רקע
דב סדן
עצרת תמים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: מ' ניומן; תשי"ג

 

א

930     מעשה ברבה של וואַרנש, שישב שרוי בעיירתו ולא יצא ממנה, ובבוא מלחמת־העולם וגיסות־האויב מתקרבים אליה, ברחו כל אוכלוסי־ישראל מתוכה, וכשעברו כשנים־שלושה קילומטרים, עמד הרב, זקף עיניו בשמים ואמר:

– רבונו של עולם ידעתי כי עולמך גדול, אבל לא שיערתי כי עולמך גדול כל־כך.

(מפי שלמה מיר)


931     מעשה בקהילה שביקשה להקים מקוה ובית מרחץ, ביקשו גבאיה להזמין מהנדס שאומנותו בכך, אמר רבה:

– אין צריך מהנדס, אני עצמי אבנה את הבית, לפי שאני בקי בשיעורים, כדרך שלמדתי במסכת עירובין ופירושיה.

עמד ובנה את הבית ולא יצאו ימים מרובים והתמוטט כולו. אמרו הגבאים:

– יסלח רבנו, אבל עיניו הרואות כי בקיאותו בשיעורים אין לסמוך עליה.

אמר:

– לא נכשלתי אלא משום שנתעלמה ממני קושיה אחת של הרשב"א שאילולא כן ועמד הבית על תלו.

(מפי אברהם דרום)


932     מעשה ברב תמים וענוונתן, שבתו נתפתתה למורה־בית־הספר ונתעברה. באו החסידים וגלו את אזנו של הרב, ביטל דבריהם ואמר:

– הניחו, הניחו, איך יצויר – והרי היא בתולה…

(מפי חיים תורן)

וראה, ש“י עגנון, המביא מעשה בפסח המלמד שבתו הבתולה נתעברה והוא נותן תיקון בקלויז, שכסבור הוא מחלה היא לה. “מה מחלתה של אותה ריבה? אמרה לו, מין מחלה חדשה באה למדינה. לא שמעתם מה שאמר פסח עליו השלום, שוואנג”ר שאפ”ט, שוואנג“ר שאפ”ט קרא הרופא לאותה מחלה, וכל החסידים שבקלויז שתו לחיים ובירכו אותה שתרפא במהרה" (בנעורינו ובזקנינו, כל סיפוריו, כרך ד‘, עמ’ ק־ק"א) ושוואנגרשאפט תיבה גרמנית ופירושה, שנתעלם מאותם חסידים, הריון.


933     מעשה בשני סייסים שבאו לרב לדין תורה, אמר התובע על חברו:

– הוא מכר לי סוס והוא נושך־אבוס.

לא הבין הרב טענתו וכשהוסברה לו אמר:

– והרי אפשר להפוך את הסוס שיעמוד וזנבו כלפי האבוס?

(מפי אברהם כהנא)


אלטער קריפּפענבייססער או קריפּפעענשטעססער = נושך אבוס או דוחק אבוס זקן הוא. בגרמנית כינוי לסוסים זקנים ומיוחסים וכן לבני־אדם עוברים ובטלים.


934     מעשה בבתולה, שהיתה שפחה, ונתעברה בבית אדוניה וכשנראה כרסה בין שיניה נשאלה, למי הרתה, השיבה:

– לרבנו שיחיה.

הובאה לפני הדיין וגער בה:

– על רבנו הקדוש את מוציאה לעז ואינך בושה?

השיבה:

– איני מוציאה לעז, אלא מעשה שהיה כך היה: אדונתי עקרה והלכה לרבנו ונתן לה בקבוק, שתשתה ממנו, ושתיתי גם אני.

אמר הדיין:

– אבל לא די במשקה, צריך גם זכר.

השיבה:

– כלום חסר זכר בעירנו?

(מפי יעקב שוצברג)


ואפשר והיא כפירוש לפתגם: איין זכר אין מאסקווע או ס’פעלט א זכר אין מאסקווע (זכר אחד במוסקווה או חסר זכר במוסקווה).


935     מעשה בר' ברוך בנש"ק שחותנו, צדיק מצדיקי הדור, ביקש לעשותו סוחר. שאל ר' ברוך:

– ומה יהא עסקי?

השיב חותנו:

– בדי־כפריים, שהוא מסחר סבך, ר' יודל מבלזוב.

שאל ר' ברוך:

– והיכן יהא עסקי?

השיב חותנו:

– בשוק, במבואות המפולשים המיוחדים לכך.

שאל ר' ברוך:

– ולשם מה יהא עסקי?

השיב חותנו:

– לשם ריווח, כפי שקבעו חסידים ואנשי־מעשה.

שאל ר' ברוך:

– ומי יעשה עסקי?

השיב חותנו:

– תשכור משרתים והם יעשו הכל כמצותך.

שאל ר' ברוך:

– אבל מהיכן אקח כוח לצוות על המשרתים?

(מפי אברהם כהנא)


936     מעשה בועידת אגודת ישראל, שעלה על דוכנה רב שהתרגש ביותר ואמר בקול דק וחלוש ביותר:

– הנני מרים קולי… וישמע כל העולם כולו… מוורשה עד ירושלים… עמד על רגליו ציר, שישב בשורה הראשונה הסמוכה לדוכן, וקרא:

– יסלח כבוד הרב, אבל אין אנו שומעים כלום.

(מפי אשר בבלי)


 

ב

937     מעשה באדם שוטה מופלג, שזקנו מגודל היה וככל שעשה או אמר שטות, היו אומרים לו:

– יפה אמרו חכמינו: כל עבדקן סכסן.

הבין, כי זקנו הגדול והנרחב גורם לו כל אותה צרה ופעם אחת גמר בנפשו להניח חמתו בזקן ולהעבירו מן העולם. נטל גפרור, הציתו והטילו בזקנו, והאש אכלה לא בלבד את שערות הזקן אם גם את עור הפנים והובא האיש צרוב ופצוע לבית־החולים ושכב בו ימים רבים. כשהחלים, היתה ראשית דרכו לבית המדרש, נטל גמרא ומצא בה אותה מימרה, כתב בשולי העמוד באותיות גדולות: בדוק ומנוסה!

(מפי מ. א. ויזן)


938     מעשה בצדיק מצדיקי החסידים, שעמד להשיא את בתו, יצאו שמשיו והכריזו:

– כל חסיד מחסידי רבנו, המבקש לבוא לחתונה, יביא בקבוק יין משובח וישפכנו לתוך מקוה מיוחדה לכך.

הרהר חסיד אחד בלבו:

– הרי התורה חסה על ממונם של ישראל, ולפי שחתונה זו יבואו אליה אלפי חסידים ויביאו אלפי בקבוקים יין, הרי אם אביא בקבוק מים ייבטל בשפעת היינות ולא נודע כי באו אל קרבם.

אמר ועשה, אולם כהרהורו הרהרו גם כל שאר החסידים, איש לנפשו איש לנפשו, ואף הם אמרו בלבם מה שאמר הוא, אמרו ועשו ונתמלאה אותה המקוה – מים. ראה הצדיק מה שנעשה לו, עמד ביום החתונה והשקה חסידיו מאותה המקוה, לאמור:

– אשרינו שנתקיים בנו: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה.

(מפי אברהם כהנא)


וזה גלגול של מעשה פשוט בעם והוא מעשה במוזג, שהשיא בתו וזימן לחתונה את בני כפרו והנה הרהר אחד מהם: כל השנה ההוא מוזג מים ביין שהוא מוכר לי, אפרע ממנו עתה ואביא לו בקבוק מים ויבלע ביינו, וכן עשה. אולם כהרהורו הרהורי שאר יהודי הכפר ואף המוזג חשב: יין שלי מעורב בו מים, יין שלהם לא כל שכן, וסופו של דבר שהחבית, שהועמדה בעת החתונה, נתמלאה כולה מים. והנוסח שלנו על דרך ההפלגה והסיום כעין קו של פיוס בגרוטסקה.

ויצחק מליץ מביא בדיחה זו, בספרו “במשעול היחיד” (עמ' 144) ועיקר נוסחו מעשה ברב שדרש דרשה על רוע מעמדו ונגעה עד לב הקהל והבטיחו לו, כי כל אחד ואחד יביא שני בקבוקים יין לתוך החבית שהועמדה לשם כך. אולם כשבאה הרבנית לראות מתנת בני העיר נתגלה לה לחרדתה, כי החבית אמנם נמלאה, אך לא יין אדום אלא מים, סיפרה הדבר לרב, ניחם אותה והסביר הדבר בפשיטות: אמת שבני הקהילה קיבלו עליהם מה שקיבלו בלי הערמה, אך כל אחד ואחד חשב בלבו, כי שני בקבוקים מים בתוך חבית גדולה יין, הרי זה לא מעלה ולא מוריד, ועל פי שיקול דעת זה הביא כל אחד ואחד שני בקבוקים מים. והמחבר מביא בדיחה זו כמשל לסתור את התורה שנתפשטה והאומרת, כי המוסר מובנו יעילותו: “אם דרך המוסר אין לה ערך עצמי, אלא כל ערכה הוא בזה, שהוא כלי המחזיק ברכה ושלום, יכול כל איש לעשות לו בנידון זה חשבון שני הבקבוקים יין, הרי כל אחד יעשה בלבו את ה”ממה נפשך“: אם כל העולם יקח מוסר ממעשה החבית, והכל יביאו יין, הרי שוב אין כל חטא במזיגת המים שלי, שאיש לא ידע עליהם. אלא מה? הכל יחשבו כמוני, והכל ימזגו מים – אז מה אועיל אני, היחידי, בין שלי?” ושמואל ה. ברגמן מביא ענין זה כדוגמה לדילימה.

והבדיחה הזאת היא בכלל הבדיחות המיוחסות לקהילת נייטרא, וראה מנואל שניצר, המביא מעשה הרב שמלאו לו שבעים שנה ואמרה הקהילה לכבדו בחבית־יין, באופן שכל בית־אב – מספר בתי האב ארבעים ושלושה – יביא שני בקבוקים יין ואמנם ביום ההולדת באו כולם איש איש ושני בקבוקיו בידו, אולם תוכם לא יין כי אם מים. כשעמד הרב על כך הבין, כי כל אחד מהם סבור היה, כי הכל יביאו יין ויוכל הוא להביא מים, וסופם הביאו כולם מים. עלה בשבת על הבימה והודה על המתנה היקרה שהיתה לו למשיב נפש ואמר: אולם אחד בלבד היה בכם שהביא מים תחת יין, אולם איני רוצה לפרוש בשמו, אף כי יכולתי להורות עליו פה באצבע, אך הנני מניח לו פתח־חרטה, כי הערב, מוצאי שבת, עם האפלה יבוא חרש ויביא שני בקבוקים יין, ונסלח לעוונו. ואמנם במוצאי שבת הובאו חרש ששים ושמונה בקבוקים יין, ואמר הרב לאשתו: נו, מכיר אני את קהילתי? (“רבי לאַך”, אין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאָטען, המבורג, 1922, עמ' 36–38).


939     מעשה בר' משה שנקרא האדום, שהיה מתפאר על בני עירו, אוז’יראן, בסוכתו שלא היה כמותה לנוי ולקישוט אמר:

– ודאי לי, כי אין האושפיזין באים אלא לסוכתי ולא עוד אני חש ממש בבואם ובשבתם, כשם שאני חש ממש שטוב להם ונוח להם בסוכתי ואין הם חסרים אלא שכביכול יצטרף אליהם וסוף תקותם לבוא.

מה עשו ליצני העיר, נטלו קיתון מילאו אותו במה שמילאו עלו בלילה על גבי הסוכה וקראו:

– משה, משה!

ר' משה האדום שודאי היה לו, כי בת־קול ממרומים היא, עמד על רגליו וקרא:

– הנני!

מה עשו הליצנים, הרעימו כקול רעם בגלגל:

הרחב פיך ואמלאהו!

פתח פיו ובלע מה שבלע.

(מפי משה שטרנשוס)


והיא מהתלה שיסודה ישן ועדות לכך התפשטותה במרחב גדול, למן זאמוט עד בסרביה, והגירסה שלפנינו, ביחוד הסיפא שלה, אינה פשוטה כדרך הגירסה האחרת, שהיתה נתלית במקומות שונים באנשים שונים.

וכן מביא מרדכי בוכ’נר מעשה בר' משה גרובנר איש כשאנוב, ירא־שמים ויודע ספר, אך היה בו כמין טירוף שהיה מתווכח עם הקדוש־ברוך־הוא, ופעם אחת בליל־ חורף, והוא בבית־המדרש הגדול, שמע קול: משה משה! הלך אחרי הקול ועמד כנגד החור בתקרה, ששימש מאוורר, וקרא ברוב תמימות: הנני! לא ידע כי ליצן העיר, משה מייזל, התגנב לעליה וקרא כמין בת־קול לתוך מגפו. יותר משמו לא שמע ר' משה כי מיד נשפך עליו קיתון מים צוננים ונשתפה מטירופו (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, 1949, עמ' 198).

וכן יש שימוש במוטיב זה בלא שיתופה של התערבות אדם מכוונת וראה מוריס רוזנפלד בשירו על אושפיזין וענינו מעשה ברבי וחסידיו היושבים בסוכה והרבי יושב משוקע ומדבר עם האושפיזין, מרמז רמזים ורוקע ברגלו, צוחק ובוכה והוא מזמין את האושפיזין לבוא, החסידים נבהלים והנה הסכך הירוק מסתכסך והולך ודרך החור באים שני חתולים לתוך קערת הרבי.

וכן נתלתה כבדיחה זו בעיר מולדתי באבי אמי זקנתי, ר' יוסי שו"ב, וכבר פירסמתי נוסחתה וכך לשונה: “אלה בני שטלצלי (בעל עגלה), שבלילי סוכות עלו על גבי הסוכה וקיתון של מים בידם והם מרעישים את ר' יוסי בקריאות של קולות מעושים ועבים: יוסף יוסף! ור' יוסי מתעורר בחיל ורעדה: הנני! נמשך קולם של בני שטלצלי: יודע אתה, יוסף, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים? משיב ר' יוסי בחיל ורעדה: ודאי, שיודע אני שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם. ולא היה בפיו לסיים את הכתובים ואותו קיתון נשפך עליו ובני שטלצלי מעבים קולותיהם, קולות של ליצנות איומה: מים טהורים בּע, מים טהורים בע! ואף כשעמדו לפניו למחרת בני שטלצלי ואמרו: אנו המלאכים שנגלינו עליכם הלילה ושלוחים היינו לליצני־העיר, ששכרו אותנו בכך וכך – לא כיהה בהם ר' יוסי, גם עתה פירש שליחותם כרמז של מעלה. וכך אמר: אילו זכיתי, היו מלאכים נגלים עלי וזורקים עלי מים טהורים, וטעם של טהרה בלב חדש ורוח חדשה היה נעשה טעם של התמד וקבע; עתה שלא זכיתי, אתם נגליתם עלי וזרקתם עלי מי־בארות להטעימני אותו טעם כדי רגע, לעורר בי תשוקות טובות, שאהא מתיגע ועושה ככל הראוי לעשות ובלבד שאזכה לטעמם של מים טהורים באמת”. (“ממחוז הילדות”, תרצ“ח עמ' כ”א). כאן מתנפצת הליצנות המשכילית אל המעגל השלם של התמימות החסידית, והיא דוגמה לגלגולי־מוטיבים שלא ניתנה להם דעת החוקרים.

והמוטיב ישן־נושן הוא ויוהאן יאקוב שודט מביא לענין האמונה כי המשיח יתגלה בוורמיזא, מעשה המובא על ידי יוהאן כריסטוף מילר, והוא מעשה שהיה בשנת 1222 בעיר הזאת, שישב בה יהודי ולו בת יפה ואהבה נוצרי צורבא־דתיאולוגיא ואף היא אהבתו ונתעברה והתיראה מפני הוריה שיהרגוה. השיא לה הצעיר עצה, כי אם אביה ואמה ישאלו מה לה לכרסה שתפחה כאילו מעוברת היא, תשיב: איני יודעת אם אני מעוברת או לאו, אך זאת ידעתי כי אני בתולה ולא ידעתי איש. מה עשה הבחור, נטל קנה ארוך ודק ובחצות לילה בא לבית הוריה ומצא בו חור ודרכו לחש לאמור: הה אתם הצדיקים ואוהבי השם פלוני ופלונית, שישוּ ושמחוּ כי בתכם שהיא בתולה הרתה ותלד בן והוא יהיה מושיע עמכם ישראל. הבחור הרגיש כי הבעל הקיץ ואמר לאשתו: הה אהובתי, השמעת מה שאמר קול מן השמים? היה פה מלאך, נקום ונתפלל ותזכי גם את לשמוע קול מן השמים. הבחור שמע זאת וכשהללו התפללו הוסיף לדבר דרך הקנה לאמור: תנהגו כבוד רב בבתכם ותשקדו הרבה כי ייטב לה ולבנה, כי מרחמה, רחם בתולה, יוולד המשיח שאתם מחכים לו. דברים אלה העלו שמחה רבה ונואלת בלב ההורים הזקנים ומסרו את הבשורה גם לשכניהם ולידידיהם והללו כתבו ליהודים אחרים והללו שמחים לביאת המשיח הקרובה והיו מכבדים את הבתולה הנאה והביאו לה רוב מתנות וחיכו בתשוקת־געגועים לשעת הלידה וצעקו יום־יום: משיח, משיח, אתה המאווה בוא בואה! באחרונה ילדה הבתולה בת וכל תקות היהודים כבודם ושמחתם נפלו בבת אחת לבאר וקצתם שחקו והלעיגו עליהם. והנה סיפור זה כמה גירסאות לו המובאות בכמה ספרים (ברתולומיאוס אנהורן במגיולוגיה שלו, יוהאן מלנט במשיח־שקר שלו, אייזנמנגר בספרו הנודע ואף באַנאז') ומה שהוא עיקר לנו, כי בכלל הגירסאות מצויה גם גירסה הקרובה לעניננו והיא מובאת בספר זכרונות (פאריס 1684) – מעשה שאירע במזרח שהיהודים נטלו את היפה שבבנותיהם והלינו אותה כל לילי חג הסוכות, בתוך הסוכה והיא הזמינה את מאהבה, שהתחפש כמלאך ובא אליה לילה לילה לסוכה והנה באחד הלילות שמעה שפחה רחישה בסוכה, הציצה מבעד לחור וראתה את הבתולה מתעלסת עם לבוש־לבן ונחשב לה כשליח ממרום וסיפרה זאת להורי הנערה והשמועה נתפשטה בין כל יהודי הקהילה ובאו לברך את ההורים על מזלם, שבתם תלד את המשיח, אולם באחרונה נולדה בת והיו היהודים ללעג בעיני נוצרים ותורכים (יידישע דענקווירדיגקייטען, 1714, ספר ה‘, פרק י"א, עמ’ 411 ואילך).

ולגודל התפשטותו של המוטיב הזה ראה יעקב ואסרמן אשר ברומן הנודע שלו: היהודים מצירנדורף הקדים כדרך מבוא סיפור מימי שבתי צבי ובו מסופר על סטודיוזוס שנערה יהודית נתפתתה לו ונתעברה ועשה כתחבולה זאת.


 

ג

940     מעשה במלמד בפוסבאל שבא לחדר וראה תלמידיו עצבים. שאל:

– ילדים, מה פניכם לא כתמול שלשום?

השיבו:

– ר' זרח מנכבדי עירנו מת.

אמר:

אוי א נארישער ייד, ער באגראבט זיך דאך דאמיט (אוי יהודי שוטה, הרי הוא קובר עצמו בכך).

(מפי דב בן־ליש)


ונתמצה חידודנו במטבע של פתגם וראה ברנשטיין: מיט דעם שטארבן באגראבט מען זיך גאר (במיתה קוברין את עצמם) ושם ביאור: מיתה הוא הדבר הגרוע ביותר. לאמור לא תפס את העוקץ שבכפל־הביאור לתיבה: זיך באגראבן – לקבר עצמו, להזיק לעצמו.


941     מעשה בנער, שהלך לחדר־רבו ובדרכו נפל עליו כלב וקרע בגדו ופצע בשרו וכשבא, נפחד ומבוהל, לחדר, קיבלו רבו בפנים זעומות ושאל:

– למה לא אמרת את הפסוק?

השיב התלמיד:

– שכחתי.

אמר רבו:

– ככה ייעשה לנער השוכח תלמודו.

לא יצאו ימים מרובים ונער אחר בנערי החדר אירע לו מה שאירע לחברו וגם אותו קיבל בפנים זעומות ושאל:

– גם אתה שכחת את הפסוק?

השיב התלמיד:

– לא שכחתי ואדרבה זעקתי מלוא־כוחי: ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, והוא עשה את שלו.

אמר הרבי:

– ולמה לא יעשה את שלו, והרי הורית לו היתר לכך.

שאל התלמיד:

– כיצד?

השיב רבו:

– שלא אמרת לו סופו של הפסוק, המדבר בך: למאיש ועד בהמה.

לא יצאו ימים מרובים ובא הרבי בעצמו בגדיו קרועים ודמו שותת והכירו בו התלמידים מעשה־כלב, שאלו בשמחת־איד מסותרת:

– האמנם גם רבנו שכח לומר הפסוק אם קצתו ואם כולו?

השיב:

– צא וראה דרכו של כלב־שבכלבים, עוד לא הספקת להוציא מפיך שתי תיבות ראשונות של הפסוק והוא כבר סיים מלאכתו, בגדך טלאי טלאים ובשרך פצעי פצעים, כלב שבכלבים…

(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבך)

והבדיחה בנוסחאות שונים, ונודעת הנוסחה, המצמצמת את התשובה האחרונה על מימרה שכמותה כפתגם: ער האט מיך נישט געלאזט ארויסזאגען (או ארויסריידען) דעם פסוק (= לא הניחני לומר את הפסוק) ואלו מנואל שניצר מביא מעשה ברבי שיצא עם תלמידיו לשוח בשדה ולימדם, כי החכם יודע במחשבתו להתגבר על כל פורענויות החיים. עודו מדבר בא כלב, הרים הרבי שולי קפוטתו וברח ותלמידיו ברחו אחריו, שאלו לו בתמיהה על שלא עשה כתורתו, השיב: אני יודע אבל האם גם הכלב יודע, (רבי לאך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאטען, 1922, עמ' 73) ועיקר: חידודו בשחוק־ההחלפה בכפל־ההוראה של התיבה וויססען – ליכול, לדעת (לאמור: אני יודע פירושו אני יכול, הכלב יודע פירושו כפשוטו) והיא הוכחה כי החידוד אין לידתו באידיש.

ולענין בדיחתנו, הרי כמותה כבדיחת המצויות בענין מי שיצא לרחוב ופגשוֹ חברו ושאל לו, למה פניו זועפות, והוא משער כי נפלה מריבה בינו ובין אשתו, שנישאה לו זה מקרוב, וכשהוא שומע כי כהשערתו כן הוא, הוא משיא לו לחברו עצה, כי ייטיב לעשות אם ישלים, שכן הרמוניה היא ראשית חכמה בחיי־הנישואים, וחובה להבהיר הכל בשיחה גלויה. משיב החבר: יאה יאה, אולם לצערי אין אש נותנת אותי להגיע לכך (אוסקר אברהארדט: געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדארט, ליפסיא: פרנקפורט, עמ' 51). וראה גם נוסחה מצויה בלשונות אחרות, והוא מעשה במי ששלף חרבו להפריד בין הניצים במסבאה וכשהוא נשאל על שום מה לא הפריד ביניהם הוא משיב: חרבי כבר שכחה מראה אור יום, שהיא נתונה בנדנה, ועד שאני שולפה, הרי הניצים אוחזים בי וזורקים אותי החוצה.


942     מעשה במלמד, שנתפס לסיסמאות של המהפכנים, ביקש לעשות כמותם, נכנס לתוך ארובת־התנור וכשהרוח התיללה ביותר, קרא וחזר וקרא

לתוכה:

– דוֹלוֹי סאַמודיארז’אוויא (הלאה שלטון־יחיד)!

כשחזר על כך כמה וכמה ימים, נפלאה עליו אשתו ושאלה לפשר־קריאתו, ביאר לה, אמרה לו:

– ובעצם, איני מבינה, מה איכפת לך, אם יש קיסר בפטרבורג?

אמר:

– אבל אין הוא מוצא חן בעיני!

אמרה:

– אבל הוא מוצא חן בעיני!

רקע ברגליו וצעק:

– אני ואין בלתי השורר בבית.

נעלבה האשה וסיפרה עלבונה לריש דוכן.

צחק ואמר:

– שלטון יחיד כמותו כצאַר בפטרבורג!

מה עשתה האשה, נכנסה לתוך ארובת־התנור, וכשהרוח התיללה ביותר, קראה וחזרה וקראה:

– דוֹלוֹי סמודיארז’אַוויא!

(מפי ב. כצנלסון)

עיקרה של הבדיחה מצוי והחידוש של נוסחנו בהפיכת־החץ, שכן הנוסח המצוי מסיים בקריאת האיש: אבל אין הוא מוצא חן בעיני, וקריאה זו יש לה שינוי־גירסה: אבל כל אותו עסק אינו מוצא חן בעיני. וכן מספרים על ראש־המשטרה לבית וינדהיים הברלינאי בימי הקיסרות, כשהיה ממונה על ביקורת התיאטראות והיה פוסל מחזה, היה משיב על הערעורים: אבל כל אותו כיוון אינו מוצא חן בעיני.


 

ד

943     מעשה בחזן, ששימש בכמה קהילות של נאורים, במהרין והשתדל להתקבל בקהילה גדולה בגליציה, ישב לפני ראש הקהל והפליג בשבח עצמו וסיים:

– ועוד יתרון לי על חברי, שאי אפשר לומר עלי שאני שוטה.

שאל ראש־הקהל:

– אי־אפשר כיצד?

השיב:

– הרי חזן נוטריקון ח’זנים ז’יינען ניאראָנים (= חזנים הם שוטים) ואני איני חזן אלא כּאנטור.

אמר ראש הקהל:

– ומה תעשה ותיבה כאנטור נוטריקון כ’סיל א’ויל נ’אר ט’יפש ור’מאי.

נדהם אותו חזן ואחרי שהתאושש שאל בתמיהה:

– רמאי למה?

השיב ראש הקהל:

– חזן המודה שהוא חזן מודיענו בדרך קצרה שהוא שוטה, חזן האומר שהוא כּאנטור מודיענו דרך עקיפין שהוא שוטה – ורמאות זו לשם מה?

(מפי פייבוש בקר)

ומימרה נושנה היא: כי חזן בגימטריה שוטה, ור' ישראל דוידזון מביא משמו של לוי גינצבורג פתרון: חזן בגמטריא = 320, שוטה = 320, ואילו ר' בנציון הלפּר פתרונו כי במספר קטן כי חזן = 23, שוטה = 23, וכן מביא דוידזון ההשערה, כי מקורו של הפתגם בקהלת רבה על הפסוק: טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים (קהלת ז‘, ה’) ומביא הביבליוגרפיה (ספר שעשועים לר' יוסף זבארה עמ' 48, הערה 1). ולדעתו שם המימרה הזאת הולידה את דברי ר' עמנואל הרומי: "ועל כן יאמרו המושלים: כל עריבי קול חסרי מוח (מחברת העשרים).

וליבאװיטש, השומע יצחק ח“ג, סי' צ' מביא משמו של א. טנדלאו לענין הכתוב אין חכמה ואין תבונה – לנגד עיני ד' דהיינו כל חזן שוטה, שכן המזרח שלפני עמוד התפילה כתוב בו: דע לפני מי אתה עומד והרי שלמה אמר: אין חכמה ואין תבונה וכו'. ושם ח”ב, סי' נ"ט, שאלה: משה רבנו תיקן שופטים ושוטרים, ומי תיקן בכל עיר חזנים, ותשובה: שלמה המלך, כפי שמעיד בנו רחבעם: אבי ייסר אתכם בשוטים. ובימינו ראה, למשל, יהודה יערי, על דרך חידוד לפנים מחידוד: בעצם שנוא עלי אותו חזן חדש – – נדמה לי, כי מתשעה קבין טיפשות, שנפלו בחלקם של חזנים בעולם, נטל הוא, לפחות, שמונה קבין (“שורש עלי מים”, עמ' 69).

ומצויים כמה ביאורי־שחוק אחרים ועיקרם כך ענינו: קודם שאדם יוצא לאויר־ העולם, הוא נשאל, מה כת יאה בעיניו בעולם הזה, יש המשיב: כת של אנשי חול, ויש המשיב: כת של אנשי־קודש. אחר הוא נשאל: מה אומנות יאה בעיניו בתחומי הכת שלו והוא משיב כחפצו. והנה כת של אנשי־קודש כמה וכמה תשובות בה, ראובן משיב: רב, שמעון משיב: דיין, לוי משיב: שוחט ובודק, והצד השוה תלמוד תורה ויראת שמים. ואילו המשיב: חזן, אומרין לו: שוטה שבעולם, תלמוד תורה אין בידך, יראת שמים אין בלבך, הרי יכולת לומר, כי אתה מבקש להיות רבי של חסידים או ראביי של נאורים. נוסח לקוי מביא יצחק שעהן (די אידישע וועלט, כרך ל"ח, גל. 29).

ויצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 220 מצרף את ענין הכתוב בעמוד התפילה: שיויתי ד' לנגדי תמיד וענין הכתוב: אין תבונה וכו' וכן הוא מביא גימטריה: עמוד = 120, כסיל = 120, ולענין הכינוי קאנטור הוא מפרש כאן־טאָר (= פה טפש) ומניח לחזן חכם פירוש אחר: קיין־טאָר (= לא טיפש).


 

ה

944     מעשה בהדיוט שהתעשר הרבה והתחילו בני־עירו מקרבים אותו – תחילה העמידו עמודו ליד המזרח, אחר מינו אותו גבאי ובאחרונה עשו אותו ראש־קהל. ולא עוד אלא בעלי־בתים שלחו אליו בשבתות את בניהם שיבחנם בתלמודם. לימים נסתכן במסחרים ונהפך עליו הגלגל ונדלדל והתחילו בני עירו מתרחקים ממנו – תחילה שימטו מתחת ידו כהונה של ראש־הקהל, אחר־כך העבירו אותו מגבאותו ובאחרונה נטלו עמודו מעם המזרח, ואף בעלי־בתים חדלו משלוח אליו בשבתות את בניהם שיבחנם בתלמודם. אמר:

– מילא, עשירות ידעתי כיצד ניטלה ממני, אך תורתי איני יודע כיצד ניטלה ממני.

(מפי שמשון מלצר)

ולענין ההדיוט שמשהעשיר הוא נעשה כממילא בן־תורה ראה הסטירה של ר' שמואל אריה צאהלן: "רואה אנכי כי האיש הזה נתעשר והון רב, וזוכר אני את האיש ואת שיחו, טרם נתמנה היה מדבר אשדודית ובלשון אחרת ידבר, ומקרא קודש לא יבוא אל פיו, עתה כל דבריו בהשכל, והוא צח שפיים, ויבחר לשון־ערומים אי בעית אימא קרא אי בעית אימא גמרא. גם בראשונה לא נודע, כי הוא בעל־תורה ועתה הוא מפולפל, כל רז לא אניס ליה, וכל סתום לא עממו, אלמלא לא ראיתי לא האמנתי לקול השמועה (שלמה מול אדר, מהדורת פראג, 1818, סיפור ז', שער כ"ה).


945     מעשה ונתגלגל הדיבור על סוג בני האדם, הנוטלים לעצמם כתר מבינות, אמר אבי מורי:

– בכפרנו ישב בו אדם, ר' שבתי ברסלר שמו, ופרנסתו מבינות בענין חזנים וטיבם, שכן אביו חזן משובח היה, לימים הרחיב מבינותו גם על אתרוגים, וכל אתרוג שהיינו קונים לקהילתנו היה חייב בבדיקתו. פעם אחת קנה אבי, בתורת גבאי, אתרוג מהודר לבית־הכנסת שלנו, ושלא להקניט את ר' שבתי קראו שיאמר מבינותו. ישב ר' שבתי ומריסי עיניו ניכר כי רוחו עכורה, נטל זכוכית מגדלת הוציא את האתרוג מקופסתו והתבונן בו, עיקם חטמו ושפתיו ואמר: חבל, ר' משה, על ממונך, האתרוג פסול לברכה. מה עשה אבי, שלח אותי בחשאי לשכן שאביא את הקופסה שלו ואכניס בו אותו אתרוג עצמו ובינתיים כיבד את ר' שבתי במאכל ומשקה והצהיל את רוחו, וכשהובאה לפניו הקופסה פתחה, ונטל זכוכית מגדלת והתבונן באתרוג ובעיניים אורות קרא: הנה, ר' משה, אתרוג מובחר, הדר ככתוב, ממש כמו שנאמר: הדר הוא לכל חסידיו הללויה!

(מפי אבי מורי)

התבדותם של המבינים על ידי צרירת הסחורה, שהם פסלוה, בכלי־עטיפה או אריזה אחרים, היא מוטיב נודע וראה, למשל, פרידריך שטולצה. מעשה בשני יהודי־פולין עשירים שבאו לבית־מסחר של אריגים בפרנקפורט וראו את כל הסחורות, ואף שהיו נאות והיו חדשות אמרו לסוחר: כלום לא קיבלת כל סחורה חדשה וכל סחורה נאה? מה עשה הסוחר, אמר: תבואו מחר, כי היום בצהריים יגיעו חמשים ארגזים סחורה אנגלית הכל חדש, חדש לגמרי, חדש מאד! אמרו שני הפולנים העשירים: נבוא! אך יצאו הפולנים, קרא הסוחר לעוזריו: הביאו ארגזים! פרצו הכל למחסן והביאו ארגזים וצררו בהם את הסחורות המצויות וקבעות במסמרים וחתמו בחותמות ורשמו מה שרשמו. למחרת באו שני הפולנים העשירים וראו את הארגזים שהגיעו כביכול וביקשו לפתחם ובבת אחת מצאה הסחורה חן בעיניהם, אמרו: זוהי סחורה יאה זוהי סחורה יפה, אותה נקח (געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדארט, כרך א‘, הוצאת היינריך קלר, פרנקפורט, 1921, עמ’ 226 ־ 227), אמנם שם גם מעשה אחד מעוזרי המסחר שעשה להכעיס והכניס את הכובע שלו וכך נתגלתה הערמה, אך זה מוטיב בתוך מוטיב ואינו מחוייב לעניננו.

וראה מכס ברוד, המביא מעשה באחד מגדולי הרשות בפלורנציה – ושמו סורדיני. ההוא מצא, לאחר שהושלם דויד המפואר של מיכל־אנג’לו, כי חטמו ארוך מדי. מן הדין לגרוע משהו מן האבן. ביעף בא מיכל־אנג’לו, אמר: “אכן, אכן” נוטל בגלוי את הפצירה בימינו ובסתר מעט אבק־שיש בשמאלו, ועושה עצמו שוקד על תקנת החוטם ואגב כך משתרבב אבק־השיש לרצפת בית מלאכתו. והנה סיים עשייתו המדומה – וסודריני גאה הרבה, מהלל את התיקון, בעוד תלמידיו של מיכל סותמים בידיהם את פיהם (גלילי. הכבול, כרך א‘, עמ’ 43).

ובוריס קאדר מעביר עניננו לצד אחר – בסיפורו: מבין ביין (די שטימע, מקסיקו אפריל 1944), הוא מספר מעשה בשוחט, שהוחזק בקי ומבחין גדול בטיב יינות, ודרכו שהיה נכנס, לפני הפסח, למרתפו של הייני, מוצא בה סיעה אחת של קונים – הוא משבח בפניה סוג פלוני של יין, כשיוצאת סיעה זו בשמחה שזכתה ביין משובח ובאה סיעה אחרת – הוא משבח בפניה סוג אלמוני של יין, כשיוצאת סיעה זו בשמחה על שזכתה ביין משובח ובאה סיעה שלישית – הוא משבח בפניה סוג פלמוני של יין וחוזר חלילה וכך הוא מסייע לאותו ייני ליפטר מכל יינותיו.

ולדרכה של בחינת המבינוּת בחידודנו ראה מה שמספר א. אלמי, כי בילדותו, כשהיה מרבה לכתוב, היה אביו מתרעם על שהוא מוציא זמנו לבטלה. מה עשה, נטל פיסת־נייר שבה כתב שיר והכניס אותה בעתון “יוד”, שאביו היה מקוראיו, והיה קורא באזני אביו את השיר ואומר, כי הוא שירו של אברהם רייזן. היה אביו מתפעל לאמור: רואה אתה, זוהי כתיבה, ולא כשרבוטיך. פעמים נהג בהיפך, היה מעתיק שיר של רייזין ואומר לאביו כי הוא שיר שלו והיה קוראו, ואביו היה מניע ידו לאמור: חדל. זוהי כתיבה בעיניך? (“מאָמענטן פון א לעבן”, בואנוס איירס, 1948, עמ' 60),

וליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ב, סי' י”ט מביא משמו של א. ב. פיפרנו, מעשה ר' עמנואל כלבו ור' אברהם יצחק קאשטילו, ששניהם היו מחברים שירים, אך אנשי קהילתם ליוורנו, כשם שכיבדו שיריו של הראשון כך ביזו שיריו של האחרון, מה עשו החליפו שמותיהם מעל גבי שיריהם והקהל נהגו כדרכם ולא חשו בחילופים ונתגלתה מבינותם וערכה.


946    ..מעשה ביוסילי אורנשטיין, עסקן של ההדיוטות בקהילת לבוב שעמד בפני קהל חסידיו ונאם נאום תעמולה לבחירות, אמר:

– אחי ואחיותי, עמי ארצות שכמותי, צאו בעירנו וראו, שממזרים זרים, גרורי ערים רחוקות וקרובות, שולטים בנו – הם כאדונים בטרקלינאות ואנו כמשרתים בפרוזדראות. צאו ובואו בבית חולים, שבנה לנו לצרוס שלנו, ותראו כל אולם המסור לטפולו של פרופסור מפורסם וכל מיטה המסורה לטיפולה של אחות משובחת – מי שוכב בהם, אם לא בני עיירות זרות ומוזרות, הבאים אלינו ובולעים כל חתיכת שומן ומניחים לנו שיירי סחוסים ואנו, ילדי לבוב, שרויים בקרן־זוית, שאינה נראית לא לפרופיסור ולא לאחות, ושעה שאותם ממזרים זרים יוצאים בשער הגדול בריאים ושלמים בכל ששת צדדיהם, מוציאים אותנו בשער הקטן בתכריכים. ועתה, אחי ואחיותי, בשר מבשרי ועצם מעצמותי, כנפיים גסות שכמותי, מתחילה פרשה חדשה – כי צאו לבית העולם שלנו וראו, כל חלקה שמנה מוטל בה גביר או דוקטור, שאביו לא ידע אפילו להגות שם עירנו, ואביו שהיה משוקע ברפשה של עיירתו הנידחת, לא ידע אפילו על מציאותה של עירנו ואילו אנו, ילדי לבוב, מוטלים שם בפינה אפלה הסמוכה לגדר. אולם אם תשכילו, אחי ואחיותי, ותשלחו לקהילה אותי ושכמותי, וביחוד אם תושיבו אותי בראשה, ייכנס הרוח בכל הממזרים האלה, יבוא שבר־עננים בנחיריהם, ויהיו כפרתם של פגרי־העכברים שלנו, ואתה בן־עירנו, ואת בת־עירנו, תשכבו לרווחה במיטה הטובה ביותר בבית החולים ובחלקה הטובה ביותר בבית־הקברות.

(מפי שמש קהילת לבוב)

והבאתי ענין זה בספרי: ממעגל הנעורים (עמ' 156־155). וראה מעשה אדם שיצא מישראל לאמריקה והתפעל מדרכי־תעמולת־המסחר שם, וביותר נתעורר על פירסומת של חברה למכירת קרקעות בבית הקברות. כתובת אש מטעם החברה קראה להם לאזרחי־אמריקה לאמור: “כל אמריקאי נבון יזדרז מיד לרכוש לעצמו ולבני משפחתו קרקע נאה בבית הקברות שלנו ויווכח לדעת, כי תענוג להקבר בו” (“על המשמר”, גל. 2108).

וראה מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 31, המביא דרשה שכך עניניה: זה מקרוב באתי לבית־עולם וראיתי שם מוטל בר־מינן ליד קבר פתוח. שאלתי: האי מאי? אמרו לי: אשה יהודיה היא, שגידלה שערותיה. כי אשה המגדלת ומגלה שערותיה האדמה מסרבת לקולטה. באתי למחרת, כסבור הייתי, הכלבים יסחבוה – לאו! היתה מוטלת שלמה. כי אשה המגדלת ומגלה שערותיה, אפילו הכלבים מסרבים לסוחבה. שעל כן נשים, עשינה תשובה, ואַל תגדלנה שערות, ותהא האדמה קולטת אתכן, ויהו הכלבים סוחבים אתכן. וברוח הדרשה הזאת מצוי גם שיר־עם.


947     מעשה בר' מרדכי גארפונקל, מסוחרי ברודי שנתמנה יועץ לשכת המסחר והיה בא לישיבותיה, ולפי שהענינים הנידונים לא היו מחוורים לו היה מצרף דעתו לדעתו של נשיא הלשכה ר' אלעזר בלוך. פעם אחת נרדם בשעת הישיבה וכשהגיעה שעת ההצבעה, העירו חברו ואמר:

– מר גארפונקל, אנו מצביעים, ומה דעתך אתה?

השיב נים־לא־נים:

– הריני מסכים למה שאמר מר בלוך ודעתי כדעתו.

אמר לו חברו:

– מר בלוך לא בא היום לישיבה כלל.

השיב:

– מר בלוך לא בא לישיבה כלל ומנמנם לו בריווח – אין אתם מטרידים אותו, אני באתי לישיבה ומנמנם לי בדוחק – אתם מטרידים אותי?

(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבך)

והיא בדיחה שנוסחותיה מרובות והחידוש שבנוסחתנו היא התשובה האחרונה שאינה בשארי נוסחאות. וראה מרדכי בוכנר המביא מעשה בעירית כשאַנוב, שרוב חבריה היו יהודים ומהם ר' אליהו רויכוורגר, ממיוחסי העיר, ור' שמואל ברומברג גביר אך לא בקי בעסקי ציבור. פעם אחת נרדם ר' שמואל בשעת הישיבה, שהתגלע בה ויכוח גדול, וכשהעירו אותו להצבעה, ונשאל לדעתו, הן או לאו, שפשף עיניו ואמר: אני אומר מה שאומר ר' אליהו (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש"ח־ט‘, עמ’ 196).

וכנראה יסודה של הבדיחה הוא במה שמספר הקנצלר ביסמארק והוא מעשה השופט פּרטוֹריוּס, שהיה מנמנם בישיבות וכשהיו מנערים אותו מתנומתו ואומרים לו, כי עליו להצביע, היה אומר: אני מצביע כמו מר טמפלהוף, ואירע שהשיב כך ומר טמפלהוף נעדר מן הישיבה (געדאנקען אונד עריננערונגען, פרק א').


948     מעשה בשני יהודים שיצאו לשוק לקנות תרנגולים לכפרות, ראו גוֹיה ועופות בידה, לא רצו להסתכל בה, הפכו פניהם והאחד החזיר ידו לאחוריו למשמש טיבו של התרנגול ובלי משים נשלחה ידו אל בין דדיה של

הגוֹיה. שאלוֹ חברו:

– טוב?

השיב:

– טוב אך בלא נוצות.

(מפי א. סדומי)


 

ה

949     מעשה בזקן מופלג בלופאטין, שכבר היתה שנת המאה מאחריו והיו בני־העיר מברכים אותו על זכייתו. זקף עיניו כלפי מעלה ואמר:

– ניכר שנתבלבלו שם האַקטים.

כשהגיע לשנת המאה ושלוש עשרה נערכה לו שמחת בר־מצוה וכשנקרא לתורה למפטיר בכה.

שאלו לו:

– מה לך בוכה?

השיב:

מי יודע אם אזכה עוד לשמחת בר־מצוה אחרת.

(מפי אשר ברש)


 

ו

950     מעשה בחבורה, שדיברו על מאמרם: אין חכם כבעל נסיון, ודרשו אותו ברוח־הכתוב: כי בישישים חכמה, היה שם זקן תם, אמר:

– בדידי הוה עובדא.

שאלו לו:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, עד שלא זקנתי לא ידעתי שלושה דברים: ראשית, כי אין תוקעין כל הלילה כולו; שנית, כי תפילת שבת אין תחילתה נשמת כל חי: שלישית, כי לביבה יש בה גבינה.

שאלו לו:

– הכיצד?

השיב:

– קודם, כשהייתי עולה למשכבי, הייתי שומע תקיעה והייתי נרדם מניה־וביה וכשהייתי מתעורר הייתי שומע תקיעה, וכסבור הייתי, תקיעה אחת ורצופה היא, עתה שאיני יכול להרדם ורוב הלילה שנתי נודדת, אני יודע כי שתי תקיעות הן, תקיעה של הערבה ותקיעה של השכמה; קודם כשהייתי בליל שבת עולה מדושן־עונג על משכבי הייתי מאריך לישון ומאחר לקום וכשבאתי בשבת בבוקר לבית המדרש שמעתי החזן מסלסל תפילת נשמת כל חי, עתה שאין התנומה אוחזתני אלא לשעה קלה ואני משכים לבית המדרש, אני יודע כי תחילת התפילה מה טובו; קודם, כשהייתי אוכל לביבה שיני טוחנות במרוצה, עד שלא נתתיה בפי כבר נבלעה במיעי ולא חשתי בגבינה שבה, עתה כשאני אוכל לביבה ושיני רעועות וחכי פגום ואני לועסה קמעה קמעה, הריני חש בגבינה שבה.

(מפי אברהם דרום)


 

ז

951     מעשה באמו של ר' דוד פאיאנס, רבה של ביאליסטוק, שקבלה בפניו על היסורים שבאו אליה בימי־זקנתה, אמרה:

– פעמים כשמתגברים עלי יסורי, הריני קרובה לשלוח יד בנפשי, אלא שלושה טעמים מעכבים. ראשית, אשה יראה אני וידוע גודל־העונש של המאַבד עצמו לדעת; שנית, איני רוצה להטיל פגם במשפחתי, שהמאבד עצמו לדעת קבורתו מאחורי הגדר; שלישית, קשה השכיבה במטה של יסורים, אך ספק אם השכיבה בקבר הלח והקר והאפל נוחה הימנה.

(מפי נכדה לייבל פאיאנס)


952     א) מעשה בזאב צ’ארנצקי, שבא לאמריקה ונזדמן עם דודתו זקנה בת שמונים ומעלה וסיפרה לו מעשי משפחתם ויחוסם וגדולתם ותוך כדי סיפור פלטה אנחה עמוקה.

שאל:

– דודה, מה לך נאנחת?

השיבה:

– זקנתי ובין היום למחר אפשר יקראוני לעולם האמת ומשאבוא שם אתבקש לבוא לפני זקני הצדיקים והנה ודאי זקני מצד אבי יאמר לזקני מצד אמי: הנה נכדתנו גיטל באה, ויקומו שניהם מכסאותיהם לכבודי. מיד ישאלו מהיכן באתי, והריני משער מה פנים יהיו להם כשישמעו: מאמריקה.

(מפי זאב צ’ארנצקי)


ב) מעשה בר' שלמה יצחק לוינסון, רבה של דלמצ’יבה, שנתעוררה עליו סיעה של מתנגדיו, בשל הוראה־לקולא שהורה, ואסרו את השחיטה שבהשגחתו. פרצה הרבנית לבית־הכנסת, עיכבה את הקריאה וטענה:

– מילא, מה שאין אתם מודים ברב, לא אכניס ראשי במחלוקת. שאינ אלא אשה. אלא אני, שהכל מודים שאני ראויה להיות רבנית ואפילו בוילנא, מה אתם יורדים לחיי ומקפחים את פרנסתי?

(מפי משה פלמון משמו של שמואל לוינסון)


ג) מעשה בעיירה, שנפלה בה דליקה, יצאו תושביה לכבותה, התגברה הרוח ונתפשטה האש. יצאה אשה, שהדליקה התקרבה לביתה, וצעקה מתוך יאוש:

– מה לכם טורחים שיהיו מים, מוטב ותטרחו שלא תהיה רוח.

(מפי יצחק שפרלינג)


953     מעשה באשה זקנה, שהתעקשה לילך לארץ־ישראל ולישב בה אחרית ימיה, ביקשו בניה לעכב בידה, שחסו עליה, שמא תתענה בטלטולי־המסע ובחיים שלא כמנהגה. אמרו:

– אמא, נלך אל הרב וכפי שיפסוק כן נקיים.

הסכימה, וכשבאה לפני הרב, שאל:

– ומה עיקר הטעם שאת מבקשת לילך לארץ ישראל?

השיבה:

– אם אשב בגולה ואמות בה הרי בביאת הגואל אהא חייבת להתגלגל בגלגול מחילות והנה אני ישנת עפר מתגלגלת דרך הים הגדול, פי פתוח ומי־הים המלוחים זורמים וזורמים לתוכו. בררר, אימה חשיכה!

(מפי יעקב צדקוני)


954     מעשה באוטובוס, שנסע מתל־אביב לחיפה, כשהגיע לפתח־תקוה עמדה זקנה אחת, שהיתה בכלל הנוסעים, ושאלה:

– כאן כפר ויתקין?

אמרו לה:

– לאו.

– כשהגיעו להרצליה, חזרה אותה זקנה ושאלה:

– כאן כפר ויתקין?

אמרו לה:

– לאו.

וכן נהגה בישובים הסמוכים, אמר לה הנהג:

– סבתא שבי במנוחה וכשנגיע לכפר ויתקין אודיעך.

כשעבר האוטובוס בתחנת כפר ויתקין, שכח הנהג הבטחתו ונזכר בה לאחריה. פנה לקהל בבקשה, שיתירו לו לחזור לתחנה, הסכימו עמו, וכשהגיעו אמר לזקנה:

– סבתא, כאן כפר־ויתקין ותוכלי לרדת.

ענתה:

– ומי אמר לך, כי אני מבקשת לרדת בכפר ויתקין.

שאל בעירוב של תמיהה וטינה:

– ועל מה הטרדת וחזרת והטרדת: כאן כפר־ויתקין, כאן כפר־ויתקין?

– השיבה בנחת:

– הרופאה אמרה לי, כי כשאסע לחיפה הרי כשאגיע לכפר ויתקין עלי לבלוע את הכדור שרשמה לי.

(מפי בנימין זוסמאן)

והוא סיפור פשוט בעם, וראה קלמן ברודסקי, המביא מעשה באשה זקנה שנסעה באוטובוס ההולך לפילדלפיה ושאלה לטרנטון והבטיחה הנהג לעצור ושכח הבטחתו, וכשנזכר החזיר את האוטובוס לטרנטון, ועתה נתחוור, כי הזקנה אינה מבקשת לירד אלא ליטול, כהוראת בתה, גלולה (“טאָג”, גל. 13290).


 

ח

955     מעשה באדם, שעסק בצרכי ציבור והיה תמיד בהול ומבוהל, מנוחת יומו סחופה ושנת־לילו חטופה וחייו קרעי־קרעים.

אמרו לו חבריו:

– מסירת נפש כל־כך למה, האם לאחר מאה ועשרים שנה יקימו לך מצבה של זהב?

– לא; יקימו לי מצבה של זכוכית.

שאלו:

– של זכוכית למה?

השיב:

– שהכל יוכלו להסתכל בי ולראות כמה שוטה הייתי.

(מפי יצחק בן־דור)

ער מיינט אז מ’וועט איהם שטעלען א גאָלדענע מצבה (=הוא סבור כי יעמידו לו מצבת זהב) מימרה דרך לעג, למי שסבור כי טירחתו לטובת אחרים סופה תהילה. וראה יהודה שטיינברג: “אלך ואחטא! בנאמנות אחטא! ההיסטוריה תעמיד מצבת זהב על קברי” (“דוקטור אורלוב”), וראה אסופת בר י. רוזן: שטעלען א גלעזערנע מצבה (=להעמיד מצבה של זכוכית), שטעלען א מצבה אויף וואסער (להעמיד מצבה על מים), וביאורו: להעמיד מצבה פירוש לדעת כיצד להעריך, ושיעורו: אין לך מה למסור נפשך, לא יעמידו לך מצבת זכוכית (יידישע שפראך, כרך ו‘, חוב’ 6־3).


 

ט

956     מעשה בר' שלמה יהודה רפפורט, כשנסע מטרנופול לישב על כסא הרבנות בפראג, עבר בטרנוב ועמד בפני לומדיה ואמר דבר־תורה. היה שם אדם פשוט אך בעל־הדרת־זקן, ר' יוסף באַס שמו, שמע דברי הרב ונענע ראשו נענוע של תמיהה. כסבור היה הרב, כי תלמיד־חכם גדול לפניו והוא פולג על פלפולו, חיזקו בפלפול אחר, חזר ר' יוסף ונענע ראשו נענוע של תמיהה, סבור היה הרב, כי הוא פולג על פלפולו אחר, חיזקו בפלפול אחר, וכך נמשך הענין שעה גדולה – שי“ר מחזק דבריו בפלפולים ור' יוסף מנענע ראשו בתמיהה. באחרונה שאל שי”ר:

– ומה בעצם תמיהתך?

אמר:

כל ימי אני תמה על תוספות’ל קטן העומד בדד בשולי הגמרא ואינו נופל.

(מפי דניאל לייבל)


וכדרך התמיהה של התם ונימוקה דרך ההתפעלות של הלץ ונימוקה וכן מביא ישראל ברמן מעשה במי שאמר: החכמים בעלי התוספות היו אנשים טובים יותר מרש"י, כי הללו כתבו את התוספות קטעים קטעים, שהלמדן יוכל, בין קטע לקטע. לנוח ולהרדם קצת, ואילו רש"י פירושו כתוב בלא הפסקה מראש ועד סוף, כמין ביצה גדולה, שאפשר לטבוע בה (על נהרות אוקראינה, תש"ו, עמ' 128). ונחום חייקין מביא מעשה באדם, שאשתו גוצה וקללנית היתה, אמר עליה: כמותה כפרשת בחוקותי – קטנה ומלאה קללות (טאָג", גל. 12769).

ודרך אחר לקומיקה של המנענע ראשו ראה פרץ סמולנסקין על מי אשר “מיראתו פן יחשדנו אחד מהלוחמים, כי לבבו ילך אחרי איש־ריבו, לכן הניע בראשו לכל דובר אליו, וכאשר דיברו שניהם יחדו, מיהר להניע ראשו הנה והנה, לבל יעלה עליו אף אחד מהם” (“שמחת חנף”).


957     א) מעשה בד"ר משה רוס, שעמד בפני קהל ביוהאניסבורג ודרש על הרמבם. כשכילה דבריו בא לפניו אחד מעשירי הקהילה ואמר:

מדבריך ניכר, כי אותו רמבם אדם חשוב ואם יזדמן ליוהאניסבורג אבקשך כי תביאו לביתי. אף תוכל לומר לו, כי לא יתחרט, כשם שלא התחרט סוקולוב, שגם הוא, בהיותו פה, סר לביתי.

(מפי אברהם כהנא)


ב) מעשה באדם שנכנס לבית המדרש ושמע שני בורים מתקשים בהבנת הכתוב: ולכהן מדין שבע בנות, שאמרו:

– ולא היא, הרי מנה בפירוש שמונה בנות: ותבואנה – אחת, ותדלינה – שתים, ותמלאנה – שלוש, את – ארבע, הרהטים – חמש להשקות – שש, צאן – שבע, אביהן – שמונה.

פייס אותו אדם דעתם ואמר:

את הרהטים זוהי בת אחת, נמצא מנין הבנות שבע.

(מפי יצחק שפרלינג)


 

י

958     מעשה באברך, שניסה כמה פרנסות ולא עלתה בידו, ביקש ללמוד עגלונות. נכנס לעגלון שילמדוֹ אותה אומנות, ביקש העגלון לבחון אותו, שאל:

– מה תעשה אם תסע בעגלתך בערב שבת עם חשיכה ויישבר אופן מאופניה?

השיב:

– ארוץ לכפר הסמוך ואשיג בו אופן…

שאל העגלון:

– ואם לא תשיג, מה תעשה?

השיב האברך:

– ארוץ לכפר שלאחריו ואשיג בו אופן…

שאל העגלון:

– ואם לא תשיג, מה תעשה?

השיב האברך:

– ארוץ לכפר שלאחריו ואשיג בו אופן…

שאל העגלון:

– ואם לא תשיג, ובינתיים השבת, הנה־הנה באה, מה תעשה?

התגרד האברך ולא ידע מה ישיב, אמר העגלון:

– רואה אתה, דבר פשוט כל כך ואינך יודע…

שאל האברך:

– אם דבר פשוט הוא, תאיר בו עיני..

אמר העגלון:

– אם לא תשיג אופן גם בכפר השלישי, ובינתיים השבת הנה־הנה היא באה, תהא שרוי בדאגה וצער…

(מפי אברהם כהנא)


959     מעשה בר' יצחק אורחובר שישב עם אשתו והיא התאוננה שאין מעות לפרנס את הבית, לשלם שכר־לימוד וכיוצא באלה, אמר:

– נשכור גוי בחצי רובל וישב וידאג לנו.

שאלה:

– ומהיכן נטול חצי רובל לשלם שכרו?

השיב:

– ממילא ידאג לכל יציאותינו ידאג גם לאותו חצי רובל.

(מפי נכדו דוד הנגבי)


המוטיב של ראובן, השוכר את שמעון שידאג את דאגתו או יצטער את צערו וכדומה הוא אב הלצות שונות וראה מעשה שמביא פריץ שטולצה בדיאלקט היהודי־פ’רנקפ’ורטי והוא מעשה בברנדלכה שנודט (= בריינדיל חרטום) שמשפחת גדליה האטרשהיים שכרה אותה שתתרגז משמם על שום משפחת פלרשהיים, ומשפחת פלרשהיים שכרה אותה שתתרגז משמם על שום משפחת האטרשהיים. מה עשתה, יצאה בחצות לילה מביתה, הגיעה לבית פלרשהיים, שהיה שרוי בשינה, והתחילה מטלטלת את הפעמון ונתעוררו כל הדיירים ברוגזה. וכשנגלה פלרשהיים ושאל מה פירוש ההמולה, השיבה ברנדלכה: סליחה רבה, מר פלרשהיים וזוגתו, הריני גרה ברחוב הזה, ושעוני עמד מלכת, התוכל לומר לי מה השעה? השיב לה מר פלרשהיים בגידופים מופלגים, נענתה היא בגידופים מופלגים מהם. הלכה מרת ברנדלכה לבית האטרשהיים שהיה שרוי בשינה והתחילה מטלטלת את הפעמון ונתעוררו כל דיירי הבית ברוגזה. וכשנגלה האטרשהיים ושאל מה פירוש ההמולה, השיבה ברנדלכה: ביקשתי לומר לכם כי הייתי אצל פלרשהיים והתקוטטתי והרגזתים, עד שהכחילו שניהם. צעק פלרשהיים, על שהיא העירה אותו בשל כך ואמר לה דברי גידופים, נענתה לו בגידופים מופלגים מהם. הלכה הביתה ואמרה לנפשה: ועתה ארבעתם רוגזים עד להתפקע, ואני שכרי תשעה סלעים מכאן ותשעה סלעים מכאן, בסך־הכל י"ח סלעים. (געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדארט, מהדורת 1921, כרך א', 209 ואילך).


960     מעשה ביהודי שנתגלגל לכרך גדול והיה בטל מעבודה, ראה בעתונים מודעה, כי הקונסרבטוריה פנויה בה כהונה של מורה לפסנתר. בא לפני הנהלת הקונסרבטוריה, תמהו עליו ושאלו:

– כבודו יודע לנגן בפסנתר?

השיב:

– מסתמא אני יודע, אלא שלא ניסיתי עדיין.

(מפי אלמוני)


והיא בדיחה מצויה ונרשמה משום השינוי מנוסחאות שנתפרסמו, כגון רבניצקי, יידישע וויצן, סי' 9, מעשה ביהודי שנשאל, אם הוא יודע לנגן בפסנתר והשיב: כלום אני יודע? מעולם לא ניסיתי. אולי אני יודע.

961 מעשה בבחור מתמשכל שכל ספר שבא לידו היה בולעו, ולפי שעיכולו בחטיפה, נתערבו לו מוקדם ומאוחר כעיסה אחת. פעם אחת דרש בעניני פסיכולוגיה, נשאל:

– ומה אומר בזה פרויד?

השיב:

– לא ידעתי.

נשאל:

– הכיצד לא ידעת?

השיב:

– מה שלא ראיתי לא ידעתי.

נשאל:

– איך אפשר בימינו פסיכולוגיה בלא פרויד?

השיב:

ובכן, חסרתי מלה.

(מפי נחמן טננבוים)

וראה שירו של קאארל אטלינגר על הבקי היודע רוב סופרים, בכללם כל המאַנים – דארמאַן, דראכמאַן, זודרמאן, וואסרמאן, היינריך מאן, תומס מאן, וכל הבאַרגים אלטנברג, גומפנברג, סטרינדברג, בקיצור הכל, הכל שהוא מודרני, מאל“ף ועד תי”ו, רק גיתה, גיתה אינו יודע (קראוט און ריווע, 1907, עמ' 18־17).


 

יא

962     מעשה בחבורה שעמדו בשוק העיירה ודיברו בעניני מדינה ומלחמה וכיוצא באלה. שאל מי ששאל:

– אסטרטגיה זו, שהכל מגלגלים בה, איני יודע מה היא?

השיב מי שהשיב:

– בוא ואסבירך. רואה אתה כף ידי הפשוטה? רואה! ובכן, זהו שדה־מערכה. רואה אתה השרטוטים בכף ידי? רואה! ובכן, שרטוט האמצע הוא נהר רחב ועמוק ושרטוטי הקצה הם יער גדול ונורא מזה והר גבוה ומאוים מזה. והנה שער בנפשך, כי צבא האויב שלח שני אגפיו לכבוש את הנהר שלי, ואגפו אחד יורד מן ההר ואגפו אחר מגיח מן היער, והנהר שלי הוא במצוקה גדולה. מה אני עושה? מסתייע בחכמת האסטרטגיה.

שואל השואל:

דהיינו?

משיב המשיב:

– רואה אתה כף ידי? רואה! ובכן, כף ידי כשם שאפשר לה שתהא פשוטה כך אפשר לה שתהא קמוצה. ובכן, רואה אתה, אני קומצה? רואה! וכשאני קומצה, מיד ההר מתהפך ראשו למטה ורגליו למעלה וכן היער מתהפך שרשיו למעלה וצמרותיו למטה וכל אותם חיילי ההר מזה ומזה מדרדרים לתוך הנהר וטובעים במצולה, ואני משפשף ידי משמחה, שהרי ניצחתי.

(מפי אלמוני)

והיא בדיחה רבת נוסחאות ורישומה גם בשירה, וראה בריש ויינשטיין: “ועיגולי יהודים יום־יום דיברו על מלחמה / התוו גבולות וארצות על כפות ידיהם / ורק התווכחו והתפלפלו בויכוחיהם” (“רישא”, תרגום צבי שטוק, עמ' 185).


963     מעשה בחבורה, שישבו בצל עצי הפלפל בשדרות רוטשילד ודיברו על הפצצות ברלין. אמר ראובן:

– אפילו אני מגייס מלוא־כוח דמיוני, איני יכול לצייר לעצמי הפצצה שכזאת.

משיב שמעון:

– מה יש פה לצייר והוא ענין פשוט בתכלית הפשטות: המטוסים מלמעלה פיק־פיק־פיק־פיק, תותחי־ההגנה מלמטה פּוף פּוף פּוף ופתאום הכל מסביב טררררר וברלין כולה פ’י ־ ־ וּ!

(כנ"ל)


 

יב

964     מעשה בשלושה שוטי העיר, שיצאו ביום השבת לטייל ברחובה, פגש בהם חכם־העיר ואמר:

– שבת שלום לך!

שאלו:

– למי אתה מכוון?

השיב:

– לגדול־העקשנים שבכם.

אמר הראשון:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת הלכתי בדרך ובאה גונדה של חיילים לקראתי וציוה עלי קצינה, כי אסור מן הדרך ולא נשמעתי לו; בא עלי באלתו וחבט אברי ולא נשמעתי לו; סופי הוטלתי לתוך השוחה, אבל לא נשמעתי לו.

אמר השני:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת באתי ביום שלגים וצינה לאכסניה וביקשתי לישון על מעלה־התנור, אמר האכסנאי, כי מעלה־התנור כבר כבוש שישנים בו אורחים שקדמוני, הציע לפני מיטב משכביו ולא נעניתי לו, הציע לפני מיטתו שלו עצמו ולא נעניתי לו, סופי ישנתי ברפת וכמעט שפרחה נשמתי מקור, אבל לא נעניתי לו.

אמר השלישי:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת מרדה עלי שן אחת ונכנסתי אצל רופא שיניים, שיעקרנה. שאל: איזוהי? אמרתי: רופא אתה ועליך למצאה ואני לא אגידך. עקר לי שן אחת – לא הגדתי לו, עקר לי שן אחרת – לא הגדתי לו, עקר לי תריסר שיניים – לא הגדתי לו, עקר לי את השן האחרונה – ולא הגדתי. ובאמת, השן הכואבת היתה השן שעקר ראשונה – אבל לא הגדתי לו.

בשבת שלאחריה חזרו שלושת שוטי העיר וטיילו ברחובה, פגש בהם חכם־העיר ואמר:

– שבת שלום לך!

שאלו:

– למי אתה מכוון?

השיב:

– לגדול הפיקחים שבכם.

אמר הראשון:

ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת יצאתי בשבת לטייל בעיבורה של העיר היתה החמה קופחת עלי ואמרתי להסיר את השטריימל ולפי שהייתי אסור בטלטולו הנחתי אותו בצדי הדרך, ולפי שחששתי שמא יגנבנו גוי, ביקשתי להסתירו, פשטתי את הקפוטה שלי והנחתיה עליו. ואמנם בא גנב, וראה את הקפוטה ונטלה, ורק משנטלה ראה כמה שוטה הוא, שלא ידע כי שטריימל חבוי מתחתיה, ומשנגלה לו בוש בשטותו ובאפס־ברירה נטל גם את השטריימל.

סיפר השני:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת יצאה גזירה מלפני המלכות, ליתן לה כל זהב וכלי־זהב כנגד מחיר שקבעה, אמרתי להערים עליה וביקשתי להסתירו, אבל ראיתי כי כל מחבוא עשויים השוטרים לגלותו, נטלתי את כל כלי־הזהב והנחתים באישון לילה על גבי הגשר, עם בוקר מצאם גובה מס הגשר ומסרם לרשות. יצאו השוטרים והכריזו, כי נמצאו כלי־זהב ובעליהם מתבקש ליתן סימניהם ויקבל מחירם, שמעתי הכרזתם והחרשתי, ושמחתי כשראיתי את השוטרים האלה מבקשים את בעל־הזהב והוא סמוך לאַפּם ואינם יכולים להבחין בו, ומשחזרו על הכרזתם ולא נענו בושו בשטותם ובאפס ברירה נטלו את הכלים.

סיפר השלישי:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת פשטו גנבים בעירנו ולא היה בפניהם מנעול ובריח, אמרתי להערים עליהם ויהי מה. נעלתי כל דלת ודלת בשבעה מנעולים ושבעה בריחים מה שאין כן תריסי החלונות שהנחתי כפי שהיו תחילה ואמרתי בלבי: ועתה נראה, אם יעשו אצלי חכמות כדרך שעושים אצל אחרים. ואמנם בלילה עשיתי עצמי ישן ושמעתי את גישושי הגנבים ולחישותיהם, תחילה ליד דלת אחת ואחר־כך ליד דלת אחרת ועד מהרה נשמעו ניסורים דקים מן הדקים, ונראה שחשו בביצורה של הדלת שכן לא יצאה שעה קטנה והניסורים פסקו, ותחתיהם נשמע רשרוש ליד התריסים, שנפתחו מאליהם, והגנבים היו תחילה כמהססים ותוהים, ואולי סבורים היו מארב הוא, ולא ידעו כי אני משטה בהם להראותם אפס־כוחם לפרוץ במקום שהם רגילים לפרוץ, ובעיניים עצומות־למחצה התבוננתי לאור פנסיהם קלושי־האור כיצד הם מוכרחים ליכנס רק במקום שהתרתי להם וראיתי כי כל חפץ שהם נוטלים הם מביטים סביביהם, אולי יגיח מי מן המארב ואני נהנה, ואומר בלבי: כמה שוטים הם הללו שהם מתיראים במקום שאין להתירא, ולפי שידעתי, כי כל זיזה קטנה שאזוז במיטתי עשויה להגביר חשדם ולהבריחם ושוב לא אראם בשטותם, לא זזתי אלא לאחר ששלפו את אחרון המסמרים שבקיר.

בשבת שלאחריה חזרו שלושת שוטי־העיר לטייל ברחובה, פגש בהם חכם־העיר, אמר:

– שבת שלום לך!

שאלו:

– למי אתה מכוון?

השיב:

– לגדול העצלנים שבכם.

סיפר הראשון:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת הגישה לפני אשתי מרק שראוי היה לעלות על שולחן מלכים ומשגחנתי עליו לגמעו צנח ראשי לתוך הקערה ונשקע בתוך המרק ונתעצלתי להוציאו, עד שלא הוצא על כורחי.

סיפר השני:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת ישבתי בליל־חורף לפני האח הבוערת ונרדמתי ונשתרבבו רגלי לתוך האש והתחילו בוערות ונתעצלתי להוציאן, עד שלא הוצאו על כרחי.

סיפר השלישי:

– ודאי כיוונת אלי, כי פעם אחת נתחייבתי למלכות ונגזרה עלי מיתה בתליה וכבר העלוני על הגרדום וכבר השחילו ראשי לתוך עניבת החנק וכבר עמדו התליינים לשמוט מתחת רגלי את האצטבה שעמדתי עליה ונזכרו הדיינים, כי אותו יום יום גנוסיה של אחד מבית המלכות והוא יום חנינה.

קרא אלי אב בית־הדין: הוצא ראשך מתוך החבל ואתה נגזר לחיים, והתעצלתי להוציאו, עד שלא הוצא על כורחי.

(מפי ד"ר א. ב. כהן)

הבדיחה הזאת, הבנויה כדרך צירוף של שלוש בדיחות, תכונתה כפולה: זיקה לבדיחות־תחרות (מריבת היתרונות), הוא מוטיב רב־גלגולים ועיקרה נסיון לעשותו בדיחה משלנו ודרך־נסיונו הוא בשילוב קצת קוי הוי (שבת שלום).


965     מעשה בשוטה־העיר, שעמד בשוק וגילגל בדיבורו שנראה לו כמקור־החכמה, והבריות מסבבים אותו ושומעים להנאתם. באה אשתו וראתה אותו בכך, נפרעה ממנו, שסטרה על פניו וירקה בהם. למחר כשחזר ונגלה בשוק, שאלו לו:

– אתמול, כשבאה אשתך וירקה בפניך, עמדת כגולם.

– שאל:

– ומה חייב הייתי לעשות?

אמרו לו:

– חייב היית לברך ברכת טל ומטר.

אמר:

– להבא אדע ואברך.

הרהר מעט ואחר התחיל מרוב שמחה מטפח יד ביד ורוקד תחתיו.

שאלו לו:

– לשמחה מה זו עושה?

אמר:

– עתה נתחוור לי, על שום מה קבעו את ברכת טל ומטר בברכת מברך הנשים.

(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבך)

ויסודו של החידוד הוא בפתגם: מ’שפייט אים אין פנים און ער מאכט טל ומטר (=יורקים בפניו והוא אומר ברכת טל ומטר). ברכת טל ומטר קבועה בשמונה עשרה בברכת מברך השנים, וחילופי שנים לנשים עילה לכמה חידודים ועצם־הבדיחה כגלגול של המהתלה הידועה על סוקרטס ואשתו המרשעת וראה ניסוחה על דרך־שיר, כפי שניסחה מרדכי וייסמן־חיות (מו"ח): “החכם זאקראטעס אשה רעה מצא / ושמה קסאנטיפה, סרת טעם והומיה! / ויהי כי הציקתהו מאד, מחדרו יצא / וישב על הפתח בהשקט ודומיה; – / ותרדוף אחריו וסף מלא מים בכפה / ותשפכם על ראשו בשטף חמתה ואפה. // העומדים ראו כן תמהו הפלא ופלא / כי החריש התאפק ולא הראה אות זעם – / וישחק ויאמר: אל תתמהו על אלה, / רבות ראיתי את אשר נעשה הפעם! / הטרם תדעו כי אחרי רעם ובזק / עד מהרה טורד גשם שוטף חזק! ־ ־ ־” (ספר משל ומליצה, טרנוב, 1860, חוב' א‘, אות א’, עמ' 30).


 

יג

966     מעשה בר' ישכר שפירא, מעשירי ברודי ושוטיה, שאשתו עמדה עליו, בבקרו של יום ששי בשבת, ואמרה לו:

– היום יום שלגים קשה וכל היוצא לרחוב לוקה בצינה, לא־כל־שכן חלוש שכמוך, שעל־כן אני מזהירך בכל לשון של אזהרה, שתשנה היום מדרכך ולא תלך לבית המרחץ.

הבטיח לה לקיים בקשתה, אך לא יצאו כמה שעות ואשתו יצאה לשוק וכשחזרה מצאתו לחייו אדומות וזקנו ופאותיו נוטפים מים. פתחה בגערה:

– רואה אני כי דיבורך אינו דיבור, שכן הלכת לבית המרחץ.

ניגש למזוזה, הניח ידו ואמר:

– נשבעתי לך כי לא הייתי בבית המרחץ אלא במקוה בלבד.

(מפי תימה פרידמן ויינברג)


967     מעשה בר' ישכר שפירא, משוטי העיר בברודי, שביקש לנסוע לאחוזתו ולראות עשיותיה, אמר לאשתו:

– אמרתי ללבוש אדרתי הכבדה שחששתי מפני הצינה שתאחזני בדרך, עתה שאני רואה החמה נאה והאויר ממוזג הריני אומר ללבוש אדרתי הקלה.

השיבה:

– אם כן, באמת ראוי לך ללבוש אדרתך הקלה.

אמר לה:

– אבל לפי שהלוח מתנבא לקרירה חושבני שלא אלבש אדרתי הקלה אלא אדרתי הכבדה.

השיבה:

– אם כן, באמת ראוי לך ללבוש אדרתך הכבדה.

אמר:

– אבל זה כמה פעמים שהלוח שיטה בי, שניבא צינה גדולה ונטלתי אדרתי הכבדה ולסוף היתה חמימה מופלגת, שעל־כן ראוי שלא אניח לו לבעל הלוח לשטות בי ואלבש את אדרתי הקלה.

השיבה:

– אם כן באמת ראוי לך ללבוש אדרתך הקלה.

אמר:

– אבל העב הזאת באופק אינה מוצאת חן בעיני, היא אמנם קטנה ככף איש, אבל ראינו כי דרכה של קטנה שהיא נעשית גדולה ואדם יוצא באדרת קלה והגשם מרטיבו עד מוח־עצמותיו והוא כמבכה את עצמו: איכה נואלת ולא לבשת את האדרת הכבדה.

השיבה:

– אם כן באמת ראוי לך ללבוש את אדרתך הכבדה.

אמר:

– אולם אם לעיין יפה־יפה, הרי אפילו בימות החמה אין לך יום שאין עב קטנה בשמיו ואילו היה האדם בשלה לובש אדרת כבדה, הרי כשהיא נעלמת והחמה קופחת על ראשו הוא כשרוי בשבע זיעות ומיסר עצמו: איכה נואלת ולא לבשת את האדרת הקלה.

השיבה:

– אם כן באמת ראוי לך ללבוש את אדרתך הקלה.

אמר ברוב כעס:

– צא וראה דרכה של אשה שדעתה מטלטלת אילך ואילך, לא בכדי אמרו חכמינו: נשים דעתן קלות.

עמד בעל־העגלה הגוי ושמע פולמוסם, אמר:

– תמחול, אדוני, אפשר תאמר לי בחסדך על מה אתם מתוכחים ואולי אדע לשית עצה.

סיפר לו ענין מריבתם, אמר הגוי:

– לוּ, אדוני, לעצתי שמעת ונטלת גם אדרתך הקלה גם אדרתך הכבדה, הרי עגלתנו מקום רב בה, ותלבש זו או זו, הכל לפי מזג האויר בדרך.

שמחו שניהם בעצת הגוי ור' ישכר עלה על העגלה וכשיצאה מחצרו זקף עיניו כלפי מעלה ואמר:

– רבונו של עולם, יפה תקנת בתפילת־הבוקר שנברכך ברכת שלא עשני אשה, אבל תמיהני עליך שתיקנת בה שנברך שלא עשני גוי.

(מפי אבי מורי)

וענין המריבה הזאת בין איש ואשתו הוא מוטיב רב־גלגולים בסיפור־העם וראה,

למשל, בסיפוריו של פטר רוזגר, מעשה באדם המבקש לצאת לדרכו, והוא צופה בהר באילנות, בחמה, לראות מה מזג אויר מעותד, ושואל לאשתו אם ליטול מטריה, היא משיבה לו כי יעשה כרצונו; הוא אומר כי האויר דחוס ולא יהיה רע אם יטול מטריה, היא משיבה כי הדין עמו וראוי לו ליטלה; הוא אומר כי המקל יפה יותר להליכה, ומטריה אינה נוחה במזג־אויר נאה והיא גם עלולה שתשתכח, ומוטב ליטול מקל ולהניח את המטריה, והיא משיבה כי באמת ראוי שיעשה כן; הוא שואל מה יעשה אם ירד גשם וכל הדרך כולה אין בה קורת גג שעל־כל־פנים כדאי ליטול את המטריה, והיא משיבה כי אם כן, יטלנה; הוא אומר, כי אין זה מן הנמנע כי לא ירד גשם ואדרבה רוח קלה נושבת והליכה במעלה הר יפה לה מקל, והיה רוצה להעז ולהניח את המטריה והיא משיבה כי יניחנה. הוא צופה בהרים ורואה מעליהם עבים צחורות ואומר כי אפשר יתרגש גשם ועל כן יטול בכל זאת את המטריה והיא מסכימה עמו. עתה הוא פורץ בגערה: מה פירוש קחנה – תניחנה קחנה – תניחנה, אותה דרך של פעם כך ופעם כך, איני יכול כלכל אותה, איך הן יכולות להיות מהססות כל־כך, הנשים הללו (נכתב בדיאלקט השטיירי, כרך שלישי: שטואנשטייריש, פרק: מטריה, הוצאת לייקאַם גראץ).

ולעניין התמיהה לתיקון הברכה שלא עשני גוי, ראה שוברה במה שמביא יהושע מורדכי רוזנבלום: מעשה באיש יהודי שנשרף ביתו, ביקש מעט יי"ש וכשנתנו לו בירך ברכת שהכל והוסיף ברכת שלא עשני גוי, אמר: אילו הייתי, חלילה, גוי, הרי היה נשרף גם אלהי, עתה שאני יהודי, אלהי חי וקיים וודאי יעזור לי ולשאר הנשרפים (“עירי טשעכנאווצי”, תל־אביב, תשי"א, עמ' 39).


968     מעשה במאירצ’י, שנסע עם משפחתו לחתונתו שלו עצמו. מדי פעם בפעם היה מטריד על אביו, שיזרז את בעל העגלה, לאמור:

אבא, לבי אומר לי, כי נאחר את החופה ונבוא לאחריה.

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)

ורבניצקי, יידישע וויצן, סי' 580 מביא מעשה בחתן שהוצרך לנסוע לחתונתו שלו עצמו ואיחר את מועד צאת הרכבת. מיד שלח טלגרמה לכלתו לאמור: איחרתי את הרכבת, נא לדחות את החופה. ואברהם סקלארין (“טאג”, 14,007) מביא מעשה בבחור שנקרא בלשון סגי־נהור: יוסיל החכם וכשנסע לחתונת עצמו התעכבו המחותנים בפונדק שבדרך לטעום קמעה, אמר יוסיל: אמא, נמהר באכילה, גזירה שמא נבוא אחרי החופה. ואילו יצחק אשכנזי, אוצרות פין אידישען הומאָר, סי' 328 מביא גם הוא ענין הטלגרמה אלא הוא מנסחה: איחרתי את הרכבת, נא לחכות בחופה עד בואי. והוא גם מביא מעשה באב, שביקש לשדך את בנו והתרעם הבן על אביו, שעשה השידוך בלעדיו, אמר האב: אעשה גם את החתונה בלעדיך.


969     מעשה ביודל כץ, משוטי־ברודי, שראה בני עירו נוסעים לעיר הסמוכה ראדזיביל, שהיא כבר בתחומה של רוסיה, לקנות בה דגים וערדלים, שדמיהם שם זולים. נסע גם הוא, ולפי שבא בעונה שהדגים מועטים והרפש מרובה – לא השיג דג, והערדלים שהשיג נתקעו בבוץ. שלח טלגרמה לארוסתו לאמור:

דגים היו ואינם ערדלים היו ואינם אך נשתייר נאמנך יודל.

(כנ"ל)


970     מעשה ביודל ביק, משוטי ברודי שישב לפני בית־הכנסת, לסתו אחת נפוחה וחזר על שתי תיבות:

– תמיהה גדולה, תמיהה גדולה.

שאלו לו:

– מה לסתך נפוחה ולשונך תמהה?

השיב:

– הלכתי ברחוב ובא לפני אדם ושאלני, מה השעה אמרתי לו: השעה אחת וכיבדני בסטירה אחת, שמחתי בלבי, כי לא שאלני שעה לפניה, שאילולי כן הייתי משיב: השעה שתים עשרה, והיה מכבדני בשתים עשרה סטירות. אולם עד מהרה ערבה שמחתי, שנצמחה לי תמיהה גדולה.

נשאל:

– ומהי?

השיב:

– מה ראו חז"ל לומר: יפה שעה אחת קודם!

(מפי פייבוש בקר)

ומנואל שניצר מביא אותה בדיחה (רבי לאַך, 1922, עמ' 152). אולם אין בה ענין התמיהה ופיסקת הסיום שבנוסחתנו. אבל גם נוסחתו אין בה מתן־טעם להתנהגותו של המכה, מה שאין כן בנוסחה אחרת, שיש בה גם חילוף תפקידים (השואל לוקה) והוא מעשה במי ששואל בלילה מעובר־אורח, מה השעה, וההוא, הסבור כי לסטים וכדומה לפניו, סוטר סטירה אחת על לחיו ואומר: השעה אחת, והלוקה מניח ידו על לחיו ונאנח: כמה מזל, שלא שאלתי שעת אחת קודם (מייסעס אונד שנאהקעס וכו‘, בודאפשט, עמ’ 119־118).


971     מעשה בנערה, שכל טירחות הוריה ללמדה קרוא וכתוב נכשלו מחמת טמטומה, שכרו מלמד שילמדה לחתום שמה, שלא תבייש את

משפחתה בשעת כתיבת תנאיה. ישב המלמד ולימדה לכתוב שמה עד שנשתגר בפי עטה:

סימע קאַץ, סימע קאַץ, סימע קאץ.

כשהגיעה שעתם של הלימודים האלה שיבשילו פרים, דהיינו כשהנערה נטלה העט לכתוב שמה בשטר התנאים, נתבלבלה וכתבה:

מיסע קאַץ.

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)

סימע קאץ – קאץ (הוא הכתיב של הקרויים כץ ואינם כהנים, כדין הכתיב קאהן למי שאינו כהן), מיסע קאץ – חתולה מאוסה, מגונה.


 

י"ד

972     מעשה בירא ותם, שבנו חלה חולי־עגבים, הביאו אל הרופא. בדק בו הרופא ופסק:

– טריפּר.

האב, שלא שמע מעודו שם מחלה כזאת, שאל:

– האי מאי?

ביאר לו הרופא:

– מה שנקרא בגמרא זב.

הצהילו פני האב. שאל הרופא:

– מה לך שמח?

– זכיתי וזה הזב, שהגמרא מרבה כל־כך לעסוק בו, נמצא בביתי, ולא אשמח?

אולם עד־מהרה נתעגמו פניו. שאל הרופא:

– מה לך עצב?

השיב:

– בזמן שבית־המקדש היה קיים אין בין זב הרואה שתי ראייות לרואה שלוש אלא קרבן, עתה שאין בית־המקדש קיים מה?

(מפי אברהם דרום)

וד. פרישמן מביא בסיפורו מעשה במלמד, שילדו לקה בשחין והוא בירך שהחיינו על שזכה לראות בביתו את השחין שבתורה וכבר עשה ב. כצנלסון מעשה זה ענין לויכוח פוליטי (כתבים, כרך ג‘, עמ’ 933).


973     מעשה בראובן ושמעון, שביקשו לנסות זה את זה בחידות. אמר ראובן:

– אחוד לך חידה: כל היום זה מהלך ובלילה זה נח ולא על המיטה אלא מתחתיה.

הרהר שמעון ולא ידע מה ישיב, אמר:

– איני יודע דרכך בחידה, שעל־כן ראוי שתפתור לי חידה ראשונה ואדע.

אמר ראובן:

זוג־מגפיים.

נהנה שמעון ואמר:

– עתה ידעתי דרכך ותוכל להוסיף…

אמר ראובן:

– אחוד לך חידה: כל היום זה מהלך ובלילה זה נח, אבל לא מתחת כל מיטה.

הרהר שמעון ולא ידע מה ישיב, אמר:

– גם עתה לא עמדתי על דרכך בחידה, שעל־כן ראוי שתפתור לי חידה שניה ואדע.

אמר ראובן:

שני זוגות מגפיים.

נהנה שמעון ואמר:

– עתה באמת ידעתי דרכך ותוכל להוסיף…

אמר ראובן:

– אחוד לך חידה: כל היום זה מהלך ובלילה זה קשור לשלשלת ובהתקרב איש זר זה נובח.

צחק שמעון ואמר מניה וביה:

שלושה זוגות מגפיים.

(מפי משה אהרן ויזן)

והוא חידוד רב נוסחאות וראה, למשל, סיפור מעשה בדיאלקט הלאוזיצי העילי והוא מעשה שני בנאים, המשתעים בחידות ובכללן גם הקרובות לשלנו. השואל שואל: מה זה, תחילתו זי“ן וסופו מים ונועלים זה ברגלים, אין הנשאל יודע והשואל משיב: זוג מגפיים. השואל שואל: מה זה, תחילתו שי”ן וסופו מי"ם ונועלים אותו ברגלים. אין הנשאל יודע והשואל משיב: שני זוגות מגפיים. שואל השואל: זה כחול, בפנים נמצא חרצן־שזיף וזה על עץ־שזיף, הנשאל נקרא לעבודה ויש לו פנות להרהר ולאחר שהרהר הוא משיב: שלושה זוגות מגפיים (אללערלעע אאוס דער עבערלאוזיטץ, כרך ב‘, באוצן, הוצאת אדוארד ריהל, 1880, עמ’ 209).


 

ט"ו

974     מעשה בסיעה של בחורים, שעמדו בבית המדרש ופלפלו בענין בריאת העולם, היה בהם שהחמיץ ואמר:

– ואולי באמת הדין עם אותם שני הגויים שניבאו בסגנון אחד.

נשאל:

– ומה סגנונם?

השיב:

בראשית היה כדור־אש עצום ונורא והוא סבב וסבב עד שנפרדו ממנו חלקים חלקים, אלה שאשם לא כבתה הריהם כוכבי־השבת כשמשנו ואלה שאשם כבתה על גבם ולא כבתה בתוכם הריהם כוכבי־הלכת כאדמתנו, ואלה שאשם כבתה עד תומה הריהם הירחים כירחנו.

שמע זקן אחד, אמר:

– בראשית היה כדור־אש עצום ונורא… חבל, חבל.

שאל לו הבחור:

– מאי חבל?

השיב הזקן:

– חבל חבל ואתה לא היית באותה בראשית היה כדור־אש עצום ונורא, שאילו היית באותה שעה והיית נשרף כאפר הפרה האדומה, ולא היית עומד כאן, במקום קדוש, ואומר בהיפך הכתוב, שהוא תחילת התורה: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

(מפי מרדכי אפל)

ויהושע רפפורט מביא מעשה באיצי מאיר ווייסנברג, שלמד מפי ה. ד. נומברג שיעור בקוסמוגרפיה. כששמע, כי כל גרמי היקום היו תחילה כדור־אש, אמר: “ומה עוד תבדה? כסבור אתה, מצאת שוטה, שיאמין לך? האדמה היתה שלהבת־אש ככה? ומה עשו הבריות? צרבו להם את העקבים, הא?” (זכרונות על ויסנברג, דווקא, בואנוס איירס, תשי"א, חוב' ט‘, עמ’ 189).


975     מעשה בראובן ושמעון, שני שיכורים, שדיברו על סיבוב־הארץ, אמר ראובן:

– ואני כופר בסיבוב־הארץ, שכן פעם אחת טמנתי מפני אשתי בקבוק יי"ש באופן, שחפרתי גומה והצנעתיו בה ולימים חזרתי וחפרתי ומצאתיו ואילו סיבוב־הארץ אמת הוצרך הבקבוק להיות במקום אחר.

אמר שמעון:

– ואני מודה בסיבוב־הארץ, שכן פעם אחת טמנתי מפני אשתי בקבוק יי"ש, באופן שחפרתי גומה והצנעתיו בה ולימים חזרתי וחפרתי ומצאתיו ואמרתי כמוך, כי אילו סיבוב הארץ אמת הוצרך הבקבוק להיות במקום אחר, אולם מרוב שמחה על כך שתיתי כל אותו בקבוק בלגימה אחת, ומיד חשתי שקופרניקוס אמת ותורתו אמת.

(מפי אבי מורי)

והנוסח המצוי, שנדפס בכמה דוכתי, הוא מעשה בשני שיכורים, ראובן ושמעון, אומר הראשון שאינו מאמין בסיבוב־הארץ והראיה שטמן בקבוק יי“ש ולימים מצאו במקומו; אומר שמעון, כי גם הוא מפקפק, אלא ככל שהוא חוזר בגילופין לביתו, הוא חש בפירוש שהאדמה מסתובבת. לאמור אין זיקה בין טענה לטענה וממילא נטרד העוקץ. והצד השוה שבשתי הנוסחאות היא שייכותם לתחום הבדיחה על דרכו של השיכור שהוא תולה שכרונו בסביבתו באופן שבלבולו שלו נראה לו כבלבולו של העולם הכושל ומתנודד לעיניו, וכשם שהמראות מסתכסכים בעיניו, כך הערכים מסתכסכים בנפשו. תיאור של סכסוכי־מראה אתה מוצא בשירו של רבנו שמואל הנגיד: “אחרי יצקו לך שם אהובים / מי זהובים בתוך גביעי זהבים / עד אשר אין בך תבונה להבדיל / בין מאור יום ומחשכי ערבים”; ואילו תיאור של סכסוכי ערכים אתה מוצא במאמר הנודע של חז”ל, הבא להגדיר מידת חובת השתייה ביום השתייה כדת: “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי (= מחוייב אדם להשתכר ביין) עד דלא ידע (= עד שלא ידע) בין ארור המן וברוך מרדכי” (מגילה ז' ע"ב).

דרכו של השיכור שהעולם ההפוך שבו מתפרש לו כעולם הפוך מחוצה לו, ניתן לו ביטוי באותה הבדיחה המהלכת על השיכור היוצא מבית־המרזח חג ומתנודד, הכל סובב הולך על כל סביביו, והוא נאחז בכלונס של פנס־הרחוב, ובבוא לפניו שוטר הוא מסביר לו, כי לפי שכל העולם סובב עתה עליו, ממילא כל העיר על רחובותיה עוברת על פניו וסופו של ביתו שיעבור גם הוא, ויוכל ליכנס לתוכו בלא טירחת הליכה. והנה אותה בדיחה, שנוסחותיה מרובות, גרעינה מצוי בסיפורי מעשיות, קאריקאטורות, פזמונות ובכללם פזמון בלשוננו, שנדפס הרבה שנים לאחר שנתפשט בעל פה, וכך לשונו: “מבית היין אני יוצא / רחוב שיכור אני מוצא, / ימין ושמאל זאת לא אבחין / רחוב, אחא, אתה בגילופין. // ואתה פנס עמוד נא הכן, / אל תסתובב לעבור לי תן; / האר־נא הבריקה פה ושם, / רב לך, אחא, אתה מבוסם! // ואתם, העוברים, מה זאת לכם./ תחוגו, תנועו יחד כולכם,  עברו ישר, צעדו לאט, / בשם, אחי, שתיתם כדת // ביתי הדל, היכן הוא ניצב, / כושלת הברך דרכי עוד רב, / ביתי, אהה, גש נא הלום / אמנם שתית במקצת היום”.

הפזמון הזה מראה, אפוא, את השיכור התולה שיכרותו בסביבה – ברחוב הנראה לו בגילופין, בפנס הנראה לו מבוסם, בעוברים ושבים הנראים לו שתויים כדת, ובסיומו של השיר הוא כעומד ומחכה, כי ביתו יבוא לפניו, ומשאינו בא – הוא תולה שיכרותו גם בו. הפזמון הזה שנתפשט ברבים כיציר אלמוני ורק לאחר שנדפס פעמיים (על ידי יעקב צדקוני “רשומות”, סידרה חדשה, כרך ג‘, עמ’ 261, ועל ידי במאמרי: בדיחה וגלגולה, “דבר השבוע”, גל. 8 (88) נודע מחברו – הסופר ש. שמואלי, הודיעני, כי הוא מחברו – הוא חיברו בראשית בואו לארצנו, בימי העליה השניה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ולא פירסמו ברבים והתפשטותו בעל־פה. השיר הוא תרגום חפשי מנוסחה רוסית מקוטעת של שיר רוסי, (שנשתכח ממנו לשנים חוץ משני בתים שנשמרו בזכרונו). לשאלתי מה שינויים חלו בפזמון לפי הנוסחה שפירסמתי, השיבני כי בבית א' שורה ב' כתב הוא: “זאת לא אבין” ולא: “אני מוצא”, בבית ג' שורה ד' לא השתמש במלה: “בשם” אך אינו זוכר מה מלה היתה תחתיה; בבית ד' כתב: “ביתי אוי ביתי” ולא “ביתי אהה”, לאמור, שינויים מעטים, אך כולם לטובה.

הודעתו של המחבר, כי פזמונו עשוי על דרך תרגום של נוסחה רוסית ביטלה השערתי אחת (“רשומות”, שם), כי הוא כתרגום שירו של ברל ברודי (מרגליות) והשערתי אחרת (“דבר השבוע” שם) כי הוא כתרגום שירו של היינריך פ’ון מיהלר, שכן הוא לא ראה שום אחד משני השירים האלה. אולם העיון בשני הבתים של הנוסחה הרוסית העמידני על שייכות בין פזמונו של מיהלר והפזמון הרוסי. נוסחת מיהלר כך תרגומה המילולי: “ישר מבית המרזח אני יוצא / רחוב, מה מוזר אתה נראה לי / יד ימין או יד שמאל שתיהן מוחלפות / רחוב, אני רואה אמנם אתה שיכור // מה פנים עקומות אתה מעמיד הירח / עין אחת פקוחה, אחת עצומה / אתה כנראה מבוסם, זאת אראה ברור / תבוש, תבוש בחור בא בשנים!  והפנסים ביחוד – מה נגזר עלי לראות! – / אלה כולם אינם יכולים לעמוד הכן / כושלים מתנודדים בשתי וערב / נראים שיכורים כולם למכביר. // הכל נסער סביב, גדול וקטון / האם אעז ביניהם להיות לבדי פיכח? / זה נראה לי חשוד ונועז / מוטב ואשוב לבית המרזח”. המשווה נוסח זה (ראה אסופת פרדיננד אוונריוס: הספר העליז, מהדורה זוטא, עמ' 102) לפזמונו של שמואלי, כלומר לנוסחה הרוסית, רואה צדדים שוים שהם מרובים וצדדים שונים שהם מועטים אך חשובים. הבניין הוא כאן וכאן בן ארבעה בתים בני ארבע שורות, אלא שעניניו בנוסח הגרמני: רחוב, ירח, פנס, עוברים ושבים, ובנוסח העברי: רחוב, פנס, עוברים ושבים והבית. הבית הזה, ביתו של השיכור, הוא חידוש המשנה את סיום השיר ועיקרו, שכן בנוסח הגרמני השיכור רואה עצמו כפיכח היחידי וחוזר לבית־היין, ואילו בנוסח העברי השיכור מחכה, שביתו יבוא אצלו וסופו נואש ממנו לפי שגם הוא, כנראה, השתכר. והבית הזה דוקא מצוי בשיר־השיכור של ברל ברודר, שלא נמצא בדפוס אלא נשמר לנו בזכותו של מנדל זינגר (בטירחתו נרשמו גם שאר שירים, מהם המובאים במונוגרפיה של נ. מ. גלבר על ברל ברודר), והרי הוא כלשונו: וואס איז דאס פאר א דרויסען / שטיי איך ווי דול; / א גאנצע שטאט זאל ווישען / אזוי ווי א מיל / איך וויל ניט אהיים גיין, / דא איז מיר ליב / די גאנצע שטאָט וועט זיך איבערדריין / וועט קומען צו מיר מיין שטוב. // טו איך אויף דער קליאטקע טרעטען / קאן איך גאר ניט גיין / אוי די קליאטקע זאלסט זיין שיכור / איז פאר דיר גארנישט שיין / איך געה רעכטס, איך געה לינקס / און זעה נישט מיין הויז / אפנים די קליאטקע איז שיכור / זעה איך ארויס. // און דו שטאטזייגער / וואס שטייסטו אין דער קרום? / דו האסט פארדרייט דיין שטייגער / און פאלסט אויף מיר אום. / דארפסט שלאגען פיר, שלאגסטו גאר אַכט / האסטו דיך פערקוקט אויף מיר / און האסט עס גוט געמאכט. והרי תרגומו המילולי: איזה מין חוץ (= רחוב, מזג אויר) הוא זה / אני עומד כמטורף (= כמבולבל) / עיר שלימה כי תרעש / כמו טחנה, / איני רוצה ללכת הביתה / פה לי חביב (= נעים, טוב), כל העיר תסתובב (= תתהפך) / ויבוא אלי חדרי (= מעוני, ביתי) // הנני דורס על הגשר (= מדרכת קרשים) / ואיני יכול ללכת כלל / אוי, את מעברה, כי תהיי שיכורה / הוא לך כלל לא נאה. / אני הולך לימין, אני הולך לשמאל / אינני רואה את ביתי / כנראה, הגשר שיכור / הריני רואה (= למד). // ואתה, שעון־העיר / מה תעמוד עקום?  הפכת (= שינית) את נוסחך (= מנהגך) / ואתה נופל עלי? /ן עליך להכות (= לצלצל) ארבע ואתה מכה (= מצלצל) שמונה, / ראית ממני / והיטבת לעשות". עינינו הרואות, כי ברל ברודר נעזר במוטיב על דרך מיוחד משלו. אין להכריע אם הגיע אליו שירו של מיהלר, אבל אפשר והגיע אליו שמעו והדו (הוא היה מושר בפי הסטודנטים ונמצא בריפירטואר שלהם עד דורנו) ונמצא משורר גרמני (נולד ב־1812 בבריג שבשלזיה ומת ב־1874 בפוטסדאם), שהיה על פי אומנותו מיניסטר פרוסי ובן דורו זמר יהודי שהיה על פי אומנותו עובד־מברשות מתנבאים בסגנון אחד. אלא בגין שירו של ברל ברודר אחר: לא ארבעה בתים בני ארבע שורות אלא שלושה בתים בני שש שורות, מה שמעמיד את ענייניהם לא על ארבעה אלא על שלושה: הרחוב, המעברה, שעון־העיר. אולם מה שמחבר את פזמונו ופזמוננו העברי היא־היא הבדיחה על השיכור, הרואה כל העולם סובב עליו והוא מחכה כי בכלל הסיבוב יעבור על פניו גם ביתו ויהא פטור מטירחת הליכה.

וראה עמנואל שניצר המביא מעשה בבחור, הסועד לשולחנם של משכילים והם ממעטים להאכילו אך מרבים להורותו בעניני־העולם, וביחוד על סיבוב־הארץ, והוא מכחיש זאת לאמור: “אילו היתה האדמה מסתובבת, היה גם השולחן מסתובב, והדברים הטובים, שאתם אוכלים אותם, היו עומדים גם לפני” (רבי לאך, איין קולטורדאקומענט אין אנעקדאָטען, 1922, עמ' 109) ואילו בנימין טפר מנסח ענין זה כמעשה בעשיר, שערך סעודה לקרוביו לרגל השמחה, שבנו סיים לימודיו בחכמת הטבע באוניברסיטה. בשעת השמחה סיפר הבן ענין סיבוב האדמה, שמע אחד האורחים, קרוב עני, שישב בקצה השולחן וצעק: “שקר הדבר! אילו היתה האדמה מסתובבת, היו המטעמים הטובים והמשקאות המשובחים שבראש השולחן מגיעים, תוך סיבובם, אלי” (פורוורטס, גל. 19763).

ולענין השיכור וסחרחרתו והאדמה וסיבובה הרי יש לזכור ענין הארץ השיכורה המוזכר בכתובים ומאמר חז“ל: כל הנותן בכוס עינו כל העולם דומה עליו כמישור. ויוליוס דיסאור בלכסיקון שלו לפתגמי חז”ל (בודפשט, 1876) מביא בסי' 1512 פתגם זה ומסמיך לו חרוז משמו של דימוקריט: ישר מבית המרזח אני יוצא / רחוב מה מוזר אתה נראה, שאנו מכירים בו את פתיחת שירו הנזכר של מיהלר. ולעניננו ראה גם מכתם והוא מתקפה בלשוננו. אגב, כקיפוח הזה אתה מוצא בחידוד שמביא מוריס בישוף והוא מעשה בשני בחורי ישיבה המפלפלים זה עם זה, מקשה ראובן: מהיכן להם לחז"ל שאמרו עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי ומתרץ שמעון: מן המקראות שאנו למדים מהם כי ארבעים שנה אכלו ישראל את המן ולסוף נאמר: קח צנצנת – נעם א גלעזעל, כלומר טול כוסי, והוא לשון שהוראתו שתה מעט יין שרף (טאָג, גל. 13284). והמוטיב של הראייה הקופרניקאנית בעיני שיכור הוא מצוי והלל כהנא, חכם־תכונה, חיבר שיר על כך, שנאמר בו: "קופרניק הרגיז ארץ ממנוחתה / אמר בכל יום היא תסובב על ציריה / השמש במרכז־העולם מעונתה / וארץ וכוכבי־לכת עוברים / אך הסובא בפורים הרס שיטתם וכו' (אוצר הספרותי תרמ"ז) וד. פרישמן בבקרתו (גם זה “מאסף”) אומר, כי ההמצאה שבשיר גנובה.


 

ט"ז

976     מעשה בכפרי, שבא עם בנו לימים נוראים לעיר להתפלל בה וישב ביום כיפור וגברה עליו הליאות וביקש ולהתנמנם, אך לפי שידע כי גנאי הוא לנמנם בשעת פתיחת הארון אמר לבנו:

– מבקש אני לישון קמעה ואתה תביט לפניך ואם תראה כי פותחים את הדלתיות שם לפנינו תבעט בי כהוגן עד שאני ננער.

מיד חטפתו שינה והבן עיניו לטושות מול ארון הקודש וכשראה אדם עולה ופותחו, בעט באביו ואמר:

– אבא כבר פתוחות הדלתיות.

הכפרי, כשעיניו עצומות והוא נים־ולא־נים, השיב:

– מהר וכנוס את בני־הבקר.

(מפי ישראל אשנדורף)


977     מעשה בכפרי שחלה חליו, בא לפניו רופא מן העיר ושאל:

– מה אתה חסר?

השיב:

– תרנגולת מן הלול.

ראה הרופא כי אין החולה יורד לסוף דעתו, שאל במודגש:

– מה אתה חסר?

השיב:

– ארנקי חסר.

ראה הרופא שאין החולה יורד לסוף דעתו, שאל:

– ואתה נזקק לבית־כסא?

השיב:

– אין לי אלא ספסל עץ בלבד.

(מפי זקנתי מרת רוניה)


והשחוק בולט במקורו האידי: “װאָס פעהלט אייך?” “אַ היהן אויס דער שטייג”. “וואָס טוט איך וועה?” “די קעשענע טוט מיר װעה”. “האָט איהר שטוהל?” “ניין, כהאָב נאָר א הילצערנע באנק”. ואעיר כי השחוק בתיבה שטוהל, כפולת ההוראה: 1) כסא, 2) צרכים גדולים, מצוי, וראה סיפור קטן של גיאורג ליאופולד ווייזל, שנתחבר ב־1863 ושמו דער שטוהל והוא מעשה באכר שחלה ונשלח שליח להביא חובש. שאל החובש: האט דער אלטע שטוהל, כלומר האם הזקן נפנה לצרכים גדולים, משיב השליח: א שטוהל האט ער שאן אבער קיינע לעהן איזט דרין. כלומר, יש לו כסא, אך אין לו מסעד. (אויס דעם נוימארקער לאנדעסטאָר, סייכנברג, 1926, עמ' 96).

וענין פעהלן שפירושו כפול: חסר בכלל ובפרט (בבריאות) יוצא לשימוש בדיחה וראה יצחק אשכנזי אוצרות פון אידישען הומאר, סי' 19 מעשה ביהודי שנמצא מתעלף בערב שבת. שאל לו רופא־האמבולאנס: מה אתה חסר (= מה אתה חושש) השיב: הוי, דוקטור, אני חסר… לשבת.

ואייזיק סדומי מעיר לענין פעהלן במובן חסרון סתם, וחסרון בריאות על המימרה: קשים רופאים מגנבים – ראשונים באו אצלך, אתה יודע מה אתה חסר; אחרונים באו אצלך, אי אתה יודע, מה אתה חסר.


978     מעשה בכפרי שחלה והבהילה אשתו רופא, שבדקו ואמר:

– ארשום לך תרופה היפה לזיעה.

כתב את הפתק וחתם עליו, אמר החולה:

– תרשני ואחתום שמי גם אני.

שאל הרופא:

– לשם מה?

השיב:

– דרכי כשאני צריך לחתום שמי הריני מתכסה שבעה מיני זיעה.

(מפי אברהם כהנא)

והיגיעה הרבה של הכפרי במלאכת הכתיבה כמה חידודים לה וראה תיאורה בשלום עליכם.


979     מעשה בכפרי, שהיה לו בן מטומטם, וביקש להחכימו, העמיד לו מלמדים. יום מן הימים נזדמן לפונדקו משולח, ביקש הכפרי להתימר בבנו; אמר לו:

– יואל נא כבודו לבחנו קצת.

נענה לו המשולח, נטל את הבן, בדקו בגמרא ולא מצאו, בדקו במקרא ולא מצאו, אמר לאביו:

– אין דבר, אנסהו במילי דעלמא.

פנה לבן לאמור:

– אספר לך סיפור מעשה, שיש בו שאלה ואתה תיישב אותה. מעשה באדם

שהלך אצל החייט והזמין מידו כיפה, שתהא מחציתה אדומה ומחציתה כחולה, אלא שתהא האדומה כלפי המצח והכחולה כלפי העורף. משעשאה החייט סירב המזמין לקבלה ודרש שיתפור אחרת תחתיה, ואילו החייט סירב לחזור ולטרוח. ואתה, בני, מה דעתך?

הרהר הבן שעה גדולה ואחר שאל:

– והיכן היה המעשה, בעיר או בכפר?

השיב המשולח:

– מאי נפקא מיניה, נאמר: בכפר.

אמר הבן:

– אם בכפר, מהיכן יטול החייט חוטים?

(מפי מאיר שלי)


980     מעשה ביהודי כפרי, שזימן מלמד לביתו, שילמד את בנו תורה. שמע בעשרת ימי תשובה את המלמד משנן לבנו דיני יום כיפור, שהוא אסור באכילה, אסור בשתיה, אסור ברחיצה ואסור בתשמיש המיטה. שאל הבן מה תשמיש המיטה, דחה אותו המלמד בקש, חזר הבן ושאל, התחמק המלמד ואמר לו, כי כוונתו חליבת־פרות. מששמע הכפרי גזירה זו ביקש פתח הצלה ממנה ונסע לעיר לרבו. כשמסר לו את הפתקה, אמר:

– רבי, שמעתי כי יום כיפור אסור בו תשמיש־המיטה.

אמר הרבי:

– מה ששמעת כדין שמעת, איסור חמור הוא לכל המעת לעת.

אמר הכפרי:

– אבל, רבי, אין בכוחי לעמוד בגזירה זו. שמא יש צד של היתר.

אמר הרבי:

– אין.

שאל הכפרי:

– אבל מה הדין אם יש לי ערלית מיוחדת לכך.

(מפי אייזיק סדומי)


981     מעשה בכפרי, שאשתו היתה מעוררת וחוזרת ומעוררת אותו שיקומו ויניחו את כפרם ויקבעו מדורם בעיר, אמרה:

– הנה בננו גדל ללא תורה ומה יהא בסופו?

לסוף נענה לה בעלה ויצאו לגור בעיר ולהשתקע בה. קראו למלמד שילמד את בנם תורה. שאל המלמד:

– ובן כמה הוא, בנכם זה?

השיבו:

– בן שתים עשרה ומחצה עד מאה ועשרים שנה.

הושיב המלמד את הנער ולימדוֹ הלכות תפילין, ולימים אמר להוריו:

– התקינו סעודה נאה, כי בעוד כמה וכמה שבועות נעשה בנכם בר־מצוה.

אמרה האם:

– צא וראה כוחה של עיר, – שתים עשרה שנה ומחצה ישב בננו בכפר ולא כלום, עתה הוא רק חצי שנה בעיר וכבר הוא בר־מצוה.

(מפי שמשון כהן)

ופ. פרימר מביא מעשה בזקן שהתאונן לאמור: ראה מה קשה ישיבת אמריקה חמשים שנה ישבתי בעיירתי במזרחה של אירופה והייתי בריא וחזק כאלון, וכאן באמריקה אין אני יושב אלא עשרים שנה בלבד וכבר אני זקן. (טאָג, גל. 13406).


982     מעשה במגיד שדרש לפני הקהל, לעוררו על מידת הצדקה, ודרשתו ברוב חידושים בהלכה ואגדה, מדרש ופלפול, ראשונים ואחרונים. היה שם כפרי והתפעל ביותר מדרשת המגיד וכמה וכמה ימים לאחריה לא פסק למדוד לה שבחים מופלגים והיה אומר וחוזר ואומר:

– אילו מלים, אילו מלים – זהב טהור!

אמר לו מי שאמר:

– שמא אתה חוזר על קצת מלים מדרשתו של אותו מגיד ונטעם גם אנו שבח־טעמה ונתפעל גם אנו.

השיב:

– מה נחמדו דבריו: הבולבוסים ביוקר ופרנסה אָין.

(מפי ד"ר אשר בבלי)

וראה המעשה בר' לוי יצחק מברדיצ’ב שביקש בעל־תוקע ובאו לפניו יהודים הרבה ושאל מפיהם מה כוונה הם מכוונים בשעת התקיעה, השתדל כל אחד ואחד להראות גודל בקיאותו בכוונות ויחודים, ואף אחד מהם אמר: יהודי פשוט אני, והנה ימות הקרה ממשמשים ובאים, ואני צריך עצים לחמם ביתי ותפוחי אדמה להאכיל משפחתי ויש לי שתי בוגרות שהגיעו לפרקן ואין לי במה אשיאן, שעל כן אני מהרהר בשעת התקיעות: רבונו של עולם, אני עשיתי רצונך ותקעתי למענך עשה גם אתה רצוני ושלח לי פרנסה וזיווגים לבנותי, אמר ר' יצחק: אתה תהיה הבעל־תוקע שלי. (לפי הנוסח של דוד רוטזון, דאָס װאָרט, מכסיקו, כרך ד', גל. 89).


983     מעשה באשה בת כפר שבאה לפני הרבי והביאה לו שק תפוחים, חשש שמא היא מדלדלת עצמה וסירב לקבל. אמרה:

– הרבה כמותם אני זורקת ותחת אשר יאכלום החזירים יאכל הרבי ויערב לו.

(מפי אבי מורי)

והוא מוטיב שגלגוליו מרובים, ובאסטומסקי סי' 3076 מביא הפתגם: פ’אַרן שווארץ־יאָר געפינט זיך (= בשביל השנה־השחורה, כלומר השד, הפורענות, יש) והביאור מעשה ברבי שלא היה פוחת דמי־פתק משלושים זהוב והנה באה לפניו אשה עניה וכשהניחה את הסכום שאל מהיכן לה השיבה כלשון הפתגם ההוא. ור' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 1114 מביא פתגם אספניולי: מרת המחותנת, תחת אשר הכלב יאכלנו אכלי אותו את. והביאור: אם החתן שהיא בעלת־החתונה, ובביתה המשתה אומרת כן לאם הכלה, בשבתה לשולחן המשתה.


 

י"ז

984     א) מעשה ברב עני ואביון, שהשיא את בנו לבת־מוזג עשיר והחתונה נערכה בכפרו. ולפי שלא היה בידי הרב לקנות לבנו שטריימל, שאל את השטריימל של יום טוב מאחיו, שבא לחתונה בשטריימל של שבת. אחרי החופה, בשעת הסעודה, ביקש החתן להצית פפירוסה ומשגחן על הנר הדלוק היה עשוי השטריימל להתלקח, נבהל דודו ממקומו והרתיעו לאחוריו. וכך כמה וכמה פעמים, עד שהמוזג ואשתו הרגישו מרוב חרדתו של אותו דוד, כי השטריימל הוא שלו ולא של החתן. והנה בלילה, שלאחר החופה נמלט החתן מחדרו, וחזר לאביו בעיר לאמור:

– אוי ואבוי, הכלה לא נמצאו לה בתולים.

נפתחה פרשת מריבה בין המחותנים והגיעו הצדדים לדין תורה. אמרה המוזגת דרך תמיהה ורוגזה:

– הכלה לא היו לה בתולים אחרי החופה, – אתם מרעישים את העולם, החתן לא היה לו שטריימל בשעת החופה – ואין אנו מרעישים את העולם.

(מפי אברהם דרום)


ב) מעשה במרכז ההסתדרות החקלאית, שדן בענין השימוש בעבודה השכירה, שנתפשטה במשקי־הקיבוצים, ועלתה הצעה, כי המשקים האלה ישלמו להסתדרות החקלאית מיכסה מסויימה. יעקב שוצברג, שחלק על ההצעה, ביקש להוכיח, כי יש בה פתח־היתר שסכנתו עמו, אמר:

– משל למה הדבר דומה, אשה באה לפני הרבי בבכיות לאמור: אוי לי ואוי לשנותי, מה שבא עלי; נסעתי ברכבת ונזדמן בה גוי ונפתיתי לו ועברתי עבירה. אמר הרבי: ודאי מעשה מגונה הוא, אך אַל תתיאשי, תביאי צרור נרות לבית־הכנסת. שמחה האשה ויצאה ואחרי שעה קטנה חזרה והביאה שק נרות.

שאל הרבי:

– כל כך למה?

השיבה:

– הרי סופי לחזור ברכבת ושמא, חס ושלום, שוב יזדמן בה אותו גוי…

(מפי יעקב שוצברג)


985     מעשה בכפרית, שקנתה ליום־טוב אגוזים, ביקשה לברך ברכת שהחיינו, נטלה אגוז, נתנה בו עינה לטובה, ואמרה:

– כמה שמן הוא – שנה שמנה כזאת עלי, כמה מתוק הוא – שנה מתוקה כזאת עלי!

פצחתו בשניה, ואך טעמה בו נתחלחלה –־ מתולע ומר כלענה.

רקקה ואמרה:

– רבונו של עולם, מה שאמרתי יהא דומה עליך ככלב הנובח.

(מפי יעקב צדקוני)


986     מעשה בכפרי, שהחזיק אכסניה, ואדוניה, מפריצי הפולנים, ביקש לגרשו ממנה. התחנן אליו הכפרי, אמר לו הפריץ:

– שמע, יהודי, אם אתה מלמד את סוסי לשון־אדם, אני מניחך באכסניה ואף אפטור אותך מדמי חכירה.

לא ראה הכפרי ברירה לפניו, אמר:

– אדם קונה דיבורו במשך שנתיים ומעלה, סוס לא כל־שכן.

אמר הפריץ:

– טוב, אחכה אפילו שלוש שנים.

חזר לביתו וסיפר לאשתו כל אותו מעשה, פכרה ידיה ואמרה:

– מה ראית לשטות זו?

אמר לה:

– שלוש שנים שעה גדולה ובינתיים אפשר הסוס נופח נפשו ואני פטור.

שאלה:

– ואם לא?

השיב:

– אם לאו, אפשר ובינתיים הפריץ נופח נפשו ואני פטור.

שאלה:

– ואם לאו?

הרהר מעט, והשיב:

– אם לאו, אפשר ובינתיים הסוס לומד באמת לשון־אדם, ואני פטור.

שאלה:

– שמעת מעודך סוס מדבר לשון־אדם?

השיב לה בגערה של כעס:

– מירשעת, ומה רצית, שבינתיים אני נופח נפשי ואת פטורה?!

(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבוך)

הבדיחה הזאת שתי נוסחות־יסוד לה, הנוסחה האחת שהיא קדומה, והמביאה במנין שלוש אפשרויות של מיתה – של הסוס, של הפריץ ושל הכפרי וראה ש"י עגנון: “משל למוכסן, שמסר לו הפריץ כלב, שילמדנו להתפלל בסידור. אמר המוכסן: אם אני מסרב, הרי הוא הורג אותי מיד, אלא אקבע לו זמן, בתוך כך או שאני מת או שהוא מת או שהכלב מת” (“הכנסת כלה”, כרך א' עמ' רט"ז) וכאן מקדים מיתתו לשתי המיתות האחרות. הנוסחה האחרת, והיא מאוחרת, שאינה מביאה בחשבון אלא שתי אפשרויות של מיתה – של הסוס ושל הפריץ ומשתמטת מאפשרות שלישית וראה מנואל שניצר המביא מעשה בנסיך שאמר לרבי, כי אם ילמד את סוסו חכמת־הדיבור ייטיב עם ישראל שבארצו ואם לאו ימית אותו ואותם כאחד: ביקש הרבי שהות של שלוש שנים לכך. פעם אחת בא הנסיך לאורוה, ראה את הרבי עומד לפני הסוס וצועק על אזנו: סוס, סוס, אולי? אולי? אולי? שאל הנסיך מה פירוש צעקתו, השיב: שאלה ראשונה: אולי ימות הסוס, שאלה שניה: אולי ימות הנסיך. שאל הנסיך בכעס: ומה השאלה השלישית? השיב: אולי הסוס ילמד באמת לדבר ("רבי לאך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאטען, המבורג 1922, עמ' 25) הגירסה שלנו יש בה מעירובה המבודח של שתי הנוסחאות.

ולענין שלוש האפשרויות (או־או־או) הרי נעזר בניסוחו ש"י עגנון באופן אחר והוא מעשה בחייל שנקטעה רגלו במלחמה וניתנה לו רגל תותבת והוא מהלך בה בחדרו לאַמן עצמו בהליכה וקרקור הרגל נשמע בחדרו של הדייר שמתחת רצפתו והקרקור קשה עליו והוא אומר: “מפקיד אני את תוחלתי בידי הזמן שמביא כל דבר לידי עייפות. אומר אני לעצמי או שהחייל יתייגע או שהרגל תתייגע או שאני ומחשבותי יתיגעו” (“בעיר דלתיים ובריח”).


987     מעשה בכפרי, שבא לפני רבו ובכה לפניו, כי בתו הגיעה לפרק בתולה נישאת ופורק אין לה, אמר לו רבו:

– מצוה אחת יש שאתה יכול לקיימה, היא מצות הכנסת אורחים ואם אתה מקיימה כהלכתה, תזכה לזיווג יפה.

שאל הכפרי:

– הכנסת אורחים דהיינו?

ביקש רבו להסבירו ענינה דרך משל, אמר:

– דהיינו ביום־חורף יהודים יוצאים לדרכם ובאה סופת־שלג גדולה ונשבר גלגלם ובינתיים מעריב עליהם היום והריהם רואים אכסניה שלך ובאים אליה ואתה מכניסם בסבר־פנים יפות ומלינם בביתך, אתה מקיים מצוה ששכרה בצדה.

לא ידע הכפרי, כי דברים שאמר רבו דרך־משל הם וכסבור היה כי אין הכנסת־אורחים אלא כשמתקיימים כל אותם הסימנים של סופת שלג ושבירת גלגל והערב יום, ושעל כן לא נתן דעתו על כל מיני אורחים שנזדמנו לו, עד שבא לפניו מעשה שהיו בו כל אותם הסימנים, והוא מעשה בשני סוחרים, ראובן ושמעון, שנתקעו בדרך. הכניסם הכפרי לביתו, אך לפי שהיה אדוק בדברי רבו, כי אם הוא מלינם הוא מקיים אותה מצוה, לא האכילם ולא השקם, אלא הראה להם מיטה אחת ואמר: פה תלונו. בלילה שכבו שני הסוחרים ולפי שבטנם ריקה היתה, לא אחזתם שינה. כששמעו כי בעל־הבית יצא לבקר שכנו ושאר הבית כבר נרדמו, אמר ראובן: שמע, שמעון, עד שלא יחזור ראוי שנפתח את פי התנור ונוציא מתוכו את הפשטידה ונטעם ממנה ויפוג רעבוננו. אמר שמעון: נאה נאה, הריני כורך אבנטי באבנטך, קצה אחד בידי וקצה אחר בידך ואדע לחזור למיטתנו. כך עשה וכשפתח פי התנור והוציא הפשטידה, טעם ממנה ולא הניחה עד שכילה כולה. חש ראובן לפי אורך השעה כי חברו כבר אכל כל הפשטידה, ביקש להפרע ממנו וכרך את קצה האבנט במיטה שכנגד, ששכבה בה בתו של הכפרי. שמעון חזר לפי שהוליכו האבנט ושכב, אולם רשרוש שהעלה בדרכו העיר את אשת הכפרי והתחילה מצירה בלבה, מה ראתה להשכיב בתה בחדר, ששוכבים בו שני האורחים, אמרה: מוטב ואכנס למיטת־בתי. ירדה והתחילה ממשמשת בחשכה, חשה במיטה אחת שני ראשים אמרה: אלה שני הסוחרים, ובמיטה שכנגד חשה ראש אחד אמרה: בתי היא, ושכבה. שמעה השפחה, ששכנה בחדר־התבשיל, רשרוש שהעלתה בעלת הבית, ירדה לראות, שמא אירע לה מה. משמשה, מצאה מיטתה של בעלת הבית ריקה, אמרה: עד שהיא חוזרת אשכב קמעה במיטתה של גברתי, שהיא רכּה משלי. שכבה ונרדמה ובינתיים חזר בעל־הבית והלך, כדרכו, למיטת אשתו ושכב. למחרת נתגלה מה שנתגלה, אמר הכפרי:

– באמת, זיווג העולה יפה.

(מפי זאב יוסקוביץ)

והוא מוטיב רב־נוסחאות, ועיקרו אינו מורכב כל־כך וראה בולטה־פוליבקה 3 עמ' 394 מעשה ההחלפה של שני זוגות ישנים. אשתו הזקנה של הבעל הצעיר מובאת בשנתה לבעלה הזקן של האשה הצעירה – ולהיפך, שני הצעירים מרוצים שני הזקנים אינם מרוצים. וראה, למשל, שמ"ר המתאר את חרדת־העיר מפני מי שחזר אליה ונחשב מת – בבית הרב הוא מצית גפרור “והנה קפצו שני הדיינים מתחת השולחן וינוסו בחדרי הרב הנשארים, וכרגע נשמעה זעקה גדולה ומרה, כי רבי שלמה תעה בלכתו ויפול על המיטה אשר אשת הרב מונחת בה ורבי שמעיה עלה על התנור במקום ששכבה שפחת הרב” (כויה תחת כויה"), ובניגוד לכך בסיפור אחר: “טעות גדול כזה – – לא נראה ולא נשמע בין הלומדים יראי השם. הנוכל, למשל, לכנות בשם טעות מעשה הצדיק מב… אשר בלכתו בלילה אל אשתו טעה ויבוא אל אמתו” (“טעות גוי”) והוא נעשה גם מוטיב לסיפור וראה סיפור הפתיחה בספרו של ברוך האגר: “אויף דעם קאָטש” (בוקארשט, 1947), וענינו מעשה בחסיד, נלהב, שהוא מומחה מופלג לגנוב טשולינט (=(חמין של שבת), ככל שהוא נצרך להלולה של חסידים, אולם בשעת מעשה הוא נתעה לאשת איש.

ובפולקלור העמים מצוי מוטיב קישור־ידו של הישן כדי לעוררו משנתו מבלי להעיר אחרים וכן, למשל, בסיפור העם של הפולנים: מעשה בעוזר־האכרים הפיקח, שאשת המעביד היתה מאכילה אותו מאכלות קלושים וכשעלה על משכבו היתה מאכילה את בעלה מאכלות שמנים ופעם אחת קשרה חוט באצבע בעלה שתוכל להעירו משנתו לסעודה שהיא מתקינה לו, שמע העוזר את הלחישה שביניהם וכשהרגיש בעליו ישן ירד והתיר את החוט וקשרו באצבעו שלו עצמו ובלילה כשבעלת הבית משכתו ירד והסב לשולחן וחיקה קולו של בעליו ואכל לשובע, עד שבעלת הבית אמרה לו כי יקום מעל השולחן וייכנס אל מתחת לכסת־מיטתה ונשמע לה (מסביבי כפר רודאַװאַ ליד קראקא).


988     מעשה בכפרי, שפתח מחזור יום הכיפורים וראה תיבות: כל נדרי, ותיבה ראשונה גדולה ומעוטרת ציצים. אמר:

– מלה כל ודאי מכוונת לקדוש ברוך הוא, מלה נדרי פירושה ניט דריי, כלומר אל תסובב, אל תגלגל, דהיינו יש לי קצת שדות, קצת תבואה קצת פרות, קצת חלב וגבינה, תניח נא, רבון העולמים הכל בעינו, ואל תשנה כלום.

(מפי אברהם כהנא)


989     מעשה בכומר, שהסית באכרי־הכפר הכפופים לו, שיעשו פרעות ביהודי־כפרם, לאמור:

– ביום היריד אתם מתבסמים כהלכה ותעשו בהם כחפץ־לבכם והרשות, האוהבים למוכרי־משיחנו כמוכם, אינה נפרעת מכם, אלא למראית עין, שהרי שיכור אין עליו אחריות.

עשו כדברו – פשטו ידם ביהודי־הכפר, הכום ופצעום ושדדו רכושם. כשוך סערת־הפרעות נתכנסו היהודים לטכס עצה, מה יעשו. אמר מי שאמר:

– מה נשב בכפר שחיינו תלואים בו מנגד, נקום ונעזבנו.

אמר הזקן שבהם:

– אם עכשיו אתם בהולים לעזוב, מה הייתם עושים בבוא, חלילה, עת צרה?

(מפי אבי מורי)

וראה מעשה בימי ההפצצה באנגליה ונחרב ביתה של אלמנה זקנה בודדה והיא לא נפגעה, רופא שמיהר למקום־השואה, ראה כי אחד הדברים שלא ניזק הוא בקבוק היי"ש, שידל את הזקנה לגמוע טיפה להרגעת עצביה. השיבה: לאו, אני שומרת את הבקבוק לשעת־חירום. (קופל שװאַרץ, נבער את הרע, הפועל הצעיר, שנה מ"ד, גל. 3).


990     מעשה בכפרי, שבא לפני רבו ואמר לו:

– כפר שאני יושב בו אין בו ישראל זולתי, איך אני מקיים תורה ותלמוד־תורה?

אמר לו רבו:

– כבר אמר רבי חנינא בן תרדיון, שאפילו אחד היושב ועוסק בתורה הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר.

אמר הכפרי:

– כל ידיעתי פרק מועט ואני לומדו וחוזר ולומדו, ואחר כך הגמרא פתוחה לפני ואני יושב ושותק.

אמר לו רבו:

– ראשית, רבי חנינא בן תרדיון נסמך באמת על הכתוב: ישב בדד וידום כי נטל עליו; מאי בדד, נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה: ב’כל ד’רכיך ד’עהו. והנוטריקון בדד.

(מפי אבי מורי)


 

י"ח

991     מעשה ביהודי זקן, שעמד בפני ערכאותיהם, וקודם שנפתחה פרשת הדיון, אמר:

– כבוד השופט, בקשה לי מעמך…

שאל השופט:

מה?

השיב:

– הייתי מבקש, כי משפטי ייערך בדלתות וחלונות סגורים.

שאל השופט:

– האם יש לך לומר לנו דברים שבינך לבינה שאתה מבקש כך?

השיב:

– לאו, אבל אני, לא עליך, מצונן.

(מפי ש. ברלינסקי)


992     מעשה במוריץ גרוסמן, צלם בוילנה, שכל שישב לפניו לצלמו, היה מבקש ממנו כי יחייך קצת. לימים נדרש לצלם בר־מינן, משהתקין את המכונה אמר:

ועכשיו חייך־נא קצת.

(מפי עזרא להד)


993     מעשה באדם, שטבע בימה של תל־אביב ונמשה והובא לחדר־המתים ונתבקש הקהל לזהותו. באה אשה ואמרה:

– בעלי הוא.

נשאלה:

– ומה סימניך?

השיבה:

– גמגמן היה.

צחקו כל שהיו באותו מעמד, ואחד תם בכללם, נשאל:

– ועל מה אתה צוחק?

השיב:

– וכי גמגמן אחד ישנו בתל־אביב?

(מפי מאיר שלי)

ומ. א. ויזן חכמה און חריפות סי' 126, מביא את המעשה כסיפור, שסיפר חסיד מקראקא לשולחנו של הרבי ר' נפתלי מרופשיץ ושם האשה האומרת כי הנטבע הוא בעלה ונשאלת לסימנים משיבה: הוא היה נוח לדגדוג ומגמגם. לשמע הסיפור צוחקים כל המסובים וביותר הגבאי שהיה שוטה מפורסם. כשנשאל לטעם צחוקו השיב: הריני צוחק לסימנים הנאים, מעט יהודים נוחים לדגדוג ומגמגמים ישנם בעולם הנוסח הזה, המקיים כהלכה שני סימנים, מבדיל בין הסיטואציה של תשובת אשת הנטבע ובין הסיטואציה של תגובת הצחוק על התשובה הזאת, והיא הבדלה דקה, המונעת צחוק במחיצתם של בר־מינן ואלמנתו. מה שאין כן הנוסח של רבניצקי, יידישע וויצן, סי' 582 והוא מעשה ונמצא טובע שהיה ימים הרבה במים ונטשטשו פניו והכריז רב העיירה הקרובה, כי כל הנשים שאבדו בעליהם תבואנה לבדוק בו. באה אחת ביללות וצעקה, כי בעלה הוא שאבד זה מקרוב. נשאלה לסימן אמרה: כן, בעלי היה כל ימיו גמגמן, צחקו כל שהיו באותו מעמד. שואלת אשה חברתה, שהיתה ידועה כפתיה: מה הצחוק? משיבה חברתה: סימן נאה, פרה ברודה אחת ישנה ישנה בעולם. והנוסח שלנו בא לנעוץ את המעשה בחופה של תל־אביב.


994     מעשה בראובן, שנכנס אצל שכנו שמעון, אמר:

– בוקר טוב.

השיב שמעון:

– שנה טובה.

אמר ראובן:

– דבר גדול לי אליך.

שאל שמעון:

–דהיינו?

השיב ראובן:

–־ דהיינו, שאני צריך חתולתך.

שאל שמעון:

– ולשם מה נחוצה לך חתולתי?

השיב ראובן:

–־ רצוני להלקותה.

שאל שמעון:

– כל כך למה?

השיב ראובן:

– היא הפכה לי כד חלב וקלקלתו.

אמר שמעון:

– שב בחסדך, מן המחויב שתבוא עוד מעט.

(מפי ד"ר גבריאל רוזנראוך)

ולמוטיב של ענישת תרנגול ראה שיר־עם, שכן ענינו: “אוי ואבוי, / מה הוי, חכה / אותו שוב נכה!” (אלטע דויטשע קינדערליעדער, מהדורת פריץ קארלה, “הוי, חכה / אותו שוב נכה!” (אלטע דויטשע קינדערליעדער, מהדורת פריץ קארלה, מינכן, 1947, עמ' 41).


י"ט

995     מעשה באייזיקל, שוטה העיר סורוקי, המצוינה בנופה וביחוד בהר־ הכרמים העוטר אותה ובנהר המתפתל בשוליה, שעמד על שפת הנהר ואמר:

מה נאה היה העולם, אילו ההר – גלוסקה והדנסטר – צלי.

(מפי חיים תורן)


996     מעשה בעני זקן כבן שמונים, שזקנו ארוך ולבן, שעמד בשול־הויף בוילנה, ידו פשוטה והוא מפזם ברציפות:

תנו נדבה ליתום עגול…

(מפי עזרא להד)


א קאלענדיגער יתום (= יתום עגול) דהיינו יתום מאביו ומאמו.


997     מעשה ביענקל, בעל גוף גבוה ומוצק, כשהיה מזדמן לפונדק מפונדקי ביסרביה, היה פונה לפונדקאית בזה הלשון:

דודה רחימה, הביטי עלי ובשלי ארוחת־ערב.

(מפי חיים תורן)

וברנשטיין־זגל מביאים: בעל־בית’טע קוקט מיך אָן און קאָכט ויעטשערע (=בעלת־בית הביטי עלי ובשלי ארוחת־ערב) והביאור שם, כי הפתגם מתיחס לאַנקדוטה, שכוונתו, כנראה, ככוונת חידודנו. אבל אעיר, כי אברהם גולדפאדן משתמש בפתגם זה, (במחזה שלו קולדוניע או המכשפה) גם בפי הצמויך, הפיגורה הליצנית, המתואר כאדם כפוף (מהדורת ניו־יורק, 1907, עמ' 8; וכן עמ' 36) ולפי הקונטכסט כאמירה בעלמא.


998     מעשה בקבצן, שהלך ביום־חום בדרך מישוב לישוב, החמה קופחת על ראשו, הזיעה שוטפתו ושק מלא אגסונים מעיק גבו. והנה שמע מרחוק קול של כליזמרים המנגנים בחתונה, הסיר את שקו, שפך לתוך שוחה את האגסונים והטיל עליהם מימיו, ורץ למקום הנגינה. בא, ראה בית מפואר ואולמיו מלאים אורחים נכבדים, אולם כל פתח שביקש ליכנס בו עמדו בו שומרים ושאלו, אם יש לו כתב־הזמנה, ולא הועילו כל שידוליו ואיומיו, וכשאמר לידחק על כרחם, נטלתו זרוע סמוכת־כוח וגירשתו. חזר ברוח קטנה אל השוחה ולקט את אגסוניו והחזירם אחד אחד לשקו, וכשעלה באפו ריח מימיו שהטיל בהם אמר עליו: הרי כל הריווח שהרווחתי.

(מפי אריה אלװייל)

והמוטיב ידוע בפולקלור העמים וספרותם ועיקרם מעשה באדם שנקרא למלך והלך ויצא לברכו ונטל עמו שק תפוחים ולפי שהחמה היתה קופחת עליו, אמר בלבו: הרי המלך יכבדני במתנות יקרות. מה לי שק כבד זה. אמר והשליכו מעליו, והמשיך דרכו והנה בא לשפת הנהר וראה שהמים גאו ואין ביכלתו לעבור ושב על עקביו והרים את השק וחזר לביתו. והתוספת שבנוסחתנו, הסכת־הרגלים, מטילה צד של חריפות.

ופרץ הירשביין במערכונו: אליהו הנביא מביא מעשה ביהודי ישובאי, בעל בטחון, שהיה לו גילוי אליהו שהניח ברכה בביתו – החבית הריקה שעמדה בבית התחילה שופעת יין והפיטס הגדול התחיל שופע קמח ושפעם לא פסק. בא ילדו ובישר לו, כי בשחקו בגומת־החול נגלו לו דינרי־זהב והם שופעים והולכים. אמר הישובאי: אם יש לי שפעת דינרים, שפעת היין למה לי, הוציא את החבית החוצה ושפך את יינה, שיוכל להכניס את הדינרים לחבית, והנה משחילל את הנס האחד נתחלל גם הנס האחר – הגומה פסקה להשפיע דינרים. וב. י. ביאלוסטוצקי עשה סיפור זה עניין לחיזוק דעתו, כי בשל הנס של מדינת ישראל אין לבטל את הנס של פזורת אמריקה (פרייע ארבעטער שטימע, גל. 2506).

ועיקרו של החידוד הוא במוטיב של הבורח מגורלו וחוזר אליו והוא ברוח הפתגם, כפי שמביאו באסטומסקי סי' 362: אילו הכל היו מביאים צרורות צרותיהם לממכר בשוק, היו כל אחד ואחד ממהר לחטוף את צרורו שלו. וראה המדרש לענין הכתוב: הראיני את מראיך משל לאדם אחד שיש לו אשה מכוערת ושמה חנה והיו פניה מכוערות והיתה מכבדת אותו ביותר והיה מצטער ואומר: מה השם נאה והמעשים נאים והפנים מכוערות. בא אליו בעל החלום ואמר ליה למה את מצטער, אמר ליה: בשביל האשה הזאת, ששמה נאה ומעשיה נאים ופניה מכוערות. אמר ליה: מה אתה רוצה להיות נאה? אמר ליה: הן. לבוקר נעשית נאה, וראתה עצמה שהיא נאה, הגביהה דעתה עלי. בא אליו בעל החלום בלילה שנית, אמר ליה: מה אתה מבקש? אמר ליה: בבקשה ממך, תחזור חנה לכיעורה (מדרש שיר השירים, מהדורת גרינהוט) ובמטבע קצר מובא בגמרא: לא מקבלי עלי אנשי ביתי (=אין אשתי מקובלת עלי שאינה יפה) אמר ליה: מה שמה? חנה. תתייפי חנה. ונתייפת. א"ל קא מגדרא (=מתגדלת עלי מתוך גבהות יפיה). אמר ליה: אי הכי, תחזור חנה לשחרוריתה. וחזרה חנה לשחרוריתה (תענית כ“ג, ע”ב).

ובסיפורי העמים ראה, למשל, שירו של פרידריך ריקרט על אילן המחט שביקש עלים אחרים. ביקש עלי־זהב, ניתנו לו – בא יהודי וקטפם כולם; ביקש עלי־זכוכית ניתנו לו – בא רוח־סערה ושברם כולם; ביקש עלי־ירק – באה עז זקנה ואכלתם כולם; ביקש שיוחזרו לו עלי־המחט הוחזרו לו ושמח – בא מי שבא ולא יכול לגעת בו, שדרכם של מחטים שהן דוקרות (אגב, דומני כי בשיר הזה נתחלפה תיבה יוד כלומר רוח חורף במיתולוגיה הגרמנית, והיא מתאימה לשאר המזיקים, לתיבה יוד כלומר יהודי וחילופים אלה מצויים בכמה אגדות גרמניות). וכן ראה שירו של אדלברט שאמיסו: ראות הצלבים, מעשה במי שביקש תמורת גורלו, שכן משאו נראה לו כבד מדי. ניתן לו מבוקשו – הובא למקום הצלבים (סמל משא הגורל) והותר לבדוק ולמצוא הצלב הנאה לו. בדק כל צלב וצלב ומצא בו מיני מגרעת, עד שהגיע לצלב שנראה לו נאה ויאה לו מכל הבחינות, והנה נתחור, כי הוא־הוא הצלב שנשאו כל ימיו ושביקש לפרקו. וכתמורת הגורל כל תמורה אחרת, כגון תמורת האמנות והעשייה ופתגם נודע הוא בכמה לשונות שעיקרו אל ישנה אדם אומנותו וכן, למשל, יאמר הרומי: Ne sutor ultra crepidam (סנדלר, אל תעסק אלא בנעל), והגרמני: שוסטער בלייב ביי דיינעם ליסטען (= סנדלר, תשאר באימומך).

וענין העני שבא לחתונה ואין נותנים דעתו עליו, יוצא לרוב שימושי סיפור ובדיחה וראה ח. הזז: "משל לעני אחד בן־טובים שבא לחתונה, ולא היו המחותנים משגיחים בו ולא היו מאכילים ומשקים אותו. מה עשה אותו עני בן טובים? כטוב לב המחותנים ביין ודעתם מתבלעת מפני השמחה וראשם סחרחר מן היין הטוב ששתו נמלך עצמו וכיוון את לבו לשמוע לנגינת הכלי־זמר! לכל הפחות יהא יושב ונהנה מן עריבות מתיקות קול המוזיק… ולכל הפחות הריהו פיכח אחד בתוך עדה שלימה של שיכורים ואדם יחידי ומיוחד השומע את הכלייזמר!… (עשיר ורש נפגשו").


999     מעשה באדם בוילנה, שדעתו היתה טרופה עליו, וביום גשם שוטף יצא מביתו דלי־מים בידו והוא משקה את גנתו. שאלו לו:

– הרי הגשם יורד עליהם בשפע ועל מה אתה נרטב לשוא?

השיב דרך שאלה:

– וענין משוגע אינו כלום?

(מפי אברהם סוקצבר)

ואילו מנואל שניצר מעשה ברבי הנמצא בבית חולים פרטי לחולי־רוח, ומקיים המצוות כדקדוקן, ובשבת הוא נשלח, בלוית שומר, למסעדה כשרה שיש בה חמין. כשהוא חוזר מן המסעדה לבית־החולים הוא יושב ומעשן סיגריה. הרופא תמה על כך: כבודו מקפיד לאכול מאכלות כשרים, והנה הוא מעשן בשבת? משיב הרב: נו, ולשם מה אני משוגע? (רבי לאַך, אין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאטען, 1922, עמ' 82).


1000     מעשה בחבורה של תיירים שמדריכם הסיעם בסביבי ירושלים, הראה להם מרחוק כפר נבי סמואל ואמר:

– ויש אומרים כי פה מקומו של שמואל הנביא.

אחד תייר שראה עצמו כבקי שבחבורה שאל ברוב חשיבות:

– יסלח כבודו, האם הכוונה לשמואל א' או לשמואל ב'.

(מפי שמשון מלצר)

והרבה חידודים בדומה לכך וראה, למשל, שלמה אטינגר במחזה שלו, שבו מבקשת סרקלה לומר כדרך האמירה: ואפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב והיא אומרת: און ווען עס זאָל קומען די גאנצע וועלט פון מנחה און פון מעריב, כלומר: אפילו יבואו כל העולם ממנחה וממעריב (“סערקלע”).

ורגיש ליובאוויטש מביא משמו של מ. ה. ברנשטיין: בפראג היו שני רבנים, האחד ר' שמואל לנדא והאחר ר' שמואל פריינד ואנשי העיר נתנו סימן: הראשון נקרא שמואל א', האחרון נקרא שמואל ב' (השומע יצחק, ח“ב, סי' כ”ח).


1001     א) מעשה באגודת תופרי הבגדים היחודיים בניו־יורק שנתכנסו לאסיפתם, עמד אחד חבריהם ודיבר על המשבר שההתגברות עליו חובה אמר:

– שקספיר אומר: להיות או לא להיות – זו השאלה.

שיסעו היושב־ראש לאמור:

– אבקשך, חבר, כי תאמר את שלך, ואם החבר שקספיר רוצה לומר דבר־מה, יכול הוא לבקש ממני את רשות־הדיבור.

(מפי משה שטרקמאן)


ב) מעשה בשלוש שכנות יהודיות בניו־יורק, שקראו אחת אחת גם את שני הרומנים המתפרסמים בעתון האידי שהיא חתומה עליו וגם את ארבעת הרומנים המתפרסמים בשני העתונים האידיים ששתי שכנותיה היו חתומות עליהם, באופן שקראו כל ששת הרומנים בבת אחת. פעם אחת נזדמנו ודיברו על הרומנים האלה וטיבם. שאלה הדעתנית שבהן:

– ומי גדול הסופרים שבעתונים האידיים שלנו?

לא ידעו חברותיה להשיב, ונמצאה השואלת משיבה:

– פשיטא, הסופר החתום מתחת לכל פרק ופרק של ששת הרומנים: המשך יבוא.


המלצות קוראים
תגיות