רקע
דב סדן
פליטת סופרים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: מ' ניומן; תשי"ג

 

א

258     מעשה בחבורה של סופרי אודיסה, שגלגלו דיבורם בחברם, שתפיסתו רדודה וכתיבתו כמותה, אמר מנדלי:

– באמת נולד במזל דלי והוצרך להיות שואב מים, אלא שהיה לו מזל למזלו ונכנסה טיפת דיו לתוך מימיו ועליה פרנסתו.

(מפי א. מ. הברמן)


 

ב

259     מעשה בנחום סוקולוב, שהביא בשמו דבריו של א. י. אילנאה (שיינבוים), ונמצא מי שעשה פומבי לכך. לימים, כשנזדמן סוקולוב לירושלים, נתבקש לבאר ענין תמוה זה. אמר:

– רבותי, דרכם של בעלי־זכרון, שהם קוראים דברי אחרים והם שמורים בהם כדיוקם ולימים הם סבורים, כי שלהם הם, והם מפרסמים אותם משמם.

נשאל:

– זכרון, שהוא משמר גדולה, כגון מאמר שלם כדיוקו, איך יצויר שאינו משמר קטנה כגון שמו של מחבר המאמר?

השיב:

חולשת הזכרון.

(מפי אשר ברש)


260     מעשה בנחום סוקולוב, שבא לטרנוב ונערכה לכבודו מסיבה, שהיתה משופעת נואמים ונאומים, וכל נואם טרח להבליט קו מיוחד באוֹרח, אפיוֹ ועשייתו – קו הלמדנות, קו העתונאות, קו הדיפלומטיה וכדומה. עמד סוקולוב על רגליו, אמר:

– כמוני עתה כמי שנכנס למספרה – הגלב כורך לו סדין, מסבן את פניו, מגלחוֹ ומגרדו ומשפשפו והוא, האורח, חייב בשתיקה כהודיה, ואפילו הגלב פוצעו מעט, אין הוא, האורח, פוצה פיו אלא כדי עקימה קלה, שהרי אדעתא דהכי נחית.

(מפי אברהם כהנא)


261     מעשה בנחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, שיצא לחופשתו והניח את העריכה בידי דוד פרישמן, והנה לא יצאו ימים מרובים ויצא גם הוא לחופשה. נשאל:

– ועל מי אתה מניח את “הצפירה”?

השיב:

– הרבי שבימי־ילדותי כיפתו היתה חבושה לראשו שנים מרובות כל־כך, עד שנתמלאה כנים והיתה זוחלת מאליה, אף “הצפירה” כך.

(מפי דוד פיסצקי)

וראה קערת צימוקים, סי' 569.


262     א. מעשה בנחום סוקולוב ששמע דבריהם של יריבי זאב ז’בוטינסקי שאמרו:

– הנה הוא הולך בדרכו של הפאשיזם ויום מן הימים יתפוס בזרוע את השליטה בהסתדרות הציונית ובמוסדי־הישוב.

אמר להם:

– רבותי, מי שעומד מאחוריו צבא והוא יושב במדינה שלו – אפשר שיהא מוסוליני; אבל מי שאין אלה מאחוריו – כוחו בדיבור בלבד והוא לכל המרובה שמוסוליני.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

שמוסוליני מלשון שמוס, שמועס, כלומר שיחה, להג.


ב. מעשה בנחום סוקולוב שבאו לפניו עסקנים ציונים וקבלו על חברם, העושה בתוך מוסדיהם כבתוך שלו ונהנה מקופותיהם טובת־הנאה, ואין הם יודעים איך ימחו בידו בלא פומבי יתירה. אמר להם:

– בעייה זו היתה בעייתם של להקת הכליזמרים בעיירת מולדתי, כשהיו מסיימים נגינתם היה אחד מהם מסבב בצלחת על פני הקהל ומאסף תרומות, והיו חוששים שמא יעשה בממונם כבתוך שלו ויתן לכליו. מה עשו, נתנו בידו האחת את הצלחת ובידו האחרת שקמצוה נתנו שלושה זבובים חיים, וכשהיה חוזר מסיבובו לא היו בודקים בצלחתו אלא באגרופו, שאם פתחוה ופרחו שלושה זבובים ידעו, שלא גנב.

(כנ"ל)


 

ג

263     מעשה באברהם אליהו לובארסקי, שפצר וחזר ופצר באחד העם, כי ילך לשמוע תפילתו של החזן ראזומני וסירב וחזר וסירב, ופעם אחת לא עמד בפני פצירותיו ונענה לו, שמע את התפילה והתפעל ממנה הרבה וביחוד כשהחזן אמר את דברי התפילה: אני ראשון ואני אחרון וגו', רבתה התפעלותו ולא יכול לעצור דמעות־התרגשות. אך מיד משך אחד העם שרוולו של לובארסקי לרמזו, כי הוא מבקש שיצאו שניהם מבית־התפילה. כשיצאו, שאל לובארסקי:

– מה ראית למהר ולצאת?

השיב אחד־העם:

– אחרי דקלרציה נאדרה כזאת שוב אין לפניו עליה אלא ירידה ועל מה אראה בירידתו.

לימים העלה אחד־העם על זכרו אותה תפילת החזן ואמר לו ללובארסקי, כי היה רוצה לדבר עם החזן אולי יבארוֹ, כיצד, אפשר לו לאדם לעשות בכוח גרונו רושם עצום כל כך בנפשות. בא לובארסקי לפני ראזומני, שהיה אדם הדיוט והזהירו שידע לנהוג כמידת־הנימוס וכיוצא באלה. בבוא ראזומני בפני אחד־העם נשאל:

– לאחר ששמעתי גודל־כוחך לעורר רגשות נעלים כל כך, הריני לשאול אותך, האם יש בכוחך לחזור ולומר אותה תפילה כדרך שאמרת בפעם ההיא.

השיב החזן:

– לא, אני יכול לומר אותה יפה יותר או גרועה יותר, אך לא כדרך שאמרתיהּ.

מיד משך לובארסקי שרוולו של ראזומני לרמזו, כי הוא מבקש, שיצאו שניהם מבית אחד־העם; כשיצאו שאל ראזומני:

– מה ראית למהר ולצאת?

השיב לובארסקי:

– אחרי אמירה מחוכמה כזאת שוב אין לפניך עליה אלא ירידה ועל מה אראה בירידתך?

(מפי ד"ר יהודה אבן־שמואל)


264     מעשה בחבורה, שישבו באודיסה וגילגלו במחלוקת שנפלה בין ח. נ. ביאליק ומ. מ. אוסישקין בענין מנדלי. נשאל דוד פרישמן לדעתו על מ. מ. אוסישקין, נהג כאילו לא שמע השאלה ואמר כמשיב לענין אחר:

יש סוג אדם שכל שיניו נטועות בפיו, אזנו אינה פקוקה בצמר־גפן, לא כתב מעורו שיר, ובשעת צורך הוא חובל בפלונית שלו.

(מפי מנחם אדיר)


 

ד

265     מעשה באלמנתו של נחום מאיר שייקביץ (הנודע בכינויו שמ"ר) שנזדמנה עם שלום עליכם, נזכרה פולמוסו בבעלה, אמרה:

– פליאה פליאה, כל העולם קוראים חיבוריך וצוחקים, ואני קוראת אותם ובוכה.

(מפי רחל קטינקא)

וראה הנוסח־שבכתב בספר של בתו רוזה שמר־באטשליס: שלום עליכם בא לאמריקה והשתקע בניו־יורק. אמי פגשתו אחרי הצגה בתיאטרון היהודי. הוא לא הכיר אותה, אבל היא הכירתו. ניגשה אליו ואמרה: “מר שלום עליכם, את כל העולם כולו הבאת לידי צחוק ואותי לידי בכי”. “לידי בכי? כיצד?” – שאל שלום עליכם בתמיהה. “אני מרת שמ”ר“. שלום עליכם קפץ ממקומו, אחז ידה וקרא: “היה זה מעשה שטות ונערות, גברת שמ”ר, מעשה שטות ונערות” (“אונדזער פאַטער שמ”ר", ניו־יורק, 1950, עמ' 71).


266     מעשה בר' מיכל רבינוביץ, שנתבקש לספר מסיפורי־העם, ששמעם מפי שלום עליכם שהיה טובע דפוסם לפי דרכו המיוחדת, פתח במעשה־החייט והחזייה ואמר:

– אתם רואים את הקאמיזלקי שעלי ואתם תמהים מה לו לחייט שכמותי ולקאמיזלקי כזאת, שאפילו עיוור רואה ייחוסה ונויה? יפה אתם רואים ויפה אתם תמהים, כי באמת יש מה לראות ויש על מה לתמוה. אלא מריסי עיניכם ניכר, כי אתם מבקשים שאתרץ לכם אותה תמיהה. ניחא. ובכן על הרוזן הגדול והמרומם טשארטוריסקי שמעתם? ודאי שמעתם, כי מי בר־דעת ולא שמע? ובכן, דרכו של הרוזן טשארטוריסקי שהוא מחבב קאמיזלקי נאה וככל שהוא מבקש קאמיזלקי חדשה הוא הולך לפאריס הבירה, נכנס במלון, שבו מתאכסנים המלכים, וקורא אליו את גדול־החייטים והוא תופר לו אותה קאמיזלקי והרוזן טשארטוריסקי חוזר לאחוזותיו וכל חבריו רואים את הקאמיזלקי שלו ומתקנאים בו. ודרכו של הרוזן טשארטוריסקי שאין הוא לבוש קאמיזלקי אלא שלושה חדשים ואחר מכן הוא נותנה מתנה לשר־האחוזות גם הוא רוזן גדול והוא הולך לאחוזת־משפחתו והכל רואים את הקאמיזלקי של הרוזן טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של שר האחוזות שאינו לובש קאמיזלקי אלא חצי שנה ואחר מכן הוא נותנה מתנה לשר־האורוות שגם הוא כמין רוזן גדול והוא הולך לנחלת משפחתו והכל רואים הקאמיזלקי של טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של שר־האורוות שאינו לובש קאמיזלקי אלא שנה אחת ואחר מכן הוא נותנה מתנה לשר־הרפתים שגם הוא כמעט רוזן גדול והוא הולך לכפרו והכל רואים את הקאמיזלקי של טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של אותו שר־רפתים שאין הוא לובש קאמיזלקי אלא שלוש שנים ולאחר־מכן הוא נותנה מתנה לבן־המשק שהוא קירוב קירובו של כמו־רוזן גדול והוא הולך לאשתו ובניו והם רואים עליו את הקאמיזלקי של טשארטוריסקי ומתקנאים בו. ודרכו של אותו בן־משק שאין הוא לובש קאמיזלקי אלא חמש שנים, הוא נותנה מתנה לקרובו הלובשה כמה שהוא לובשה עד שהוא נותנה לקרובו הלובשה כמה שהוא לובשה, שכן קאמיזלקי של טשאַרטוריסקי עשויה לאריכות ימים ואפילו מתושלח היה לובשה היה יוצא מן העולם והקאמיזלקי בנויה והידורה עומדת. ויהי היום ונקראתי לקרוב־קרוב קרובו של בן־המשק לתפור לו מכנסי־צייד ותפרתים והבטיח לשלם דמיהם כתום קציר, והנה כלה קציר ובא חורף ואביב לאחריו ושנה נצטרפה לשנה ואני נושה וחוזר ונושה בו. משנמאסו עליו גיבויי עמד על רגליו, סלסל שפמו הגדול, כדרכו של שלאַכטיץ, ואמר: משהקי, ואם אני נותן לך מתנה קאמיזלקי שלי, הוה אומר קאמיזלקי של טשארטוריסקי, מה? אמרתי לו מניה וביה: הרי חובך כלא היה. והוא אומר ועושה, ואני מי ידמה לי ומי ישווה לי? ובאמת, מלתא זוטרתא, קאמיזלקי של טשארטוריסקי! ומאותה שעה ברחוב – היא המפנה לי דרך ומכוונת אלי עיני הקנאה של הבריות; בבית הכנסת – היא המוליכתני למזרח ומעלתני לעליה שמנה, בקיצור היא כבודי ותפארתי, היא זיוי ונויי. ושעל־כן ודאי לא תתמהו, שאיני פושטה מעלי, בין ביום ובין בלילה, בין בחול ובין בקודש. אלא מנהג הוא בידי, כי אחת בשנה ביום הושענא רבה, בין אני צריך ובין איני צריך – לבית־המרחץ אני הולך, ובשל המנהג הזה באה עליו שנה שחורה לא עליכם ולא על כל ישראל. ומעשה שהיה כך היה, כשבא הושענה רבה ונהגתי כדרכי ובאתי לבית הרחץ התפשטתי את בגדי והקאמיזלקי של טשארטוריסקי בכללם, ונכנסתי להבלו של בית־המרחץ והזעתי בו כהלכה וחזרתי והתלבשתי מניה וביה והנה חשכו עיני – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי אין. אני מתרוצץ אנה ואנה – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי אין. אני מחפש בחורים ובסדקים – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי אין. מה אוֹמר ומה אדבר, ירדה עלי אימה חשכה וחשתי ממש, שחיי אינם חיים. לא יום שמחת תורה היה לי למחרת, אלא יום תשעה באָב – אני מדוכדך ואבל, בני ביתי כמותי, הריני בוש לצאת לרחוב, לבית־המדרש. משל למה הדבר דומה, מלך הנגלה שנים הרבה בעטרתו והנה נפלה עטרת ראשו כאילו נחבטה בקרקע ואיננה. וגם בבוא ימות־החול אין אבלי וצערי פגום, אין אני בהול על לקוחות ואין הלקוחות בהולים עלי, כי מי ילך אצל חייט שהוא כצרור של אנחות, והדלות מתחילה מצפצפת בארובתי, ולפי שרוחי נמוכה ידי נמוכה גם היא ואין המחט נאחזת בידי. כך עברו עלי ימות חול ושבתות ונקפה שנה של צער ודכדוך־נפש, ובא יום הושענה רבא. וכאמור, מנהג הוא בידי, כי אחת בשנה, הוא יום הושענה רבה, בין אני צריך בין איני צריך לבית המרחץ אני הולך, והנה עתה אני מעמעם, אם אקיים או לא אקיים אותו מנהג, כי אם אין הקאמיזלקי עלי חיי אינם חיים, ואם חיי אינם חיים מי לי מרחץ ומה לי מרחץ? אבל אשתי דוחקת בי ואומרת: מנהג הוא בידך ואתה חייב בו, כי מי יודע מה צרה אתה מביא על ראשך? אומר אני לה: האם יש צרה גדולה מקיפוחה של הקאמיזלקי. אמרה: ומי יודע מה צרה אתה מביא על ילדיך? שמעתי תיבה: ילדיך, גברתי על ייסורי והלכתי לבית־המרחץ, ובדרכי מכרסמים אותי הרהורי־חרטה: הקאמיזלקי נתקפחה ואתה הולך לענג בשרך במרחצאות? וביותר התגברו עלי הרהורי־החרטה, כשכבר עמדתי להתפשט – ניסיתי לפשוט מעילי וחזרתי ולבשתיו, נצנצו לפני דברי אשתי, ופשטתים ממש; ניסיתי לפשוט ארבע כנפות וחזרתי ולבשתים, נצנצו לפני דברי אשתי, ופשטתים ממש; ניסיתי לפשוט תחתוני וחזרתי ולבשתים, נצנצו לפני דברי אשתי, ופשטתים ממש, ניסיתי לפשוט את כתנתי וחזרתי ולבשתיה, נצנצו לפני דברי אשתי ופשטתיה ממש, והנה־הנה אני מדמה בשרי ערום כביום הוולדו, ולא היא, כי מה עיני רואות – הקאמיזלקי של טשארטוריסקי.

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

גרעינו של המוטיב, הבא פה בעירוב מוטיבים אחרים, הוא הלעג לדרכי־ההיגיינה של יהודי־העיירה והוא לעג הבא על ביטויו בכמה וכמה חידודים ומתוך שוני־מגמה – החל בביקורת עצמית וכלה בשנאת־ישראל. וראה, למשל, בצרור בדיחות על חוש־הנקיון מוטו: וואַריאַציו דאֵלאֵקטאַט (־השינוי משעשע) – אומר שמול (־שמואל) והופך לכבוד פסח את כותנתו; וכן מעשה בפלוני ישראל היושב בבית המרחץ ואומר לחברו: מה ממהר הזמן לחלוף, גם בשנה שעברה, בשעה זו בדיוק, התרחצנו. וכדומה מעשה בפלוני ישראל השואל, כמה עולה כרטיס־רחיצה, וכשהוא שומע, כי מחירו ארבעים וחמש פרוטה, הוא אומר, כי הוא יקר מדי; ואם אי אפשר במחיר זול יותר, עונה לו הממונה על המרחץ, כי הדבר אפשר, אם יקח שנים עשר כרטיסים. עונה פלוני ישראל: מה פירוש שנים עשר כרטיסים – זמן רב כל־כך אין אני עתיד לחיות! (מייסעס אונד שנאָהקעס, ריטועללע שערצע אונד כשר’ע שמאָנצעס פ’יר’ס אאוסערוועה־לטע פ’אָלק, בודפשט, עמ' 8 – 9).

ולענין המימרה החוזרת בסיפור שלפנינו. ראה מעשה פלוני ישראל האומר: פעם אחת בשנה הריני הולך בהחלט לרחוץ, בין צורך הוא לי ובין לא (שם, עמ' 10), והוא עילה לכמה סיפורי לעג הפשוטים בין האנטישמים וכן, למשל, הובאו בעתונות, גם העברית, זכרונות פלגשו של היטלר והיא מספרת, כי אותו מתועב לא היה אוהב להתרחץ (גם סירב לשמוע הלצות על כך, ואילו גהרינג היה מתגרה בו ומספר “מעשה ביהודי ששכח את חזייתו באמבטיה וגילה את הדבר רק כעבור שנה כששוב בא להתרחץ”, ונראה כי הנוסח שבפי המנוול היה על דרך שינוי של הנוסח הפשוט, ונעלם ממנו כפל־לעג (לא די שאינו מתרחץ אלא אחת בשנה אף אינו מתפשט אלא אחת בשנה).


 

ה

267     מעשה בחבורה, שדיברו על אקלימה של ארץ־ישראל והתלוננו על ימות־החמה שבהם אנשי־הישוב שטופים בזיעה ועל ימות־הגשמים שבהם אנשי־הישוב שטופים במטרות־עוז. אמר ח. נ. ביאליק:

– כך אקלימה של ארצנו – או שמשתפך מתוככם או שמשתפך עליכם.

(מפי יוסף בן־משה)


268     מעשה בח. נ. ביאליק, שדיבר בענין מ. מ. אוסישקין ודרכו בפולחן עצמו, אמר:

– מזכירו מצווה להחזיק עפרונו על אזנו גזירה שמא יתעטש אדוניו ועד שיספיק הוא לתת ידו בכיסו יחמיץ לרשום אותו עיטוש בפנקסו.

(מפי א. מ. גניחובסקי)


269     א. מעשה באיזה קרמר, שהופיעה ראשונה בקונצרט של זימרה באודיסה, זכתה לרוב שבחים מפי סופריה היהודים שבאו לשמעה. אמר מנדלי מוכר־ספרים:

– ראויה היא שאשקנה.

העיר לו ח. נ. ביאליק:

– אבל, סבא, עליך לעשות זאת על הבימה, כי פה, מאחורי הקלעים, יש צעירים ממך.

(מפי איזה קרמר)


ב) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אותם בני־אדם הטורחים לחפות ביתרונם על מגרעתם, ובאחרונה מתחוור כי יתרונם בדוּת. אמר אברהם קריב:

– ממש כפי שסיפר לנו ח. נ. ביאליק בשיעור משיעוריו באודיסה: מעשה בזמרית שעלתה על הבימה בעירום וחוסר קול וטרחה לכסות בעירום את חוסר־הקול והקהל שלא יכלו להנות אזנם לשמע־הזימרה שלה היו מהנים עֵינם למראה־הביוסט שלה וכתום הקונצרט מחאו בהתלהבות כפיים. והנה נגלה אדם אחד על הבימה ואומר: רבותי, אטול גם אני חלקי, שכן זאת עליכם לדעת, כי אני אותו אומן שהתקין לה אותו ביוסט.

(מפי אברהם קריב)


270     מעשה בחבורה של סופרים, שדיברו על דרכו של סופר חשוב, שהיה פוגם בהליכות היאות לשכמותו1, אמרו לו לח. נ. ביאליק:

– אתה, שדבריך עושים בו רושם, ראוי שתאמר לו דברי־תוכחה.

השיב:

– פעם אחת ניסיתי להוכיחו, ונתרכך עד שהייתי חושש, שמא הוא מתמוגג, ונחלפה בי מידת־הכעס במידת־רחמים, והייתי דומה כאותו בעל, שבא לביתו ומצא אשתו שרויה עם אחר, ופתח פיו בגערה והנה נתעלפה אשתו, והוצרך הוא לומר לה דברי עידוד וניחומים כדי להשיב את רוחה ולהבהיל רופא וכיוצא באלה.

(מפי א. מ. הברמן)


271     מעשה בח. נ. ביאליק, שדיבר על ש"י עגנון, אמר:

– רבותי, עגנון הוא אתרוג מהודר ומובחר, ואותו אתרוג מונח בפשתן רך מן הרך, והפשתן מונח בקופסה של עצי־זית, והקופסה של עצי־זית מונחת בקופסה של כסף, וכך הוא מונח לו ומתבסם בריחו של הפיטום שלו עצמו.

(מפי ב. כצנלסון)

והחידוד הזה נתפרסם במסורס באיזה מעלוני־ההומור. וראה א. שטיינמן: “הברכה על האתרוג הוא דבר נאה, שכן ברכת הנהנין הוא צורך הנפש היפה. אבל כשמקפידים על אתרוג מהודר שבמהודר, באים לידי זחיחות הדעת. קל וחומר שאדם נוהג בעצמו מעשה אתרוג והוא מתעטף במוך של צחצחות – –” (“געגועים על יפי הרוח”)


272     מעשה בח. נ. ביאליק, שדיבר על בעלי השירה המודרניסטית, אמר:

– כמותם כחתול הנושכת זנבה וסובבת וחוזרת וסובבת ומתפעלת מעצמה: צאו וראו, אני אין־סופית.

(מפי מרדכי אפל)

ובניגוד לכך ענין הסטירות הרבות על חתול־ים, שדרכו ככל שהוא מריח בשר הריהו נושך זנבו ומלקקו עד שהוא מכלה אותו ואת עצמו.


273     מעשה בח. נ. ביאליק שנשאל, מה לו אומר דברי־שבח על דרכם של ציירים מודרניסטים שכל עיקרם קירוב הרחוק וריחוק הקרוב. השיב:

– ומה אעשה ואני מחבב מעודי את המטפסים על גבי קירות תלולים.

(כנ"ל)

וראה דיאולוג. בקומידיה של יצחק קצנלסון: דער דעקאדענט (ורשא, תרס"ט, עמ' 21):

ברג: בשירי אני אנרכיסטן, בן־חורין מכל כללים, בן־חורין! אני עושה כחפצי – –

ויצמאן: אתה מטפס על הקירות?

ברג: נכון! נכונה אמרת… אני מטפס על הקירות.


274     מעשה בח. נ. ביאליק, שראה ביום הכיפורים את יעקב קלאצקין סועד במסעדה של גויים ועוגב על המלצרית שבו. אמר:

– ניכר, שאתה מדקדק לקיים את כל חמשת העינויים.

(מפי ברוך קרופניק)


275     מעשה בחבורה של צעירים שבאו לביתו של ח. נ. ביאליק באודיסה באחרון של פסח ועל השולחן כיבוד של חמץ. זירז המארח את אורחיו:

– חברים, חטפו ואכלו, אחרי כן מותר יהיה.

(כנ"ל)

ובדומה לכך כמה חידודים וסיומם: ואחר־כך יהא מאוחר. וראה למשל, מה שמביא פ. פרימר מעשה במי שמוכיח את חברו, האפיקורס לאמור: מה לך נפתה ליצר הרע ומרבה חטאים, הרי בין יום למחר אתה מת ותקרא אל לפני בית־דין־של־מעלה2. משיב האפיקורס: היא הנותנת, לפי שקצי קרוב, הריני נחפז לחטוף כמה וכמה עבירות שמנות, גזירה שמא אאחר. (“טאָג”, גל. 13999).


276     מעשה בח. נ. ביאליק ששוטט ברחובה של תל־אביב ודיבר על חסרונם של מוסדי־תרבות בה, אם בתי־נכות אם אולמי־תזמורת וכדומה; עבר על פני בית הכבוד הצבורי, אמר בלעג:

אֵטו נאש דוחובוי אורכּסטר (זוהי תזמורת כלי הרוח שלנו).

(מפי משולם טוכנר)


277     מעשה בחבורה, שדיברו בענין מאורעות־הדמים בארצנו שהגרם להם היו ההתנגשויות ליד הכותל המערבי. אמר ח. נ. ביאליק:

– עתה נתחוור לי מה ראה טיטוס הרשע להניח כותל אחד, שודאי ציפה באיצטגנינות שלו, כי כותל זה עשוי להיות לנו פתח־צרות. ובעצם, נהג כאותה מכשפה שקיללה את מי שקיללה: יתעקרו כל שיניך חוץ לאחת, וכשנשאלה: שן זו לשם מה, השיבה: לשם מיחוש שיניים!

(מפי אברהם פרנס)


278     מעשה בחבורה של סופרים, וח. נ. ביאליק, שישבו בבית הקפה של בדר בתל־אביב ונתגלגל הדיבור על ספר האגדה, אמר מי שאמר:

– צא וראה, כמה טרחו לעשות כספר הזה ולא עלתה בידם ואתה עלתה בידך.

הצביע ח. נ. ביאליק על כוס־הקפה שלפניו, לאמור:

– קפה זה, אילו בישלו משורר, היה טעמו מתוקן יותר.

(מפי אברהם יערי)


279     מעשה בח. נ. ביאליק שהלך אחרי מיטתו של ד"ר בצלאל יפה, לאחר סתימת הגולל אמר:

מ’דארף שוין פּאֵקען די טשעמאָדאנעס (־כבר צריך לצרור את המזוודות).

(מפי מרי יציב)

והאימרה הפשוטה: מ’דאַרף זיך שוין גרייטין אין וועג (־כבר צריך להתקין עצמו לדרך) יש לה הרחבה באימרה פשוטה כמותה: מ’מעג זיך שוין פּאַקן אין וועג אריין (־כבר מותר לארוז לדרך) ומצויה בכמה לשונות וראה, למשל, תיאודור פונטאנה הכותב לידידו על השיעול הטורדו, ואומר: אם יימשך גם בחורף זאָ קאַנן איך איינפּאַקקען, כלומר הריני יכול לארוז (בריעפוועקסעל מיט ווילהעלם וואָלפזאָהן, ברלין 1910, עמ' 105), ובנוסחתנו צירוף המזוודות מגביר את הציוריות.


280     מעשה בח. נ. ביאליק, שפתח ועידה של אגודת הסופרים העברים, הוגשה לו רשימה של סופרים בעלי יובל, ורשימה של סופרים שנפטרו לעולמם. כשסיים דבריו על אלה ואמר לפתוח דבריו על אלה, נראה מעמעם מעט, כמתקשה במעבר בין דבר־אֶבל ודבר־שמחה, בין המתים ובין החיים, אמר:

– והוא שאמר עמוס הנביא: וניגש חורש בקוצר.

(מפי ח. נ. ביאליק)

וראה שימוש בכתוב זה: בספרו של הגאון לייב חנהליש ויגש יהודה (על טור או"ח) נדפסה שנת הדפוס: שנת הנה ימים באים נאם ד' ונגש חורש בקוצר. ובדומה לכך יצחק קצנלסון המתאר מות רחל ולידת בנימין: “חיים ומות נשקו” (“חלומות”).


281     מעשה בח. נ. ביאליק שנתבקש לעשות לשירתו של יוסף צבי רמון, אמר:

– בּאמת, אין דעתי נוחה ממנה.

הראו לו שיר, וקרא והמהם:

– נאה נאה.

הראו לו שיר אחר, קרא והמהם:

– נאה נאה.

אמר לו המבקש:

– אתה בעצמך מודה כי נאים הם.

השיב:

– המוזה היא בעלת־בית רשלנית ולפני שנתה היא שוכחת לסגור מכסה הפסנתר, ויש ובלילה עולה חית־בית קטנה על המנענעים ופעמים מצטרפים כמה צלילים…

(מפי ש"י עגנון)

ונעזר המשורר בשינוי של פתגם והרחבתו וראה באסטומסקי סי' 3491: טאנצן ווי א מויז איבערן צימבעל (־לרקוד כעכבר על המינים), ובשיר־העם מצוי כמשל שלנו ממש, דהיינו נגינת עכבר על הפסנתר וראה בשיר־ילדים בגרמנית: “1, 2, 3, 4 (־איינס צווי דריי פ’יר) / די מאַוז זיצט אַם קלאוויר / אַם קלאוויר זיצט די מאַוּז / אונד דו ביזט אַאוס” (אלטע דויטשע קינדערלידער, מהדורת פריץ קהלה, מינכן, 1947, עמ' 131) כלומר: אחת שתים שלוש ארבע, העכבר יושב על הפסנתר, ליד הפסנתר יושב עכבר, ואתה־חסל (כלומר בורח). והעוקץ בפתגם הוא בהבלעת הפעולה המכוונת (־רקידה) והדגשת הפעולה שאינה מכוונת (־הנגינה).


282     א. מעשה במר עשירי, סדר־אותיות, שעמד וסידר את “אגדת שלושה וארבעה”. שאל אותו ח. נ. ביאליק:

– נו, מה דעתך על כך?

השיב:

– מר ביאליק, מי אני ומה אני, שאומר דעות על יצירות של ספרות: ענין הוא למבקרים ומבינים, ואני איני אלא מסדר־אותיות. אולם בתורת מסדר־אותיות אגיד לך אך זאת. רואה אתה את הארגז הגדול הזה של אותיות־ניקוד. עוד לא היה לי, מי שיתפוס את כל האלף־הבית שבארגז הגדול כמוך.

(מפי פנחס לנדר)


ב. מעשה בח. נ. ביאליק שנזדמן לזכרון־יעקב והיו הכל מסבבים אותו בהערצה ומספרים אחר כך בשבחו ובשבח שיחתו. חוץ לחבתן שאמר:

– מה לכם יוצאים מכליכם, הוא אומן לחרוזות כדרך שאני אומן לחביות ואין הבדל.

נענה:

– שתי אומנויות אלה אינן3 דומות אלא הפוכות. והראיה: איך פ’ארלייט א' פא’ס, און ער פ’ארפ’אסט א ליד.

(מפי מרדכי סבר)

ותרגומו: אתה מלחים חבית והוא מחבר שיר, והשחוק הוא בדמיון הצלצול: לייט (־להלחים), ליד (־שיר), פ’ארפ’סן (־לחבר), פ’אס (־חבית).


 

ו

283     מעשה בשאול טשרניחובסקי שהטריד עליו אחד, שהיה משפיע עליו רוב כתבים שלו, שיעמוד על טיבם וערכם. ניסה המשורר להפטר ממנו בדברי־פושרין ולא הועיל, באחרונה פסק ואמר:

– שמע נא, אם כבר יצאו שלושים שנות חייך ולא בנית לך מגדל, שוב לא תבנה לך מגדל לעולם.

(מפי אשר ברש)


284     מעשה בחבורה, שדיברו על לוויתו של שאול טשרניחובסקי, אמר ראובן:

– מחכמה עשה המשורר שכתב בצוואתו: בלי פרחים, בלי הספדים. כך מילט את הלוויה הן מן הפאראדה התפלה של נושאי־הזרים, הן מן הקמח הטחון של קושרי־ההספדים.

אמר שמעון:

– אבל היא לא מילטה אותו מן הדיבור המהביל והשקוד של הקהל, שהכל ראו עצמם מחויבים לגלגל בו – והסופרים, האמנים, העתונאים, העסקנים בראש – עד שהלוויה היתה דומה כשוק של פטפטנים.

אמר לוי:

– אכן, צוואה המבקשת להבטיח אצלנו לוויה של כבוד, צריך שנוסחה יהא כך: בלי פרחים, בלי הספדים, בלי קהל.

(מפי אלמוני)


285     מעשה בחבורה שדיברו על לוויתו של שאול טשרניחובסקי, אמר ראובן:

– קראתי ב“דבר” תיאור הלוויה של המשורר, בצאת ארונו מירושלים והרושם – לוויה כבודה ורבת־קהל, ולא יצאו שבועיים קראתי שם רשמי ריפורטר על כך והרושם – לוויה עלובה ודלת־קהל. קראתי ואיני מבין…

אמר שמעון:

– מה יש פה להבין? כאן – אמת של נוסח, וכאן – נוסח של אמת.

(כנ"ל)


286     מעשה באהרן קמינקא וש. צ. דוידוביץ שזכו בפרס לתרגומי מופת על שם שאול טשרניחובסקי, האחד על תרגום “מכתבי המוסר” לסנקא, האחר על תרגום “המלט” לשקספיר. שאל מי ששאל:

– לו יכולנו לשאול את סנקא ואת שקספיר, אם ידעו או שיערו כי הללו יזכו בפרס על תרגום ספריהם, מה היתה תשובתם.

השיב מי שהשיב:

– סנקא תשובתו היתה, בערך, כך: מתרגמי ידו נטויה על בני עולמי הקדום, ואם שופטי־הפרס היו מתעלמים ממנו היום, לא היו יכולים להתעלם ממנו מחר; והלא באותם “מכתבי מוסר” שלי אמרתי בפירוש: "אנחנו שומעים לפעמים מפי אנשים בלתי מנוסים: “הידעת, שיקרה אותי כזה? המשכיל יודע, כי הכל אפשר שיקרה. וכשקרה הדבר, הוא אומר: ידעתיו”. ואילו שקספיר תשובתו היתה, בערך, כך: מתרגמי ידו נטויה על כל מחזותי, ואם שופטי־הפרס היו מתעלמים ממנו היום, לא היו יכולים להתעלם ממנו מחר; והלא באותו “האמלט” שלי אמרתי בפירוש: “בז אני לניחושים – – אם הדבר יקרה עתה, לא יקרה בעתיד; אם לא יקרה בעתיד, יקרה עתה; אם לא יקרה עתה, הלא קרה יקרה. הנכונות היא העיקר”.

(כנ"ל)


287     מעשה באלכסנדר זיסקינד רבינוביץ שטייל עם אשר ברש ברחובה של תל אביב, אמר:

– צא וראה פליאה לפנים מפליאה, זה שלושים וחמש שנים, ככל שאני מבקש לתאר לילה, שהלבנה במילואה, אני מתארה בתוך שפעת כוכבים, והנה אמש, בהיות הלבנה במילואה, זקפתי עיני כלפי מעלה וראיתי שאינו כן.

(מפי אשר ברש)


288     מעשה בימי מלחמת העולם הראשונה ושלטונות תורכיה אמרו לבנות כביש בין נצרת וטבריה, ובאין אמצעים מספיקים בידם הטילו את חובת־העשייה על הישובים שבין שתי הערים. נתחייב הישוב היהודי בטבריה להמציא אילו אלפים מטר אבני־חצץ, והעבודה נמסרה לועד פועלי הגליל, שהעסיק בה כמאה וחמשים איש במשך חדשים אחדים. ישבה קבוצה של מחצצים בצד הכביש, והצעירים שבה התאוננו על אותה גזירה של התורכים. אמר להם א. ד. גורדון, שהיה בכלל הקבוצה הזאת:

– אי לכם קטני אמנה! וכי בשביל התורכים אתם סוללים את הכביש? הלא בקום המדינה העברית תהא זקוקה לכבישים. כנראה שכחתם דברי חז"ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

(מפי צבי ליברמן)


 

ט

289     מעשה ביעקב רבינוביץ שסיפר, כי בימי צעירותו אמר לו ידיד מידידיו:

– עינך אחת חסרה והיא ניגרת, למה לא תכנס אצל מומחה ויקבע לך עין תותבת.

השיב לו:

את האחרים הייתי יכול לרמות אך אינני רוצה; את עצמי הייתי רוצה לרמות, אך אינני יכול, אם־כן למה ארמה?

(מפי יעקב רבינוביץ)

וד"ר א. מוקדוני בזכרונותיו מספר, על פגישותיו עם יעקב רבינוביץ בברן וכותב: “פעם אחת שאלתיו מבויש־למחצה על שום מה אינו נוהג כאחרים חסרי־עין ואינו קובע עין מלאכותית. השיב בפשטות יתירה: אילו יכולתי בזה לרמות את עצמי, הייתי ודאי עושה, אולם את עצמי לא ארמה ואת האחרים איני מעונין לרמות”, (אויסלאנד, מיינע באגעגענישן, בואֵנוס אֵיירס, 1951, עמ' 92 – 93).


 

י

290     מעשה ונתפרסמה מודעה על הופעת “פאוסט” בתרגומו של יעקב כהן, באה לאחריה רדופה מודעה על הופעת “פאוּסט” בתרגומו של י. ל. ברוך. אמר מי שאמר:

– זריזות של קונקורנציה.

השיב מי שהשיב:

– לא קונקרנציה, אלא שמירה על סדר הכתובים: והוא כהן לאל עליון – – וברוך אל עליון.

(מפי אלמוני)


 

י"א

291     מעשה בר' משה יצחק וולך, מחבר “משלי־עם בחרוזים”, כשהשלים את הכרך החמישי, שאל לו ליעקב פיכמן:

– ומה תאמר לחומישל שלי?

השיב:

– הלא ידענו כי מחבר חומש מתקיים בו: לא נס ליחו.

(מפי אלמוני)


 

י"ב

292     מעשה בחבורה, שדיברו על הפואימה של ז. שניאור “לוחות גנוזים”. אמר מי שאמר:

– צא וראה, כמה הפליא המשורר להעלות, על פי רמזים וחצאי־רמזים, את הרוח, שנגנזה בימי־קדם בגזירת־הגנוזים ולהחיות את עולמם, ולספרם כמו.

העיר מי שהעיר:

  • – אולם פליאה היא, כיצד אותם נביאים גנוזים, שחיו לפני אלפי שנים, הספיקו לקרוא את ניטשה.

(כנ"ל)

וראה א. מנס בבקרתו על ספרו של מכסוול סילבר “הדרך לאלהים”, שניתן בו כעין ויכוח בין אריסטו וירמיהו הנביא: “ירמיהו נעשה כאן ראביי ריפורמי מודרני ויודע אפילו בדיוק את תוצאות הבקורת המקראית החדשה. ולא עוד אלא שירמיהו מסכים אפילו לכל מסקנותיהם של מבקרי המקרא”.


 

י"ג

293     א) מעשה ביעקב שטיינברג כשהיה עורך “מאזנים” בא לפניו משורר צעיר בלשון של תרעומת:

– מילא, אין אתה מפרסם דברים שלי ושל כמותי, משום שהם פסולים בעיניך – ניחא, מה אתה מפרסם דברים של משוררים זקנים, שהם פסולים על דעת הכל, ודעתך לא כן שכן.

נתבקש לפרוש דוגמה של משורר זקן כזה וכשפירש, אמר לו יעקב שטיינברג:

– אכזר שכמותך, ההוא מפרסם כיובל שנים את דבריו בכל האכסניות ועתה, שגם הוא גם אנו התרגלנו לכך, בחינת הרגל הוא טבע שני, נזכרת לדרוש ממני, כי על סף שנת השבעים שלו ייעשה משורר?

(מפי יעקב שטיינברג)


ב. מעשה בחבורה, שגילגלו בספרות־הדור ודרכה ונשמעה תביעה לשירה אקטואלית, אמר יעקב שטיינברג:

– שירה סתם כמותה כצפור שהיא במעט או בהרבה רחוקה ממך, מפליגה בחלל־האויר, טסה ויורדת טסה ועולה; אבל שירה אקטואלית – כמותה כצפור, הסמוכה לאפך ואינה זזה הימנו, משל תרנגולת שחוטה המונחת לפניך.

(מפי א. מ. הברמן)


294     מעשה בממשלת־המנדט שמינתה צנזור לעתוני הישוב. אמר מי שאמר:

– היום נתמזל מזלו של יעקב שטיינברג, שכן קוראיו יתרבו במאה אחוזים.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו עד עתה קרא את מאמריו הסדר בלבד עתה יקראם גם הצנזור.

(מפי אלמוני)

חידוד זה נתלה בכמה סופרים, שכתיבתם גדושה בתכנה וחטובה בצורתה, ובו משתקפת הביקורת של הורא ששטחיותו כיהירותו. למנגנונו של החידוד ראה מעשה במי שנערכה לו מסיבה ונשפכו בה רוב דיבורים, באחרונה קם והודיע, כי יש עמו שני נאומים, אחד קצר ואחד ארוך, הגדול פי שנים מחברו. נאומו הקצר לשונו: תודה; נאומו הארוך לשונו תודה רבה (“הצופה”, גל. 3382).


295     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של כמה מחשובי־סופרינו, שאינם יודעים לקיים רמה ממוצעת של כתיבה, ועתים פרקים של עליה ופרקים של ירידה משמשים בעירבוב. אמר יעקב שטיינברג:

– הללו משא־נפשם בימי ילדותם היה שיא ההמצאה בימים ההם, הכדור הפורח, שדרכו בהפתעות – במעופו הנה התרומם ועד במתי־עב הגיע והנה צנח ועד עשבות־שדה הגיע ובין תנופתו וחילופו כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו. וסופרינו אלה כשהם נזכרים בילדותם הם מתגעגעים על אותו כדור פורח ולפי שאין לו כיום שביתה במציאותם הם מקנים לו שביתה ביצירתם.

(מפי יעקב שטיינברג)


296     א) מעשה ביעקב שטיינברג, שדיבר על אלה שהיו קורצים לו, כי חומרת־סגנונו אינה עשויה לכבוש לו קהל קוראים ורמזו לו כי יקל על כתיבתו כפלוני ואלמוני, אמר:

– פלוני ואלמוני נבראו לקורא האוהב את הלעיסה בקצות־השיניים, שעל־כן יכולים להסתפק במה שהם מגישים לו פת שתוכה מרוכרך וקליפתה קלושה, ואילו אני נבראתי לקורא האוהב את האכילה במלוא־הפה, בהפעלת השיניים והלשון והחיך, שעל־כן אני חייב להגיש לו פת שתוכה אפוי כהלכה וקליפתה מעובה.

(מפי יצחק לופבן)


ב) מעשה ביעקב שטיינברג, שדיבר על חוּמרה וקלוּת בדרכה ולשונה של שירה, אמר:

– אני, הכותב גם לקורא רחוק, חייב להלביש את שירתי בגדים כבדים וחסומים, שישמרו אותה הרבה סתוים וחרפים, ואילו חברי, הכותבים אך לקורא קרוב, רשאים להלביש שירתם פיג’אמה ולשלחה על פני רחוב אלנבי.

(כנ"ל)


297     מעשה ביעקב שטיינברג, שדיבר על דרכם של מספרים, אמר:

– והמפליאים שבהם הם אלה היודעים איך לתאר אך אין להם מה לתאר וסיפוריהם כמותה כאלומה שהדיש השיר מתוכם את הבר מבלי לשנות צורת השבלים, והרי אלומה כזאת מהנה אותנו בנוֹיה וריחה, אלא שראוי שלא להפליג בשבחה יתר על המידה, גזירה שמא תזוח דעת־בעליה ויאמין כי יש בה גרעינים ויזמיננו לטחון בהם קמח ולאפות מהם לחם.

(מפי יעקב שטיינברג)


 

י"ד

298     מעשה בר' אליעזר מאיר ליפשיץ, שדיבר על השטופים בלשון הרע, אמר:

– בעצם, לשון הרע היא העבירה היחידה היאה לתלמידי־חכמים.

(מפי פרופ' עקיבא ארנסט סימון)


299     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של ישראל בדורות האחרונים, מי ועד כמה ידעו להפתות לרוחות המנשבות ומי ועד כמה ידעו להשמר מהם. אמר מי שאמר:

– צא וראה גודל כוחה של רוח מנשבת, שמשנתפשט פירסומו של נפוליון היתה אפילו החסידות חלוקה ביחסה אליו, ואלו נוטים לכאן ואלה נוטים לכאן, והרי אלה כן אלה ידעו, כי הרוח והמשטר הנישאים על חודה של חרבו המנצחת סם־מות הם לשלומי־אמוני־ישראל.

אמר ר' אליעזר מאיר ליפשיץ:

– כרוח־שכּרון במשכילים באה בחסידים, ומתוך שכרותם נסתרס להם דקדוקו של כתוב ותחת לקרוא: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, קראו כי חלק טוב נתתי לכם וגו'.

(מפי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ)

חלק טוב תרגום עברי של המלה: בונאפארטה (־בונא – פארטה), שם משפחתו של נפוליון, וראה שד"ל על גורלו של נפוליון: "גם כי היה אביו עני והלך / משלו מים עד ים, וירבה ערץ / כעת אמנם לא יכול צאת מפלך / רחוק מכל ריעיו ישב בשפל / עד כי מחלק טוב טוב הוא הנפל" (“חלק כחלק יאכלו”).


 

ט"ו

300     מעשה במ. א. ויזן, שדיבר על אברהם בן־יצחק, שלא היה נוטה לעולם־העשייה, אמר:

– דרכו שהוא ננער בבוקר ומזרז עצמו: קום וכתוב את הספר שיושיע את המין האנושי, אולם לפי שעצלותו מתגברת עליו הוא פוסק: אין המין האנושי כדאי, והוא מתהפך אל צדו האחר וחוזר וישן.

(מפי. מ. א. ויזן)


 

ט"ז

301     מעשה ביעקב קלאצקין שבא לתור בארצנו וסר לעין־חרוד וראה במשקה וחייה. אמרו לו:

– וראוי שתכנס לבית אלפא, הידועה בגוש שלנו ברפתה המצוינת.

אמר:

– הריני מאמין, כי בחורי בית־אלפא, משניתן להם תקציב לרפת – העמידו בה בהמה נאה, אך האמנם בגללה, ראוי לי שאטלטל ביום שרב כזה?

(מפי אברהם פרנס)


 

י"ז

302     מעשה בחבורה שדיברו על הארי צ’ארלס לוּק, מזכיר ממשלת המנדאט בארץ ישראל, שעמד בפני ועדת חקירה שלאחר מאורעות אָב תרפ"ט, וכשנשאל בענינים, שהיו עשויים לגלות את אשמתו במאורעות־דמים אלו, היה מסתתר מאחורי הטענה: איני זוכר. אמר קדיש יהודה סילמן:

– אמנם חכמינו אמרו: שכחה מצויה, אבל הם שאמרו: אין חוטא נזכר.

והוא שחוק במאמרם: אין חוטא נשכר.

(מפי קדיש יהודה סילמן)


303     מעשה בקדיש יהודה סילמן, שעמד ברחובה של ירושלים, וראה את הכתובת: פוסטה אוניברסיטה. לאמור, כי האוטובוס הניצב ליד בית הדואר נוסע לאוניברסיטה. אמר:

– פוסטה מלה נאה, אלא מן הדין שהוואו שבה לא תהא חלומה אלא שרוקה.

(מפי משולם טוכנר)

פּוֹסטה בוואו חלומה – בית דואר; פּוּסטה בוואו שרוקה – מלה סלאווית ופירושה ריקה, נבובה לאמור: אוניברסיטה של הבל.


304     מעשה בקדיש יהודה סילמן שעמד ברחובה של תל־אביב וראה על גבי לוח המודעות, מודעה גדולה הקוראת לקהל אל הרינה ואל התפילה ובמרכזה דיוקנו של חזן מגולח במצנפת של כומר. עמד שם יהודי והניד ראשו בתמיהה:

– אזוי אין שוּל, כלומר כך בבית הכנסת?

אמר קדיש יהודה סילמן:

– כדברי המקונן: טומאתה בשוּליה.

(מפי מרדכי ביבר)

שוּל באידיש: בית־כנסת.

305     מעשה בדוד ילין, שערכו לו מסיבת־יובל, והיו הנואמים טורחים לדרוש פסוקים בשבחו. כשהגיע תורו של קדיש יהודה סילמן, ביקש להרמיז שבח רעיתו של חתן־היובל, מרת איטה, שהיא שהיתה מעוררת את בעלה לכל פעולה ומזרזתו לכל עשייה, אמר:

באיטה אחישנה.

(כנ"ל)


 

י"ח

306     מעשה בחבורה, שדיברו על אברהם קבק ועל דרכו בשנותיו האחרונות דרך חוזר בתשובה, שהיתה ניכרת בספריו האחרונים וביחוד בספרו “תולדות משפחה אחת”. אמר מי שאמר:

– סוג זה של סופרים כמותם כסרטנים – פסיעה אחת לפנים ופסיעתיים אחורנית.

השיב מי שהשיב:

קבק אפילו הלך אחורנית נשאר קבק.

(מפי אלמוני)

והשחוק שענינו: קבק למפרע קבק הוא על דרך אמירות: ונתנו למפרע ונתנו וכדומה. והכתיבה למפרע היא גם דרך ליצנות וכן בימי שביתת התלמידים ברוסיה ב־1905 כתב “נוויה וורמיה” בגנותה ופירסם מכתבי סטודנטים המתנגדים לשביתה ולא חש כי הללו חמדו לו לצון, שכן החתימות היו בשמות בדויים ובקריאה־למפרע יצאו השמות גלופייץ (־שוטה), אידיוט וכיוצא באלה. ובימי מלחמת העולם השניה אמרו על לאַוואַל LAVAL כ בין תראנו מפנים ובין תראנו מאחור היינו הך.


 

י"ט

307 מעשה בחיים ויצמן שבא, עם הצעת ועדת פיל, בפני קונגרס־הציונים ואמר:

– המדינה היא בכיסי…

אמר שלמה צמח, שהיה ממתנגדי־החלוקה:

– משערני שיעורה של המדינה הזאת, אם היא עשויה שתכנס בכיס.

(מפי אלמוני)


308     מעשה בזלמן שזר (רובשוב), בימי היותו עורך “דבר”, שנזדמן עם שלמה צמח, אמר לו:

– שתף עצמך בקביעות ב“דבר” בכל סוגי־הכתיבה הרצויים לך, רצונך – מעל לקו, רצונך – מתחת לקו.

שאל שלמה צמח:

– ואם רצוני, נגד הקו?

(מפי אלמוני)

החידוד הוא בכפל ההוראה של התיבה: קו – א)הוראה מוחשית: הקו המבדיל שני חלקי העמוד שבעתון – מעל הקו מדור המאמרים, מתחת לקו מדור הפיליטונים; ב) הוראה מושאלת: הקו כלומר דרך התפיסה או העמדה של מערכת העתון או המפלגה שהיא כפופה לו.


 

כ

309     מעשה בפ. לחובר ששאל לו לשמואל רוזנפלד על שום מה הוא משלב בכתיבתו לשונות ארמיים הרבה, וניסח שאלתו דרך הלצה:

על מה אתה בועל ארמית?

– ביקש הנשאל להשיבו כי דרכו זו באה לו מתוך שאינו חש בחיותה של הלשון, ניסח תשובתו דרך הלצה:

משום שאני משמש באבר מת.

(מפי משה ינון)


 

כ"א

310     מעשה בפישל לחובר, שחבריו התכנסו לחוג את יובל הארבעים שלו ונאמו לכבודו. כשהגיעה שעתו של ש"י עגנון להגיד דברו, עמד על רגליו ואמר:

– מעשה בכפרי שהסב בליל הסדר, פתח ההגדה של פסח וראה שאין קריאתו רהוטה סגרה ואמר לאשתו: שמעי, זוגתי, מה לנו להאריך בהגדה – פרעה הרי את יודעת שאדם הגון היה ואחינו בני ישראל הרי את מכירה בהם, מוטב שתעלי על השולחן את הכופתות ונאכל. והנמשל הוא, מה נאריך בדיבורים; הרי חתן־היובל ידענו טבעו וטיבו, מוטב שכבוד הגברות תעלינה את הכיבוד ונברך ברכת הנהנין.

(מפי אלמוני)


311     מעשה בחבורה, שדיברו על לשונו וסגנונו של ח. הזז, אמר ש"י עגנון:

הוא באמת זושא ברייטבּאַרד של הלשון העברית.

(מפי ש"י עגנון)

זושא ברייטבארט, שם אַטלאֵט יהודי נודע, שהפליא בעוֹמס־משאות, שבירת־פרסות, ניתוק־כבלים וכיוצא באלה.


312     מעשה בחבורה, שדיברו בגנותה של אירופה, תרבותה ונימוסיה, כרוח האָפנה של סופרים וספרים, אמר ש"י עגנון:

– ואני הייתי משיא לכם עצה קטנה, שתעלו על זכרכם עיירת־ישראל, ביום הקדוש, כשסיעה של עשרות עשרות עומדים כבמערכה, בסביבי־בית־תפילתם, לעשות צרכים קטנים ואחר־כך תוכלו לחזור ולדבר על התנגדותכם לאירופה.

(מפי ברוך קרוא)


313     מעשה בחבורה, שדיברו על מ. מ. אוסישקין ודרכו, החשובה כדרך השכל הישר, אמר ש"י עגנון:

– דרכו של אוסישקין כדרך הנואם שעלה על הבימה והכריז: רבותי, אדם שהוא רעב – – והפסיק מעט וכל־קהל השומעים התחילו משערים, מה יעשה אותו אדם שהוא רעב, האם ישכב תחתיו ויגוע, האם ימרוד ויזעק, האם ימריד ויזעיק וכיוצא באלה, ובינתיים פשט הנואם זרועו וזקף אצבעו כלפי מעלה וסיים: צריך לאכול. והכל, איש איש על השערתו נפתעים ואומרים: דבר פשוט זה לא עלה על דעתנו.

(מפי ש"י עגנון)

ויצחק גוטווין, מביא מעשה החייט בדז’יקוב, המכונה ר' אברהם אבינו, שכשהיה תופר בגד רחב מדי, ולובשו התאונן על כך היה אומר: יש עצה – לאכול (א זכר פון מיין שטעטיל דזשיקאָוו, פאריס, תש"ח, עמ' 54).

ור' יוסף מרגושס מביא מעשה בר' יונתן אייבשיץ, ששאל לתלמידיו: במה מכבדים את קרקע הסוכה? התחילו התלמידים מתנגחים זה בזה ומשיבים תשובות מחודדות זו מזו, שסבורים היו כי השאלה כוונתה עמוקה מני ים. אך אחד מצעירי התלמידים אמר: רבי, קרקע הסוכה מכבדים במטאטא. ושיבח ר' יונתן שכלו הישר.


314     מעשה בחבורה, שדיברו על יוסף שפרינצאק, שדרכו לעשן סיגרה גדולה ועבה. אמר ש"י עגנון:

– הוא אמה וסיגרתו אמה.

(מפי ש"י עגנון)

ויסודו במימרה של גנות בענין פרעה וכבר ניטל עוקצה בדברי נ. סוקולוב על הצייר יוסף ישראלס: הוא אמה וגובה־צילינדרו אמה (אישים).


315     מעשה ונתגלגל הדיבור על סיפור של ש"י עגנון, על המסים שמו, שענינו סאטירה על המדינה ודרכה. אמר אברהם יערי:

– תמיהני על המספר הגדול הזה, שראה בראשית תקומתה של מדינת ישראל וכינונה לבוא עלינו בסיפור כזה. והרי מי כמותו היה מסוגל לקלוט ולהקליט את רחשה הנפלא של התקומה הנאדרת הזאת. ועוד זאת, אפשר וגם בימי המכבים נמצאו מוכיחי־לעג, ואולי היה גם מי שכתב בשנינה פרק גדול על המסים, אלא שדבריו אלה נשתכחו, ואילו הפרק המועט על הנסים מתקיים עד היום הזה.

(מפי אברהם יערי)


316     מעשה בש"י עגנון, שנערכה לו מסיבה של כבוד, והפליגו הנואמים בשבחו. כשהגיעה שעתו להשיב, אמר:

– באמת, אין שום חילוק ביני ובין כל אדם, אלא שכל אדם אוהב כבוד ואני אוהב הרבה כבוד.

(מפי ישראל זמורה)


317     מעשה בשלמה צמח שאמר לו לש“י עגנון דבר־שבח על סיפור מסיפוריו. ביקש ש”י עגנון להרגישו, כי דברי־שבח כאלה ראוי שייאמרו ברשות־הרבים, אמר:

– שמונה עשרה אומרין בלחש, כשקורין לתורה מכריזים בפומבי גדול: יעמוד הרב הגאון וכו' וכו' וכל העדה שומעים!

(מפי שלמה צמח)


 

כ"ב

318     מעשה בחבורה של סופרים, שדיברו על דרכם של אלה מבין החוקרים, הנוהגים במחקריהם לצטט את עצמם, ומרבים לציין בשולי העמודים: עיין ספרי וכו' עיין מאמרי וכו'. אמר אָשר ברש:

– וסופם שיציינו: עיין ספרי בכתובים.

(מפי ג. קרסל)


319     מעשה בחבורה, שדיברו על הסופרים, שדרכם לעשות דבריהם כתרכובת של קטעים ופירורים, אמר אשר ברש:

– נחמד ונעים משלוח־מנות, שהוא בחינת כל בו – מעט פרי ומעט מאפה וקצת מגדנות וכדומה, אולם במה דברים אמורים, כשהוא כמצות־יומו, כלומר נוהג פעם אחת בשנה, אולם אם יהא נוהג כל ימות השנה, חמדתו ונויו מתקפחים מאליהם.

(מפי אשר ברש)


320     מעשה בחיים וייצמן שנבחר נשיא ישראל ועמד לבוא ראשונה לקריה, המתינו לו חברי הממשלה, רבנים, סופרים, עסקנים. שאל מי ששאל:

– וכשייכנס חייבים אנו לברך: ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם?

אמר שר־הדתות, ר' יהודה לייב מימון:

– כשיבוא נשאל אותו.

ואמנם, כשבא נשאל על כך, חייך ואמר:

– ברכה זו היא ענין לגויים.

העיר אשר ברש:

– ובאמת, יהודי לא היה מסתפק בחלק.

(כנ"ל)

321     מעשה בחבורה של סופרים, שהתכנסו ודנו על הקמת מוסד לעניני ספרות, נתברר כי הוא מחייב השקעת סכומים גדולים. אמר אשר ברש:

היא הנותנת.

כשראה תמיהתם של שומעיו הוסיף ואמר:

היא, כנסת ישראל, כשהיא נתבעת היא נותנת.

(כנ"ל)


322     מעשה בחבורה, שעסקה בעניני ביבליוגרפיה, ונחלקו הדעות על תחומי הרשימות – רשימת־השמות ורשימת־הענינים. אמר מי שאמר:

– לא כל שם הוא ענין לענות בו.

העיר אשר ברש:

– לפי הכלל: הכל שוחטין ולא הכל נשחטין.

(כנ"ל)


323     מעשה באָשר ברש, שבא לפני ממונה על משרד ממשרדי־הממשלה, ראה אשה צעירה עומדת עליו לשמשו. אמר הממונה:

– רואה את אשה זו, היא כבר סבתה.

אמר אשר ברש:

– ובכן אתה מחויב בציווי: ואת סבתותי תשמורו.

(כנ"ל)


 

כ"ג

324     מעשה בחבורה, שדיברו על היסוסיהם של ישראל להאחז בשעת־כושר היסטורית ולהעזר בה, אמר אביגדור המאירי:

– נראה, שאנו שוכחים מימרה שגורה בפי חכמינו: קח – מקובלני מבית אבא.

(מפי אביגדור המאירי)

וחידוד זה – הבנוי על השימוש: כך מקובלני מבית אבא – פירסם אביגדור המאירי בצעירותו ב“רמת המצפה”. והשחוק: קח – כך מצוי, ונודע גם כבדיחה פוליטית: אצ"ל (=א’רגון צ’באי ל’אומי) נהג להביא בפירסומיו מפה של ארץ ישראל משני עברי הירדן ובאמצעה רובה ולשני צדדיה הסיסמה: רק כך! לימים, כשחבריו היו מתנפלים על מוסדות ונוטלים בזרוע ממונם התפשט חידוד, בין בעל פה בין בכתב: רק קח! וראה א. שטיינמן: בענין הפקיד, הדן גזירה שוה בינו ובין ממוניו: “מה הם נוטלים לעצמם חלק, אף אתה כך. וכאן כך פירושו קח” (“מתוק האור וטוב לעיניים”).


 

כ"ד

325     מעשה בחיים הזז, שדיבר בענין אותם חכמים וסופרים, שידיעתם על תרבותם של ישראל ערכיה וקניניה היא מכלי שני ומצנורי־לעז והם עומדים על הבימה וקובעים מסמרות במסכת זו והלכותיה, ונמצאים מתפעלים לדבריהם, אמר:

– משל למה הדבר דומה, תינוקותיהם של גויים, הניעורים עם שחר, ורואים בפינת חדרם נטוע ועומד אשוח־המולד וכל ענפיו קשוטים דברי־חמודות ושמחתם שמחה של התפעלות לפלא. ועיקר הפלא הוא במה שאשוח, שגידולו ביער, צומח עתה מתוך קרקע החדר. ודאי אילו ידעו, כי עם לילה, כשהם היו שרויים בשנתם, עמדו הוריהם והפליגו ליער וכרתו בו את האשוח וטלטלו אותו לביתם והעמידו אותו בחדר, ואילו ידעו, כי האשוח נסמך בגזעו הכרות על רצפת החדר ואין לו שורש מתחתיה, ואילו ידעו, כי כל אותם דברי־החמודות, קנייתם בבתי־מרקחת וחנויות שעשועים, אילו ידעו…

(מפי ח. הזז)

והבאתי הדברים בספרי “הנמר וידידי המנמנם”.

הגנרל גריאוֹאַ מתאר נשף־מחולות, שנערך ב־1809 בוינה לכבוד הצרפתים, ובכלל־התיאור פליאתו על האולמות הגדולים של טרקלין־אַפּוֹלוֹ שנעשה בגן־חורף – הקירות היו מקושטים עצי־תפוזים, שעציציהם שוקעו בקרקע באופן שצופים תמימים עשויים היו להאמין, כי הם צומחים בחדר. (אלכסנדר לבית גלייכן־רוסוורם: געזעלליג־קייט, זיטטען אונד אונד געברויכ’ע דער אויראָפעישען וועלט 1789 – 1900, שטוטגארט, עמ' 104).


כ"ה

326     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכו של אברהם שרון לקטרג על הקלקולים והמעילות במוסדי־הציבור, שאל מי ששאל:

– ומה הוא מועיל בקטרוגיו?

אמר ג. קרסל:

שרון כותב, והגנב גונב.

(מפי ג. קרסל)


327     מעשה בחבורה, שדיברו בכמה וכמה קלקולים שנתפשטו בישוב, כגון מיקח־שוחד ומעילות בממונו של הציבור, שאלוּ לו לאברהם שרון:

– אתה, המתעורר בקטרוג על מיני קלקול וקלקול, מה גזרת שתיקה על עצמך וחדלת מהוקיע את הגנבים האלה?

השיב:

– שבתי וראיתי, כי רבים מאותם בעלי עבירה, משנתפרסמה גנותם ברבים, הריהם עולים מעלה מעלה בסולם הקאריירה, אמרתי מה אלך ואפרסם את רעיהם, ואגרום להעלאתם גם המה?

(מפי אברהם שרון)

וראה נוסח שבכתב: “פעמים הרבה השיאו לי עצה: “אתה מושך לעתים בשבט־סופר, קומה־נא וגלה בפומבי, כי פלוני בן פלוני מועל בתפקידו ומועיל לכיסו” וכו' אולם, מאז נודעו לי התוצאות הרצויות ההן בחשיפת מעילות דוחה אני עצות כאלו בשאט־נפש: – האיך, אני מגלה את כשרונו של הלה ברבים, למען יועלה בדרגה חברתית ובמשכורת” (“דבר”, גל. 7580).


328     מעשה באברהם שרון, שסיפר בענין חיבוטיו לפרסם דבריו מעל דפי “דבר”, ועל הקשיים, שהעורכים, ביחוד חיים שוֹרר, עורמים לפניו. באחרונה אמר לשון של השלמה:

– מה נעשה ואחשורוש גזר: להיות כל עורך שוֹרר בביתו, ואפילו מלך טיפש היה גזירתו גזירה.

(מפי אברהם שרון)

וראה נוסח בכתב ברשימתו של אברהם שרון: “ואין עצה ואין תבונה נגד המיאון של השליט המקיים בתוקף את צוואת אחשורש זיע”א: להיות כל עורך שורר בביתו" (“דבר”, גל. 7583), והשחוק הוא בחלופה של שי“ן שמאל בשי”ן ימין.


329     מעשה בחבורה, שדיברו על אברהם שרון ומאמריו, בענין הערבים ודרישתו לגרשם ממדינת־ישראל. אמר מי שאמר:

– שרון לעולם אנטישמי הוא – אלא עד קום מדינת ישראל היו דבריו מכוונים כנגד ענף שמי אחד, – היהודים, ומאז קום מדינת ישראל דבריו מכוונים כנגד ענף שמי אחר, הערביים.

(מפי אלמוני)


330     מעשה בד"ר שמחה בונם פלדמן, שאמר לו לאברהם שרון:

– לו עמד לי סגנון כסגנונך וחלקתי על כמה מדבריך ברבים.

השיב לו:

– לא סגנוני עומד לי אלא תחבולה שבידי שאני יגע תמיד להזדווג לאמת ואין אני אלא כמביא דבריה במסירת קולמוס והיא סגנונה מופלא.

(כנ"ל)


331     מעשה באברהם שרון, כשקיבל לאָספו, אוסף האוטוגראפים והפורטרטים, את עצם־כתב־היד של תורת הגראוויטאציה החדשה לאלברט איינשטיין, נשאל:

– האם אתה מבין את הכתוב בדפים אלה?

השיב:

– את הנוסחה־המשוואה האחרונה אינני מבין.

נשאל:

– ואת שאר הנוסחאות אתה מבין?

השיב:

– לא אמרתי זאת.

(מפי ד"ר אברהם שרון)


332     מעשה באברהם שרון שנתבקש, מטעם מערכת של עתון שבו היה מפרסם מאמריו, כי ישלח לה תמונתו, השיב:

– משום מה על קוראי להתענין בפרצופי, וכי אני מתענין בפרצופיהם?

(כנ"ל)


333     מעשה באברהם שרון, שנתבקש מטעם מערכת של עתון, כי ישלח לה תמונתו, השיב:

– לעולם חייב אדם להדבק במידות קונו, והוא יתעלה, אמר: וראיתם את אחורי ופני לא ייראו.

(כנ"ל)


334     מעשהבאברהם שרון, שעמד בפני קהל שומעים והרצה לפניהם, העמידו מסדרי־ההרצאה רמקול לפניו, סילקו ואמר:

– כוונתי לרכוש את לבותיכם, וחז"ל אמרו: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ללמדך: דברים היוצאים מן הלב ולא דברים היוצאים מן הרמקול.

(כנ"ל)

וראה באריכות “מעריב” (כ' תמוז תש"י)


335     מעשה ביצחק גרינבאום, שנזדמן עם אברהם שרון ואמר לו כמה דברים של תוכחה, העיר:

– אבל תסלח לי שאני אומר אשר עם4 לבבי ואַל תיעלב…

השיב אברהם שרון:

– הריני מן העולבים ואינם נעלבים.

(כנ"ל)

והוא בהיפך מאמר חז"ל להיות מן הנעלבים שאינם עולבים.


336     מעשה באברהם שרון, שדיבר בשבח הארגונים שפרשו מכלל הנהגת הישוב ועשו מלחמת־טירור באנגלים בתקופת שלטונם האחרונה בארצנו, אמר:

– ואחר־כך באו יריביהם, שרדפום וגידפום, והתפארו, כאילו הם שגירשו את האנגלים מארצנו. משל למה הדבר דומה, יעקב אבינו, כששמע על מעשה־הטירור שעשו שמעון ולוי בשכם, אמר להם: עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי. אולם לימים כשבא לצוות לבניו נטל לשכם ונתנה ליוסף ולא עוד אלא אמר: ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.

אמרו לו:

– ולא זו בלבד אלא שאמר בפירוש על שני בניו אלה: בקהלם אל תחד כבודי.

(מפי אלמוני)


 

כ"ו

337     מעשה5 במשה קלווארי שישב באסיפה, הביט על פני הנאספים, גחן על שכנו לאמור:

– ראה את אחינו בני ישראל היושבים בזה: כמה ברוטאליות יש בסנטריהם ותבין, כמה חכמה היתה באבותינו, שקיימו איסור הגילוח, ונמצאו זקניהם מכסים סנטריהם.

(מפי פרופ' עקיבא ארנסט סימון)


 

כ"ז

338     מעשה6 בא. ליטאי שסיפר על דרכם של הסופרים להתרשל בלשונם ושלא לדקדק במקראות, אמר:

– לפנים ידעו סופרינו להביא מקרא כהלכתו, אחר־כך טרחו ועיינו בספרי מתאימות להביא מקרא כהלכתו, היום אינם יודעים ואינם טורחים לעיין וממילא אינם מביאים מקרא כהלכתו, לעתיד לבא לא ידעו אפילו להביא מקרא שלא כהלכתו.

(מפי אשר ברש)


 

כ"ח

339     א. מעשה בסאמי גרונימן, שיצא מארצנו לשויץ, ושם חל יובל השבעים וחמש שלו, ושלחו לו מוקיריו ברכות שבכתב; כשחזר לישראל באו לפניו והשלימוּ ברכותיהם בעל־פה, אמר:

– האמינו לי כי אין אני אשם בכך, שנעשיתי בן שבעים וחמש; ואדרבה סבורני כי האשמה היא באקלימה של שויץ; והראיה: קודם לכך לא אירע לי כדבר הזה אפילו פעם אחת…

(מפי ד"ר סאַמי גרונימן)


ב. מעשה בסאמי גרונימן שנזדמן לקבוצה וסירב לאכול על שולחנה מחמת חשש טריפה. שאלו לו:

– משכיל שכמותך ומחמיר כל כך.

השיב:

– אין זו אלא דיאֶטה.

שאלו לו:

– מאימתי?

השיב:

– זה שלושת אלפים שנה.

(מפי ד. ל. פרוינד)


340     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של העסקנים שזריזותם המפליאה אינה מניחתם גם בימי חילופים ותמורות; כי הכל תוהים ובוהים ואינם מוצאים, בתוך האנדרלמוסיה, ידיהם ורגליהם, ואילו אותם הזריזים כבר כל הסיטואציה החדשה מוחוורת להם בתכלית וכבר הם אדוניה ויושבים ראשונה במלכות. אמר סאמי גרונימאן:

– הללו מזכירים לי מעשה ביהודי, שליוה את אשתו לבית־עולמה, וכשחזר מלויתה עשה דרכו בקומה כפופה ובנפש נכאה ולא נתן דעתו על סביביו, וממילא לא ראה את הילדים המשחקים ברחוב בזריקת אבנים, וכשפגעה בו אבן, זקף עיניו וידיו כלפי מעלה וקרא בתמיהה: שרה’לי, כבר את בשמים?

(כנ"ל)


 

כ"ט

341     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הסברה המהלכת, כי סתם זקן חכם, והרי מצינו חילופו של דבר בזקנים הרבה. אמר דניאל לייבל:

– נאמר באיוב: לא בישישים חכמה באורך ימים תבונה והרי מחציתו האחת של הכתוב סותרת את מחציתו האחרת, אולם סתירה זו, כך יישובה: לא בישישים חכמה – אין זה הכרח כי כל ישיש יהא חכם אולם באורך ימים תבונה – עצם העובדה של אריכות־ימים, היא תבונה.

(מפי דניאל לייבל)


 

ל

342     בחבורה, שדיברו על מחברתו של אורי צבי גרינברג “כלפי תשעים ותשעה”. שאל מי ששאל:

– הקורא במחברת רואה בפירוש כי אותו אחד אינו אחוז אחד, הכולל כמה אנשים, אלא אחד ממש והוא – הכותב עצמו. הכיצד?

השיב מי שהשיב:

– חז"ל אמרו כי האדם חייב להדבק במידות קונו, בחינת מה הוא רחום אף אתה רחום וכדומה. מה עושה משוררנו, הוא מתדבק בו בגדולה שבמידותיו, בחינת מה הוא אחד, אף אתה אחד.

(מפי אלמוני)

לענין שם החוברת של א. צ. גרינברג הריהו כשם שירו הפרוגרמטי של ארנו הולץ: “כלפי תשעים ותשעה”. ולענין חידודנו ראה דברי ש. ניגר: "פעמים יארע ופייטן הוא לפחות בפרט אחד דומה לצדיק. יהודי צדיק למד ממידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. וכן יארע ופיטן ילמד מרבונו של עולם כי – אחד ואין שני. אך פעמים אף הוא נעשה גדול־נפש, יבדיל מהר סיני הפיוטי שלו חתיכת אולימפוס – ויעמיד שם כסא־מלכות לפליט הפארנאס. אולם כי יהיה מתחת השמש מקום יותר מאשר לשני בני־הפארנאס – כזאת לא תרשה הזייתו היוצרת ביותר של הפייטן: שנים (הפייטן ואורחו הבן־בלי־בית) דיים! כל השאר, הוא סבור, אינם פייטנים כלל, הם… משוררים! (“טאָג”, גל. 13292).


 

ל"א

343     מעשה ונידונה הקושיה מה שם תקרא האקדמיה העברית והיו הדעות חלוקות, אלה ביקשו לקיים את השם המקובל ברוב ארצות ואלה ביקשו לחדש שם עברי. עיין זלמן שזר בהצעות ואמר:

– אולי ראוי לקראה תחכמון.

אמר דוד רמז:

– ועל־פי משקל זה לחדש גם שמות בתי ספר כגון – תחקלון.

אמר אברהם שלונסקי:

– אם מוסד לחכמת הלשון הוא – תחכמון, ומוסד ללימוד החקלאות הוא תחקלון, הרי ראוי שמוסד ללימוד תורת החובשים, פלדשרים, יהא – תחקנון.

(מפי אברהם שלונסקי)


344     מעשה בחבורה שגלגלה בדרך התרגום של מימרות־לעז, ובכללן המימרה: אאוך איין שענער ריקקען קאַנן ענטציקקען, דהיינו: גם גב נאה עשוי שיקסים, אמר א. שלונסקי:

– גם מתחת יש רוב נחת.

(מפי ד"ר אריה בריסקר)

וראה: היכי דמי אשה רעה, אביי אמר מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא, דבא אמר ומהדרא ליה גבא.


345     א. מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו ואחריתו של מוסוליני, אמר שלונסקי:

הוא פתח את הקאריירה שלו כסוציאליסט בלתי־תלוי וסיימה כפאשיסט תלוי.

(מפי אייזיק סדומי)

ב. מעשה באברהם שלונסקי, שישב במסיבה בעין־חרוד, והיטיב לבו באכילה ושתייה. שאל אותו מי מה ששאל, פטרו:

– עתה אני פסימיסט.

תמה ההוא:

– אתה נותן בפיך משולחן המלא טוב ואומר פסימיסט אתה?

השיב:

– הוא שאמרתי: עתה אני פה־שׂים־יסט.

(מפי זרובבל גלעד)


346     מעשה בסופר ומתרגם, שמשטרת המנדאט אסרתו בעלילת־דם, שרצח ערבי, ושחררתו עד מהרה, שאל מי ששאל:

– אפשר וסופר ישיש כמותו יהא נאשם ברצח אדם?

אמר א. שלונסקי:

– אפשר ואפשר והראיה שהוא רצח וחזר ורצח.

נשאל:

– את מי רצח?

השיב:

– אמנם, לא את הערבי ההוא, אלא את ביירון ואת גיתה ואת אמרסון וכיוצא בהם.

(מפי אברהם שלונסקי)


347     מעשה בחבורה, שדיברו בענין צעירי המספרים העברים, שאפילו סיפוריהם על דרך יריעה רחבה, הרי רקעם ומצעם מצומצם, עד שאין הנפש הפועלת נראית בגידולה מתוך מעבה־דור או דורות. אמר מי שאמר:

– ויוצא מכללם מרדכי טביב ששרשו שורש.

אמר אברהם שלונסקי:

– הוא – רקעו של קיר וכל שהוא נשען אליו עמידתו מתאוששת, ואילו הם – רקעם רקע של קארטון, שאם ינסו להשען אליו עמידתם מתמוטטת.

(כנ"ל)


348     מעשה בחבורה שדיברו על ביאורו של א. שלונסקי לשמות השונים של שני כתבי־העת שבעריכתו – השבועון “עתים” שבאו לרמז על הזמן השוטף מיום ליום, קו לקו, בחינת לפ"ק והרבעון “אורלוגין”, שבא לרמז על הזמן באורך־רוח, בחינת לפ"ג.

אמר ראובן:

– וההיפך מסתבר – “עתים” ניתן לתלות בהם מה שמתרחש ברווחי־זמן גדולים יותר והכתובים מעידים, ו“אורלוגין” אין ניתן לתלות בו אלא מה שמתרחש ברווחי־זמן קטנים ושמו, שעיקרו מורה־שעות, מעיד.

אמר שמעון:

– והאמת היא, כי ההבדל הוא, כי “עתים” שיצא ראשונה שמו עברי ו“אורלוגין” שיצא לאחרונה שמו לועזי. בקיצור: תרבות מתקדמת.

(מפי אלמוני)

וראה מנחם ריבולוב: “אבל האורלוגין שהעמידו בני מפ”ם (מפלגת פועלים מאוחדת) בחדרי ספרותנו אינו השעון שלנו שעל פיו אנו קובעים את ימי חיינו ותקופות יצירתנו (הדואר, שנה ל', גל. ל"ה).


349     מעשה באברהם שלונסקי, שדיבר על המבקרים שאין בפיהם אלא גינויים וקטרוגים, אמר:

הללו מוציאים זרע לבטלה, שכן כל דבר הם אומרים עליו: זה־רע, זה־רע!

(מפי א. סדומי)

ובדומה לכך קריאת הצפרדעים, הקרקור על דרך: רק רע, רק רע, ויש בזה שיר של יעקב כהן. ומענין שימושו של הביטוי הזה באידיש, וראה ה. גרנט הכותב על המשוררים שנקרים לפניהם עורבים שחורים “וואָס האַלטן אין איין אויס’רק־רע’קעווען א קדיש” (שרייבער און ביכ’ער, אייגנס, מארס־אפריל, 1936).


350     מעשה באברהם שלונסקי שנזדמן עם נתן אגמון וגלגלו בעניני־אמנות ונתגלה השוני שביניהם כשוני שבין רומנטיקה של מרדנות ורומנטיקה של התרפקות, אמר אברהם שלונסקי:

– אין ביני לבינך אלא אתא קלילה – שאני איש ריב ומדון ואתה – איש ריבה ומאַדונה.

(מפי יעקב דוד אברמסקי)


351     מעשה באדולף רודניצקי, שנזדמן עם אברהם שלונסקי, ושאל לו: – אמור־נא לי בגילוי לב, האמנם סבור אתה, כי עם־ישראל, שישב דורי־דורות בארצות שונות ובין עמים שונים והתערה בנוי של נופים ובתפארת של תרבויות, ראוי לו שיעזוב כל אלה, וילך למקום שאין הוא בטוח, אם יזכה בו בנוי כּזה ובתפארת כזאת, ואפילו בקירובם.

השיב לו:

– אדם כשהוא רווק מתהלך עם בחורות הרבה, אחת נאה מחברתה, אך לא כדרך הטבע הוא שיעמוד לעולם ברווקותו, ואדרבה דין הוא שישא אשה ויעמיד ולדות, ומשנשאה הוא מניח ממילא את כל הבחורות הנאות ההן, מבלי שתהא בו ודאות, כי זכה בנאה שבהן. אפשר אמנם ובחיי־נישואין יעשה קפיצת־צדדין לאשה אחרת, אך הקפיצה אליה היא ארעי והחיים עם אשתו הם קבע.

(מפי אברהם שלונסקי)


352     מעשה בחבורה, שדיברו על תערובת־היסודות ובלבולם בתחומי המחשבה והשירה, אמר אברהם שלונסקי:

– משל למה הדבר דומה, שני מתאבקים שהסתבכו זה בזה, עד ששוב אינם מבדילים בינם לבין עצמם, אומר האחד ליריבו: שמע, תתרחק ממני קצת ומה שישתייר – זה יהיה אני.

(כנ"ל)

ורחל בהרנד, בספר זכרונותיה על חיבוטיה וייסוריה במשטר הנאצים, מספרת מעשה בפרופיסור, שישב בחדר אחד עם חמשה אנשים אחרים, וצריך היה להעבירם לחדר אחר, והודיעו להם על כך יומיים קודם, שיוכלו לסדר את חפציהם ולהעבירם. ביום שלפני ההעברה, אחרי הצהריים, שאל הפרופיסור את הדיירים אחד אחד, אם כבר העבירו את חפציהם, ואם לאו ראוי להם שימהרו. נשאל: “על שום מה אתה דואג כל־כך, כי נמהר להשלים את המלאכה?” השיב בצחוק: “כשאתם תגמרו, אוכל להתחיל אני, כי אז אדע שמה שיישאר, שייך לי” (פ’ערפ’עמט און פ’ערפאָלגט, ערלעבניססע איינער יידין אין נאצי־דויטשלאנד, ציריך 1945, עמ' 150).


353     מעשה בחבורה, שדיברו על סוג הסופרים, שכל ענין כתיבה וכל דרך כתיבה, שהם נתבעים לה, הם נענים. אמר מי שאמר:

– וראוי שיהא להם כינוי בלשוננו.

אמר אברהם שלונסקי:

– הוא כבר קבוע ועומד מאז קהלת: עט לכל חפץ.

(כנ"ל)

וראה בלשון הפתגמן: “מנין לכלי־כתיבה שנקנים בנטילת ידים? עט – ככתוב עט לכל חפץ; עפרון – דגמר קיחה קיחה מעפרון” (“נרות שבת”, גליון פורים, כרך ח' קונטרס קע"ח).


354     מעשה בחבורה שדיברו בלשון של תמיהה על עתונם של הסופרים ליום העצמאות “קוממיות”. אמר אברהם שלונסקי:

– אילו ידענו כי אין כאן אלא שגיאת7 דפוס קטנה, דהיינו שמי"ם אחת מיותרת, ולא היתה תמיהה כלל.

(כנ"ל)

וז. אבריאל בבקרתו של עתון “קוממיות” מעיר, כי מצוי בו הרבה הביטוי:יום, והכוונה8 ליום העצמאות, והוא אומר: “כמעט שכדאי היה באמת לשנות את השם ולומר: יוממיות” (“על המשמר”, גל. 2387).


355     מעשה בחבורה שדיברו בדרכם של קצת סופרים ועסקנים, המגדלים זקן מתוך שהם סבורים כי היא לואי לחשיבות. אמר א. שלונסקי:

– עליהם נאמר בפרקי אבות: אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו

(מפי יהודה גוטהלף)


356     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אותם הסופרים, הרואים עצמם מעולים על ממשותם של החיים, אמר מי שאמר:

הללו הושיבו עצמם על האולימפוס..

אמר אברהם שלונסקי:

– אל תקרי: עוֹלימפּוס אלא יוֹרדימפּוס.

(מפי איזיה שכטמן)


357     מעשה בחבורה שדיברו בענין כינוי לבית־בושת על דרך לשון נקיה, אמר א.שלונסקי:

גוב־עריות.

(מפי יהודה גוטהלף)

והוא שחוק בענין גוב אריות וכבר שיחקו בענין גרי אריות שנדרשו גרי־עריות, כלומר אלה שמתגיירים בשל אהבתם לנערות־ישראל.


358     מעשה באברהם שלונסקי, שהיה מרכיב משקפים לשם קריאה ולפי שלא היה רגיל בכך, היה לאחר קריאה מניח משקפיו ומסיח מהם דעתו. פעם אחת הוצרך להרכיבם ולא נמצאו בכיסו, אמר:

– היכן המשכחיים שלי?

(מפי אפרים דודזון)


359     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של אברהם שלונסקי בשעשועי־לשון, הזכיר מי שהזכיר דברי ז. שניאור:

– אל תקרי שלונסקי אלא לשונסקי.

העיר מי שהעיר:

– למה לדרוש דרוש, כשיש כתוב מפורש: קוּנצי מלין.

(מפי אלמוני)

וכסיוע באה שגיאת־דפוס וראה מאמרו של ד. קורא על “יבול”, קובץ ליובלו של א. שלונסקי, ונדפס בו: בכמה מיצירותיו של לשונסקי – אלה שלא נקבצו והם מפוזרים בכתבי־עת – – " (" על המשמר", גל. 2197).

לשון הכתוב: קנצי מלין פירושו סופי דברים, קונצי מלין פירושם להטוטי דברים.


 

ל"ב

360     מעשה בד"ר גולוב, שעמד באסיפה בניו־יורק ודרש בהוראת העברית באמריקה ואמר, כי עיקר הלימוד הוא בענינים שהם מייחודה של הלשון העברית ואין להם תרגום בלשונות לועז, כגון קדיש וקידוש, השם וקידוש השם, שכינה ורחמים, שבת. אברהם רגלסון, שהיה באותו מעמד, שיסעו לאמור:

– והרי הלשון העברית יש בה גם מלים אחרות, שאין להם תרגום של דיוק, כגון בית־כבוד ובית־שימוש.

(מפי אברהם רגלסון)

וראה ניסוח שבעל־פה במאמרו של אברהם רגלסון (“על המשמר”, גל. 2148) ובו יאמר: “קראתי ממקומי בקהל: ויש בעברית זבל ובית־שימוש… רמז כפול נתכוונתי לרמוז: שהעברית אורגאנית היא ויש לה ענין בכל צרכי־החיים (ומשה רבנו ציווה על יתד מחוץ למחנה…) ועוד: שאותה פילוסופיה ריח לא נעים עולה ממנה… הקהל לא הבין לרמז שלי, הביט עלי משתאה כדי רגע, והוסיף להקשיב להרצאה”.


 

ל"ג

361     מעשה בחבורה שדיברו על שירו של נ. אלתרמן בענין מוסוליני בימי מפלתו. אמר מי שאמר:

– צא וראה כמה תארים זיווג לו על דרך החרוז: דיקטאטור, דקלמאַטור, דיקוראטור. ואילו תואר חשוב מהם נשכח ממנו: פלאגיאטור. והרי עתה, עם הידיעה, כי הוא משתולל, צוחק ובוכה חצאי שעות וכדומה במעשי־טירופים, נראית תכונתו זו בבירור.

העיר מי שהעיר:

– מענין מענין, תחילתו פלאגיאט של יוליוס קיסר, סופו פלאַגיאַט של נבוכדנאצר.

  • (מפי אלמוני)

 

ל"ד

362     מעשה בחבורה של סופרים, שדיברו בדרכו של נתן גורן, השקוד להזדמן לכל מסיבה ומסיבה ולדבר בה. אמר מי שאמר:

– מסיבה שרשה סבב ובו גזור גם סביבון, וכנודע סביבון של חנוכה כתובות בו האותיות: נ' ג' ה' פ' ופירושן נ’תן ג’ורן ה’יה פ’ה.

העיר מי שהעיר:

– ונראה כי הוא עצמו חש בכך, בבואו להסב שמו הקודם גרינבלאט לשם עברי לא נתפתה לא לדרך תרגום של התיבה גרין שפירושה ירוק ולא לדרך תרגום של התיבה בלאט שפירושה עלה, אלא ברר לעצמו את השם גורן, שלא לקלקל את הגימטריה.

(מפי אלמוני)


 

ל"ה

363     מעשה בישראל זמורה, בעודו נער, קרא על פטירתו של שלום עליכם, התאבל על כך והצטער, כי לא יקום חלומו לראות את הסופר בעיניו. ישב וכתב מאמר, ושלחו למערכת “אונזער צייט”, ושם־המאמר: ולא אראנו. לימים הגיעתו תשובת המערכת, בתיבת־המכתבים שבעתונה וכך לשונה: וגם נדפס לא תראנו.

(מפי אוהד זמורה)


 

ל"ו

364     מעשה בחבורה, שדיברו על הפתגמים בענין הדיבור שאינו יוצא לכלל מעשה ושעל־כן חשיבותו כקליפת־השום, אמר אברהם קריב:

– ובאמת נרמז הענין במעשה בנות צלפחד, כשבאו לפני משה וצעקו בקולי־קולות, נבהל משה ותלה עיניו התמהות במרום, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: כן בנות צלפחד דוברות, דהיינו אך דיבור הוא בפיהן, ואַל תהא חושש מדיבורים.

(מפי אברהם קריב)

ולענין הכתוב: לא ממדבר הרים שנדרש, לא מדיבור הריון ונתפשט משמם של רביי חסידים, ונודע באידיש בחרוז: פ’ון זאגען ווערט מען נישט טראָגען, כבר העיר ר' יהודה פריס־חורב, כי יסודו קדום והוא ברד“ק הארוך ואוסיף ואעיר כי ודאי חבויה בו עקיצה בנצרות: לא מדיבור (לוגוס, רוח הקודש) הריון וידועה עמדתו של רד”ק ונקודת ההפגש עם האלביגנזים. ואגב ראה תרגום עברי של א. שלונסקי: לא מדיבור –עיבור.


365     מעשה בחבורה, שדיברו על האופוזיציה בספרות העברית בארצנו, ממעשי “כתובים” ואילך, אמר אברהם קריב:

– הללו דומים בעיני כסימטת־הגויים בתוך עיירת היהודים, וסימטת־גויים כדרכה וכאָפיה – כלבים ואבנים, כלבים ואבנים.

(כנ" ל)


ל"ז

366     מעשה בחבורה שסיפרו על מרדכי גיאורגו לנגר שהיו לו שני אָספי־ספרים – האחד של סידורי־תפילה על פי סודות־הקבלה; האחר של ספרי פורנוגרפיה. אמר ברוך קורצוויל:

– טוב תורה עם דרך ארץ.

(מפי ד"ר ב. קוררצווייל)


 

ל"ח

367     מעשה באגודת הסופרים, שביקשה לחדש כלי־מבטאה בצורת רבעון והתחבטה בשאלת העורכים, ולפי שההצעה למנותם מבין המשמרת הראשונה לא היתה עשויה שתתקיים, באה הצעה למנותם מבין המשמרת שלאחריה, אמר ברוך קרוא:

– אין כל אסון, אם לא נהיה היושבים במזרח אלא היושבים במזרח התיכון.

(מפי ברוך קרוא)


368     מעשה באגודת הסופרים העברים, שביקשה לחדש כלי־מבטאה והיו חילוקי־דעות על צורתו – אם שבועון, אם ירחון, אם רבעון, והכריעה לצד רבעון ובחרה כעורך את אברהם קריב, והתחיל בעבודה והסתלק ממנה. באו עליו בדברי תוכחה, וחזרה המריבה הראשונה למקומה. אמר ברוך קרוא:

– תחילת המחלוקת – רבעון, המשכה – קריבון וסופה סתם ריבון.

(כנ"ל)


369     מעשה בישיבה של ועד אגודת הסופרים, שלא נתלקט בה מספר החברים כדי אפשרות של הצבעה כחוק. שאל ברוך קרוא:

– המבלי אין קוורום?

(כנ"ל)

והוא כלשון הכתוב: המבלי אין קברים במצרים, וכשימוש הזה אתה מוצא במעשה בחבורה, שהתכנסה לאסיפתה ודיבר מי שדיבר בענין קווֹרוּם; קרא גביר אחד בקול: זה עתה אך התכנסנו וכבר אתה מדבר על קברים? (דער וועג, מכסיקו, מדור: דער צימבלער, 10 ביולי 1943).


ל"ט

370     מעשה בחבורה, שדיברו על מי שעמד בפני הרבים ודרש במה שדרש ברוב גניחות ואנחות, אמר מי שאמר:

– צא וראה הוא שמן כעגל המפוטם, דיבורו קורת־רוח וכולו מחזיק טובה לעצמו והוא אומר וחוזר ואומר: האמינו לי כי מדבר מתוכי מרי לבי.

אמר שלמה שפאן:

– מה לכם מתרעמים: הרי באמת מדבר מתוכו מריא לבו

(מפי שלמה שפאן)


371     מעשה בחבורה, שדיברו על לשונות־הנימוס החסרים מדיבורנו, כגון שאין בפינו לשון־ברכה מיוחד, לאורח המזדמן לעתים רחוקות ושאין לשון־הברכה השגור: ברוך הבא, הולמו. אמר שלמה שפאן:

– שכזה מקבילים פניו בקריאה: אורח יקר הולך!

(מפי שלמה שפאן)

והוא על דרך הכתוב: ירח יקר הולך והשחוק הוא בכפל ההוראה של התיבה יקר. א) רב־ערך ומחיר – כבד; ב) יקר מציאות – נדיר. ולענין שחוק זה ראה ר' יהודה אלחריזי: “ידידך אם תבקר יום בחודש / תהי נכבד ותחשב כנפשו – / וסהר לא יגלה כל מאורו / בליל תומו לבד פעם בחדשו” (מחברות איתיאל לאלחריזי, מהדורת יצחק פרץ, עמ' 132). ואוזן מלים תבחן תחוש פה כשחוק עלום את שחוקנו: אורח ירח. וראה מאנגר בתרגומו של א. שלונסקי: “הביטו וראו איזה אורח יקר הולך” (דמויות קרובות, עמ' 7).


 

מ

372     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של סופרים המטיפים הסתפקות במועט לקהל והם עצמם רואים עצמם פטורים מכך, אמר יהושע שלייאן:

– הללו מסתפקים בקב חרובין מערב שבת לערב שבת לאחרים.

(מפי יהושע שלייאן)


 

מ"א

373     מעשה באגודת הסופרים העברים, שנדרשה לתמיכה בענין מסוים, הן מבחינה מוסרית הן מבחינה כספית. אמר פינחס לנדר:

– בחינה ראשונה – לית מאן דפליג; בחינה אחרונה – לית מאן דסליק.

( מפי פינחס לנדר)


 

מ"ב

374     מעשה במי ששתה שיכור והתנודד ברחובה של תל־אביב ופלט ניבול־פה. אמרו לו:

– אדוני ראוי לך שתזהר בלשונך, שכן סופרינו הצעירים עשויים לתבוע אותך לדין על שום מעשה־פלאגיאט.

(מפי אלמוני)


 

מ"ג

375     מעשה בדניאל פרסקי, שנערך לכבודו באנקט במעמד טובי הסופרים והעסקנים בניו־יורק. לאחר רוב נאומים וברכות עמד חתן־הבאנקט להשיב על הברכות אמר:

– הריני מודה לכם מקרב לב, שהואלתם להתכנס לכבודי, ותודתי תודת־אמת, כי בהודותי לכם אני מודה, בעצם, לי לעצמי, שהרי כמה יגיעות יגעתי, עד שהשפעתי על כל אחד ואחד מכם שיבטיחני לבוא באופן שמותר לי לאמור, כי באזניכם ממש גררתיכם הנה. ואם תשאלו, לשם מה יגעתי את כל היגיעות הקשות האלה, אומר לכם: אני אין לי לא אשה ולא ילדים ולא נכסים וכל קניני אינו אלא השפה העברית. ופעמים אני חושש שמא, חס ושלום, אבגוד בה ונשארתי ריק מכל קנין. שעל כן הרהרתי בלבי, מה עשוי להבגידני, חס ושלום, על השפה העברית, ואחרי רוב שיקולים העליתי, כי מה שגרם לאחרים שימעלו בשפה העברית עשוי, חס ושלום, לגרום גם לי, ומהו, חסרון באנקט.

ועתה עמד הנואם וקרא שמותיהם של סופרים רבים, שהיו מנאמני העברית ועזבוה, ובדק תאריכי־עזיבתם וקבע, כי אלה חלו בימים שהסופרים ההם היו בני־יובל, אם של שנים ואם של פעולה, וראויים היו לבאנקט ולא זכו לו. ולאחר הפירוש הזה סיים הנואם לאמור:

– ולפי שכמותי כסופרים ההם בשר ודם ועלול הייתי בשל חסרון־באנקט לעשות כמותם, אמרתי: הבה ואסיר אבן־נגף זו מעל דרכי, אסדר לעצמי באנקט ולא תהא לי עילה לבגידה ומעילה והנה בעזרת השם ובעזרתכם הסירותיה כהיום הזה, ועתה ודאי לי כי אוכל להאמין לדברי יל"ג שעשיתים לי סיסמה: כי עבד אנכי לעברית עד נצח.

(מפי ז. שזר)


376     מעשה בחבורה, שדיברו על דניאל פרסקי ועשייתו רבת־המסירות ללשון העברית וספרותה באמריקה. שאל מי ששאל:

– פליאה היא שלא הניח שם־משפחתו והמירו בשם עברי.

השיב מי שהשיב:

– שם־משפחתו הוא על טהרת העברית והוא יוצא להכריז, כי מעשיו הם לשמה בלא מתן שכר בצדם, שכן השכר הוא כתועבה בעניו, דהיינו: פרס־קיא!

(מפי אלמוני)

וראה מאיר מוהר: "כל ספר או קונטרס עברי, שהגיע מארץ־ישראל, נמכר בהרבה טפסים בזכותו של פרסקי, הסוכן הטיפוסי שלא על מנת לקבל פרס" (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ד, גל. 23).


 

מ"ד

377     מעשה בא. חרמוני, שטייל בלילה בחוצות פאריס, נטפלה אליו יצאנית, שכבר היתה בשנות העמידה. כשנתן בה עינים של תמיהה, אמרה:

– אַל תראני שאיני צעירה, אני פרופיסורית לאהבה.

השיב לה:

– אם כן, תואילי לשלוח אלי את תלמידותיך.

(מפי א. חרמוני)


 

מ"ה

378     מעשה בחבורה, שדיברו על נחום סלושץ, שזקנתו וחולשתו אינן מונעות אותו מפעילות והוא עולה על בימות שונות ונואם נאומיו. אמר מי שאמר:

– שני־הזמן אין להן שליטה עליו.

אמר דוד זכאי:

– אולי משום ששיני־הזמן כבר ניטלו ממנו לפני ארבעים שנה.

(מפי ד"ר אשר בבלי)


 

מ"ו

379     מעשה בימי מלחמת העולם השניה היה מ. מדזיני משמיע בראדיו ירושליםאת דבריו במאורעות השבוע ושמם: מדיניות העולם. אמר מי שאמר:

– מתוך עניוות אין הוא מתיז את הזין, כי באמת הוצרך לקראָם: מדזיניות־העולם.

(מפי אלמוני)

וענין התזת הזין שמצותה בקריאת שמה (שתיבה תזכרו לא תישמע כתיבת תסכרו) שימש כמה חידודים.


 

מ"ז

380     מעשה באגודת העתונאים העברים, שדנה בענין עתונות הלעז שפשטה בארצנו, היה ברוך קרוא הקנאי האחד בין שאר המתווכחים שנטו לצד הפשרנות. אמר עליו דן פינס:

– ממש כלשון המקרא: קול קרוּא במדבר.

(מפי ברוך קרוא)


 

מ"ח

381     מעשה במנחם מנדיל דוידזון שמתח ביקורת על ספרו של יצחק קורן על תולדות קהילת־קישינוב ואמר, כי הוא עומד לפרסם בקרתו במגילת ספר.

נשאל:

– ומה שם תקרא לספרך?

השיב:

– תחילה אמרתי לקרוא: קרתא שבשתא ואחר־כך החלטתי לקרוא: עיר ואֶם בשבשתא.

העיר ברוך קרוא:

– כנראה גזירה שוה לפי משקל קהילות בסרביה: מארקולשטי, טלנשטי.

(כנ"ל)


 

מ"ט

382     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכו של פלוני סופר, שכתיבתו פחותה משיעור־יכלתו, אמר אפרים ברוידא:

הוא אינו מגיע לקרסולי עצמו.

(מפי אפרים ברוידא)

וראה אדאלברט שאמיסו המספר, בספר המסעות שלו, על אדם שהיה נמוך־קומה כל־כך, “שיכולתי להשוותו רק לברנש הקטן של ז’אן פול שלא הגיע לברכי עצמו, לא־כל־שכן לברכי אנשים ארוכים יותר”.

ונח שטיינברג כותב במכתם על אחד המשוררים האידיים לאמור: "געוואקטן הויך / און ניט געהאט קיין כוח / זיך צו דערהויבין / צו דער אייגענער הויך (־גדל לרום, ולא היה בו כוח להתרומם לרמת עצמו).

וא. שטיינמן מביא משמו של דוד פרישמן: "מצויים הרבה סופרים ומן הגדולים9


 

נ

383     מעשה באפרים ברוידא שסיפר על היגיעה שהוא יגע להרכיב חוברת הירחון “מולד” שבעריכתו, אמר יצחק עברי:

– נראה שאתה מקשה להמליד.

(מפי יצחק עברי)


384     מעשה בחבורה, שדיברו על הפרסים לספרות ועל המנהג לעשות את חלוקתם באופן שהיא מצטמצמת על חבורה של סופרים המקיימים בחינת שמור לי ואשמור לך, אמר יצחק עברי:

– מה תתאוננו וחוק ביולוגי הוא: הפרסה פנימית.

(כנ"ל)

והוא דרך שחוק בהפרשה פנימית.


385     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של מו"לים ומנהגם בסופרים, והיה שם סופר שהתאונן ביותר:

– הרי ספר כמותו כבן ומה גדול צערו של אב הרואה בנו בידי אכזר.

אמר יצחק עברי:

– כבר אמרה התורה: אַל תתן את בנך למו"לך.

(כנ"ל)

והשחוק הוא בכפילות הקריאה: 1) למולך=לאליל, האוכל הילדים; 2) למו“לך = למו”ל שלך, למוציא־לאור שלך.


386     מעשה בחבורה שדיברו על מי שדרכו בחומרות יתירות, אמר יצחק עברי:

– הוא מרא דאסרא.

(כנ"ל)

והוא שחוק בכינוי של רב: מרא דאתרא (=אדוני המקום).


 

נ"א

387     א) מעשה במשה שטרקמאן, שהודיע לאשתו לאמור:

– הערב יסעד אצלנו סופר מישראל, יצחק עברי שמו.

כסבורה היתה, כי כשמו כן הוא, שאין דיבורו אלא עברי. כשבא ושמעה את האידיש הביאליסטוקאית שלו, אמרה:

– לפי דיבורך זה נאה לך שם עברי־טייטש.

(כנ"ל)

ב) מעשה בחבורה שגילגלו בסופר שדרכו בגידופים וחירופים. אמר עליו בנימין רסלר:

– ההוא ממש אוצר בלום קללות.

העיר משה שטארקמאן:

– אַל תקרי אוצר בלום אלא אוצר בלעם.

(מפי אלמוני)

ג) מעשה בהרב ר' נח גארפינקל, מראשי התעמלנים של “אגודת ישראל” בארצות הברית, שעמד ודרש, כדרכו, בגנותם של הציונים. שאל ר' ישראל שטארקמאן את בנו:

– נו, משה, מה תאמר לדבריו של הרב הזה?

השיב לו:

– הוא מרבנן דאגודתא שאין קובעין הלכה כמותו.

(כנ"ל)

ד) מעשה במנדיל אשרוביץ שדיבר באגודת הסופרים על שם י. ל. פרץ בניו־יורק בענין פעולותיה, פתח ברשימה ארוכה של סופרים מעבר־לים הצריכים עזרה וסיים ברשימה ארוכה של סופרים שבאגודה שלא שיתפו עצמם באותה עזרה. אמר משה שטארקמאן:

– הרשימה הראשונה היא בחזקת מגילת איכה והרשימה האחרונה היא בחזקת מגילת אֵיכּה?

(כנ"ל)


 

נ"ב

388     מעשה בעורך, שבא לפניו סופר צעיר ופתח בתרעומת על דרכם של העורכים, אמר:

– סופר זקן שולח מה ששולח, ואפילו זיבורית היא העורכים מפרסמים דברו, סופר צעיר שולח מה ששולח, אם אינו עידית, העורכים גונזים דברו, והרי זו איפה ואיפה.

השיב לו:

– דע לך, כי בעולם הבא כל עורך ועורך לוקה על פירסומו של כל סופר שלא היה ראוי לכך. אולם כשהעורך עומד לפני בית־דין של מעלה אין לפניו אלא התנצלות אחת: לא אני שפירסמתי אותו סופר ראשונה, אלא עורכים שקדמו לי. מיד מביאים אותם עורכים והכל לוקים. אלא עורך ראשון ענשוֹ קשה מכל, עורך שלאחריו עונשו קל משהו, ועורך אחרון עונשו קל ביותר. שעל־כן כלל הוא לעורך לפרסם סופר זקן, שכבר הקדימו אחרים לפרסמו, ולדקדק בסופר צעיר שלא הקדימו אחרים לפרסמו. ולפי שאתה, יקירי, אינך מתכוון לעורך סתם אלא לי, אשאל אותך, האמנם אין אתה מרחם על אחורי ומבקש להפקירם למלקות?

(כנ"ל)


389     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של קצת משוררי־ישראל שהיו משוטטים על פני היישובים, שבהם נערכו לכבודם מסיבות ונשפים, והיו נוהגים ליסע עם מרצים מיוחדים, שהיו דורשים במעמדם דרשות של שבחי־שבחים. שאל מי ששאל:

– איך משורר כזה שומע כמה וכמה פעמים אותה דרשה בשבח־עצמו ואינו משתעמם.

השיב מי שהשיב:

– בענין זה הם מתדבקים במידותיו יתברך: מה הוא שומע יום־יום אותו נוסח תפילה ואינו מקפיד, ושמא אפילו נהנה, אף הם כך.

(כנ"ל)


390     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של הסופרים והמשוררים הכותבים לילדים, שהם מרבים לכתוב על בעלי־חיים, לא כדרך ההתבוננות אלא כדרך הסטיריאוטיפּ, ביחוד כפי שהוא מצוי במשל.

אמר מי שאמר:

– וביחוד נטפלו לו לחמור והם דורשים אותו כחומר יצירה ועיקרה.

השיב מי שהשיב:

– נראה שהם מבקשים להוכיח, כי אפשר יצור חכם מיוצרו.

(כנ"ל)

וראה בהיפך גוטליב וילהלם ראבנר, הכותב בענין מחברי משלים: “ענין המשל אפשר שיהא יבש, תפל ומטושטש ביותר; הרי מה שמשורר־משל אומר בשם בעל־החיים שלו הוא תמיד, לגבי חיה חדלת־בינה, מחוכם למדי” (סאטירות, 1762, חלק ב‘, עמ’ 161).


391 מעשה בחבורה, שדיברו על השירה העברית, נוסח האולטרא־מודרנה, המכלכלת דרכה ברוב עמעום ודמדום. אמר מי שאמר:

– ככל שאני קורא וחוזר וקורא ביצירי־השירה הזאת רואה אני לפני אוצרות לשון, אך כּכל שאני מוסיף להתבונן בהם כאילו ליל־אפלה יורד עלי ובכל יגיעתי איני רואה רצועת אור בה.

השיב מי שהשיב:

– הללו נתקיימו בהם דברי הנביא: ונתתי לכם אוצרות חושך, כשם שנתקיימו בהם דבריו: אם לא יאמרו כדבר הזה שאין לו שחר.

(כנ"ל)

שני הכתובים הם בישעי' (מ“ה, ג‘; ח’, כ”א) והחידוד הוא בכפל המשמעות של התיבה שחר – א) זריחת כוכב הבוקר ושעתה; ב) משמעות, מובן. וראה שחוק כזה בשירו של יחיאל מר שנאמר בו: "בבת צחוק של ילדי ובחן מגומגם / במאור של מבט הזורח מול אמא – / עולה ילדותי כעלות מן הים / עננה – שהמוג לא השלימה // זה שחר דברים שכוסה באבק / נתיב ראשוני שאבד בשלכת – – – // זה שחר דברים ואתה גילוים – – " (“שחר דברים”).


392     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של הסופרים העברים והיחסים שביניהם. אמר מי שאמר:

– הם צהובים זה לזה, עד שאפילו אינם מסוגלים לקיים מידת שמור לי ואשמור לך, ואדרבה אפילו בעתונם שלהם תחת לעסוק בפירסום־עצמם הם עוסקים בכירסום־עצמם.

(כנ"ל)


393     מעשה במחבר, שדיבר על חיבוטיו ואמר:

– צא וראה דרכו של שכמותי – עד שהוא משלים ספר הוא עובד ועובד כעבד כנעני ממש, וכשהוא מפרסמו ברבים אינו זוכה לקורטוב שבח…

אמרו לו:

– הוא שאמרו חז"ל: חבל על דעבדין ולא משתבּחין.

(כנ"ל)

והשחוק כפול; למשמע אוזן (דאבדין – דעבדין), למראה־עין (משתכחין – משתבחין).


394     מעשה בועידת הסופרים העברים, שרוב נואמיה דיברו בתרעומת וזעף הן על האגודה והן על מוסד־ביאליק וסופם הצביעו וגמרו ההלל הגדול על שניהם. אמר מי שאמר:

– אכן, סתירה טראגית – אחד בפה ואחד ביד.

(כנ"ל)


395     א) מעשה בסופרים העברים הדתיים, שייסדו סניף לאיגודם בתל־אביב בחסותו של הרב הראשי. שאל מי ששאל:

– חסות, כמין צנזורה מוקדמת?

– השיב מי שהשיב:

– חלילה, אלא במדיניות הספרות כמדיניות בכלל: מה שאינו בּשל לעצמאות – יפה לו שיטת־המנדאט.

(כנ"ל)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על פרסי־הספרות השונים בארצנו. שאל השואל:

– מה בין פרס ביאליק לפרס קוק?

השיב המשיב:

– כאן כשר המוכשר וכאן מוכשר הכשר.

(כנ"ל)


396     מעשה בחבורה, שדיברו על גראפומאניה וגראפומאנים, אמר מי שאמר:

– גראפומאנים הם בחינת פטפטנים־שבכתב, ודמיונם כמי שתוקע מזלגו לתוך ערימה של דברים ומעלה בו ככל הבא בשיניו, אולם צא וראה באותו מזלג שלעולם אין הוא נכשל להעלות דבר של טעם ותמיד הוא משכיל להעלות דברים של תיפלוּת, ועקיבותו בזה הפלא ופלא.

(כנ"ל)

וח. אילתי מספר מעשה במורה שלו, שככל שתלמיד בתלמידיו היה כותב חיבור גרוע היה אומר לו: מילא, איש לא לימדך לכתוב חיבור מתוקן, אך מי לימדך לכתוב חיבור מקולקל? ביותר (“ניו־יארקער ווכענבלאט”, שנה ט"ז, גל' 411).


 

נ"ג

397     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של סופרים ועתונאים, המשלחים דבריהם לרשות הרבים שלא בשמם המפורש אלא בשמם הבדוי לכינויו, ואם מתגלה כזבם או ערעורם, הריהם מעמידים פנים, כאילו לא דבריהם הם.

אמר מי שאמר:

– כך דרכם של נבלים שהם מפתים לה לנערה עד שהיא נפתית להם וכשהיא יולדת להם אין הם מודים באבהותם ומניחים ילדם ממזר.

הוסיף מי שהוסיף:

– ממש כדברי הנביא: וכתתו עטיהם לממזרוּת!

(כנ"ל)

והוא שחוק בכתוב: וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. וראה ח. נ. ביאליק: “אפפוני מלים תופפות כעדת קדשות כתרוני / – – – חכלילות הפוך בעיניהן ורקב־הזימה בעצמותן / ובכנפיהן ילדי נאפופים, ממזרי־עט ורעיון” (“חלפה על פני”). וקרוב לחידודנו ענין קרדום לחפור בו שנדרש הרבה בעט וראה, למשל, יעקב גלאטשטיין: “אצלנו עושה כל סופר את עטו קרדום ממש והוא חופר בו בזיעה” (אין תוך גענומען, אידישער קעמפער, 1 דצמבר 1950).


398     מעשה בעתון מעתוני ישראל שמשנפטר עורכו לא נמצא לו יורש, אלא שלושה עובדיו הרכיבו עצמם ראשים, ויותר משכּל אחד נטל את הכהונה של עורך בידו, היה מקפיד למנוע אותה משני מתחריו האחרים. ישבה חבורה ודיברה בהם, אמר ראובן:

– משל למה הדבר דומה, הקצב זרק מעל סדנו עצם ממויחה, באו שלושה כלבים ולפי שכל אחד היה ירא ממתחריו היו שלושתם עומדים מרחוק ושומרים זה את זה שלא יקרב אליה.

אמר שמעון:

– אשרי העצם שעלתה לה כך, שהרי השלישיה שומרת עליה והיא עומדת בשלימותה.

אמר לוי:

– אוי לה לעצם שעלתה לה כך, שאותם הכלבים אורך־רוחם מרובה והיא מצמיקה והולכת, ריחה נמר וטעמה פג וסופה כאבן שאין בה טיפה של לחלוחית.

(כנ"ל)


399     מעשה בראובן ושמעון, שני עתונאים, שנזדמנו, אמר ראובן:

– שמע נא, שמעון, כמה שלא הטרדתי מוחי, לא יכולתי להעלות, למי אתה מתכוון במאמרך שפירסמת אתמול. אודה, הסוואה מוצלחת.

השיב שמעון:

– כך דעתך, אבל מה תאמר, אם אספר לך, כי אף־על־פי שכתבתי בפירוש, כי ההוא מגולח למשעי וקרחתו מבהיקה למרחוק, חדלו הבוקר לבקרני לשלום כל מכּרי העבדקנים ומשופעי־הבלוריות.

(כנ"ל)


400     מעשה בחבורה של עתונאים עברים, שדיברו על אגודתם, שראוי לה שתבור לעצמה שמות ותארים כרוחה של לשוננו ומסרתה. שאל השואל:

– ומה שם ייקרא זקן העתונאים כנשיא־הכבוד של האגודה.

השיב המשיב:

– סבא דבי עתונא.

שאל השואל:

– ומה כתוב ראוי שיהא כסיסמה של האגודה?

השיב המשיב:

– ויפתח אלהים את פי העתון.

(כנ"ל)


 

נ"ד

401     מעשה בחיים צ’מרינסקי (ר' מרדכלי), שחזר פעם אחת לביתו, שמט כובעו מעל לראשו וזרקו אל מתחת למיטה. נשאל:

– כל כך למה?

השיב:

– כל מקום שאני מניח כובעי איני זוכרו, והריני מיגע מוחי לחפּשוֹ וסופי מוצאו מתחת למיטה, מוטב ואניחנה מיד שם והריני פטור מטירדה של חיפושים…

(מפי דוד פיטצקי)


 

נ"ה

402     מעשה בהרשלה דניליביץ, המשורר והסופר העממי, שבאה בו רוח של יראת־שמים והיה מקיים מצוות, לגלגו עליו חבריו ואחד מהם שאל:

– אתה באמת מאמין במציאותו של השם?

השיב:

– לא זו בלבד שאני מאמין בה, אלא שאני יכול להוכיחה בראיה ברורה.

נשאל:

– כיצד?

שאל:

– שמע נא, יקירי, היית בשוויץ?

נענה:

– הן.

הוסיף ושאל:

– וראית הרריה הגבוהים?

נענה:

– הן.

הוסיף ושאל:

– וראית האבנים הכבירות שעליהן?

נענה:

– הן.

סיים ושאל:

– נו, ומי טלטל אבנים כבדות כאלה והעלן על הרים גבוהים כאלה, אתה?

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

וראה מה שמביא וולוול קירזנר, מעשה בחבורה של מהגרים שלמדו בבית־ספר־ערב באמריקה, ושאל המורה אחד מהם, בהראותו את נופה של הסביבה: מי ברא את השדות והיערות האלה? השיב התלמיד: אני פה רק שבועות מעטים ואיני יודע עדיין (טאָג, גל. 13079).


 

נ"ו

403     מעשה בשלום אַש, שבא לועידת־הלשון בצ’רנוביץ, ביקש לסייר את העיר ושכיותיה, ולפי שלא היו מרובות, נסתיים אותו סיור אחרי שעה קצרה. אמר:

– חובה לראות גם את סתרי־חייה של העיר, ושעל־כן מן הדין שנלך לבית־בושת.

סירב בן־לויתו, אשר שכטר, לאמור:

– אינה דומה הליכה להליכה; אתה משורר – מביא משם דראמה; אני בשר ודם פשוט – מביא משם עגבת.

(מפי שמשון מלצר)

אתה משורר, מביא משם דראַמה – רמיזה למחזה של שלום אַש “אל נקמות”, שעלילתו בבית־בושת.


 

נ"ז

404     מעשה באיצי מאיר ווייסנברג, שביקש להבין את שומעיו אמנות מהי, ולפי שנתקשה בהגדרות נעזר בדרך משל, אמר:

– בילדותי נסעתי פעם אחת בעגלה גדושה רוב נוסעים וסחורה. מיושב בקרן־זוית הייתי כדחוק בין דופן־העגלה ובין כלי־זכוכית גדול, הנתון במקלעת־קנים. מקלעת זו היה בה קרע קטן ונשקף קטע הזכוכית הירוקה. הסתכלתי בקטע הזה וראיתי בו צבא־מראות – את העגלה, יושביה, את השדות הדוהרים לצדיה, את הרקיע הדוהר מעליה, ראיתי כל אלה על חליפות־חזונם.

סיים:

– וראיה זו היא־היא האמנות.

(מפי דניאל לייבל)

והבאתי ענין זה במאמרי: קונצפט למכתב ברכה, ליובל החמשים של ש"י עגנון (מוסף “דבר” ונדפס אחר־כך בספרי: אבני־בוחן).

וראה יצחק קצנלסון המביא סיפורה של נערה משרתת על נסיעתה מעיירתה לעיר הגדולה: “דרך רעה מן העיירה הנה. – – נסעתי בחורף, בעיצומו של חורף… מזל שעגלתו הסכוכה של אשר היו בה חורים וראיתי מבעדם את השדות הקפואים הזרויים שלג לבן” (קאריקאטורען, עמ' 11).


405     מעשה באיצי מאיר ווייסנברג שדרש ברבים בגנותה של הציונות, פתח ואמר:

– הציונים בימינו מתפארים בנצחונם – הצהרת באלפור. הידעתם, רבותי, הצהרה זו מהי? אמשול לכם משל: הראיתם סוס שנרתם לטחנת־שמן – לפי שבעליו חוששים, שמא יסרב לעבודה זו, שכל כולה סיבובים לאין־סוף, הריהם תולים לפניו על מוט, הסובב גם הוא, קומץ של שבולת־שועל והוא מבקש לבולעה, והוא פוסע ופוסע. בעליו הפיקח משיג את שלו – גרגרי־השמן נטחנים, אבל הוא, הסוס השוטה המסכן, אינו משיג את שלו – הקומץ של שבולת־השועל אינה קרבה. רבותי, המוט הזה היא הצהרת באלפור.

(מפי ש. ברלינסקי)


 

נ"ח

406     א) מעשה ביוסף טונקל, הנודע בכינויו: דער טונקעלער, שבא לארצנו לתור בה ונערכה לו קבלת־פנים מטעם אגודת הסופרים העברים בנשיאותו של ח. נ. ביאליק שהיה ממחבביו. בתשובה לדברי־הברכה ביקש האורח להרמיז, כי אין הוא דן בשאלת הלשונות, נעזר בדרך משל ואמר:

– מעשה בזוג צעיר, שבא אצלם ידידם והתארח רב־יתר בביתם, עד שנמאס עליהם וביקשו ליפטר ממנו. נדברו כי בפעם הבאה, בבוא האורח, יתחילו הם, בני־הזוג, להתקוטט ביניהם במעמדו. אם האורח יתערב במריבתם ויעמוד לימינו של הבעל – תתעורר היא ותזרוק אותו החוצה, אם האורח יתערב במריבתם ויעמוד לימינה של האשה – יתעורר הוא ויזרוק אותו החוצה, בין כך ובין כך הם נפטרים הימנו. ואמנם, בבוא האורח עשו בני־הזוג, כפי שנדברו ביניהם, הם מריבים והוא שותק, הם מוסיפים ומריבים והוא שותק. רואים הם צרתם צרה, הריהם פונים אליו לאמור: אדם רואה ידידיו מריבים ואינו מתערב, זו ידידות וזו שכרה. אמר להם: ידידי, אין אני בביתכם אלא אורח, וכוונתי לשהות בביתכם זמן קצר, בסך הכל ששה חדשים, מן הדין ומן הראוי שלא אתערב.

(מפי יוסף טונקל)

ויעקב צבי שארגל מביא ענין זה במאמרו: “יידיש אין ארץ ישראל”, בכתב העת: טינט און פעדער, טורונטו, חוב' ד', אלול תש"י. ועצם הבדיחה כמה ניסוחים לה וראה מנואל שניצר המביא מעשה ברבי של חסידים שהיה נע ונד ובאחרונה מצא מקלט בבית קרוביו הרחוקים בברודי, והוא יושב בו שנה, שנתיים והם מרמזים לו, שהגיעה שעתו שילך אצל קרובים אחרים ואינו נרמז. נדברו זוג־מארחיו כי למחרת, בהביא האשה את המרק לסעודה הרי הוא, בעלה, יטעם ממנו ויאמר ברוב כעס, כי הוא מלוח יתר מדי ופסול לאכילה, תטעם היא, האשה, ממנו ותאמר ברוב כעס, כי אינו מלוח כלל, ויקראו לו לאורחם הרבי שיהא הבורר ביניהם. אם יפסוק כי היא הדין עמה, יטול לו הוא ויזרקנו מביתם, אם יפסוק כי הוא הדין עמו, תיטול היא ותזרקנו מביתם. ואמנם למחרתו עשו כדברם, וקראו לו לאורחם להיות הבורר, הרהר מעט ואמר: אומר לכם, ילדים, במשך השנים האחדות, שאשאר אצלכם, הרי המרק טוב כמו שהוא. (“רבי לאך”, איין קולטורדאקומענט אין אנעקדאָטען, האמבורג, 1922, עמ' 76 – 77).


ב) מעשה בחבורה של סופרים, שגילגלו בשאלה, אימתי שורה רוח־הקודש, הוה אומר: רוח השירה, על סופר וסופר, אמרו, כי יש סוגים שונים כגון י. ל. פרץ שמזגוֹ של קיץ יפה לכתיבתו: ביאליק שמזגוֹ של חורף יפה לכתיבתו וכיוצא באלה. שאלו לו לא. קאווה (וואנווילד):

– ואתה מתי השירה שורה עליך ביותר?

השיב:

– בשעת ליקוי חמה.

(מפי י. מ. ניימאן)


 

נ"ט

407     א) מעשה בא. מ. פוּכּס, שבא לארצנו ונזדמן עם קצת מכּריו, ששינו בינתיים שמותיהם, אמר:

– לפנים השתדלו אחינו בני עמנו, שיהיו שמותיהם לועזיים יותר ועתה הם משתדלים שיהיו יהודיים יותר. באמת רצו גם ראשונים בהיסח הדעת מה שרוצים אחרונים מדעת, וראיה מעשה נודע באיש יהודי, שישב בוינה ודחקה בו אשתו, שישנה שמו וחניכתו, שיהא נחשב כגרמני. התרוצץ האיש במשרדי־הרשות, עד שנתקבלה בקשתו. פעם אחת בא למשרד וסיפר לו הממונה, כי נתאשר שינוי שמו. שאל:

– ומה, אדוני, שמי מעתה?

הכריז הממונה:

– יוליוס שמיד!

רץ בשמחה לביתו לבשר הבשורה לאשתו, ובדרכו חזר על שמו החדש. בא וסיפר בשמחה לאשתו על אישור השינוי. שאלה:

– ומה שמך עתה?

השיב בבהלה:

– שמיליוּס יוּד!

(מפי ד"ר שלמה ביקל)


ב) מעשה בקדיה מולודובסקי, שנזדמנה למסיבה שנערכה לכבוד יעקב גלאנץ, בריש וויינשטיין וב. דמבלין בתל־אביב, אמרה:

– אין לך קשה כדיבור על סופרים־בצוותא, שהרי דיבור כזה מחייב הבלטה של הצד השווה שביניהם, והרי לא הוא, אלא הצד השונה, המיוחד שבהם, הוא עיקר. כנודע הפיגאזוס סמל־השירה – והנה אם נסיר מעליו את הבדייה שבו, את הכנפים, ונעמיד אותו על הממש שבו, על הסוס, נשאל מה ענין סוס למשורר? והתשובה היא: סוס שכוחו עמו צריך שטח סביביו כהלכה ואין שכנות סמוכה של חבריו טובה לא לו ולא להם, שכשהוא מפעיל רגליו כהלכה רקיעתו רקיעה ובעיטתו בעיטה.

(מפי קדיה מולודובסקי)


408     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של הרצנזנטים המביאים כך וכך ציטטים מתוך הספרים, ומלחימים אותם כלאחר יד, אמר דוד קניגסברג:

– ואדרבה היא שבחם, ולוּ חכמו והביאו ציטטין בלבד, שכן הציטטה הגרועה ביותר של משורר עודה מעוּלה מן האמירה הטובה ביותר של רצנזנט.

(מפי דוד קניגסברג)

וראה גוטליב וילהלם ראבּנר, המביא ציטטה קטנה משירי ורגיליוס ומעיר בשולי־העמוד: “מנהג־להועיל הוא לקבוע בראש כל ספר אילו מלים של סופר קדמון. אם בכל הספר אין כל דבר טוב, הרי לפחות המלים של הסופר הקדמון טובות; שעל־כן לא רציתי גם אני להמנע מכך. השתדלתי, למצער, למצוא פיסקה כזאת, שאין לה כל זיקה לענין הנידון. כי זהו לפי הטעם החדש ביותר” (סאטירות, מהדורת 1762, כרך א‘, עמ’ 52).


 

ס

409     מעשה בחבורה, שדיברו על פישל ויטקובר, סופר ועתונאי באידיש, והיו שמדדו שבח לסיפוריו מחיי החסידות השקויים רוח של רומנטיות. אמר מי שאמר:

כל השבחים האלו אינם עשויים לכפר על שטותו, שברר לעצמו כינוי אימ"ן ופירשו כנוטריקון: א’יש י’הודי מ’אמין נ’וצרי.

נמצא בחבורה סניגור לסופר, אמר:

– ושטות גדולה מזו היא להאמין בנצרותו, שהרי, באמת, כשם שהוא איש כך הוא נוצרי.

(מפי אלמוני)


 

ס"א

410     מעשה בחבורה, שדיברו על משה ברודרזון וכוחו בלהטי־לשון וסגולתו לחבר בה חרוזות על רגל אחת. אמר דניאל לייבל:

– בקיצור: יותר חיי־לשון מלשון־חיים.

(מפי דניאל לייבל)


 

ס"ב

411     מעשה בפרץ מארקיש, שהיה מקהיל בווארשה קהילות גדולות – הוא ניצב תמיר ונאה, קווצות שערו מתבדרות וזרועותיו מתנופפות אילך ואילך, האולם גדוש מפה אל פה, ודבריו חוצבי להבות. באחת האסיפות עמד בפינה איצי מאיר ווייסנברג ונתן בו בנואם עיניו המונגוליות הקטנות, נשאל:

– ומה דעתך על האולם המלא הזה והנאום הנלהב הזה?

השיב:

– הראיתם מימיכם ערמת קש גדולה שהיא מתלקחת בלילה והרי שלהבתה מתמרת ועולה וניצוצותיה ניתזים ומתעופפים ודומה הנה הנה תאכל האש את הרקיע, אולם אך יצאה שעה קטנה והכל שקע ודעך וכבה והאפלה גדולה משהיתה.

(מפי ש. ברלינסקי)


 

ס"ג

412     מעשה במשה קולבאק, שדיבר על חובתו להאמן לקו הגנראלי של המפלגה בספרות. אמר:

והקו משתנה והולך, עד שאתה פונה כה וכה, הרי או שהרחקת יתר מדי ואתה חייב לרוץ אחור, או שפיגרת יתר מדי, ואתה חייב לרוץ פנים, אך מה אעשה ואין בי כוח לרוץ כל־כך.

(מפי הרצל ברגר)

ודומים החידודים לענין הריצה אחרי האפנה ודניאל פרסקי מביא משמו של המטיף אהרן מאיר דרוגיטשין דרשה בגנות האפנה והמותרות שנאמר בה: "הנני הולך ברחוב, לטייל. מרחוק אני רואה אשה מיודעה. אשה הגונה מאד, בעלבתית, צדקנית נודעת. אני נחפז ומקדים לה שלום, שלום של ידידות. אך היא אינה מבטת בי. היא רצה וצרור בידה ומתוכו מזדקרות נוצות נאות של מגבעת־לוכסוס לגברות. אני מעכבה: גברת! על מה אין את מבטת בי? מה פשעי ומה חטאתי? “תמחול בטובה – השיבה לי – הלא יהודי פיקח אתה, בעל־דרשן, על מה לא תבין זאת? עלי לילך היום לשמחה. נו, קניתי לי מגבעת־לוכסוס יקרה, ויתקנאו בי אלהים ואדם. נו, הנני נחפזת מאד. על כרחי הנני נחפזת, כי ביתי רחוק מאד ועד שאגיע אליו10 עלולה המגבעת לצאת מכלל אָפנה” (באזני העם, הדואר, שנה ל‘, גל’ י"ג).


 

ס"ד

413     מעשה בחבורה, של סופרים יהודים, פליטי פולין שישבו בברית־המועצות וגילגלו בענין סיסמות הספרות שהיו מהלכות בה ועיקרון שבח הפאטריוטיות וגנות הקוסמופוליטיות. אמר מי שאמר:

– חוששני, כי הגנוּת מכוּונת כנגדנו, שאנו כאורחים פורחים בעולם.

העיר ישראל אשנדורף:

– אינם דומים נעים ונדים לרצונם לנעים ונדים לאנסם, שהראשונים הם – קוסמופוליטים והאחרונים הם – קוסמו־פליטים.

(מפי ישראל אשנדורף)


414     מעשה בחבורה, שדיברו על צרת־הדוויזים במדינת ישראל, שהיא עילה לכמה מחסורים ובכללם מחסור־נייר. אמר ישראל אשנדורף:

– צא וראה, קודם כל עיקר עמידתנו על גבי הנייר – לא היה לנו קרקע, עתה עיקר עמידתנו על גבי הקרקע – אין לנו נייר.

(כנ"ל)


 

ס"ה

415     מעשה במשה זייפ’רט, שסיפר על דרכו כסופר, אמר:

– כשבאתי בשנת 1886 לאמריקה הבאתי עמי רוב חלומות להעשיר את ספרותנו בשתי לשונותיה ביצירות של אמנות, וסופי נאלצתי לחבר רומנים כטעמו של הקהל. ביקשתי להרמיז את קוראי על ספרות ראויה לשמה, מה עשיתי? בכל רומן שלי היתה הגיבורה הראשית בעלת־השכלה והיתה דורשת וחוזרת ודורשת ממאהבה: הה, אני משתוקקת לסיפור של צ’חוב… לוּ השמעתני פרק מכתבי מנדלי מוכר ספרים… אנא, קרא באזני מיצירותיו של אמיל זולה… והמאהב, כדרכו של מאהב, מילא את משאלותיה לטובה… וכך נשבצו בתוך הרומנים שלי קטעים ממיטב הספרות שלנו ושל העמים.

(מפי משה שטרקמן)


 

ס"ו

416     מעשה בחבורה שדיברו על ליקוט הבדיחה היהודית ועל הקושי להביא קצתן בלשוננו וכדוגמה נזכר ענין מוריס וינצ’בסקי (בן־נץ) שדיבר על בני־אומנותו שנפטרו באבם ורובם ככולם מחמת חולי הלב. אמר: אנ’אמתער שרייבער שטארבט נישט פון קיין הארץ־פעלער נאָר פון אַ דרוּק־פעלער. אמר מי שאמר:

– אם אתה מתרגם את המימרה כדיוקה, כלומר: אין סופר אמיתי מת במחלת־לב אלא בשגיאת־דפוס – קיפחת את חידודה.

אמר משה שטארקמאן:

– ולדעתי, תרגומה הראוי כך: אין סופר אמיתי מת משבץ־הלב אלא משבש־הדפוס.

(כנ"ל)

השחוק במקורה של המימרה הוא במה שהמלה: פעלער פירושיה מרובים (חסרון, שגיאה, ליקוי, חוֹלי). האַרץ פעלער דיוק־תרגומו: חסרון שבלב, והוראתו: חוֹלי־לב; דרוק־פעלער דיוק־תרגומו: חסרון שבדפוס והוראתו: שגיאת דפוס. וראה קערת צימוקים הערה לסי' 275.

וא. ברוֹקר עשה חידודנו כענין של פיליטון בשם: שיבושי־דפוס והוא פותחו במעשה שקרא סיפור על עורך שרצח את הסדר בעתונו ולא די שהשופט פטרוֹ מכל עונש, אלא חבריו אמרו לו דברי־תהלה על המעשה הנועז ובכתב־התהלה נאמר: יזכור־נא הבחור־הזעצער כי המות אפשר שיקדים לבוא מידי דרוק־פעלער מאשר מידי האַרץ־פעלער. והוא מביא שם דוגמאות לשיבושי דפוס קשים: – תחת אשר יידפס: דער אמת האט מנצח געווען (= האמת ניצחה) נדפס: דער מת האט מנצח געווען (= המת ניצח); תחת אשר יידפס: זי טרוימט פון ליבע (= היא חולמת על אהבה) נדפס: זי טרוימט פון ליביע (היא חולמת על לוּב), תחת אשר יידפס: ער האָט זיך געשטעלט אין איר שוץ (= הוא העמיד עצמו להגנתה) נדפס: ער האָט זיך געשטעלט אין איר שמוץ (הוא העמיד עצמו בזוהמתה) וכיוצא באלה. (אידישע פּרעסע, ריו־די־ז’אנירו, ונעתק בקענעדער אָדלער, מונטריאל, כרך מ"ה, גל' 211).


 

ס"ז

417     מעשה במוריס רוזנפלד, ששילב בתוך אסופת שיריו שיר, שנדפס בחתימה של ראשי־תיבות שלו, אך לא היה שלו, בא המחבר, מ. ראסקין, וצעק:

– אם אין אתה מודיע, כי השיר הוא שלי ולא שלך, ארעיש את כל העתונים…

השיב לו מוריס רוזנפלד:

– תרעיש, תרעיש, שכן מי יאמין, כי עשיר נטל משל אביון?

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

וא. אלמי מספר אותו ענין כמעשה בשיר, שנדפס בשמו של מוריס רוזנפלד ב“טאגבלאט”, בא למערכת המשורר האנגלי־יהודי פיליפ מ. ראסקין וטען כי השיר הוא שלו וחיזק טענתו בעתון ישן, שבו נדפס קודם השיר שהיה חתום בראשי תיבות שלו, שמו ר. מ. ברור היה, כי מוריס רוזנפלד כשדפדף באותו עתון מצא שיר בחתימה זו וסבר כי הוא שלו ופירסמו משמו. כשנכנס מוריס רוזנפלד למערכת סיפר לו העורך, גדליה בובליק, על דרך דיפלומטית את טענתו של ראסקין. רוזנפלד לא השיב, אלא נסוט לאחור ונעץ מבטו בראסקין, מדד אותו מראשו עד כף־רגלו, צחק ואמר במרירות: שמע נא שמע, יהודי קבצן מתימר, כי רוקפלר גנב אצלו מטבע בן חמשה סנטים! (“מאמענטן פ’ון א לעבן”, בואנוס איירס 1948, עמ' 216).

ואילו מ. אושרוביטש מביא אותו ענין כמעשה בפ. מ. ראסקין שבא למערכת “טאגבלאט” ובנופפו מקלו כדרכו שאל, אם הוא יכול לראות את מוריס רוזנפלד. חיכה הרבה עד בואו ובבואו הציג עצמו ברוב חשיבות לפניו ורוזנפלד כמנהגו פטרו באמירתו: מעודי לא שמעתי שם כזה. המשורר הצעיר, שלא ציפה לקבלת פנים כזאת, עשה לו לב ואמר בכעס עצור: “כן דבריך… את שמי לא שמעת מעודך, אבל ליטול שיר משלי ולפרסמו בשמך – כן עשית בכל־זאת ואינך מתבייש בכך”. רוזנפלד נדהם ומתוך המשך־השיחה נתחוור לו, כי הדין עם המשורר הצעיר – מוריס רוזנפלד פשפש בז’ורנאלים ומשמצא שיר בחתימה מ. ר. סבור היה כי הוא שלו ולפי שנראה לו רע עמד ותיקנו ואחר פירסמו ב“טאגבלאט”. רוזנפלד הודה בכך וביקש מעם ראסקין שלא יפרסם הענין ברבים, אך ראסקין איים, כי אדרבה יספר לכל, אמר לו רוזנפלד: שמע, אברך, בקולי וכבוש לשונך ואַל תספר מלה על כך, כי אם תהא מהלך ומתפאר בפני פלוני־אלמוני, כי מוריס רוזנפלד גנב ממך שיר, תהא דומה כבויאֵרי־טרמפ המתפאר בפני כל, כי רוקפלר גנב מתוך כיסו מטבע קטן. (פורוורטס, 7 ביולי 1951).


418     מעשה באגודת הסופרים האידיים על שם י. ל. פרץ, שערכה נשף ובאו אליו רוב סופרים, חוץ למוריס רוזנפלד. נשאל:

– מה ראית על כך?

השיב:

– ואילו אגודת הכליזמרים עורכת נשף, היה בא אליה הכנר הגדול ישה חפץ?

(מפי משה שטרקמן)

וא. אלמי מספר על כך לאמור: "אחרי נשף־הסופרים – שערכה האגודה החדשה של הסופרים האידיים בניו־יורק – אגודת הסופרים על שם י. ל. פרץ – שאלתי את רוזנפלד, על שום מה לא בא לנשף. “כיצד אני לנשף?” – הביט בי משתומם. “מה פירוש: כיצד? הרי אתה סופר יהודי!” הוא נסוט לאחור, הביט בי בלעג ופרץ בכעס עצור: “נו, וכשכליזמרים עורכים נשף, חייב מישה אַלמאַן לבוא אליהם” (“מאמענטן פון א לעבן”, בואינוס איירס, 1948, עמ' 215 – 216). וקודם סיפר ענין זה בספרו אחר כמשל לנמשל: “הנה החלוקה הזאת של ספרותנו למישה אֵלמאַנים ולכלי־זמרים פשוטים, היא הטראגידיה של יצירתנו” (“ליטערארישע נסיעות”, וורשה, 1931, עמ' 15).


419     מעשה במוריס רוזנפלד, שנחלק עם לואיס ע. מילר, עורך “די וואַהרהייט” ונתגלע ביניהם פולמוס־פומבי קשה. לימים נוסד ועד לחוג יובלו של רוזנפלד, בא אחד חבריו אצל מילר לאמור:

– מוריס רוזנפלד הוא משורר גדול, שאין מדקדקים עמו כחוט השערה, ושעל־כן עליך להצטרף לועד שלנו ולשכוח מה שכתב עליך בריתחת־הפולמוס.

השיב מילר:

– מה שהוא כתב עלי – כבר שכחתי; אבל מה אעשה ואיני יכול לשכוח מה שאני כתבתי עליו.

(כנ"ל)

ומ. אשרוביץ מספר אותו ענין כמעשה ביוסף ברונדס שעמד בראש ועד לטובת קרן מוריס רוזנפלד והוא בא לפני לואי מילר, עורך העתון “וואַרהייט”, לצרפו לועד, אף כי ידע כי הוא כועס על המשורר. מילר לא יכול היה לסרב, אך לא היה בו חשק רב להתמסר להקמת קרן לטובת רוזנפלד, אמר: נעשה פשרה, כל מה שישלחו לי בענין קרן־רוזנפלד אדפיס בעתוני, אבל אני עצמי לא אכתוב, כי איני יכול לכתוב עליו. פתח ברונדס להוכיח לו: לא מן הדין הוא שאתה שומר עברה ימים מרובים כל־כך, ביחוד לאיש כרוזנפלד, שודאי כבר שכח מה שאמר עליך ואיני מבין על שום מה אתה זוכרו. השיב מילר: טעות היא לך, מה שהוא אמר בכעסו עלי, שכחתי מכבר, אך איני יכול לשכוח מה אני אמרתי עליו. (נייע ווערטלאך און וויצן וועגן שרייבער, פורוורטס, גל. 19707)


 

ס"ח

420     א) מעשה בד"ר חיים ז’יטלובסקי שדיבר בויכוח פומבי עם מנהיגי תנועת העובדים היהודית, שהיו רובם ככולם קוסמופוליטים מתבוללים ולשם חיזוק דבריו הביא מדעותיהם של פילוסופים, אמר:

– וכבר אמר הפילוסוף שפינוזה…. וכבר אמר הפילוסוף קאנט… וכבר אמר הפילוסוף הגל…

יצא שאול יאנובסקי, עורך שבועונם של האנארכיסטים “פרייע ארבעטער שטימע” להשיב וביקש גם הוא לחזק דבריו בדעותיהם של פילוסופים, אמר:

– וכבר אמר הפילוסוף איציגשטיין… וכבר אמר הפילוסוף ברלמאן… וכבר אמר הפילוסוף שמרלברג…

כשבא חיים ז’יטלובסקי להשיב: פתח ואמר ליריבו:

– אודה לפניך כי לא שמעתי מימי על הפילוסופים שלך.

השיב לו יאנובסקי מניה וביה:

– ואף אני לא שמעתי מימי על הפילוסופים שלך.

(כנ"ל)

ב) מעשה במנדיל אלקין, שנזדמן עם מנחם מנדיל רוזנבאום בנען, ועוררו לסידור־ארכיונו בהוספת הערות מכוח זכרונו וזכרונותיו, אמר:

– וזכור כי שוב אין אנו צעירים ויפה זריזות…

נענה לו מנחם מנדיל רוזנבאום:

– מנדיל, אתה רואה זקני והוא לבן, אבל דע לך, כי אני צעיר ממנו.

(מפי מנדיל אלקין)


 

ס"ט

421     מעשה בחבורה, שדיברו על צביון (ד"ר ב. צ. הופמן), שלא הרפה משנאת־ציון שבו, והיה מטיפה ברוב שקידה מעל עמודי “פורברטס”. התחילו מדברים בו ברוב כעס וחרפות. אמר משה שטארקמאן:

– ולדעתי עלינו להיות חרדים לו כדרך החרד למוצג מוזיאלי – הרי הוא עתה אחרון הקראים.

(כנ"ל)


 

ע

422     מעשה במ. ח. עמישי (משה מייזלס) שישב על עבודתו במערכת “הדואר” בניו־יורק ועמד עליו טרדן וגלגל רוב דברים ולא הניח לו לעבוד. ראה משה שטארקמאן צערו, נזף באותו טרדן:

– מה אתה עומד פה כשפיפון עלי עורך…

(כנ"ל)

והוא שחוק בכתוב: כשפיפון עלי אורח.


423     מעשה בחיים גרינברג, שקצת חברי מפלגתו טענו כנגדו בועידתם, כי הוא מפרסם ב“דער אידישער קעמפער” מאמרים מרובים מדי על גאנדי, אף שהוא ממתנגדי הציונות. אמר לו משה שטארקמאן:

– שער לעצמך מה ביקורת היתה יורדת עליך, אילו מבקריך ידעו דברים כהויתם, כלומר כי לא גאנדי הוא המשפיע עליך, אלא אדרבה הוא מתנהג לפי מאמריך שאתה מפרסם ב “אידישער קעמפער”.

(כנ"ל)


424     מעשה במשה שטרקמאן, שטייל ברחובה של תל־אביב, וגבר צמאו, אמר לבן־לויתו:

– נכּנס לבית־קפה ונקיים הכתוב: ויחדיו נמתיקה סודה.

(כנ"ל)


 

ע"א

425     מעשה בשלמה ביקל, שבא לבקר בארצנו ונערכה מסיבה לקבלת־פניו, פתח דן פינס דבריו לאמור:

– ביקל נוטריקון ב’ני י’שראל ק’דושים ל’אלקים.

המברכים כללו בדבריהם משאלה, כי האורח ישתקע בארצנו ומ. דבוז’צקי סיים דבריו לאמור:

– ביקל נוטריקון ב’תוכנו י’שב ק’רוב ל’ישראל.

(מפי אלמוני)


426     מעשה בחבורה, שדיברו בענין היחסים שבין הלשון העברית, אמר שלמה ביקל:

– מן החובה ששתי הלשונות תהיינה לקנין לנו ובנו לנו וכבר המשיל מנדלי משל מדרך הטבע: הנשימה בשני הנחיריים.

נענה:

– דרך הטבע הם שני נחיריים, אבל אויר אחד.

(כנ"ל)


427     מעשה בשלמה ביקל, שדיבר על הסוציאליזם לאמתו, שפירושו מזיגה של שויון החברה וחופש־היחיד, כיסודות שאין להקדים את האחד או לאחר את האחד אלא חובה לקיימם כאחד, אמר:

– ממש כדרך שאמר אחד מבני עיר־גידולי, קולומיאה: קודם כל בריאות וקודם כל פרנסה – שניהם קודם כל.

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

והוא ברוח מימרת הברכה הפשוטה בעם: גאָט זאָל געבן א צווילינג – געזונט און פרנסה (= השם יתן תאומים – בריאות ופרנסה) ובהיפוכו של דבר נעזר ח. נ. ביאליק חן בקו חמוּר: דען גאָט האָט דיר מיט מילדער האנט געשענקט א צווילינג:/ א שחיטה מיט א פרילינג (“אין שחיטה שטאָט”), כלומר: השם ביד נדיבה נתן לך תאומים: שחיטה ואביב, והן בקו קל: “עפיס איז די לופט מעוברת / און א פנים – מיט א צווילינג: / כאפט א פרעסטל – דוכט זיך, ווינטער, / בלאָזט א ווינטל – דוכט זיך, פרילינג” (“ערב פרילינג”) כלומר: אי־מה האויר מעוּבר / וכנראה בתאומים / אוחזת צינה – נדמה, חורף, נושבת רוח – נדמה, אביב. ונמשכו לדרך חריזה זו, ביחוד בקו החמוּר, גם משוררים אחרים. וראה, למשל, בּר גרין: "א גאלדענער פרילינג הונגער צו זאַט / אָן א דאַך צו אין א פאלאץ – / גליק און אומגליק איז א צווילינג" (“בלומען אונטער שניי”, ניו־יורק 1939, עמ' 38), כלומר: אביב־פז לשובע, בלא גג או בארמון, אושר ואסון הם תאומים.

ומושג התאומים כדרך ללכד ניגודים רישומו רב־פנים וראה, למשל, המובא משמו של ר' שלמה לייב מלנטשא: "צריך בודאי לב נשבר, אך צריך להיות שלם גם כן ושניהם יהיו יחדיו תואמים (ר' ישראל ברגר: עשר עטרות, עמ' 72, סי' ל"א).


428     מעשה בחבורה, שדיברו בענין עתידותיה של הלשון העברית ולשון האידיש ונמצאו מתנבאים לכאן ומתנבאים לכאן, אמר שלמה ביקל:

– דרכה של נבואה שהיא בת של המשאלה, וכשהמדובר בתהליכים, ראוי שלא לעשות דיונם על דרך משאלות, ושעל־כן הויכוחים האלה למותר, ויפה לכאן מאמרו של מאַרק טווין: הכל מדברים על מזג־האויר, אבל אין הם יכולים לשנותו.

(כנ"ל)


429     מעשה בשלמה ביקל, שנזדמן עם קומוניסטן ונתגלגל הדיבור על ארנסט בוין. אמר הקומוניסטן:

– ודאי גם אתה שונאו, אבל שנאתך תלויה בדבר.

השיב לו שלמה ביקל:

– אמת, שנאתי תלויה בדבר, ושנאתך תלויה בדבר אחר.

(כנ"ל)


 

ע"ב

430     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכה של העתונות היהודית, שעברה בשתיקה על חג־השבעים של שלום אַש. אמר בּריש וויינשטיין:

– מה הוא נהפך, אף היחס אליו נהפך. – קודם היה: אַש ועתה שאַ!

(מפי בריש וויינשטיין)

שאַ = הס, וראה קערת צימוקים סי' 455 וההערה לו. ולענין השחוק בשמו של שלום אַש ראה זכרונות בן־עירו, משה עובד, הכותב: "על גשר־שלום, בן עשרים שנה, גשר־שלום, שנמשך למן מלחמת־העולם הראשונה עד מלחמת־העולם השניה – נפגשתי הרבה עם שלום אַש". וכדרך השחוק בשמו כן דרך שחוק בשם משפחתו וראה ה(רכבי) צבי הכותב בענין שלום אַש ברשימת־פולמוס ומסיימה: “אותו אַש.– אותו איש” – (“הצופה”, גל. 4107).

וכמובן שלא חסר השחוק: אַש (שם משפחתו של הסופר) – אַש (= אפר) וראה שלמה א. פלדמאן הכותב על ספרו של חיים ליברמן על שלום אַש והנצרות: "און ער מאכט פון שלום אַשן – – און זיינע ביכער אַש און בלאָטע", כלומר הוא עושה את אַש וספריו אפר ואשפה (דער אידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13666). וי. י. סיגל פירסם מאמר בענין שלום אַש ושמו: מגילת האַש


 

ע"ג

431     מעשה בחבורה, שדיברו על חנא מודז’יביצקי, דרכו וחידודיו. אמר מי שאמר:

– כשאני שומע כמה מפליגים לדבר בו, דומה עלי כי ארצות־הברית אין בהן אלא חנא וחנא וחנא.

הוסיף משה גרוס־צימרמן:

– ולא עוד אלא עצם ארצות־הברית סופן כינוי מפורש: חנאייטט סטייטס אוֹף אמריקה.

( מפי ד"ר גבריאל רוזנראוך )


 

ע"ד

432     מעשה בארבעה עתונאים יהודים שישבו, בימי יוני 1936, במערכת של עתון אידי בניו־יורק ונתקבלה הודעת הסוכנות הטלגרפית ובה ידיעה על התנפלות כנופיה ערבית בסביבת עכו. קרא ראובן ואמר:

– צרות חדשות בעכו!

ולפי שהגה את התיבה עכו עי“ן צרויה, כ”ף רפויה וא"ו שרוקה, נטל שמעון לידיעה, עיין בה ואמר:

– והרי שם העיר עכו!

ולפי שהגה את התיבה עכו עי“ן קמוצה, כ”ף רפויה וא"ו שרוקה, נטל לוי לידיעה, עיין בה ואמר:

– כד הוינא טליא שנינו בחדר פרק המביא גט והיתה פלוגתה לענין גבולות ארץ־ישראל ולימדנו המלמד להגות את שם העיר עכו!

ולפי שהגה את התיבה כתיקונה, היינו עי“ן פתוחה, כ”ף דגושה וּוא"ו חלומה, נטל יהודה לידיעה, עיין בה ואמר:

– שלשתכם, במחילת כבודכם, טועים, שכן אני שכתבתי אוטופיה על ארץ־ישראל קניתי לי בקיאות בגיאוגרפיה שלה ושעל־כן אני אומר לכם, כי שמה והגייתה לא כדברי שלשתכם, אלא אַקר.

(מפי משה שטרקמאן)

וראה מאטס דייטש הכותב: “אחדיסטיש ניט פונ’ם וואָרט עכאָ, אפּקלאנג, כאטש סע איז א גוטע אסאָציאציע נאָר פון אחד” (קאליפארניער יידיש לעבן, שנה א', גל. 1) כלומר: אחדיסטיש (= אחדאי) לא מלשון אֵכוֹ (= הד), בת־קול, אף כי זו אסוציאציה טובה, אלא מלשון אחד.


 

ע"ה

433     מעשה בב. קלצקין, המו"ל של ספרי אידיש, שהיה נוהג לילה־לילה, לפני השינה, לבדוק את מחסני ספריו הגדולים ולבחון, אם המנעולים נעולים יפה־יפה. נשאל:

– מה לך מקפיד כל כך? מי בימינו חביבים עליו ספרים, שיטריח עצמו באפלת־לילה לגנוב מהם?

השיב:

– אי לזאת איני חושש, אלא אפשר ומו"ל אחר של ספרי אידיש, שגם מחסניו גדושים והם כאבן שאין לה הופך, יבוא בלילה ויוסיף ספריו לספרי, ואנה אני בא?

(מפי מרדכי ניומן)

וראה ב. טור המביא מעשה זה (“אונזער וואָרט”, פאריס, גל. 1284).


 

ע"ו

434     מעשה בחולה־כתיבה, שהיה מתפאר בחיבורים גדולים שצצו במוחו. נשאל:

– ועל שום מה אין אתה מעלם על הכתב?

השיב:

– משנתמלא העולם חוטפנים אין סופר הגון יכול לכתוב.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, שההיה לי נושא נפלא: העיירה – באו אַש וּוייסנברג וחטפו אותו, או היה לי נושא נפלא אחר: יערות פולין – בא אופאטושו וחטף אותו…

(מפי מנדל זינגר)


 

ע"ז

435     מעשה בחבורה, שדיברו על ספרו של סטיפאן צווייג “עולם של אתמול” והבליטו עד מה גילה עצמו דבק בנוחיות־החיים ומנעמיהם, אמר מי שאמר:

– בעצם, כל השקפתו ניתנת לניסוח קצר ביותר: הקוסמוס כדמות שניצל וינאי.

(מפי אלמוני)


436     מעשה בחבורה של סופרים ועתונאים בווארשה, שדיברו בענין אדווארד רידז־שמיגלי, ראש צבא פולין, אמר מי שאמר:

– שבחו ניכר מתוך שתקנותו.

אמר יוסף רוט, שהיה באותו מעמד:

– כסבור אתה מגירה סגורה היא תמיד מלאה, אפשר ותהא גם ריקה.

(מפי משה ינון)



  1. “לכשמותו” במקור, צ“ל לשכמותו – הערת פב”י  ↩

  2. “בין־דין־של־מעלה” במקור, צ“ל בית־דין־של־מעלה – הערת פב”י  ↩

  3. “אינו” במקור, צ“ל אינן – הערת פב”י  ↩

  4. “אשרעם” במקור, צ“ל אשר עם – הערת פב”י  ↩

  5. “237” במקור, צ“ל 337 – הערת פב”י  ↩

  6. “238” במקור, צ“ל 338 – הערת פב”י  ↩

  7. “שגיאות” במקור, צ“ל שגיאת – הערת פב”י  ↩

  8. “והכוווונה” במקור, צ“ל והכוונה – הערת פב”י  ↩

  9. במקור המשפט נקטע במקום זה – הערת פב"י  ↩

  10. “אלי” במקור, צ“ל אליו – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות