א    🔗

489     מעשה בעיירה מוֹסטי רבתי, שהיה בה מחנה צבא ובראשו הארכידוכס ריינר ולהקת קצינים גבוהים, והיו הללו באים למסעדה, שבעליה זימן מלצרים מאומנים, מהם אחד מבני־לבוב שהיה מומחה ומזורז ביותר. ולפי שאותה העיירה שרויה רוב ימים בביצה, היה המלצר מנקה נעליהם של האורחים הכבודים וכדרכו בחול דרכו בשבת. נודע הדבר להרב דמתא וקרא למלצר ואמר לו דברי־תוכחה:

– מלאכה בשבת:

השיב המלצר:

– כבוד הרב, שהוא חלש ורפה־כוח מרוב תעניות וסיגופים – צחצוח נעליים מלאכה היא לו; אני שאני בריא וחסון מרוב אכילה ושתיה – צחצוח נעליים שעשוע הוא לי, ומה מלאכה היא כאן:

(מפי אברהם כהנא)

490     מעשה בעורך־דין במושצ’יסקה, שביקש להתמנות פרנס על הציבור. בא רב העיר לתהות על קנקנו, שאל לו:

– יסלח לי, כבוד הדוקטור, ומה בענין תפילה – האם הוא מניח תפילין?

השיב:

– לצערי, אין שעתי פנויה בימות־החול, ושעל־כן אני מסתפק בהנחת־תפילין בשבתות בלבד.

(מפי ד"ר ז. בן־חיים)

כעיקרו של חידוד זה נמצא במערכונו של עמוס מוסינזון דרך שיחה: "רינה: אדוני הרב, אני לא נראית דתית? יסתכל בי רגע. הרב: והיא שומרת מצוות? רינה: בטח. את כל המצוות אני שומרת. אני אפילו מניחה תפילין. סליחה, זאת אומרת… וידיק: היא רצתה לומר, שאבא מניח תפילין. בחיי, הוא מניח תפילין בכל שבת". (היכן המצפון? “בשער”, שנה ד' גל. 116).

ובניגוד לכך ראה יצחק שעהן, המביא משמו של רב ריפורמי, שאמר: “הבעלי־בתים שלי הם יראי־שמים כל־כך, שאילולא היו מתביישים, היו מניחים תפילין בכל יום” (געשען און געזען, די אידישע וועלט, כרך ל"ט, גל. 26).

491     מעשה בחבורה של אברכים, שיצאו ביום השבת אל מחוצה לעיר ועישנו סיגריות. נזדמן להם רב־העיר, שיצא לטייל קמעה ונבוכו. ראה הרב מבוכתם, הבין כי הם בושים בדבר־עבירה, ביקש להוכיחם במקל־נועם, אמר:טעות היתה בידכם שאמרתם היום בתפילה: אתה חוננתנו וטעות גוררת טעות.

(מפי אלמוני)

והיא בדיחה, היוצאת לכמה נוסחאות, וראה מרדכי בן הלל הכהן, המספר מילדותו מעשה בתשעה־באב, שחל בשבת, ויצא הוא וחבריו לקטוף הברקנים, שזריקתם בשעת אמירת הקינות מנהג, ובעצם־המלאכה תפס אותו אחיו בקלקלתו והביאוֹ לפני אביו, כששני כיסיו מלאים ברקנים. הודה הילד: קטפתי אבל מותר לי… נשאל: מותר לך? האם אתה גוי? השיב הילד: אמרתי אתה חוננתנו – מותר לי. שאל האב: אמרת אתה חוננתנו? השיב הילד: כן, במוסף, הבוקר. הכל צחקו, אך הילד סיפר בנחת, כי בשעת־קריאת־התורה אמר לכל הילדים, כי יאמרו במוסף אתה חוננתנו, כדי שיוכלו בעוד יום לקטוף ברקנים. הידיעה, כי אמירת אתה חוננתנו היא סגולה, קבלה היא לו מידי השמש, זלמן היון. כשהיו יושבים בשבת לשולחן הסבא ומאחרים באמירת־תורה, היה זלמן מגיש נרות. וכשהילדים היו קוראים לו: גוי־שבת, היה מדחם ואומר: גשו הלאה, כבר אמרתי אתה חוננתנו. ובכן נסתייעו גם הילדים באותה סגולה. (אין מאַמע לשון, געקליבענע שריפטן, ווילנא, 1935, עמ' 6־7).

ולידתו של החידוד בשיכחת האמירה של אתה חוננתנו במעריב של מוצאי שבת, והיא כמאריכה את השבת. וראה י.ח.ברנר: כשאיש קורא לעבר חדר המיטות לאשה: “ערב טוב, אניוטה! שבוע טוב! (בלצון): אַל תשכחי לומר: אתה חוננתנו (בחשאי…… (“לעת עתה”). והוא חידוד ישן והאגדה החסידית מזמנת את הבעש”ט ואת ר' יחזקאל לנדא והבעש"ט מתגרה בו ששכח אמירת אתה חוננתנו.

ולדרכו של רב להוכיח בהומור דק על חילול שבת ראה בהיפך־בדיחתנו רבניצקי, יידישע וויצן סי' 100, מעשה בר' דוד פרידמן, רבה של קארלין, שיצא בשבת בשעת־מנחה לטייל בעיבורה של עיר וראה סיעה של אברכים מעשנים סיגריות, משראו רבם בושו, אמר להם: הוי, ילדים, הפעם הקדמתם לעשות הבדלה.

492     מעשה בבחור, שיצא בשבת לרחובה של וילנה וסיגריה עשנה בפיהו, עברה אשה זקנה וראתה אותו בכך. אמרה:

– כמה נאים פניך, ואילו היית נערה והיו כל הבחורים כרוכים אחריך, והנה נטלת פנים כאלה ביום השבת וסיאבת אותם בסיגריה.

(מפי שלמה פארבר)

493     מעשה בקהילת זמיגרוד, שפרנסתה על יריד־הסוסים, ומת שר־המחוז הזקן, שהיה מיטיב עם ישראל, ובא תחתיו שר מחוז צעיר, שהיה צוררם וגזר גזירה, כי יריד־הסוסים יהא ביום־השבת. ראו יהודי־העיר פרנסתם מקופחת ניסו בשידולים ושוחד ונסעו לצדיקי הדור והעלו חרס בידם. מה עשו, כשהגיע יום השבת התפללו ואכלו סעודתם ופשטו בגדי־שבת ויצאו לשוק וניגשו אחד אחד לגוי שלו ושאלו:

– שער בנפשך, כי לא שבת היום ואתה עומד פה עם סוסך ואני לפניך ושואלך, מה דמי־קנינו, מה היית אומר לי?

וכשהשיב הגוי מה שהשיב, נשאל:

– ושער בנפשך כי לא שבת היום ואני שומע מה שאמרת לי ואני מפחית כך וכך ממה שקצבת, מה היית אומר לי?

וכך היו ממשיכים את הדיבור כמה שעות עד מוצאי שבת ואמרו:

– ועתה תמחול, שאכנס לביתי לשעה קטנה.

נכנסו והבדילו ונטלו צרור המעות ויצאו לשוק וקנו איש איש סוסו.

(מפי אברהם כהנא)

494     מעשה בר' מאיר ברומר, אביו של ר' אהרן העילוי מקמינקא, שישב בליל־שבתו לשולחנו וראה הנרות מדעיכים והולכים וחש בחריכת־עשנם, אמר לאשתו:

– חמימות גדולה כל כך ואני יושב בשטריימיל, הא לך את השטריימיל!

אמר והשליך כנגדה את השטריימיל, שהשיב בעפיפתו רוח, שכּיבּה את הנרות.

לימים שידכו לו לבנו נערה מבלזא, עלה זכר מעשה השטריימיל לפני רבה, קרא לאבי־הנערה ואמר לו:

– גוזרני עליך, שלא תשתדך בו, שסופו שמד.

(מפי ר' יעקב סאמט)

והבאתי מעשה זה בספרי: כוכב נידח (תש"י, עמ' 17־18) והוא חידוד פשוט, וראה מרדכי בוכנר המביא מעשה חברי אגודת “בני ציון” בעירו, שבאו מחוגי־החסידים והיו חובשים קולפאקים בשבת. היו בעיר מתלוצצים, כי בלילי־שבתות, באין גוי לכבות את העששית, הריהם זורקים את הקולפאקים שלהם זה כנגד זה, עד שהרוח המתנפנפת מכבה את האור (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש"ח־ט‘, עמ’ 199).

495     מעשה בדרשן, שבא לקהילה בגרמניה ודרש ברוב תוכחות בגנותם של חילול שבת ומחלליה. למחרת חזר על פתחי סוחרי־העיר ונתנו לו סכומים ראויים, ואחד מהם הגדיל ונתן לו חמשים מאַרק. לימים חזר ודרש באותו ענין, אלא שהפיג חומרת־דבריו על דרך מאמרם: עשה שבתך חול ואַל תצטרך לבריות, ועל דרך האנחה: מה נעשה ואנו בגולה ואנוס רחמנא פטריה. למחרת חזר על פתחי סוחרי־העיר ונתנו לו סכומים מועטים, וההוא שהגדיל הקטין ביותר. תמה הדרשן ואמר:

– זה מקרוב נתת לי חמשים מאַרק ועתה נתת לי מארק אחד?

השיב:

– בדרשתך הראשונה החמרת את הדינין, התחילו מחללי־שבת מרתתים וסגרו חנויותיהם בשבת, ואני, שלא נצטרפתי אליהם, באו כל הקונים אלי ונשכרתי הרבה, ומן הדין היה, שתהא נשכר גם אתה; בדרשתך האחרונה המתקת את הדינים וחזרו בהם מחללי־שבת וחזרו ופתחו חנויותיהם בשבת והפסדתי הרבה, ומן הדין שתהא מפסיד גם אתה.

(מפי אברהם כהנא)

פאַולי מביא מעשה בדרשן, שדיבר בגנותם של מלוי־בריבית, בא לפניו אחד מהם ונתן לו זהוב. תמה הדרשן על אותה הנדיבות, ביאר לו המלוה: המלוים־בריבית מרובים, עתה אחרי דרשתך יתמעטו וייטב לי. ומ. גידמאן העיר, כי הלצה זו שגורה בפי יהודי־אשכנז כמעשה ברב, שדרש בגנותם של הפותחים חנויותיהם בשבת, ובא לפניו אחד החנוונים האלה ונתן לו לרב שכרו ביד נדיבה. שכן דרשותיו ממעטות את מחללי השבת, והיה המסחר בשבת לו לבדו (= ליבאוויטש, השומע יצחק, סי' רל"ב). וחידודנו על דרך ההרחבה של המוטיב וגיוונו.

496     מעשה ביהודי מבולל שנקרא בשבת לעלות לתורה וכשקרא לפניו הקורא ברכת מי שבירך והגיע לענין בעבור שנדר, הוציא ההוא ארנקו מכיסו ואמר:

– אני דרכי לשלם במזומנים.

(מפי אייזיק סדומי)

497     מעשה ביהודי מתושבי־ניו־יורק, שהעלה אליו מעיר־ילדותו בפולין את אחיו, ירא ושלם. שבת ראשונה לאחר סעודה שניה הוציא את אחיו לטיול ברחובות העיר וגניה. באו בגן, ראה הירא והשלם יושבים על ספסליו, מעשנים סיגריות ומעיינים בעתונים אידיים. אמר:

– אמת מה שאומרים הבריות, כי אמריקה היא מדינה יהודית. אילולא הייתי רואה בעיני, לא הייתי מאמין: יושבים להם גויים וקוראים יהודית!

(מפי משה שטרקמאן)

 

ב    🔗

498     מעשה באדם, שנהפך עליו הגלגל ונמאסו עליו חייו ואמר ליפטר מהם ויהי מה. אמר בלבו: הרי האוכל ביום־הכיפורים חייב כרת, אֵשב ואוֹכל ואני נטרד מעולמי ונחלץ מצרותי. אמר ועשה, והנה הוא רואה עצמו חי וקיים. תמה הרבה, ונסע לשאול עצת צדיק, לומר לו תמיהתו וצערו. שמע הצדיק דבריו, אמר:

– ענין כּרת חל על האוכל ביום־כיפור ומבקש לחיות, אך לא על האוכל בו ומבקש למות.

(מפי אברהם כהנא)

499     א) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של אפיקורסים, שבבוא יום־הכיפורים הם שוכחים מנהגם כל ימות־השנה ורצים לבתי־תפילה ומקיימים דיני־היום כהלכתם ואין רגלם זזה מבית־הכנסת. אמר עמנואל הרוסי:

– היתה לי דודה, שראתה עצמה פוקרת, ואפילו ביום־הכיפור הסתפקה במה שישבה בחוץ בסמוך לבית־הכנסת, אלא שהיתה אומרת: כשיתפללו על בריאות ופרנסה קראוני ואכנס פנימה כי בשתי אלה מוטב לא לשחק.

(מפי עמנואל הרוסי)

ב) מעשה באשה שחלתה ביום־הכיפורים, ואמר הרופא, כי אם אין מסיעין אותה מיד לעיר הסמוכה, חייה בסכנה. באו לפני הרב ופסק, כי פיקוח־נפש הוא והתיר לבעל־העגלה להסיעה. אמר בעל־העגלה:

– רבי, היתרך היתר, אבל אין אני יכול בשום פנים ליסע בצינה זו, מבלי לעשן מקטרתי.

אמר הרב:

– נו, מילא.

– אמר בעל־העגלה:

– רבי, היתרך היתר, אבל אין אני יכול בשום פנים ליסע על לב ריקן, שמחמת חולשה יישמטו המושכות מידי.

אמר הרב:

– נו, מילא.

אמר בעל־העגלה:

– רבי, היתרך היתר, אבל אין אני יכול בשום פנים ליסע ושפתי יבשות, לוּ טיפה אחת יי"ש.

אמר הרב:

– נו, מילא.

יצא בעל־העגלה לדרך, אמר:

– מי יודע כמה היתרים יש לו לרב שלנו ליום־הכיפורים וסירב לגלות לפני… הוי, גנב שכמותו…

(מפי דב בן־ליש)

 

ג    🔗

500     מעשה באשה יראת שמים בקוסוב, שהיתה יום־יום מתפללת ותפילתה כל הכתוב בסידור. היו אומרים לה:

– דודה, היום אין אומרים תפילה זו וזו.

היתה משיבה:

על יותר אין רבונו־של־עולם ברוגז.

(מפי אייזיק סדומי)

ודיוק אמירתה: פאַר מער איז דער אייבערשטער נישט ברוגז, והוא בהיפך הכתוב: לא תוסיפו ולא תגרעו, ובהיפך מאמריהם: כל המוסיף גורע, כל יתיר כנטיל דמיא.

501     מעשה באשה יראה, שבניה התמשכלו, והתחילו דשים בעקבם מצוות קלות, ופעם אחת העירתם משנתם, לאמור:

– ילדים, ילדים, כל העולם כולו כבר אמרו הושענות ואתם עודכם ישנים.

עמדה בתה הגדולה לסייע בידה, לאמור:

– באמת, באמת, כל העולם כבר אמרו הושענות, ביסמארק כבר אמר הושענות, טולסטוי כבר אמר הושענות, ברנרד שאו כבר אמר הושענות, איבסן כבר אמר הושענות, מאטרלינק כבר אמר הושענות, כל העולם כולו כבר אמרו הושענות, ואתם עודכם ישנים.

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)

וראה מ.ד. בראנדשטטר: "הטמנת חמין ־ ־ הוא בודאי דבר גדול, כי על־כן מובא הוא בכל ספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים ומובא גם בה“חיי אדם” עצמו, ועל־כן כל העולם כולו טומנין חמין מערב שבת לערב שבת" (“זלמן גוי”).

 

ד    🔗

502     מעשה בתלמיד חכם במינסק, שנודע כסתם־מקשן, שהיה בא לביתו של הרב שמחה אסף להקיפו בקושיות, והיה הרב וזוגתו מאירים לו פנים ומכבדים אותו במאכלות החביבים עליו, עד שנעשה מאורחי־הקבע בביתם. לימים בא ולבושו משונה – לא קפוטה ארוכה, אלא מעיל קצר. שאלו לו:

– שינוי זה למה?

השיב:

– היום יום חם ולבשתי את החזיה שלי.

(מפי הרב פרופ' שמחה אסף)

 

ח    🔗

503     מעשה בחבורה שדיברו בשלושה רגלים, מה רגל מעוּלה ומשובח מחבריו. אמר ראובן:

– פסח מעולה ומשובח שבהם – מצות ביעור חמץ מחייבת חידושו של בית וחידושם של כלים, ונודעת חביבות ליל הסדר ומנהגיו ומאכליו…

אמר שמעון:

– סוכות מעולה ומשובח שבהם – הישיבה בסוכה המיופה והקשוטה וארבעת המינים ואמירת הושענות וחג העצרת ושמחת תורה…

אמר לוי:

– שבועות מעולה ומשובח שבהם – פסח איני יכול לאכול מה שאני רוצה, סוכות איני יכול לאכול היכן שאני רוצה, ואילו שבועות יכולני לאכול מה שאני רוצה והיכן שאני רוצה, ואפילו מתי שאני רוצה.

(מפי מנחם גלרטר)

ואפילו מתי שאני רוצה – כל שאר ימים טובים עיקר הסעודה בשר והמבקש לאכול לאחריה סעודת חלב חייב להמתין חמש עד שש שעות, ואילו שבועות סעודה ראשונה של חלב ולאחר שעה סעודה של בשר.

ועיקרו של החידוד ישן, וראה ר' שמואל אריה, המכונה זיינבל לייב צאהלן: “לא כל העתים שוות בענין טוב הלב, כי הנה בחג הפסח לא כל אשר תאוה הנפש האוכלת תוכל לאכול וכל שישנו בבל תאכל, חמץ לא יבוא אל פיו ולפעמים יקרה כי ימצאו חיטה או שעורה בתבשיל, אזי כל המאכלים שנתערבו ישליכו אתהן מחוץ לעיר וכולם עצבים. ובחג הסוכות לא בכל מקום אשר יבחר יוכל לשבת לאכילה, כי אם בצל סוכה, ופעמים רבות יתקשרו השמים בעבים לעת האוכל ועיניהם נשואות השמימה ופחד יפחדו, אם לא יהיה דלף טורד, כלל הדבר אשר ישנו פה איננו פה, גדר מזה וגדר מזה ויש בזה ובזה להקל ולהחמיר, שלא לאכול את שאינו ראוי לאכול או מקום אשר יאכלו שם ועלית שמה והבאת שמה והנפש לא תמלא מהם. אמנם חג השבועות והיה לאכלה כל מאכל ונאכלין בכל מקום, ובכל פינה ופינה וכל טוב בידם וכל אשר ישאל מהם ולא יחסר דבר ויקח חמאה וחלב ובן־הבקר ויאכלו” (שלמה מול אדר, סיפור ב‘, שער מתגורר, פראג 1818, שער י’, עמ' ב').

 

ו    🔗

504     מעשה בחבורה שדיברו על הצומות, מה מהם צום קשה ומה מהם צום קל, אמר אחד מהם:

– העולם אומרים, כי תשעה באב תעניתו קשה ועשרה בטבת תעניתו קלה ואני סובר בהיפך מהופך.

החבורה, שידעו אותו אפיקורס גמור, תמהו עליו ואמרו:

– מה אתה סח? הרי העולם נותנים טעם לאמירתם, דהיינו שתשעה באב, שהוא בקיץ, יומו ארוך, ואילו עשרה בטבת, שהוא בחורף, יומו קצר.

השיב:

– היא הנותנת, והראיה: תשעה באב, שיומו גדול, אני אוכל בו אכילה גדולה אחת ואחרת ועוד שעתי פנויה להוסיף כהנה וכהנה, ואילו עשרה בטבת, שיומו קצר, אך אכלתי אכילה קטנה וכבר חלף היום ואיננו.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

505     מעשה באדם, שעמד בכלל המקוננים בתשעה באב, ובכיוֹ כמעין המתגבר. אמרו לו:

– כולנו מצירים על חורבן הבית וצרת־רבים חצי נחמה ואתה אין צער כצערך.

השיב:

– צרת־רבים מצטרפת לה צרת־יחיד, כגון דאגת פרנסה.

אמרו לו:

– כולנו עמך באותה צרה.

השיב:

– אבל צרה יתרה באה עלי לעת זקנה, מיחוש שיניים.

אמרו לו:

– ובכן, מה לך מקונן על החורבן, לך וקונן על שיניך.

(מפי דב בן־ליש)

ובמקום האידי: קלאָגן אויף די ציין (= לקונן על השיניים) וכן: שרייען אויף די ציין (= לצעוק על השיניים) הגדרה לקינה וצעקה מופלגות ביותר).

 

ז    🔗

506     מעשה בר' שמואל סאלאנט, רבה של ירושלים, שבא אליו יהודי עשיר מאמריקה, שבא לימי הפסח לתור את המקומות הקדושים. שאל אותו הרב:

– והיכן אתה מתאכסן?

השיב:

– במלונו של הגרמני.

נבהל הרב ואמר:

– הרי הוא מאכילך חמץ.

השיב:

– יסלח רבנו, אבל לפי אורח־חיי איני יכול לדקדק בכל המצוות, וכן הסתלקתי מקצת מנהגות של אכילה, כגון לביבות של ערב יום־כיפור והושענא רבא, תופינים של חנוכה, מצוֹת של פסח, חמיטות של שבועות ואפילו אזני־המן של פורים.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

 

ח    🔗

507     מעשה בחבורה שדיברו בענין הכתוב: תורת ד' תמימה, ונדרש להם בכמה פנים. אמר ר' יעקב אֶפּל:

– ובעיני נראה ביותר הפירוש: תורת ד' תמימה – דהיינו כל כמה שלא תלמד ממנה, כאילו לא התחלת, שכן היא כמין פת מופלאה, שכל כמה שלא תהא נוגס הימנה אינה חסרה ובשלימותה היא עומדת.

(מפי מנחם גלרטר)

508     מעשה בחבורה, שדיברו על אותם בני־תורה שבדרכם הנגלה לעיני הבריות הם מקפידים ביראתם ובדרכם הנסתר מעיני הבריות אינם מקפידים בה, ושוכחים שיש היודע הנגלות והנסתרות כאחת. אמר מי שאמר:

– מאי איש צדיק בדורותיו? ככתוב: ונח מצא חן, דהיינו שהיה שוה מפנים ומאחור, כי נח למפרע חן.

(מפי אבי מורי)

וענין נח נדרש הרבה, וכן ר' ישראל מרוז’ין שאמר על שום מה נכפלה תיבה נח, שנדע, כי אין די בנח אחד להיות צדיק – צריך להיות נוח למקום ונוח לבריות (מפי מנחם גלרטר). ואף בענין נח־נוח יש כמה דרושים, מהם של ליצנות כגון מנין שחייב אדם להתבסם בפורים – שנאמר במגילה ונוח בארבעה עשר, דהיינו אותו יום חייב אדם להיות נח, כלומר שיכור. וא.ב. גוטלובר, בשירו על בעל הגימטריות, האומר על מי ששמו נח: “אם תטה אזן ונתת כסף אז חן יוצק עליך / והיית לי אתה כשר, כרוזן / אפס אם תקפץ ידך ימח שמך” (הבוקר אור תרל"ט ובאסופת אפרים דודזון ס' 883). נח־אזן־חן—ימח = 58).

וראה יהודה אלחריזי: “ויאמר: בחר בלב רחב. ויען אחר ויאמר: חון לדל נוח” (מחברות איתיאל לאלחריזי, מהדורת יצחק פרץ, עמ' 136).

 

ט    🔗

509     א) מעשה בזאב צ’ארנצקי, שבא לאמריקה ונזדמן עם דודתו, זקנה בת שמונים ומעלה, וישבה עמו ועם בנה וסיפרה מנפלאות בית־קוצק. ישב בנה וחיוף מרפרף על שפתיו, ואילו זאב אנס עצמו, משום דרכי־כבוד, מן החיוך. אמרה לו:

– נראה, שאתה אפיקורס גמור, כי הוא לפחות מחייך, ואתה אפילו אינך מחייך.

(מפי זאב צ’ארנצקי)

ב) מעשה במי שהציץ ונפגע ונעשה כופר באין־סוף וביש מאין ואמרו עליו, כי כל טענה, שמביאין לפניו הוא סותרה ואין אדם יכול לעמוד בפניו, אמר מלמד:

– הניחו לי ואני מוכיחו והוא מודה לי על כרחו.

בא המלמד לפני אותו כופר ואמר לו תוכחתו, השיב לו:

– מה אעשה ואיני מאמין.

שאל לו המלמד:

– ואיך אתה מפרנס כתוב מפורש: בראשית ברא אלהים וגו'?

השיב:

– איני מאמין בו.

חזר המלמד ושאל:

– ואיך אתה מפרנס מה שרש"י אומר על אותו כתוב?

השיב:

– איני מאמין בו.

אמר המלמד:

– וי לך ולשנותיך, עתה שוב אין לך תקנה.

(מפי משה פלמון)

510     א) מעשה בחבורה של אפיקורסים, שהתוכחו מי מהם הפליג ביותר באפיקורסותו, התפארו אחד אחד בעבירותיו, אמר הזקן שבחבורה:

– נאה נאה, כל אחד ואחד מכם קופה של עבירות תלויה מאחוריו, אבל אַל תשכחו כי עבירותיכם מתמול־שלשום, ואילו אני אכלתי חזיר בשכבר־הימים, כשהדבר עוד היה אסור.

(מפי משה גורארי)

ב) מעשה בראובן, שנכנס למספרה ומצא שם את שמעון, שהוחזק שומר־מצוות והנה הוא יושב והגלב מגלחו. שאל ראובן:

– ואיסור הגילוח מה יהא עליו?

השיב שמעון:

– אני מברך על הגילוח ומכשירו.

שאל ראובן:

– כיצד?

השיב שמעון:

– ברוך – – אשר גאלנו וגאל את אבותינו הוא יגאלנו…

והוא שחוק בתיבה האידית: גאָלען שהוראתה לגלח.

511     מעשה בראובן ושמעון, סוחרים שבאו מעיירתם לכרך גדול ושכרו להם חדר בבית־מלון, עמדו שניהם להתפלל מעריב, סיים ראובן ושמעון ממשיך. אומר ראובן:

– הנה אני מצוה להעלות תה.

זוקף שמעון אצבע בנענוע של לאָו להרמיזו, שלא יבלבל תפילתו, מוסיף ראובן ואומר:

– הנה אני מצוה להעלות אוכל…

חוזר שמעון וזוקף אצבע בנענוע של לאו להרמיזו, שלא יבלבל תפילתו. מוסיף ראובן ואומר:

– הנה אני מצוה להעלות ארמית נאה…

זוקף שמעון תוך כדי תפילה אצבעיים.

(מפי פייבוש בקר)

ויסוד המימיקה החד מתקהה בנוסח שמביא מרדכי בוכנר, והם מעשה בשני סוחרים בכשאנוב, שבאו בתחילת הלילה לוינה ועמדו בחדר מלונם להתפלל מעריב, ואחד שהקדים לסיים יצא בחפזון, והאחר, שלא יכול היה להפסיק בשמונה עשרה, שאל ברמז: נו, אח? כלומר כיוון לשאול להיכן הוא הולך. השיב הנשאל? לבקש מי שאפשר לעבור עמה עבירה. אומר המתפלל: נו אח, שתים (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש"ח־ט' עמ' 190).

 

י"א    🔗

512     מעשה ברב זקן ואשתו זקנה כמותו, שישבו על האצטבה שלפניהם, אמרה הזקנה:

– לפי שאין אדם יודע יומו, ראוי שנבדוק אם הקפדנו על כל העשהין והלאוין, וביחוד אם לא נשמטה מידנו מצוה מכלל המצוות ונספיק לקיימה.

אמר לה:

– באמת מצוה גדולה החמצנו אותה ועליה דוקא אנו עתידים ליתן ראשונה דין־וחשבון.

שאלה:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו כשאדם בא לעולם הבא, הרי בכלל השאלות הראשונות שהוא נשאל כלולה השאלה, אם נשא ונתן באמונה, ואני לא עסקתי מעודי במשא ומתן, ומה יהא עלי?

אמרה:

– הנה אני מוציאה צרור המעות השמור עמי ותלך ותעשה משא ומתן.

נטל הרב את הצרור וביום הששי יצא לשוק וראה אדם עומד ועל ידו סוס. שאל לו:

– אם סוסך לממכר, הריני מוכן לקנותו ואמור לי מה מחירו.

השיב אותו אדם:

– באמת סוסי שוה חמשה עשר רובל, אבל לפי שיום הששי היום ואני מבקש לקנות צרכי שבת ואני בהול לחזור לביתי, שלא אחלל השבת, אני מוכן למכרו בעשרה רובל.

אמר הרב:

– ובשביל שאתה מבקש כיבודה של שבת ונזהר מחילולה, עלי להרויח חמשה רובל? חס ושלום, אם הסוס שוה חמשה עשר רובל הריהם לפניך והסוס קניני.

הביא הרב את הסוס לביתו וסיפר לה לרבנית כל מעשה קנייתו. שמעה ואמרה:

– באמת, נשאת ונתת באמונה.

יצא שבוע ימים ושוב יצא הרב, ביום הששי, לשוק, ועמד וסוסו עמו. בא אדם וביקש לקנותו ושאל:

– מה דמיו?

השיב הרב:

– דמיו כשויוֹ.

אמר אותו אדם:

– באמת שויו עשרה רובל, אבל לפי שסוסי מת בדרך ואני צריך סוס אחר ואני נחפז לשבות בביתי שהנחתי בו אשתי חולה, אני מוכן ליתן חמשה עשר רובל.

אמר הרב:

– ובשביל שאתה מבקש לשבות בביתך ואשתך חולה, עלי להרויח חמשה רובל? חס ושלום, אם הסוס שוה עשרה רובל, תּנם והסוס קנינך.

הביא הרב את עשרת הרובל לביתו וסיפר לה לרבנית כל אותו מעשה, שמעה ואמרה:

– באמת, נשאת ונתת באמונה.

לאחר שעה קלה שאלה:

– הרהרתי והרהרתי, ועלתה בי קושיה ואיני יודעת להתירה.

שאל הרב:

– דהיינו?

השיבה:

– דהיינו: על מה, בעצם, מתפרנסים הסוחרים?

(מפי אברהם יערי)

513     מעשה בר' עוזר וייצמן (אביו של חיים וייצמן), שכשישב בעיירה מוטילי היה זהיר ביותר במצוות, אולם משהשתקע בפינסק ובניו ובנותיו למדו באסכולות שלהם, שוב לא היה מדקדק כל־כך. שאלו לו:

– בנוהג שבעולם, צעיר מיקל בדברים שבין אדם למקום, משהזקין הוא מחמיר בהם, ואילו אתה בהיפך מהופך?

השיב:

– ומה חפצו של אדם מישראל? לא, שיהא שרוי במחיצה אחת עם בניו? והנה עתה, שודאי לי שבני יורשים גיהנום, הרי אם אני נוהג ביראה כדרכי קודם, מה סופי? אשב בודד ככלב בגן־עדן?

(מפידוד פיאסצקי)

(א– ן) ומביא מעשה בזקנה אדוקה, שבניה הם מעסקני מפא“י (= מפלגת פועלי ארץ ישראל), ונשאלה, בעד מי הצביעה בבחירות, השיבה: בעד מפא”י. נשאלה: ועל מה לא נתת קולך למפלגת דתיים, כלום אי אַת יראה ליתן את הדין על כך. השיבה: ולוּ כדבריך, מוטב לי להיות עם ילדי בגיהינום מלישב גלמודה בגן עדן (“דבר”, גל. 1917).

 

י"ב    🔗

514     מעשה בחבורה, שישבו בניו־יורק וגילגלו בחגים ומועדים, אמר מי שאמר:

– יום כיפור הוא החג הגויי ביותר שבאמריקה.

נשאל:

על שום מה?

השיב:

– הגויים של כל ימות השנה הולכים אותו יום לבית הכנסת.

(מפי משה שטרקמאן)

וראה מאמרו של משה שטרקמאן על ספרי: קערת צימוקים (אידישער קעמפער), ועיקרו של החידוד שחוק־ההחלפה של הכינוי גוי – גוי ממש, יהודי, שדרכו ונימוסיו כגוי, ומ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 16, מביא משמו של הרב ד"ר יישכר־בר לוונשטין: יום כיפורים־יום כפורים־יום כמו פורים, כשם שביום פורים נוהגים יהודים להתחפש כגויים כך ביום כיפורים נוהגים גויים להתחפש כיהודים.

וחיים בלוך (דאָס יידישע פאָלק און זיינער אנעקדאָטע), מביא הענין משולב במעשה שהיה בר' ברוך ממז’יבוז, שהיה שרוי בעצבות ביום הפורים ונקרא הרשלי אוסטרופולר, והוא שאל לו לרבי בענין יום כפורים שהוא כמו פורים, ולא ידע הרבי להשיב, אמר הרשלי: יום פורים מתחפשים בו היהודים כגויים, ויום כיפורים מתחפשים בו גויים ביהודים, שהם באים לבית הכנסת ומעמידים פני יראים. שמח הרבי לדבריו, פניו הבהיקו ומיד נשמעה זמרת שושנת יעקב צהלה ושמחה. ואילו יצחק אשכנזי באסופתו מביא ענין זה שלא בשם אומרו.

לענין ההתחפשות בפורים עצמו, ראה מה שמביא יהודה ייטלש: כן עושים המתחפשים בלבוש יהודים, לא מפני הרבות השמחה, הוסיף גילה, כי אם לקיים את הכתוב במגילה: ורבים מעמי הארץ מתיהדים (ליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ג, סי' ר”ד).

וראה מה שמביא יהושע זינגר לענין השאלה: על שום מה מברכין ברכת שהחיינו לאחר כל נדרי, והתשובה: כי ביום הכיפורים רואים בבית הכנסת פנים חדשות, שאין רואים אותן כל השנה כולה (דער יידישער זשורנאל, טורונטו, גל. 13456). ואילו נחום חייקין מביא מעשה בשמש, שהכריז במוצאי יום כיפור, כי בשנה הבאה, אם ירצה השם, תהיה תפילת כל נדרי בשעה כך וכך. שאלו לו, מה ראה ונחפז כל כך, השיב: רבותי, בין המתפללים שלנו מצויים הרבה שאינם באים לבית התפילה אלא ביום כיפורים בלבד, הריני להודיעם מועד התפילה לשנה הבאה (טאָג, גל. 14003).

515     מעשה באיש־עסקים בניו־יורק שמת עליו אביו, וסידר לו לויה נאה ושכר רב, שיקשור עליו הספר, וטמנו במבחר־הקברים. כשחזרו המלוים מבית־החיים אמר הבן לרב:

– הלא כבוד הרב יודע, כי אני טרוד בעסקים גדולים, ואיני יכול להיפנות מהם אפילו לשעה קטנה, שעל כן לא אוכל לבוא יום־יום פעמיים לבית־הכנסת לאמירת־קדיש, והריני מוכן לשלם כל אשר יושת עלי, לו מצאת לי איש ראוי, שהיה מקיים מצוה זו.

אמר לו הרב:

– טוב, אבקש עני הגון, כי יאוֹת ויעשה זאת.

הוסיף הבן ואמר:

– ואם כבר מצאתי חן בעיניך, אולי תוכל לשית עצה בענין אֵבל־השבעה, שגם הוא קשה עלי מחמת ריבוי־עסקי, ואשלם ככל אשר אידרש.

אמר הרב:

– אם אותו עני הגון יסכים, אדרבה ואדרבה.

לא יצאה שעה גדולה ולביתו של האָבל בא בעל זקן נאה והודיעוֹ, כי הרב שלחו והוא מוכן, כנגד שכר של כך וכך, לומר קדיש ולישב שבעה. שמח איש־העסקים, הוציא כסכום הנדרש, מסרוֹ לבעל הזקן ואמר לו:

– ומחרתיים אני בא אצלך לביקור־אבלים.

(מפי משה גורארי)

 

י"ג    🔗

516     מעשה בזקן ירא־שמים, שבא לראות בנו בקיבוץ מקיבוצי־העמק, התבונן בדרכו שלו ושל חבריו, שאכילתם בגילוי ראש ובלא ברכה לפניה ואחריה, ואינם יודעים תפילה מהי, ורוב המצוות נדושות בעקבם, אמר:

– מעודי הייתי מקשה על הכתוב: ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שחז"ל אומרים, שהוא כתוב בתפילין של הקדוש ברוך הוא; כי אם ישראל – על שום מה יקראנו גוי, ואם גוי – על שום מה יקראנו ישראל? אלא שהכתוב דייק ואמר: כישראל, דהיינו לא ישראל ממש אלא כמו ישראל, ומנהגיהם מנהגי גוי, ואם תשאל היכן, הרי בגלויות־ישראל אפשר יישוב קצתם יראים וקצתם חילופם, מה שאין כן כאן, שאתה מוצא ישוב שלם של ישראל והוא גוי אחד, שעל־כן דייק הכתוב: בארץ.

(מפי אלמוני)

וענין גוי אחד נתפרש בבדיחתנו כדרך הפתגם האידי: מאכן פון אלע גויים איין גוי(= לעשות מכל הגויים גוי אחד). ולענין השחוק הזה ראה ש. ארנסט, המביא בכלל מקורות ההתנגדות לתיאטראות, נוסח התראה של “קול מחזיקי הדת” (תרפ"ח, שנה א‘, חוב’ ג'), הסותר את הסברה, כי חסיד העושה עוולות גרוע מחסיד שאינו מאריך פיאותיו: “אמנם ההולכים בדרכי החסידות אומרים פוק חזי מאי עמא דבר, שהחוש והנסיון יכחיש סברה זו כי אם (עם) זקן מגודל ופיאות ארוכים ומכ”ש (ומכל־שכן) עם קאפטין ושטריימיל אי אפשר ליכנס בתיאטראות ובמוזי ולישב בסוד משחקים משא“כ (מה שאין כן) מי שאין לו עיכוב מהזקן והפיאות, יכול ליכנס לסעאטער ולהושיט ידו לנקבות… וא”כ (ואם כן) שפיר מרומז דרך זה באות ד' מתיבת אחד שהכל גוי אחד: א’שכנזים, ח’סידים, ד’ייטשען. נכנסים לביהמ“ד (לבית המדרש), להטעאטער, להרבי, להצירקוס, פוסחים על שתי הסעפים”. (ארכיוו פאר דער געשיכטע פון יידישן טעאטער און דראמע, 1930, כרך א‘, עמ’ 17).

517     מעשה בשני שלוחי הרבנות, שיצאו לבדוק עניני־הכשרות במשקי־העמק, באו לרמת־דוד וראו בחצרה את פסל דוד המלך הפורט על פי נבל. עבר בחור בגילוי־ראש וראה אותם מתבוננים, אמר:

– אתם ודאי מהרהרים על האיסור של מעשה פסל, ואילו היה בידכם הייתם מעבירים אותו מן העולם.

אמר האחד:

– לאו דוקא, אנו מהרהרים, מה פרק תהלים הוא מחבר עתה, ודומה עלינו, כי הוא הפרק: באו גויים נחלתך…

(כנ"ל)

 

י"ד    🔗

518     מעשה במי שישב ולגלג על דברי־חכמים. אמר לו מי שאמר:

– ברך את השם, שאין אתה עדיין בגיהנם.

השיב:

– הריני מברכו גם על שאיני עדיין בגן־עדן.

(מפי אברהם כהנא)

519     מעשה בסוחר גדול שעמד לסיים עסק, שהיה עשוי להשפיע עליו עושר מופלג, אולם סמוך לסיומו אמרו לו:

– עסק זה הוא מונופולין לנוצרים בלבד.

בא אותו סוחר לפני רבו וסיפר לו כל אותו ענין, שמע הרבי ואמר:

– ובמה אוכל להושיעך?

השיב:

– לוּ התיר לי רבנו להשתמד לחצי שנה ו…

לא כילה הסוחר דבריו והרבי פוכר ידיו לאמור:

– אוי ואבוי מה אתה סח, הרי אביך יתהפך בקברו.

השיב הסוחר:

– אי לזאת איני חושש, כי משאעשה אותו עסק, אהא צריך שותף ואצרף את אחי, וגם הוא יהא חייב להשתמד קצת, ויחזור אבינו ויתהפך ושוב יהא מוטל למישרים.

(מפי אבי מורי)

והוא חידוד פשוט בכמה לשונות וראה, למשל, בדרך שיר אוסקאַר אֵברהארדט והוא מעשה בגנן שנמאסה עליו עבודתו ומכר גנו ושדה־האספרגוס, בא דודו ומוכיחו בדברים קשים: אם אביך המנוח ישמע על עוולתך, כי מכרת גנו ושדהו יתהפך בקברו. משיב הבן: יתהפך לו, אולם בקרוב אמכור שדה אחרת, ויתהפך שנית בקברו, והרי ישכב כבראשונה (געדיכטע אין פראנקפורטער מונדאַרט, חוברת א‘, ליפסיא־פראנקפורט, עמ’ 23). וההבדל שבין נוסחה זו ונוסחתנו שוני הפירוש של נחלת־אבות.

והביטוי: אבא (אמא או סבא) יתהפך בקברו הוא שגור הרבה בפי סופרים המתארים דרך שיחה של יהודים. וראה, למשל, ליאופולד קומפרט: וואַס מעכ’ט דער דעדע זאג’ען וענן דאַס וויסט? אין זיין גראַב מעכ’ט ער זיך אומדרעהען אונד אַך אונד וועה שרייען איבער זיין איניגעל וואַס זאָ שלעכ’ט געווארדען איזט (מבחר כתבים, מהדורת ברלין 1882, כרך א‘, עמ’ 34), כלומר: מה היה סבא אומר אילו ידע זאת? בקברו היה רוצה להתהפך ולצעוק אוי ואבוי על נכדו שהרשיע כל־כך. וכן: מיין גוטער פ’אַטער מוסס זיך יאַ צעהן מאַהל אים גראַבע הערומדרעהען, ווענן ער וויסס, וויע עס אין אונזערעם האוזע צוגעהט (שם, כרך ה‘, עמ’ 60), כלומר אבי הטוב מוכרח עשר פעמים להתהפך בקברו, אם הוא יודע, מה מתרחש בביתנו.

וראה י.ל. קצנלסון: “הנה זה מלאו לי שבעים שנה ועד הנה עוד לא למדתי לראות תמיד את הדברים כמו שהם, ועדיין אני רואה לפעמים עולם הפוך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. ובגשתי היום לכתוב זכרונותי על הספר, פחד יאחזני ורעדה, פן לא יצלח בידי לתאר לפני קוראי את התמונות כמו שהן, כי אם מהופכות: עליונים למטה ותחתונים למעלה. ואולם האנשים אשר יהיה לי עסק עמהם בזכרונותי כמעט כולם עברו מעולם העכור הזה אל עולם האמת. ולוּ גם היו מהופכים פה, כבר הספיקו שם להתישר ולהתיצב בצביונם האמיתי…” (“מה שראו עיני ושמעו אזני”, תש"ז, עמ' 4).

520     מעשה במר דורנבוש מאנשי פשמישל, שהמיר את דתו, כדי לזכות בכהונה שיש עמה פרנסה בשפע. לימים ירד ממדרגתו והיה מהלך רעב וקרוע ובלוא. שאלו:

– מה חידשת בהמרתך?

השיב:

– חידוש גדול חידשתי – קודם לא היה לי במה לפרנס עצמי בשבת שלכם ועתה אין לי במה לפרנס עצמי בשבת שלהם.

(מפי אברהם כהנא)

וראה הבלטת העוקץ, רבניצקי: יידישע וויצן סי' 76, מעשה במשומד אביון שנשאל, מה תיקן בשמד שלו, אם קודם היה קבצן ולא היה לו ליום שבת שלנו, ועתה הוא קבצן ואין לו ליום שבת שלהם, השיב: טובים גם חיי שעה. כלומר, ההפרש של יום אחד. ובדומה לכך ראה יהושע מרדכי רוזנבלום מעשה ביריד שהיו בו רוב גניבות ואכר אחד חזר ממנו, בידו מחרוזת כעכים והוא מלא שמחה. שאלה אשתו לפשר שמחתו, אמר: שכני פלוני נגנב סוסו בבוקר, שכני אלמוני נגנבה פרתו בצהריים, ואילו אני עצמי נגנבו עגלתי וסוסי רק בשעה מאוחרת בערב (“עירי טשעכנאווצי”, תל־אביב, תשי"א, עמ' 21).