באחד הימים הבהירים והמזהירים בארץ־ישראל – אנחנו שנינו, ביאליק ז"ל ואנכי, הלכנו לטייל קצת ברחוב אלנבי, הוא הרחוב הראשי אשר בעיר העברית הראשונה תל־אביב. עגומי רוח ועצובי נפש היינו לאחר בקור ידיד חולה, שמחלתו אנושה באפס תקוה. הלכנו לא לצד הפונה אל הים, כדרכנו תמיד לשם טיול, אלא לצד השני, ושוחחנו על אותו הידיד, הקרוב לנו עוד מימי אודיסה הרחוקים וההולך מאתנו בדרך כל הארץ, ועברנו מענין לענין, כנהוג.
בדרך לכתנו הרגשנו כי נטפל אלינו איזה צעיר ההולך בעקבותינו וכאלו מטה אזניו לשמוע את דברי שיחתנו, ולא שמנו אליו לב. כשהגענו אל קצה הרחוב על־יד פסי מסלת הברזל עמדנו קצת והמשכנו את שיחתנו.
והנה אותו הצעיר הצועד מאחרינו נזדקר ועמד לפנינו בקומה זקופה ופנה אל ב' ואמר בקול תקיף:
– למה זה הולכים אתם ומדברים אידיש כל הזמן? מוטב שתדברו עברית!
על דברי ב‘: "מי אתה הבא להטיף לנו מוסר? אין זה ענין שלך ואין איש שואל אותך – השיב הצעיר עזות, עד שהתרגז ב’ וקרא: “חוצפה יתרה! לך לך לעזאזל!”
מה עשה אותו האברך? הוא אמנם הלך לו, אבל חשב ומצא לטוב לו לתבוע את עלבונו בדין והגיש את תביעתו לפני משפט השלום העברי על המשורר ב' אשר הרשה לעצמו למלא את פניו קלון בראש כל חוצות ואמר לו בפה מלא כך וכך – ואני נקראתי בתור עֵד ראיה ושמיעה בענין זה.
המשפט נועד ליום קבוע. הנתבע בעצמו לא בא לעמוד לדין, אלא שלח את בא־כחו לטעון בשבילו, גם שלח מכתב קצר לכבוד השופטים ובו הוא מוסר את גלגולי הדברים כהויָתם, כי היתה השיחה בינו וביני בלשון יהודית “עפ”י הרגל של עשרים ושמונה שנים" וכיצד הגיב על זה אותו האברך, עד שנגמר הדבר בקריאה: “לך לך לעזאזל! " ועל זה מוסיף ב' בהתול מיוחד: “אפשר שהמלה היא חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל, אבל לפי פירושה המדויק והאמתי הוא שם הר לא רחוק מירושלים, מהלך שתים שלש שעות במדבר יהודה, והמקום הזה הוא, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש”. אולם בסוף גומר הנתבע ביתר רצינות: “בשים השופטים מצד אחד לבם למצב הנפשי בשעה זו שגוסס יקר היה מוטל לפני שעה קלה לפני יציאת נשמתו, ומצד שני למוסר היפה של איש צעיר שמוצא היתר לעצמו להטות אזן ברחוב לשיחת בני אדם להורות להם דרך ארץ מבלי אשר שאלו איש על כך, ובשים השופטים הנכבדים שוב אל לבם כי כל הענין נעשה לו לאברך נושא לריקלמה ולסינסציה, כמו שמוכח מן התלגרמה שהריץ אותו האיש ל”דואר היום” ע“ד המשפט בינו ובין הח”מ, – יקל לשופטים הנכבדים להוציא משפט נכון".
וכשהגיעה שעתי ביום הדין לבוא לפני השופטים ולהעיד מה שאני יודע בענין זה, ספרתי מעשה שהיה איך היה, כפי שראיתי ושמעתי, כיצד הרגשנו כל אותו הזמן, שאחד הצעירים, הזר לנו, הולך וצועד אחרינו ומקשיב לדברי שיחתנו, שהיתה ביהודית לא להכעיס, חלילה, אלא על פי הרגל של שנים רבות, – ואני בתומי חשבתי כי אותו הצעיר הוא אינו אלא אחד מאלה השואפים להתאבק בעפר רגלי חכמים ולשתות בצמא את דברי חכמתם, והוא בחר הפעם בדרך שאינה מן הנמוס כלל מתוך כוונה רצויה לשמוע איזה דבר של תורה מפי המשורר הגדול ההולך לפניו, והנה יצא שהיה מתכוון לא לשמוע מפיו תורה אלא להשמיע באזניו תוכחת מוסר וללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. וכך המשכתי את ספור המעשה עד שהגעתי לסוף־דבר, לפסוק־הזעם: “לך לך לעזאזל!”
– כיצד אמר “לך לך לעזאזל”, בעברית או באידיש? – פנה אלי הצעיר בעל הדבר בשאלה.
– הוא אמר זאת בעברית – עניתי.
– אם בעברית – קרא הצעיר בפנותו אל עבר פני השופטים – הריני מוכן ומזומן למחול על העלבון להסתלק מן התביעה.
באופן כזה המחזה הטרַגי במקצת נהפך פתאם לקומדיה. השופטים קבלו בבת־צחוק נאה את בטול התביעה והטילו על התובע את דמי הוצאות המשפט – והענין הרע, שניתן להם לענות בו, נגמר ב“כי טוב”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.