א    🔗

690     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכה של אנגליה בימי המנדאט בארצנו, אמר ראובן:

– כל כוחה היה במה שהיינו, אם לרצוננו אם לאנסנו, מניחים לה לסכסך בינינו ובין הערבים.

אמר שמעון:

– כל כוחה היה שהיינו, אם לרצוננו אם לאנסנו, ממנים אותה דיין ליישב את הסכסוכים שהיא עצמה הטילה בינינו.

אמר לוי:

– אלה ואלה דברי־אמת, שכן דרכה של אנגליה, כדרכו של אותו ג’נטלמן, שראה שני קבצנים סומים עוסקים דרך שותפות באומנותם ושלוה שרויה ביניהם, מה עשה, הוציא הקבצן האחד ואמר: נתתי צרור מטבעות הגון לשותפך וודאי יתן לך חלקך, אחר גחן על הקבצן האחר: נתתי צרור מטבעות הגון, לשותפך, וודאי יתן לך חלקך. כשפרש הג’נטלמן פרצו שני הקבצנים בקריאה: כמה נתן והתחילו טענות ומענות שזה אמר: לך נתן וזה אמר: לך נתן, זה צעק: אתה מעלים וזה צעק: אתה מעלים, והגיעו הדברים לידי גידופים והגיעו החירופים לתגרת־ידים ולא יצאה שעה גדולה ושניהם היו מוטלים מוכים ופצועים. וסופו של דבר, שהתחננו אל הקהל, שנבהלו עליהם להפרידם, כי יכראו¹ לאותו ג’נטלמן וסוף־סופו של דבר שאותו ג’נטלמן נעשה המפשר שביניהם והם מעלים לו מס ראו לקיים כלל הגדול" באשר שני קבצנים סומים שם ירוויח הג’נטלמן הפיקח.

(מפי מרדכי אפל)

ענין הקבצנים הסומים, שעובר אורח מטיל במרמה מריבה ביניהם הוא מוטיב ישן ורב־נוסחאות ור' יעקב קראנץ, הוא המגיד מדובנא, עשאו ענין לביאור הכתוב: הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל, והמשיל משל פושטי־יד עיוורים שעבר לפניהם איש שביקש להתל בהם ואמר לאחד מהם: הא לך שקל וחלק אותו עם חבריך. האמינו לו, והתחילו תובעים זה מזה חלקם וצעקו וגערו זה בזה והיו מריבים זה עם זה ונאסף עליהם המון, עד שקרא להם פיקח: מה לכם מריבים והשקל אינו בידי שום אחד מכם. המגיד נעזר במשל (וראה דרך ניסוחו בספרו של הרב שמען יעקב הלוי גליקסברג, הדרשה בישראל) באופן שאותו מהתל הוא כסמל פיתויי העולם הזה והסומים הם סמל נפתים להם והפיקח, הוא החכם מכל אדם, מעמידם על כך, כי הכל הבל, בשימוש הזה נשמטו כמה מיסודות המוטיב, כפי שבאו על ביטויים בנובילה של פראנקו סאצ’טי, סופר איטלקי בן המאה הי"ד, וענינו מעשה בשלושה פושטי־יד סומים תושבי פירינצה, שהיו יום־יום יוצאים איש איש לבית־יראה אחר לומר בו ולקבץ נדבות, והיו מזדמנים יום־יום לסעודת צהריים בפונדק אחד. פעם אחת כשנזדמנו לפונדקם גילגלו בענין ענים ורכושם, ועשו שותפות ביניהם. שמע אחד מאורחי הפונדק דבר־שותפותם, מצאם ליד כנסיה אחת, נתן לאחד מהם פרוטה ואמר: קח את השקל הזה ותחלקו בין שלשתכם. וכך נהג פעמים. מי שקיבל את הנדבה אמר: הוא נתן לי שקל הנראה לי קטן כפרוטה. חשדו בו חבריו, כי הוא מבקש להערים עליהם, אמרו: מה שניתן לי אני נותן בכיסי כמותכם. לימים באו לחלק ביניהם את ממונם באופן שכל אחד מנה את כספו ונתנו בחיקו, כדי לסכמו ולחלקו בשווה בין שלשתם. אמר האחד: כספי שלוש לירות, חמשה סולדי וארבע פרוטות, אמר האחר: כספי שלוש לירות ושתי פרוטות. אמר השלישי: כספי ארבעים ושבעה סולדי. כעסו עליו שני הראשונים: הרי אתה קיבלת כמה וכמה שקלים. התנצל, כי מה שניתן לו בתורת שקל נראה לו תמיד קטן כפרוטה, אך מה שניתן שם בכיסו. התחילו שניהם לגדפו ולחרפו, עד שפרצה ביניהם מריבה ותגרת מקלות, ונבהלו עליהם כלבים ונשכו בהם, בא הפונדקאי ונחבט גם הוא נטל מקל והכם במקלו וביקש לגרשם. דרשו את כספם, שהתגולל על הרצפה, וכשהפונדקאי אספו, ניכה המגיע לו, וכן פיצוי על מכותיו שהוכה ועל בגדי אשתו שנקרעו בפי הכלבים, באופן שלא נשתייר להם כלום.

691     מעשה בחבורה שדיברו על דרכה של אנגליה במדיניות ותכסיסיה והיו הדעות מפליגות לכאן ולכאן, אמר מי שאמר:

– רבותי, האנגלים הם המשובחים שבסייסים.

נשאל:

– הכיצד?

השיב:

– סייס דרכו אחת, כשהוא זקוק לסוסו, הריהו מוכן לגנוב אותו ולטפחו ולקשטו ולעשותו ראוה לכל העולם כולו – וכן נהגה אנגליה בשכננו עבדאללה, שליטה של עבר הירדן, שהיא מאכילתו ומשקתו ומושיבתו על כיסא רם ונישא; סייס דרכו, כששוב אינו זקוק לסוס, אף אם הוא סוס הגון ומשובח ויפה למשא ולנוי, הוא מגרשו ואפילו אין לו חתימת־דשא למרעה ופיסת־קרקע למרבץ אין רחמים בדין – וכן נהגה אנגליה בהיילה סלסיה, שמוסוליני כבש ארצו והוא נע ונד ואילו היא לא נתנה בו עין ואמרה לו: תרעה עד שתסתאב.

אמרו לו:

– והרי היא שהשיבה אותו על כנו והוא יושב על כסאו כקדם.

השיב להם:

– הרי אמרתי לכם דרכו של סייס בסוס בשעה שהוא זקוק לו.

(מפי אברהם ספיר)

692     מעשה בחבורה שישבו בצל עצי הפלפל בשדרות רוטשילד וגלגלו בדרכה של אנגליה בארצנו. אמר ראש־המדברים:

– אנגליה זו קשה עלינו ביותר, כל פינה שאנו פונים היא טופחת על פנינו בספר לבן.

תמה עליו זקן, קצת חרש באזניו, לאמור:

– מה, לבן? לבן הארמי? עודנו חי?

(מפי אלמוני)

693     מעשה בחבורה, שדיברו על חלוקת ארצנו, לפי תכנית ועדת לורד פיל, ונפלגו הדעות לכאן ולכאן – אומרי־לאו שטענו, כי התכנית אין בה בית־אחיזה, משום שהמדינה המוצעת היא צרה ביותר; אומרי־הן שטענו, כי התכנית יש בה בית־אחיזה אף שהמדינה המוצעת היא צרה ביותר. אמר משה זליגפלד:

– הצד השווה בדבריכם, הוא צמצום תחומה של המדינה, כלומר המיצר, והרי כבר אמר דוד המלך: מן המיצג קראתי: יאָ (=כן).

(מפי בנו)

והכתוב הוא: מן המיצר קראתי יה. ובדומה לכך החידוד הפשוט על המרגלים שישבו, רובם אומרים גנותה של ארצנו: ניין (=לא) ושנים מהם אומרים שבחה: יאָ (=כן) ונרמז הענין בדרוש לשמו של יהושע – יאָ יושיעך מעצת המרגלים. וענין אומרי הן ואומרי לאו נודע מן הקונגרס הציוני ופולמוס אוגנדה שבו ושם השבח לצד אומרי לאו (ניין־זאגער).

694     מעשה בחבורה, שדיברו על הצעת החלוקה של ארצנו, שיצאה מלפני האנגלים, שאל מי ששאל:

– והתכנית של החלוקה לפי אזורים מה?

השיב מי שהשיב:

– אנגינה סאָקטוריס.

(מפי אלמוני)

695     מעשה בקצין אנגלי, שביקש ללמוד את הלשון העברית, התקשה בלימודו, אמר:

– עכשיו אני מאמין באמת, כי היהודים הם העם הנבחר, – רק אלהים יכול להנחיל שפה כזאת לבחיריו.

(מפי מ. קסקין)

 

ב    🔗

696     מעשה בעסקן ציוני שבא לארצנו וראה, ישובי־הכפר נוצצים ופורחים נתפעל מהם ואמר:

– כמה הינו מלעיגים על העז של לילינבלום והנה עתה נתחוור, כי מעַז יצא מתוק.

(מפי אלמוני)

ובמבטא יהודי ליטא עוז ועז קריאתם אחת, וחילופי התיבות האלו כבר הצמיחו כמה חידודים, וראה זלמן שזר המספר על ר' ברוך חאשס, בעל תפילה, שהיה יוצא לימים נוראים להתפלל לפני התיבה בכפרים וקולו קול הארי היה מרעים את היערות מסביב. עליו אמרו יהודי הכפר נותני לחמו, כי בשמעם מפיו את המלים: ועוז בידך – היו מרגישים בעליל, איך הוא תופס את העז בקרניים (כוכבי בוקר, עמ' 168). אולם אעיר, כי אותו חידוד ישן, שכן כבר מביאו רמ"ז (= מ. זליקוביץ) בספרו על חיט המתהלל, כי שמע פעם אחת חזן בראש־השנה “האָט ער פון זיין זינגעכץ פאר שטאנען דער פשט פון יעדען וואָרט, למשל: על האָט אגישריי גיטהָהן עוז בידך האָט געזאגט ונסלח האט מען פשוט געזעהן וויא שלוחים פליהען ארום אין אלע ווינקעליך פון דער שוהל” (“דער יודישער פאר פסח”, מהדורת וורשא תרנ"ו, עמ' 122 בהערה). כלומר: הבין מזמרתו את הפשט של כל מלה ומלה, למשל: צעק עוז בידך ראו ממש כיצד החזיק עז בידו, אמר ונסלח ראו פשוט כיצד שלוחים מעופפים בכל פינות בית הכנסת.

697     מעשה במי שבא לפוש באכסניה במתולה והיה מתאונן וחוזר ומתאונן על הסדרים שלא הניחו דעתו. פעם אחת בא במרוצה לבעל האכסניה:

– בית השימוש שלך שפעת־זבובים מזמזמים ואי־אפשר ליכנס בו.

השיב לו בעל האכסניה בנחת:

– היום תלונתך אין לה על מה שתסמוך, שכן היום מתכינה לכם אשתי פודינג וכל הזבובים שורים על הפודינג.

(מפי מישה איידלברג)

והוא נוסח חד של בדיחה פשוטה וראה רבניצקי יידישע וויצן, סי' 328, מעשה באכסנאי, ששאל אורחו, כיצד ישן בלילה, השיב: שנתי נדדה מחמת רוב הזבובים. אמר האכסנאי: הזבובים הם מכת מדינה והם רוחשים בכל החדרים, אולם הייתי משיא לך עצה כי תשכב לנום קצת בדיוק בשעה שתים־עשרה בצהרים, כי אותה ששעה כל הזבובים אצלנו על הלפתן.

698     מעשה בהרב ר' איסר זלמן מלצר, ששאל מפי תלמידו שמריה, מותיקי דגניה, על דרכה של הקבוצה, וכששמע מה ששמע, אמר:

– נאה ויאה, אלא מה שאין אתם נוהגים כמצוות־התורה ודקדוקיה הוא לכם ככתם השחור.

השיב שמריהו:

– איך כבוד הרב רואה בנו שחור, והרי כל עצמנו אין אנו אלא החברה הלבנה.

(מפי שמריהו)

ווייסע חברה, ווייסעחברניקעס קרויים קלי־עולם, שובבים, מופקרים וכיוצא בהם, ועירו של הכינוי בחבורת ר' יהדה החסיד, שהיו לובשים לבנים, ונתלה גם בחסידים אחרונים שדרכם בכך.

699     מעשה באיש נהלל, שלא היה רגיל לצאת מכפרו והוצרך פעם אחת ליסע לתל־אביב. כשירד מן האוטובוס, שהביאו לעיר, ראה אשה מורידה מזוודה מעל המדף העליון, ניגש לסייע לה. הורידה מעל המדף והוציאה לרחוב, רמזה לו האשה שילך אחריה. כסבור היה, כי היא מתכוונת למרחק של כמה בתים, נשא את המזוודה, אולם כבר חצתה האשה רחוב אחד וכבר הפליגה לרחוב אחר וכבר צידדה לסימטה, כבר נעצרה ליד בית והתחילה עולה לקומה השלישית ועדיין אינה נוטלת מזוודתה מידיו. רק כשפתחה במפתח דלת דירתה נטלתה והגישה לו גרוש. נדהם האיש ונתן בה עינים תמהות וזעופות וברח נבוך ונעלם. החזיקה האשה את הגרוש בידה וקראה אחריו:

– יחסן שכמותו, מזוודה כזית, מרחק חצי סימטה ולא די לו בגרוש!

(מפי צבי ליברמן)

700     מעשה בחברי קבוצת רמת־יוחנן, שדנו על הכנסת ענפי עבודה חדשים, היאים לחברים שהזקינו ושוב אינם מסוגלים לעבודות־המשק המצויות. הציע מי שהציע:

– ולדעתי ראוי שנעסוק גם בכריכת־ספרים ושעל־כן מן הדין שנקים כריכיה.

נענע דב בקר ראשו ואמר:

– אוי וזעלן זיך די אלטיטשקע צעקריכן…

(מפי משה זמיר)

תרגום האמירה: אוי הזקנים יתפזרו להם, אך מלה צערקריכן פירושיה שונים: להתמסמס וכדומה. ועיקר השחוק בדמיון הצלצול: כריכיה־קריכן.

701     מעשה בבחור, חבר־הקבוצה, שנכנס למקלחת בשעה מאוחרת, שאין החברים רגילים לבוא בה, והנה כבר קלח את גופו ועמד והסתפג במגבת, נכנסה הבחורה, הממונית על ניקויה של המקלחת, שלא שיערה כי יש בה נפש; ראה אותה הבחור נבוך, ומיהר והפך את פניו כלפי הקיר. שאלה אותו:

– וכסבור אתה, כי מאחור אתה יפה מאשר מפנים?

(מפי בנימין זוסמן)

וראה קארל אטלינגר (“אלדע פראנקפאַרדער”) המביא ענין פסלו של מיכאנג’לו “דיוניסוס הסובא” בפירינצה, שהועמד פניו אל הקיר: “עכשיו הגדול שבברברי־האמנות / לא יכול למצוא בו כל דופי / הוא היה, אמנם, אנושי־מאד מפנים / אך אלוהי הוא מאחור” (“קראוס און ריעווע”, מינכן וליפסיא, 1907, עמ' 119).

702     מעשה בבחורה, עוסקת במוסיקה, שנתגלגלה לקיבוץ והיו בחורים הרבה להוטים אחריה והיא נענית להם, וסופה נתעברה ולא ידעה למי נתעברה וילדה תאומים, תינוק ותינוקת. אמר הלץ שבקיבוץ:

– התינוקת – ראוי לה שם קאנטאטה; והתינוק – ראו לו שם פינאלה.

(מפי גוסטה ברם)

קאנטאטה נשמע כדרך: קאן (=קיין) טאטע, כלומר אין אב; פינאלה נשמע כדרך: פין (=פון) אלע= מהכל, של הכל.

703     מעשה בחנה, ילדה מילדות הקיבוץ במרחביה, שהיתה רגילה לשעשע עם הכלבלבה לילית, שהיתה נגלית בשעה קבועה בחצר. פעם אחת ציפתה לה ולא באה, וכשבא הכלבלב נבחי, שאלה:

– מה לילית יש לה היום השבת, ונבחי מחליף אותה?

(מפי אביה דוד כנעני)

704     מעשה בחבר־קיבוץ, שמשנעשה עסקן, נכנס בכלל אלה הקרויים סובוטניקים, כלומר המתרוצצים כל ששת ימי המעשה מחוצה למשקם וחוזרים אליו לשבת בלבד, ופעם אחת לא יצא, למחרת השבת, לעיר, ונטל מעדר על שכמו ויצא לעבודה. נזדמנו לו בדרך ילדי־הקיבוץ, שאלו: – גם היום אתה הולך להצטלם?

(מפי בני עזרא)

 

ג    🔗

705     מעשה בחבורה, שדיברו על התכנית להוליך את הביוב של תל־אביב לצרכי זיבול בנגב. אמר מי שאמר:

– תימה תימה, עושה אדם צרכיו בתל־אביב ואינו יודע, כי הוא חלוץ בנגב.

(מפי יוסף אהרליך)

706     מעשה בחבורה של עולים, שדיברו על קשיי־הקליטה בארצנו, אמר מי שאמר:

– יפה ארץ־ישראל, אם אתה יורש בית מאביך, פרדס מזקנך ומדינה מזקן־זקנך.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

707     מעשה במושבת הרצליה שנבנה בה צריף גדול לבית־כנסת ולחנוכתו הוזמן רבה של תל־אביב, ר' שלמה הכהן אהרנסון. פועלי־המושבה ביקשו לצרף עצמם לחגיגת המושבה, הקדימו ובאו וישבו אל השולחנות. בא השמש ראה אותם מסובים, פכר ידיו ואמר מתוך יאוש:

– הזמנתי, בלי עין הרע, בני־אדם הרבה, והנה באו הפועלים וכבשו כל המקומות.

(מפי אלמוני)

ומרק טויין מביא דיאלוג כזה: “באנית הקיטור שלנו פקעה האצטוונה”. “אהה, אל רחום וחנון, ואיש לא ניזק?” “לא, חוץ מכושי אחד שנהרג”. “גם זו לטובה, שבח והודיה לאלוהים, כי יש אשר מקרה אסון כזה הורג גם בני־אדם” (מאורעות הקלברי פין, תרגום י. קרני, עמ' 277).

ופרץ סמולנסקין מביא מעשה העגלון המבטיח “לכל איש ואיש כי רק חמשה או ששה אנשים ילכו אתו, וכאשר יבואו לשבת ויראו כי כחמש נשים וילדיהן תשכנה בתוך העגלה וששה אנשים יעמדו סביבה ויתנו עליו בקולם: מדוע רימיתנו? הלא רק ששה אנשים יעברו אתך אמרת? אז יענה במנוחה: חי נפשי כי אך ששה אנשים ילכו אתנו ולאלה היושבות אל תשימו לב כי אך נשים הנה. – וכעבור עוד רגעים אחדים ויבואו עוד שנים שלושה וישאלוהו: מי המה? גם אז לא יבוא במבוכה, כי אם יענה בשלות־השקט: אלה לא אנשים המה, רק בני ארץ־ליטא, או מלמדים או שדכנים, ורבים המה כמוהם אשר בפי העגלון לא בשם אנשים יקראו” (“שמחת חנף”).

 

ד    🔗

708     מעשה ביבלונקין, טיפוס נודע מבני העליה השניה, שהיה מדבר על גורלו שלו ושל חבריו היה אומר:

– אוי ואבוי, אם תורכיה היא אימפריה וישראל הם אומה וארץ־ישראל היא מדינה ופועלי־ציון הם מפלגה ויבלונקין הוא פועל…

(מפי צבי ליברמן)

709     מעשה בעולה חדש שהתרוצץ במסדראות של קופת־חולים ולא מצא מבוקשו, אמר ברוגזו:

– אַל תקרי קופת־חולים אלא קאַפּוּט חולים.

(מפי עזרא להד)

קאפוט – מלה רומית שעיקר פירושה ראש, והוראתה גם שבור, תשוש, מת.

 

ה    🔗

710     מעשה והעתון “דבר” נסגר, בגזירת ממשלת המנדאט, לשבועיים ימים והחליט עורכו, ב. כצנסלון, לשלוח למנוייו את העתון “הצופה”. כשנסתיימו השבועיים נתכנסה הנהלת “דבר” לישיבה במלון תלפיות בתל־אביב ושם סעדו גם סעודת צהריים. באותו מלון התאכסן הרב מאיר ברלין, עורך “הצופה”, ראה אותם סועדים אמר:

– היום אתם זכאים לסעודת מצוה ושמחה.

אמר לו מאיר שלי:

– אדרבה, עליכם לברך: ברוך שפטרנו מענשו של זה.

(מפי מאיר שלי)

711     מעשה בחבורה שדיברו על דרכה של הצנזורה בארצנו, אמר מי שאמר:

– צא וראה הצנזורה בימי המנדאט כשהיתה מוחקת היתה אוסרת להניח זכר למחיקתה בצורת כתמים לבנים, וכשביקשו העורכים לרמוז על המחיקה היו ממלאים אותה במודעה, שכפי שלא היתה במקומה הרגיל, הבינו הקוראים את הכוונה. ואילו עתה בימי מדינתנו אנו מותרים בכתם הלבן וכבר אירע שלא נשתמר ממאמר אלא שמו וחתימת־מחברו.

האיר מי שהעיר:

– הוא שאנו אומרים בהגדה: פרעה לא גזר אלא על הזכרים בלבד ולבן ביקש לעקור את הכל.

(מפי אלמוני)

 

ו    🔗

712     מעשה בנתן עקרון, שביקש לכתוב ב“טאג” על עמדתם ודרכם של נטורי־קרתא בירושלים לפי תפיסתם שלהם עצמם, נכנס אצל הרב קצנלבוגן. פתח הרב ואמר:

– כל הצרה מתחילה בממחטה…

נשאל:

– כיצד?

השיב:

– דרכו של השטן שאינו מפתה אלא לקטנה כגון שהוא לוחש לו לאדם: אתה צריך ממחטה, ומשנשמע ללחישתו, הכל מדרדר והולך והאפיקורסות ידה על העליונה. הוא שאמרתי: כל הצרה מתחילה בממחטה…

(מפי ד"ר נתן עקרון)

713     מעשה בחבורה, שדיברו על מפלגות־החרדים ועסקניהם שדרכם גנותה מרובה משבחם. נמצא בה שהמשיך גנותם על האמונה והתורה ונותן התורה. שאל מי ששאל:

– לא שמעת מעודך על פירמה הגונה שנכשלה בסוכנים גרועים?

(מפי אלמוני)

714     מעשה בחבורה, שדיברו על הרבנות הראשית ומלחמתה בגידול החזירים בה. שאל מי ששאל:

– ומי יודע אם תצליח במלחמתה?

השיב מי שהשיב:

– אילו היה לה מעט תקיפות למלחמה בחזירים ההולכים על שתים, היה לה גם יתר תקיפות למלחמה בחזירים ההולכים על ארבע.

(כנ"ל)

715     מעשה בראובן ושמעון שגילגלו בענין היחסיות, הראשון טורח להסביר ולחזור ולהסביר והאחרון אין הדברים סבירים לו. אמר ראובן:

– ושמא אתה יכול ליתן משל פשוט וקרוב?

השיב שמעון:

– בבקשה, הנה בדור רחוק ירדה מבוכה לישראל, עמד על רגליו הרמב“ם וחיבר את “מורה נבוכים”; בדור קרוב ירדה מבוכה לישראל, עמד על רגליו רנ”ק וחיבר את “מורה נבוכי הזמן”; בדורנו ירדה מבוכה לישראל, עמד על רגליו הרב אביגדור עמיאל וחיבר את “לנבוכי התקופה”.

(כנ"ל)

716     מעשה בחבורה, שדיברו על אגודת ברית הקנאים בירושלים, שנאשמה בתכנית התנקשות בכנסת, אמר מי שאמר:

– לכאורה בחורים יראים ושלימים שאין להם בעולמם אלא תורת־הרבי והנה הם טירוריסטים ומבקשי רבולוציה.

העיר מי שהעיר:

– הוא שאמרת, תורת־הרבי, כלומר תורה’ריסטים ומבקשי רבי’לוציה.

(מפי חנה ינאי)

ומשה גרוס־צימרמן מספר בענין תעמולתם של חרדים, כי גויסו לה “גנראלים בקודש ואדמו־ראלים שליט”א" (“דבר”, גל. 7708) ותיבה אדמוראל צירוף של שחוק: אדמו"ר (=אדוננו מורנו ורבנו, כנוי רבם של חסידים), אדמיראל (מצביא צי).

 

ז    🔗

717     מעשה בחבורה, שדיברו בבנינה של ארצנו ובוניה, אמר מי שאמר:

– טובים חלוצינו וכל שבח שמודדים להם הם ראויים לו, אך לא ידעתי, מה הם רואים להלך בגילוי־ראש, אינו לא כרוחו של הדין ולא כרוחו של האקלים.

השיב מי שהשיב:

– רצונך, גם זה מסימני־הגאולה, שכן יוצאי־מצרים נאמר בהם שיצאו ביד רמה, בא תרגום יונתן, שנעשה כדברי חז"ל, ברוח הקודש, ובראשונה הוא מתרגם: בידא מרממא ואילו באחרונה הוא מתרגם: בריש גלי, ואחרון אחרון חביב.

(מפי אלמוני)

ביד רמה תרגום יונתן בשמות י“ד ה': בידא מרממא ובמדבר ל”ג ג' בריש גלי (וכך גם במכילתא לשמות י"ד ה'). וחסידי בלזא עשו ביד רמה ענין לנוטריקון: ב’לוא י’שכר ד’ב (שם רבם) ריצפרד מ’ונקאין ה’ולושיץ (מקום גלותו בימי המלחמה הראשונה ולאחריה).

718     א) מעשה בראובן ושמעון, חברים אדוקים במפלגה אחת, שדיברו על לוי שהיה מאוהדיה. אמר ראובן:

– הרי אתה מכיר אותו וידעת שהוא נוהג להצטרף אלינו בשעת הצבעה…

הטיל שמעון:

– מה תימה, תמיד היה בחור יקר.

המשיך ראובן:

–…והנה אתמול עזב אותנו מתוך הכרזה גלויה בשעת ההצבעה.

הטיל שמעון:

– מה תימה, תמיד היה סמרטוט גמור.

(כנ"ל)

הנוסחה הזאת היא דוגמה מחודדה עד־קצה לענין חילופי־הערכה הנעשים כהרף עין ממש, וברגיל מניחה האנקדוטה לחילופים אלה ריווח־זמנים וראה למשל, יעקב גלאטשטיין המביא מעשה בשמואל ניגר, שפירסם שורת־מאמרים על לשונו של שלום אש והראה רוב פגמיה, בא אש בבוקר השכם למזכירו שלמה רוזנברג (שהיה מעתיק כתביו ומתקן לשונם וסגנונם), העירו משנתו ואמר: "שבר לשנותיך, אתה רואה, איך אתה כותב אידיש? הנה קרא מה שניגר עצמו אומר עליך “אתה, לפחות, רואה, שאינך יודע לכתוב פסוק כהלכה? הרי אתה בעל־מום עלוב, כן אחיה, הא לך, קרא!” לימים בא חיים ליברמן והראה, בשורת מאמרים כי בקרתו של ניגר אין לה על מה שתסמוך. ואדרבה אש מפליא־לעשות בבנין פסוק וכדומה. כשהגיעו המאמרים האלה לאש, בא בשעת צהריים לרוזנברג, נתן לו מתנה תפוח, טפח על גבו ואמר: “הא לך, קרא ותיהנה ראה מה שאומרים על האידיש שלך. קרא ותראה, כי צררת את כולם, כן אחיה. הוסף וכתוב ככה, כי אין דומה לך. הם כולם צריכים ללמוד ממך, כן אהיה בריא”. (אין תוך גענומען, אידישער קעמפער, ינואר 1950).

ב) מעשה בחבורה, שדיברו על דרכם של מנהיגי המפלגות, המסובבים עצמם כל מיני כסילים ומסתייעים בהם בקאריירה שלהם. אמר מי שאמר:

– כלל גדול הוא: הנועד להיות מלך, חייב לבקש תחילה אתונות.

(כנ"ל)

והשימוש במוטיב של שאול מרובה־פנים וראה, למשל, משה פיליפסון שנעזר בו בפשיטות ומביא כעין סיפור קטן וכך לשונו: שלושה נערים ריקים ופוחזים הלכו בדרך אנה ואנה לאכל מאכלם ויפגעו באיש אכר מפלח ומבקע ארץ בזיעת אפיו, ויאמרו איש אל רעהו, הבה נהתל באיש־אדמה הזה ויענו כולם: נצחק! נצחק! ויען האחד ויאמר לאכר: יברך אותך ד', אבי אברהם. ויען השני ויאמר: תבורך מאנשי־בריתך, אבי יצחק. ויען השלישי ויאמר: ברך לקחתי וברך אשיב לך אבי יעקב. ויען האכר אותם: לא אברהם שמי ולא יצחק אקרא גם לא יעקב אכונה, כי אם שאול שמי, אשר החמורים ביקש וראו את ביקשתי מצאתי והנם לפני" (מודע לבני בינה, דסאו, 1810, עמ' 100־99) ולשם הענין שינה אתונות לחמורים. ונראה, כי הנוסח הזה נתגלגל הרבה, שכן אתה מוצאו כמעט כדיוקו כמעשה בחבורה של גויים קטנים, שמזדמן להם יהודי והם מלעיגים עליו: בוקר טוב רב יצחק, בוקר טוב רב יעקב, בוקר טוב רב אברהם. והוא משיב: שלשתכם טעות בידכם אינני לא יצחק ולא יעקב ולא אברהם, אני שאול, שיצא לבקש אתונות אביו, ואני מצאתים, מצאתים! (מייטעס און שנאָהקעס וכו‘, בודפסט, עמ’ 134).

ומוריץ הארטמאן כותב בענין ראשי הריאקציה בגרמניה ואוסטריה ואומר: "ומה היה ערכו של דאַלמאַן – –בלא החמור היורש בהסן? / ושאול – מה היתה אחריתו בלעדי החמורים? (ריימכראניק דעס פפ’אפ’פ’ען מאוריציוס, פרנקפורט, 1849, עמ' 52).

ויש גם נוסחאות מחודדים יותר וראה אברהם יעקב פפירנא (בשירו על הדורשים של הנביאים מלבם: “בן קיש ביקש אתונות – וימצא נביאים / והם יבקשו נביאים – וימצאו אתונות (הכוכבים בעריכת ישראל מאיר וולמן, ווילנא תרכ"ה, עמ' 100). ובחילופי אתונות וחמורים ראה ליבאוויטש השומע יצחק ח”ב סי' ל"ג מכתבו של ל. ווינקלר: "כמו לפנים בישראל מצאו האתונות / בהלכם לרואה הוא נשיא המורים / גם עתה ביקשו רק בבית רואי חזיונות / על ימיני. כי שם תמצאו החמורים; ושם (סי' ל"ד) מכתב של מרדכי ויסמן־חיות: “אל בית שמואל הלך שאול הרואה / כי ביקש האתונות על ידי הרועים / והיום נלכה אל בית חמור תועה / כי נבקש איזה בית הרואים”. וכן שימוש לענין שירה של כובד ראש וראה חיים גורי: “ועת אתונותיו ביקש בערגונים ונפש נבוכה / נפער לו ספרי־הימים ובאו לו האור והשמחה החשכה” (“המראות והדברים”).

719     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכה של מפלגה, שהיא מולידה מקרבה סיעות, המתנגחות זו בזו, עד שהמפלגה משתסעת ונכחדת. אמר מי שאמר:

– צרה זו צרת־העולם היא, אבל במיוחד לקה בה ישראל.

העיר מי שהעיר:

– ואין זו פליאה. שהרי ענין ישן הוא הרמוז בתורתם בפרשת האחים. תחילה נאמר: ויתרוצצו הבנים בקרבה; באמצע נאמר: ורב יעבד צעיר; לבסוף נאמר: אשכל גם שניהם ביום אחד.

(מפי אלמוני)

720     מעשה בחבורה, שדיברו על התעמולה של המפלגות ודרכה, והיו הללו נוטים לצד שבחה והללו נוטים לצד גנותה. אמר מי שאמר:

– נודה על האמת, כי יחסנו אל התעמולה פשוט ביותר, שכן כל אחד ואחד כך דעתו: אם התעמולה היא לטובתי – הריני מכנה אותה הסברה ואני צועק: הבו חירות; ואם היא לרעתי – הריני מכנה אותה שיסוי ואני צווח: הלאה הפקרות.

(כנ"ל)

721     מעשה בחבורה, שדיברו בעניני לשון וקבלו על שאין אחידות בשימושה, אמר ראובן:

– הנה, למשל, זה אומר: עלינו להביא אלינו מיליונים יהודים, וזה אומר: עלינו להביא אלינו מיליונות יהודים.

אמר שמעון:

– היינו הך.

אמר לו:

– אתה אומר היינו־הך, ואני אומר לך, שאנו מסוגלים להקים שתי מפלגות, שכל ההבדל שביניהן, שהאחת תאמר: מיליונים והאחרת תאמר: מיליונות, ובגללו יישכחו כל אותם היהודים.

(כנ"ל)

 

ח    🔗

722     מעשה בחבורה, שדיברו על תעמולת־הבחירות בישובי־העולים, שנלווּ לה מעשי־אלימות שדרכם תיגרת־ידים ופרים גלגלות רצוצות. אמר מי שאמר:

– כוונתה של תעמולה הסברה, ודרכה של הסברה, שאינה נקלטת בראש אטום והיא נקלטת בראש פתוח.

(מפי אלמוני)

ראש פתוח על דרך האידיש אֵנ’אָפענער קאַפ – כינוי לאדם שמוחו ער וקליטתו קלה. וראה א. אלמי המביא מעשה בי. ל. פרץ ושלום אש שבאו לבוצ’ץ', להרצות על ועידת הלשון בצ’רנוביץ, ובשעת ההרצאה שיסע הסטודנט וינרב את דברי אַש בקריאת־ביניים. קראו אש לבימה וכשהסטודנט ניגש סטר לו אש על פניו. כשיצא אש בא הסטודנט מאחוריו וחבט בקצה־מקלו בראשו והוצרך אש לחבוש ראשו. אמר לו י. ל. פרץ: עתה שיש לך ראש פתוח אולי תיטיב יותר ללמודו (מאַמענטון פון א לעבן, בואינוס איירס, 1948, עמ' 137־136).

וכדומה מעשה בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב, שעמד כמה שנים בלא גג והיו מתלוצצים, כי יש לו ראש פתוח שהתורה תוכל להיכנס לתוכו. ואילו ז. שניאור בשירו על תל־אביב, עשאו ענין לשחוק על דרך אחר: ושם בית־כנסת נחמד כולו – / עד היום לא השלם גגו; / כי המהנדס טעה קצת / בחשבון… אל תגידו בגת! / ואיש מזרחי פולט לעגו: מקום קדוש וראש מגולה, – / בתל־אביב!" (שירים, מהדורת עם עובד, כרך א‘, עמ’ רפ"ה).

723     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכה של מפלגה בכלל, ומפלגת־ישראל בפרט, שמשנולדו בה, משום נקודה של מחלוקת, סיעות סופה של כל סיעה שהיא נעשית מפלגה לעצמה, וראשי־המפלגה האחת נעשים ראשי מפלגות שונות, והשנאה שביניהם כתהום רבה. אמר מי שאמר:

– לאמתו של דבר שני ראשי מפלגות כאלה שהיו לפנים חברים, אינם מחולקים ביניהם אלא בשאלה האגררית.

נשאל:

– כיצד?

השיב:

– פּלוני רוצה כי אלמוני יהא משוקע באדמה ואלמוני רוצה כי פלוני יהא משוקע באדמה.

(מפי מרדכי ניומן)

והוא חידוד פשוט היוצא לכמה נוסחאות.

724     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכה של אופוזיציה, שמתוך שהיא תוקעת עצמה להתנגדות הרי כל ענין וענין, ויהיו טעמיו ונימוקיו כאשר יהיו, היא דוחה אותו ומבטלתו מעיקרו, אמר מי שאמר:

– ולא עוד אלא היא מכרזת בלשון: אדרבה, ההיפך מסתבר.

העיר מי שהעיר:

– מסורת היא בידה שהנחילה אופוזיציונר הותיק, מר איוב, שאמר: אדרבה וירווח לי.

(מפי אלמוני)

ולשון הכתוב: אדברה וירוח לי.

 

ט    🔗

725     מעשה בחבורה, שדיברו על איש תל־אביב, שהכה אשה זקנה עד שהתעלפה והובא הענין בעתונים, אמר מי שאמר:

– ולא די שהוא חבר ההסתדרות – הריהו חבר קואופרטיב; ולא די שהוא חבר קואופרטיב – הריהו חבר בקואופרטיב ששמו “החבר”.

העיר מי שהעיר:

– לא די להיות חבר משולש, צריך להיות גם קצת בן־אדם.

(כנ"ל)

726     מעשה בחבורה שדיברו, כדרך השערה, מה היה אילו משיח בא ונגלה בתל־אביב. אמר מי שאמר:

– הגעו בעצמכם, כמה התרגשות של הפתעה, כמה התעוררות של שמחה, כמה רינה של חדוה…

משיב מי שהשיב:

– בלי גוזמאות; וודאי ישלחו אותו תחילה לבית־ברנר, וכאן יהא נודד מאגודה לאגודה, שהרי כל מזכיר ואפילו סגנו וסגן־סגנו שם בטוחים שהם כבר הקדימו אותו ואת תפקידו, וסופו יקבל, אחרי רוב הליכות, מכתב לאגודת הנכים.

(מפי אלמוני)

קבלת־הפנים הצפויה למשיח היא ענין לרוב דברי־סאטירה. וכן, למשל, פירסם אהרון ילינק כמין מחזה של לעג, שאחת התמונות בו מתארת את השיח, המבקש ליכנס לאסיפת רבני־הריפורמה בפרנקפורט והשוער עיכבו והיתה ביניהם שיחה לאמור:

משיח: אני משיח, באתי אינקוגניטו.

השוער: בין כך ובין כך לא יודו בך.. הנה זה עתה היתה הצעה, כי לא תבוא. ואם תיגלה, סימן שבאת ללא קראוך וללא התפללו אליך! אין אנו צריכים משיח. אנו גרמנים אנו ומולדתנו גרמניה, המיסרת אותנו ביסורים, כלומר אנו נהנים במולדתנו החביבה מזכות־אבות. ובעצם, מה רצונך?

משיח: לאחר שהובלתי לקברות, הריני תובע מצבת־זכרון.

השוער: מצבת־זכרון? מהיכא תיתי. משיחי־השם שוב אינם חביבים על העם, כי הכזיבו א תצפיותיו. הם נתנו לו שיחכה שעה ארוכה מדי, עד שוויתר עליהם.

שיחה זו משקפת את זמנה – אותה אסיפת הרבנים היתה ב־1845 ואילו שיחה אחרת, כפי שמביאה יצחק שעהן (די אידישע וועלט, כרט ל"ו, גל. 8) משקפה עניני־זמננו:

אני: באמת זכייה גדולה היא לי להזדמן עם הוד רוממותו, משיח בן דוד.

משיח: סליחה, אם רצונך לדבר עמי, אַל תקראני הוד־רוממות, כי אינני לא מיניסטר ולא רוזן, ואפילו לא באַרון, כי אם יהודי־גלות פשוט, שהגלה כשאר כל היהודים.

אני: ואיך אקראך?

משיח: תקראני בפשיטות: משיח, ואם רצונך בכך, הריני זקן למדי ותקראני ר' משיח.

אני: אולי לכנותך כינוי גאון? או, לפחות, הרב ר' משיח?

משיח: חלילה, זה ודאי לא. איני רוצה להיות גאון בין הגאונים דהאידנא, גם משה לא נתכנה כינוי גאון או רב.

אני: ובכן, טוב, יהא כרצונך, ר' משיח. ובכן, אמור־נא בבקשה ממך, ר' משיח, על שום מה אין אתה בא? למי ולמתי אתה מחכה?

משיח: אתה מקשה לי קושיה כזאת, כאילו הייתי ירוק. ראשית, לא הזמינני איש, ויש בי חשד מרובה, שאין רוצה בי. שנית, אני בפשיטות מתירא לבוא בזמנים אלה.

אני: אדרבה, הרי היום יש לנו מדינה משלנו, ואתה בא לביתך.

משיח: הוא־הוא הדבר, שאני מתכוון לו. דווקא משום שהיהודים יש להם ארץ משלהם, איני רוצה להכניס עצמי במחלוקת. הרי כל אחד ואחד טוען, כי השיג את ארץ־ישראל בשביל היהודים. והנה אבוא, מה אומר? כי אני גאלתי את היהודים מן הגלות? כי אני נתתי להם ארץ? יצעקו עלי מלוא־הפה, שאיש לא ירצה אפילו להאזין לי. אף יימצאו כאלה, שיאמרו, כי דעתי נטרפה עלי ואיני יודע מה אני סח.

אני: במקצת הדין עמך, אולם סוף־סוף עליך לבוא פעם אחת. הרי עם־ישראל מחכה לך אלפיים שנה. עד מתי? עד אנה?

משיח: במקצת הדין עמך. אך אמור לי, בבקשה ממך, אם לבוא, הריני חייב לבוא לישראל כלשון: בשובך לציון ברחמים. ובכן, אמור לי, בבקשה ממך,מה מפלגה תצרפני אליה, אם כל מפלגה יש לה משיח משלה. ועוד זאת, האפשר ובשנותי אתחיל במלחמה פוליטית? הריני זקן מדי ואין כוחי עמי.

אני: הידעת מה, ר' משיח? תבוא לחוץ־לארץ, נגיד לאמריקה.

משיח (צוחק): אתה מתכוון לאמת או שהיא אחת הלצותיך? יהודי אמריקה צריכים לי? אדרבה, נניח שגמרתי בנפשי לבוא, לאמריקה, והרי השאלה הראשונה, אל מי אבוא? היהודים הרפורמיים והקונסרוואטיווים אינם צריכים לי. הם מחו מכבר את שמי מספריהם… יתר־על־כן, כל היכל וכל סינגונה ריפורמית יש להם משיח משלהם… אל האורתודוכסים? ראשית, רובם מכרו את בתי־התפילה שלהם ואלה שעודם קיימים ועומדים, בדוחק מתלקט בהם מנין. האורתודוכסים צרה נוספת להם, שהחזנים לא ירשו, כי אם אבוא, יהיו חייבים למחוק רוב התפילות מן הסידור, ומה יעשו הם? ובכן, לא נשארו אלא החסידים. חסיד אצל רבי איני רוצה להיות, ורבי לא ירשו לי להיות, כי לצערי לא היה לי סבא הגון, ובלי סבא אין כל העסק כדאי. ועל כולם, לשם מה אני ליהודי־אמריקה? מה הם חסרים? אין להם פרנסה? לארץ־ישראל אין הם רוצים לילך, מוטב להם ליסע לפלורידה. הדבר היחיד, שאני עשוי להשיג מעם יהודי אמריקה, הוא: באנקט של צאתך לשלום לרבות נאומים וראש־טואסטים שלא יתנני לפצות פי, משום שהוא עצמו ידבר כל הערב כולו… ואחרי ככלות הכל, לא יאה לי לבוא סתם ללא קראוני, אותי צריך לקבל כראוי לי, לכל הפחות מגיע לי גם מעט כבוד.

אני: וכיצד אתה רוצה שנעשה זאת?

משיח: בפשיטות, תייסדו איזו חברת־המשיח, תעשו תחילה מגבית לממון. אין דבר, יהודים יתנו כסף – עליכם אך לעשות ריקלמה מספקת – לשלוח שליחים, בנת לרעי… האם עלי ללמדך? האם ירוק אתה? ועתה היה בריא, אני עסוק קצת בייסורי־הגלות, ותודיעני באיזה פרק ומעשים עומדת חברת־המשיח.

727     מעשה בחגיגת האחד במאי בתל־אביב, שבאו אליה עסקנים, שכל ימות השנה הם לבושים כדרך שהם לבושים, ועתה לכבוד היום לבשו אחד אחד חולצה כחולה שלא היתה הולמתם, ראה ראובן, שהחולצה היתה כמתוחה עליו, את שמעון, שהחולצה היתה כמשורבבת עליו, חייך כנגדו ושאל:

– מה, חביבי, פורים?

נאנח שמעון והשיב:

– פורים לא פורים, אך מה אין עושין לשם פרנסה?

(כנ"ל)

728     מעשה בראובן ושמעון שדיברו בעניני אורגניזציה, יתרונותיה וחסרונותיה. אמר ראובן:

– ואני אומר לך, העיקר שנהא מאורגנים, כי בני־אדם מאורגנים יכולים לעשות הרבה…

שאל שמעון:

– דברים הרבה? דהיינו?

השיב ראובן:

– הם יכולים אפילו לגנוב בהיתר, ואתה מתמם ושואל: דהיינו?

(כנ"ל)

 

י    🔗

729     מעשה בחבורה, שדיברו על שתי סיעות שהתלכדו במפלגת פועלי ישראל וסופן הביאו לפילוגה ונקראה הסיעה האחת – סיעה ב' והסיעה האחרת – סיעה ג'. אמר מי שאמר:

– ענין הסיעות אינו חידוש, והוא מצוי במפלגות הרבה בעולם, אולם כשהוא מתגלה בישראל חריפותו מיוחדת במינה.

העיר מי שהעיר:

– שכן דודנו לבן הארמי הוא שהמציאו תחילה, שהרי הוא האומר: ואנכי פיניתי את הבי"ת ומקום לגימ"לים.

(כנ"ל)

ולשון הכתוב: ואנכי פניתי את הבית ומקום לגמלים.

730     מעשה בחבורה, שדיברו על הבחירות לכנסת השניה של מדינת־ישראל ונזכרה מחברתו של אברהם שרון, שבה עורר להצביע לטובת מפא"י (מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל) וטעמו שהיא על כל מומיה כאותה גבינת אמרטאל, שחוריה מרובים על גבינתה, אך יש בה גבינה, ואילו שאר המפלגות אין בהן אלא חורים בלבד.

אמר מי שאמר:

– אבל מה נעשה וגזירה היא והיושבים ראשונה הם החורים ולא הגבינה…

נשאל:

– גזירה כיצד?

השיב:

– הרי כבר נאמר: ויד – – החורים היתה ראשונה במעל.

(כנ"ל)

731     א) מעשה בחבורה, שדיברו על המשבר בממשלת ישראל הראשונה שהביא לפירוקה של הקואליציה שבין מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובין מפלגות החזית הדתית, אמר מי שאמר, כי החזית הדתית היא השותפת אם לא הנוחה ביותר הרי ודאי הזולה ביותר, העיר ד"ר אליהו פורצקי:

– משל למה הדבר דומה, אב אפיקורס שהדריך את בנו אפיקורס כמותו בעניני־פרקמטיה אמר לו: אם תבוא לעשות עסק ואין בידך ממון די צורכו, הרי מן הדין הוא שתצרף לך שותף, אך זכור כי הטוב שבשותפים הוא חסיד וירא־שמים. הנה יש לשניכם חנות – בוקר בוקר אתה משכים ולפי שאתה פטור מתפילה אתה מקדים לבוא לחנות ואילו הוא הולך לו לבית־הכנסת ותפילתו ארוכה ולאחריה הוא לומד את פרקו ולאחריו הוא הולך לדבר מצוה, אם ברית מילה אם מעשה צדקה וכדומה, ועד שהוא נגלה בחנות כבר פדית רוב פדיונה ועד שהוא צופה כה וכה כבר הגיעה שעת תפילת מנחה והוא נוטל חלקו בשותפות כמוסכם, רובל ליום, והולך לבית התפילה. בינתיים החנות מעשירה והולכת וכיסך משתפע והולך והוא, שאינו יודע עד מה, כמנהגו נוהג. אלא תאמר, לימים אויביך מסיתים בו ואומרים: שותפך צובר ממון קורח והוא סותם פיך במטבע של רובל. הרי תחילה הוא פוטרם בבה־מה וכשהסתתם מלהיטה יצרו והוא בא עליך בתביעות, אתה אומר לו: אתן לך שני רובל. ושוב אתה עושה בחנות כבתוך שלך בלבד, ואתה מעשיר והולך והוא מסתפק לרצונו או לכרחו בשני רובל.

(מפי ד"ר אליהו פורצקי)

ב) מעשה בתינוק שנולד ביום שנתכוננה בו ממשלת ישראל על דרך קואליציה של מפא"י (=מפלגת פועלי ארץ־ישראל) ומפלגות החרדים ביקש אביו לקיים המאורע בשם התינוק, שאל עצתו של אדם שליצן היה, השיב לו:

–מאָפאַיעס.

(מפי אחי ניסן סדן)

מאפאיעס במשמע־אוזן כצירוף: 1) מפא“י, 2) פאַיעס = פאות בפוניטיקה אשכנזית. ויריבי מפא”י גילגלו בכמה מיני שחוק, וראה ד. שן המביא שיחה בין ראובן ושמעון על אדם שיש בו כמה מיני גנות אומר עליו ראשון: הוא מפא"יניק, נענה לו אחרון: לא מפא"יניק אלא כדאיניק (“על המשמר”, גל. 2498).

 

יא    🔗

732     מעשה ברישארד וויינטראוב, ששלח למערכת “דבר” מאמר, שבו דיבר בגנותו של האידיאליזמוס ובשבחו של המטריאליזמוס בפילוסופיה לא נראה מאמרו בעיני ב. כצנלסון והחזירו לידו לאמור:

– איני יודע, מי הסמכות האפיפיורית, שתוכל להכריע עם מי הדין בפרשה זו.

השיב לו רישארד וויינטראוב:

– הרי בגניזת־דברי הודעת, כי אתה יודע, לפחות, כתבתה של אותה הסמכות האפיפיורית – תיבת הדואר 199.

(כנ"ל)

תיבת דואר הנזכרת היא של מערכת “דבר”, ונראה כי עיקרו של החידוד בחליפת מכתבים.

733     מעשה בקיבוצי “השומר הצעיר”, שהתלכדו עם קצת קיבוצים אחרים ועם חלק של גדוד העבודה לרשימה אחת לועידה השלישית של הסתדרות העובדים. אחרי משא ומתן נקצבו המנדאטים וחלקם של חברי הגדוד פחות מכפי שתבעו, אמר מי שאמר:

– לכאורה שלח הגדוד שלושה מומחים למסחר, שכן באי־כוחו היו יעקב כנעני, ליאו קאופמאן, וחנוך רוכל, לסוף קנו סחורה מועטת כל כך.

(מפי יהודה אלמוג)

וראה יהושע מרדכי רוזנבלום המספר כי קהילת צ’יז’יב היו בה שלושה סוחרים שם האחד ריכטר (=שופט), שם האחר פראוודא (=אמת) ושם האחר פירדמאן (=איש שלום) התלוצצו ואמרו כי קהילה זו קיימת כמאמר באבות: על הדין ועל האמת ועל השלום (“עירי טשעכאנאווצי”, תל־אביב, תשי"א, עמ' 24).

734     מעשה בבחור, מבחורי “השומר הצעיר” ששמע חברו, יריבו לתנועה, מספר על אסיפה גדולה לאמור:

– היום שם, בלי עין הרע, שבע מאות איש.

התחיל הבחור מעקם דיבורו, לאמור:

– בלי עין הרע… בלי עין הרע… עד היכן הקלריקאליזם מגיע!

בהמשך השיחה שאל לו יריבו:

– כמדומה שכבר יש לכם י"א יישובים חדשים?

ענה:

– לאו, כבר יש לנו ט"ו יישובים חדשים.

– ט“ו… ט”ו… ובלבד שלא להוציא תיבה: י"ה… עד היכן הקליקאליזם מגיע!

(מפי שמואל שי)

735     מעשה בבחור מבחורי “השומר הצעיר” שדיבר בגנותם של חרדי ירושלים, פסק ואמר:

– כל בעלי זקנים הם גנבים.

השיב לו אחד הליצנים:

– ודאי ודאי, וסימנך הרצל ונורדאו, שהיו גנבים קטנים וכנגדם מארכס ואנגלס שהיו גנבים גדולים.

(מפי עזרא סדן)

ומעשה ביצחק שדה, שזקנו מגודל, שכתב מאמר ב“על המשמר” והתאונן בו על כך, כי כל שיש לו זקן ופיאות ניתנת לו משרת מורה והריהו מחזיר ימי החדר הגלותי לקדמותם, אמרו על הכותב ברוח של מאמר חז"ל: בשינוי נוסחה: כל הזקנים אדם רואה חוץ מזקן עצמו (“הבוקר”, גל. 4439).

736     מעשה בחבורה, שישבו בימי ראשית מפלתו של היטלר וגלגלו בעניני אוריינטציה, אמר מי שאמר:

– עתה ודאי חובה היא לכוון את האוריינטציה לצד כוחות המחר, ויפה שעה אחת קודם.

העיר מי שהעיר:

– ודאי ודאי, נראה שגם אבותינו בבית העבדים במצרים, בראותם את המכות הראשונות שירדו על פרעה, נתלהטו ונזדרזו כמותך, בא הכתוב לצננם, כי יש עוד כמה מחר ואומר: הנני מביא מחר ברד, ואחר־כך: הנני מביא מחר ארבה. ולכך כנראה כיוון החכם מכל אדם, באמרו: אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום.

(מפי אלמוני)

737     מעשה במאיר יערי, שקטרגו בפניו על בני־מפלגתו אשר בבואם לארצות־הברית אינם בהולים מחשש היזק, להבליט ביותר את הצדדים הקיצוניים של תכניתם הפוליטית, השיב בשאלה:

– למען ציון לא אחשה?

(מפי גוסטה ברם)

738     מעשה בחבורה, שעמדו בפרלמנט של שדרות רוטשילד בתל־אביב ודנו בענין הבחירות המוניציפאליות הראשונות בישראל. וביותר נשמעו קולותיהם של חסידי מפא“י (=מפלגת פועלי ארץ־ישראל) מזה ושל חסידי מפ”ם (=מפלגת הפועלים המאוחדת) מזה. עמד שם אחד ולא נטל רשות הדיבור.

נשאל:

– ואתה מה, מפא“י או מפ”ם?

השיב:

– אני פמפם.

נשאל:

– מה פירוש?

השיב:

– פעם כך ופעם כך.

(מפי יוחנן טברסקי)

739     מעשה בחבורה, שדיברו על הפילוג בקיבוץ גבעת השלושה הסמוך לפתח־תקוה והגו את החשש, כי הוא כסימן לפילוגים דומים במשקים רבים של הקיבוץ המאוחד. אמר מי שאמר:

– ההיסטוריה שלנו חוזרת על עצמה – שוב פלוג’ש בגבעה.

(מפי אלמוני)

ענין פלגש בגבעה, מתוך רמיזה על גבעת השלושה, נעשה שימוש במלחמת המפלגות מבחינה אחרת: כשנבחר פנחס רשיש, חבר בגבעת־השלושה ושלוח הסתדרות העובדים, כראש עירית פתח־תקוה ובכלל המצביעים לטובת בחירתו ישראל איידלמן, שלוח פועלי אגודת ישראל, נתפרסם כנגדו כרוז בבני־ברק ונאמר בו: “ייסתר לו בגבעת השלושה הוא אשר הפך את פתח־תקוה להיות פלגש לגבעה” )נעתק ב“על־המשמר” גל. 2274).

740     מעשה במפלגת הפועלים המאוחדת, שצצו בה שלוש סיעות, שתים גדולות הנסמכות אחת אחת על גוש התישבות גדול ואמצעי־תעמולתם מרובים, מה שאין כן השלישית, שהיתה קטנה ואמצעי תעמולתה מועטים. אמר אחד מראשיה יוסף רוזן:

– מה נעשה כשמכריע לא מספר־הראשים בועד המרכזי אלא מספר־הראשים ברפת.

(מפי דניאל לייבל)

741     בחבורה. שדיברו במריבת־המפלגות בישראל אמר ראובן:

– צא וראה, הממשלה הטילה משטר של קיצוב בממכר־בשר, באות המפלגות ומערימות עליהן באופן שהן אוכלות אשה את בשר יריבתה. ראה למשל, כיצד “על המשמר” עתונה של מפלגת הפועלים המאוחדת אוכל כמעט יום־יום בכל פה את החזית הדתית.

אמר שמעון:

– אמת כי “על המשמר” נוהג כך, אך הנאתו פגומה, שכן אכילתו זו אכילת בשר כשר.

(מפי אלמוני)

וראה בהיפך מעשה הרב יהודה לייב מימון, ששהה באנגליה בימי הבחירות לקונגרס הציוני הכ“ג, והיה עתון “ג’ויש כרוניקל” מתקיף את מפלגת “מזרחי”. אמר הרב” רואה אני כי אותו עתון נעשה זולל־המזרחי, אך דעתי נחה עלי, כי הוא אוכל, לפחות, בשר כשר (“הצופה”, גל. 3924).

 

י"ב    🔗

742     מעשה בחבורה, שדיברו על אגודת הקנאים, שקראו לעצמים בני פינחס, והיו מתנפלים ברחובות תל־אביב על בנות־ישראל המהלכות עם בני־נכר. אמר מי שאמר:

– וודאי הם עתידים להפרע גם מבני־ישראל המהלכים עם בנות־נכר.

העיר מי שהעיר:

– אשרי משה הס ומאכס נורדאו ושמעון פרוג, שיש להם רחובות בתל־אביב, אך אוי להם, אילו היו הם ונשיהם, שהיו בנות־נכר, מטיילים ברחובות האלה.

(כנ"ל)

743     מעשה בחבורה, שגלגלו בספרו של ארתור קסטלר “גנבים בלילה”, שענינו מעשי אגודות הטירור המכוונים כנגד ממשלת המנדאט הבריטית בארצנו, היו הדעות חלוקות, אמר מי שאמר:

– והנביא אמר בפשיטות: אם גנבים בלילה – השחיתו דים.

(כנ"ל)

744     מעשה בחבורה, שעמדו על שפת־ימה של תל־אביב וצפו באנית “אלטלנה”, השרופה, אמר ראובן:

– נראה שהיא תעמוד פה לעולמים, שכן הזזתה או פירוקה תעלה ברוב־דמים.

השיב שמעון:

– סופה שהממשלה תשכיר אותה לבית־קפה שיקרא שם של נוחיות ורווחה" אצלנו.

(מפי אפרים ברוידא)

אלטלינה – שם אניה כשנקראה ככינויו הספרותי של ז.ז’בוטינסקי והיא אניה, שהביאה אצ"ל (=ארגון צבאי לאומי) שלא ברשותה של ממשלת ישראל. וענין אצל = אצל שימש עילה לכמה חידודים וכן החידוד המיוחס לחיים ויצמן, שאמר על משה סנה, שהיה מחסידי התוקפנות הפעילה כלפי אנגליה בתקופת שלטונה האחרונה בארצנו: הרי מעיקרו קליינבוים שמו, ואילו דקדק בתרגומו ללשוננו היה מתרגם עץ קטן ודרך הקטנה אצ’לה (למשמע אוזן: אצלקה, מלשון אצ"ל). ולענין הצבעה אחת בכנסת שנצטרפו בה ציונים כלליים ואנשי חירות (מיסודו של אצ"ל) נאמר: לא בחנם הלך העורב אחרי הזרזיר, אמר משה סנה, כי דיוקה של המימרה: הלך העורב אצ"ל הזרזיר.

ובענין אליעזר ליבנה (ליבנשטיין), שהוציא ירחון בשם “בינתיים” ואחר־כך בשם “בטרם”, כלומר שמות שהם כשמות שני סיפורים של א. נ. גנסין, כתבו יריביו, כי לאחריהם הגיע תור הסיפור הבא של המספר הזה אצ"ל (ולאחריו תור הסיפור: הצדה! (י. עין־רואה, “בשער” תשי"א, גל.37). וראה צירופם של שמות ארבעת הסיפורים, כשהוא בא להגדיר את מחברם בעצמו: "אורי ניסן גנסין בספרותנו הנהו נציגו המובהק של יפה הרוח. מסע חייו עבר עליו ליד ואצל והצדה ובינתיים ובטרם. כל חייו, אף כתיבתו, היו בטרם ארוך. – – הוא מצוי אצל אנחות – – (א. שטינמן: געגועים על יפי הרוח).

745     מעשה בחבורה, שדיברו על ישראל שייב, מראשי לח"י ועורכם וסיפרו, כיצד המשטרה הבריטית רדפה אחריו וקפץ מחלון גבוה ונשברו רגליו. אמר אשר בבלי:

– עתה ידעתי על שום מה הוא קורא לכתב־העת שבעריכתו “סולם”, שכבר ראה מה פירושה של קפיצה בלא סולם.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

 

י"ג    🔗

746     מעשה בחבורה, שדיברו על ההימנון החדש, שנקבע בברית־המועצות, אמר מי שאמר:

– ודאי שעשו בחכמה: המנון חדש, יליד הימים ומתיחותם, הדגשה של החיבור למולדת, שילוב שמות המנהיגים עתה. חיי שגם אנו ראוי לנו שנעשה כמותם.

העיר מי שהעיר:

– תאר לך, שנצטרך לפרוש שמות מנהיגינו ונהא חייבים למנות שורה גדולה וארוכה לפי הפרופורציה ולפי מפתח המפלגות והסיעות. חביבי, זה לא יהיה המנון, זה יהיה סידור־כל־בו.

(מפי אלמוני)

747     מעשה בחבורה, שדיברו על כרוניקה ב“דבר”, שתיארה את יום־הכיפורים בתל־אביב, את התפילה בבית הכנסת הגדול וציינה במיוחד, כי בין המתפללים היו כמה חברי מועצת העיריה. אמר מי שאמר:

– משערני, כמה נתרעשה הפמליה של מעלה; כיצד המלאכים דחפו זה מרפקו של זה ואמרו: איזה כבוד, איזה כבוד; וכביכול עצמו הניח את ספר־החתימה מידו, הסתכל ונתחייך: אשרי שזכיתי לכך.

(כנ"ל)

748     מעשה בחבורה, שדיברו על החלטתה של עירית תל־אביב להקים מכון לבדיקת־הלב לדלת העם. שאל מי ששאל:

– אתמהה, והאמידים אין להם לב?

השיב מי שהשיב:

– לו היה לאמידים לב, לא היה לב העניים צריך בדיקה.

(כנ"ל)

749     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הבחירות המוניציפאליות הראשונות במדינת ישראל, וגילגלו בסיכויי התוצאות. אמר מי שאמר:

– יש אומרים, כי בתל־אביב ובירושלים תנצח הסתדרות העובדים, וכבר הכינו וכאן כאן לראשי־העיריות את סגניהם עתה – כאן מ. פרלסון שהסב שמו ונקרא פרי, וכאן ראובן שרייבמן שהסב שמו ונקרא שרי…

העיר מי שהעיר:

– ואילו ברמת־גן ישאר כנראה קריניצי על כנו ומזלו שאינו מאנשי הסתדרות העובדים ואינו מסב שמו כמנהגם, שאילולא־כן הוצרך להקרא קרי.

(מפי בני עזרא)

750     מעשה בימי הבחירות המוניציפאליות הראשונות בישראל, טרחו יריביו של ישאל רוקח, ראש עירית תל־אביב להסירו מעל כסאו, והוא יושב במשרדו וכותב בידו שמאל, שאלו:

– מה ראית על כך?

השיב:

– הימין רועד.

(מפי אשר ברש)

וראוי להעיר כי שימוש הלשון השגור מבחין בין ימין ושמאל שהם לשון נקבה בהוראת יד ולשון זכר בהוראת צד פוליטי.

751     מעשה בחבורה, שדיברו על אברהם קריניצי, ראש עירית רמת־גן אמר מי שאמר:

– צא וראה, כמה מיני גנות טופלים בו יריביו, שאפילו עממיותו נדרשת להם לגנאי, ואינם אומרים: איש פשוט הוא, אלא אומרי: בור הוא, אולם גם הללו באים בתוך הגנים שנטע ונהנים מהם הנאה מרובה. העיר מי שהעיר:

– ולא עוד, אלא שהם נוטלים את דברי גנותם ואת דברי שבחם ומזווגים אותם ואומרים, כי משטרו משטר בור־גנים.

(מפי י. אורן)

752     מעשה בועד הקהילה של חיפה, שדן בעניני תקציב, אמר בא־כוחם של החרדים:

– לא מס החינוך אלא מס השחיטה הוא המקיים את בתי הספר בעירנו.

העיר ז. כרמי:

– מן המפורסמות כי לענין נתינה יפה כוחה של בהמה משל אדם.

(מפי אחי יצחק ניסן)

י"ד

753     מעשה בממלכת־החיות, ששמעה על תקומתה של מדינת־ישראל ושלחה אליה משלחת משלה – תרנגול, תרנגול־הודו, בהמה וחמור. שוטטה המשלחת במדינה, תחילה אמרה להשתקע בה ועד מהרה ברחה לממלכתה. באה לפני האריה ליתן את הדין. אמר התרנגול:

– מדינה של רשיונות היא, אי אתה יכול לעשות כל עשייה ועשייה אם אין רשיון בידך. אמרתי בלבי: אם אהא חייב לבקש רשיון על כל קריאת קוקוריקו, נמצאתי מבזבז עתותי לבקשת רשיונות ואיני מגיע אפילו לקוקוריקו אחד. עמדתי ונמלטתי על נפשי.

אמר תרנגול־הודו:

– מדינה של אדמומית היא. כל כהונה מעולה בממשלתה כבושה בידי האדומים. אמרתי בלבי: לפי שהאדמומית מרגיזתני נמצא שהייתי רוגז על כל פסיעה ופסיעה וכעסי גובר והולך ומרתי מתפקעת. עמדתי ויצאתי.

אמרה הבהמה:

– מדינה של חליבה היא, שכל קטנה וגדולה שאזרחיה עושים, מיד בא עליהם גובה־מסים וחולבם. אמרתי בלבי: ואם בבני־אדם הם נוהגים כך, בבהמה לא־כל־שכּן. עמדתי וברחתי.

אמר החמור:

– מדינה של משיחים היא. באתי לקריה והכרזתי: עתה שמשיחכם בא באתי להיות לו בהמת־רכיבה. הרכנתי את גבי ואמרתי: מי משיח – עלי. מיד נבהלו עלי כרבבת־עסקנים גדולים וקטנים והכל דחקו ונדחקו, שביקשו לישב עלי. עמדתי ועקרתי.

(מפי אלמוני)

וסיפור זה כמה נוסחאות לו, ונוסחה אחת פירסם דוד פינסקי (“טאג”, גל. 12825) והוא מעשה בארבעה אלה שבאו כתיירים לישראל, שוטטו בה וראו מה שראו, וכשחזרו לארצם נזדמנו באוירון ואמרו אחד אחד דעתו, ודעותיהם כנוסח שלנו, פרט לדעתו של החמור, שכך לשונה: יצאתי מתוך שראיתי שיש להם די חמורים בלעדי.

וענין החמור והמשיח נעשה עילה לרוב חידודים וח. אילתי הרחיבו כדי הומורסקה מהווי־הקיבוץ: משיח"ס אייזל (אידישער קעמפער, כרך ל"א, גל. 867) וענינו בחור ביש־גדא, שנתן עינו בנערה והיא לא גמלה לו אהבה ודבקה באחר. וסיומו של הסיפור, שהוא רואה אותה במלוא־יפיה יוצאת מן המקלחת, והנה בא חמור־הקבוצה שיצא לרעוֹת, אומר שומר־הלילה לאותו ביש־גדא: “כך הוא, מחכים למשיח אולם בא החמור”.

754     מעשה בחבורה, שדיברו על השלגים המרובים שירדו בחורף תש"י בארצנו, אמר ראובן:

– ואני אומר, כי העולים מארצות־הצפון הם שהביאו את אקלימן גם לישראל.

אמר שמעון:

– ואני אומר כי בדרך כך הכירה סיביריה במדינתנו הכרה דאֶ־פאַקטו.

(מפי בני עזרא)

רוסיה בכלל וסיביריה בפרט כסמל לקור המופלג מאכלסים רוב חידודים. ולענין בריחתנו ראה לטענת ראובן מה שמספר אלברט שאמיסו, בספר מסעותיו מסביב לעולם: “אף כי לא היתה זו עונת גשמים, החלה בחלק זה של בראזיל בספטמבר, ירד גשם ללא־הפסק, והעם זיווג את מזג־האויר שלא־כרגיל ואת בואם של הרוסים”. וראה על פטר שלומיאל הנשאל על שום מה הוא חסר צל והוא משיב, כי “ברוסיה, שעשה בה נסיעתו בחורף שעבר קפא, פעם אחת, בקור מופלג צלו ודבק בקרקע, באופן שלא יכול היה להתירו”

 

ט"ו    🔗

755     מעשה בחבורה, שדיברו על ההדיוטות הקופצים בראש, שעלו לגדולה במדינת־ישראל והריהם שליטים במוסדי־ציבור ומשמיעים דעתם גם בתחומה של דעת, שאינם בקיאים בו. אמר מי שאמר:

– והעיקר שכמה וכמה חכמים נוהגים כבוד בשליטים אלה ומסייעים להם שיוסיפו ויתגדלו.

העיר מי שהעיר:

– חכמים אלה נטלו להם מכל המידות, שנשתבח בהם אבי האומה, מידה אחת בלבד והם מקיימים אותה בשלימות, שנאמר: ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ.

(מפי אלמוני)

והחידוד הזה שבו נדרש צמד המלים שבמקרא: עם הארץ = יושבי הארץ, על דרך עם הארץ =הדיוטות, כמה נוסחאות לו וראה, למשל, נחום חייקין, המביא מעשה ברב, ר' אברהם שמו, שבא לברית מילה להיות מוהל, כיבד בעל הברית בסנדקאות איזה מקרוביו, הדיוט גמור, שאל מי ששאל: כלום לא חרפה היא, שרב למדן יהא גוחן על סנדק הדיוט, השיב מי שהשיב: הרי מקרא מלא הוא: וישתחו עברהם לעיני עם הארץ (“טאג”, גל. 12898).

ועיקרו קדום וראה מרדכי בן יחזקאל: “וכבר אמרו: גדולה ענווה שנשתבח בה אברהם אבינו עליו השלום, מפני שהיו בני דורו גדולים שבהם מנשאין אותו וכו'. והוא עליו השלום משפיל עצמו במידת הענווה והצניעות עמהם ואפילו בפחותים שבהם, שנאמר: וישתחו אברהם לעם הארץ” (“ראש הלסטים”).

756     א) מעשה בחבורה, שדיברו על שם היאה לה למדינת־ישראל לפי כמה מנהגות שנתפשטו בה ושיהא נשמע כשמה של מדינה ממדינות אירופה או אסיה. אמר ראובן:

– שוויצרלאנד.

אמר שמעון:

– שנורווגיה.

אמר לוי

– פעקילסטאן.

(מפי אחי יצחק ניסן)

שוויצרלאנד = ארץ השוויצרים, המזיעים, כלומר הרעשנים והמהבילים, על משקל ארץ־השוויצים שווייץ; שנורווגיה = ארץ השנוררים, הקבצנים, על משקל נורווגיה; פעקילסטאן = ארץ החבילות, על משקל פאקיסטאן, ורכסטאן וכדומה. וראה ברוך קורצווייל הכותב על “אבירי פלונסק, פינצ’ב, יהופץ וכתריאליבקה, גיבורי שניפישוק, בטלון, כסלון וקבציאל, שרי חלוקניה, שנורווגיה ופתח־תקוה” (“הארץ”, גל. 9993).

ב) מעשה באדם שנזקק למשרד ממשרדי ממשלת־ישראל בימים שהיתה בקריה, נדחה בלך ושוב, חזר ובא ושוב נדחה בלך ושוב, ישב מרוב עייפות על המדרכה, וביאושו אמר לנפשו:

– דבר אל הקריה!

שמע עובר ושב, אמר לו:

– לא אל הקריה דבר, אלא לאנשיה.

השיב:

– כמותם כמותה, היא קריה והם קריה־ריסטים.

לימים חזר ובא והנה המשרד איננו, שבינתיים הועבר לירושלים, שאל:

– והיכן המשרד על פקידיו!

השיבו לו:

– הם בבירה, ועליך להטריח עצמך אליה.

ספק כפיו ואמר;

– ועתה לך דבר אל הבירה־קראטים.

(מפי אלמוני)

והוא צירופם של כמה חידודים פשוטים, וכן העיר ד. בלקין, כי בזבוז הזמן, הנדרש מעם הפונים למשרדי ממשלת ישראל הוליד אימרה: דבר אל הקריה (“דבר”, גל. 7311). והוא כדרך האימרה: דבר אל הקיר לפי הפתגם האידי: רעד צו דער וואנט וראה קופל שווארץ: “התרענו והתרינו וקראנו תגר – – אבל אזנים לכותל, הוה אומר דבר אל הכותל וכתוב אגרות־אהבים לריבונו של עולם”, (הפועל הצעיר“, שנה מ”ד, גל. 12). ואילו שאר החידודים קריה־ריסטים כדרך קרייריסטים, וכן בירה־קראטים כדרך ביורוקראטים.

757     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של הפקידים בישראל, שאל מי ששאל:

– פליאה היא, כי ראינו לקבוע להם כינוי פקיד, שהרי משקלו הוא כדרך פעול כלומר פקוד, מקבל־פקודה ובאמת הם כשליטים נותני־פקודה. השיב מי שהשיב:

– פקיד לשונו אינו מלשון פקודה, שפירושו צו, אלא מלשון פקידה שפירושו זכירה. ולשון פקידה נזכרת בראשונה במקרא לענין אשת אברהם אבינו: וד' פקד את שרה וכמה הוצרכה לחכות לאותה פקידה – תשעים שנה. מכאן שלשון פקידים היא־היא ההולמת ביותר את הביוראליסטים שלנו, שהרי גם פקידתם היא בערך כך.

(כנ"ל)

וליבארוויטש, השומע יצחק, ח“א סי' ק”נ: הפקיד הראשון היה יוסף בבית פוטיפר ומה נאמר בו: וימאן.

ובענין הפקידים נתפרסמו כמה וכמה חידודים, כגון לכתוב: שמעון ולוי אחים כלי־חמס מכרותיהם – – ארור אפם כי עז וגו', מאי חמס – ח’כמים, ח’זנים, מ’למדים, מ’ורים, מ’חזרים־מ’קופחים, ס’ופרים־ס’ובלים; מאי אפם – א’ף פ’קידי מ’משלה (נרות שבת, קונטרס ק"ץ).

758 מעשה במי שבא למשרד ממשרדי מדינת־ישראל וביקש מה שביקש נדרש למלא טופס; מילאו – נדרש למלא טופס אחר; מילאו – נדרש למלא טופס שלישי וכו' וכו'. אמר לו לפקיד:

– נראה שממשלתנו נשתכח הימנה מאמר חז"ל: תפסת מרובה לא תפסת.

(מפי א. ח. אלחנני)

ומאמרם: תפסת מרובה לא תפסת, משמש מיני שחוק ועיקרם על המרבים להדפיס ספרים: דפסת מרובה לא דפסת, וראה ר' יעקב עמדין המספר על דרך עבודתו בסידורו: מדפיס בצנעא והוא כלשון חז"ל: מתפיס בצננא.

 

ט"ז    🔗

759     מעשה בחבורה, שדיברו על גינוניהם של שרי־ישראל והקרובים להם בכהונה, שכל מקום שהם הולכים או נוסעים הם מוליכים או מסיעים נשיהם. אמר מי שאמר:

– מילא, נשיא המדינה שאַני, הוא סמל. אמר ניסן ברגרין.

– ודאי, אם האיש –סמל האשה – שמלה.

(מפי ניסן ברגנרין)

ועוקצו של השחוק כי התיבה סמל מעיקרה פירושה בגד ולימים נתיחדה לענין סימבול.

760     מעשה בחיים ויצמן, נשיא מדינת ישראל, שקבלו לפניו על אותם האוחזים בקרנות כהונות ואינם זזים מהם, אף שכשרונם אינו מסייעם. אמר:

– מה אתם מבינים באלה? אצלנו, במוטילי, היה חזן בא בימים, כשכבר הצריד כחבית, נטל זקנו וכרכו בעמוד־התפילה.

(מפי יוסל יעקבסון)

761     מעשה בנשיאי מדינות העולם שנתכנסו לפונדק אחד והיו משתבחים אחד אחד בגודל שלטונו או טיבו, כגון שסטאלין אמר, כי הוא שליט על כך וכך מליוני נפשות וטרומן אמר, כי הוא שליט על כך וכך מליוני נפשות וכיוצא באלה. כשהגיע תורו של חיים ויצמן עמד על רגליו ואמר:

– ואני, רבותי, הנני נשיא למליון נשיאים.

(מפי ד"ר א. פורשנר)

762     מעשה בתייר, שבא מאמריקה לראות במדינת־ישראל, וכשחזר אמר:

– ישראל כולה נסי־נסים; נשיאה אינו שלם בראייה, ראש־כנסתה אינו מתוקן בשמיעה, ראש־ממשלתה אינו זהיר בדיבור והמדינה – מדינה.

(מפי ז. שינד)

763     מעשה בתייר שעבר לארכה ולרחבה של מדינת ישראל ראה מה שראה ואמר לבן־לויתו:

– אבל מפה לאוזן אומר לך, כי אתם משוקעים כאן בקרקע.

השיב בן־לויתו:

– כמונו כבולבוס – משוקע בקרקע וגדל.

(מפי דוד זכאי)

 

י"ז    🔗

764     מעשה בתייר, שבא לראות במדינת ישראל, בא לכנסת, ראה את חברי־הממשלה שאל מי פלוני שקומתו קומה ומי אלמוני שיציבתו יציבה ומי פלמוני שהדר־זקנו הדר וכדומה ומי אותו קטן היושב ביניהם. אמרו לו, כי פלוני הוא שר פלוני ואלמוני הוא שר אלמוני ופלמוני הוא שר פלמוני וכדומה ואותו קטן הוא ראש הממשלה ד. בן־גוריון. אמר:

– פליאה פליאה, קטן כזה נוהג בהם כחפצו.

אמרו לו:

– מה פליאה היא, כלום לא ראית מימיך שיירה של גמלים, והם גבוהים וחזקים, ובראשם חמור והוא קטן והם נמשכים אחריו וככל אשר יטם ילכו.

(מפי אלמוני)

חידוד זה, שבו בא אולי על ביטויו יחס אמביוולנטי, אינו אלא שימוש במוטיב נודע שכבר נסתייעו בו בתחום המדיניות, וכן מעשה פייצל, בנו של חוסיין המלך, שבא לועידת השלום בורסאי והראה לו לורנס את המדינאים המכונסים. למראה קלימאנסו, שהיה קטן וצמוק אך נהג בכל הקברניטים האחרים, שהיו גדולים ממנו בקומה ובבשר, סיפר פייצל אותו משל בגמלים ובחמור הקטן. וראה משל הפוך, קופל שווארץ, המקטרג על העסקנים, הנוטלים לעצמם רוב כהונות: “אמנם כתב י. שנברג, כי גמל עלוב ביותר נושא עומסים של כמה וכמה חמורים, אבל ראשית כל קשה לקבוע מסמרות, מי מבני אדם הוא גמל ומי חמור, ושנית הרוצה למלא תפקיד אחד כראוי, נתון למאמץ הגוף והנפש שאינו נדרש מחמור וגמל כאחד” (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ד, גל. 4). ובחז“ל צירופו של חמור וגמל יוצא לשימוש אחר שאמרו: הרי זה חמר גמל, (ערובין ל"ה) ופירש”י שם: כאדם המנהיג חמור וגמל, שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו, והגמל הוא מושך וצריך לפנות לפניו ולאחריו. וטביוב סי' 1432 מעיר, כי בפי הבריות משמש הפתגם לענין ערבוביה וכדומה.

וראה הבדיחה שענינה מעשה במשלחת של בהמות שבאה לפני ראש הממשלה, ד. בן־גוריון, אמר הסוס: על מה ממשלתך אינה דואגת למזונותינו, כדרך שהיא דואגת למזונותיהם של בני אדם, הרי קודם שהיו מכוניות בארץ הייתי חורש את השדה, גורר המשאות ועתה אין אתה מפרנסני. אמרה הפרה: אני משקה את כל אוכלוסי ישראל חלב ואני עצמי רעבה. פנה ראש הממשלה לחמור: ואתה אין כל טענות בפיך? השיב החמור: איך אוכל לטעון טענות ואני עצמי בחרתיך (אפריקאנער יידישע צייטונג, כרך כ', גל. 48).

765     מעשה בחבורה שדיברו על מדינת ישראל שפשטו בה כמה וכמה קלקולים קשים אמר מי שאמר:

– וכבר נתפרסמה המימרה: מדינת ישראל הכל בה שחור, חוץ לראשו של ראש ממשלתה, ד. בן־גוריון שהוא לבן.

העיר מי שהעיר:

– אילולא הכל שחור כל כך, לא היה ראשו לבן כל כך.

(כנ"ל)

766     מעשה בד. בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל, שראה מנהגה של האופוזיציה, נכנס אצל מומחה לסילוקה, סטאלין, ושאל בעצתו. סיפר לו סטאלין בהרחבה על דרכיו ואמצעיו במערכה זו, שאל ד. בן־גוריון:

– ועתה שהשלטת כך את משטרך, הכל ברוסיה מרוצים?

השיב סטאלין:

– כן, הכל פרט למליון אחד…

אמר ד. בן־גוריון:

– אף בישראל כך.

(מפי א. מ. הברמן)

767     מעשה בחבורה שדיברו על ממשלת ישראל של הכנסת הראשונה והזכירו את הבדיחה המהלכת, כי ד. בן־גוריון לא הכניס בה חמץ נוטריקון: חירות, מפ"ם, ציונים כלליים.

העיר מי שהעיר:

– ולא עוד אלא הקפיד שממשלתו תהא על טהרת כשרות פסח נוטריקון: פ’רוגרסיבים, ס’פרדים, ח’רדים.

(מפי ד"ר ש. שמעוני)

וראה קערת צימוקים סי' 976.

768     מעשה בד. בן־גוריון שנשאל:

– ראש הממשלה – כהונה חמורה, ראש הכנסת – אף היא כהונה לא קלה, והנה אתה ראשך שיבה, ואילו ראש־הכנסת, שאינו צעיר ממך, לא כן.

השיב:

– הרי ידעתם דרכו של יוסף שפרינצק כי ככל שבאה לפניו הצעה שאינה נוחה הוא דוחה אותה, וממילא כשבאה לפניו הצעת שיבה דחה גם אותה.

(מפי ישראל כהן)

769     מעשה בחבורה שדיברו בענין ד. בן־גוריון, שהללו רואים בו משיח והללו רואים בו חילופו. אמר אחד יריביו:

– ואפילו דעתם של מאמיניו מקובלת עלי, לא הייתי יכול שלא לראות את הצד השונה שבינו ובין משיח.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– משיח אינו רוצה לבוא והוא אינו רוצה ללכת.

(מפי אחי יצחק ניסן)

770     מעשה בחבורה שדיברה בדרכו של ד. בן־גוריון, היה בה שחלק עליה ואמר:

– הוא נוטל גדולה לעצמו ולא אתמה, אם יחדש המלוכה בישראל, וישים כתר מלכות על ראשו.

השיב מי שהשיב:

– דוקא מתוך שהוא נוטל גדולה לעצמו ורוצה להיות תמיד ראש וראשון, יסרב לכינוי דוד השני.

(מפי א. מ. הברמן)

וראה נוסח אחר, מלך ראוויטש, במכתבי־המסע שלו מישראל: “בשעת אחד המשברים של ממשלת ישראל, העלה אחד העתונים הצעה להקים מלוכה. אזרחי ישראל דחו מיד את ההצעה: כסבורים הם, כי אפילו בשל בן־גוריון בלבד אין היא בגדר של ביצוע. לפי שכבר היה לנו דוד המלך, הרי דוד בן־גוריון לא יסכים לעולם שיהא נקרא דוד השני” (נעתק במדור ההומור של “טאג”, גל. 13180)

771     מעשה בחבורה שדיברו על ספרו של ד. בן־גוריון “בהלחם ישראל” אמר מי שאמר:

– צא וראה דרכו בכתיבה שהוא משמיט באקוסאטיב את התיבה: את, כאילו נחרבה ואיננה.

נענה ברוך קרוא:

– לפי שהוא שר מלחמה הוא מקיים: כוחו אתותיכם לחרבות.

(מפי יוסף פלשטינסקי)

772     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של ד. בן־גוריון להשמיט את התיבה: את, ונשמעו טעמים לכאן וטעמים לכאן, אמר אחד ליצן:

– וכסבורני, לא באה השמטה זו אלא מתוך עניוות,שכן אין תיבה את אלא צירוף של שתי אותיות, האות הראשונה והאות האחרונה, ואם לא ישמיטו יאמרו: לא די שהוא רואה עצמו בחינת האל“ף והת”יו הוא גם מכריז על כך.

(מפי אלמוני)

וא. שלונסקי עשה את שמיטת התיבה את כענין של תקיפה פוליטית ובנאום באסיפת ימאים שובתים אמר: המנהג שלא להשתמש במלה את עושה את הלשון בלתי־אתית (“דבר” גל.8051).

773     מעשה בחבורה שדיברו על נחיתת הרמה של עסקני־הציבור בישראל הבולטת ביחוד מאז כינונה של המדינה, אמר מי שאמר:

– נראה, כי ראש הממשלה, ד. בן־גוריון מרגיש בכך, וסימנתך שהוא משמיט את התיבה: את, שהרי דרשו חז"ל: את לרבות תלמידי חכמים.

(מפי אלמוני)

ופירוש מאוחר יותר: “לנוכח המסע, שפתח ראש הממשלה באחרונה,עם חוק גיוס הבנות, בניגוד לפסק־הדין של הרבנות הראשית, מתברר, כי בדרכו זאת עומד לו למכשול את מן הפסוק: כבד את אביך ואת אמך, שחז”ל דרשו את – לרבות תלמידי חכמים. מכיון שכך יצא הקצף מלפניו על כל האתין שבתורה ובלשון העברית" (“הצופה”,גל. 4043). אולם דרושו של רבי עקיבא הוא לכתוב: את ד' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, והוא משמש כמה חידודים וליבאוויטש, השומע יצחק ה“א שכ”ו, מביא: לרבות תלמידי חכמים – אף תלמיד חכם צריך לירוא מפני ד'.

ויצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 134, מרחיב בענין דרכו של ר' שמעון העמסוני לדרוש כל האתין שבתורה חוץ לכתוב את ד' אלהיך תירא, ואומר כי ר' שמעון היה בחינת רב בימינו, שהוא כהדום רגליו של נשיא העדה ואינו מעז לומר לו תוכחת־מוסר, כי גם הנשיא חייב לנהוג כבוד ברב כדרך שהוא חייב לנהוג כבוד בהשם, מה שאין כן רבי עקיבא, ששהיה רב עשיר ומקדש השם והתיר לעצמו לדרוש כדרך שדרש. נוסח אחר: ר' שמעון היה מכלל הרבנים, שצריך ליסרם ולהוכיחם, כי גם כלי־קודש חייבים ביראת שמים, בהכנסת אורחים, במתן צדקה, ולא רצה ליסר ולהוכיח את עצמו, ואילו רבי עקיבא היה עסקן גדול לטובת עניי־הישיבות והיה בו העוז לומר מוסר לרבנים.

774     מעשה בחבורה שדיברו על דרכו של ראש הממשלה, ד. בן־גוריון להשמיט את התיבה את, אמר מי שאמר:

– הרי זה קוּ־ד־אָת.

(מפי אלמוני)

והוא שחוק בענין coup d’etat (הפיכת המדינה).

775     מעשה בחבורה, שדיברו על דרכו של ראש הממשלה, ד. בן־גוריון להשמיט את התיבה אַת, אמר מי שאמר:

– כמותו כאבי־העולם, כמותו כאבי־האומה.

נשאל:

– כיצד?

השיב:

– הקדוש־ברוך־הוא נאמר בו: ויגרש את ואברהם אבינו נצטווה לקיים: גרש תגרש את…

(כנ"ל)

והשחוק הוא בקיצור הכתובים: ויגרש את האדם, גרש תגרש את האמה.

776     מעשה בחבורה שגילגלו בעניני היחסים שבין מדינת־ישראל לארצות הברית, אמר מי שאמר:

– והיחסים האלה נאדקו כל־כך, עד ששתי הממשלות החליטו לטבוע מטבע מיוחד, אשר מצדו אחד יהא טבוע דיוקנו של טרומן ומתחתיו הכתובת: אנקעל סעם ומצדו האחר יהא טבוע דיוקנו של בן־גוריון ומתחתיו הכתובת: אנקעל נעם!

(כנ"ל)

אנקעל סעם = דוד סם, כינוי לארצות־הברית של אמריקה, אַנקיל נעם: דוד קח.

777     מעשה באדם, שלא יכול היה לפרנס עצמו, נטל חבילת קש כבוש הניחה לפני ביתו של ראש הממשלה, ד. בן־גוריון, והתחיל אוכל ממנה. יצא ראש הממשלה ראה אותו בכך, אמר:

– הא לך עשר לירות ולך פרנס עצמך כאדם מן הישוב.

ראה אותו אדם כי תחבולתו עמדה לו, עשה כאותו מעשה לפני ביתו של שר־החוץ, משה שרת. יצא שר החוץ ראה אותו בכך, אמר:

– הא לך חמש לירות ולך פרנס עצמך כאדם מן הישוב.

ראה אותו אדם כי תחבולתו עמדה לו פעמיים, עשה כאותו מעשה לפני ביתו של שר־הקיצוב, דב יוסף. יצא שר הקיצוב, ראה אותו בכך, גער בו לאמור:

– מה, עכשיו, בעונת החצירים, אתה אוכל קש כבוש המשומר לעתיד לבוא, לך ואכול עשב־השדה.

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)

ולדרך גילגולה של הבדיחה ראה נוסח קלמן ברודסקי, והוא מעשה באזרח מאזרחי־ישראל שהביע מחאתו על מיעוט המזונות באופן שעמד בפני חבילת־קש על פתחו של ד. בן־גוריון וכשנשאל מהטעם עשה כן והשיב כי הוא רעב נתן לו בן־גוריון שתי לירות. ראה אותו אזרח כי תחבולתו הצליחה עשה כמעשה הזה על פתחו של משה שרת וגם עתה זכה בשתי לירות. הלך אותו אזרח ועשה כמעשהו בפני פתחו של דב יוסף והוא גער בו: משוגע אתה או חסר־דעה שאתה אוכל קש בעיצומו של קיץ והרי יכול אתה לאכול עשב חי? מוטב ותשמור את הקש לימות־החורף (טאג, גל. 13517).

778     מעשה בחבורה שישבה ודיברה על מסע־המגבית של ראש הממשלה ד. בן־גוריון לאמריקה, אמר מי שאמר:

– מגביותנו באמריקה שיעורן הולך ומוסיף – לפנים, בעודנו ישוב מועט בימי התורכים, נטלנו ממנה אלפים, אחר־כך כשהיינו יישוב מרובה בימי האנגלים נטלנו ממנה מליונים; עתה עם עצמאותנו אנו נוטלים ממנה מיליארדים, והרי קיבוץ גלויות בעצם־תקפו וידנו נטויה.

– העיר מי שהעיר:

– בקיצור, עוד חמשים שנה של מגביותינו אלו ואמריקה – באנקרוט!

(מפי שלמה שפאן)

י"ח

779     מעשה בר' יהודה לייב מימון (פישמן), כשבא לכהן כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, ראה דרכם של פקידיה, שכשהם נכנסים למשרדם, הם סוגרים במפתח את הדלת מפנים. שאל:

– האם משרד הוא בית־כבוד, שאתם נוהגים בו כך?

(מפי יהודה יערי)

780     מעשה בממשלת ישראל הראשונה שנפל בה משבר וראשה, ד. בן־גוריון הודיע על התפטרותו, ונמשכו דיונים להשיב את המצב לקדמותו, והובהל הרב יהודה לייב מימון, שר הדתות, ששהה בחוצה־לארץ, וכשחזר קיבל את פניו משה שפירא, שר־הפנים, אמר לו הרב:

– סאַראַ פנים דו האָסט!

(מפי שלמה שפאן)

השחוק הוא בדמיון השמע: 1) סארא פנים דו האָסט (קיצור של וואס פאר א פנים דו האסט = איזה פנים יש לך; שר־הפנים.

 

י"ט    🔗

781     מעשה בשלמה ביקל, ששאל לו להרב ר' יצחק מאיר לוין, שר־הסעד בענין היחסים שבין חיי־הדת וחיי־המדינה בישראל, לאמור:

– וכיצד כבוד השר מפרנס את טענתם של אלה, שאינם רוצים באכילת בשר כשר ונוהג הממשלה כופם לכך?

הסביר לו הרב כי ההבדל־שבמעות שבין בשר־כשר ובשר־טריפה הוא מועט ביותר ולענין היסוסי־המצפון אמר:

– ואם מישהו מתעקש לאכול מאכל־טריפה דוקא, הרי הרשות בידו ליטול את הבשר הכשר ולבשלו בחלב ולאכול אותו.

(מפי יהודה ארן)

782     מעשה בהרב ר' יצחק מאיר לוין, שר־הסעד, שדיבר על מעמדם של החרדים במדינת־ישראל, אמר: לצערנו שוכחים כי ישראל אף על פי שלא חטא – ישראל הוא.

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

והוא שחוק במאמרם: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. ובעל־הטורים מביא בענין אנה פאוקר ברומניה ויעקב ברמאן בפולין, שסר חנם בעיני הקרמלין: “ישראל אף על פי שלא חטא – ישראל הוא” (“דבר”, גל. 8204).

783     מעשה בחבורה שדיברו על ממשלת־ישראל הראשונה אמר מי שאמר:

– צא וראה, שכבר הפייטן ידע, כי רמז יהא שר התחבורה הממונה על הספינות שעל פני המים ועל האוירונים בשמים.

נשאל:

– זו מנין לך?

השיב:

– הרי בפיוט של שחרית ליום כיפור יאמר: מאין כמוך במללך ישרצו אדירים / מאין כמוך בנואמך לעופף טסי־אוירים / מאין כמוך בשגבך רמז ממי־ציים.

(מפי אלמוני)

והוא בפיוט מאין כמוך באמצך שמים ושמי שמים, ובו: בשגבך רמש ממעי ציה.

784     א) מעשה בדוד רמז, שנתמנה שר־התחבורה בממשלת ישראל הזמנית, בא אחד מותיקי החזית הדתית במועצת המדינה הזמנית, ושאל:

אדוני השר, שמענו כי הרכּבת תתחיל לנוע, והשבת מה תהא עליה?

השיב לו:

– הרכבת תהיה רכבת, והשבת – שבת.

(מפי אידוב כהן)

ב) מעשה בדוד רמז, שישב בישיבה וסיפר כי הכינוי שר שנקבע למיניסטר בישראל אינו הצעתו שלו, שכן הוא הציע כינוי נגיד. שלח לו אפרים ברוידא פתקה לאמור:

ומה מוסר / יקח השר / ודברי נגידים / ישמעו נגידים / אם השר טעמו סר / ונגידים / קשים כגידים.

(מפי אלמוני)

 

כ    🔗

785     א) מעשה בחבורה, שדיברו על ממשלת־ישראל הראשונה, שאל מי ששאל:

– מה טעם, כל חברי־הממשלה הסבו שמות משפחתם לשמות עבריים ופישמן נעשה מימון, רובשוב נעשה שזר, רוזנבליט נעשה רוזן, שרתוק נעשה שרת, ג’וזף נעשה יוסף, לוביאניקר נעשה לבון ואילו קפלן עומד במרדו.

השיב מי שהשיב:

–שמענו כי גם הוא עומד להסב שמו ולא ייקרא עוד קפלן כי אם שקמוני.

שאל השואל:

– שקמוני משמע איש שקמונה ושקמונה שמה הקדום של חיפה או ישוב סמוך לה, ומה לקפלן ולחיפה?

השיב המשיב:

– מה אעשה והאמירה השגורה ביותר בפיו ושהוא אומרה השכם והערב באזני אמריקה היא: שיק־מוני (שלח ממון).

(מפי אשר רוט־פטשניק)

בממשלת ישראל הראשונה לא הסבו שמותיהם לשמות עבריים גם גולדה מאירסון ובכור שיטריט.

ב) מעשה בחבורה, שגילגלו על מדיניות־הכספים של אליעזר קפלן וייחדו דיבורם על החלטת־הממשלה בענין המטבע, שקבעה שלושה שערים ללירה. אמר מי שאמר:

– שמעתי כמה ביאורים על כך, אך כולם עשויים בלשון ארוך ונפשי יוצאת לביאור העשוי בלשון קצר.

השיב מה שהשיב:

– הריהו לפניך: לי־רע, לך־רע, לו־רע.

(מפי אחי יצחק ניסן)

786     מעשה בחבורה, שדיברו על מלחמתו של שר־האוצר אליעזר קפלן בבורסת־הזהב בתל־אביב, אמר מי שאמר:

– ומה הועיל, שפיזר את מרכזה של הבורסה ההיא ברחוב לילינבלום, אם סחר־הזהב פורח, כדרך שפרח, במחתרת.

אמר אשר בבלי:

– צא וראה מה בין דור־המדבר ובין דורנו, שדור־המדבר וויתר על זהבו ובלבד שיהיה לו אלהים, ודורנו מוותר על אלהים ובלבד שלא יוותר על זהבו.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

וראה יצחק שעהן, מעשה בקצבים, המגלגלים שיחה לאמור: אבותינו עשו עגל מזהב ואנו עושים זהב מעגל (געהערט און געזען, די אידישע וועלט, כרך 36, גל. 36).

 

כ"א    🔗

787     מעשה ונתגלגל הדיבור על ממשלת־ישראל שמינתה צירים שלה שני גיסים – ראובן ניסן כציר בסקנדינביה וזמן שזר כציר ברוסיה, אמר אפרים ברוידא:

– מראי – גיסא, ומאידך – גיסא.

(מפי אפרים ברוידא)

788     מעשה בדוד רמז, שר התחבורה, שישב בועדה מועדות הכנסת וסיפר על ההוצאות היקרות במטבע זר, שהתחבורה המוטורית כרוכה בהן. אמר:

– הצמיג, המנוע, הדלק – להבדיל מן הרכבת – אוכלים דולארים בכל פה, ודרכינו מכאיבות אותנו מרוב ממון שהן שורפות.

אמר אידוב כהן:

– הרי הוויאָ דולאַרוזא שלנו!

(מפי אידוב כהן)

Via dolorosa = נתיב־היסורים של משיחם; via dolarosa =נתיב־הדולארים.

789     מעשה בועדת־הכלכלה של הכנסת, שדנה בבעיות התחבורה על תאונותיה ותקלותיה, הציע אידוב כהן, כי הממשלה תקפיד על סגירת פתחי האוטובוסים אמר לדוד רמז, שר התחבורה:

– ר' דוד, לך וכתוב בכל האוטובוסים: ויהי בנסוע – סוגרין!

(כנ"ל)

ויהי בנסוע הארון – אמירתו, כנודע, בפתיחת ארון הקודש והוצאת ספר התורה, והכלל הוא: ויהי בנסוע – פותחין, וחילופו שחוק.

790     מעשה בכנסת הראשונה של מדינת ישראל, שדנה בחומר־מעמדם של המוני־העולים במעברות והיו הסיעות מתחרות זו בזו בחרדה ובחיבה לעולים האלה, היושבים במשכנות־ארעי, בצריפים ובאהלים. אותם הימים דרשו חוגי הימניים מאמצים לעידוד הבנייה הפרטית. אמר אידוב כהן:

– צא וראה כיצד אנו מדקדקים בקיום הכתוב: מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל ואני ברב חסדך אבוא ביתך וכו'. כל זמן שהמדובר הוא בהמוני־העולים, בחינת יעקב וישראל, הרי אנו אומרים: אהליך, משכנותיך, אולם כשאנו מדברים על עצמנו, בחינת ואני, אנו אומרים: ביתך.

(כנ"ל)

791     מעשה בתיירים, שבאו לראות בכנסת, בימים שקנתה שביתה בבנין, שלפי שנועד לבית חרושת לא היו בו כל הסידורים היפים לאוכלוסיה גדולה. ראו התיירים מיעוט בתי הכבוד, אמרו:

– ואיך אתם עוצרים אותה חמדה?

היה שם ליצן, אמר:

– אין אנו עוצרים אותה, אלא מפלגות האופוזיציה מריקות אותה על מפלגות הממשלה, ומפלגות הממשלה מריקות אותה על מפלגות האופוזיציה, והעתונים מזדרזים ומוציאים אותה החוצה.

(מפי אלמוני)

והוא חידוד ישן, שנתלה בכמה ענינים, והמסיבות הנזכרות סייעו לתלותה בכנסת.

 

כ"ב    🔗

792     מעשה בחבורה, שדיברו על בכור־המשברים בממשלת ישראל שתחילתו דרישת החזית הדתית למנות את ד.צ. פנקס שר־מסחר וסיומה מינויו של פינחס לבון (לוביאניקר) שר־החקלאות והמזון. אמר אשר בבלי:

– תחת היותנו מלחכי־פנקס נהיה עתה מלחכי־פנחס.

(מפי ד"ר א. בבלי)

השחוק הוא באימרה: מלחכי פינכא.

ואיפכא מסתברא (= ד"ר עזריאל קארליבאך) שיעשע בשמו של שר־האספקה וכתב: “לא התרגש איש, כי הכל ידעו: זה לא שוק שחור – זה שוק לבון” (“מעריב”, גל. 1229).

793     מעשה בפינחס לבון שאמרו לו, כי לפי שהוא טרוד בנסיעות הרבה, ראוי לו שילמד מלאכת הנהיגה. כשסירב, שאלו:

– כלום אינך בוטח בעצמך?

השיב:

– אדרבה, בטוח אני בעצמי כי אם אלמד אדע, אלא שאין אני בטוח, אם מי שיבוא לקראתי, במכוניתו ילמד וידע?

(מפי ישראל כהן)

 

כ"ג    🔗

794     מעשה בממשלת ישראל הראשונה, שהיתה בעיקרה על דרך קואליציה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל שהיתה הרוב ובין החזית הדתית שהיתה המיעוט, ונתגלעה בה מדי פעם בפעם מתיחות מתוך שהמיעוט ראה דרישותיו בתחומה של הדת המקופחות בידי הרוב. והנה ערב משברה של הממשלה בא המיעוט גם בדרישות מיוחדות בתחומה של הכלכלה. טענו כנגדם, כי עם ייסוד חזיתם קבעו תכנית ובה פירשו עמדה מיוחדת בענין הדת ולא פירשו עמדה מיוחדת בענין הכלכלה, ולא עוד אלא כל ימי שבתם בממשלה קיבלו את תכנית הכלכלה שלה. השיבו, כי מה שהם דורשים עתה כבר היה מקופל בתכניתם, אם לא באמירה הרי בכוונה. אמר להם עקיבא גוברין:

– משל למה הדבר דומה, מעשה בסוחר שנסע ברכבת וישב בתא שישבה בו אשה, התחיל הוא עוסק בחשבונותיו, פנתה האשה אליו לאמור: יסלח לי, הצינה עזה וקר לי. לא רצה הסוחר, כי היא תפריעו בחשבונותיו, נטל שמיכתו וכיסה אותה. יצאה שעה קטנה חזרה ופנתה אליו כפנייתה הראשונה, נטל אדרתו וכיסה אותה. יצאה שעה קטנה חזרה ופנתה אליו כקודם, נטל מעילו וכיסה אותה, וכך חזרה ופנתה אליו והיה חזר וכיסה אותה, עד שעמד במחילה בלבניו בלבד, אולם הכל היה כדאי לו ובלבד שלא תפריע חשבונותיו שהיה בהול על סידורם וסיומם. אחרי מסעותיו, שנמשכו כמה וכמה ירחים, חזר לביתו ונטל לבושי־המסע שלו, שמיכתו ואדרתו וכיוצא בהם, להעלותם על העליה וכשעלה על שלבי־הסולם נזכר מעשה האשה ההיא בתא הרכבת, נצנצה מחשבה בלבו: כנראה, לא זאת היתה כוונתה!

(מפי עקיבא גוברין)

795     מעשה בממשלת ישראל הראשונה, שהתגלע בה משבר ובאה החזית הדתית ודרשה תביעות בתחום הכלכלה ובכללן היתה חירות מסחר בזהב. אמר עקיבא גוברין:

– מילא לענין השוק השחור אפשר ליטול דברים מפי הגבורה ולעקמם בדרוש של תוהו: הין צדק יהיה לך. לך ואמור כפי שהוא נוח לך, אבל בענין זהב וכסף כיצד אפשר ליטול דברים מפי הגבורה ולעקמם בדרוש של תוהו והם מפורשים: לי הכסף ולי הזהב?

(כנ"ל)

 

כ"ד    🔗

796     מעשה בחנא מודז’ביצקי שפגש את אהרן ציזלינג, אמר:

– פליאה היא שאתה מדבר בכנסת בגנותו של ד.בן־גוריון והרי כפיות־טובה היא.

נשאל:

– כיצד?

השיב:

– הרי הוא שהעמידך על הרגלים.

נשאל:

– דהיינו?

השיב:

– קודם כשהיית שר־החקלאות היית נוסע בטכסי עתה שבן־גוריון הורידך מכהונתך זו, נטל את הטכסי ואתה חייב לילך ברגל.

(מפי חנא מודז’ביצקי)

והוא שימוש במוטיב היוצא לכמה נוסחאות. וכן רבניצקי, יידישע וויצן, סי' 74. מעשה במלוה־בריבית האומר: רואה אתה אותו טרזן הלבוש הדר, בעצם אני שהעמדתי אותו על הרגלים. נשאל: במה? השיב: קודם היה נוסע במרכבה שלו, עתה נטלתיה בתשלום חוב ישן, והוא מהלך ברגל. וגירסה חדשה יותר _אידישער הומאר, קענעדער אדלער, כרך מ"ה, גל. 173) מעתיקה את הנוסח הזה אלא מטילה בו שינוי מועט: תחת המרכבה תבוא מכונית.

797     מעשה בתיירת מאמריקה ששבתה בעין־חרוד, ואהרון ציזלינג, חבר המשק הזה שהיה חבר הכנסת ובא לשבתות הביתה, מגיש לפניהם את האוכל. לימים נזדמנה אותה תיירת למושבי־הכנסת בירושלים, ראתה את ציזלינג יושב בין חברי הכנסת, אמרה:

– אילולא ראיתי בעיני כי זה חבר הכנסת, הייתי נשבעת, כי זהו המלצר מעין־חרוד.

(מפי אסתר סדן)

 

כ"ה    🔗

798     מעשה בחבורה, שגילגלו בסוגי הרכוש השונים, שחלה עליהם רשותה או אופיטרופסותה של ממשלת ישראל, והתקשו בהבחנתם. אמר מי שאמר:

– אסבירכם דרך משל: אדם יוצא לימי־הפגרה לטבריה ומניח את אשתו ביתה – הרי זה רכוש נטוש; אדם נוטל אשתו ויוצא עמה לימ־הפגרה לטבריה – הרי זה רכוש אויב; אדם נשאר בימי־הפגרה בביתו ושולח את אשתו לטבריה – הרי זה רכוש הפקר.

(מפי שלמה שפאן)

799     מעשה בחבורה, שדיברו על שביתת השופטים, שעמדה לפרוץ בישראל, אמר מי שאמר:

– כל שביתה העשויה להשבית עשייה שהיא פיקוח נפש אין טורחים כל־כך למונעה, כדרך שטרחו למנוע שביתה זו, כאילו השופטים מגדלי־הלחם ומניבי־החלב ושביתתם רעבונו של היישוב.

השיב מי שהשיב:

– ומה נעשה ובאמת כך וסימנך הכתוב הפותח מגילת רות: ויהי בימי שבות השופטים ויהי רעב בארץ.

(מפי י. אורן)

 

כ"ו    🔗

800     מעשה במאיר שלי (בוגדן), שיצא עם השכמה להוליך כלבלב של בתו לצרכי־שחרית שלו. משראה אותו יוסף שפרינצק, אמר:

– מה זה? לעת זקנה עם כלבלב, אם כבר – מוטב עם כלב.

השיב לו:

– טעות היא בידך, ואדרבה כלב קטן הוא עתה יקר־מציאות, שכן כל הכלבים נעשו גדולים.

(מפי מאיר שלי)

ובעיקרו של החידוד בכפל ההוראה של התיבה כלב – כפשוטה, וככינוי לאדם רשע וכדומה. וכן הביטוי על אדם כזה: כלב־שבכלבים, ובאידיש: א הונט מיט ביינער (=כלב בעל עצמות) וכיוצא באלה. ולמנגנונו של החידוד ראוי להזכיר תשובתו הנודעת של ר' יונתן אייבשיץ לרוזן ששאל, על־מה אברהם אבינו ומשה רבנו וכמותם הסתפקו בחמורים וישראל בדורנו מבקשים סוסים: כיוון החמורים נעשו רוזנים לא נשתיירו לנו אלא הסוסים (ד"ר פ. י. כהן: ראבכיניזשער הומאָר, עמ' 8).

801     מעשה בחבורה, שדיברו בעניני ממשלת ישראל, מוסדיה ומנגנונה וחסרונותיהם. אמר א"ש עמיאל:

– אנו חסים טאטעס און מאמעס.

נשאל: דהיינו?

השיב: תתים כלומר תת־שרים, תת־מנהלים וכדומה, ממים כלומר מ’מלאים מ’קום, ובאין אלה מה פלא, כי העבודה במשרדים היא מיותמת.

(מפי א"ש עמיאל)

טאטעס און מאמעס = אבות ואמהות

802     מעשה בפקיד, שדרכו ברישול ועצלתיים, שהתאונן על העבודה המתרבית והולכת, אמר:

– ואין ידים עובדות.

נענה לו המונה עליו, כחוזר על דבריו:

– ואין הידים עובדות.

(מפי ש. רזניק)

 

כ"ז    🔗

803     מעשה בחבורה, שדיברו על שרי־ישראל, שצילומיהם מראים אותם מחייכים, חוץ לשרה לדב יוסף, שצילומיו מראים אותו חמוּר. אמר מי שאמר:

– שר ו…זעף.

(מפי אלמוני)

והוא שחוק בדברי הכתוב: סר וזעף.

804     מעשה בחבורה, שדיברו על משטר הצנע, אמר מי שאמר:

– עתה אנו מבינים ערך התפילה: ואל ימשול בנו קצב.

(מפי אייזיק סדומי)

ובימי מלחמת העולם השניה נסתייעו בחידוד זה לגבי הקצבים שעלו לגדולה. ולשון התפילה היא: ואַל ימשול בנו קצף. וראה בהיפך במעשה־בוך (מהדורת בטאזיליאה, שס"ב) שנדפס בו: קצוף וצריך להיות: קצב (ד"ר יעקב מייטליס: דאס מעשה־בוך, ברלין, 1933, עמ' 144).

805     מעשה בחבורה שישבו, בימי המלחמה, ודיברו על המזונות המגריעים והולכים. אמר מי שאמר:

– לחם זה שאנו אוכלים, קלוש ורכיך, ממש כגומי.

העיר מי שהעיר:

– אל תחטא בשפתיך, קיים בו דברי הנביא: אמר לדבק טוב הוא.

(מפי אלמוני)

806     מעשה בחבורה, שדיברו על הכתובים המוקשים בקהלת. שאל השואל:

– והרי אפילו כתובים קלים בו אינם מחוורים, כגון כתוב שהוא לכאורה פשוט: מה שהיה הוא שיהיה. כי מה טעם פסח על ההווה, האפשר עבר ועתיד ואין ההווה מגשרם?

השיב המשיב:

– אפשר. ואמשיל לך משל: בעבר היתה חמאה, בעתיד תהיה חמאה וההווה – מארגרינה.

(מפי אלמוני)

807     מעשה בחבורה, שדיברו על רמת החיים בארצנו, נמצא בה שאחז דרך ההפלגה לאמור:

– ורמת־החיים עולה ועולה ועולה..

נענה לו הליצן שבחבורה כממשיך דבריו:

– ועולה ועולה, עד שנתקל בה באותה רמה מטוס ונתרסק.

(מפי פנינה אקהייזר)

ומספרים בדיחה זו משמה של מדינה פלונית ואלמונית (רומניה), אך יסודה בלשוננו שבה מצויה אפשרות השחוק הכפול בתיבה רמה (רמת־הר, רמת חיים).

808     מעשה בחבורה, שגילגלו בשיחה על משטר הצנע והקיצוב, אמר מי שאמר:

– מה מאושר היה דב יוסף, אילו כולנו זבובים.

נשאל:

– זבובים על שום מה?

השיב:

– על שום שלושה טעמים: ראשית, דרכם של זבובים שהם טסים אליך ואילך ואינם צורכים בנזין; שנית, כל פירור של אשפה הוא להם יפה למאכל; שלישית, הם משיירים אחריהם נקודות.

(מפי זרובבל גלעד)

809     מעשה בישראל זמורה, שבא לספרית הרמב"ם בתל־אביב וביקש את הספר “לחם רב” לר' אברהם בוטון. כשהחזיר לחש לו הממנה על הספריה, ר' שבתי סגל:

– הספר נמצא אצלנו בגניבה.

נשאל בתמיהה:

– ספרית הרמב"ם וגניבה?

השיב:

– שר הקיצוב, דב יוסף, אינו צריך לידע, כי יש אצלנו לחם רב.

(מפי ישראל זמורה)

ור' אברהם בוטון מביא בשער ספרו הטעם שקראו כך. וראה יל"ג: “כשם שקוראים למשתה לחם רב אף על פי שלא יאכלו שם לחם כי אם בשר ויין” (“המעורב בדעת”).

810     מעשה בעולה חדש, שבא לארצנו בימי משטר הצנע, נכנס למסעדה וכל אוכל שהובא לפניו, אם מרק אם בשר אם פרפרת, בירך עליו: בורא פרי הגפן. תמה בעל המסעדה ושאל מה טעם הוא מברך כך, השיב:

– ווייל ס’איז ווייניג.

(מפי מרת גבריאלה שפאן)

החידוד של התשובה הוא בכפל ההוראה של התיבה וועניג: א) וויין כלומר יין ונמצא וייניג. שם תואר ופירושו ייני; ב) מלשון וועניג ופירושו מעט. לאמור, הוא משיב: על שום שהאוכל הוא כטעם־היין, ומתכוון להשמיע: על שהאוכל הוא מעט.

811     מעשה בקבוצת־השרון שישבו לשולחן בימי הצנע, שאל מי ששאל:

– הכל יודעים כי עתה אין סוכר ניתן בתה שלנו, וקושיה היא במה ממתיקים אותו, שהרי הוא מתוק.

אמר יצחק יצחק:

– הממונים על המטבח מבקשים להעלים מעמנו את הדבר לקיים דברי הכתוב: ממתיקים – סוד.

(מפי יצחק יצחק)

812     מעשה באבהם רגלסון, שבא לארצנו וכתב לבתו, שרונה בניו־יורק, על משטר הצנע לפרטיו. השיבה לו במכתב וסיימה אותו:

– באהבה בלי צנע.

(מפי אברהם רגלסון)

813     מעשה בחבורה, שדיברו על משטר הקיצוב ודרכו ועל סחורות סטאנדארט המכונות “לכל”. אמר מי שאמר:

– כנראה, בימינו קרויה אשה הגונה המתלבשת בצנע ומתפשטת לכל.

(מפי רחל ליכטנשטיין)

814     מעשה בחבורה, שדיברו על מלחמתה של משטרת ישראל בשוק השחור ועל סיועם של העתונאים לה, אמר מי שאמר:

– ואין העתונאים מסייעים לה למשטרה, אלא כדי להטותה מעל עצמם, שתהא מחפשת בסלו של מסכן המגניב אפרוח של תרנגולת ועונשתו, ולא תהא מחפשת במאמריהם של העתונאים המגניבים סיעות של ברווזים ועונשתם.

(מפי אלמוני)

ברווז כדרך הגרמנית: ענטע או הפולנית: קאצ’קא כינוי לשמועת־שוא, שהעתונאים מפריחים בעתוניהם והוא כינוי היוצא לכמה שימושי־שחוק, וראה למשל פריץ קלאוז, בפזמנו על עורך־עתון העומד על שפת־הנהר ורואה ברווזה ושמונת אפרוחיה משוטטים במים והריהו מתקנא בהם ויורד גם הוא לרחוץ בנהר, ומיד נשמע קולה של הברווזה: אפרוחים, פנו מקום ופצחו בגעגוע, כי הנה שוחה לקראתכם אביכם! (“פרעהליך פפאלץ, גאָטט ערהאלט’ס”, צווייבריקן, מהדורת 1909, עמ' 42). והסופר הפולני וולודז’ימיז' זאגורסקי פיתח את המוטיב הזה בהומורסקה, שבה הוא מספר, כי חלם חלום והוא, בן המאה הי"ט נתגלגל אל לפני מאה שנים לחצרו של הנסיך ראדזיוויל שהיה קרוי פאַניא קוכאנקו (אדוני אהובי) ונודע בתאוות ההוללות והכזבנות (ומתארו שלמה מיימון בתולדות־חייו) והריהו מספר לנסיך ובני חבורתו על ההמצאות (רכבת וכדומה). כמין אגדה במכשפים וכשפיהם "הוד רוממותך – פתחתי דברי – סיפרת לנו שלשום על נסיעתך המופלאה לרומא שנסעת בהיותך נישא באויר על־ידי שמונה ברוזים הרתומים לכרכרתך. הברווזים האלה, שהוד רוממותך נעזר בהם במסעך, ידועים בינינו היטב, הם נולדים במוחם של המכשפים המצויים אצלנו לאין מספר. אמנם אין להם נוצות, אך תחת זאת כנפי־נייר, ובהן הם כה ממהרים עופף, עד כי מסע הוד רוממותך לרומא הוא כמסע־צבים לעומתם. מתוך מוח אחד נולדים לפעמים בן־יום עשרים, חמשים ואפילו מאה אלף ברווזים כאלה. המכשפים, המעמידים את הברווזים האלה, משלחים אותם על פני הארץ כשליחים המספרים כל המאורעות שבעולם. ולפי שמעופם של הברווזים האלה, בשל כנפיהם־נייר, הוא נמהר למדי, ואילו המכשף המעמידם הוא יודע־הכל, הרי כל הידיעות מתפשטות, בזכות הברווזים האלה, במעוף־הברק, על פני העולם ובפינה הנידחת ביותר אפשר, מקץ עשרים וארבע שעות לדעת כל שהתרחש ברומא, פאריס או לנודון (“פולסקא נובילא פאנטאסטיצ’נא”, אנתולוגיה, סדורה בידי יוליאן טוּבים, ורשא, 1949, עמ' 148).

ולענין לידתו של הכינוי ברווז והוראתו העירני ד. ב. שרירא על מכתבו של פטר ארנסט אייפ’ה: מעשה בקנצלר אַדינאאוּאַר, ששלח, לרגל חג השבעים וחמש להולדתו, ששה ברווזים שמנים לעתונאים, והוא קו נאה ורב הומור. אך נראה כי הקאנצלר סבור כי ברווז־העתון המפורסם שרשו באותו עוף צלוי ואינו כן. התיבה ente מקורה בימי מטרניך שגזר על כל ידיעה בעתונים, שאין לה אישור רשמי, שיהא רשום מעליה: non testatum כלומר, שאינה מאושרת וקיצורה של הכתובת: NT הנקראת TE+EN דהיינו Ente כגזירה זו גזר פרידריך וילהלם הרביעי בפרוסיה ובימי מלחמת 1870/71 היה נהוג ב“פ’וֹסישע צייטונג” עמוד מיוחד משדות־המערכה, שלא באו ממטה הצבא ובראש העמוד כתובת: NT. אחר כך נשכח העיקר ונתקיים הדרוש, דרוש הברווז (“די וועלט”, האמבורג, 6 בפברואר 1951).

אולם דומני, כי הפירוש הזה אף הוא בדיחה, שכן ענין ברווז לשמועה קדם למשטר מטרניך וכן, למשל, במלונו של סאנדרס מביא ביטוי: בלאוע ענטען (=ברווזים כחולים), בהוראת שמועת־שוא לפי פרצלזוס (מאה ט“ו־ט”ז), לוג־ענטען (ברווזי־כזב) לפי פישארט (מאה ט"ז) ובדורות אחרונים: צייטונגס־ענטען (=ברווזי עתונים), פאליטישע ענטען (=ברווזים פוליטיים) והוא מנסה לבאר כדרך השאלה של געגוע־הברווזים, ואולי עיקר־הכיסוי: ברווזי־כזב ובא תחתיו קיצור: ברווזים, אך מביא גם דוגמה: בלאוע גענזע (=אווזים כחולים) ככינוי לדיבורי־כזב, והיא מערערת ביאור חותמת הצנזור. והשווה גלגולי ביאור של קאקי חיוורי.

815     מעשה במי שבא לארצנו ממדינות־הים ופניו נפולים וכל כולו צמוק ורזה. אמרו לו:

– אנו פה, בישראל, חייבים במשטר הצנע בפקודת שר־הקיצוב, ומתקיים בנו רזון ד’אַטא, ואתה מה?

השיב:

– ואני שם, במדינת הים, חייב במשטר הצנע, בפקודת הרופא, ומתקיים בו רזון דיאטא.

(מפי אלמוני)

רזון דאטא כלומר רזון של המדינה לפי הביטוי הצרפתי ריזון ד’אטא, כלומר תבונת המדינה, וכדרך כך רזון דיאטא, כלומר רזון של משטר־אכילה.

816     מעשה בימים שלפני הבחירות המוניציפאליות הראשונות בישראל ומשרד־הקיצוב הגדיל קצת ממנות־המזון, טענו יריבי־הממשלה, שלא באה הטבה זו אלא לצרכי־הבחירות. עמדה חבורת אנשים באטליז בתור לחלוקת בשר, שגם מנתו השביחה מעט, אמר מי שאמר:

– בהמה זו, שבשרה ניתן לנו בהמת־קודש היא, כי מוצאה מבית הבחירה.

(מפי אלמוני)

817     מעשה בראובן מספסרי תל־אביב ומגיבורי השוק השחור שבה, שיצא בראש השנה מביתו וראה את שמעון חברו לאומנות, בירכו לאמור:

– שנה שחורה עליך ועלי ועל כל אהובי נפשנו.

(מפי חיים אמיתי)

אַ שוואַרץ יאָר = שנה שחורה, גיי צו אלרי שווארצע יאר = לך לכל השנים השחורות, או: גיי צו אכציק שווארצע = לך לשמונים שנים שחורות וכדומה, לשונות של קללה. ולענין חידודנו ראה א. שטיינמן: "בדיחה רעה מתהלכת ביישוב. רבים מוסרים אותה מפה לאוזן בלחישה משום בושה להגידה בקול רם. אבל אולי מצוה לפרסם אותה ושמא חובה להוקיע אותה לפרהסיה, להשאיגה מפינו כזעקת־שבר, למען נדע מי אנחנו. יהודים רבים בישראל בירכו זה את זה בראשית השנה בשנה טובה ושחורה, כלומר שנה משופעת בעסקים טובים בשוק השחור. לכאורה רק בדיחה. כן, הלצה סתם. יהודים אוהבים להתבדח ולהתלוצץ על חשבון עצמם. אבל אוי לנו מהלצות כעין אלו. אף הלצה אינה רק הלצה. הלצה היא אשנב לבית־חומה אפל – – " (פרודות, דבר, גל. 8005).

818     מעשה בחבורה שגילגלו בשאלה, מה בין מותרות לצנע. אמר מי שאמר:

– מותרות – אתה יושב בבאַר ולפניך ביצי־דגים רוסיות, סרטנים ספרדיים, אווזה הונגארית, יין שאַמפאן ולימינך ידידה נאה ואלגנטית. צנע – אתה יושב בביתך, לפניך לאקירדה וגאזוז ולימינך אשת־בריתך.

(מפי ד"ר קארל רוזנפלד)

819     מעשה בראובן ושמעון, שגילגלו דיבורם במשטר הצנע,אמר ראובן:

– הרי למשל, אני בא למסעדה ומזמין חביתת־ביצים אומרים לי, כי ימי צנע אין בהם ביצים, ואני אם אין לי ביצה לארוחה אין חיי קרויים חיים.

לגלג עליו שמעון:

– והרי זה בהיפך דברי החכם מכל אדם שאמר: ושונא ביצה יחיה.

השיב לו ראובן:

– פסוק זה כל העולם טועים בו, שסוברים כי נאמר בניחותא, ובאמת נאמר בתמיהה: שונא ביצה יחיה?

(מפי אלמוני)

והכתב לשונו: שונא בצע יחיה. וחידודנו גלגול של כמותו וראה משה זוסמר, המביא מעשה בבן שאמו הגישה לפניו ביצה וסירב לאכול, התלוננה האֵם באזני מיודעה על בנה שהוא דוחה מאכל משובח כביצה, אמר לה: אַל תצטערי, הדבר לא יזיק לו לבנך, שנאמר: שונא ביצה יחיה (טאג, גל. 13256).

820     מעשה בתייר, שבא מאמריקה לישראל, וביקש לעמוד על טיבו של משטר הצנע בה, על דרך שישמע עדותו של המשיח לפי תומו. מה עשה, אך עלה בחופה של חיפה נכנס לכלל־שיחה עם פועל מפועלי־הנמל. שאל לו:

– ובכן, מיסטר, מה הרגשתך בישראל?

השיב הפועל:

– הריני מאושר.

שאל הפועל את התייר:

– ומה, מיסטר, הרגשתך באמריקה?

השיב התייר:

– הריני מרוצה.

שאל הפועל:

– מה פירוש מרוצה?

השיב התייר:

– בבוקר אני יושב לשולחני ואוכל פת־שחרית ראויה להתכבד ויוצא לטיולי שבו אני טועם מיני טעימה והולך למשרדי ומזמין משקה ותרגימה ובשעת־צהריים אני נכנס למסעדה ואוכל ארוחה הגונה ומשופעת ומתבלה במיני תרגימה ומבשמה בשתיה של טעם וחוזר למשרדי ואחר־כך אני הולך לקלוב שלי ומבלה בו בשיחה ומעט טעימה וכערוב היום אני אוכל פת־ערבית, כמו שכתוב והולך לראות במחזה או לשמוע קונצרט ולאחריו אני נכנס למסעדת־לילה לשובב את נפשי. בקיצור, הריני מרוצה.

כשסיים סיפורו שאל לו לפועל:

– ומה פירוש מאושר?

השיב הפועל:

– בבוקר כשאני יושב לשולחני ורואה כי יש מנת חלב לילדי וקצת טיפות משתיירות לי ולאשתי להלבין מעט את התה – הריני מאושר; בצהריים, כשאני יושב לשולחני ורואה, כי אשתי השיגה בחנות לא בלבד מנת הפילה שהיא עיקר הארוחה אלא גם עגבניה לסלט – הריני מאושר; בערב, כשאני יושב לשולחני, ורואה כי יש חבילת מרגרינה ואפילו קצת חמאה לילדים – הריני מאושר. לא כל שכן בשבת, כשיש מנת בשר גם לנו וגם לילדים. בקיצור, הריני מאושר.

(מפי מרדכי ניומן)

ובדומה לכך מעשה בשני בני אדם בבודפשט, אומר האחד: אמור מה שתאמר, אך הדימוקראטיה העממית הביאה את האושר והשמחה לאמתם. לתמיהת חברו הוא משיב: הריני להוכיחך זאת בעובדות בבוקר, כשאני מבקש לאכול ארוחה, אני שמח, שיש לי פת־לחם, ואני שמח, שאני יכול לתת בכוס־התה לפחות חתיכת־סוכר אחת. ובצאתי מביתי, אני מאושר, שאני יכול לקפוץ לתוך הטראם ואני שמח, שאני בא בעוד מועד, שאם לא כן אני עלול להפסיד משרתי. אני שמח, שיש לי שתי אסיפות ואן אונסים אותי לראות סרטי־תעמולה, ואני יכול לשכב לישון בחצות־לילה. אולם אני שמח ביותר כשפעמוני מצלצל בבוקר השכם ואני הולך לפתוח בידים רועדות, ואני רואה שני שוטרים ליד הדלת, והם שואלים אותי, אם פה גר החבר קובאץ', ואני שמח באמת, כשאני יכול להראות להם, כי המבוקש על ידם גר קומה אחת מלמעלה לי. אמור בעצמך, היכן אדם יכול לשמוח הרבה כל כך, כמו בדימוקראטיה העממית (די אידישע וועלט, קליוולאנד, כרך ל"ט, גל. 20).

מחסור הבשר הבשיל חידודים הרבה, מהם מיוחדים בנעימת ההומור שלהם כגון מעשה שמביא יהושע זינגר, והוא מעשה בעולי תימן, שהאמינו לתומם כי משיח בא והראיה שבאו על כנפי נשרים והנה אין כל טוב כראוי לימי משיח ואדרבה מפרנסים אותם בדגים בלבד. אמרו להם: בינתיים לא בא אלא משיח בן־יוסף וחתכו אך את הלויתן ועל כן יש דגים די והותר, אולם עד מהרה יבוא משיח בן־דוד ויחתכו גם את שור־הבר ויהא גם בשר די והותר (דער אידישער זשורנאל, גל. 13604). וכנראה לא חש המביא, כי החידוד שרשו באימרה: אוכלים שני המשיח – שפירושו כפשוטו אוכלים שנות המשיח. והבדיחה דורשתו דרך שחוק: אוכלים שני משיחים.

וראה מעשה ברב זקן, שנתן חופה וקידושין בליוורפול ובירך את הזוג הצעיר: ולואי ואשרכם יגדל כחוב הלאומי שלנו וצרתכם תקטן כמנות הבשר שלנו (שם, גל. 13657).

821     א) מעשה בחבורה, שדיברו על ארצנו ואקלימה, אמר ראובן:

– באמת ארצנו נאה לאותם חדלי־מעש מבני הישוב הישן שהיו מסתדרים באופן, כי בימות־החמה היו יושבים בצפת שאקלימה קר ובימות הצינה היו יושבים בטבריה שאקלימה חם. אבל כמותי, מאנשי המעשה של הישוב החדש מה יהא אלי?

אמר שמעון:

– עתה שממשלת־ישראל עומדת לתקן תקנותיה בענין הקפאת השכר תוכל ליהנות גם אתה – תלקה בשרב של חמסין מיד אתה יושב על שכרך הקפוא ומצטנן; תלקה בצינה של הקפאת השכר מיד אתה יוצא לשרב של חמסין ומתחמם.

(מפי אלמוני)

לענין החידוד צפת־טבריה ראה מה שמספר דוד כנעני משמו של נחמן סירקין שסיפר, כי בהיותו בטבריה שאל לעסקניה שם, מה הם מתכוננים לעשות, השיבו לו: הרי חמי טבריה שבבקעה לרגלי העיר והאויר בה טוב ונוח והרי צפת היושבת על ההר והאויר בה קר וצונן, והנה בחורף יבואו אנשי צפת, שאקלימה קר וצונן להתרחץ בחמי טבריה – ויתפרנסו אנשי־טבריה מאנשי־צפת. ואילו בהיותו בצפת, שאל לעסקניה באותה שאלה, השיבו לו: הרי צפת אקלימה קר, בריא ונוח והנה בקיץ יבואו אנשי טבריה להתישב בצפת – ויפרנסו אנשי־צפת מאנשי־טבריה. סיים המספר לאמור: הרי לכם כלכלה לאומית־ציונית לבניית ארץ־ישראל (נחמן סירקין בעל־פה, דבר, גל. 7735). וראה על דרך אחרת עוזי ושות': יש בארץ שתי ערים,שיש להן מקצוע מיוחד שמורכב משני מקצועות בבת אחת: פושטים את העור ובוכים. ההבדל ביניהם הוא: צפת פושטת את העור בקיץ ובוכה בחורף: טבריה פושטת את העור בחורף ובוכה בקיץ" (“הארץ”, גל. 9234).

ולענין החידוד על הקפאת־שכר ראה א. אלמי בפיליטונו על עולם קר וצרות קפואות, שנאמר בו: "המחירים מוקפאים ובכל זאת הם מגלים רוב חיים – הם עולים ועולים. ואילו המשכורות מוקפאות מתות ואינן זזות ממקומן. – – בעולם קר כזה – שבו עושים מלחמה קרה ובני־אדם קרים ליסורי אחרים, קרים ליושר, קרים לאמת, קרים לצדק – – פלא הוא שכולנו לא נקפאנו. העולם הוא קר כל־כך, כשאני מחזיק בידי עתון וקורא את החדשות על מלחמה קרה, מחירים מוקפאים ושכר מוקפא, קופאות אצבעותי – – מיני מאכלות שהיו קודם במקרר, הריני מעמיד עתה על עתון, המלא חדשות קרות על מלחמה קרה ועל שכר מוקפא – והכל כתיקונו. מאכלות אחרים אני מעמיד על שכרי המוקפא – – כדי לקיים את הקור בבקבוק־החלב שלי הריני מניחה ליד לבו של יהודי, שהוא קר לצרות ישראל – – – והבקבוק קר, פעמים קר יתר על המידה. פעם אחת כשהרחקתי את הבקבוק מעל לבו של יהודי כזה היה לי בקבוק קרח – –´(“דער טאג”, גל. 13186).

ב) מעשה, בחבורה, שדיברו על חיפושי האוצרות הגלומים במעמקי האדמה בישראל, וביחוד על הסיכויים למצוא בה נפט, אמר ראובן:

– העיקר, מי יקבל את הזכיון.

אמר שמעון:

– לא כי, העיקר מי יקבל את הריזיקיון.

(כנ"ל)

 

כ"ח    🔗

822     מעשה בכינוס של מורים בתל־אביב, שהוצעה בו הצעה, והיושב־ראש קם והודיע:

– לפי עניות־דעתי הצעה זו סותרת את התקנון שלנו, אבל אפשר ודעת הכינוס שונה משלי, ועל־כן אני פותח ויכוח על־כך.

עמד אחד המורים על רגליו ותמך בדעתו של היושב־ראש והביא טעמיו ונימוקיו וסיים:

– כללו של דבר, לפי עניות־דעתי ולפי עניות־דעתו של היושב־ראש שלנו אין הצעה זו ראויה שתתקבל.

(מפי שלמה שפאן)

823     מעשה ברפאל סברדלוב, ממורי גימנסיה “הרצליה”, שיצא עם תלמידי כיתתו ותלמידותיה לטיול בסביבת תל־אביב. כשעמדו לשוב העירה, מנה את מספרם ומצאו חסר – לא נמצאו נער־ונערה. שאל בחרדה את התלמידים:

– כיצד איבדתם חבר וחברה?

השיב אחד מהם, תלמיד ממולח:

– אדוני המורה, הם אבדו את עצמם – לדעת.

(מפי אשר ברש)

קו־ההפסק משנה, כמובן, את המשמעות לצד של חריפות וראה בדומה לכך, אבל לצד הפשיטות, שירו של יחיאל מר לאשה יפה שנאמר בו: “אַת שיפית בידעך כי יפה אַת / איכה כולנו אבדנו – – לדעת / שאנו מדרך כף רגלך” (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ד, גל. 15)

824     מעשה בנערה, שעמדה בכביש וציפתה למכונית שתסיענה למקומה. עברה מכונית שלא היה בה אלא הנהג, ביקשה ממנו שיקחנה, סירב אמרה לו:

– אתה חמור אינואליד.

לא תמה על כינויה ראשון, המורגל בפי הכל, ותמה על כינויה אחרון, שאל:

– אינואליד למה?

השיבה:

– חמור שלם רגליו ארבעה ואילו אתה שחמור אתה ורגליך שתים ודאי שאתה אינואליד.

(מפי שרה שטוק)

825     מעשה במורה קפדן שראה תלמיד והוא נע וחוזר ונע שאל ברוגזה:

– ראובן, מה אתה מתנועע כסביבון?

נבהל התלמיד והשיב:

– סליחה, אדוני המורה, אבל שמעון צובט אותי בתחת.

נתכפל רוגזו של המורה וצעק:

– מה אתה מנבל פיך?

קפץ כלפי מעלה כשידיו זקופות:

– מה פירוש: תחת?

נתכפלה בהלתו של התלמיד והשיב:

– מלת יחס, אדוני המורה.

(מפי אלמוני)

826     מעשה במורה ששאל תלמידו:

– ושמא תוכל לתת לי דוגמה של שאלה באופטיקה?

השיב התלמיד:

– בבקשה: מהיכן לכם לבן בשוק השחור?

(מפי אלמוני)

827     מעשה במי שעבר ברחוב של תל־אביב וראה ילדה משרבבת שמלת החג שלה באבק־המרצפת, שאל:

– ילדה, אינך חסה על הידים של אמא שלך, שתצטרך לכבסה?

השיבה:

– אה־בא, התחרבנת; אמא שלי יש לה עוזרת.

(מפי אלמוני)

828     מעשה בחבורה, שדיברו מה בין הדור הצעיר לפנים ובין הדור הצעיר עתה, אמר מי שאמר:

– מה יש לדבר, כרחוב שמים מן הארץ.

העיר מי שהעיר:

– מה אתה רוצה, לפנים היה בחור חובש ספסל, מעיין ומריע: אַי הרמב“ם, הרמב”ם, – ונהנה; עתה בחור צועד בסך, מכה בתוף: רמבמבמבם, רמבמבמבם – ונהנה גם הוא.

(מפי יעקב רזניק)

829     מעשה בילדה קטנה, שעמדה לפני בית ספרה בתל־אביב כמהרהרת עבר על פניה איש, שאל:

– על מה אינך נכנסת לבית־הספר?

השיבה:

– כבר הייתי אבל המורה שיחררה אותנו.

שאל האיש:

– על שום מה?

השיבה:

– כי היום עשרה בטבת.

ביקש האיש לידע, אם היא מבינה משמעותו של היום, שאל:

– ואם עשרה בטבת מה?

ניסתה לבאר לו ונוקשה בלשונה, באחרונה רקעה רגלה ואמרה:

– אתה יודע זה בית המקדש שחנכו אותו לפני שבוע, בחנוכה, כבר הולכים להחריב אותו.

(מפי אלמוני)

 

כ"ט    🔗

830     מעשה בחבורה, שדיברו ענין מונחים עבריים לבעלי־אומנויות שונות, שאל מי ששאל:

– איש שהוא עורך־דין קורין לו פרקליט, ואשה שהיא עורכת־דין כיצד?

השיב מי שהשיב:

– אם הוא פרקליט, היא פראקליאטה.

(לפי מכתב של עזרא להד)

פראקליאטע – תיבה רוסית ופירושה ארורה. והחידוד על דרך הפתגם האידי: אַז ער איז אַ פריץ איז זי אַ פרוצה (אם הוא פריץ (=אדון) היא פרוצה) והפתגם רווח ביחוד בגלילות שהדבור האידי אינו מבחין בין חיריק ומלאפום וקריאתן אחת, ובדומה לו חידוד למשמע אוזן: אז ער איז אַ קרוב איז זי אַ קורבה (=קורווע) (אם הוא קרוב היא זונה).

831     מעשה בסאמי גרונימאן, שראה את ספרו של גיאורג הרמן “יטכן גברט” בתרגומו העברי של יצחק שנברג, אמר:

– ואף־על־פי־כן לא מן הדין הוא בשער ספר עברי: יטכן גברט.

נשאל:

– וכיצד?

השיב:

– יתכן גברת!

(מפי לודוויג שורין)

832     מעשה בעולה מגרמניה שבא לרשום עצמו בהסתדרות. נשאל:

– מה שמך?

השיב:

– פאול.

אמרו לו:

– מוטב שתבור לעצמך שם עברי: פסח.

הסכים. כשחזר לביתו וסיפר לאשתו על כך, אמרה:

– אשריך שלא קראו אותך פורים.

(מפי ארהם כהנא)

וראה יעקב בוטאשאנסקי, הכותב דרך עקיצה על שם פסח נוביק, עורך “מאָרגנפרייהייס” לאמור: “בא אלינו הוד מלכותו בכבודו ובעצמו – – בא פורים סטאריק, כוונתי לומר: פסח נוביק – – הסופר של חמץ בעל שם של פסח” (“ניו־יאַרקער וואַכנבלאט”, כרך ט"ז, גל. 411). וכאן השחוק כפול: 1) פורים־פסח (שם החג, ושם אדם), סטאריק (=ישן) נוביק (=חדש).

833     מעשה בפסנתרן פראנק פולק, שהסב את שם משפחתו וקרא עצמו בלשוננו פלג, וכשהודיע על כך לקרוביו בחוצה־לארץ, שאלה אותו דודתו הזקנה במכתב:

– השינוי הזה למה, כלום שם פולאק אינו יהודי למדי?

(מפי ברך קרוא)

השם פולאק היה שם מצוי בין יהודי אירופה והוא היה כסימן למוצא מפולין, ביחוד לאלה שנשתקעו, מהם מדורי דורות, במערבה של אירופה, באופן שהשם קיבל שינויים דיאלקטיים, כמו פולאג ובולאג (ראה, למשל, מחברתה של פלורנס גוגנהיים־גרינברג על לשונם של יהודי שווייץ באנדינגן ולאַנגנאו, ציריך 1950, שבה היא מראה כי שמות המשפחה דרייפוס, ויהלר ובולאג הם עיקר שמות המשפחה הישנה באנדינגן ומעירה כי נושאי השם פולאג, אחר־כך בולאג, לא באו ישר מפולין אלא ישבו קודם בסביבת הריינוס), ולשינויי השם הזה ראה הסופר אלפרד פולאק, שהסב את שמו וקרא עצמו פולגאר.

834     מעשה במי שבא לפני ממונה על מוסד־הוראה וביקש, כי יספחו לאחת הכהונות במוסדו.

– היודע אתה לשון עברית כהלכה?

השיב:

– בטח!

הוסיף הממונה ושאל:

– והיודע אתה דקדוק עברי כהלכה?

השיב:

– בטח!

הוסיף הממונה ושאל:

– והיודע אתה גם דרכה של הוראה כהלכה?

השיב:

– בטח!

אמר הממונה:

– אם לדון לפי המלה העברית היחידה שהמשמעתני ראוי שתתכבד ותשב בטח בביתך.

(מפי ירוחם טולקס)

835     מעשה בחבורה, שדיברו על ההברה האשכנזית וההברה הספרדית וניסו למצות ייחודה של זו ושל זו. אמר שלמה צמח:

– וההגדרה היפה ביותר שמעתי בימי־נעורי כשבאתי מארץ־ישראל לעיר מולדתי פלונסק ובשבת הלכתי עם אבי לבית הכנסת וכשנתכבדתי במפטיר! אמרתיו בחברה הספרדית. כשירדתי מעל הבימה, אמר לי המלמד שלי: שלמה, אַקאָזעַצקע מפטיר!

(מפי ד"ר נתן רוטנשטרייך)

 

ל    🔗

836     מעשה בחבורה של זקנים, שעמדו בכלל האוכלוסיה הצופים במצעד צבא הגנה לישראל. שאל האחד:

– הרואה בכך מה ברכה הוא מברך, השיב האחר:

– ברוך צה"ל החילם עוז להגדילך.

(מפי אלמוני)

והוא לשון פיוט בשחרית יום כיפור (“בכל און אוסיף אומץ לגדלך”). והשחוק הוא בשימושה של התיבה צהל (=צהלה, שמחה) כדרך צה"ל (=צ’בא ה’הגנה ל’ישראל).

837     מעשה ובימי מלחמת השחרור נשלחו כמה מאנשי מ. צ. (=משטרה צבאית) לסדום. אמר אברה סדומי:

– מה בין סדום לפנים וסדום עתה, לפנים לא נמצאו בה אפילו יו"ד צדיקים ועתה נמצאים בה מי"ם צדיקים.

(מפי א. סדומי)

838     מעשה בבחורה שישבה נתונה למחשבתה, נשאלה:

– במי אַת מהרהרת?

השיבה:

– בבחור שלי שגויס.

נשאלה:

– ומה שירותו?

השיבה:

– קצין הוא.

נשאלה:

– ומה דרגתו?

השיבה:

– סגן־אלוף.

אמר שלמה שפאן:

– פשיטא, מתגעגעה על סגן־אלוף־נעוריה.

(מפי שלמה שפאן)

839     מעשה בחבורה, שדיברו על חיל־הים של צבא ישראל, ונמצא שמתח ביקורת על מפקד ממפקדיו, אמר:

– הגע בעצמך, עד כמה אין הוא מורגל לא בים ולא במסעותיו, כי אם אך יעלה על אניה המתנודדה מיד מעיו מתהפכים והוא פולט מה שאכל.

השיב לו חברו:

– כך היה גם דרכו נלסון, מה שלא הפריעו להיות מגדולי מצביאי הים בתולדות.

נער המבקר וצעק:

– אבל מפקדנו – זהו הצד השוה היחידי שבינו ובין נלסון.

(מפי אלמוני)

840     מעשה בחבורה, שעמדו בתוך קהל־הצופים במצעד צבא ישראל, וגלגלו בעניני הממשלה אמר אחד מהם:

– הנה אנו עומדים פה ומעלינו חג מטוס ובו יושבים שר־האוצר ושר־האספקה שלנו וצופים כמונו במצעד ובהמונים המתפעלים לו. אומר שר־האוצר: אילו השלכתי עתה שקי־שימורים, וגדלה שמחתם כפל־כפליים; אומר להם הטייס: אילו השלכתי את שניכם, וגדלה שמחתם שבעתיים.

(מפי מאיר לאנג)

בדיחה זו, השאולה ממוטיב רב־נוסחאות, ושרווח ביותר בבדיחות אנטי־נאציות, נשתנתה כמניה וביה, וכן מביא רו"ן משמם של מספרים בתל־אביב: “ביום הצבא חגו במטוס אחד מעל ראשי ההמון החוגג שלושה שרים: ראש־הממשלה, שר־האוצר ושר־הקיצוב והאספקה. אמר דב יוסף אילו הייתי מודיע עכשיו להמון, שביטלתי את ההגבלות על מכירת הבשר, כמה גדולה היתה השמחה. אמר מר קפלן: אילו הייתי מודיע, שביטלתי את מס־ההכנסה, הרי היתה השמחה רבה עוד יותר. אמר מר בן־גוריון: אילו הייתי לוקח את שניכם והייתי זורק אתכם מן המטוס, היתה זו השמחה הגדולה ביותר” (“הארץ”, גל. 9102). נוסחה זו היא כמין קיפוח של נוסחתנו, שכן ביטול המוטיב של שלוש הזריקות והחלפת שתי הזריקות הראשונות בהודעות כאחד הקהל, לידי ראש הממשלה, אף היא אין לה נימוק. אולם שיתופו של ראש הממשלה מצוי גם בנוסחה הקרובה לשלנו, כפי שמביאה רות גרובר, בספרה האנגלי ישראל בלא דמעות (ניו־יורק, 1950) ושכך לשונה: ראש־הממשלה ד. בן־גוריון ושני חבריו דב יוסף שר הקיצוב ואליעזר קפלן שר־האוצר טסו במטוס הביטו למטה וראו המוני הישוב מהלכים ברוב דאגה. אמר שר האוצר: כמה מאושרים היו, אילו זרקתי להם עשרת אלפים לירה. אמר שר־הקיצוב: כמה מאושרים היו אילו זרקתי להם עשרת אלפים ליטראות בשר. שמע ראש הממשלה ואמר: כמה מאושרים היו, אילו זרקתי את שניכם.

841     מעשה בחייל שנפצע והובא לבית־החולים, שאל הרופא:

– מצבא־הקבע?

השיב החייל:

– לא, מצבא־העתודות.

אמר הרופא:

– ודם עתודים לא חפצתי.

(מפי אלמוני)

והשחוק הוא בשוני ההוראה: עתודים (=תישים), עתודות (=מילואים).

842     מעשה בצבא ההגנה שערך תמרונים בתל־אביב ואוירונים פלטו פצצות־סרק מלמעלה ותותחי־ההגנה פלטו פגזים מלמטה וההמולה כהמולת מלחמה ממש. יצאה זקנה לפני פתח ביתה, פירכה ידיה ונאנחה לאמור:

– אוי ואבוי.

אמרו לה:

– סבתה רחימה, תמרונים הם ומה לך נאנחת?

השיבה:

– דויזים נשרפים לעיני ואתם שואלים מה לי נאנחת?

(מפי אריה הרצברג)

843     מעשה בחבורה, ששוטטו בבית־קברות של צבא־ההגנה לישראל ושוטטו מציון לציון וקראו שמות החללים, והנה ראו ציונים של עלומי־שם. אמר מי שאמר:

– נתנו חייהם ואין יודע שמם.

השיב מי שהשיב:

– כמו בדקדוק – כללים ויוצאים מהם. שלמים מזה וחסרים מזה. והללו – חסרי פ“א נו”ן.

אשר פ"א

(מפי אלמוני)

חסרי פ“א נו”ן בהוראה כפולה: 1) פעלים אשר פ"א הפועל בשרשם אות נו"ן הנחסרת בכמה נטיות. 2) פ“א נו”ן אותיות ראשונות של המלים הנרשמות על גבי ציון קבר: פ’ה נ’טמן.

וראה יעקב בוטאשאנסקי, הכותב דרך עקיצה על פ’סח נ’וביק, עורך “מארגנפרייהייט” לאמור: "ודאי תשאלו איך נעשה עורך – – פ.נ. (נראה כמו פ. נ. – פה נטמן – אלא פ.נ. זה לא נטמן בו כלום) – – (“ניו־יאָרקער וואָכנבלאט”, כרך ט"ז, גל. 411).

ובפולקלור ראה מעשה בעל־עגלה הדורש נוטריקון פ“נ על גבי מצבה: ישר – פ’אָיעדיעש ג’אזאד, כלומר: תסע חזרה, והפוך – נ’יע פ’איעדו, כלומר לא אסע (”יידישער פאלקלאר, בעריכת י. ל. כהן, וילנא, 1938, מדור החידודים סי' 35, עמ' 207.