רקע
יהושע חנא רבניצקי
הוא ולא אחר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"ח

(מעין מעשה שהיה בסופר מפורסם)


 

א

במסבת־רעים ישבו יחד, בני־חבורה של משכילים צעירים, באחד מערבי־חורף, בחדר לא גדול, אבל מרֻוח, של אחד מהם. בחוץ היה החורף שליט בכל תקפו, נוהם ומתגעש ברוח סערה וסופת שלג, ובבית לא היתה לתקיף זה שום שליטה. חום נעים התפשט – והמסובים כלם רוחם טובה עליהם, שותים חמין בנחת ומשעשעים את נפשם בספורי־מעשיות נאים ובדברי בדיחות. שיחה קלה היתה הולכת ומתגלגלת ועוברת בקפיצה מענין לענין, עד שהגיעה ובאה לספרות ישראל העלובה וממנה לסופרי ישראל הקטנים עם הגדולים. וכמה מבני החבורה התחילו מזכירים, כיצד היו מצַירים להם בתחלה סופר עברי בדמיונם, דמיון של משכיל תמים בן עירה קטנה, ומה הרגישו בעצמם בשעה שזכו לראות, יציר־סגולה זה לא בעיני דמיון, אלא בהקיץ ממש, בשעה שבאו לכרך.

– “גם אני בחלומי”, רבותי. ספור יפה יש לי לספר באזניכם, כיצד זכיתי לברך על פי זה ברכת “שהחיינו”, ודוקא עוד שם בעירתנו הקטנה; אבל השעה עכשו מאוחרת, “עוד חזון למועד” ובפעם אחרת אספר לכם ומבטחני שתהיו נהנים הנאה מרובה.

כך אמר אחד מן המסובים, חיים גולד, בעל עינים שחורות וגדולות וזקן צהוב קטן.

כל המסובים כמובן, פצרו בו, שלא ידחה את הדבר לזמן אחר, אלא יפתח פיו ויספר תיכף – והוא לא סרב הרבה.

– הריני מוכן ומזומן לעשות רצונכם – אמר – רק תנאי אחד אתנה עמכם, רבותי: האזנים קשובות והפה שותק. אני מטבעי איני יכול לסבול כשמפסיקים את ספורי ונכנסים לתוך דברי, כנהוג. ובכן אם רוצים אתם, שלא יאבד לי החוט של ספור־המעשה ביחד עם החשק להמשיכו – אל תפסיקוני אפילו פעם אחת, ולהשומע ינעם.

– שתיקה יפה! – קרא אחד מבני החבורה בקול וטפח בידו על פני השלחן אחת ושתים.

חיים גולד שתה בגמיעה אחת את כוס התה שלו שנתקרר והתחיל מספר:


 

ב

הורתי ולידתי, כידוע לכם, בעירה קטנה בבסרביה. שם אירע הדבר בשנת… מחילה, רבותי, איני זוכר בדיוק את מספר השנה. אבל שנה מוקדמת או מאוחרת – מה בכך, הרי אין אנו באים עכשו לרשום רשימות בספר דברי הימים. וזאת עליכם לדעת, שעירתנו היתה מצוינת משאר העירות בתפוצות ישראל לא רק ביינותיה המשובחים וממליגתה המולדבנית, אלא גם בצעיריה, משכילי ישראל ויודעי ספר בספרות העברית החדשה. עכשו כבר נתפרדה החבילה; משכילי עירתנו נתפזרו לכל הרוחות שבעולם, מי ליהופיץ ומי לבויבריק, אחד נדד למרחקים, לאמריקה או לארץ־ישראל, ואחד הלך בדרך עוד יותר רחוקה, לארץ הרפאים. אבל בימים ההם קשר אגודתנו היה אמיץ, וביחוד שלשה מאתנו דבקים היינו זה בזה, ממש “חוט המשולש”: אני ושני חברי הנאמנים, שלמה טפר ותנחום שווארצקאפ המכונה תשר“ק. בשם תשר”ק היה תנחום חותם תחת המאמרים, שהיה מרבה לשלוח ל“המליץ” בשעתו ושרק אחד מהם, כמדומה, זכה לראות אור. הוא היה משכיל נלהב שבנלהבים, פיו חוצב להבות אש ומראהו תמיד כעולה מנהר דינור… שלשתנו ישבנו שבת אחים ממש, ומה טוב היה ומה נעים! בעולם מיוחד, עולם האצילות, חיינו לנו חיי אושר, חיים של טובה וברכה, ושבעי נחת היינו בשיחות־רֵעים ארוכות וגם וכוחי דברים בחום והתלהבות. וחג היה לנו, מקרא קדש, כשהגיע לידינו ספר עברי חדש. את הספר היינו קוראים, או יותר נכון לומדים, כל אחד לעצמו או כלנו ביחד, ואחר כך היינו מתוכחים ימים רבים ומחדדים זה את זה בהלכות, היוצאות מתוך דברי הספר החדש.

ומאליכם תבינו, רבותי, שמחבר עברי, אחד ממשפחת הסופרים בעלי השם, היה בעינינו לעילא ולעילא; מין בריה נפלאה מפמליה של מעלה, שאין המח המשכילי שלנו יכול להשיגו. אשרי האיש שזכה לפחות פעם אחת בימי חייו להיות עומד בד' אמות של אחד מיחידי־סגולה אלה, רואה אותו, בעיניו ממשׁ ומדבר אליו פנים אל פנים!

ומה גדולה היתה שמחתנו, בשעה המבורכת, שרצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות אותנו ולהביא לעירתנו יהודי סוחר חצי־משכיל, שהיה נוסע בהרבה כרכים ובעיניו ראה שני סופרי ישראל מן הגדולים וגם דבר עמם ממש! כבודו של סוחר זה היה גדול מאד בעינינו ונחשב לפנינו בתור אדם המעלה, שהכל חייבים בכבודו, ובשעת דבורנו עמו היינו מדמים, שאנו נהנים מזיו השכינה של אותם הסופרים…

ובכן, רבותי, תוכלו לשער בעצמכם את גודל אשרנו, כשהגיעה לאזנינו באחד הימים הבשורה היקרה והנעימה, שיעלה ויבוא לעירתנו אורח גדול, לא בן־אדם, שראה סופר עברי וזכה לדבר עמו, אלא סופר ממש שהוא גם רידקטור בישראל, ולא רק סופר ורידקטור מן הפשוטים, אלא אחד מן הגדולים שמפורסם הוא במדינתנו לשבח ושמו נודע בעולם!


 

ג

בשורה טובה זו באה ראשונה, כמובן, לאזני תשר"ק שלנו והוא הביאה לנו.

– שמעו, אחי, חדשה שבחדשות, סיורפריז גדול ונורא שלא חלמנו עליו! באלו הימים נזכה לראות אורח רם ונשא, שמעולם לא פללנו1 לראותו. האח, ששון ושמחה, חג גדול ברחובנו!

בקריאה זו נכנס אלינו במרוצה תנחום, כשהיינו יושבים כמה חברים יחד. הוא דבר ועשה קצת רקודים על פני החדר, כדרכו בשעת חדוה. פניו היו מזהירים ומבהיקים כפני חתן בשעה שהוא מבשר לחבריו הקרובים לו ביותר, שעוד מעט ותבוא כלתו האהובה לו מנפשו. ואחרי כמה קולות־קריאה של שמחה נודע לנו מפיו, שהסופר הנודע – לא אפרסם לפניכם את שמו המפורש – למאי נפקא מינה? – יהא שמו סתם “סופר” – העומד להוציא מאסף שנתי חדש ונוסע לפי שעה בעולם לקבץ חתומים – הוא בכבודו ובעצמו לא יפסח גם על עירתנו הנדחה ובקרוב יופיע אלינו. דבר זה שמע תנחום מפי הסוכן של כתבי־העתים, שאצלו עתיד סופר זה להתאכסן.

מי שלא ראה שמחתנו באותה שעה לא ראה שמחה מימיו. ברכנו איש את חברו בברכת מזל־טוב, ואני ושני חברי המובהקים הבטחנו זה את זה, שמי שיודע לו בתחלה דבר בואו של סופר לא יחמיץ את הבשורה וימהר להודיעה מיד לשני חבריו, כדי שלא נאחר ונלך שלשתנו יחד לקבל את פני האורח החשוב מאד. גם התחלנו לחשוב מחשבות על עריכת נשף חגיגה לכבוד האורח היקר.

בעינים כלות חכינו לביאת היום הגדול: רבונו של עולם, מתי תבוא ותגיע השעה הטובה, שנזכה לראותו! אמת, בסתר לבנו גם חרדנו לא מעט מאימת הפגישה, כתלמיד קטן זה שעליו להבחן לפני ראש המורים, האינספקטור בעצמו. אטו מילתא זוטרתא, לפני מי אנו עתידים לעמוד? לפני הסופר הגדול! ומי יודע אם לא נכשל לפניו בלשוננו ולא נוציא מפינו איזה דבר של שטות והדיוטות, והוא2 ישחק וילעג בקרבו על משכילי העירה הקטנה שבבסרביה – וכדי בזיון!

אבל מה בכך – אנו בודאי המאושרים שבעולם, מי ידמה לנו?


 

ד

המספר הגביה את כוסו הריקה, לרמז שימזגו לו עוד כוס תה, והוסיף לספר:

קצורו של דבר, רבותי, השעה הטובה באה למזל. מובן מאליו, שהוא, תשר"ק שלנו, היה הראשון שנודע לו הדבר, וכחץ מקשת מהר אלי בקול מבשר ואומר:

– חיים, הנה הוא בא!

מי זה “הוא” – לא הייתי צריך לשאול. זהו אותו “האורח” שלא חדלנו לדבר עליו בימים האחרונים, וכמעט שלא הסחנו דעתנו ממנו אפילו לשעה קלה. עוד בעצם היום ההוא בבקר, כשהיינו שלשתנו יחד, עלה על דעתי להחליט, ש“הוא” ודאי בעל קומה נמוכה וזקן שחור קטן. כך נראה לי, איני יודע בעצמי מפני מה ועל איזה סמך. וזה דרכי מעולם לצייר לפני צורות בני אדם שלא ראיתים ואינם ידועים לי אלא בשמם. אבל תשר"ק שלנו חולק על דברי וקורא תגר: לא היו דברים מעולם! ודאי גבה־קומה ודוקא בעל זקן מגֻלח. חברנו השלישי שלמה הסכים לדעתי, כדי להכעיס קצת את תנחום, ותנחום מתרגש ומתלהב, כאלו הדבר נוגע עד נפשו, וקורא:

– הרי אין זה אלא אַבסורד!

להוי ידוע לכם, רבותי, שקצת “חולשה” היתה לתשר"ק שלנו בנוגע למלים לועזיות. ובלחישה אגיד לכם, שלפעמים היה משמש במלה זרה שלא כדרכה.

אחרי שהביא לי תנחום את הבשורה, מהרנו שנינו אל חברנו השלישי, ושלשתנו יחד הלכנו זריזים ומזורזים לקבל פניו של סופר בבית הסוכן, ששם התאכסן. בדרך דברנו שוב על דבר הבנקט לכבוד אורחנו, שצריך לערכו ולסדרו כדבעי, על צד היותר טוב, וכלנו באנו לכלל דעה אחת שנמסור את סדור הענין להסוכן, בעל־הבית של סופר המתפאר שהוא מומחה לאותו דבר, ואנו נסייע לו בעצותינו וגם בפרוטותינו והכל יעלה יפה. אני שאלתי את תנחום, “ראש המדברים” במחננו, אם כבר ערוך אצלו נאום נאה לבנקט זה לכבוד האורח, והוא השיבני כמו בתרעומות:

– אין לי לערוך מאתמול, אפתח3 פי ואגיד אכספרומפט, ומובטחני שלא אכשל, חלילה, בלשוני.

וכי צריך אני לספר לפניכם עד כמה היתה מרובה דפיקת לבנו באותה שעה שדרכנו על סף חדרו של סופר? איש מאתנו לא יכול לפצות פה ולדבר דבר. תנחום התאושש בתחלה ואחריו התערבנו כלנו בשיחה, אבל הדברים לא היו שמחים: “הוא” מהר להתנצל לפנינו, שעיף ויגע הוא מן הדרך; שני לילות רצופים לא נתן שנה לעיניו, וביותר נשברו כל עצמותיו מנסיעה בעגלה לעירתנו, ובקש מאתנו שנחזור ונבוא אליו מחר באותה שעה.

ביציאתנו מן הבית יצא אחרינו הסוכן, בעל־הבית, ושאל אותנו: מה בדבר הבנקט? אמרנו לו שסדורו מסור לידו ובמקום שאין אחרים ישתדל להיות איש. והוא נענע בראשו לאות הסכמה, ונפטרנו ממנו.

שעה קלה הלכנו שלשתנו יחד מהרהרים ושותקים, וכמתרעמים זה על זה. פתאם פנה תנחום אלי ואמר בקול:

– נמצא שלא כך ולא כך, אלא “סינתיז” של שתי הדעות.

– כלומר? – שאלתי משתומם.

– כלומר: לא כדברי ולא כדבריך, אלא הוא בעל קומה בינונית.

– הן, באמת כך – נהמתי בלחש.

ובלבי הרגשתי באותה שעה עוקצה של מחשבה אחרת: בגשמיות סוף סוף לא איכפת לי אם כך או כך; רע הוא הדבר, שלא ניכרים בו סמני גובה ברוחניות… אבל מהרתי לחנק בקרבי מיד הרהור חצוף זה. ובאמת מה אפשר לקבל רושם במשך זמן מועט כזה? וביותר אחרי שהוא כמעט שתק ורק היה מפהק הרבה…


 

ה

למחר היינו שלשתנו שוב אצל סופר. בפעם הזאת שהינו אצלו זמן מרובה וסופר4 לא היה שותק כל אותו הזמן; אדרבה, היה מרבה לדבר בתשוקה יתרה. ואנו עשינו את אזנינו כאפרכסת, מזומנים היינו לשתות בצמא את דבריו ומתאוים ליהנות ממנו דברי חכמה ותושיה. אבל מה עלתה לנו, אחרי שדבריו היו חוזרים, כמו להכעיס, רק על ענינים כל כך פשוטים וגסים, שהיו נאים לנפש פשוטה ביותר, וראוים היו הדברים לצאת מפי יהודי גס־הדעת יליד בסרביה שלנו: הוא דבר, למשל, על כמה מיני מזונות, שהוא אוכל לתיאבון בביתו ובדרך וכיוצא בזה. הוא גם השתדל לחקור ולדרוש אצלנו שמותם ומקום מושבם של אותם היהודים מתושבי עירתנו, שיוכל להשפיע עליהם את מאספו החדש העתיד לצאת לאור. קצורו של דבר, במקום לחם אבירים, מאכלי מרום, נתן לפנינו ביד רחבה “ממליגה” בסרבית פשוטה וגסה. ולא זו בלבד, אלא שהיה מוציא לפעמים מפיו בשעת שיחתו מלה או גם דבור שלם, שאפילו אנו, משכילי עירה קטנה, הכרנו בו סמנים מובהקים של תלמיד־חכם לא־גדול כלל וכלל.

מה פירושו של דבר? “הזאת נעמי?” – וכי זה הוא דיוקנו של סופר ורידקטור גדול בישראל? – כך היה תוהה ומשתומם כל אחד מאתנו בלבו, מרגיש וסובל צער מרובה, ואין פוצה פה.

וביותר גדול היה צערו של תנחום וניכר היה בפניו, שהוא סובל יסורים קשים ומרים. הוא ישב על ידי ובכל פעם כשהיה סופר מוציא מפיו דבור שאינו נאה לתלמיד־חכם בתכנו או בצורתו היו פניו של תנחום מתאדמים והוא צובט בסתר את בשרי, כאילו הקולר תלוי בצוארי והוא רוצה לעשות נקמות בי על חטא שחטאתי לפניו בהונאת רֵע…

כתינוקות של בית רבם שלקו ברצועה הרגשנו את עצמנו כשיצאנו מאצלו, וכאלו מתביישים היינו להסתכל איש בפני רעהו; וכשנתתי עיני בחברי תנחום ראיתי שפניו זועפים ונזעמים – עוד מעט וישפוך חמתו על כל מי שיבוא לידו. אבל הוא שתק, רק מדי פעם בפעם יצאה מתוכו כמו נהימת הד: נוּ־נוּ!

– והבנקט למתי נקבע? – הפסקתי פתאם את השתיקה בשאלה שלא מדעתי. אבל תנחום נתן בי עין זועמת, עד שנעשיתי כמעט לגל של עצמות, ונהם כמדבר לעצמו:

– מי יכול לשער כזאת? סוביֶקט פשוט כל כך!

– מי זה הסוביקט הפשוט? – אמרתי כשואל לפי תמו.

– תם מה הוא אומר: מי זה! – קרא תנחום מלא רוגז – וכי אין אתה יודע, למשל, כלפי מי נאמרו הדברים? מכוונים הם אליו, אל סופר שלנו. זה הוא סך־הכל של אותן התמונות היפות שהפנטזיה הקוסמת ציירה לפנינו ברב צבעיה! אילוזיה כל כך נוראה! קוינו למכסימום והנה גם מינימום קטן ודל לא מצאנו!

– ומה, למשל, אתה היית סובר, שהוא בעל קרנים? – אמרתי לשם אמירה בעלמא.

– מה קרנים, מי קרנים? אתה בעצמך בהמה כשרה בלא קרנים! – קרא תנחום בכעס גדול ופשט את ידו כאלו מבקש לקרוע אותי כדג – אין ראש כלל והוא דורש כמין חומר בקרנים. משתוקקים היינו כל כך לראות בעינינו אינדיבידואום מבני עליון ולשמוע מפיו דברי אלהים חיים; מקוים היינו לשאוב ממעין חכמתו בקנקנים גדולים, – ולבסוף אין מה לשאוב אפילו בכפיות של תה קטנות. אין אבסולוט כלום! לאן, אמרו נא לי, נוליך את חרפתנו?

– ומה בכך, יש בעולם גם “צדיק אלם” – הכניס דברו חברנו שלמה.

– איזה אלם? – הוא מדבר, ברוך־השם, די והותר, לשונו כמעין המתגבר, אבל דבוריו מה טיבם? מוטב שנתן בעפר פינו ונשתוק – אמר תנחום בכעס עצור כשהוא מנופף ידו בחזקה, כמי שיאושו גדול כל כך, עד שאין מלה בלשונו.


 

ו

למחרת היום בבקר, כשהייתי שוכב עדיין במטתי וקורא, כדרכי, עתון עברי, – נפתחה דלת חדרי ברעש, וקולו של תנחום, כשהוא עוד על מפתן הבית, נשמע בהתלהבות:

– שומע אתה, חיים, את דעתי, הדבר אינו כפשוטו כמשמעו.

– איזה דבר? – שאלתי.

– באורח הגון זה שבא לעירתנו הכתוב מדבר. עליך לדעת, שמיום אתמול איני יודע שקט ומרגוע ברוחי. כל הלילה לא טעמתי טעם שינה ועל משכבי בקשתי פתרון לחידה סתומה זו: רבונו של עולם! מה טיבו של סופר זה? מהרהר הייתי ומהרהר, ויודע אתה איזו ריזולוציה העליתי בדעתי? זה הפתרון: הוא אינו כלל הוא!

– ואלא מה, הוא הרי הוא5, לפי דעתך? – שאלתיו בתמיה.

– למה אתה משים עצמך תם? – השיב ברוגז – הדבר פשוט בתכלית הפשטות: יש לנו עסק הפעם עם פירמה מזויפת. מוכן אני להשבע לפניך בכל קדש, שאין זה סופר, אלא אחד מאותם בני אדם שעושים סחורה בשם זר, והוא משתמש בפרסטיז' של השם סופר לטובתו ולהנאתו.

בתוך כך בא חברנו השלישי. הוא שמע את השערתו של תנחום ומיד הסכים לה ואמר:

– אמת הדבר, הצדק עמו, ביהדותי. צדיק מזויף של “ני בע ני מע” בא לעיר לצוד צידו. ובלבו הוא בלא ספק ישחק ויתקלס בחסידים שוטים כמונו, הבאים להתאבק בעפר רגליו ולבקש “תורה” מפיו.

רק אני לבדי התנגדתי עדיין לזה בשפה רפה. נמנינו וגמרנו לילך מיד שוב אליו ולתהות על קנקנו בפעם השלישית. אפשר שיתגלה לפנינו עכשו.

קצורו של דבר, לא מצאנו נחת גם הפעם, הדבר ברור כשמש בצהרים שבעל־שם מזויף בא להתל בנו והריהו משרבב כלפי משכילי עירתנו לשון ארוכה.

יצאנו אבלים וכפופי ראש, והנה הסוכן לקראתנו ובשורה בפיו, שהכל מתוקן לסעודה של כבוד ביום מחר, והוא מזהירנו, למען השם, שלא נאחר לבוא בשעה הקבועה. נענענו ראש והלכנו לנו לדרכנו מתרגזים ורותחים. ותשר"ק שלנו ממש סיר נפוח, והוא קורא בחמתו:

– שוטה שבעולם, בסעודה של כבוד הוא מטפל. ומי הוא זה מלך הכבוד? בזיון וקצף! לא, אין לעבור על דבר זה בשתיקה כבני אדם פסיביים, גדול יהיה עוננו מנשוא אם נחריש לעת כזאת. צריך להראות לו, שלא פגע הפעם בתינוקות, במשכילים פרובינציאליים, וסודו גלוי וידוע לפנינו.

– כן, הכל טוב וישר, אבל העצה מאין תמצא, לגלות את האמת לעין השמש? – שאלתי.

וכלנו שתקנו, מהרהרים ומבקשים תשובה על שאלה חמורה זו.

לא עברו רגעים מועטים ותנחום הוציא קול־ששון:

– אֶבריקה! ברקאי! לא יגעתי ומצאתי.

וכל כמה שפצרנו בו לא רצה לגלות לנו מה מצא. הוא באחת: מחר יהיה האות הזה…


 

ז

ויהי ערב, ויהי בקר. ושוב בא אלי תנחום. על שאלתי אם נלך בערב לבנקט לכבוד סופר או נכבד ונשב בביתנו, ענה תנחום ואמר בהתלהבות, כדרכו:

– פשיטא! נלך ונלך. וכי אפשר אחרת? כל זמן שזיפנותו של סופר לא הובררה לפנינו באותות ומופתים חותכים ומנקרים עיני כל אדם אין לנו רשות להשתמט מסעודה של מצוה זו לכבוד ההשכלה וספרות ישראל.

ובערב לבשנו בגדי יום־טוב והלכנו שלשתנו, אני ושני חברי, לבית הסוכן. ניכר היה, שתנחום מתרגש הרבה, ואני הבנתי פירושה של התרגשות זו, שהיא באה מתוך מערכי־לב ל“מענה־לשון” בשביל נאום־הברכה לכבוד האורח, שלא סגי בלאו הכי לגבי נואם בחסד עליון כתשר"ק שלנו.

ובית הסוכן מלא אורה ושמחה. כל משכילי העירה כבר נאספו ופניהם פני חוגגים. וחתן־הנשף סופר יושב בראש ומספר בשבח עירתנו המלאה משכילים וחובבי הספרות, ולפיכך יקדיש הוא לעירה מבורכת ה' זו פרק מיוחד בציורי מסע שלו, שעתיד להדפיס במאספו החדש.

הגיעה שעת הנאומים של ברכה לכבוד האורח.

– תנחום יתחיל! – גזרו המסובים.

ותנחום התחיל בפרזה ארוכה מסולסלת ומקושטת בהרבה מלים לועזיות, כדרכו. פתאם נפתחה הדלת, כמו שכותבים ברומנים, וגלית שלנו, זה האוריאַדניק מקסים גבה־הקומה והכרסתני, נכנס לתוך החדר.

– מי כאן סופר? – שאל, וכשהראו לו באצבע על סופר היושב בראש דרש ממנו את הפספורט6 שלו.

קמה מבוכה בבית, וסופר יצא לחדרו הסמוך לחפש בכתביו.

באותה שעה הטה תנחום הצדה אותי וחברנו השלישי שלמה ולחש לנו באזננו בהתרגשות עצומה:

– עכשו יתברר הדבר והאמת תהי צפה לעינינו כשמן על פני מים. אגלה לכם את הסוד, שאני בעל המצאה זו, אני ולא אחר. בקשתי מאחי הגדול, שהאוריאַדניק מקסים מכרו וכפוף לו, שישלח את פרוונקא זה לכאן, ודוקא בשעת החגיגה, כדי שהפספורט יגיד לנו את האמת, ואם בעל שם מזויף לפנינו יגלה קלונו ברבים וידעו הכל שהוא לא הוא אלא אחר…


 

ח

חיים גולד המספר נשתתק והתחיל שותה את כוס החמין שלפניו – וכל המסובים, ששמעו את ספור־המעשה, מלאו פיהם שחוק גדול על המצאה אוריגינלית זו של משכיל בסרבי להוציא את האמת לאמתה בהשבעת7 האוריאדניק… כלנו ציירנו לפנינו את צורת הנפשות הפועלות במעשה רב זה וקולות השחוק פרצו בתוקף.

– וסוף מעשה מהו? – שאל אחד המסובים.

– במחשבה תחלה – ענה ואמר אחר – שיננא, וכי לא תדע ולא תבין את הסוף? המן האגגי נטל בידו את הפספורט ונתגלה שאין זה מרדכי היהודי אלא “מונדריש”, ואותו הבחור רצה לשחק קומדיה בשם מפורסם של אחר…

– לא מינה ולא מקצתה – השיב חיים גולד בחיוך – אם כך אתם סוברים, טעות היא בידכם, רבותי, ובמקום קומדיה תמצאו כאן קצת טרגדיה, או אם רוצים אתם – טרגיקומדיה… אספר לכם את הסוף בקצור. הסוכן, שנכנס אף הוא לתוך חדרו של סופר, קרא אחר שעה קלה לי ולשני חברי, תנחום ושלמה, להכנס אף אנו לשם, כשנכנסנו ראינו את פניו של סופר והם לבנים כסיד, וכמובן, אמרנו שזהו סימן מובהק שנתפס בזיופו והאמת עולה וצפה לעין השמש. ומה נמצא? נמצא ענין אחר לגמרי. הוא אמנם הוא ולא אחר – על דבר זה עמדנו מיד כשהעפנו עין על הכתבת שעל פני האגרות המרובות, שהיו פזורות על גבי השלחן – אבל, אהה, מה בצע בכל אלה אם העיקר חסר: אין לו פספורט כלל!… לשוא משש סופר את כל כליו, פשפש בין הכתבים, משמש מאה פעמים ואחת בכל אחד מכיסיו – אוי ואבוי, הפספורט נתעלם ואיננו!

אם בעלי־“דמיון” אתם הריני מניח את ציור הפרטים של סוף המעשה לדמיונכם, האוריאדניק עומד ומשחק שחוק זדון, כמי שאומר: מכירים אנו בכם, יהודים… הפספורט אבד בדרך – כן, כן, – לך ובַשר לסוסים ולחמורים! סופר ממשמש ומפשפש, מלבין ומאדים וידיו וברכיו רועדות, תנחום כמעט שיצא מדעתו. וכל הענין היה יכול להגמר באופן רע מאד, לולא עמד לנו רֶוח והצלה ע“י שתדלן אחד, שנכנס בעובי הקורה ופייס את “הקצין” במה שפייס. איך שהוא, הענין נגמר ב”סקנדל", כמו שאמר, תנחום…

ולמחר, כשנפטר סופר מאתנו והלכנו ללותו, לא היה תנחום בין המלוים. הוא שכב במטה, כי חלה מרוב עגמת־נפש.



  1. “פללני”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “והיא”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. “אתפח”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. “ומופר”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  5. “היא”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  6. “אתה פספורט”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  7. “בההשבעת” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות