רקע
דב סדן
כּנסת דַבָּרים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: מ' ניומן; תשי"ג

 

א


455     מעשה בר' אלעזר בלוך, ראש קהלת ברודי (בנו של ר' משה בלוך, ראש סימינר הרבנים בבודפשט) שבאו לברכו במלאת לו שבעים שנה, בירכו והוסיפו:

– עד מאה ועשרים שנה.

הודה למברכיו והעיר:

– ודאי, יפה דוגמת משה רבנו, אבל לפי שאנו מחויבים בעניוות, ראוי שנסתפק בדוגמה של פחות ממנו, כגון מתושלח.

(מפי ר' אריה זיגלבוים)

ונודע מעשה מנדלי, שבאו לברכו ליובל־השמונים ובירכו אותו שיזכה עד מאה ועשרים שנה, נתכעס ואמר: אַל תהא חותך חיים. ואעיר כי הרב ד“ר יוסף שמואל בלוך מביא בזכרונותיו (תרגום ש. שלום תרצ"ב) מעשה בראש העיריה בוינה, האנטישמי הנודע ד”ר לואֵגר, שנזדמן פעם אחת עם הרב הזקן ר' אברהם (אדולף) שמידל. שיחתם היתה דרך ידידות ולואֵגר אמר: איני רוצה, רב נכבד, לברכך, שתאריך ימים עד מאה שנים, שנזכרתי באימרה של האפיפיור ליאו הי"ג. כשמלאו לו תשעים שנה, באה גם נזירה אחת לברכו. אמרה: ייטיב עמך האלהים בחסדיו הרבים ויקיים אותך בחיים עד שנתך המאה. חייך האפיפיור ואמר לה: תבורכי על ברכתך, אלא מן הראוי שלא להציב גבולות לחסדי־האלהים.


 

ב


456     א) מעשה בד"ר א. רופין, שבא לארצנו והקים מטעם ההסתדרות הציונית, את משרדו ביפו, והעסיק בו ארבעה פקידים. לימים באה ועדה לחקור את עבודתו של המשרד, שאלה:

– וכמה פקידים עובדים בו?

השיב ד"ר רופין:

– שלושה.

תמהו חברי הועדה:

– והרי בפנקסנו רשומים ארבעה.

השיב:

– הרביעי שרוי תמיד בבית־הכבוד.

(מפי אשר ברש)

ומכסימיליאן בלוכרט מספר מעשה בפקיד פרוסי גבוה שהלך לרגל עניני משרדו ברחוב ופתאום בא עליו כורח־כניסה לבית־הכבוד שברשות־הרבים. “בדרך כלל לא היה נוהג לעשות כך, שכן פעולות גופניות כאלה היה תמיד מסדר בשעות עבודתו במשרד. שעל כן יכול היה ביתר אינטנסיביות להקדיש עצמו בזמנו הפנוי לעסקי מפחתו” (לאַכן אונד שמונצעלן, בואנוס איירס, 1946, עמ' 32)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על הירידה של האדם בדור אחרון, נאנח ד"ר ארתור רופין ואמר:

– הה, לוּ ניתן לצאת מן האנושיות?

נשאל:

– ואילו ניתן לצאת ממנה, מה היית מבקש להיות?

השיב:

– פרח!

(מפי ד"ר נתן רוטנשטרייך)


457     מעשה באוֹטוֹ ורבורג, שביקש לבוא לאסיפה שנתכנסה בתל־אביב, והסדרן שעמד בפתח ולא ידע כי לפניו הבוטניקן המפורסם שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, חסם את הכניסה בפניו. עמד שם אדם אחד, לחש על אזנו של הסדרן לאמור:

– תן לו להיכנס, כנראה אדם חשוב הוא, שכן ראיתיו כמה פעמים יוצא ונכנס אצל יצחק וילקנסקי.

(מפי ג. קרסל משמו של ד"ר יצחק מן)


458     מעשה באדולף ביהם, שסיפר על דרכה של ההתישבות בארצנו, דיבר על מנגנונם של המוסדות ופגמיהם ודיבר בשמחה על הישגיהם של המתישבים ורוחם, אמר:

– בטלנות כזאת ומבצעים כאלה, באמת ארץ הפלאות.

(מפי אברהם פרנס)


459     מעשה בארתור האנטקה, שבא לטרנוב ונאם בה באסיפת־עם לטובת הציונות, היה שם קארל סובלסון, מצעירי הסוציאליסטים שבעיר (לימים נודע בשם קארל ראדק והיה מראשי הקומוניסטים ועורך ה“פראוודא” במוסקבה) והפריע לנואם בקריאות־ביניים שונות. שאל הנואם:

מה, בעצם, רוצה האדון הצעיר הזה, האם הוא כבר בר־מצוה?

(מפי דניאל לייבל)


וראה מאיר קייזר, המביא מעשה באדם, שנכנס ביום חמישי בשבוע לבית־הכנסת לומר קדיש ולא הניח תפילין. בשעת קריאת־התורה כיבדוֹ השמש בעליה, שאל הרב: אין יהודים זקנים שאתה נותן עליה לתינוק? תמה השמש: האם תינוק הוא זה? השיב הרב: הרי ראיתי שאינו מניח עדיין תפילין (טאג, גל. 13357).


 

ג


460     מעשה בר' חיים נייגר, שדיבר בשבחה של הציונות הכללית ובגנותם של פלגיה וסיעותיה. אמר:

– משל למה הדבר דומה, סוחרי עירנו, טרנוב, יוצאים למסחריהם בוינה, – הרי נסיעתם ברכבת באותה מסילה עצמה, אף שכל אחד עסקוֹ בוינה שונה משל חברו. ואמנם, הם נוסעים יחד, ואך בבואם לוינה, הם מתפזרים, איש איש לפי עניניו ולעניניו. אף אנו כל זמן שאנו בדרך לארצנו נסיעתנו משותפת, ואך בהיותנו שם – ילך אחד אחד למפלגתו.

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

וראה יהודה יערי, המספר על שתי כיתות, שהיו בעיירה, אחת של ציונים ואחת של סוציאליסטים, והיו שתיהן מתנגחות זו בזו, ואלו אחד מהם “יושב בתוכם ושוחק בקול רם. פעמים כשהם נטפלים אליו ודורשים ממנו שיחווה דעתו על שאלה קשה העומדת ברומו של עולמם המדומה, הוא אומר: “וכי מה חשיבות יש לזה עכשיו? לכשנבוא לארץ־ישראל ניתן את דעתנו על שאלה זו ועל שאלות הרבה כיוצא בזו”. על־כן התלוצצו עליו סוציאליסטים שבחבורה וקראו שמו “סוציאליסט אם ירצה השם”, כלומר אם ירצה השם לכשיבוא לארץ־ישראל יהיה סוציאליסט ויתן דעתו על תיקון העולם…”. (“שורש עלי מים”, עמ' 198).


461     מעשה בר' חיים נייגר, שישב בראש הועד, שנמצאו בו שלוחי כל מפלגות הציונים שבעירו, פנה אליו שלוח “המזרחי” ושאל:

– ר' חיים, הרי אתה ירא שמים ושומר־מצוות ובן־תורה, על שום מה לא תצטרף לסיעת “המזרחי”?

החליק ר' חיים זקנו הרחב והארוך והשיב:

– אם יכולני להיות אדוק, למה לי להיראות אדוק?

(כנ"ל)


462     מעשה בר' חיים נייגר, מעסקני הציונים בטרנוב, שאמרו לו דרך תוכחה:

– בדיונים שבינינו, הציונים, לבין ה“בונד”, אתה מוותר להם ויתורים גדולים מדי.

השיב:

– מעשה באדם שנולדה לו בת אדומה, אמר בלבו: אוי ואבוי לי, הרי בת אדומה אין עליה קופצים. מה עשה, צבר ממון הרבה, וכשהגיעה בתו לפרקה נתן לה נדוניה גדולה.

(כנ"ל)

בונד, קיצור של “אלגעמיינער יידישער ארבעטער בונד” (ברית פועלים יהודית כללית) – כינוי המפלגה הסוציאליסטית היהודית בפולין ורוסיה (מעיקרי סימניה: אינטרנאציונאליזם, לאומיות אידישיסטית, אנטי־ציונות). לענין בת אדומה המימרה, שהיא כדרך פתגם: א רויטע מויד איז א באָוול (נערה אדומה זילותא).


463     מעשה בר' חיים נייגר, מעסקני הציונים בטרנוב, שנתבקש לסייע באיסוף דמי קמחא דפסחא ולא יכול להענות, שהיה עסוק באיסוף לקרן ציונית. שאלו לו:

– מהיכן לך כי אותה קרן עדיפה?

השיב:

– מה בין יהודי שאין לו במה יכין צרכי פסח ויהודי שאין לו במה ישיא בתו? ראשון – פסחו בא ועובר, ואחרון – בתו נשארת יושבת.

(כנ"ל)

בלייבט זיצען = נשארת יושבת, הגדרה לבתולה המזקינה בבתוליה.


464     מעשה בר' חיים נייגר, מעסקני־הציונים בטרנוב, שחבריו קטרגו עליו לאמור:

– אתה מוותר להם לצעירים יתר על המידה, ואם תוסיף לעשות כן, סופם רוב בבחירות לקונגרס־ הציונים.

ביקש להרמיזם, כי דרך־הטבע הוא, שאל:

– איהר קענט דאָך יעקלה פ’ערלעגער, (כלומר הרי אתם מכירים את ר' יעקלה המחזיק חנות הטבק ובולי־הדואר)?

לפי שהכל הכירו אותו יהודי, שהיה מפורסם בזקנו הרחב והארוך המגיע עד אבנטו, אמרו:

– הן.

אמר:

– יעקלה פ’ערלעגער שפראָצט א באָרד (= יעקלה בעל חנות הטבק מבצבץ לו זקן)!

(כנ"ל)


465     מעשה בר' חיים נייגר שבא לפני ר' אבא’לי שנור, רבה של טרנוב, ואמר לו דברים קשים על שהוא מתחבר אל המתבוללים, אמר:

– ובעצם אני כובש לשוני, שכן חייב אני דרך ארץ בפני כסאו…

קם הרב והשיב בדברי־כעס, אמר ר' חיים:

– עתה שכבודו עמד מכסאו, שוב איני חייב בדרך ארץ כלל.

(מפי בני ד"ר דוד נייגר)


 

ד


466     מעשה בד"ר שורץ, מותיקי ציוני ליטא, שהלך ביום חמסין ברחובה של תל־אביב, נשאל:

– מה שלומך?

השיב:

הכל כסדרו.

חזר ונשאל:

– והרי רק תמול־שלשום היית שרוי במיטה מחמת חולשה וחולי.

השיב:

– כלל גדול הוא: צעיר – מזקין, וזקן – נחלש, ונחלש – חולה, והנה בדקתי בי ומצאתי בי אותו כלל מקוים כדיוקו, ושעל כן אמרתי: הכל כסדרו.

(מפי יעקב צדקוני)


 

ה


467     מעשה ביוסף אהרונוביץ, שדיבר על עניני באנק, אמר:

– השטר נפרע בשלושה דרכים: בכסף, בשטר ובביאה – בכסף שהחייב משלמו; בשטר שהוא מחליפו בשטר אחר; בביאה שהוא בא וחוזר ובא ומעמעם ברוב דיבוריו את הדעת, עד שאין ברירה אלא לדחות שעת־פרעונו.

(מפי יהושע מנוח)

והוא על דרך: האשה נקנית בשלוש דרכים וכו'.


468     מעשה בכינוס מכינוסי ההסתדרות הציונית, שדיוניו נמשכו עד לאחר חצות הלילה והיו הדברים יגעים. עמד מאיר גרוסמן והציע הצעה של פשרה שנתקבלה על דעת הכל. אמר היושב־ראש, יוסף שפרינצק:

– יש הקונה עולמו בשעה אחת בלילה.

(מפי יצחק יערי)


469     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של מרדכי נמיר בפולמוס־דברים, המצוינת בחריפות יתירה. אמר יוסף שפרינצק:

– לשונו חדה כל כך, שהוא יכול להתגלח בה.

(מפי עמנואל הרוסי)


470     מעשה בכינוס שהיו בו מאנשי הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי וכדומה, ונתכנס ביום־שרב במלון סן־רימו בתל־אביב, אמר מי שאמר:

– שרב שכזה ומאוורר אין?

השיב יוסף שפרינצק:

– תנוח דעתך, עוד מעט ויבוא זלמן רובשוב (שזר) ויפתח בנאומו כדרכו בתנופה ויהא לכם מאוורר.

(מפי יעקב ניצני)


471     מעשה בזלמן שזר (רובשוב), שהלך לאמריקה וסבב בעריה והקהיל קהילות גדולות ופעם אחת נסע ברכבת ובשעת נסיעתו הרגיש כי כרטיס־הנסיעה שלו אבד. חשו קצת נוסעים, שהכירו אותו, במבוכתו, אמרו:

– או שהממונה מאמין לך שהיה לך כרטיס או שאתה קונה אחר תחתיו והכל יבוא על מקומו בשלום.

אמר:

– כן, כן, אבל הכרטיס נדפס עליו שם העיר, שאני נוסע אליה, ועתה שאבד, מהיכן אדע להיכן עלי ליסע?

(מפי אברהם לוין)

והיא בדיחה שנתלתה באנשים שונים ובאה להבליט מידת־פיזורם, וראה יהושע זינגר, המביא מעשה ברב ולמדן היושב בטוֹרוֹנטוֹ והוא יוצא כל שבוע לשבות בעיר שדה אחרת ודורש בה ברבים, ופעם אחת ישב ברכבת, שרוי בהרהורי תלמודו, ונדרש להראות כרטיסו. התחיל מבקשו ולא נמצא לו. המבקר שהכירו אמר לו: אולרייט, ראבי, הריני מאמין לך, שהיה לך כרטיס, ולא רימית את חברת־הרכבת. השיב הרב: אין זה אולרייט, מן המוכרח שאמצא את כרטיסי, כי עלי לדעת להיכן אני נוסע (פ’ון אונזער וועלטל, דער אידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13614).


472     מעשה באברהם הרצפלד, שיצא לגולה להזעיק קהל־היהודים למעשי־התישבות, עמד על הבימה ודיבר ברוב רגש, כדרכו, ונלהבו לו שומעיו. היה שם זקן אחד, נשאל:

– מה תאמר לדבריו של הארצפעלד?

השיב כדרך תמיהה:

האַרץ פעלט? געלד פעלט! (לב חסר? ממון חסר!).

(מפי יהודה יערי)

האַרץ = לב, פעלד = שדה, פעלט = חסר. וראה יצחק גוטוויין, המספר על ביקורו של אברהם הארצפלד בדז’יקוב, שהעסקן שבה בירכוֹ לאמור: אברהמלע הארצפעלד, דו ביזט דאָך דאָס האַרץ פון פעלד (= אברהמלי הרצפלד, הרי אתה הלב של השדה) (“א זכר פון מיין שטעטל דזשיקאָוו”, פאריס תש"ח, עמ' 646). ואילו יצחק מאטיסיס קורא לו בסיפורו: “לב־פלד” (“קשב”, תש"י, עמ' 40).


473     מעשה בדוד רמז, שהציע להטיל מס מיוחד, בצורת מפדה־עבודה, על חברי הסתדרות העובדים. אמר מי שאמר:

– חוששני, כי לאחר שכבר הטלנו פעמיים את המפדה, הרי עתה, בפעם השלישית לא ירצו לתת.

השיב:

– אם זהו החשש, אין אני חושש, שכן חוקת ההסתדרות איננה קובעת, כי החלטותיה מחייבות לרצות לתת, היא מסתפקת במה שהיא מחייבתם לתת בלבד.

(מפי ישראל כהן)


474     מעשה ביצחק טבנקין, שדיבר על הישוב וחובתו להתקין עצמו למלחמה. אמר:

– בקמיעין אי אפשר להלחם אלא בשדים בלבד, שכן הקמיע יש לו, על כל פנים, איזה ממש, ואילו השד אין לו כל ממש.

(לפי אייזיק סדומי)


475     מעשה ביצחק טבנקין, שנזדמן לביתו של עסקן־פועלים וראה כלי הבית בתכלית־ההידור, אמר:

– אפשר לו לעסקן־פועלים שביתו יהא צנוע יותר.

טרח אותו עסקן להוכיחו כי אדרבה ואדרבה נוחיות יפה לעסקן־פועלים שיהא כוחו עמו לעשות את עבודתו ברוח ערה ורעננה. השיב יצחק טבנקין:

– מעשה באשה שהיתה, ביום ששי בשבת, טרודה ביריד ומשאיחרה לשוב הביתה ולא הספיקה להכין צרכי שבת, נטלה מן הבא ביד, נתנה בסיר ומיהרה והכניסה בתנור. למחרת, כשפתחה את התנור ראתה כי אתמול, בבהילותה, נתנה את האוכלין בסיר־לילה. רצה אל הרב לשאול שאלה, אמר לה: בחינת הכשרות אין עליה ערר, אבל בחינת הריח מה תהא עליה?

(מפי משה שלמי)


476     מעשה בברל לוקר, שנאם נאום באסיפת־עם בניו־יורק, שאל פי אחד העסקנים לדעתו. שאל אותו עסקן:

לשם מה לך דעתי עליך?

השיב לו:

שתהא לי דעה עליך.

(מפי ברל לוקר)


477 מעשה בפרס, שניתן על־ידי מערכת “דבר” לחג־יובלו, וזכו בו סופר ותיק – שלמה צמח וסופרים צעירים ממנו כדי דור– מילא אהן, מיכאל דשא וע. הלל. כשבא זלמן שזר לברכם אמר:

– יורה ומלקוש נפגשו.

(מפי זלמן שזר)


478     מעשה ביעקב זרובבל, שהרצה בתל־אביב בלשון אידיש, באו חברי גדוד מגיני השפה וניסו להפריעו. כשסיפר על כך, אמר:

– עמדו הללו וצעקו: רד! רד! רד! וקיימתי דרישתם – כ’האָב וויייטער גערעדט.

(מפי אייזיק סדומי)

השחוק הוא במה שהתיבה העברית רד (לשון ציווי של ירד) שוה למשמע־אוזן לתיבה האידית: רעד (לשון ציווי של רעדען = לדבר). כ’האב ווייטער גערעדט = המשכתי לדבר. ויצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 241, מביא, כי עיקר צרתם של החכמים היא, כי אין להם כוח־הדיבור, וכבר אמר השם למשה: רד – כלומר רעד = דבּר – כי שיחת עמך.


479     מעשה בלויה בתל־אביב, שהלכו אחריה חברי פועלי־ציון, מהם בגילוי ראש, וכשנכנסו כך לבית־הקברות, הביט בהם גבאי החברא קדישא בכעס וצער, אך לא אמר כלום, אולם משראה את יעקב זרובבל על זקנו המשופע, אמר לו:

– ר' יהודי, או אתה מכסה ראשך או אתה מגלח זקנך…

(מפי יעקב רזניק)


480     מעשה בחיים גרינברג שדיבר בענין מנהג הזלזול הנהוג כלפי לשון אידיש, כדרך הזלזול בכמה קנינים ילידי־בית, אמר:

– מנהג זה מזכירני אותו בן־אכרים שגויס לצבא ועלה למעלת סגן־קצין, כתב מכתב להוריו ובא על החתום לאמור: לשעבר בנכם ועתה פלדפבל.

(מפי חיים גרינברג)

ומובא בנאומו לפתיחת הקתדרה האידית במכללת ירושלים (גאלדענע קייט, חוב' 11).


 

ו


481     מעשה בהארי סאקר, שבא לכהן בהנהלה הציונית בירושלים, ראה כי המנהג של שתיית תה מבטל שותיו מעבודתם, עמד וביטלוֹ. היו מתרעמים על כך, אמר משה בילינסון:

תרעומת זו הייתי מניח לחברינו אנשי “המזרחי” – שכן ענינם להתנגד לחיסול המשטר התיאוקרטי.


(מפי משה בילינסון)

ועיקר של השחוק בתיבה: תה (קיצור שם הצמח האֵרבאַ טיאָה) והתיבה: תיאוס אלהים), שבה גזורות תיבות הרבה: תיאולוגיה, תיאוסופיה, תיאוקרטיה וכדומה. ובדומה לבדיחתנו מביא יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 122, מעשה נחום סוקולוב, שהיה בחצר־הקיסר ונשאל, אם הוא שותה תה והשיב: כמובן, יהודי הוא תה־יסט (= תיאיסט). ונוסח אחר: מעשה בנחום סוקולוב, שביקר אצל הרב ר' יצחק הכהן קוק וכיבדוֹ בכוס־תה, וכשכילה האורח לשתותה, ביקש המארח לכבדו בכוס שניה, אמר האורח: לא, תודה, אני מונותיאיסט (“הבוקר”, גל. 4433).


 

ז


482     מעשה בד“ר משה זילברג, שפנה אליו ד”ר פינחס רוזן, שר־המשפטים, בטלפון לאמור:

– בואך לירושלים דחוף ביותר.

שאל ד"ר זילברג:

– מתי עלי להיות בה?

ביקש ד"ר רוזן להטעימו גודל הנחיצות, אמר:

שלשום!

השיב ד"ר זילברג:

– אם כן יש לי פנאי יומיים.

(מפי ד"ר מ. זילברג)

וראה בהיפך קופל שוארץ: "ובכן גם אז עדיפים דברים כדרבנות על דברי־רוח, שלפיהם הקו הוא – צב, צב – ארנבת, ואתמול – מחרתיים" (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ד, גל. 16).


483     מעשה בחבורה שדיברו על קצת עסקני־הציונים, שראשיהם הקדימו להקריח. אמר הלל שפינדלר:

– באמת קרחת כזאת ציונית היא, שככל שאתה מתבונן בה, אתה נזכר: יער הרצל!

(מפי הילל שפינדלר)

והאימרה על בעל קרחת: הוא מגדל לו יער־הרצל, היתה פשוטה, כשם שהלעג על אותו יער היה פשוט. וראה דברי יצחק בן־דור: “כצד עשו לשימצה את יער־הרצל. כסמל של קרחה, של ציה, של בלוֹף באוסף־תרומות, הפכו יהודים וציונים את השם הזה, יער הרצל. כמה הלצות בסגנון: לא דובים ולא יער וכדומה” (“יערות למרגוע, עצים לתעשיה”).


484     מעשה בעסקן־ציונים באמריקה, שהיה נוסע שנה־שנה לארץ־ישראל ושב ממנה מלוא חפניו התפעלות. שאלו לו:

– על שום מה אין אתה משתקע שמה?

השיב:

– כשאני יושב בגולה – לבי בוער מכיסופים לארץ ישראל, אולם חוששני, כי אם אשב בארץ ישראל – לבי יבער מכיסופים לגולה, והאם ציוני נאה ויאה לו שיהא נכסף לחיי־גולה?

(מפי משה שטרקמאן)


485     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של נואמים בישוב, שלא עשו מעודם כל מעשה והם משלחים חריצת־לשונם במעשי יריביהם. אמר מי שאמר:

– שכזה הייתי תוחב אגרופי לתוך לועו וסותמו.

העיר מי שהעיר:

– אכזר שכמותך, לא די שאותו סריס אינו יכול ליהנות משמחת גידול בנים שלו, אין אתה מניחו ליהנות מצער גידול בנים של שכנו?

(מפי אלמוני)


486     א) מעשה בחבורה שדיברו על דרכו של נואם מנואמי הישוב, אמר מי שאמר:

– טוב, הוא בעל הפתיחה הרשמי, החגיגי, הקבוע – כבר התרגלנו לכך. אבל למה הוא מאריך ומרחיב דיבוריו כל כך?

העיר מי שהעיר:

– עומק אין בהם, ועתה תבוא ותטול גם אָרכה ורחבם, מה יישאר?

(כנ"ל)

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של נואם מנואמי הישוב הנוהג בדיבור מסובך ומפותל. אמר מי שאמר:

– אפשר ואילו התאמצתי יותר, הייתי יורד לעומק דעתו.

העיר מי שהעיר:

– חוששני, שאפילו התאמצת ביותר, לא היה כאן לא עומק ולא דעת, אלא ירידה בלבד.

(כנ"ל)


 

ח


487     מעשה בעסקן, שחבריו ידעו חיבתו למציצת עצמות ממויחות, נדברו עם מטבח־הפועלים, שישלח יום־יום בידי שליח קערה עצמות למשרדם. ואמנם, יום־יום היה בא שליח תימני ומביא קערה כזאת, מבלי שידע למי היא נועדת, ובצאתו נמסרה לידי העסקן, שהיה נסגר בחדרו ועושה במלאכת המציצה. לימים הניח אותו עסקן את העיר, אך המטבח שלא ידע על כך, המשיך כמה ימים את משלוחיו. ראה התימני, כי הוא נדרש לשוב כלעומת שבא, על קערתו ועצמותיה, שאל בתמיהה:

– מה, הכלב שלכם מת?

(מפי זרובבל גלעד)


488     מעשה בממונה על מחלקה במוסד ממסדי־הציבור, שבא לפני המנהל, לאמור:

– העבודה למעלה ראש, ואם אין ניתנת לי מזכירה לעזרה, כוחי תש.

אמר המנהל:

– מוטב, אשלח לך מזכיר.

אמר הממונה על המחלקה:

– לא כי, מזכירה דרושה לי, שדרכה של מזכירה שהיא גם יודעת במזדמן להרתיח תה, לסדר כיבוד, לנקות וכולי.

אמר המנהל:

דוקא בשל וכולי זה הייתי רוצה לתת לך מזכיר.

(מפי אלמוני)

וראה יוסף ר. גרונרט, מעשה באלמן, שאמר לשאת אשה צעירה וביקש הכומר להטות לבו, שישא אשה קשישה. שאל האלמן את הכומר: ועל שום מה כבודו מחזיק בביתו מנהלת־משק צעירה? השיב הכומר: היא צריכה לבשל, לכבס, לאפות וכולי. אמר האלמן: דוקא בשל וכולי זה נוחה לי צעירה יותר (דוֹאוּנ’רדיסט’לן, דוכס, 1909, עמ' 80) וכאן תוספת עקיצה על דרכם של כמרים קתוליים, ורמזי עקיצה כאלה גם בספרותנו (ש"י עגנון).


המלצות קוראים
תגיות