רקע
דב סדן
שבטי ישורון
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: מ' ניומן; תשי"ג

 

א

659     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של יהודי־המערב, ביחוד גרמניה, שהיו מסייעים לאחיהם בני־עמם יהודי־המזרח, כל עוד היו יושבים במושבותיהם ביחוד בפולין, אולם אם הללו יצאו ממושבותיהם וניסו להשתקע במערב, היו יהודי־המערב רוגנים ומצירים להם ומבקשים ליפטר מהם, אמר מי שאמר:

– הם מקיימים כלפי אחיהם את הכתוב: וישבת בארץ גושן – והיית קרוב אלי.

(מפי פייבוש בקר)

ובדומה לכך נדרש אותו כתוּב לר' מאיר מפרומישלאן, שריחוק המקום גורם יתר קירבה.


660     מעשה בד"ר הירש, רבה של פראג־קארוליננטאל, שדיבר על דרכם של יהודי גליציה שבאו כפליטים לפראג ומהם שיצאו לתרבות רעה, אמר:

– כמותם כתולעים שבגבינה, כל זמן שהתולעים בתוך הגבינה היא כשרה והם כשרים, יצאו התולעים מתוך הגבינה הם טריפה.

(מפי אברהם כהנא)


 

ב

661     מעשה באברהם גולדברג, מראשי הציונים באמריקה, שעמד באסיפה בלבוב ואמר:

– קיימא לן, כי כשבא קולומבוס לאותה יבשה, שנקראה אחר־כך אמריקה, ועלה ראשונה על חופה, יצא לקראתו יהודי ואמר לו:

– שלום עליכם ר' קולומבוס, מה נשמע בבית הישן, ביוּרוֹפּ?

אלא שיש פלוגתה, אם אותו יהודי אמר שלום עליכם, כשהלמ“ד השניה הגויה כאות פתוחה ומשמע שהיה גליצאי, או אמר שלום עליכם כשהלמ”ד השניה הגויה כאות צרויה ומשמע שהיה ליטאי. על כל פנים ודאי הוא, כי קולומבוס נענע ראשו ואמר לו:

– בתמיהה, היכן שני יהודים מזדמנים!

(מפי אברהם גולדברג)

וכן אתה מוצא דבר הגרמנים על בני שבטם, הסכסונים, וארנסט לבית וולצוגן מתלוצץ בפזמונו לאמור: "אם מצאת פינת־שקט / יהי רחוק ממולדתך יהי קרוב / אם תעשה על יבשת הלוֹפוֹטים / סכסוני וודאי כבר נמצא שמה / אם הגדולות שבפסגות יברכוך / אם תימשך אל המדבר / אם גן־עדןפרוש לרגליך – / סכסוני ודאי כבר שוכב שמה. (“ווערזע צו מיינעם לעבדן”).

ועוקצו של החידוד במעשה המקדים את המריבה שבין היהודי הליטאי היהודי הגליצאי לימי־בראשית, כפי שמביא יהושע זינגר, והוא מעשה שהבורא הראה לה לחוה באצטגנינות מה בנותיה בדורות רחוקים עתידות לעשות – בישולם של הדגים הממולאים הנודעים לתהילה. ראתה חוה בכלי־התצפית כיצד אותו מעשה נעשה והבורא גילה לה מחלוקת גדולה שעתידה להתגלע בין נשי־ליטא, הסבורות, כי צריך לתבל את הדג פלפל ובין נשי־גליציה הסבורות, כי צריך לתבל את הדג סוכר, ואלו ואלו טוענות: רק דגים שלנו יש בהם טעם גן־עדן. אמר הבורא: ועתה, חוה, לכי והתקיני לבעלך, אדם, דגים ממולאים וישמח בך ויאהבך ביותר. אמר ונתן לה מחבת וצרור סוכר וצרור פלפל. בערב הביא אדם זאב־מים גדול ולמחרת בישלתו חוה ותיבלתו גם בפלפל גם בסוכר לצאת ידי כל הדעות. כשהגישה את הדג לפני אדם, טעם ממנו ואמר: אי אפשי. בכתה חוה לפני הבורא ואמר לה: לא היטבת לעשות שלא בררת לך דרך תיבול אחת, או של בנות ליטא או של בנות גליציה. הוסיפה חוה בכי על בכיה: והרי נאמר וטובים השנים מן האחד. (דער אידישער ושורנאל, טורונטו, גל. 13532).


662     מעשה בשני יהודים, אחד פולני ואחד ליטאי, שבאו לכלל מריבה וכל קללה שהאחד מוציא מפיו נענה לה יריבו בקללה גדולה הימנה. אמר האחד: ייכנס הרוח באביך, נענה לו האחר: ייכנס הרוח באבי־אביך, וכיוצא באלה. ראה הליטאי, כי אותה מריבה היא כמים שאין להם סוף, אמר:

– ייכנס לך הרוח באביך ובאָבי ועכשיו נשמע מה תוכל להשיב לי, האַ?

(מפי יעקב צדקוני)


663     מעשה בחבורה, שדיברו על דברי־הגנוּת הנתלים ביהודי ליטא, כגון שראשם ראש־צלב וכדומה, אמר אברהם קריב:

– ועיקר־העקיצה היא במימרה, כי שלושה חייבים בברכת הגומל: תרנגול שעבר עליו יום־הכיפורים ולא נשחט; חזיר שעבר עליו חג הפסחא ולא ננחר; ליטאי שעברו עליו שמונים שנה ולא המיר.

(מפי אברהם קריב)


664     מעשה בראובן ושמעון בני פולין, שדיברו בגנותם של בני־ליטא, שאל ראובן:

– מה טעם ליטאי מכוּנה ראש־צלב?

השיב שמעון:

– כל ליטאי צלב בראשו. ואם אין אתה מאמין, טול קרדום והכנס אל שכננו, שהוא ליטאי, ובקע ראשו ותראה.

שאל ראובן:

– ואם לא אמצא מה?

– השיב שמעון:

–ואם לא תמצא, סתם תפגע בליטאי, ואף היא מצוה גדולה.

שאל ראובן:

– ואם לא יתן לבקוע ראשו?

השיב שמעון:

– מה, לא די שהוא ליטאי הוא גם מחוצף, ואתה מפקפק אם לבקוע ראשו?

(מפי ר' מיכל רבינוביץ)

והיא בדיחה נודעת, וראה רבניצקי יידישע וויצן סי' 24 והחידוש בנוסחתנו היא השאלה האחרונה והתשובה לה. יסודה של הבדיחה בפתגם: אַ ליטוואק האָט אַ צלם־קאָפּ וראה ברנשטיין־זגל, אַ ליטטואק האָט אַ צלם אין קאָפּ (ליטאי צלב לו בראשו (ולידתה של הבדיחה אם אינה בימי המשכילים הרי חיזוקה בהם, ואולי דרך גלגולה כך: ליטוואק הוא טרפניאק (=אוכל טריפה), סמלה של טרפה חזיר וחז"ל אמרו: חזיר מוחא דשיבוטא. וראה מאמרם בענין שבע מאות מיני דגים טהורים שהיו בארץ־ישראל וכולן גלו עם ישראל וכשחזרו עמהם, חוץ מדג אחד ששמו שיבוּטא. וחסידים נזהרים לאכול ראש של שיבוטא שהוא כשתי וערב. וראה גם חידוד בענין עקשנותם של הליטאים שהיא כשתי וערב: ער ליגט זיך אין דער לענג און אין דער ברייט (הוא מטיל עצמו לאורך ולרוחב), ויסודה של המימרה בלשון הגרמנית.


665     מעשה בחבורה, שנזדמנו בה בני פולין שאמרו לשון: עץ (=אתם) ובני ליטא שהקפידו על לשון: איר (=אתם) ולגלגו האחרונים על הראשונים, כדרך החידוד הנודע: עץ קאָכט חזיר, הנשמע בכפל הוראה, דהיינו: עץ מבשל חזיר אתם מבשלים חזיר. אמר אחד מבני־פולין:

– לגלוגכם על שום מה, והרי הכתוב גוזר עליו, שנאמר: וכי תצור על עיר, כלומר אם נאה בעיניך צורת איר (=אתם). אַל תשחית את עצה, כלומר אַל תפסול את הבוררים לעצמם צורת עץ (=אתם) והכתוב מסיים: האדם הוא עץ, כלומר מידה אנושית היא.

(מפי פייבוש בקר)


 

ג

666     מעשה בבחירות לפרלמנט האוסטרי ונלחמו במחוז ממחוזי גליציה ד"ר נתן בירנבאום מטעם הציונים ורודולף מוֹסאָ מטעם המתבוללים, אמרו:

בינו בוערים בעד וכסילים מתי

(מפי א. סדומי)

והחידוד הוא בדרוש למשמע אוזן: בינו (=המבינים בוחרים) בוערים בעם (=בירנבאום) וכסילים (=השוטים בוחרים) מתי. (בקריאה אשכנזית: מאָסאַי, דהיינו מוֹסאָ).


667     מעשה בד"ר סאלומון מרץ, יועץ בית המשפט העליון שביקש להבחר בעיר־מולדתו טרנוב כציר לבית המחוקקים בוינה, עמד בפני הקהל ודרש דרשתו ובכללה אמר:

– ודעו לכם, רבותי, כי אין אני לא מכלל הציונים ולא מכלל הסוציאליסטים, כי אלה ואלה דרכם שהם מרחיקים לכת יתר על המידה, ואין בי כוח לרוץ אחריהם.

(מפי אברהם כהנא)


668     א) מעשה בחבורה שדיברו בגנותם של הציונים בגולה, שכוחם היה יפה לדרוש לציון אך לאיפה לעלות לציון, וסיפרו ההלצה הנודעת בענין השאלה: ציוני מיהו, והתשוּבה לה: – ראובן המעורר את שמעון כי ישפיע על לוי כי ידבר על לבו של יהודה, כי ישלח את ישכר לארץ־ישראל. שאל מי ששאל:

– וישכר עולה לארץ־ישראל?

השיב מי שהשיב:

– לאו. מתקיים בו מה שאמרו החכמים: מחשבה כמעשה.

חזרו לאותה הלצה והמשכה בענין השאלה: בוּנדאי מיהו, והתשובה לה: ראובן שהיה מעורר את שמעון כי ישפיע על לוי כי ידבר על לבו של יהודה, כי ישלח את ישכר לארץ־ישראל, אלא שהוא כחבריו חוששים ממחלת־הים.

שאל מי ששאל:

– הרי ודאי סופו של ישכר של הבונדיסטים כסופו של ישכר של הציונים שאינו עולה לארץ־ישראל, וממילא אינו מטלטל בספינה, ומה לו חשש ממחלת־הים?

השיב מי שהשיב:

– גם הוא מתקיים בו מה שאמרו חכמינו: מחשבה כמעשה.

(מפי מוטיל בק)

ןהוא נוסח חד יותר של הנוסחאות המקובלים. ולענין שלשלת ראובן ישכר ראה מ.ל. לילינבלום, המביא את מעשה מרכז חובבי ציון באודיסה ששלח את זיניסמונד זימל לברך את חברת כל ישראל חברים בפאריס, ובא אצל ברון רוטשילד. קיבלו הברון בחיבה ואמר לו: “נעים לי מאד, כי יהודי מאשכנז בא ליהודי מצרפת להשתדל בעד יהודי רוסיה” (“דרך לעבור גולים”).

ולענין חשש מחלת הים ראה אלחנן צייטלין המספר על צבי פרילוצקי, עורך ה“מאָמענט”, כי לא נסע מעודו לארץ־ישראל וליצנים אמרו, כי היתה בו אימה מפני מחלת הים (“אין א ליטערארשער שטוב”, עמ' 164).

ב) מעשה בר' אבא בהר“ל, ראש הקהל בזאלישטשיק, שישב ודיבר בגנותם של הציונים. פרש שמותיהם של ציוני־עירו בלשון” הלא ידעתם את פלוני, והמסובים נענו לו בשחוק של חנופה. אמר ר' ישעיה הלוי הורויץ, שהיה באותו מעמד:

– מדבריך ומצחוקכם אני משער, כי כל אותם שהזכרת, ציוני עירך זאלישטשיק, אינם בני־אדם מהוגנים ביותר, אולם אילו באתי להזכיר ציוני עירי קוסוב וראית, כי כולם בני־אדם מהוגנים ביותר. משמע שמקויים הכלל: כל עיר יש לה ציונים כפי שהיא ראויה להם.

(מפי ר' ישעיהו הלוי איש הורויץ)

ג) מעשה בר' מרדכי קאמיל, איש קוסוב מיריבי הציונות, שהיה אומר, כי כל שמספרים הציונים על מעשיהם לא היה ולא נברא, הביא לפניו צעיר מצעירי־הציונים שבעיר כמה וכמה ראיות להפריך דבריו, וביחוד טען כנגדו:

– אבל, ר' מרדכי, הרי לפניך דבר שריר וקיים, כמו הקולוניאלי־באנק שלנו!

שאל ר' מרדכי:

– והיכן אותו באנק שלהם?

השיבוֹ:

– מה פירוש היכן, בלונדון.

אמר:

– אתה, הבחור, עומד לפני פה, בקוסוב, ואומר, כי הבאנק הוא בלונדון ושם, בלונדון, עומד בחור כמותך ואומר, כי הבאנק הוא בקוסוב.

(כנ"ל)

ד) מעשה בחבורה, שדיברו על ערים המפורסמות בגנבים, בכללם פרומישלאן, אמר ראובן:

– בבית הכנסת שבה דבוק לוח ונאמר בו כאן אין אומרין מה יקר –גזירה שמא תתעטף בטלית לאמירת מה יקר ובינתיים יגנבו ממך את התפילין.

אמר שמעון:

– מעשה בבעל עגלה שיצא ללבוב ובדרך הוכרח ללון בפרומישלאן. השקה סוסיו וכבר אמר לפוש קמעה והנה שמע את השמש מכריז: ישראל קדושים קומו ולכו לעבודת הבורא. נתן לו לשמש מטבע ואמר: אנא תן להם ישראל קדושים שיישנוּ עוד קצת, שאם לא כן חוששני שמא ארדם וייגנבו סוסי.

(כנ"ל)


 

ד

669     א) מעשה בחבורה של יהודי קהילת טופולטשאני, שגלגלו דיבורם בתולדות קהילתם, שאל מי ששאל:

– מה ראו אבותינו לקרוא את קהילתנו כינוי טאָפעל־שבת?

השיב מי שהשיב:

– אלה שאינם בקיאים סבורים, כי אין כינויה של קהילתנו בא אלא משום־דמיון לשמה, אך הבקיאים יודעים כי מעשה שהיה כך היה: לפני כמה דורות ביקשו אבות־אבותינו חזן לבית כנסתם ונתנו עינם בחזן מפואר, אך כבר היה עסוק בקהילה אחרת. נמנו וגמרו, כי קהילתנו תשבות את שבתה פעמיים בשבוע, פעם אחת ככל ישראל, ופעם אחרת ביום רביעי, שבו היה אותו חזן פנוי ובא לקהילתנו ונערכה בבית הכנסת שבת כהלכתה והוא עובר לפני התיבה ומהנה את הקהל בתפילה של שבת. ומכאן הכינוי טאָפעל־שבת, דהיינו שבת כפולה.

(מפי יחזקאל קוטשר)

מדרשי שמות של ערים מצויים ולערי הוגריה ראה, למשל, ענין העיר קוֹמוֹרן שנדרשה על דרך: קוֹט מורן = קאָמט מאָרגען = בוא מחר. ומוריץ האָרטמאַן כתב שיר בשם: קאָממאָרן = קאָמפ מאָרן = קאמם מארגען וענינו של השיר שבח העיר במלחמה הונגריה לעצמאותה ב־1848, שהיא קוראה לכל אויב, החושב כי כבשה היום: בוא מחר וכדומה (ריימכראָניק דעס פּסאַפפען מאוריציוס, פראנקפורט, 1849, עמ' 174).

ולענין קביעת שבת ביום רביעי ראה האמירה הלוצצת על מעשה שלא היה ולא נברא, כי הוא אירע: אין שבת תשובה וואָס געפאלט אין מיטוואך (=בשבת שובה החלה ביום רביעי).

ב) מעשה בטוחן עשיר בכפר גאי, שהיה מסתתר מפני גבאי צדקה, ופעם אחת לא עלתה בידו ומצאוֹ ר' מרדכי יוסף סופר ותבעו לצדקה ולא נענה לו. אמר ר' מרדכי יוסף:

– עתה נתחוור לי הכתוב: ונשב בגאי מול בעל פעור,דהיינו: ונשב בגאי – אתה יושב בכפר גאי, מול – יש לך מיל, כלומר טחנה, בית יש לך בית, פעור, אולם נשארת פויער (=אכר, בוּר).

(מפי יצחק שפרלינג)


670     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של העולים המקיימים בארצנו את לשון־העם, שהיו שרויים בקרבו בגולה, וכדוגמה מובהקת עולי־הונגריה ואגפיה, האדוקים בלשון ההונגרית ביותר. אמר מי שאמר:

– אם גם לעתיד לבוא אדיקותם כך, סופה של בירתנו לא ירושלים שמה אלא יוּדאָפסט שמה.

(מפידוד באטטקיס)

והשחוק בודאפסא־יודאפסט ישן והוא כעקיצה מפי האנטישמים לריבוי השפעתם של היהודים בבירת־הונגריה, ותוספת־חידוד בפירושה של התיבה: יואַפּעסט = מגיפת־יהודה.


 

ה

671         מעשה בעשיר מעשירי היהודים,מגדולי־הבורסה בברלין, ששידכו לבתו בן־אמידים, וביקש העשיר לעמוד על טיבו ובחנוֹ לידיעותיו. משנשאל הבחור, מתי חלה המהפכה הצרפתית, לא ידע להשיב, לא הסכים אותו עשיר לשידוך. אמרו עליו על אותו בחור:

הרי הקרבן האחרון של המהפכה הצרפתית.

(מפי מאיר פרנקל)


672     מעשה במר שייאָר, איש פראנקפורט, שזכה וקיים נדרו, הניח עירו ועלה לירושלים והשתקע בה. לשנים באה חבורה של בני־עירו לתור בארץ־ישראל ונזדמנו לרחוב־היהודים לירושלים, ראם שייאָר, נתעגמו פניו לאמור:

– אתם הפראנקורטאים הקלוקלים, אפילו כאן אינכם רוצים לתת לי מנוח?

(כנ"ל)


673     מעשה ושאל מי ששאל:

– משה רבנו אשר לא קם כמוהו, ודאי מסוגל היה לתפוס הכל כהרף עין, מה הוצרך לקבל את התורה, על חוקיה ופירושיה בארבעים יום וארבעים לילה?

השיב מי שהשיב:

– באמת די היה לו בעשרה ימים, אבל צריך היה שלושים יום כדי ללמוד, כיצד לסגל את הכל לחרדי־פרנקפורט.

(מפי עמוד בן ורד)


674     מעשה בעולה מעולי גרמניה, שבא לתל־אביב ולא היתה קורת־גג לראשו. ראה מכונית־משא סכוכה, פלש לתוכה ועשאה מדור־קבע לעצמו. פעם אחת נראה בליל־קור עומד בחוץ, חלוק־השינה עליו וכולו מרתת. נשאל:

– מה לך עומד בצינה?

השיב:

– נתאויתי לסיגריה והמכונית קבועה בה טבלה: לא לעשן!

(מפי אחי אברהם יאיר)

הרבה חידודים היו מהלכים בענין הייקים ודרכם כמשמעת ובכללם שאלתם: מה נעשה, אם הבריטים יצאו מארץ־ישראל וישכחו לבטל את העוצר – איך נוכל לצאת מן הבתים? (א. רמבה, “הבוקר”, גל. 4575).


675     מעשה ביום הקדוש, שישראל עמדו בבתי־הכנסיות ואמרו תפילותיהם, אמר כביכול לאחד המלאכים:

– רד וראֶה מעשיהם של ישראל.

ירד המלאך לקהילה אחת, ראה גג של בית־תפילה מתנוסס והוא ככיפה זהובה, ירד ראה היכל של נאורים, הרב לבוש כהגמון, הקהל חבושי־צילינדרים ופיסת־משי של טלית קטנה מקשטה את הפראקים שלהם, והחזן מסלסל בקולו, כדרך זמר של אופירה: כי אנו צאנך ואתה רוענו. התעופף המלאך מעל ההיכל, ראה גג של בית־תפילה נרחב ושטוח מעשה־נחושת, ירד ראה בית כנסת של בעלי־בתים מתנגדים, הרב במצנפת לבנה ובקיטל גדול ובטלית תורכית נאה וכמותו כל הקהל והחזן מהלך קולו כדרך הנוסח המשופר: כי אנו עבדיך ואתה אדוננו. התעופף המלאך מעל בית־הכנסת, ראה גג של בית־תפלה מחוֹרר ורעוע מעשה ברזל חלוד, ירד ראה קלויז של חסידים, הקיטלים כּהים והטליות מהוהות והחזן מצריד קולו המרוסק: כי אנו בניך ואתה אבינו. עלה המלאך למרום,שאל לו כביכול, מה ראה למטה, השיב:

– צאן יש לך – נסיכים ורוזנים, שנה כזאת עלי; עבדים יש לך – שרים ונגידים, שנה כזאת עלי; אבל בנים יש לך – אביונים ודלפונים, שנה כזאת עליך.

(מפי יהושע מנוח)

ועיקרה של הבדיחה מצוי וגלגוליה רכים ועד דור אחרון הגיעו. וראה, למשל, ליפסון סי' 840 המביא משמו של שמריה לוין שהיה אומר: רבון העולמים, ארץ יש לך – ימי כמותה; אומה יש לך – ימיך כמותה. והחידוד מצוי גם בלשונות הגויים ומפי אחי יצחק ניסן שמעתי מעשה בפדקו בוגדן, ראש בריוני האוקראינים שבכפר ברודי ישן, שפעם אחת, בשעת אסיפת בחירות, עלה על הבימה, והצביע על המועמד לאמור: לאחר שייבחר הרי איך יהיה לו – שנה כזאת עלי, איך יהיה לכם – שנה כזאת עליו.


676     מעשה בחבורה של יהודי מזרח־אירופה שישבו בימי האינפלציה בבית־הכנסת בהיידלברג, ואותו יום ראש־חודש היה. אמר אחד לחברו:

– פליאה, פליאה, אנו יושבים פה בפנים ואומרים: יעלה ויבוא, ושם בחוץ עולה הדולאר.

(מפי פרופ' עקיבא סימון)


677     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכי המחלוקת של דורות ישראל הקודמים, שכמותם כדרכי המחלוקת בימינו. אמר ראובן:

– צאו וראו, אבותינו היו מחולקים, אם להקדים ברוך שאמר ולאחר הוֹדוּ, או להקדים הודוּ ולאחר ברוך שאמר, ובני־דורנו, כדמות סופרי היהודים בווארשה, היו מחולקים,מה שם ייקרא למצבת יצחק לישוב פרץ, אם אוהל־פרץ או פרץ־אוהל.

אמר שמעון:

– מה אתה סח, הרי מחלוקת זו היא מלחמת־הלשונות, כשהיא צבורה בטיפה קטנה, שכן אוהל פרץ הוא על דרך הסמיכות בעברית ואילו פרץ־אוהל הוא על דרך הסמיכות באידיש, והרי י. ל. פרץ בעיקרו וביסודו סופר אידי היה.

אמר ראובן:

– אם כן, מן הדין והמכריעים לצד אוהל פרץ לא יעמדו באמצע הדרך, אלא יחליפו בעל־בית בבית־בעל, בית־תפילה בתפילת־בית, היתר־עסקא בעסקא־היתר וכיוצא באלה.

אמר שמעון:

– אבל תודה, כי מן הדין הוא שנקיים שיור של אידיש בשם מצבתו של אביר־סופריה.

אמר ראובן:

– תעשו כדרך הבורים של דורות קודמים שאמרו: וויין אויף יין־קידוש, נר הבדלה ליכטעל, מים אחרונים וואסער, ותאמרו: אוהל־פרץ־אוהל

(מפי אלמוני)


 

ו

678     מעשה במי שסיפר על הרפתקת אהבים בין צעיר עברי וצעירה צרפתית, שהוא לא הבין לשונה והיא לא הבינה לשונו. וכשהאריך ביותר בסיפור הרומן, נשאל:

– נו, בקיצור, מה היה הסוף?

השיב:

– מה היה הסוף? הוא הצטרף והיא התעברה.

(מפי דב בן־ליש)


 

ז

679     מעשה בחיים פרחי, מנהיגם של ציוני בולגריה, שדיבר בגנותם של המתבוללים, אמר:

– בכור קורא עצמו בוריס, אך נשאר לו אותו חוטם עצמו.

(מפי יעקב ניצני)

והאימרה במקורה:

Behor se jamo Boris– na le quedo la mezma naris.


680     מעשה ביוסף שפרינצק שבא לכינוסם של ציוני־בולגריה, שמע נואמיהם, אמר:

– המדבר בולגארית מדבר רוסית בהברה ספרדית.

(כנ"ל)


681     מעשה בדוד רמז שדיבר על פועלי נמל תל־אביב ואופיים שהוא דרך עזות, אמר:

– הללו מצוּיינים בששה סמכ’ין: ס’פנים, ס’ווארים, ס’אלוניקאים, ס’פרדים, ס’כינים.

(כנ"ל)


682     מעשה ביהודי ספרדי ויהודי אשכנזי שישבו לד קבר רחל אמנו, אמר הספרדי:

– רחל אמנו ספרדית היתה.

השיב האשכנזי:

– לא כי, אשכנזיה היתה.

אמר הספרדי:

– אילו אשכנזיה היתה ונקראה רוחלה, עתה שהיא נקראת רחל סימן שספרדיה היתה.

השיב האשכנזי:

– כמה שוטה אתה, שאתה סבור כי יעקב אבינו נשא פרנקינית לאשה!

(מפי א. סדומי)

פרענק ובלשון נקבה פרענקיני כינויי יהודים ספרדים בפי היהודים האשכנזים.


683     מעשה בחבורה, שדיברו על רשימות־המועמדים לכנסת השניה של מדינת־ישראל, שאל מי ששאל:

– כשהכל מדברים על קיבוץ־גלויות ומיזוג־השבטים, מה ראו קצת עסקני הספרדים להופיע ברשימה עדתית מיוחדת?

השיב מי שהשיב:

– אם אתה מתבונן ברשימתם אתה רואה, כי יותר משמייחד אותם היותם ספרדים מייחד אותם היותם ספסרים.

העיר מי שהעיר:

– אם כן, נאה להם הכינוי: ספסרדים.

(מפי א. ח. אלחנני)


 

ח

684     מעשה ביוסף שפרינצק שדיבר, כדרכו, בשבח היתמנים, אמר:

– כמה וכמה מינים של ציונים – חובבי ציון, ציוני ציון, פועלי ציון, צעירי ציון, יש גם פיקחי־ציון ואלה אחינו בני תימן.

(מפי יעקב ניצני)


685     מעשה בחבורה של תימנים שעבדו, בימי העליה השניה, בחדרה ואחד מהם נפתלי שמו, נהג להתפרנס על צימוקים בלבד. פעם אחת אחזתו הקאה ופלט אכלו, כשהוטל לו ישב עצוב רוח. שאל לו צבי ליברמן:

– נפתלי והרגשתך מה?

השיב בעצב:

– לעזאזל, עכלתי צימוקים בבישליק ולא נשתייר בבטני אפילו במטליק.

(מפי צבי ליברמן)

בישליק שם מטבע תורכי וכן מטליק שהוא עשיריתו. ובהיפך לכך מעשה ביהודי בן עיירה בגליציה שבא לוינה וקנה בה אגסים בעשר פרוטות ונתקלקלה קיבתו ומרדה עליו, נכנס לסימטה ועשה בה צרכיו, תפסוֹ שוטר והוליכוֹ למשטרה ונקנס בעשרה כתרים. כשחזר לביתו סיפר גדולת הכרך וכשהגיע לאותו מעשה אמר: וינה היא עיר פלאות – כשאתה קולט בה אכילה העולה בעשר פרוטות אתה פולט בה צואה העולה בעשרה כתרים. והמעשה הזה כמה נוסחאות לו בחילופי הנפשות הפועלו (אכר בן כפר וכו').


686     מעשה ביעקב ניצני, שראה סבל תימני שאל לו דרך ליצנות:

– מילא, בתימן שישבת בין גויים, גידלת פאות כסימן ישראל, כאן שאתה יושב בין ישראל סימן מיוחד למה לך?

השיב התימני גם הוא דרך ליצנות:

– עין בשרי נוטה לשחרורית והימים ימי דמים וכל מי שעורו כך, מוחזק ערבי, והוא עלול למכות, בא הסימן ומצילני.

(מפי יעקב ניצני)


687     מעשה בשלוחה של מפלגת חרדים, שבא אל בין עולי־תימן, בא לפניו אחד העולים ושאל לו:

– רואה אני כי כבודו מגדל פיאות, אלא שהוא מסתירן מאחורי אזניו ופליאה היא בעיני, כלום הפיאות הן סחורה של השוק השחור, שההסתרה יפה לה?

(כנ"ל)


 

ט

688     מעשה בשלמה ביקל, שנזדמן עם מכרו מעולי רומניה, ושאל לו:

– באיזה פרק ומעשים אתה עומד?

השיב:

– קשה קשה ידידי, נראה שאין שכלי משמשני כהלכה.

תמה עליו שלמה ביקל ואמר:

– הרי בעירך בגולה היית מפורסם גם בעשירותך גם בחכמתך, והנה אפשר עשירותך ניטלה ממך, אך הרי חכמתך לא ניטלה ממך.

השיב:

חכם בחוץ־לארץ הוא בדוחק שוטה בישראל.

(מפי ד"ר שלמה ביקל)


689     מעשה בחבורה של עתונאי־ישראל, שנזדמנו לדרומה של אפריקה, והתענינו בלימוד הלשון העברית בין יהודיה. שמעו על גודל הבורות שבין אלה ונזכר כדוגמה מעשה במורה, שעמד וביאר את ההבדל שבין קמץ גדול ובין קמץ קטן ולאחר שטרח יפה־יפה בהסברתו שאל אחד תלמידיו אם תפס את ההבדל, העמיד הלה פנים תמהות ואמר:

– כל אותה שעה שדיברתי הבטתי בשני הקמצים האלה ואיני מבין על שום מה אמרת כי האחד קטן והאחר גדול, והלא עיני הרואות כי גדלם אחד.

(מפי יהודה גוטהלף)


המלצות קוראים
תגיות