלי ואמר: “שמע נא, רבניצקי. הבה ננסה להניח חיי שעה ולעסוק בחיי עולם; נסיח את דעתנו לשעה קלה מכל אותן הנוראות הנעשות בחוצות העיר ונפנה את לבנו לא לבטלה אלא לעבודה בספר האגדה שלנו”. השתוממתי מאד על ההצעה המשונה לעת כזאת של פרעות איומות, בשעה שקול צפצופם ותרועתם הפרועה של להקות השודדים והרוצחים הגיע לאזנינו מרחוק, ובכל זאת לא יכולתי לסרב למציע ונגשנו לעבודתנו. אולם לחנם טרחנו – העבודה לא זזה ממקומה במצב רוח מדוכא כזה, ועד מהרה היינו מוכרחים להפסיקה.

יכול היה ביאליק בעצמו להתבודד ולהתרכז בחדר עבודתו בשעת זעזועים כבירים ולהתמסר לעבודת יצירה. ככה, למשל, בימי המרד של המלחים, שתפסו את אנית־הצבא הגדולה “פוטומקין” ואימו לירות בכלי התותח של האניה על אודיסה וכל העיר היתה שרויה כמה ימים בבהלה וחרדת מות – היה הוא, ביאליק, מסיח את דעתו מסכנת “דם ואש”, המעיקה על כל תושבי העיר, ומתעמק בכתיבת הפואימה הידועה “מגלת האש”; אבל לא היתה שום אפשרות לעבוד בשנים בשעת חירום כזו – והפעם נסיונו של ביאליק לא הצליח.


 

ג

לאחר עבודה מרובה שעבדנו בעיון רב לחפש את החומר באשר הוא שם, להוציאו מתוך המקורות השונים שהיו לפנינו, לסדרו בסדר נכון וגם לשכללו במדה האפשרית עם השמירה על העיקרון שלנו שלא להוסיף מצדנו אף מלה אחת (שכלול זה בא ביחוד בשעה שמצאנו אגדה אחת בכמה מקורות ובנוסחאות שונות והשתדלנו להוציא מכל נוסחה את המשובח יותר לפי דעתנו) עלתה בידינו לגמור סוף־סוף את סדור הספר הראשון של הכרך הראשון, באופן שהיה ערוך ומתוקן לדפוס. אבל כאן עמדה על הפרק השאלה היכן להדפיס את הספר. רצה ביאליק לראות את ספר האגדה, שחשיבותו רבה כל־כך בעיניו, באופן מהודר ולא באותיות הרגילות של בתי הדפוס האודיסאים הדלות והכחושות, אלא באותיות מן המובחר “מאירות עינים”, כראוי לספר כזה, והנה נולד אצלנו רעיון משונה קצת: למסור את הספר תחת מכבש הדפוס בחו“ל, ודוקא בבית־דפוסו המשובח של יוסף פישר אשר בקראקא בגאליציה, ולא להסתפק במשא־ומתן מרחוק על־ידי חליפות מכתבים, אלא שאחד מאתנו ישא את רגליו ללכת בדרך הרחוקה לשם בחירת האותיות והנייר והשגחה מעולה על הדפסת הספר, לכל הפחות בגליונותיו הראשונים. אולם כאן עמדה לפנינו השאלה הקשה: הנסיעה לחו”ל הרי איננה כלל מן הדברים הקלים בשבילנו, קשורה היא בהוצאות לא מעטות – ואין כסף לאדונים בעלי “מוריה”, זו הוצאת־הספרים שלנו. ופתאם באה לנו הישועה ממקום שלא פללנו, כי אחד מידידינו בערי־השדה, שנזדמן אז לאודיסה, התעורר בטובו להמציא לידינו הלואת הסכום הדרוש לחפצנו, ואני הגבר, שאינו כל־כך קל ומהיר לנסיעות, אזרתי חלצי ובקיץ שנת תרס“ז יצאתי מאודיסה ובאתי לקראקא, למקום הדפוס של יוסף פישר. שם בדקתי את כל מיני האותיות הנמצאות בביה”ד בעין ובחרתי באלו מהן שמצאתי אותן יותר נאות וצויתי לסדר דוגמאות מתוך כתב־היד שהבאתי בידי ולשלחן לאודיסה לשימת עינו של ביאליק, שנכנס בשקול דעת מרובה לעניני ההדפסה בכל פרטי פרטיהם. וזה מה שכתב לי בתשובתו: “עלינו לתת אותיות שמנות ושחורות מעין “דברי חכמים”2 ולא כחושות ומוכות שחפת רעות ואר ודלות מראה. רוח של קבצנות שורה עתה על כל הספר, ורוח זה – יכנס הרוח באבי אביו! – רוח משחית ומנל הוא, ועלינו להתרחק מכיעור זה ת' פרסא. – את מראי מקומות שבסוף כל מאמ (מסכת או מדרש פלוני וכדומה) עלינו להשמיט כדעתך הראשונה, רבניצקי. מרא העינים הוכיח לי כי צדקת ממני. ואנחנו נתן את ציוני המקורות ומראי המקומות בתוכן ענינים3. כך נאה יותר. – כן עלינו לדעתי לבטל את החלטתנו (שנשארה אמנם תלויה) בדבר סדור מאמרי באותיות קטנות מחריהם. יפה לספר האגדה אחדות ושווי בצורה. כל חליות וגונוניות ונמור מורידין בו ולא מעלין”.

לבסוף הזמין המדפיס פישר מעיר הבירה ווינא אותיות חדשות נאות ומתאימות ובהן התחילו לסדר את הספר. ינתים עבר זמן לא מעט והוכרחתי לשוב לביתי.הדפסת הספר נמשכה במרץ וכמעט לי הפסקה, אף־על־פי שהטלנו על המדפיס לשלו מקראקא לאודיסה כל גליון וגלון להגהה אחרונה לפני ההדפסה.

בסוף החורף בשנת תרס“ח נגמר הספר הראשון כולו בדפוס, ומי שלא רא שמחו של ביאליק בשעה שנתקבל ספר שלם מקראקא לא ראה שמחה מימיו. בפנים לאיםזיו פנה אלי ואמר: “אמנם זכינו לכך סוף־סוף לראות בעינינו את ראשית רי עלנו הרב. מי יתן ונזכה לראות בשנים הקרובות יוצאים לאור כל ארבעת ספרי”. “ארבעת הספרים” – כך חשבנו בתחלה, ש”ספר האגדה" שלנו יכיל ארבעה לקיםולא יותר. ואולם לפי התכנית שהתרחבה והתפתחה יותר ויותר נוספו משך מן העבודה של אספת החומר האגדי כמה וכמה ענינים בעלי ערך וחשיבו, וי מהם שהצטרפו יחד לפרקים חדשים, באופן שהבנין השלם של הספר כלו לכ מדוותיו המרובים צריך היה להכיל לא שני כרכים בארבעה ספרים, אלא שלשה ככים בששה ספרים.


 

ד

לאחר שגמרנו להדפיס את החלק השני של “ספר האגדה”, המכיל בעיקרו “מעשי חכמים”, כלומר אותן האגדות שנאמרו על גדולי חכמינו הקדמונים, התנאים והאמוראים (חלק שני זה נדפס באודיסה בשנת תרס“ט בבית־הדפוס של ביאליק ושותפו באותן האותיות של החלק הראשון שהוזמנו מחו”ל), – נגשנו בשקידה יתרה אל הסדור האחרון של יתר החלקים לפי הענינים השונים, כגון חלק מיוחד של מבחר האגדות העוסקות באומה הישראלית וקניניה הלאומיים וחלק מיוחד של מבחר האגדות הנמצאות במקורות שטפלנו בהם על עניני דעות ואמונות של עם ישראל וכל המצטרף להן, וכדומה לזה.

וכאן נתגלה בכל גדלו הכשרון המזהיר של ביאליק גם במקצוע זה, בתורת ארדיכל מצוין לבנינים רוחניים, שאין כמוהו מסוגל לערוך תכנית רחבה ומפורטת של היכל רוחני נהדר ונאדר מסודר יפה בכל מדורותיו וחדריו וחדרי חדריו בתכלית השלמות.

ועוד בדבר אחד הרבה להפליאני ביאליק לפעמים לא רחוקות בשעות העבודה המשותפת שלנו ב“ספר האגדה”: בכח הזכרון הנפלא והמיוחד במינו שהיה מחונן בו. הוא אמנם לא הצטיין בזכרונו במובן הרגיל; אדרבה, יכול היה לשכוח לפעמים שכחה גמורה פרטי מעשים ודברים שנעשו ונדברו לפני איזה זמן לא רחוק. אולם דברי ספר שעשו עליו רושם בשעתם, אפילו לפני זמן ארוך של כמה עשרות שנים, נקלטו היטב בזכרונו עד שקצרה ידו של שר השכחה השולט באדם למחקם או לטשטשם. ויש שהעלה מתהום זכרונו איזה קטע של אגדה שקרא בספר עוד בימי נעוריו, בהיותו “בחור־ישיבה” בוולוז’ין, או בשנים הקרובות ליציאתו משם, וביחוד נשאר תקוע במוחו איזה בטוי לא רגיל שבאותה האגדה, והיה מרבה לחפש אותה במקומות שונים, ומה גדלה נחת־רוחו בשעה שעלתה בידו למצוא את המבוקש, ובהראותו לי על המציאה היה מוסיף בשביעת רצון מיוחדת: “ראה אותו הבטוי שאמרתי, הנהו אות באות: אכן יש לי זכרון טוב לדברים כגון אלה!”

ובאותה שנה עצמה, תרס“ט, שנדפס בה באודיסה הספר השני של הכרך הראשון, נדפס שוב בקראקא בדפוסו של פישר הכרך השני המכיל אף הוא שני ספרים. ורק כעבור שנתים, בשנת תרע”א, נגשנו להוציא את שני הספרים של הכרך השלישי שהוא האחרון, ובסופו תערובת, השמטות ומלואים. ברכנו בכל לבנו על סיום העבודה שהרבינו לשקוד עליה בהתמדה רבה במשך כמה שנים רצופות, אם אמנם ידענו והרגשנו שלא הוצאנו עדיין מתחת ידנו דבר מתוקן ומשוכלל. על כמה פגימות עמדנו אנו בעצמנו, ויש שהתעוררו אחרים להעיר אותנו על איזו שגיאות שנכשלנו בהן, אבל קוה קוינו שיזכה “ספר האגדה” לצאת עוד במהדורות חדשות ואז נוכל לתקן את התקונים הדרושים. ובאמת עלתה בידנו במהדורות הבאות להכניס כמה תקונים.

בנוגע לתקונים הללו כדאי לספר בזה עובדה מבדחת אחת: אחרי צאת כרך ג' של סהא“ג קבלנו מכתב מאת שו”ב באחת העיירות הקטנות ברוסיה ובו העיר אותנו על טעות אחת שטעינו בספרנו, ואני עניתיו בתודה על הערתו הנכונה, והוספתי שהטעות תתוקן במהדורה הבאה. והנה לאחר שעברו עשר שנים ויותר, אנחנו עזבנו כבר את “עמק הבכא” בגולה ובאנו להשתקע בא“י וגם אותו שו”ב בא לארץ והתיישב באחת המושבות, ובאחד הימים קבלתי ממנו שוב מכתב ומבקש פירוש מספיק ל“מדרש פליאה”: הוא מזכירנו את הערתו ששלח אלינו לפני כמה שנים בדבר טעות אחת ואת הבטחתי לתקן זאת במהדורה חדשה, והוא מוסיף שאמנם השתדל לעיין במהדורה החדשה שיצאה אחרי הראשונה ובדק ומצא שהטעות תוקנה, ועכשיו באה לידו מהדורה אחרונה ברלינית ולתמהונו הגדול ללא גבול ראה בעיניו שוב אותה הטעות במקומה עומדת, כאלו יש בזה מעשה כשפים ואחיזת עינים. פתרתי לו את החידה הגדולה באופן פשוט: כשיצאנו מתוך התופת הרוסית לא נתנו לנו מלאכי־החבלה להוציא את “רכושנו”, שהיה לא בזהב ולא בכסף אלא באמהות של ספרי “מוריה” ובתוכם “ספר האגדה”, ולפי שעה, עד שתהא האפשרות בידינו לסדרו סדור חדש, הוכרחנו להוציאו בברלין בדרך צלום, והשתדלנו לתת דוקא את המהדורה הראשונה כדי לצלמה, שהיא יותר נאה בהיותה נדפסת לא מתוך אמהות כמהדורות הבאות – ויצא מה שיצא.


 

ה

ספר האגדה, כאמור, היה יקר בעיני ביאליק מכל יקר, כי ידע להוקיר מאד את ערכה של האגדה הישראלית ואין קץ לחשיבות שנתן לה. בכל עת מצוא היה מרבה לספר בשבחה בדבור ובכתב. “האגדה היא התבנית הספרותית העיקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החפשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית. אין האגדה חזיון ספרותי עראי ועובר, אלא היא יצירה קלסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קימת לדורות, בעקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה: כמה דורות ואישים שקעו בה את כח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם. יצירה כזו אי־אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי. מי שרוצה להכיר את האומה הישראלית על כרחו ילך אל האגדה. ע”י האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל בלפני־ולפנים שלה" – כאלה וכאלה כתב בשבח האגדה, ועוד יותר היה מפזר לה תהלות ותשבחות בדברים שבעל־פה. ולא אחת אמר לי ביאליק ופניו נהרו בשעת דבורו: “אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו להוציא ספר עממי כזה שעתיד לעשות את האגדות המשובחות להיות נשמעות באזני כל אדם מישראל”. וכשנתקבל “ספר האגדה” שלנו ברצון רב בתפוצות ישראל והתפשטותו עברה הרבה על מה שקוינו וזכה לכמה וכמה מהדורות זו אחר זו, שלא כדרך יתר הספרים העברים החדשים, היה לבו של ביאליק מלא חדוה ביחוד על זה שהאידיאל שלו, שאליו נשא את נפשו, נתקיים במלואו ואוצרות האגדה הישראלית, החביבה עליו ביותר, הולכים ונעשים לקנין העם בכל תפוצות ישראל.

ואחרי כל אלה לא מצא ביאליק עדיין ספוק גמור בהצלחה מרובה זו ולא חדל לחלום על סדור חדש של הספר במהדורה מנוקדת כולה, כראוי ל“ספר עם” במיטב משמעו של השם הזה, עם הוספות ומלואים חדשים לא רק של מאמרים בודדים אלא של פרקים חדשים. וחלומו זה התחיל להתגשם בפעולה ממשית בארץ־ישראל בשנת תר"ץ, לאחר שעברו עשרים ושתים שנה מיום שיצא החלק הראשון במהדורתו הראשונה.

“הצלחת הספר – היה ביאליק אומר לי לא אחת – מחייבת אותנו לעבור עליו שוב מתחלתו ועד סופו, לתקן את פגימותיו, למלאות את חסרונותיו ולהביאו לידי שכלול עד כמה שידנו מגעת”. וכך השתדלנו לעשות. ושוב אותה העבודה בשקידה והתמדה מרובה מתוך חבה יתרה, כאילו יש לנו עסק לא בספר ישן לשם מלואו ושכלולו אלא בספר חביב חדש הלוקח את כל לבם של העוסקים בו.

בשנת תרצ“א יצא החלק הראשון של “ספר האגדה” המחודש, שהצטיין בשפע רב של חומר אגדי חדש שנוסף על הקודם יותר מכדי שליש. גם בחלק השני של הכרך הראשון (שיצא באחור זמן בשנת תרצ“ג מפני שבינתים יצא ביאליק לחו”ל ושהה שם איזה זמן) נוסף הרבה חומר חדש. בחבה יוצאת מן הכלל עסק ביאליק בשכלול החלק הראשון של הכרך השני, שיצא בשנת תרצ”ד, ובשבחו של החלק הזה, וביחוד בשבחו של אחד הפרקים החדשים שנוספו בו (על “השירה”) היה מרבה לספר מדי פעם בפעם לפני ידידיו בהתלהבות יתירה. ואלה הדברים, לדוגמה, אשר כתב בנוגע לחלק זה לווינא לידידו הד"ר רוטבלום במכתבו מיום 1/3 1934: “החלק השלישי של ספר האגדה המחודש קרוב בסדורו לגמר ובעוד ימים מספר תחל הדפסתו – – – הספר מלא וגדוש תוספות חדשות ויקרות. חלק זה מצד עניניו שהם כולם בעלי תוכן לאומי עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל”. גם רוב גליונות החלק השני של הכרך השני הספיק ביאליק להגיה בעצם ידו, ואחד מהם הגיה בווינא, בהיותו מוטל על ערש דוי, בין נתוח לנתוח, יומים לפני פטירתו.


 

ו

בשעת עבודתו ב“ספר האגדה” המחודש היה ביאליק מרבה להתעמק ולחדור לתוך תוכן של אותן האגדות שבאו לידינו, והיה דולה ממעמקים פנינים יקרות של דעות ורעיונות יפים וחריפים. ויש שהיה מכניס לתוך מאמר אגדה איזה רעיון יפה ומזהיר כשהוא לעצמו, אבל אפשר היה לפקפק פקפוק רב אם באמת לכך התכוון בעל המאמר. ולא אחת הייתי אומר לו, שאותו הרעיון שהביע בקשר עם מאמר האגדה שלפנינו היה יכול לשמש חומר טוב ונאה בפי אחד המטיפים מעל הבמה, ופעם הרשיתי לעצמי להוסיף בדרך שחוק כי “אבד בו מטיף לאומי” מן המובחר. והנה כמה פעמים אחר־כך היה מקדים ואומר לפני הצעת אותו הרעיון הצפון לפי דעתו באחת האגדות: “יודע אני כי תגיד לי על כך שאבד בי מטיף לאומי, ואני בכל זאת מחזיק בכל תוקף בדעתי שבעל המאמר כיוון כך וכך – וזוהי הצרה שאין אנו מתעמקים לדעת כמה גדולים דברי חכמינו”.

אהבה עזה לאגדה שלנו הביע ביאליק עוד בימי נעוריו, באחד משיריו הראשונים “אל האגדה”, שנדפס ב“פרדס” ספר שני:

בָּכֶם עֲלֵי תַלְמוּד, בָּכֶם עָלִים בָּלִים,

אַגָּדוֹת נֶחֱמָדוֹת וּקְדוּמוֹת

בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלִי פִי אֶהְגֶּה נְכָאִים

בָּכֶם נַפְשִׁי תִמְצָא תַנְחוּמוֹת –

כך מתחיל המשורר את שירו, הקושר כתרים לאגדה, וגומר בהתלהבות קודש:

בִּימִינְכֶם, הֶעָלִים, טוּב אֶרֶץ אֶשְׂבָּעָה,

בִּשְׂמֹאלְכֶם – כָּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם!…

לא “עלים בלים” הייתה האגדה בעיניו מאז, אלא עלים רעננים מלאי זיו וחן מיוחד, והאגדה הקדומה הנחמדה היתה אהובת נפשו עד ימי חייו האחרונים. העסק והטפול בה במשך שנים רבות היו לו כמלאכת הקדש ממש. ואת רחשי לבו על האגדה היה מגלה בכל עת מצוא בשיחותיו. וביחוד היה מתפעל, כאמור, מן החומר שנכנס לתוך “ספר האגדה” המחודשׁ. “יש שותים – אמר פעם בשיחת רעים – מן הספרות החדשה כשותה גזוז; אבל היהודי היה שותה משדיה של האגדה כתינוק את החלב משדי האם”. ולא פעם היה כמתאונן ומתמרמר על כך שנמצאים בקרב “יודעי ספר” בישראל מן החדשים כאלה שאינם יודעים ואינם מבינים להעריך את האגדה הישראלית ככל יקר ערכה.

ובשעה שהיה מסיים כמה מאגרותיו אלי, בהיותו רחוק ממקום עבודתנו, שנכספה נפשו מאד לשוב ולעבוד יחד, ואחת מהן הוא גומר בלשון זו: “המתגעגע אל שלחן העבודה המשותפת שלנו עד לכלות הנפש”, – חושבני שהגעגועים הללו היו מכוונים ביחוד לעבודתנו המשותפת ב“ספר האגדה”, אותה העבודה החשובה בעיניו כל־כך בכל עת והחביבה עליו ביותר כל הימים.



  1. בראש הספר שמסרנו לזכרון לחברנו לפני הפרדו רשם ביאליק בחרזים את הזמן בדיוק:

    אודיסא ב' מרחשון שנת תרס"ו לבריאה,

    בשמונה עשר לאוקטובר, יום ראשון לקונסטיטוציה

    בארץ הדמים רוסיה, שנעשית חפשיה,

    בשעה שתרועת “הידד” בכל הרחובות הומיה.  ↩

  2. “דברי חכמים”נדפסו יחד עם ספר הלמוד שלנו “דברי תורה”.  ↩

  3. דעה זו בטלנו שנינו אח"כ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות