א

232     מעשה בר' עזריאל הילדסהיימר ששוטט ברחובה של ברלין ובא יום טוב ליפמן צונץ לקראתו, אך מקוצר ראייה סבור היה, כי הוא הרב ד"ר אויב, אמר:

– בוקר טוב, הרב ד"ר אויב.

השיב צונץ:

– זי איררען פ’אָן אַ ביז צעט.

(מפי א. מ. הברמן)

פירוש המימרה: אתה טועה מ־ Aעד Z כלומר למן האות הראשונה עד האות האחרונה באלפא־ביתא (ובעברית ייאמר: מאל“ף עד תי”ו). ההוראה המצויה של המימרה: אתה טועה לחלוטין, ובחידוד שלנו מ־A שהיא אות ראשונה של השם Aub עד־Z שהיא האות הראשונה של Zunz.

 

ב    🔗

233     מעשה בברון דויד גינצבורג, שבא ליסד את האקדמיה למדעי־היהדות בפטרבורג, אמר:

– שלושה סוגים של מורים הם: האחד ששיעור־ידיעתו מועט מספרו – שכזה אסור שידרוך על ספו של בית המדרש שלי; האחר ששיעור ידיעתו כספרו – שכזה רצוי שלא ידרוך על ספו של בית המדרש שלי; השלישי ששיעור ידיעתו מרובה מספרו – שכזה ראוי שידרוך מפנים לספו של בית המדרש שלי.

(מפי זלמן שזר)

 

ג    🔗

234     מעשה בדוד צבי מילר, חכם לשונות קדם, שבניו התנצרו ולימים התחילו מדברים בשבח הנצרות, שהיא דת הרחמים. גער בהם אביהם:

– מה לכם התעטפתם בפרוות כבשים, והרי אתם זאבים!

(מפי משה שיינברג)

235     מעשה באביגדור אפטוביצר, שבחן תלמידה אחת בפדגוגיום העברי בוינה, שלא היתה מתקינה עצמה לשיעוריה, מתוך שהיתה סומכת על יפיה שיעמוד לה. אמר לה:

– אם לא תדעי לך היפה בנשים – צאי לך…

(מפי א. מ. הברמן)

ומ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 22 מביא הענין משמו של מורה־סמינר עברי, שבאה אצלו נבחנת, בבקשה שינהג בה לפנים משורת הדין. השיב, כי אינו רשאי לכך, שכן כתוב מפורש: אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך.

236     מעשה באביגדור אפטוביצר, שדיבר על סוגי התלמידים ובירר כי עיקר־הבחנתם תלמידים שנתברכו בסגולה בידי שמים ותלמידים הקונים לעצמם אותה סגולה בישיבה של שקידה יתירה, אמר:

– או: ברכת שמים מעל או: תהום רובצת תחת.

(כנ"ל)

237     מעשה באביגדור אפטוביצר, שהיה נוהג להפרע מתלמידיו שלא היו באים לשיעוריו אלא לפרקים רחוקים, באופן שהיה מטיל עליהם לקרוא את השיעור בתלמוד, פעם אחת נדרש תלמיד כזה לקרוא, ראה כשלונו בקריאה ודאי, ביקש להתחמק, אמר:

– כבוד הפרופיסור, אני חש בראשי.

השיב לו:

– חש בראשו יעסוק בתורה – שמענו, חש בתורה יעסוק בראשו – לא שמענו.

(מפי משה שלמי)

 

ד    🔗

238     מעשה בחבורה, שדיברו על קארל מארכס ודרכו בדיאלקטיקה, עד מה יש בה ממורשת אבותיו חכמי־הפלפול. אמר משה אהרן ויזן:

– ראשית ודאי לי, שאילו נולד מאה שנה קודם שנולד, היה מחבר חיבור גדול, שבו מפלפל בענינים של ביצה שנולדה ושלא נולדה או עילאה גבר ותתאה גבר או טעם כעיקר וכדומה, וחיבורו לא היה מזיק כל ברייה בעולם; שנית ודאי לי, שאפילו היה נולד בשנה שנולד, אך היה נולד בלא הבוהן באצבעות־ימינו שהוא, כנודע, עיקר סיועו של הפלפול, לא היה מחבר את “הקפיטאל”.

(מפי מ. א. ויזן)

ולענין הבוהן נתפשטו כמה וכמה חידודים וראה, למשל, מה שמביא מאיר קייזר והוא מעשה בראובן השואל את שמעון: על שום מה לוי שוב אינו בא ללמד שיעור־גמרא, והרי לימודו תענוג והוא יודע בפלפולו להעלות תירוץ לכל קושיא. משיב שמעון: כלום לא ידעת, כי זה מקרוב נפצע בוהן אצבעו ובלא בוהן אין הוא יודע לפלפל. (“טאָג”, גל. 13169).

239     מעשה ונתגלגל הדיבור על הקושיה, העשויה על דרך ההלצה הפשוטה בעם, בענין חד גדיא, שכך לשונה:

– החתול שאכל את הגדי – הוא רשע; הכלב שנשך את החתול הרשע – הוא צדיק; החוֹטר שהכה את הכלב הצדיק – הוא רשע – האש ששרפה את החוֹטר הרשע – הוא צדיקת; המים שכיבו את האש הצדיקת – הם רשעים; השור ששתה את המים הרשעים – השוחט ששחט את השוֹחט הרשע – הוא צדיק, ומה ראה הקדוש ברוך הוא לשחוט אותו?

השיב משה אהרן ויזן:

– כך אמר הקדוש־ברוך־הוא: מלאך המות הוא השטן, ומשנעשה השטן אידיאליסט – אין לו תקנה אלא בשחיטה.

(מפי משה אהרן ויזן)

וסיומה של ההלצה הפשוטה בעם הוא: מלאך המות ששחט את השוחט הרשע – הוא צדיק, נמצא שהקדוש ברוך הוא ששחט את מלאך המות הצדיק – הוא רשע, והרי נאמר: צדיק ד' בכל דרכיו. אלא מעשה שהיה כך היה: אבא יצא לשוק וקנה גדי לכבוד פסח והלך לשוחט ושחטו והביא את הבשר הביתה, נטלה עקרת־הבית את הבשר ושחטתו והשרתו ומילחתו והטילתו שיתייבש, ולפי שרשלנית היתה לא הקפידה, ובא החתול ואכל את בשר הגדי, נמצא ראשית־הסרחון תלויה בבעלת־הבית, ושעל כן משתנית כל מערכת־הסדר, דהיינו: בעלת־הבית – רשעה, החתול – צדיק, הכלב – רשע, החוטר – צדיק, האש – רשעה, המים – צדיקים, השור – רשע, השוחט – צדיק, מלאך המות – רשע, הקדוש ברוך הוא – צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

240     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הכתיב העברי, אלה נוטים לצד הכתיב החסר ואלה נוטים לצד הכתיב המלא, אמר משה אהרן ויזן:

– הרבה ראיות לטובת הכתיב החסר ואוסיף עליהן ראיה אקטואלית: אדולף היטלר חסר וא"ו בגימטריה שטן.

(כנ"ל)

241     מעשה במשה אהרן ויזן, שדיבר על דרכם של הבריות האומרים דברים שאין להם משענת, וכשמוכיחים אותם על כך, הם מתנצלים, כי כך דעת־הקהל. אמר:

– מעשה בחסיד שבא לפני רבו והתלונן על שכנו, כי הוא מיצר לו, ותוך כדי תלונתו כינה את שכנו כינוי של גנאי: איציק חרומף. אמר לו רבו: מה ראית לטפול כינוי של גנאי על אדם מישראל? השיב אותו חסיד: רבי, כל העולם כולו מכנים אותו כך. אמר הרב: הגיהנום גדול ויש בו מקום לכל העולם כולו.

(מפי יצחק צימרמן)

 

ה    🔗

242     מעשה בבנימין גריל, העילוי מז’ולקיב, שישב בוינה משוקע בעוני ועזובה, וצופה לחסדי אחרים, אמר:

– אחי יעקב היושב בלבוב אדם יקר הוא, כי הנה שלח לי לפסח עשרה כתרים. ודאי סכום מועט הוא, אך לא רוע לבו גרם, כי הוא אין לו מעות יותר, אלא רוע מזלי גרם, כי אני אין לי אחים יותר.

נאנח והוסיף:

– אילו היו לי אלפיים אחים כאלה, היו לי עתה עשרים אלף כתר.

(מפי ד"ר יוסף הגר)

והבאתי הענין בספרי: כוכב נידח, ובדומה לו חידודים אחרים (כגון שמביאו דרוינוב והוא מעשה במגיד, אבא שמו, שנכנס לעשיר לבקש נדבה ונתן לו העשיר ארבעה זהובים כמנין אבא. נאנח המגיד על אביו, שקרא לו אבא ולא קרא לו ארתחשסתא)

243     מעשה בבנימין גריל, שדיבר במגילת אסתר ואמר, כי היא מולדת־חוץ והכריז:

– כל פסוק שאתם אומרים במגילה זו אני מראה לכם מקורו בחוץ.

ניסו והביאו לפניו כמה וכמה פסוקים וקיים הכרזתו, בא מתחכם ושאל שאלת־פורים נודעת:

– המגילה אומרת עליו על המן שסיפר לאשתו את רוב גודלו ואת רוב בניו. מילא, רוב גודלו – אפשר וזרש לא ידעה¹ כל כבודו וכל כיבודיו, אבל רוב בניו – כיצד, אפשר אֶם אינה יודעת מנין בניה?

השיב:

– היא־היא כוונת הפתגם הפשוט: דער תירוץ איז – אין דער פרעמד (התירוץ הוא – בחוץ).

(מפי צבי בן־אפרים)

פתגם זה מיוחס למי שנתפס מחוצה למקומו בדבר־עבירה ותירוצו, כי בנכר – שאני, והוא כרוח־מאמרם: על מי שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויעטף שחורים.

 

ו    🔗

244     מעשה בחבורה שדיברו בענין הביטוי הרווח באידיש: א גרויסער נודניק, שענינו אדם שדרכו להטיל שעמום הרבה; והדיינו מה ביטוי עברי הולמו, אמר ר' מיכל רבינוביץ:

– רב טרדיון!

(מפי י. ד. אברמסקי)

תיבה: נודניק (־שעממן) נכנסה, ללשוננו ושגורה בדיבור, ולא עוד אלא הפועל שלה: נודען (־לשעמם) משמש על דרך נדנד (הוא מנדנד אותי, הוא מנדנד על נשמתי). ודרך חידוד ייאָמר: הוא נמר גדול (ותיבה נמר נוטריקון: נ’ונדניק מ’דרגה ר’אשונה). ולענין חילופי תי“ו (ר' (ר' תרדיון) לטי”ת (ר' טרדיון מלשון טירדה, הטרדה) הובאה בעתונים הצעה לכנות נודניק בלשוננו: טרח על משקל תרח.

245     מעשה ברב מתרברב, שהיה תולה פתקים שלו ברחובות ירושלים ועיקרם חידוש חרמות ישנים, נזדמן לחנותו של ר' מיכל רבינוביץ ומצא בה את ר' אליעזר מאיר ליפשיץ ושאל לדעתו על אחד הפתקים. שפך עליו ר' אליעזר מאיר רוב תוכחה, נבהל הרב ופנה לר' מיכל שהחריש:

– ר' מיכל, אתה שומע חרפתי ואין אתה מחזיק בי?

השיב ר' מיכל:

• – איני רוצה להחזיק בך.

שאל הרב:

– על שום מה?

השיב:

– על שום שהוא איסור חמור וענשו חמור.

תמה הרב:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו שנאמר: וקצות את כפה.

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

ודרך שחוק בכתוב ההוא ראה אברהם מאפו: ותהיי לי כעשב “אל־תגע”, אשר לא יתן כל יד לנגוע בו. אך אל תגע בך גם יד־עמל, כי אם יעוז איש להחזיק ידו בך וקצותי את כפו וניקרתי את עיניו" (“עיט צבוע”, מהדורת דביר, עמ' תל"א).

 

ז    🔗

246     מעשה בד"ר נח חכם, מורה בבית־מדרש למורים בירושלים, שנודע בפיזור־רוחו, ופעם אחת יצא מביתו בבית הכרם ושרוי בהרהוריו טייל לאורך רחוב יפו עד שהגיע לככר ציון, נשא עיניו כה וכה וראה אַחד מכריו, שאל:

– תסלח לי, האם ראית אותי בלכתי עתה?

השיב ההוא:

– הן.

חזר ד"ר חכם ושאל:

– האם הלכתי מצד בית הכרם אל העיר או מצד העיר אל בית הכרם?

השיב עובר־האורח:

– מצד בית הכרם אל העיר.

שמח ד"ר חכם ביותר, ואמר:

– אם כן טוב, סימן שאכלתי ארוחת הצהרים.

(מפי ד"ר א. ז. אשכולי)

ובקצת חכמי ירושלים נתלו מעשי פיזור דומים, וכן מיוחס משום־מה לפרופיסור ירושלמי מעשה שנראה מבולבל ביותר, נשאל לטעם־בלבולו, השיב: בתי כתבה לי, כי ילדה למזל טוב, אך לא פירשה, אם ילדה בן או בת, ועתה איני יודע אם נעשיתי סבא או סבתא (“טאָג”, גל. 12861). ובדומה לבדיחתו ראה ר' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 2068, המעיר על מעשה באשה שאמרה לבעלה להביא ככרות מהעליה ובהיותו באמצע הסולם שאל אם הוא עולה או יורד, אמרה לו, כי אם ככרות בידו הריהו יורד ואם לאו הוא עולה, אולם כשלקח לחם שוב שאל באמצע הסולם אם הוא עולה או יורד.

 

ח    🔗

247     מעשה בהרב ר' יהודה לייב מימון שאמר:

– העולם אומרים: כסף הוא אשפה, אך מה נעשה וכתוב מלא הוא בתהלים: אשרי הגבר אשר מילא אשפתו מהם.

(מפי אברהם כהנא)

לשון הפתגם הוא: געלד איז דרעק (־ממון הוא רפש, צוֹאה) והוא כרוח פירושה של הפסיכואנליזה. ובדיחה פשוטה היא מעשה בבן שביקש מאביו: תן לי כסף, השיב האב: כסף הוא רפש, אמר הבן: איני מפונק וכמה שתתן מאותו הרפש אקבל.

ובבדיחתנו תוספת חידוד – בכפל ההוראה של המלה: אשפה – א) סיאוב, ב) כלי־החצים, וכך הוא בכתוב שלפנינו. ובניגוד לכך פירוש בני אשפה לא כחצים אלא כבני־סיאוב וראה ח. נ. ביאליק לא לי הם לא לי הם בן־אשפה, תולעה.

 

ט    🔗

248     מעשה בר' מהלל העדני, שסיפר זכרונותיו על אדם אחד שהיה שנים הרבה סבל ולימים העשיר הרבה, נטל את כּר־הסבלים ותלאו בבית־מסחרו, שיזכיר לו ימי עניו ויגיעו. סיים המספר ואמר:

– והיה האוכּף למשמרת.

(מפי ר' מהלל העדני)

והוא שחוק בכתוב: והיה העקוב למישור, אולם בבוא השחוק לספר ענין זה בספרו קרא שם הפרק: והיה הכסת למשמרת (“בין עדן ותימן”, תש"ז, עמ' 169). וראה מאמרם: אי חקלאי מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית, כלומר אם החקלאי נעשה מלך אין הסל יורד מעל צוארו, ושם מעשה רבה ששדר ליה למרי בר מר ביד אביי טסקא דקשבא (מגילה ז', ע"ב) וכן מאי דאמרי אנשי באתרא דמריה תלא ליה זייניה תמן קולבא רעיא קולתא תלא, כלומר במקום שהאדון תולה כליו: הרועה תולה כדו (סנהדרין ק“ג ע”א) ור' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 503: במקום אשר אדוני תלה חרבו תלה מבארה אלתו, והביאור: אדון התרושש ועבדו הכושי מבארה קנה ארמונו ובמקום שהאדון היה תולה חרבו הוא תולה אלתו, שגם לאחר שהתעשר לא זז מחבבה.

 

י    🔗

249     מעשה באברהם אברונין, שמלאו לו ששים ושמונה שנה, בא ידידו לברכו, אמר לו:

– ולואי שתזכה למאה ועשרים שנה.

השיב:

– צא וראה מה תאמר לעולל לי – עתה שזכיתי להיות חכם אתה מבקש לעשותני כסיל.

(מפי א. חרמוני)

חכם מנינו 68, כסיל מנינו 120.

 

יא    🔗

250     מעשה בוילהלם ירושלם, שסופו פרופיסור לפילוסופיה במכללת־וינה, אך תחילה² למד תורת המשפטים ונבחן בהם ונכשל. כשיצא מחדר־הבחינה חיכו לו חבריו בפתח ושאלו:

– מה?

השיב:

וויינע איזראַעֵל, יערוזאַלעם איזט געפ’אללען (בכה ישראל, ירושלים נפלה).

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

פאַללען פירושו ליפול ובהשאלה: ליכשל. ונודע מעשה תלמיד־המשפטים שבא להבחן וניתן לו טכסט לתרגום וביאור. קרא: קַאדוֹ אינקוויט והוצרך לתרגם: קַאדוֹ אומר, ותרגם: איך פ’אללע זאגט ער (אני נופל הוא אומר), אמר הפרופיסור: דאַסס זיע פ’אללען זאג איך (כי אתה נופל אומר אני) והוראת פאללען ־להכשל (בבחינות).

 

י"ב    🔗

251     מעשה ביוליוס יצחק גוטמן, שדיבר על דרכו של ארנסט סימון, אמר:

– דרכו שככל שמזדמן לו איש של חשיבות הוא בודק בו, עד שהוא מוצא כי היה בעצם, מחנך, – ועתה בא כל שאר עשייתו.

(מפי אלמוני)

 

י"ג    🔗

252     א. מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אלה, המבליטים בענין אמונה עמידתם הפרינציפיונית, ורואים עצמם מצווים על פי מצפונם שאינו מתיר להם כל פשרה. אמר ר' יהודה אבן־שמואל:

– דרכם מזכירתני מעשה שמספרים משמו של המלבי“ם ששאל לו לאפיקורס, על שום מה הוא מחלל שבת ואינו מניח תפילין וכדומה. השיב: איני מאמין, איני יכול לשקר, יש לי פרינציפים וכיוצא באלה. אמר המלבי”ם: עתה נתבאר לי כתוב בירמיה: שבתך בתוך מרמה, במרמה מאנו דעת אותי. אמר כביכול: דרכו שלאדם שהוא משוקע במרמה– מרמה במסחר, מרמה בחיי־משפחתו וכדומה, אולם משמגיע הדבר אלי – הרי מאנו דעת אותי, מיד אותו אדם נעשה מדקדק עם אמתו שלו, אדוק בפרינציפים וכיוצא באלה.

(מפי מנחם גלרטר)

ב. מעשה בחבורה, שדיברו על קלקול המידות וכשהגיעו לפרק הכל קונים והכל נקנים, אמר יהודה אבן־שמואל:

ממש כמאמרם: קויפען אותו עד שאומר רוצה אני.

(כנ"ל)

ולשון מאמרם: כופין אותה עד שאומרת רוצה אני, והשחוק הוא בדמיון במשמע אוזן: כופין (=מכריחים), קויפען (=קונים). ובאידיש ייאמרו כדרך פתגם: פויקען (־מתופפים) אותה וכו'. וראה א. שטיינמן: “כופים אדם לומר רוצח אני, מרגל אני, בוגד אני, קופפים את האדם עד שהוא נעשה דומה לקוף” (עולם של שפה ב', “דבר”, גל. 7702).

253     מעשה בחבורה, שדיברו על המחלות המהלכות, ומחלת הדיאַביטיס בכללן, אמר יהודה אבן־שמואל:

– בימי האבות היו מלאכים עולים ויורדים, בימי הבית היה קרבן עולה ויורד, בימינו סוכר עולה ויורד.

(מפי ר' בנימין)

254     מעשה ביהודה אבן־שמואל, שדיבר עם ר' בנימין על עתונו “הנר”, שדרכו בביקורת חריפה ביותר של מדינת־ישראל, משטרה וממשלתה.

אמר לו:

– ר' בנימין, נרך יאיר אם “נר”ך ידעך.

(מפי מנחם גלרטר)

 

י"ד    🔗

255     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של הרבנים, שהיו נוהגים במידת עניוות ובאים על החתום: זעירא דמן חבריא, ממני הקטן וכיוצא באלה.

אמר מי שאמר:

– אם הוא כלל של מוסר, הרי הוא על דרך הגוזמה.

אמר יוסף שכטר:

– לא כלל של מוסר הוא, כלל של משפט הוא: אדם מועט לעולם.

(מפי ד"ר יוסף שכטר)

והוא כדרך מאמרם: מועד לעולם.

256     מעשה בחבורה שדיברו בענין מגמתם של כמה ממשוררי העברים לנסות בריקונסטרוקציה של הספרים הגנוזים בתקופת המקרא, וביחוד של דברי נביאי השקר, כפי שהחיאה זו עולה באינטואיציה של משוררים אלה, וראש להם טשרניחובסקי ושניאור. אמר יצחק פרץ:

– קודם היו אנשי שלומנו שקודים על נביאי־האמת – משום שביקשו לידע טעמי המצוות, עתה אנשי שלומנו שקודים על נביאי־השקר – משום שמבקשים לידע טעמי־העבירות.

(מפי ד"ר יצחק פרץ)

 

ט"ו    🔗

257     מעשה במי שנתמנה מורה בבית תלמוד־תורה בעיר מערי אמריקה והודיע בעתונים, כי יכהן שם כמרצה לספרות מקראית. אמר ס. דינגול מעורכי ה“טאָג”:

– אין בין מרצה לספרות מקראית ובין מלמד פשוט ולא כלום. אלא ראשון מלמד מה שהוא יודע – חומש עם רש“י והאחרון מלמד מה שהוא יודע – חומש בלי רש”י.

(מפי משה שטרקמאן)