רקע
יהושע חנא רבניצקי
שלש אֶפיזודות: א. מלחמה ושלום
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ח

שני עולמות שונים, רחוקים ומרוחקים זה מזה מרחק רב – היו ש“י אבראמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) ומנחם־מנדל אוסישקין. שניהם היו במשך הרבה שנים בני עיר אחת, תושבי אודיסה בירת דרום רוסיה, אבל לבם רחק איש מרעהו כל הימים. שניהם היו מן “האריות”, כל אחד ב”חבורה" שלו: זה בחוג הסופרים בוני הספרות העברית וזה בחוג עסקני “חבת ציון” המסייעים לבנין ארץ האבות בשביל הבנים; כל אחד מהם תפס מקום חשוב מאד בראש, בכותל המזרח של ההיכל שלו – והפרץ ביניהם היה רחב מאד והיחס של זה לזה היה יחס של אי־כבוד וזלזול.

בנוגע ליחסו של מנדלי ואמרותיו השנונות כלפי אוס' כבר הזכרתי במאמרי “מנדלי מו”ס וחבת ציון" (“דור וסופריו” ח"א). רוחו של מנדלי לא יכלה לסבול את כובד היד התקיפה של “איש הברזל” הנוהג נשיאותו ברמה והמבליט ביותר שאין לך דבר העומד בפני רצונו; וביותר נפשו בחלה בפתגם הידוע של זה: “או עברית או רוסית”… ואוס' מצדו לא יכול לסלוח למנדלי על בזבוז כחותיו לאליל “הזרגון” הבזוי כל־כך בעיניו, גם לא נתן ערך רב בכלל לעבודת היצירה הספרותית של מנדלי, כי עבודה כזו יש לה חשיבות, לפי דעתו, ביחוד רק אם יש בה גם תעמולה להעיר ולעורר רגשי לאומיות וחבת ציון, ואם דבר זה נעדר הרי העיקר חסר מן הספר.

והנה התנגדות זו בין שני בעלי־השם האלה גרמה פעם לקטטה עזה וחריפה בין אוס' ובין המשורר הלאומי הגדול ח"נ ביאליק. דברי מחלוקת זו כדאי להרשם, לא כפי שנמסרו כמה פעמים בסירוסים, אלא כהויתם.

מעשה שהיה כך היה.

בשנת תרע“ב נוסדה באודיסה אגודת “חובבי שפת עבר”, ובראשה עמד נשיא חברת “חובבי ציון” מ. אוסישקין. באחד הימים הוכנסה לועד אגודה זו ע”י שנים מחברי הועד, ח. נ. ביאליק וכותב הטורים האלה, הצעה לבחור את אביר הסופרים העברים מראשי היוצרים של הסגנון העברי החדש, את מנדלי מו“ס תושב אודיסה, ל”חבר נכבד" של האגודה. אולם היו“ר של האגודה לא מצא חפץ ב”אביר" זה בשום פנים והתנגד להצעה בכל תוקף, ודחה את הענין מישיבה לישיבה. להתנגדותו התקיפה השתדל להמציא נימוקים שונים ומשונים וביניהם גם חטאתו של בנו היחיד, ואחת הטענות העיקרית שלו היתה שהוא, מנדלי מו“ס, איננו חובב כלל לא את שפת עבר ולא את חובבי ש”ע, ובאחת הישיבות מצא הועד, שרובו היה נתון תחת השפעתו של היו“ר, איזה טעם פורמלי והחליט להסיר את ההצעה מעל הפרק. החלטה זו גרמה, כמובן, נחת רוח ליו”ר, בידעו היטב למי יש להודות על כך, וכנחמיה בשעתו קרא: “זכרה לי, אלוה, לטובה!” אבל בעלי ההצעה הצטערו מאד על הפגיעה הקשה בכבודו של הסופר הגדול וראו חובה לעצמם להתפטר מן הועד. ולשם בירור הדברים כדאי להביא בזה את מכתב־הפיטורין כלשונו:

“אל כבוד ועד אגודת חובבי ש”ע באודיסה".

מיום הוסד אגודת חובבי ש“ע בעירנו עברו זה כשנתים, ועד היום לא זכרה לשלם חוב ישן, חוב הכבוד, לזקן הספרות העברית יושב עירנו, למנדלי מו”ס, ולבחרו לחבר נכבד של האגודה. זלזול כזה בכבוד אביר הסופרים העברים וראש ליוצרי הסגנון העברי בזמננו מצד האגודה המתאמרת בשם “חובבי שפת עבר”, הביא רבים מחברי האגודה לידי תרעומת צודקת, ואנחנו חברי הועד הח“מ העירונו על כך לא אחת את אזן יו”ר האגודה. לצערנו לא שם היו“ר את לבו לגלוי הדעת של חבריו, וגם אחר כך לא הביא את הדבר לפני הועד באחת מן הישיבות. מתחלה חשבנו כי אין כאן אלא התרשלות והיסח הדעת בעלמא – ולא נכנסנו לעובי הקורה, ומצד זה בודאי שחלק מן האשם תלוי גם בנו, אולם אחר כך נתברר לנו, לתמהוננו הגדול, כי יש כאן גם צד השתמטות בכונה, ובפירוש הגיד היו”ר לפני אחד מן הח“מ, כי אם יתקבל ע”י הועד דבר הבחירה של הסופר הנ“ל יתפטר מנשיאותו. אחרי דברים מפורשים כאלה – שלא יכלו לעלות על לבנו – העמדנו על דעתנו בכל תוקף, ובישיבה האחרונה בי”ט שבט הובאה על ידנו ההצעה בדבר הבחירה הנ“ל, ולתמהוננו הכפול קרה גם פה דבר שלא פללנו לו כלל. חברי הועד, בהיות הרוב מהם מושפעים באופן פרטי מצד היו”ר על ידי איום של התפטרות, כמו שהודו כמה מהם בפירוש בפני הח“מ – בטלו את הכרתם הפנימית (שהודו עליה בפיהם באותה הישיבה) מפני רצונו היחידי של היו”ר והכריעו כלפי ההחלטה לדחות גם הפעם את דבר הבחירה הנ"ל, וביראתם פן תודע הדחיה וטעמה האמתי ברבים ויהיו לשחוק ולבוז – הערימו לתת לה כלפי חוץ צורה נוחה ומנומקת יפה מן הצד הפורמלי.

אנחנו הח“מ היודעים היטב – כמו שיודעים גם שאר החברים – את הטעמים האמתים של אותה הדחיה, מוצאים את עצמנו מחויבים להודיע בזה, כי חושבים אנו את עצם ההחלטה הנ”ל למשא פנים, ואת צורתה – למורך לב, ומהיום והלאה אין לנו חלק עוד בועד האגודה".

אחרי מאורע זה נמתחו, כמובן, עוד יותר היחסים בין אוס' וביאליק ותחת השלום בא רוגז קשה. אולם עצם להבת “המלחמה” התלקחה בעוד איזה זמן, באביב אותה השנה, בשעת האספה הכללית השנתית של האגודה. הישיבה היתה סוערת מאד. “האופוזיציה” השמיעה דברי בקורת חריפה על פעולת הועד ונגעה גם באותו “המאורע”, שראתה בו מעשה חרפה וקלון. מצד הועד, יו“ר האגודה ענה בחריפות ודרש בתקיפות יתרה לקבל את הדו”ח מבלי שים לב אל אותו הענין, שכל עיקרו אינו אלא קומדיה. הדברים האלה הרגיזו עד מאד את ביאליק, שהשתתף באותה האספה בתור חבר האגודה סתם, וקם בחמה עזה וזרק כלפי המדבר אותו כנוי של זלזול שהוא בעצמו לא נזהר מלהשתמש בו בנאומו כנגד אחרים.

האינצידנט המעציב הזה היה אחר־כך לשיחה בפי הבריות וגם התגלגל והתפרסם ע“י העתונים. וכשהגיע הדבר לאזני אחד העם, מי שהיה שנים רבות מראשי החבורה האודיסאית, שישב אז כבר בלונדון, הצטער על כך מאד והביע את צערו באגרותיו לידידיו הקרובים באודיסה. גם לידידו החביב ש. דובנוב, היושב אז בפטרבורג, כתב ברוח נשברה במכתבו מיום כ”ד אייר: “ובאודיסה שלנו רקוד השטן הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה”ע על סקנדל חדש באספה הכללית של חובבי שפת עבר. לא אוכל להביע בדברים כמה גדול צערי על זה". ובמכתביו לשני בעלי הריב השתדל לשכך את הקטטה, וביחוד השמיע דברי מוסר ותוכחה לאחד מהם. “רוצה אני – כותב הוא, במכתבו לביאליק מיום ה' סיון – אך לקרוא אליך מרחוק: ביאליק, חזור בך, אם עוד ביאליק אתה, אם לא נסתלקה ממך שכינה, התגבר כארי על כל הקטנות שבתאות הנקמה והנצחנות ותפקח עינך ותראה את כל הכיעור שבמחלוקת זו שנסתבכת בה ואת כל העול שעשית לחברך הגדול ממך בשנים, שהלבנת פניו ברבים, ולא חסת על כבוד עבודתנו הקדושה, שהוא קשור בה והיא בו בקשר של קימא זה יותר משלשים שנה! מאמין אני בכל לבי שחוש היופי שבך אינו מצטמצם אך ביופי שבדברים אלא מכיר ומעריך גם את היופי שבמעשים. יבוא נא איפוא ויגיד לך אם יפה עשית”.

על אחת מאגרות־התוכחה של אחה"ע אליו בדבר הזה, ענהו ביאליק אף הוא בשאלת־הקפדה לאמר: “אני אמנם נכשלתי בעידן ריתחא בדבור שאינו מהוגן – – – חס אתה בצדק על כבודו של חבר גדול ממני בשנים, ואיך לא חס אותו חבר עצמו על כבודו של סופר גדול ממנו גם בשנים וגם בתורה וחכמה, שכולנו חיָבים בכבודו?”

ולא נתקררה דעתו של אחה“ע עד שהגיד לו לביאליק מפורש במכתב אחר, שהיה שמח אלמלי נעשה על ידו “צעד בסגנון של בקשת סליחה על דבור שאינו מהוגן”. “וצר לי מאד מאד – גומר אחה”ע את אחד המכתבים, המדבר באריכות על אותו הענין שלא נתן לו מנוחה – שרחוק אני עתה ממקום המעשה. אלו לא היה מרחק רב כזה מפריד בינינו, הייתי הולך לאודיסה לשם כך, ואולי הייתי מצליח לישר ההדורים”.

אחה"ע היה אמנם תקיף בדעתו מאין כמהו ובמהלך מחשבותיו לא נתן מעולם מקום להנחות ופשרות, אבל באותו הזמן נפשו היתה סולדת תמיד מאמרות חריפות ושאת לא יכול דברי ריב, ביחוד בקרב ידידיו, ולפיכך חלם כל כך על הדרך הנכונה “לישר ההדורים”.

*

אולם שעה טובה זו לישר ההדורים הגיעה רק לאחר כמה חדשים. עברו ימי הקיץ ובינתים התחילו הימים הנוראים של המלחמה הגדולה בעולם הגדול. והנה כעבור “ימים נוראים” שלנו, של תחלת תרע"ה, באתי אחרי יום־הכפורים לבקר את מנדלי בביתו, ומיד בהכנסי פנה אלי בשאלה:

– מה אתה אומר על ביאליק שלך?

“ביאליק שלך” – ובהדגשה מיוחדת על שתי המלים האלה – תמוה היה הדבר בעיני ולא יכולתי להבין פירושן. מי כמוני ידע עד כמה מנדלי היה מוקיר ומחבב את ביאליק – ופתאום נעשה לביאליק שלי ולא שלו.

שאלתי את מנדלי מה משמעו של דבורו המתמיה, והוא ענני בשאלה:

– האמנם אין אתה יודע כלל שהוא שנס את מתניו והלך בערב יוה"כ לביתו של הקצין (כך היה מנדלי לפעמים קורא לאוס') לבקש מאתו סליחה ומחילה?

ובאמת לא ידעתי כלל וכלל דבר זה, שכבר הספיק מי שהוא מ“רודפי השלום” לבשר על כך את מנדלי. אכן נודע לי הדבר אחר כך כמו שהיה: בערב יוה“כ אחרי סעודת ההפסקה יצא ביאליק מביתו על מנת לבוא לביתו של איש ריבו לשם פיוס והחזרת השלום. כשנכנס מצא כבר את בעל הבית לבוש בגדי חג וצילינדר בראשו ועומד לצאת לביהכ”נ של “הברודים”, שבו היה מתפלל, ולאחר פגישה זו בלוית נשיקה של ידידות נאמנה הושב על כנו השלום – כלי יקר זה המחזיק ברכה לישראל לכל חוגיו ובכל הזמנים. 


המלצות קוראים
תגיות