א    🔗

844     מעשה בעני שלא היה לו במה יפרנס ביתו, יצא לשוקה של עיר ושעשע את הקהל במעשי־להטים ואחר היה מהלך ביניהם, קערה בידו וכל הרוצה נותן בה כנדבת־לבו. לימים נמאסו להטיו אלה על הקהל וסירבו לצפות בהם והוא כלה כוח־חידושו, מה עשה, הכריז בקולי־קולות:

– מחר, אחרי הצהרים אני מראה לעין כל יציאת מצרים.

לאותה שעה נתכנסו אנשים נשים וטף, שהכל היו בהולים על המראה. ומה, ראו מטלית גדולה חופה על חומה. הסיר הליצן אותה מטלית ונראה לוח גדול חלקו עליון כתכלת שמים וחלקו תחתון כאדמומית־גלים. שאלו הקהל:

– מה האדום האדום הזה?

השיב:

– הלא הוא הים אשר משה בקע אותו במטהו על פי דבר השם.

בטשו הקהל ברגליהם ושאלו:

– והיכן משה ובני ישראל?

השיב:

– כבר עברו, בעזרת השם, את הים בחרבה.

חזרו ובטשו ברגליהם ושאלו:

– והיכן פרעה וחילו הרודפים אחריהם?

השיב:

– כבר צללו, ברוך השם, כעופרת במים אדירים.

(מפי אלמוני)

והיא בדיחה ונוסחאותיה שונות וראה, למשל, רבניצקי יידישע וויצן סי' 21, מעשה בראובן המראה לשמעון חתיכת בד נקיה ואומר, כי זו תמונה על ישראל העוברים את ים־סוף. “והיכן ישראל?” “ישראל? כבר יצאו מן הים והרחיקו”. “והיכן המצריים?” “המצריים עודם רצים הנה ולא הגיעו עדיין”. “נו והיכן הים עצמו?” “מה פירוש? הרי הים נבקע ונעשו כנד נוזלים משני עבריו”.

ההבדלים הדקים בין נוסחה זו ונוסחתנו ניכרים מאליהם, אך עיקרם הוא במה שנוסחתנו אינה מוחקת את זיקתה למקורה של הבדיחה, שאינו מישראל ועדות לכך ענין הפס האדום, שכן ים־סוף נקרא בלשונות העמים הים האדום. ומעשה הציור הזה כשם שהוא מיוחס לליצנים בני דור רחוק, בכללם גם לטיל אוילנשפיגל, כך הוא מיוחס לליצנים בני דור קרוב, מהם ציירים נודעים.

וראה גם ראה, כי בדומה לאותו ענין הוא מעשה שהיה, וכן מספר אהרן איזאק, אבי היישוב היהודי בשוודיה, בזכרונותיו: “וחייבני להביא כאן גם דבר מבודח. היה יום שוק בטרוינבריצן והעמדתי את שולחני על המכשירים והחותמות בשוק כרגיל. בא צעיר־טוחנים, שנעשה אולי אך עתה צוער ואולי למד מטוחן טחנת רוח. הוא הזמין חותמת־נחושת, הסכמנו לט”ז שילינג. אמר, כי אחרות לו טחנת־רוח ועל המדרגה יעלה בחור ושק־תבואה על גבו ומלמטה שמו באותיות. טחנת קמח ומדרגה ודלת פתוחה חריתתם אינה מלאכה גדולה. ובכן חרתי אותה טחנת־רוח ומדרגה ודלת פתוחה, אולם כי הבחור יעלה במדרגות בשק־שיפון על גבו, זה היה לי כבד מדי, לא־כל־שכן בשוק, כשמתקינין חותמת במשך שעתיים. סיימתי גם את שמו ועשיתי העתק. סוף־סוף בא הבחור הצעיר ליטול חותמתו. הראיתי לו ההעתק. זה נראה לו ביותר. נתן לי י"ב שילינג שלו, כי נתן לי ד' שילינג דמי־קדימה. התבונן יפה־יפה ונזכר, כי רצה שיהיה בחור העולה במדרגה ושק־שיפון על גבו. שאל, היכן הבחור ושק־שיפון על גבו. לא ידעתי מה אשיב לו ואמרתי בבדיחות כי הנה־הנה נכנס בדלת. חבל שלא הקדמתי לבוא (אמר הבחור). חשבתי בלבי, כי היה זה רעיון מחוכם, ולא שמתי לב, כי זה אדם צעיר ותמים. (מהדורת אברהם ברודי והוגו וואלנטין, שטוקהולם, 1932, עמ' 68־67).

 

ב    🔗

845     מעשה בהרשלי אוסטרופוליר, שבא לאכסניה ושמע את האכסנאי החושש בשיניו צווח: אוי שיני, אוי שיני. אמר לאשתו:

– אם אַת עורכת לפני סעודה נאה, אני נותן לך עצה טובה ובעלך שוב לא יצעק: אוי שיני, אוי שיני!

עשתה כדבריו, אכל כדי שובע, אמר לה:

– רואה אני כי אַת אופה פת בתנור והנה כשתרדי אֵת הפת מיד תבצעי אותה ותניחי את שני הפלחים על ראשו.

עשתה כדבריו, התחיל מצווח: אוי ראשי, אוי ראשי!

קפץ הרשלי דרך החלון וקרא:

– לא אמרתי לך, כי בעלך שוב לא יצעק: אוי שיני, אוי שיני!

(מפי ר' שמואל קריאסטיאמפולר)

והוא חידוד מצוי בכמה נוסחאות ובכמה לשונות והרבה בדומה לו, וראה פריץ קלאוס בשירו אחד על מי שחשש ביבלות שעל רגליו וקרא בעתונים, כי מי שישלח סכום של כך וכך יקבל עצה טובה כיצד להיפטר מהן, שלח את הסכום וקיבל מכתב לאמור: כרות את רגלך ושוב לא תחשוש ביבלת (פרעהליך פּפאַלץ גאָטט ערהאלטס, צווייבריקן, מהדורת 1909, עמ' 109). ושירו אחר על מי שאפו היה אדום והכל היו מלעיגים עליו קרא בעתונים, כי מי שישלח סכום של כך וכך יקבל עצה כיצד להיפטר מאותה אדמומית. שלח את הסכום וקיבל מכתב לאמור: שתה יין שרוף עד שאפך יכחיל ותתקפח אדמומיתו (שם, עמ' 115). וכן מעשה המשיא עצה לאשה הצועקת ממיחוש בשיניה, כי תטול מטאטא, תקפוץ מעליו ותחזור ותאמר: איני חוששת בשיני, אינני חוששת בשיני. עשתה כן, אמר לה: אם אינך חוששת, מה לך צועקת? (ושילב מוטיב זה יעקב גורדין במחזה שלו “אלהים, אדם ושטן”).

וראה קופל שווארץ, המזכיר "אותה התרופה שאחד בר־בי־רב נתן לסובל בכאב־שיניים: טוב להסתכל בלבנה ולומר כך: איוב היה מהלך בדרך, פגע בו אליהו זכרונו לברכה ואמר לו: מפני מה אתה מצטער? ואמר לו: מפני כאב שיניים שיש לי. ואמר: לך טבול את עצמך בנהר די נור ותתרפא. ומי שרפא לו לאיוב ירפא לפלוני בן פלוני (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ב, גל. 29).

 

ג    🔗

846     מעשה באפרים גריידינגר, מגדולי הליצנים, שהתדפק בחצות־לילה על דלתו של רופא ואמר:

– הפריץ בעיירה הסמוכה חולה אנוש וכבר יושבים ליד מיטתו שני רופאים והם צריכים, כדרך הרופאים, למותב תלתא הנקרא קונסיליום, ואתה מתבקש לזימון, ושכרך הרבה מאד.

שמע הרופא גודל השכר אמר:

– קרא לבעל־עגלה ואנו נוסעים מיד ותנאי אני מתנה עמך, כי אתה מביאני עד לשער הבית.

הסכים עמו אפרים ואמר:

– באמת, באמת, פיקוח־נפש היא מצוה גדולה.

נסעו שלושתם וכשהגיעו לעיירה הסמוכה והגיעו לרחוב ברחובות ציווה אפרים לעצור, ירד והוריד את הרופא הוליכו עד גדר ושער ואמר לו, כי זה ביתו של הפריץ החולה והוסיף:

– באמת באמת, פיקוח־נפש היא מצוה גדולה.

אמר והתחמק באפילה. עמד הרופא ודפק בשער ואין עונה, התחיל קורא ומצווח ובעל־העגלה מסייעו, יצא אדם ופנס בידו, ושאל לפשר הדפיקות והצויחות, גער בו הרופא:

– קוראים אותי אל הפריץ החולה האנוש, שכבר יושבים על יד מיטתו שני רופאים, ואחר־כך שואלים מה לי דופק וצווח.

השיב לו אותו אדם:

– השם עמכם, לא דובים ולא יער – לא פריץ ולא חולה ולא אנוש ולא שני רופאים ולא כלום.

מה יכול הרופא לעשות, פתח פיו וקילל וגידף אותו רמאי ששיטה בו, ואחר ישב בעגלה ושב כלעומת שבא. למחרת ידעה כל העיירה, כי מעשה אפרים הוא. שאלו אותו, מה ראה על כך, השיב:

– רבותי, ישבתי בעיירת הרופא כמה ימים ועוללתי בה כמה עלילות ואם נשארתי בה היו תופסים לי ונפרעים ממני ומקרעים אותי כדג, וחששתי לצאת ביום ולא היה בידי לשלם שכר של נסיעת לילה, שדמיו מרובים, עשיתי מה שעשיתי.

נענע ראשו וסיים:

– באמת, באמת, פיקוח נפש מצוה גדולה.

(מפי ר' שמואל קריסטיאמפולר)

והוא מוטיב מצוי וראה באסופת סיפורים בדיאלקט הלאוזיצי העילי. מעשה באדם מאברשבאך שהרעיש בליל סערה ואפלה פעמון־דלתו של עורך דין בליבאו, ששכב, לאחר יום יגיעה, במיטתו. ניגש עורך הדין לחלון ופתחו וראה אדם זה. שאל לחפצו השיב: יבוא־נא כבודו לאברשבאך, לאיש חולה אנוש הקרוב למות והמבקש לכתוב צוואה. תחילה סירב עורך־הדין ואמר, כי אינו מכיר את האיש, אמר לו אותו אדם: אני נוסע עמך ואראך. נתרצה עורך־הדין ואותו אדם העיר את השכן שבא בעגלתו וישבו בה ונסעו. כשהגיעו לאברשבאך ונכנסו לרחוב צדדי ציווה אותו אדם לעצור והראה: הנה ביתו של החולה. נכנס לגינה שמאחורי הבית ונעלם. עורך־הדין ישב בעגלה וחיכה כי יפתחו את שער הבית ומשלא נפתח ירד ודפק וחזר ודפק עד שיצא מישהו וברוב קללות שאל לפשר הדפיקות. עתה נתחוור כי כל אותו ענין כזב: לא בבית הזה ולא בסביבתו לא היה קרוב למות המבקש לכתוב צוואה. עורך־הדין לא היתה ברירה בפניו אלא לקלל סתם, לישב בעגלה ולחזור לביתו. ומה ראה אותו אדם לנהוג כך? הוא היה בליבאו ואיחר, אך צריך היה לחזור לאברשבאך, אמר לצוד שתי צפרים בבת אחת: להפרע מאותו עורך־דין, שבגללו הפסיד במשפט־ירושה, ולשוב בליל סערה ואפלה בחנם לעיירתו (אללערלעע אאוס דאַר עבערלאוזיטץ, כרך ב‘, באוצן, 1880, עמ’ 190).

 

ד    🔗

847     מעשה ביוסל ז’ופ, שבא לפונדק וישב לאכול סעודת־יומו, הגיש לפניו הפונדקאי דג מטוגן. נתן בו יוסל אפו ורחרחו מכאן ומכאן. אמר לו הפונדקאי בקפיצה:

– מה לך מרחרח, הדג הזה לא יצא לו שבוע ימים משנמשה בימה של דאנציג.

חזר יוסל ורחרח בדג והיה כמלחש, חשש הפונדקאי משאר אורחיו שמשיראו מעשה הרחרוח, לא ירצו לאכול דגיו ונמצא מפסיד ממון הרבה, גער בו:

– מה לך מרחרח ומלחש?

השיב לו יוסל:

– משאמרת לי מה שאמרת נזכרתי דודי היושב בדאנציג ואמרתי לו לדג: רעי וידידי, דוד היה לי וישב שנים הרבה בעירנו, קהילת ברודי, וגאותו על מפטיר יונה, עד שבא גביר ומיוחס והוציא את המפטיר מתחת ידו, נתכעס דודי והלך לדאנציג, שבה נתמעטו הלבבות ואין בהולים על מצוות והרי מפטיר יונה כמונופולין בידו. והנה אפשר שמעת מה שלומו ומעשיו, שמרוב רוגזו על עירנו אינו כותב אפילו אות אחת. כך שאלתי לו לדג והוא תחת כי ישיבני תשובה התחיל בוכה. שאלתי לו: מה לך בוכה? השיב: ולואי ולא הזכרתני ענין מפטיר יונה, שאילולא הוא, לא הייתי מונח מטוגן לפניך. שאלתיו: דהיינו? השיב: דע, כי הפונדקאי שלך אינו בקי בתולדותי, כי אני לא בימה של דאנציג נמשיתי אלא בימה של יפו נמשיתי, ובשל מפטיר יונה נמשיתי. חזרתי ושאלתי: דהיינו? השיב: אותו יום שנמשיתי יום שמחה היה – דודי זקני שב ממסעו וישבנו בעגולה והוא סיפר לנו קורות שלושת ימי המסע האחרונים, אלה שלושת הימים שבהם היה יונה הנביא כבוש במיעיו. ישב וסיפר באריכות כדרכו ואנו שומעים ברוב הנאה ומרוב שמיעה הסחנו דעתנו ממציאותם של דייגים, והנה זקני מוציא מפיו את המלים: ורק אמש פלטתי אותו והשבתיו ליבשה – והנה אני חש עצמי מפרפר ברשת ועד שיכולתי להבחין מה נעשה בי, כבר אני מפרכס בחביתו של הדייג, והוא שמכרני לסוחר וסוחר לסוחר וסוחר לסוחר עד שהתגלגלתי לידי הפונדקאי שלך.

(מפי אבי מורי)

והמוטיב נודע בבדיחתנו ובבדיחת העמים. וראה רבניצקי, אידישע וויצן, סי' 212. מעשה במי שבא לאכסניה וניתן לו ראש דג, גחן על הצלחת ושפתותיו מרחשות. שאל האכסנאי: מה לך מרחש? השיב: הריני מגלגל שיחה עם הדג, שאלתיו לשלומו, השיב לי כי הוא טובל בשמן ובחמאה, הוספתי ושאלתי, מהיכן בא, השיב, כי בא מנהר דווינא, ביקשתיו שיספר לי חדשות אחרונות שנפלו שם, אמר: אין אני יכול לספר לך אלא חדשות ישנות ביותר, כי כבר יצא ימים רבים משהייתי באותו נהר. ושם סי' 214 מעשה במוטקה חבד, שניתן לו דג שלא היה טרי ביותר. עמד על רגליו ואמר לאכסנאי: הידעת על שום מה עמדתי על רגלי, על שום שאני מבקש לקיים את המצוה: ומפני שיבה תקום.

848 מעשה ביוסל ז’ופ, שחזר מטלטוליו והטרידה עליו אשתו שיכנס אצל חוכר מס־הנרות ויתבע את פמוטות־השבת שעיקל בביתה. בא לפני החוכר, אמר לו:

– יוסל, אשיב לך את הפמוטות אם תאמר דבר של חידוד.

אמר יוסל:

– אשאל אותך שאלה, בתנאי שלא תכעס.

אמר החוכר:

– שאל, יוסל, שאל.

פתח יוסל ואמר:

– על הכל אתה בעלן וקבלן – על מס נרות, על מס בשר, על פמוטות של שבת; על דבר אחד אינך בעלן וקבלן – על מיתה משונה. מה טעם?

שחק המוכס, המשיך יוסל לאמור:

– הטעם הוא, כי כל שאתה מקבל אתה מקבל שלא ביושר, ואילו קיבלת מיתה משונה, היה זה ביושר, והרי היושר אינו מדרכך.

(מפי אייזיק סדומי)

ודיוק האמירה: אייננעמען = לקבל, לקלוט, וכבר נשתגר בלשוננו השיבוש: לקבל מחלה, לקבל זעזוע ראש וכיוצא באלה, והוא ברישומם של אידיש ולעז.

 

ה    🔗

849 מעשה בר' משה ימפולר, מליצני ברודי, ביום השריפה הגדולה, ראה הכל אצים ורצים לעזור ולסייע, רץ גם הוא לבית המרזח של מר קאַפּיזא, נטל מטלית והתחיל מוחה כל החשבונות שהיו רשומים בקרטון על גבי דפי־הארון. צעק בעל בית־המרזח:

– ר' משה, מה אתה עושה, הרי אתה מוחה כל שקוני חייבים לי.

השיב:

– קיימא לן, בשעת שריפה מצוה להציל יהודים.

(מפי גוסטה פרנס)

ב) מעשה בר. משה יאמפולר, מליצני ברודי, שבא לעיירה אחת בווהלין, ראה פני הקהל עצבים. אמר:

– נראה שהלוח שלכם משונה משל שאר ישראל, ולפי לוחכם תשעה באב היום.

אמרו לו:

– אם לא תשעה באב, הרי כמעט תשעה באב.

שאל:

– דהיינו?

השיבו:

– דהיינו, שׂר מלכוּת היה ממונה עלינו ויותר שגזירותיו היו שולטות בנו, היה השוחד שלנו שולט בו, ועתה שהזקין ופוטר מכהונתו בא שׂר־מלכות אחר תחתיו והוא צעיר ומחמיר, ואינו לוקח.

נאנח ר' משה ואמר:

– וי, וי, צעיר וגידם בשתי ידיו!

תמהו על דבריו ואמרו:

– אינו גידם, כל יד שלו, שתיגדע, כמטיל ברזל.

אמר:

– אינו גידם? ובכן, הכל כתיקונו.

(מפי אבי מורי)

ובדומה לכך מעשה בסוחר, קלאובר שמו, בעיירה הסוּדטית נוימאַרק, שעסק בהברחת־מכס, ונאמר לו כי הממונה החדש על המכס הוא מחמיר ואינו לוקח שוחד ושעל כן ראוי לו שייזהר. חייך קלאובר ושאל: “אמור נא לי, יש לו שתי ידיים?” “על שום מה לא תהיינה לו שתי ידיים?” “נוּ, שוב איני דואג, יש לו ידיים – הריהו לוקח!” (הקדמת יוסף בלאו לספרו של גיאורג ליאופולד ווייזל: אאוס דעם נוימארקער לאנדעסטאָר, רייכנברג, 1926, עמ' 8).

ואלכסנדר בינשטוק מספר משמו של אביו, אריה לייב בינשטוק, מעשה ובבית־המדרש לרבנים בז’יטומיר נחשד תלמיד בגניבת כף־כסף, עמד עליו המשגיח וחקר אותו באופן שיודה בגניבה אמר לו: “הנחה ראשונה: – ידיים יש לך? – הנחה שניה: גנב אתה? מסקנה: על שום מה לא היה לך לגנוב את הכף” (זכרונות על מנדלי, בקובץ מענדעלע און זיין צייט, מוסקוה, 1940, עמ' 66).

 

ו    🔗

850     מעשה בר' יוסי־וואווי ווינטרויב, כליזמר מפורסם בברודי, שקרא לביתו קהל־המתפללים לסעודה של שמחה. נשאל:

– מה שמחה היא לך?

השיב:

– זוגתי, כשסידרה לפני שנה את הבית לכבוד הפסח, נעלם ממנה כר קטן ולא ידעה היכן נעלם, כמה היתה מחפשת וחוזרת אחריו ומשלא נמצא לה, התיאשה ממנו, ולימים אף נשתכח הימנה. והנה זה מקרוב, כשסידרה מקץ שנה את הבית לכבוד הפסח והוציאה את כלי־המיטה לחבוט בהם, הרי משהתחילה חובטת כר גדול נפל כר קטן מתוכו. באה לפני זוגתי בשמחה: יוסי־וואווי, הכר הגדול ילד כר קטן. אמרתי לה: אם ירצה השם נכניס בעוד שמונה ימים את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו, והתקיני סעודה יפה. ועתה, רבותי, הנני מקיים את דיבורי, ואתם שתו ואכלו, מזל טוב, מזל טוב!

(מפי זקנתי מרת רוניה)

והלשון כדיוקה: דאָס קישען האָט געהאַט א יאַשיקעל, כלומר הכר היה לו [ילד] כר קטן. וראה יעקב בר מאיר, בשירו על השפחות בפראג במאה הי"ח, בבואו לתאר את השפחות המגנבות את הבצק בשעת האפייה, שהן סוברות: "זאָ וואָהל אַלס איין מוטער איין קינד טוט טראגען / אזאָ מוּס אויך דאס גראָס טאגיכ’ץ / איין קליין טאגיכ’צל האבען, כלומר כשם שאֵם הרה את בנה, כן הבצק הגדול יולד בצקצק קטן (אסופת גרונוואלד, סי' 24, יאהרבוך פ’יר יידישע פ’אָלקסקונדע, 1923, עמ' 276).

ובכמה דוכתי מובא מעשה ראובן ששאל משמעון שכנו קדרה גדולה וכשבא להשיבה הוסיף עליה קדרה קטנה לאמור: הקדרה ילדה. לימים בא ראובן ושאל משמעון פרווה וכשלא השיבה בא שמעון ותבעה. אמר ראובן: הפרווה מתה. שאל שמעון: הכיצד? השיב ראובן: אם אפשר קדרה יולדת, אפשר פרווה מתה.

851     מעשה ביוסי־וואָווי וויינטרויב, ראש הכליזמרים בברודי, שניגן בליל־חתונה עד שגברה עליו עייפותו והניח כנורו. בינתיים באו אורחים חשובים וביקשו לשמוע נגינה, שהיה משובח בה ושנקראה: ציד־צבאים. תחילה סירב, וכשהוסיפו לפצור בו, אמר:

– אם תתנו לי שתי עוגות כחפצי, אנגן.

קראו לקפילא ולעוזרו, אמרו:

– נשמע ונעשה.

אמר להם:

– חפצי בעוגה אחת שתמתיקו אותה בפליטת רוקו של שרץ, ועוגה אחת שתטעימו אותה בפליטת עכוזו של עוף.

סברו, כי הוא משטה בהם, התחמקו לאמור:

– אין אנו אופים אלא אפייה כשרה.

אמר:

אפייה כשרה היא ואכילתה טעונה ברכה.

ביקשו שיפרש דבריו – סירב, הוסיפו לפצור בו, אמר, כי אם יתנו לו כך וכך יפרש. כשנתנו לו כך וכך, אמר:

– שוטים שבעולם, חפצי בעוגת־דבש ובעוגת־ביצים.

(מפי אבי מורי)

ועיקרה של הבדיחה הוא בחידה, שהיתה מהלכת בעם, וראיה לכך מנהג פשוט בסוּדטים, כי ביום החתונה נבחר בן־לויה לאֵם־הכלה, והוא חייב לקיים כל דרישותיה, ויש והיא דורשת מגדנות הבאים דרך השתנה או דרך יריקה והמסכן אינו יודע, כי היא מתכוונת לביצה ולדבש (גיאורג ליאופולד ווייזל: אאוס דעם נוימארקער לאנדעסטאר, רייכנברג, 1926, עמ' 45).

 

ז    🔗

852     מעשה בר' סנדיר לנדא, מממולחי ברודי, שנסע בעגלה לעיר אחרת, שאל אותו העגלון שאלה של מה בכך, השיב:

– שמא תתכבד ותסתום את לועך המסואב.

שאלו לו שאר הנוסעים:

– ר' סנדיר, כך שורת־הנימוס נותנת?

השיב:

– אי אתם מכירים דרכו של עגלון, תחילה הוא שואלך שאלה של מה בכך, וכשאתה משיב, הוא שואל שאלות של ממש ושאלותיו ערימות־ערימות ואינו מניח בך דבר של פרהסיה ודבר של צנעה שאינו שואלך עליו, עד ששאלותיו מחתכות את מעיך ואתה מבקש לפוטרו בקללות נמרצות ואפילו אתה חוזר על כל פרשת התוכחה אי אתה נפטר הימנו. ולמה, רבותי, אעשה את פי כחמת של קללות אם אפשר לי להקדים ולסתום חרטומו באמירה קטנה ואני נפטר מכל אותו עסק.

(מפי אבי מורי)

ור' יהודה מודינה מביא מעשה בשר וגדול, שהובאו לו “כמה כלי־חרס וזכוכית בתכלית היופי, נחמדים למראה מאד, ויראם השר בעין טובה ויישרו בעיניו. ותשואות חן חן נתן לאשר הביאם אליו ומתנה ראויה להתקבל. אחרי כן לקח כל הכלים ההם וישברם אחד לאחד. וישאלוהו: למה עשה זאת? השיב: כי יודע אני בעצמי, כמה גדול כוח הכעס והקצף בקרבי; אמרתי עם לבי: היום או מחר ישברו אותם עבדי ומשרתי; ואקצוף עליהם ואדרכם באפי וארמסם בחמתי. מוטב שישברו הכלים עתה ולא תבוא על־ידי תקלה” (צמח צדיק, מהדורת מחברות לספרות, עמ' 39).

853     מעשה בחבורה של ליצני ברודי, שדיברו בענין ריבוי נשים ואיסורו והיו הדעות נוטות לכאן ולכאן, אמר פייבוש בקר:

– ודאי לא מקרה הוא, כי כבעל־ביגמיה ראשונה מעמידה התורה את למך, שכל דבר של רישול ובטלנות נתלה בשמו. והנה למך זה היו לו שתי נשים, עדה וצלה, ואמרו החכמים כי אחת היתה לתשמיש ואחת היתה לנוי. וקל להבין, כי ראשונה שנתיגעה בעיבורים וגידול בנים קפצו עליה סימני־זיקנה, אחרונה שהיתה פטורה מיגיעות אלה נתקיימו לה סימני־צעירוּת, וסופו של למך שנשותיו נהגו בו, כדרך אותו אדם שחז"ל מספרים בו, כי היו לו שתי נשים, אחת זקנה ואחת ילדה, זו מלקטת לו שערותיו השחורות וזו שערותיו הלבנות ונשאר קרח מכאן ומכאן. אלא שנשי למך דקדקו יותר: עדה שביקשה שיהא נראה זקן כמותה תלשה לו שערות ראשו ונדמה כזקן שראשו קרח, צלה שביקשה שיהא נראה צעיר כמותה תלשה לו שערות זקנו ונדמה כילד שסנטרו חלק, ושעל כן אמר בשירו: כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי דהיינו, בחינת איש שקרחתו מעידה על זקנתו הרגתי לפצעי, היא אשתי אחת שהיא לי בחינת פצע, וילד ובחינת ילד שחסרון־זקנו מעיד על צעירותו הרגתי לחבורתי, היא אשתי אחרת שהיא לי בחינת חבּורה. ומה ראה לדמוֹת נשותיו לפצע וחבּורה, לקיים מה שאמרו משמו של בן־סירא: אשה רעה צרעת…

(מפי פייבוש בקר)

וחידודנו זה אינו כדרך מדרש חז“ל, המפרשים כנודע ענין איש וילד באופן שלמך הרג את זקנו קין ואת בנו תובל קין, אבל הוא מבקש לבנות מהדורה קמאה למה שאמרו חז”ל לענין הקרח מכאן וקרח מכאן, כשם שבדיחה אחרת מבקשת לבנות מהדורה בתראה בימינו, שאין בהם נוהג של ביגאמיה.

מהדורה בתראה אתה מוצאה בהומור של שאינם־ישראל וכנראה התגלגל אליהם סיפור חז"ל וראה בקובץ בדיחות, בדיאלקט לייטמריץ־אאושא, של יוסף ר. גרונרט, שנאמר בו: כיצד מגיעים לידי קרחת, חידה היא לרוב הבריות. קצתם אומרים, כי הקרחת היא חטיבה של ירושה במשפחה. נו, אפשר, אם ניתן להוריש בית, על שום מה לא קרחת; אך עיוות הדין הוא, כי הגברים זכו באותה ירושה ואילו הנשים יוצאות ריקם. קצתם אומרים, כי הזיעה היתירה היא המכרסמת את השערות. אין לחלוק על כך, ביחוד אם מצויים רוב מים מתחת לקרחת, והזיעה עולה בנקל. ואחרים תולים הקולר בקוצר המיטות, שהשערות נדחקות; ואילו הפרופיסורים מגיעים לכך בשל רוב מחשבה; אך בפשיטות גמורה הגיע לכך טוחן־הקיטור העשיר. הוא היה לו תמיד ראש משופע שערות ואף כי היה בן חמשים, לא היו בו אלא שערות לבנות בודדות. אולם אשתו רצתה שיהא נראה זקן כמותה, שעל־כן תולשת שערותיו השחורות ומשיירת שערותיו הלבנות. אולם היתה לו ידידה בעיר, שהיה שבוע־שבוע נכנס אצלה למעשי־אהבים. והיא לא זו בלבד שסחטה את ממונו, אלא היתה תולשת שערותיו הלבנות, שלא יהא נראה זקן. מקץ חצי שנה היתה לו קרחת נאה ביותר (“דאואנר דיסטילן” הוצאת צ’רוונקא ומילר, דוכס, 1909, עמ' 118.)

ולענין מוטיב הקרחת, כסיפור חז"ל, ראה מוטיב האלמנה מאֵיפיזוס, בהארתו הפסיכואנליטית של אוטו ראנק (בספרו: דער קינסטלר און אנדערע בייטרעגע, 1925) והוא נסמך על ספרו של גריזבאך, מביא מיני המומים, שהאלמנה מטילה בבעלה המת ומפרט שבירת שן או שתי שיניים, כריתת אוזן או שתי אזניים, כריתת שתי רגליים וכדומה. ונעיר כי הנוסחה העברית, שמנסחה ר' יוסף זבארה, והוא מעשה האשה המוציאה את בעלה מקברו לתלותו תחת התלוי שנגנב “וכראות השר אותו אמר: מאד חרה לי כי חפרת את קבורתו מאשר לא יועיל, כי האיש התלוי אשר נגנב מעמי היה קרח וזה קווצותיו תלתלים, ולא נוכל הדבר הזה להעלים. ותאמר: אני אקרח ראשו מהר ותמרוט ראשו וישאוהו שניהם ויתלוהו על העץ” (ספר שעשועים, מהדורת ישראל דוידזון המביא שם, במבוא האנגלי, ספרות על המוטיב).

 

ח    🔗

854     א) מעשה בשטלצלי בעל עגלה, שהוליך חבורה גדולה מברודי לסאסוב, מושב הרבי המפורסם. כשהגיעו לפני פודהורץ, היושבת על הר, אמר:

– לפי שהדרך היא עתה במעלה ההר והסוסים עולים מתון־מתון, עשויים הם שיחליקו לאחוריהם והעגלה נגררת להם ואף אנו מחליקים עמהם, ועצמותינו, חלילה, מתפוררות אילך ואילך. הואילו־נא להקדים רפואה למכה ותרדו ונלך ברגל.

שאלו לו:

– כלום אין אתה מפרנס את סוסיך, שאין בהם גבורה להעלותנו במעלה־ההר?

השיב:

– באמת הם גיבורי־כוח, אבל מה אעשה וכתוב מפורש הוא: לא בגבורת הסוס יחפץ.

כשהגיעו הסוסים לראש ההר ביקשו הנוסעים היגעים לעלות על העגלה. עיכב בידם שטלצלי ואמר:

– לפי שהדרך היא עתה במורד־ההר והסוסים יורדים במרוצה, עשויים הם שיגלשו לפניהם והעגלה נגרפת להם, ואף אנו גולשים עמהם ומיעינו, חלילה, מתהפכים. הואילו־נא להקדים רפואה למכה ונמשיך לילך ברגל.

שאלו לו:

– מילא, במעלה ההר, כשהסוסים צריכים גבורה, עמד לך אותו כתוב. עתה, במורד־ההר, כשאין הסוסים צריכים גבורה, גזירתך על שום מה?

השיב:

– קודם, במעלה־ההר, גזרתי עליכם הליכה בשל הסוסים, עתה במורד־ההר, הריני גוזר עליכם הליכה בשלכם, שחכמינו אמרו: מעלין בקודש ולא מורידין.

כשהגיעו הסוסים למישור ביקשו הנוסעים התשושים לעלות על העגלה. עיכב בידם שטלצלי ואמר:

– לפי שהסוסים התיגעו מעליתם וירידתם ראוי שיפושו קמעה בדרכם ולפנינו עתה מישור, שהטיול בו מחיה נפשות, מן הדין שהנשים יעלו על העגלה והגברים יוסיפו לילך ברגל.

שאלו לו:

– האי מאי?

השיב:

– ביצחק מה הוא אומר – ויצא יצחק לשוח בשדה, ברבקה מה הוא אומר – ותצנח מעל החמור.

וכשהגיעו לסאסוב אמרו לו:

– מעשה זה שאירע לנו, כבר אירע לאחרים, וצרת רבים חצי נחמה, אלא שהאחרים שאלו כל מיני שאלות, כפי שמספרים הבריות בהלצותיהם, ואני איני שואל אלא שאלה קטנה: הכל כשר וישר בעיני, אך למה כל אותו ענין עודו נקרא נסיעה?

השיב:

– הרי למדנו בחומש, כי הקדוש־ברוך־הוא אמר למשה: דבר אל בני ישראל ויסעו, ובסופו של דבר נאמר: ויחנו – ויסעו, ויחנו – ויסעו, ובסוף סופו של דבר אומר הנביא: זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. ועל שום מה, על שום הנאמר בדור המדבר: והם לא ידעו דרכי.

(כנ"ל).

נוסח זה נבדל מכלל הנוסחאות המצויים בסופו, שהוא שונה מהם. הצד השווה שבין נוסחה שלנו וחברותיה, כבר הביאו פרץ סמולנסקין: “רדו! – קרא העגלון כמפקד צבא מלחמה, או כשר השחת בפקדו צבא נפשות החוטאים אשר ניתנו על ידו לענותן – רדו כי ירא אני, פן ישטפו סוסי במרוצתם פה במורד ההר ויבולע לכם” – – “במורד ההר יצווה עלינו לרדת – – מדאגה פן יבולע לנו, ובמעלות־ההר יפחד פן נהיה למשא על הסוסים ויבולע להם, ובעמק ישלחנו להתהלך לשוח ברגל, אך זה הוא חכם־לב היודע עת ומשפט לכל דבריו” (“שמחת חנף”).

והנוסחה המצויה הרבה גירסאות לה ונדפסה בכמה דוכתי ולאחרונה ראה מוריס בישוף, המביא מעשה במוטיל בעל־עגלה שנוסעיו יותר משהיו נוסעים היו הולכים ברגל. במעלה־ההר ציווה עליהם שירדו – הסוסים אין בכוחם לגרור משא כזה; במורד ההר ציווה עליהם שירדו – גזירה שמא תתהפך העגלה; היתה הדרך ישרה – היה משדלם, שההליכה־ברגל בריאה ממטמוט בעגלה. נשאל: ומתי ניתנת לו לנוסעך שעת־כושר שישב בעגלה? השיב: בשעה שאני עוצרה ומאכיל את הסוסים שבולת שועל (טאָג, גל. 13370).

ב) מעשה בשטלצלי בעל־עגלה, מליצני ברודי, שחיכה על כרכרתו לפני בית־הנתיבות בליל־סגריר, אולי תביא הרכבת איזה אורח, והנה האיר לו מזלו וירדו שני גרמנים שמנים, שביקשו ליסע לבית־החרושת לכלי־חרסינה של מר מייבלום. אך ישבו בכרכרה צחק אחד מהם ואמר לחברו:

– נאה היא עיר זו הקרויה ירושלים של גליציה. רפש וביצה, רפש וביצה.

שמע שטלצלי לגלוגו, לא הוליכו בדרך הקצרה לבית־החרושת ההוא, הסמוך לבית־הנתיבות, אלא בדרך ארוכה, בעיבורה של העיר, והנסיעה כולה חתחתים – הכרכרה יוצאת ממהמורה אחת ונכנסת למהמורה אחרת, יוצאת ממהמורה אחת ונכנסת למהמורה אחרת, ושני הגרמנים אונחים וגונחים. כשהביאם לפני בית־החרושת, שאלו לשכרו, אמר:

– כמה שייטב בעיני כבודכם.

אמר אחד מהם:

– היהודי היתה לו דרך ארוכה בירושלים שלו, נשלם לו כהוגן.

נתנו לו מטבע נאה ופרשו הם לבית־החרושת והוא לדרכו. למחרת בבוקר כשננערו משנתם וצפו מבעד חלונות בית־החרושת וראו בית־הנתיבות סמוך לו, נתלקחו כאש להבה וסיפרו למר מייבלום ודרשו להסגיר לידם את בעל העגלה, שיוכלו לתובעו לדין. אמר להם:

– תחילה נשמע מה בפיו ונדע מה ראה על כך.

הביא לפניהם את שטלצלי ושאל אותו כשאלה זו, השיב לו:

– מר מייבלום, שמעתי כי הם קוראים לעירנו ירושלים והנחתי להם שיקימו הנאמר בהלל: סובו ציון והקיפוה.

(מפי ר' אריה זיגלבוים)

855     מעשה בבעל־עגלה, שהסיע ביום מימות החמה חבורה של נוסעים. כשהגיע לבית־מזיגה, עצר סוסיו ואמר:

– רואים אתם בית־מזיגה זה – בו קפא אבי, עליו השלום, מצינה והיום יום־אזכרת־פטירתו. תמהו הנוסעים ושאלו:

– הרי תקופת־תמוז עכשיו, וקפיאה מצינה כיצד?

השיב:

– אסבירכם ותבינו: כשהעלני אבא, עליו השלום, בראשונה על עגלתו ללמדני אומנותו היתה תקופת־טבת וצינה גדולה עמדה בעולם. כל בית־מזיגה שבדרך היה אבא, עליו השלום, מתעכּב על־ידו ונכנס ושוהה שעה קלה ויוצא ונוסע. שאלתיו: אבא, מה לך בבית־המזיגה? השיב: בני, כוס יין שרוף אני שותה שם. שאלתיו: כל־כך הרבה למה? אמר: בימות הצינה הרי זו מחממת. לימים נסעתי עמו בתקופת־תמוז וראיתיו נוהג בכל בית־מזיגה כדרך שנהג בתקופת־טבת. שאלתיו: ומה לך עתה בבית־המזיגה? השיבני כדרך שהשיבני בתקופת־טבת, שאלתיו: בימות־החמה כוס יין שרוף, שהיא מחממת, למה לך? השיבני: כשם שמחממת בימות־הצינה, כך מצננת בימות־החמה. קיצורו של דבר כך היה אבא, עליו השלום, מצנן עצמו והולך מצנן עצמו והולך, עד שקפא מצינה בעצם תקופת־תמוז, ומת.

(מפי משה פלמון)

 

ט    🔗

856     מעשה בר' הירש לייב שפירא, שדכן־מדינה בברודי, ששידך בחור ולאחר החתונה בא אצלו וכולו תלונה:

– ר' הירש לייב, מה ראית להערים עלי – נדוניה מועטת מכפי שפירשת, שנות אשתי מרובות מכפי שפירשת.

השיב לו:

– כך דרכי, הריני מוסיף ממון וגורע שנים – ושעל־כן תהיה קבצן ותאריך ימים.

(מפי תימה פרידמן־וויינברג)

857     מעשה בבחור שבא לפני שדכן בענין נכבדות. שאל השדכן:

– ומה אתה מבקש?

השיב הבחור:

– בתולה.

שאל השדכן:

– ומה עוד?

השיב הבחור:

– מיוחסת.

שאל השדכן:

– ומה עוד?

השיב הבחור:

– עשירה.

שאל השדכן:

– ומה עוד?

השיב הבחור:

– צעירה.

אמר השדכן:

– כלך לך יקירי, בארבע מעלות כאלו אני עושה ארבעה שידוכים.

(מפי מנחם גלרטר)

והרבה ניסוחים לתשובת השדכן לבחור המבקש כלה שמעלותיה מרובות כגון מעשה בבחור האומר על הכלה: אילו היתה¹ קצת פיקחת יותר וקצת עשירה יותר וקצת צעירה יותר, היתה אולי נראית בעיני, נענה לו השדכן: וכלתך עשויה שתאמר עליך, כי אילולא קרחתך גדולה כל כך ואזניך ארוכות כל כך ועיניך בלוטות כל־כך ופרנסתך קלושה כל־כך, היית אולי נראה בעיניה (יהושע זינגר, אידישער זשורנאל, גל. 13716). וחידוד לפנים מחידוד הוא ענין החתן המבקש כלה שיהיו בה שלוש מעלות. נשאל: דהיינו? השיב: שתהא עשירה, אמידה ובעלת ממון.

ולמנגנונה של בדיחתנו ראה מעשה במי שנסע ברכבת והיה מטריד שאר הנוסעים בשאלותיו, באחרונה שאל אחד מהם: ומה אומנותך? השיב: אקונום (=מנהל משק). אמר: אומנות נאה. והנה אירע לו לאקונום, משהו אנושי אך מסריח. צועק ההוא: אתה אקונום, אתה? אקונום עושה בשכזה – עשרה (מייסעס אונד שנאהקעס, ריטועלע שערצע אונד כשר’ע שמאָנצעס פ’ירס אאוסערוועהלטע פ’אַלק, בודפשט, עמ' 5).

858     מעשה בשדכן־מדינה, שבא לפני בעל־בית מסוים להציע שידוך לבנו, שאל בעל־הבית לטיבה של משפחת הנערה וביתה והשדכן הפליג בשבחה. הרגיש בעל־הבית שהשדכן מבליע ענין אביה, חזר ושאל במודגש:

– פּעמיים שאלתיך לאומנותו ואי אתה משיב כהלכה.

אמר השדכן:

– מה יש לי להשיב, יהודי שאינו לא במקח וממכר ולא בשאר עשייה ברשות הרבים והוא בדול ומבודל ועוסק במה שעוסק פרוש כמותו…

לימים נודע לו לאותו בעל־הבית, כי אבי הנערה שמט שמיטה גדולה ונגזר עליו עונש קשה וזה כמה שנים שהוא רוצה עוונו בבית־הסוהר. בא בגערה על השדכן:

– אוי לך ואוי לכזביך.

אמר השדכן:

– דברים שאמרתי דברי אמת לאמתה: אמרתי שאינו במקח וממכר ולא בשאר עשייה ברשות הרבים והיא אמירה ההולמת יפה יפה חבוש בבית האסורים; אמרתי שהוא בדול ומבודל – וגם היא אמירה ההולמת יפה־יפה חבוש בבית אסורים; אמרתי שהוא עוסק במה שעוסק פרוש כמותו – וגם היא אמירה ההולמת יפה־יפה חבוש בבית־האסורים.

(מפי ר' אריה לייב זיגלבוים)

והוא נוסח שונה מכפי המצוי המובא בכמה דוכתי, ואף בספרו הנודע של פרויד, והוא מעשה בשדכן, שככל שנשאל לאבי המשודכת אמר: אין הוא בחיים, ולימים כשנודע, כי אביה חי בבית־האסורים, אמר: אמרו בעצמכם, כלום אלה קרויים חיים? ואעיר, כי יסודו של החידוד פשוט וראה פרידריך שטולצה, מעשה הרוזנת שיצאה מפאריס ובאה לגרמניה ונזדמנה עם רוזן ספרדי, שבזבז עליה ממון הרבה עד שכלתה פרוטה מכיסו ונפרד מעליה ואמר, כי בקרוב תתראה עמו ותהיה שמורה וגנונה ואם ייראה בעיניה יחיו מסוגרים מפני כל העולם ויתענגו על חייהם וימתיקום באהבתם. הרוזנת מצאה לה בינתיים אזרח והטתה לבו אליה וגם הוא בזבז עליה ממון הרבה ועזבה ובאו עליה הסוחרים בתביעה שתפרע חובות מאהבה, ולפי שלא היה בידה לפרוע נאסרה, וכשהובאה לבית הסוהר ראתה לתמהונה את הרוזן הספרדי וקראה בהתרגשות: “נתאמתו דבריך ואנו מתראים, עתה נוכל מסוגרים מפני כל העולם להתענג על חיינו ולהמתיקם באהבה.” (געדיכטע אין פ’ראנקפורטער מונדארט, פרק א‘, מהדורת 1921 עמ’ 112 ואילך).

859     מעשה באמי זקנתי, מרת רוניה, ששמעה ענין המדרש על הקדוש ברוך הוא היושב ומזווג זיווגים, אמרה: – ללמדך שחכמינו הקדוש ברוך הוא היה חשוב להם כסוחר־עופות – נוטל תרנגול ותרנגולת, כורך כרעיהם במשיחה, יוצא לשוק ומכריז: זהוב ועשרים פרוטה.

(מפי אמי זקנתי מרת רוניה)

לענין הכריכה והקשירה ראה מאמרם בענין הזיווגים שהם קשין כקריעת ים־סוף (סוטה ב', ע"א) והסמך הוא בכתוב: אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. ואעיר כי יצחק יהוידע כהן במחזה שלו: רות ובועז יכתוב: “אל אלהים המוציא אסירים בכושרות ליחדם”. ויתרגם: “גאָטט אללער געטטער דער דו דאס עהעבאנד אום מענשען שלינגסט”, כלומר אל כל האלהים העונב קשר של חיתון (=סרט הנישואים) לבני אדם (ברסלא, 1834, עמ' 133־132).

 

י    🔗

860     מעשה בד"ר אאופרכט, מרופאי ברודי וליצניה, שנקרא לאכר עשיר, שחלה את חליוֹ, בדק בו, ראה קיבתו מקולקלת, שאל לו:

– שמע,ידידי, היש בחצרך תרנגול, לבן כולו וזנבו שחרחר מעט.

השיב האכר:

– לא תרנגול אחד אלא תריסר תרנגולים כאלה, כבוד הדוקטור.

אמר הרופא:

– נאה נאה. כמה בנים יש לך?

השיב האכר:

– שלושה, כבוד הדוקטור.

אמר הרופא:

– נאה נאה. ובכן, בנך בכורך יטול בתחילת הלילה אותו תרנגול לאם־הדרך ויחכה עד חצות לילה וישחטנו בסכין חדשה. בנך אחר ישפות סיר חדש על הכיריים ובחצות לילה ירתיחנו ובהביא בנך בכורך את התרנגול יתקין אותו צעיר בניך לבישול וכשיתבשל תאכלנו בשלושה נתחים בבוקר, משהו אחרי הנץ החמה, בצהרים כשהצל מועט ביותר, ובערב משהו אחרי שקיעת החמה, ואחרי כל אכילה תכוון שלוש אצבעות כלפי התקרה ותאמר: הי־הי גי־גי נא־נא. וכן תעשה כמה ימים ואתה נפטר מאותו חולי. אך ראה הזהרתיך, שתשמור על כל שאמרתי לך והעיקר שלא תאכל זולת התרנגול ומרקו אפילו כזית.

הגיע שמע הדברים לאזני לבלר־הכפר, בא על הרופא בתמיהה, אמר לו הרופא:

– יקירי, אם אני בא אצל האכר הזה ודורש לפניו בהלכות היגיינה ודרכה ונימוקיה, הרי או שאינו מבין דברי או שהוא מבטלם. אם אני בא אצלו ורושם לו מיני סמים, הרי או שהוא בולעם שלא כדרך שהוריתיו וניזוק, או שהוא בולעם כדרך שהוריתיו והוא רואה עצמו מותר בכל אכילה ואכילה וניזוק. מוטב ואני מטיל עליו אימת חצות לילה ואם דרך וסכין חדשה וסיר חדש וחלוקת הבישול בין הבנים והוא מקיים מצות ההיגיינה ונרפא.

(מפי ד"ר אאופרכט)

והשימוש באמונה תפלה לשם ביטולה הוא מוטיב המאכלס רוב סיפורים ומחזות ברוח ההשכלה, ומצוי הרבה גם בספרות ההשכלה שלנו. ובדומה לכך דרך הריפוי של מחלות מדומות וראה, למשל, יוהאן פטר הבל, המביא (“שאטצקעסטליין דעס רהיינישען האוזפרוינדעס”), מעשה בעשיר, איש אמסטרדאם, שהיה יושב כל היום כולו בכורסה ומעשן, אוכל ושותה יין תמיד, אף שלא היה רעב וצמא, וכרסו גדלה והלכה והיה מדמה כי בכל יום פוקדתו מחלה אחרת וכל הרופאים שהשפיעו עליו רוב סמים לא יכלו להושיעו. היה רופא ששמע חליו והבחין בשורשו כתב לו: חיה רעה בבטנך, בעלת שבעה פיות, ועלי לדבר עמה פה אל פה, אולם חלילה לך לנסוע או לרכב אלי, גזירה שמא תזדעזע החיה ותשוך שבעת מעיך, וכן אל תאכל אלא פעמיים ביום בבוקר קערה ירקות וכן בצהרים בתוספת נקניקית ובערב ביצה, כי אם תרבה לאכול תגדל החיה ההיא ותמעך את כבדך. עשה החולה כדברי הרופא והלך ברגל לרופא – יום ראשון הליכתו כצב, אולם למחרת ולמחרת מחרתו היתה בו רוח רעננה יותר, כל העולם היה נאה בעיניו, ומקץ שמונה עשר יום בא לרופא חש עצמו בריא, והרופא אמר לו: החיה כבר נטרדה בקרבך, אך עוד הניחה ביציה ועל כן תעשה גם דרכך הביתה ברגל ובביתך תבקע עצים ותאכל בצמצום ותאריך ימים. ואמנם הוא חי שמונים ושבע שנים ארבעה ימים ועשרה ימים.

ובדיחתנו יונקת גם מספקנותו של הרופא באומנותו. וראה י. אופּאטושו, המביא ויכוח בין כימאי ובין חותנו רופא־נפש האומר: “לא, חתני, אנו ממעטים, ואולי אף ממעטים יותר, לדעת על כל תחלואי־נפש אלה, משידעו המכשפים לפנים, הצדיקים לפנים. כשהמרפא הקדמון היה אומר לחולה: “כה אמר אלהים! קח אַיל בן־שנה!” הבין החולה מיד כוונת המרפא. הוא הקריב את האַיל. והאלהים שעה אל הקרבן והחולה החלים או מת. והיום? אך החליפו את השמות. תחת השם “נשמה” ניתן שם יווני ונעשה “מדע”. מדע, שכל עיקרו תיאוריות בלבד, אמונות תפלות בלבד, ללא כל הוכחה” (בסיפורו: איידעם־שווער).

861     מעשה בלייבלי פחח, מליצני ברודי האחרונים, שישב בליל שבת לשולחנו, וכבר אכל את המרק ואשתו אמרה להגיש לפניו את הבשר, אמר:

– אצא מעט לרחוב ואשאף רוח קמעה.

יצא ולא חזר ולא נודעו עקבותיו. מקץ ארבע שנים, שישב באמריקה ולא כתב לביתו אפילו שורה אחת, חזר לעירו בליל שבת, נכנס לביתו, עמד בפתח ושאל את אשתו:

– נו והיכן הבשר?

(מפי יהושע מאַנדל)

גלגול לצד הבדיחה של המוטיב, המאכלס את סיפורי־המסתורין וסיפורי־הזוועה על מכושפים, הנעתקים למקומות או לעולמות אחרים ובסור מעליהם כישופם, הם ממשיכים חייהם כהמשך סמוך לרגע, שבו כושפו. ובחידודנו נשמע הד ההלצה הנודעת על גודל־זכרונו של ר' יונתן אייבשיץ (“במה?” “בחמאה!”). ולענין מנהגו של הליצן בבדיחתנו ראה מה שמספר א. אלמי על אביו שהיה נודד הרבה וכשהיה בא למדינה במדינות היה מרבה לשלוח מכתבים עד שהיה נגלה פתאום בחדר, כאילו בא מביקור ברחוב הסמוך. היה משעל שיעול מיוחד, שעל פיו היו מכירים אותו בני ביתו, ופעם אחת, כשבני ביתו ציפו למכתבו מאמריקה, נשמע, לעת ערב, מעל המדרגות, המוליכות לדירתם של בני ביתו בוורשה, פסיעות ואותו שיעול. אמרה האֵם ללא כל פתיעה: האבא שלך הולך, זהו השיעול שלו. וכך היה: האב נגלה וניצב אמר ברכת ערב טוב, הניח את הצרור ושאל מפי האֵם: יש לך מה לאכול? כך, כאילו חזר מן השוק או מבית התפילה (מאָמענטן פ’ון א לעבן, בואינוס־איירס, 1948, עמ' 87־86).

וכן מספר אפרים אוירבך על יעקב פיכמן, כי בנעוריו היה נעלם מביתו לשבועות, לירחים – משפחז עליו יצר־הנדודים היה נוטל תרמיל ובו זוג־לבנים, לחם וגבינה והיה יוצא ומפליג לעיירות־אוקראינה, כפריה ופונדקאותיה. כשהיה חוזר היתה אמו פוגשתו בנחת, כאילו יצא לפני שעה אחת: יעקלה, אולי תטעם קמעה? (אויף דער וואָגשאָל, פּרעסע, 11 בספטמבר 1951).

מוטיב שונה הוא מוטיב השינה הארוכה, וראה ענין הקורפירשט של הסן שחזר, אחרי שלטונם של הצרפתים, לעיר הבירה ואמרו כי הוא אך ישן שבע שנים תמימות וצריך להחיש את השעון והכל ישוב להיות כדיוקו כפי שהיה לפני פריצת שלטונם של הזרים (גלייכן־רוסוורם: געזעלליגקייט וכו‘, שטוטגרט, עמ’ 67).

 

י"א    🔗

862     מעשה בחבורה של ליצני ז’ולקיב, שגילגלו במימרות הפשוטות בעם משמעותם ומקוריהם. שאל מי ששאל:

– דרכו של אדם, כשחושדים בו כי האומנות או העשייה שבידו אינה מתוקנה, הריהו דוחה את החשד באמירה: מה, כלום אני סנדלר? ושאלה היא, סנדלר, הנחשד כך, מה אומר?

ירדו לסנדלר עירם, איצי מאיר, המכונה בארימער, על שום שהיה מתהלל הרבה ושאלו לו, אם יוכל לעשות נעליים כך וכך, וכשאמר הן, העמידו פנים של חשד, שמא לא יהא בידו לעשות כהלכה. התעורר עליהם בעירוב של תמיהה ורוגזה ואמר: מה, כלום אני מלמד?

(מפי יצחק צימרמן)

863     מעשה בר' משה פריזאמנט (שנקרא ר' משהלי הובנובר) ראש בדחני גליציה, שנקרא לחתונה בלבוב, אמר לו אבי־הכלה:

– ר' משה, קצת אורחי־החתונה שלי ממשכילי־הדור הם, ושעל־כן אבקשכם שלא תפגע בנימוסיהם, נימוסי־נאורים.

שאל:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, שלא תתגרד וכיוצא באלה.

עמד ר' משה ודרש דרשות ברוב בדיחות כדרכו והיו הכל צוחקים, ואפילו אותם משכילים שאנסו עצמם תחילה מן הצחוק, לא יכלו לעמוד באָנסם, וצחקו יתר על האחרים. עשה עצמו ר' משה כמיצר ודואג, וכדרכו של מיצר ודואג התגרד בראשו יפה־יפה ואמר:

– אוי, אוי, רבותי הנאורים, אם אתם צוחקים כשאר ישראל, מה יהא בסופכם?

רמז לו אבי הכלה, שלא יתגרד, שאל:

– רבי מחותן, צא וראה כמה אכזר אתה – ראשי מוֹרד עלי בלבוב ואתה רוצה, שאגרדו בהובנוב?

(מפי ר' נפתלי הורויץ)

והסיפא מיוחסת לאנשים שונים (בכללם לעסקן־שלוח העומד על הבימה ומתגרד וכשמוכיחים אותו על כך, הוא שואל: ומה רציתם, כי אם אני חושש בראשי בניו־יורק אתגרד בתל־אביב?). ולמנגנונה של הבדיחה ראה מעשה ראובן, החוטף עתון מידי שמעון ובורח, אומר לו שמעון, כי זה עתון של היום, משיב ראובן: ומה רצית, כי בשלשול שלי אחכה לעתון של מחר? (לפי רשימותיו של ד"ר קארל רוזנפלד).

864     מעשה בחבורה, שישבו לסעודה של פורים, שאלו לו לרב־של־פורים:

– אפשר אתה מאיר עינינו בקושיה חמורה: פסח שנעשו בו נסים חוץ לדרך הטבע – לא הורשינו אלא בארבע כוסות, פורים שנעשו בו נסים כדרך הטבע – הורשינו בכוסות הרבה עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי.

השיב הרב־של־פורים:

– פסח, שלא הורשינו בו אלא בארבע כוסות ודעתנו צלולה, אנו עוסקים בחכמת השיעורים ועשר המכות מתרבות לנו עד מאתים וחמשים מכה; פורים אילו לא הורשינו בו אלא בארבע כוסות ודעתנו צלולה ואנו עוסקים בחכמת השיעורים ועשרת בני המן מתרבים לנו עד מאתיים וחמשים בנים ואנו חייבים לקרותם בנשימה אחת, הרי אנו פולטים מניה וביה את נשמתנו, ושמחת פורים מה יהא עליה?

(מפי אבי מורי)

וכמה נוסחאות לעיקרו של חידודנו וראה נוסח מרת גרינשטיין: הגדול שבנסים ביציאת מצרים, שפרעה לא לקה אלא עשר מכות, שאילו לקה יותר והוצרכו בליל הסדר להטיף על כל מכה ומכה ולא נשתייר מן היין ולא כלום; הגדול שבנסים בפורים, שהמן לא היו לו אלא עשרה בנים שאילו היו לו יותר והוצרכו לקרוא אותם בנשימה אחת ונחנקנו (טאָג, גל. 13235). ודניאל פרסקי מביא רמזו של החידוד, והוא דבר ליצני פורים האומרים, כי נס נעשה לישראל שהיו לו להמן עשרה בנים, שאילו היו לו עשרים בנים היה קורא המגילה נחנק, שהרי חייב היה לקרוא בנשימה אחת (לכבוד הרגל, עמ' 207). והקריאה בנשימה אחת נעשה ענין לדברי חידוד. וכבר עמדתי על כך במאמר מיוחד (שחוק וקיפולו, “דבר”, גל. 6343) לאמור: סמי גרונימן בא, בספר זכרונותיו להזכיר את אהרון ברנשטיין, ממייסדי די “פולקסצייטונג” הליבראלי, הנודע גם בסיפוריו על ההווי היהודי במזרחה של גרמניה (“פייגלה מגיד”, “מנדיל גיבור”), גם בספריו הפופולאריים במדעי הטבע, המצויים בלשוננו בתרגומם של פ. רודרמן וד. פרישמן. והנה הוא רואה במזדמן לשלב דבר חמדה ששמע מפי ד. פרישמן עצמו. בספרו מתאר ברנשטיין “את מבנה הריאה ופעולתה ואומר בערך כך: “והאיבר הקטן הזה מניח לה ללוּקא שתריע את האריות הנהדרות שלה”. כשהגיע פרישמן – – לתיאור זה, התקשה כיצד יתרגמו ויובן לקורא בוולקוביסק או באֵרדיצ’ב, שלא שמע לא על אופירה, ולא על לוּקא ולא על אַריות. כתב איפוא בערך כך: “והכלי הזה מניח לו לבעל־הקורא בקריאת המגילה שיאמר את כל עשרת בני המן בנשימה אחת”. כשקרא ברנשטיין את דרך התרגום הזה התפעל כל־כך, שנטל לו לפרישמן וגיפפו ונשקו ברוב חיבה”. (“זכרונות של יקה”, עמ' 61).

בפיסקה קטנה זו ראית שימוש כפול בתיבה: בערך, והיא תוספת המתרגם שביקש להיאמן גם לדברי המספר, שהם כתורה שבעל־פה, וגם לדברי המסופר, שהם כתורה שבכתב. כי אם תטריח עצמך לקרוא בספרו של ברנשטיין בתרגומו העברי תמצא, כי תוספת־הדברים על עשרת בני המן אפשר יותר משהיא מכוונת להסביר היא מכוונת לבדח. כי קוראי תרגומו של ברנשטיין, אפילו היו קוראי עתוני העברים בלבד, ידעו ענין אופירה ואַריות ואפילו שם זמרת מפורסמת בימיהם, והראיה שהמתרגם הזכיר בתרגומו אותה זמרת ושכמותה. כי כך לשון התרגום: “אכן גדול ורב ערך הפליטה הזאת אשר בקרב הריאה, למען השקות את הדם יסוד חמוצי ברגע אשר תקיא הריאה אויר – – כי יטיף המטיף על הבמה ודברים רבים יצאו מפיו בנשימה אחת, ואז ישקה את דמו אך בשארית הפליטה; ולוּלא שארית הפליטה הזאת שהיתה לנו, כי עתה לא יעצור הקורא כוח לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, וגם המשוררות הגדולות אשר בארץ פאַטטי, לוּקקא, ביאַנקי ודומיהן, לא תעצורנה כוח להאריך קולותיהן רגעים רבים להפליא את לב השומע – –” (ידיעת הטבע, מדור חיי הצמח והחיה והאדם).

מובן, כי הקורא לא יכול היה שלא ליהנות מדרך החידוד הזה, אך גם פה אתה מוצא כפל־טעם לשחוק. הטעם האחד, הוא בדרך ההסברה, הנוטלת דוגמותיה מסביבת ההווי של הקורא; הטעם האחר הוא שימוש בהלכה תלמודית לשם הארה במדע־טבע מודרני. כי ענין הקריאה ההיא במגילה היא דבר־הלכה: ואת פרשנדתא וגו' עשרת בני המן א"ר אדא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת, מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו (מגילה ט“ז ע”ב). אמנם, הלכה זו מתקיימת באוירה של שעשוע ואין מקפידים בה (ולרוב גם קשה להקפיד בה, משום הפרעות־הרעשנים וכלי־היריה של התינוקות) ושעל־כן פסק־ההלכה: ובדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא. מה שאין כן – באַריה של אופירה.

אבל ראוי שתדע, כי כבר קדמו לו לפרישמן בשימוש מבודח כזה וכן אתה מוצא כי פרץ סמולנסקין בבקשו לתאר לפניך מי שדרך דיבורו בהול, כותב: “יהי כן ה' עמדי ויזכני לשמוח בסעודה של לויתן, כאשר ראיתי בעיני משתה, אשר לא היה כמוהו בכל הארץ – קרא הפרוש ברגש, וכמו ירא פן לא יתנוהו לכלות את דבריו, מיהר לספר עוד בנשימה אחת, כאשר יקרא הקורא במגילה את שם עשרת בני המן – שם היו דגים ובשר ושכר ויין־דגן לרוב – –” (קבורת חמור, מהדורת רואי, עמ' 17). אך אינו דומה חידוד במסגרתו, כפי שהוא מובא פה, כחידוד מחוצה למסגרתו, כפי שהוא מובא שם.

וענין בנשימה אחת בא לתאר מהירות בהולה גם בדיבור גם במעשה. וראה, למשל, ש. בן־ציון: “נו – ענה קנאַק כמבויש קצת – וכי אפשר כך בנשימה אחת? עשרת בני המן אנו קוראים?” (“מעבר לחיים”). ויצחק קצנלסון, במחזה שלו, מתאר נער, שהדליק מכונה וחבריו מכבה אותה, והרי הנער “מתחיל להחיש בתפילתו מבליע פסוקים רבים בנשימה אחת שפתיו נעות נעות” (בחורים, תרע"א, עמ' 16). ואפשר להוסיף.

 

י"ב    🔗

865     מעשה בר' הירש לייב גוטליב המכונה סיגטר, שנקרא לחתונה לבדח את הקהל, ולפי שישבו שם גדולי תורה הטעימם דבר תורה, על פי דרכו, אמר:

– לשון התפילה היא: אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנו מספיקים להודות לך ד' אלהינו ואלהי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו וכו‘. ולאחר שהתפילה אומרת כך מן הראוי שנפסיק לשוננו ונקיים בחינת לך דומיה תהילה. והנה המשך התפילה בהיפך הסברה שלשונו כנודע כך: על כן אברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו ויברכו וישבחו וכו’. ולשון על־כן אינו מחוור ורישא וסיפא כתרתי דסתרי. וליישב הסתירה אומר לכם משל למה הדבר דומה: מעשה בעשיר מופלג, כרוטשילד בימינו, שעשה שמחה גדולה וקרא כל המלכים שיבואו לשמוח בשמחתו חוץ לקיסר הגדול מעל כולם. שמע הקיסר הגדול, כי כל המלכים נקראו והוא לא יקרא, היתה בלבו גם תמיהה גם תרעומת ושלח שר גדול לאותו עשיר, לשמוע מה ראה על ככה. בא השר לפני העשיר וביקש להמתיק חומרת הקושיה פתח ואמר: שיכחה מצויה וכו' וכו‘. השיב העשיר: לא קראתי לקיסר הגדול, שלא ידעתי אם הוא יבוא אצלי, אבל מדבריך אני מבין, כי הוא מוכן לבוא, ואיני צריך לומר כמה הייתי שמח, אילו ראיתיו על שולחני, אלא שאני מתנה תנאי, כי כל ההוצאות של הסעודה לרבות סדר המאכלות והמשקאות וטיבם הוא עליו. חזר השר וסיפר לקיסר הגדול תשובת העשיר, ציוה הקיסר לרתום כך וכך מרכבות וקרונות המלאים כל טוב ושלחם לרבות הטבחים והרקחים שיתקינו את הסעודה. ביום השמחה ישבו כל המלכים והקיסר הגדול בראשם וכטוב לבם ביין, שאל הקיסר הגדול את בעל־השמחה: ועתה, יקירי, תאמר מה ראית לנהוג בי כדרך שלא נהגת בשאר הקרואים, שהוצאותיהם עליך והוצאותי עלי. השיב העשיר: כשבאתי לקרוא את האורחים לסעודתי, הרי כל אורח ואורח, אפילו הוא מלך חשוב ומפורסם, הרי מעלתו כמעלתי או בקירוב לה, ואני יודע כי אין זו לו פחיתת כבוד לישב לשולחני, מה שאין כן אתה, הקיסר הגדול על כולם ועל הכל, שלא ידעתי אם אין זו לי חוצפה ולך זלזול לבוא לשמחה ועל כן לא קראתיך. וכששמעתי כי אין זו פחיתות כבוד לך, הרי כל אורח ואורח, אפילו הוא מלך חשוב ומפורסם, יכולתי לשער גודל ההוצאות הראוי לפי מעלת כבודו, מה שאין כן אתה, הקיסר הגדול על כולם ועל הכל, שלא יכולתי לשער וחששתי שמא אני פוגם בכבודך, על כן אמרתי, כי ההוצאות עליך, ועתה שראיתי מה הוצאות נאות לך, הריני מכריז ומודיע, כי אשא בהוצאות האלה בשמחה רבה, שאין לי כבוד גדול מזה. והנמשל הוא האדם הבא להתפלל לפני קונו, מלך מלכי המלכים, אין הוא יודע מה תפילה יאה לו והוא מבקש תחילה להשתמט ממנה מחשש שמא יפגום בכבודו של מלך, והוא אומר אילו פינו מלא שירה כיום, דהיינו לוּ זה היה פינו שלנו, ולשוננו רנה כהמון גליו, דהיינו לוּ זו היתה לשון שלנו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, דהיינו לוּ אלו היו שפתותינו שלנו וכו’ וכו' אין אנו מספיקין והיינו באמת מקיימים לך דומיה תהילה. אבל לפי שכל אלה אינם שלנו אלא אברים שפילגת בנו כלומר אתה פילגת ורוח ונשמה שנתת באפנו כלומר אתה נתת ולשון אשר שמת בפינו, כלומר אתה שמת הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וכו' כלומר לפי הכלים שאתה צרת צורתם מידתם ושיעורם אנו אומרים תפילותינו.

(מפי ר' דב ווייס)

866     מעשה בשדכן, שבא לשדל בחור בענין שידוך והפליג בשבחה ושבחיה של המשודכת, הכיר מריסי עיניו של הבחור שאינו נוטה להאמין, התחכם ואמר:

– ושלא תאמר גוזמאות הן בפי, אומר לך, כי הבתולה דנן יש בה גם מגרעות שאמנם אינן שקולות כנגד יתרונותיה, אבל אין דרכי להעלים את האמת.

פתח ואמר, כי יש לה אצבע שאליונה עקומה במעט, ויש לה עין שראייתה עמומה מעט, ויש לה אוזן שתנוכה מפוצל במעט ויש לה…

הפסיקו הבחור ברוגזה:

– כל אלה יש לה, ומה אין לה?

השיב השדכן בנחת:

– מה אין לה? שיניים.

(מפי אחי יצחק ניסן)

 

י"ג    🔗

867     מעשה בר' אליקום גציל, המגיד מקלם, שבא לטרנוב ודרש בה דרשות ברוב דברי תורה, פשפשו בחורי־העיר ומצאו דבריו בספרן של ראשונים ואחרונים. נתפשטה ההברה על כך בעיר והגיעה גם לאזניו. מה עשה, פתח את הדרשה הקרובה דרך משל:

– משל למה הדבר דומה, מעשה בעיירה נידחת שנפלה בה דליקה והיום יום קיץ לוהט ולא היו בה מים, והיתה סכנה שהאש תאכל את כל העיר כולה, והנה נראה מרחוק אדם הנוסע בעגלה ועל גבה חבית גדולה מים שהיה בהם לכבות את השריפה. מי פתי וישאל, מנין המים האלה, העיקר שיש בהם כדי הצלה.

סיים את המשל לאמור:

– וכבר אמרו חז"ל: אין מים אלא תורה.

(מפי אברהם כהנא)

868     מעשה במגיד ממגידי אמת, שבא לקהילה של בורים, ואמר להם תוכחות ומוּסרים, וביותר קטרג עליהם, שכסא־רבנותם פנוי. אמרו לו:

– מה נעשה, וכל רב שבא אלינו לא האריך לישב בינינו, אלא ברח למקום אחר. אם כבודו יאות לישב על כסא־הרבנות – נושיבו.

נענה להם, אולם מה שאירע לקודמיו אירע גם לו, לא יכול לעמוד במחיצתם של הבורים, עקר. ביקשו לידע, מה לו בורח, פירש להם טעמו כדרך משל:

– משל קהילה אחת כקהילתכם, שהרבנים היו בורחים הימנה, היה שם פיקח אחד, הלך לגליל רחוק ופיתה רב אחד שיבוא לקהילתם, שאל הרב:

– ומי הרבנים הקודמים ששימשו בקהילתכם?

אמר לו:

– יבוא נא רבנו ויטייל בין מצבות בית העלמין שלנו ויראה.

חזר אותו פיקח לעירו והביא עמו מחוקק, שיתקין מצבות של גאוני ישראל ויעמידם בבית העלמין. לימים בא אותו רב לתהות על קנקנה של הקהילה ובא לפקוד קודמיו מנוחתם כבוד, ולחש לעצמו:

– מצבת הבית חדש… מצבת הטורי זהב… מצבת הפני יהושע… מצבת הקצות החושן.. מצבת החוות יאיר… לא ידעתי… לא ידעתי..

אמרו:

– ועתה, שידעת, תשמח לישב עמנו.

אמר:

– לאו דוקא.

שאלו:

– על שום מה?

השיב:

– על שום שראיתי כי כל גדולי ישראל ישבו בקהילות אחרות, הורו בקהילות אחרות, ואילו בקהילתכם לא ישבו ולא ישבו, שכאן כנראה כל תפקידם של רבנים להיות משוקעים באדמה.

(מפי אחי אברהם יאיר)

869     מעשה במגיד ממגידי־אמת, שדרש בדרכי־החינוך לתורה וליראה, לא במקל חובלים כי אם במקל־נועם, אמר:

– החכם מכל אדם אמר: חנוך לנער על פי דרכו, ומה דרכו של נער שהוא מחבב מיני מתיקה ואמנם האֶם, המבקשת ללמד את ילדה הליכה, נוטלת חתיכה נאה של עוגת־דבש, הקרויה לקח, ושואלת אותו: רוצה אתה בכך? והוא, כמובן, משיב: הן. חוזרת היא פסיעה ופסיעתיים לאחוריה ואומרת: הב! מנסה הילד לתפוס באותה עוגה, הקרויה לקח, ופוסע פסיעה ופסיעתיים והוא הולך אחריה, וכך הוא לומד קמעה קמעה תורת ההליכה, הוא סבור, כי עיקר יגיעתו העוגה, הקרויה לקח, אבל האם יודעת כי עיקרה לימודה של הליכה. וכך הקדוש־ברוך־הוא נטל חתיכה־נאה של עוגת־דבש, הקרויה לקח, ועשה כמעשה האם, והוא שאמר החכם מכל אדם: כי לקח טוב נתתי לכם – ואתם ביקשתם לתפוס אותו והלכתם אחרי נותנו ונתקיים בהם סיפא דקרא: תורתי אל תעזובו.

(מפי ר' שמואל קריסטיאמפולר)

המלה העברית לקח נשמעת כמלה האידית: לעקאך, שענינו עוגה של מתיקה, והיא כיווצה של המלה לעבקוכ’ען. ונעזרו בחידוד לקח־לעקאך גם בלשוננו ואחרי הבחירות המוניציפאליות הראשונות בישראל, שנחלשו בהן מפלגות הפועלים, פירסם אריה נבון קאריקאטורה, המתארת איש מפא“י (מ’פלגת פ’ועלי א’רץ י’שראל) ואיש מפ”ם (מ’פלגת פ’ועלים מ’אוחדת), העומדים לפני עוגה שרשום עליה: לקח הבחירות, והם מזמינים זה את זה: בבקשה לאכול! (“דבר”, גל 7712).

870     מעשה בחברת חייטים, שהיה להם בית־מדרש שלהם ורב שלהם והיה הרב שנה שנה לפני תקיעת שופר אומר דברי התעוררות ומתריע על גודל העונש של ייתור, והיו החייטים מעמידים פנים, שהם שומעים תוכחתו ובאמת היו כל ימות השנה מערימים ונוטלים ייתור, והיו בני העיר מתרעמים על הרב־דחייטים, שאין בידו לעכב. וביותר גדלה התרעומת על ראש־החייטים שהיה גם הגבאי גם הבעל־תוקע בבית־מדרשם. מה עשה הרב, עמד לפני תקיעת שופר על הבימה ואמר:

– כבר אמרתי לכם כמה וכמה פעמים דברי תוכחה בענין איסור הייתור ותמכתי דברי במאמרם, כי העושה עבירה בצנעה הקדוש־ברוך־הוא נפרע ממנו בפרהסיה. ועתה לא אוסיף אלא דבר־משל. מעשה בקהילה רחוקה בכרכי־הים שהיתה בה חברת חייטים ולהם בית־מדרש שלהם וגבאי שלהם והוא גם הבעל־תוקע שלהם. והיה אותו גבאי שהוא גם הבעל תוקע, לא עליכם, מערים על הבריות ונוטל ייתור, אבל לפי שהיה ראש־החייטים ותפירתו משובחת היו הבריות נאנחים ומשלימים. ראה כביכול אותו קלקול, נתן מחשבה בלב אשתו של ראש־החייטים והרהרה בינה לבינה: הנה הימים הנוראים ממשמשים ובאים והם ימים שחמה וצנה מעורבת בהם ושליח ציבור ובעל תוקע, שהם מתחממים בתפילתם ותקיעתם עשויים שיצטננו, מוטב ואתקין לבעלי לבנים חמים. יצאה לשוק וקנתה בד של מוכין, היפה לבגדים תחתונים בימות הגשמים והשלגים, נכנסה לשכנתה ואמרה לה: יקירתי, כך וכך עלתה לפני, ולפי שאני רוצה להפתיע את בעלי באותה מתנה ואין בעירנו מומחה לגזירה כמותו, תכנסי אצלו ותאמרי לו, כי אַת מבקשת להתקין תריסר תחתונים לבעלך, ויואיל בטובו לגזור. עשתה השכנה כבקשתה וראש־החייטים נטל את בד־המוכין ואמר: תבואי בבוקר והסחורה גזורה כתיקונה. בלילה, כשראש־החייטים עמד לגזור את הבד, הערים כדרכו ותחת לגזור תריסר זוגות גזר תלתסר ונטל את הייתור לעצמו. הביאה השכנה את הבד הגזור לאשת החייט והיא תפרה בסתר את התחתונים וערב ראש־השנה הביאתם לבעלה ואמרה: הרי מתנה שקניתי לך לשנה החדשה. בראש השנה לבש ראש־החייטים, לבש גם זוג תחתונים ועליהם הקיטל ולא חש תחילה, כי הם צרים ביותר, אולם בבית־המדרש היו התחתונים מצירים לו הרבה, וביחוד כשעלה על הבימה לתקוע ונתחמם באמירת למנצח לבני קורח מזמור, כל מה שקולו מתרחב והולך כאילו תחתוניו מצטמצמים והולכים, וכשקרא: מן המיצר קראתי יה, היתה קריאתו בצעקה של התרגשות יתירה, שכן הרגיש במיצר ממש, ומרוב התרגשותו נתפקעו התפרים, כשקרא: ענני במרחב יה, נתרחב לו ממש, שכן תחתוניו נשתלשלו וירדו ועמד בזוי ומבוזה ברשות הרבים, וראו הכל שנתקיים בו מאמרם: עבירה שאדם עובר בצנעה הקדוש־ברוך־הוא נפרע ממנו בפרהסיה.

(מפי פייבוש בקר)

תורף־בדיחתנו, בלא שילוב של המומנטים היהודיים המיוחדים, הוא סיפור פשוט גם בלשונות העמים, וראה שירו של פרידריך שטולצה על חייטוט באופנבאך, שאשתו חששה שמא תאחזנו צינה, ונתנו השמים מחשבה בלבה, לקנות בד־מוכין לששה זוגות תחתונים ולהגישם לו תשורה לחג־המולד. רצתהּ כי בעלה יגזור את הבד, מבלי שידע כי הוא גוזר לעצמו, הלכה אל ידידתה וביקשה ממנה, כי היא תבקש מעם החייט, כי יגזור כאילו בשביל בעלה שלה, והרי שיעורם של שני הבעלים שווה. עשתה הידידה כבקשתה והחייט אמר לה לבוא למחרת, וכשבא לגזור אמר בלבו: באשר ששה זוגות שם יקפוץ גם שביעי; גזר איפוא שבעה זוגות ואחד נטל לעצמו. ערב חג המולד, כשאשתו הגישה לו את התשורה, ביקש מיד לנסות זוג תחתונים ולא יכול להכניס רגליו וצעק בזעף: איזו בהמה גזרה את הבד? אמרה אשתו: בעלי חביבי, מי אם לא אתה? ידידתי הביאה לך את הסחורה, כי ביקשתי להערים עליך? השיב בעלה: ערמת השטן היא. עתה אשיב את שבעת הזוגות להיותם ששה זוגות, וכל אחד ואחד יוטלו בו שלושה טלאים נוראים, ואני רואה כי הייתי לשחוק (געדיכ’טע אין פראנקפורטער מונדארט, מהדורת 1921, כרך א‘, עמ’ 123־119).

 

י"ד    🔗

871     מעשה בר' פינחס גינזבורג, הדרשן העממי, שדרש בעניני הציונות ונשלח לדרוש מטעם קרן־היסוד ועשה נפשות בין המוני־החרדים ופשוטי־עם. פּעם אחת נקרא לדרוש לעיירה קוזובה ויצאו לקראתו הציונים שבה, וכשבא לבית־המדרש לדרוש, לא דרש אלא לטובת עצמו. באו עליו ציוני־העיירה בתמיהה ותרעומת:

– ידענוך דורש לטובת הציונות וקרן־היסוד ועל־כן העלינוך אלינו, והנה אתה דורש לטובת עצמך.

השיב:

– אמשול לכם משל, מעשה באדם שנהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו ובא עד ככר לחם. אמר לתלות תרמיל על גבו וחזר על העיירות לבקש נדבות. אמר בלבו: הבריות יראו לפניהם אדם בריא ושלם יקפצו ידיהם, מוטב ואכנס אל שכני, שיש לו בן קטן בעל־מום ואומר לו, כי יתנני את בנו ואחזר עמו על המדינה ויהיו הבריות סבורים, כי בני הוא, ויתגלגלו רחמיהם עלי ויתנו לי בעין יפה, וככל שאשוב לעיירתי לימי המועדות, אתן לאבי הילד חלק הגון מרווחי. בא לפני השכן והסכים עמו ויצא אל פני המדינה ופרנסתו מצויה והוא מקיים דברו לאבי התינוק וכולם נהנים ושמחים. כך יצאו כמה וכמה שנים, עד שאותו עני הביא את התינוק לאביו ואמר: ועתה ישב בביתך כי לא אקחנו עוד עמדי. אמר לו השכן: כמה כפוי־טובה אתה, שהוא שנתן לך פתחון־פה בפני הבריות ובזכותו פרנסתך פרנסה ועתה, שניתקן מעמדך, נתמאס עליך? השיב: ידידי ושכני, הוא לא נתמאס עלי, אלא שעד עתה לא היה לי בעל־מום משלי, ועתה ילדה לי אשתי בעל־מום, שבנך הוא לעומתו גיבור־חיל, והוא שיעמוד לי בפרנסתי.

סיים הדרשן:

– שנים² קודמות, שמעמדי מעמד, הייתי בחינת עני שאין לו בעל־מום משלו, והוא צריך לבעל־מום של אחר לעורר לבותיהם, ובררתי לי בעל־מום כזה כגון קרן־היסוד וכדומה, עתה שמעמדי בדיוטה התחתונה, הריני בחינת עני שיש לו בעל־מום משלו עצמו, מה אטריח אחרים?

(מפי ר' יצחק רוטשטיין)

872     מעשה בדרשן של ציונים, שבא לקהילה אחת לעשות נפשות ודרשתו עשתה רושם, אולם לאחריה עלה על הדוכן מיריבי הציונות ודיבר בשבח הצדקה שעשה הקדוש־ברוך־הוא שפיזרם בין העמים, שיוכלו לעשות לתעודתם. תפוצת אמונת הייחוד, מה שלא היו יכולים לעשות אילו היו מצומצמים בפינתם בארצם־מקדם בקצה־אסיה, כשבא הדרשן להשיב לו, פתח ואמר:

– משל למה הדבר דומה, סוחר גדול היה לו מין משובח ומופלא של שיראין ואמר לזכות בו את הרבים, קרא את שני סוכניו ואמר להם: הוציאו מוניטון לסחורה שלי. נטל הסוכן האחד את מין הסחורה וצרר בצרור והעמידו על כתפו ויצא לחזר על פני העיירות והכפרים, ולפי שהסחורה נטלטלה כמותו קיפחו אותה הרוחות והגשמים והשלגים ונגרע טיבה ובפונדקאות היו העכברים מכרסמים אותה והגנבים קונים ממנה במשיכה ונחסרו מדוגמאותיה. וכשבא לשוק והתחיל משבחה לא נתפעלו הבריות ביותר ואילו הסוכן האחר הביא את הסחורה לביתו והניחה על גבי המדפים ולפי שהיתה משומרת נתקיים טיבה ולפי שלא נטלטלה לא הוצרך למעט שיעורה אלא הגדילו ואף כנס כל מיניה ומיני־מיניה. אמת, תחילה לא באו אלא קונים מועטים, אולם משקנו מעט שיראין ונתחוור להם שבחם ונוֹים, סיפרו לשכניהם ושכניהם לשכניהם, מהם שבאו לעיר קרובה או רחוקה סיפרו למיודעיהם, מהם שיצאו לכרכי־הים סיפרו ליושביהם, ונעשו הכל בהולים על אותה הסחורה.

כאן הפסיק הדרשן מעט כמניח לקהל שיתעוררו מאליהם על הנמשל וסיים:

– והוא שאמרו נביאי תעודת ישראל: והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגויים.

(מפי אלמוני)

וד“ר מאקס (מרדכי זאב) רייזין מספר מעשה בשמריהו לוין שדרש לפני המורים והתלמידים של היברו יוניון קולג' בסינסינטי. לאחר דבריו, שבהם ביסס את ציונותו, נטל נשיא הקולג', ד”ר קוהלר, את רשות־הדיבור ודיבר בשבח תעודת־ישראל, המחייבת פיזור בין האומות. השיב שמריהו לוין במעשה שהיה בעיר מולדתו סויסלוביץ', שהיו בה שני מיני מלמדים – מין אחד של מלמדים שהיו מחזרים על בתי־העיירה ומבקשים תלמידים ומין אחר של מלמדים שהיו יושבים בנחת בביתם ומחכים שההורים יביאו את ילדיהם אליהם. מובן, כי האחרונים היו טובי־המלמדים שבעיירה. והנמשל, אם כבר נועד לנו להיות מלמדים של הגויים, מוטב שנקיים את תעודתנו בשבתנו בביתנו, בארצנו (“גרויסע יידן וואָס איך האָב געקענט”, ניו־יורק, 1950, עמ' 116).

 

ט"ו    🔗

873     מעשה בחבורה, שדיברו על חזנים ופירסומם, אמר אבי מורי:

– מזלו של חזן תלוי בשני דברים – בקמצוץ של טבקי ובהברה של גהיקה. בקמצוץ של טבקי כיצד, בעל־בית הגון היושב במזרח שומע לסלסולי החזן, פותח קופסת הטבקי מריח הימנה ואומר אמירה של הנאה: אַה, סבורים הקהל כי אחד מבין אמר קורת־רוחו מתפילתו של החזן, הריהם מצטרפים לה וכל בית־הכנסת נעשה כקריאת־אַה. בהברה של גהיקה כיצד, בעל עגלה שכבר סיים תפילתו בבית תפילה אחר וכבר הספיק למלא כרסו צנון וחזרת בא לשמוע את החזן והריהו פולט הברה של גהיקה: ברר, סבורים הקהל כי אחד מבין אמר מורת רוחו מתפילתו של החזן, וכל בית הכנסת נעשה כקריאת ברר…

(מפי אבי מורי)

ויהודה שטינברג מביא מעשה בקהל שעסק אחרי דרשה בשיחה חבורות חבורות. “ומוכר סוסים אחד סיפר לחברו בדבר המחיר היפה, שלקח בעד סוסו, ספק עליו חברו בכפיו מתוך השתוממות – התעוררו כל החבורות וחשבו שכבר גמר הדרשן וכבר סופקים לו כפיים, התחילו הכל סופקים כפיים וקוראים בקול: הידד – –” (“דוקטור אורלוב”).

 

ט"ז    🔗

874     מעשה במלמד, שכל חטא ומשובה בחדרו היה נפרע עליו מכל תלמידיו, אמרו לו:

– מילא, אין החוטא מתוודה ואין חבריו מסגירים אותו – אין ברירה בידך והכל לוקים; אבל החוטא מתוודה או חבריו מסגירים אותו, מה מידה היא, שיהיו הכל לוקים?

השיב:

– מידת־הרחמים.

– נשאל:

– כיצד:

השיב:

–כמאמרם: צרת רבים חצי נחמה.

(מפי פייבוש בקר)

וראה פריץ קלאוז המביא באסופת שירים בדיאלקט הפּפ’אלצי מעשה באב, המכנס ארבעת ילדיו ושואל, מי הטיל כתם־דיו, וכשאחד הילדים מתודה בפניו, הוא מכה את כולם, וכשאשתו מבקשת לעכבו, הוא משיב לה כדרך הפתגם: כאֵב מחולק הוא חצי כאֵב (פרעהליך פּפ’אלץ, גאָטט ערהאלטס, צווייבריקן, 1909, עמ' 7).

875     מעשה בקהילת־ישראל קטנה בכפר, שרובה ככולה הדיוטות, ושכרו להם מלמד והיה להם לעינים. פעם אחת באו לפניו זקני הקהילה ואמרו:

– רבנו, שנה שנה אנו מעמידים, בשמחת תורה, גבאים אחרים בבית המדרש שלנו, והצד השוה שהם מגנבים הכנסותיו, מה נעשה?

הרהר המלמד בלבו ועלתה לפניו, כי מן הדין לזווג כגבאים שנים שהם דבובים זה לזה, שמתוך כך ישגיח זה על זה ולא יניח לו לגנוב. לא פירש לפני הזקנים טעמו אלא אמר:

– אין העולם יכול להתקיים בלא אש ואין העולם יכול להתקיים בלא מים, שעל־כן ראו, שתבחרו כגבאים את ראובן ואת שמעון שהם זה לזה כאש ומים.

קיבלו דעתו ולשנה ראו בעצת מלמדם עצה טובה, וביקשו לקיים את ראובן ושמעון בגבאותם, אלא שהללו שראו, כי אין להם כל טובת הנאה, סירבו. לא פירשו טעמם, אלא ראובן אמר: אי אפשי בשמעון ושמעון אמר: אי אפשי בראובן. אמרו הקהל: תבואו לפני רבנו המלמד והוא יפסוק. הסכימו שניהם ובאו לפני המלמד.

נטל המלמד לראובן והביאו חדר לפנים מחדר ושאל לו, מה פגם מצא בשמעון, השיב:

–רבנו, העולם אומרים: שחין בראשך אל תהלך בחמה.

שאל המלמד:

– ומה שחינו?

השיב:

– מי יתנני דינרים, כמה פעמים אשתו התרשלה בטבילה.

נטל המלמד לשמעון והביאו חדר לפנים מחדר ושאל לו, מה פגם מצא בראובן, השיב:

– רבנו, העולם אומרים: שחין בראשך אל תהלך בחמה.

שאל המלמד:

– ומה שחינו?

השיב:

– מי יתנני דינרים, כמה פעמים בא על שפחתו הערלית.

זימן המלמד את שניהם, ואמר:

– שמעתי מה ששמעתי ואעיין בספריהם של ראשונים ואחרונים ומחר, אם ירצה השם, תבואו ואשמיעכם פסק־הדין.

כשבאו למחרת, הושיבם לפניו, פתח מגירת שולחנו והוציא מתוכה שתי כיפות־משי חדשות, שבית קיבולם עמוק, ואמר:

– אתה ראובן יקירי – קח מידי כיפה זו ותננה לשמעון ויחבשנה, ואתה שמעון יקירי קח מידי כיפה זו ותננה לראובן ויחבשנה.

כשעשו כדבריו, אמר:

– ועתה שכל אחד מכם כיסה יפה־יפה את שחינו של חברו, ואתם רשאים להלך בחמה, אין לכם טעם לסרב לאנשי קהילתנו המבקשים להמליככם עליהם. צאו ומלוכו!

(מפי אבי מורי)

שחין בראשך וכו'. והוא כדרך הפתגם הגרמני: מי שחמאה בראשו אַל יהלך בחמה. ולענין בדיחתנו ראה המובא בספר־זיננרייכער פראָשמויזעלער, המיוחס לגבריאל רולנהאגן, והוא דרך סטירה על הכמורה הקתולית – מעשה בכומר שלא יכול להתגבר על יצרו והיה שרוּי באיסור עם אשה והעמיד ולדות, בא האופיציאל הממונה ואיים עליו בפיטורים. הכומר טען, כי האשה בביתו לא בת־זוג אלא שפחה היא לו, והממונה הטיל עליו עונש – עריכת שלוש תפילות ברגלים יחפות וקנס – חמשים זהוב, ויתירה עליהם שלושה זהובים שנה־שנה. הכומר טען, כי הוא עני מופלג ואין בידו לשלם את הקנס, אך הוא מוכן לתת שנה־שנה שלושה אווזים שמנים, הסכים הממונה בתנאי שיוסיף עשרים זהוב. נפטר ממנו הכומר, כשהוא מהרהר בלבו, כי אותו ממונה הוא בחינת פה אוסר לאחרים ומתיר לעצמו – שהרי הוא עצמו שרוי עם ארבע שפחות, שהן לו כפלגשים, וכמותו כחשמני־האפיפיור. הלך לשוק וקנה שני מטאטאים חדשים. כשבא לפני הממונה שמח לקראתו, שכן סבור היה, כי הוא מביא את דמי־הקנס, אולם כמה תמה כשזה פתח ואמר: “הואילה וקבל מיד איש מסכן / את המטאטא האחד / ואת האחר אניח בידי / וכן ייטב לשנינו כראוי”. כשמוע הכומר כעסו של הממונה על הדברים התמוהים האלה, סיים ואמר: “אדוני, דעתי היא לאמור: / פנה ונקה אתה את אשר לפני פתחך / כאשר אעשה אנכי לפני פתחי / ויינקה מזה ומזה / די אם הכל יפנו אשר לפני פתחם / ותינקה העיר כולה” (פראנקפורט־ליפסיא, 1730, עמ' 91־87).

876     מעשה בר' יוסיל מלמד בברוד ישן, שהיה עוסק גם ברפואות וכל שבא לפניו ואמר: אני חושש באצטומכא, אני חושש במיעים, אני חושש במרה וכיוצא באלה, היה פוסק: חוקן. שאלו לו:

– אפשר ורפואה אחת מרפאה כל החלאים?

השיב:

– כלל גדול הוא: אש אחזה בביתך, פתח הדלת האחורית.

(מפי מנדל זינגר)

877     מעשה בר' אליה הוידך, מלמד בברודי, שהלקה נער אחד והוא ניסה להחלץ מידו, ונשמט הכובע מעל ראשו, צעק המלמד:

– ממזר, הרם את מכנסיך, שהפלת?

אמרו לו:

– רבי, האם מכנסים הם אלה?

הראה המלמד על ראשו של הנער:

– האם ראש הוא זה?

(מפי פייבוש בקר)

ועיקרו של החידוד במימרה של גינוי, שרבו ניסוחיה: אחוריו בראשו וכדומה. ור' יצחק יהודה, משלי ערב, סי' 2278: מכנסיו אלבישנו בראשו, והביאור: והיא חרפה כפולה שילביש תחתונים לראשו ויישאר למטה מגולה. ואעיר, כי הלבשת־גנאי זו היתה נהוגה כדרך עונשים ב“חדר”.

878     מעשה בר' מאיר שיינפלד, מלמד במוסטי רבתא, כשהיה גוער בתלמיד מתלמידיו וההוא היה תוהה ובוהה, אמר לו:

– מה אתה מביט בי, כלום אינך מכיר אותי? שנה כזאת עליך, איזו פנים יש לי.

(מפי יעקב רוט)

879     מעשה בילד מילדי החדר, שביקש ליפטר מלימודיו, אמר:

– ולואי ותמות הרבנית שלנו.

נשאל:

– על מה הרבנית ולא הרבי?

השיב:

– אם ימות הרבי מיד אבי יביאני לחדרו של רבי אחר, אם תמות הרבנית יניחני אבי בחדר זה, אלא שהרבי יהא חייב לישב שבעה ותהא לנו מעט מנוחה.

(מפי מרת קלארה לנדה)

ומימרה פשוטה היא משאלת תלמיד־החדר: הלואי דאָס סידור’ל זאָל פ’ארברענט ווערען (= ולאוי ויישרף סידור התפילה), וכששואלים לו, מה לו משריפת הסידור והרי שריפת הרבי טובה ממנה, הוא משיב: אם הרבי יישרף – יש רבי אחר תחתיו, ואם הסידור יישרף – אין סידור אחר תחתיו. וראה ר' יהודה סוֹמוֹ, השם בפי נער השמח כי אינו חייב ללמוד בבית רבו: “ולמען הוסיף שמחה על ראש שמחתי, הנה זה חודש ימים אשר שרפנו את המקל במו אש והשלכנו הרצועה בבור, והרב לא שם אל לבו לדרוש אחריהם עד היום הזה” (צחות בדיחותא דקידושין, מהדורת חיים שירמן, עמ' 37).

880     מעשה במלמד שהיה כננס לקומה וענק לאכילה והיתה אשתו מתרעמת על גרגרנותו וחוזרת ואומרת:

– פלאי־פלאי, כל־כולו כבית־האצבע ומיעיו כקורת בית־הבד.

אמר לה:

– פתיה, השמים שבהם הגופות והנשמות נבראים, כבית־חרושת רבתי – מלאכים מומחים עומדים וכל אחד ואחד עוסק בשלו, פלוני עושה חטמים ואלמוני עושה אזנים ופלמוני עושה שפתיים וכיוצא באלה. וכמובן, יש מלאך מומחה העושה מיעיים, ודרכו ככל שעשה צרור מיעיים הוא תולאם על גבי קורה והריהם תלויים, מהם ארוכים ומהם קצרים, וכל מי שנברא ויוצא לעולם השפל נוטל לו צרור מיעיים ותוחבם לכרסו, אם קומתו גדולה הריהו מגביה ידיו ונוטל צרור מיעיים קצרים, ואם קומתו קטנה אין הוא יכול להגביה ידו ועל כרחו הוא נוטל צרור מיעיים ארוכים, ושעל־כן מי שקומתו גדולה – אכילתו מועטת ומי שקומתו קטנה – אכילתו מרובה.

(מפי ר' אליהו הוידיק)

ובדיחה זו נוסחותיה שונות וכמותה כבדיחות אחרות שענינן דיספרופורציה בין אברי־הגוף וראה, למשל, ישראל ברמן המספר על שני אנשים בעיירת מולדתו, אובודובקה, ר' אשר המכונה קורקבן ור' מרדכלי המכונה קטונתי, וביאור שורש ניגודם: בערב שבת בין השמשות, ראה היוצר כי נשתיירה בידו מנת חומר הגונה, שנועד לאותו יום – מיהר ולש בו גוף ששיעורו יתר על המידה. ולפי שעמדו לפניו שתי נשמות חילק אותו גוף לשנים ומרוב חפזה לא דקדק בשיווי החלוקה וניתנו שני שלישים לנשמה אחת ושליש לנשמה אחרת ותיקוניו על דרך הוספה לזה וגריעה מזה שוב לא הועילו ויצא ר' אשר גבה־הקומה ובעל הכרס וראשו מועט כשל תינוק ואילו ר' מרדכי הגוץ והצנום ראשו מרובה כשל ענק (“על נהרות אוקראינה” תש"ו, עמ' 30־29).

881     מעשה ביונה זיבזאק, מצליף בבית המרחץ הגדול בברודי, שביקש להשביח מעמדו ובא לפני הקהילה ואמר:

– רבותי, ראוי אני לפרנסה יפה מזו שאני מתחבט בה.

שאלו לו:

– ומה פרנסה יפה בעיניך.

השיב:

– קברן.

נמנו אנשי הקהילה להביאו לפני ועדה שתבדוק בו, אם הוא יפה למלאכה שהוא מתאווה לה. ישבה הועדה וראש הקהל השמן בראשה ונתנו עיניהם ביונה הכחוש. שאל ראש הקהל:

– יונה אמור בנאמנות, היש בכוחך לשאת מתים?

הציץ בו יונה והשיב:

– ולואי ויהו רבים כל־כך, כפי שאני מסוגל לשאתם.

(מפי מנדל זינגר)

וראה נוסח שבכתב במאמרו של מ. זינגר: מהווי החיים בעיר מולדתנו (“דבר”, גל. 7999), והיא תיאור חד ורב ענין של הווי־העיר.

ויהושע הוכשטיין מספר על שמש דחבורת אנשי קלצק בניו־יורק, שדרש הוספה על משכרתו ואמר להם לאנשי החבורה, שהיו עוד צעירים: “מה אני משתכר אצלכם? בר־מינן אחד או שנים בשמיטה” (מכל מלמדי השכלתי, שבילי־החינוך, שנה ה‘, חוב’ ג’־ד‘, תש"ח, עמ’ 165).

882     מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של חכמים וחוקרים להקיש ממבנה גופו ואבריו של אדם על אפיו והליכותיו. אמר אבי מורי:

– לעולם תהא נזהר ממי שצוארו מועט, כי אין לך קשה כמו שבהול לקצר דרכו מראשו לכרסו.

(מפי אבי מורי)

וראה ר' יוסף זבארה, בכלל סימני גוף שונים: “ומי שצוארו קצר הוא רמאי ולכל איש אויב וצר” (ספר שעשועים מהדורת דוידזון, פ"ב, 57) והמהדיר מעיר: “מי שצוארו קצר מאד הוא רמאי שקרן” (סוד הסודות, כ"ו, 98), נוסח ב' שבילי אמונה רל“ט, ע”א, כנוסח ספר שעשועים, אלא שהוא מוסיף: ואם הוא ארוך יהיה חלוש ושוטה ואם הוא חזק ועב יהיה בעל אף ורוצח.

883     מעשה בחבורה, שדיברו בענין הכשרון שהוא כגרעין הצריך טיפוח, והזכירו מיני פתגמים, שכוונתם בא להדגיש חשיבותה של שקידה והתמדה. אמר אברהם טננבאום:

– בקיצור, אין ראש בלי אחור.

(מפי אברהם טננבאום)

והוא ברוח מימרה פשוטה: קאָפּ איז תחת (הראש הוא אחור).

884     מעשה בחבורה, שדיברו על חובת ההבלגה של האדם, אמר שלמה ביקל:

– ידידי היה אומר: על שלושה דברים חייב האדם לדעת להתגבר – ראשית, על מעט המעות שבכיס, שאם לא כן סופו חזיר; שנית, על מעט התקיפות שבגבאות, שאם לא כן סופו חיה; שלישית, על מעט השכל שבקדקד, שאם לא כן סופו בהמה גמורה.

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

885     מעשה בר' משה לייב זליגמן, איש מוסטי־רבתא, שדיבר על הבריות, אמר:

– כל שאני שונא – הכל שונאים אותו, כל שאני אוהב – הכל שונאים אותו גם הוא, כי אין את מי לאהוב.

(מפי שארו משה שטארקמאן)

886     מעשה בחבורה שדיברו על אדם אחד והפליגו בשבחו והגדיל בהם מי שאמר:

– כמותו כאצטלה של משי שהוא לובשה.

ר' זאב וולף שיינברג שידע, כי אותו אדם אין תוכו כברו, שאל:

– וכסבורים אתם איצטלה של משי אי אפשר עור עבה מתחתיה?

(מפי בנו משה שיינברג)

887     מעשה בר' נפתלקי המלוה בריבית בטרנוב שבא לפניו לווה לפרוע חובו וראה חשבונו, נתחלחל:

– רואה אני, כי הגדלת סכום הריבית למעלה מן המגיע לך.

השיב:

– אינו דומה יום בתקופת טבת, שהוא קצר ואני חושבו יום, כיום בתקופת תמוז, שהוא ארוך ואני חושבו שני ימים.

(מפי אברהם כהנא)

888     א) מעשה בסוחר, שחברו טען כנגדו:

– ודיבורך אינו דיבור?

השיב לו:

– הדיבור הוא לי כתקיעת־כף, ותקיעת־כף היא לי כשבועה, ושבועה היא לי כשטר־חוב, ושטר־חוב אינני משלם.

(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)

ב) מעשה בר' יואל לאדר, סוחר עשיר בקולומיאה, שפשט את הרגל, ובאו הנושים, ביחוד הקטנים ותבעו את שלהם, ובכללם אשה אלמנה שמסרה לו כל חסכונה, במשך שנים, סך של ת"ק רייניש הנועד כנדוניה לבתה. פתחה בדברים רכים וכשלא נענה לה החמירה לשונה ולא הועילה. כשיצאה שעה גדולה והיא מדברת והוא שותק, אמרה:

– ובכן, במה אני הולכת מכם, והרי לא הואלתם לומר לי אפילו את שיר־השירים הקטן.

פתח הגביר לשונו ואמר:

את שיר השירים הקטן ייחדתי לנושים הגדולים, שמגיע להם סך של אלפים.

(מפי ר' ישעיהו הלוי איש הורויץ)

וראה קערת צימוקים סי' 300.

889     מעשה במי שדיבר בענין המנהג לשלוח מכתבים על ידי שליח, כדי לחסוך בולי דואר, אמר:

– השולח מכתב בדרך כך, ראוי שיבזק עליו פלפל, שכן דרכו של שליח שאינו מוסר את המכתבים למי שנועד לו, אלא שוכחו והוא מונח בכיסו, עד שהוא נמצא במיצר, כלומר נפנה לצרכים גדולים ואין לו במה יקנח, והרי ממשמש בכיסיו ומעלה אותו מכתב ומתקנח בו, והנה אם נבזק בו פלפל הרי אחוריו נכווה ונמצא בא על ענשו מניה וביה.

(מפי שלמה שפאן)

890     מעשה ביהודי, שנכנס לתא בקרון־רכבת, ישב והצית סיגריה ופלט בבהילות גלילי־עשן עבים. גברת שישבה בקרון אמרה לו:

– אדוני, תא זה העישון אסור בו.

לא נתן דעתו עליה והוסיף לעשן. אמרה:

– אם אין אדוני מפסיק עישונו אני קוראת לממונה ויהיו לאדוני אי־נעימויות.

נענע היהודי ראשו ואמר:

– הוי כמה תמימות, כמה תמימות! כל עצמי נוסע עתה מקבורת אשתי, בביתי שרויות שתי בנותי חולות, אחת חולי טיפוס הבהרות ואחת חולי טיפוס הבטן, ונכנסתי לרכבת הנוסעת בכיוון ההפוך, ואת מדברת על אי־נעימויות!

(מפי אחי יצחק ניסן)

891     מעשה בממשלת פולין, שערכה מפקד אוכלוסיה ובא הממונה לביתו של ראובן ושאל אותו כפי הרשום בגליונות, וכשהגיע לענין לשון הדיבור, אמר הנשאל:

– לשון הקודש.

תמהו עליו חבריו:

– האם אתה יודע לשון קודש לא כל שכן מדבר בה?

השיב:

– הרי כל חיי בלשון הקודש. כ’נעם א הלואה און כאַפּ א גמילות חסד און זאַג ישקני און מאַך פליטה…

(מפי דב בן ליש)

ושיעורו הריני נוטל הלואה וחוטף גמילות חסד (כינוי להלואה בלא ריבית) ואומר ישקני ועושה פליטה (בריחה של פושט־רגל).

 

י"ז    🔗

892     מעשה באדם בקהילת קולו, שבנו היה מפליג בגוזמאות כדרך הבדאים הנתפסים בקלקלתם, וחסרונו זה היה לו למפגע בפרק־שידוכין. מה עשה האב, שידך את בנו לקהילה רחוקה, ביקש המחותן לתהות על קנקנו של החתן, הזמינו לחג־הסוכות. נסע הבן, ובלויתו מלמד שנועד לשמרו מפני הגוזמאות באופן שיהא יושב על יד הבחור החתן, וככל שיפתח פיו לדבר־גוזמה ילחוץ המלמד מתחת לשולחן על רגלו וידע להפסיק לשונו או לכוונה לדבר־אמת. והנה ישב המחותן והחתן ומלמדו בסוכה וגלגלו בענינים שונים והמלמד מקיים תפקידו כהלכה והחתן נשמע ללחיצותיו כהלכה. אולם משיצא המלמד לשעה קטנה להפנות לצרכיו נפתחה הרעה. המחותן שאל:

– ומה, למשל, פני הסוכה שיושב בו כבוד אביך.

פתח החתן פיו לאמר:

– סוכתו של כבוד אבי עשויה עצי־הבנים, ודפנותיה קשוטים כסף וזהב ואבני־יקר ומרגליות לרוב…

תמה המחותן ושאל:

– ומה רחבה של הסוכה?

השיב:

– ת"ק אמה ומחצה.

הבין המחותן כי דרכו של זה בגוזמאות של בדאי ביקש להכשילו בשאלה לגבהה של הסוכה, שאם היא גבוהה מעשרים אמה פסולה, שאל:

– אם רחבה כך, גבהה מה?

אותו רגע חזר המלמד ומתוך חיוכו של המחותן הכיר, כי תלמידו סרח, ישב ולחץ מתחת לשולחן רגלו לחיצה כפולה ומכופלת. אמר החתן:

– גבהה? מטר אחד.

הוסיף המחותן ושאל:

– תמיהני – על כבוד אביך שטרח שסוכתו תהא רחבה כל כך, והניחה נמוכה כל כך, עד שאי אפשר לעמוד בו אלא בכפיפת־קומה.

אמר החתן:

– באמת, רצה כבוד אבי להגביה, אלא שכבוד המלמד אינו מתיר…

(מפי מרדכי האלטר)

ומנואל שניצר מביא³ כמעשה זה בבחור, שדרכו לגזם והשדכן משפיע עליו כי בבואם לבית מחותנו לעתיד לבוא ויספר משהו יקמץ בדבורו וככל שהשדכן ילחץ רגלו לא יספר אלא מחצית כוונתו. הבחור נראה לו למחותן וקרא אותו ואת השדכן ללחם, וכשהוגש הדג נתגלגל הדיבור על דגים, שיעורם והתקנתם. פתח הבחור: פעם אחת שליתי זאב־מים – וכאן דוחק לו השדכן רגלו – ושיעורו היה, איני רוצה לשקר, – וכאן חוזר השדכן ודוחק רגלו – ומשקלו היה ששים וחמש ליטראות וחצי. כשיצאו שניהם הוכיח השדכן את הבחור על גוזמתו והזכיר לו את המוסכם ביניהם בענין דחיקת הרגל ואמירת המחצית: ואף על פי כן אמרת כי משקלו של הדג היה ששים וחמש ליטראות וחצי. תמה הבחור ושאל: מה אתה רוצה, הרי זוהי כבר המחצית (רבי לאַך, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאָטען, 1932, עמ' 124־123).

893     מעשה בבדאי, שישב וגלגל בבדייותיו וסיפר מה שראה ושמע בכרכים, ובכללם עיר דרזדן. שאלו לו, אם ראה שם את בית־הנכות הגדול, אוצר תמונותיהם של גדולי הציירים:

– נו, ואת הפינאקוטיק ראית?

השיב:

– מה שאלה היא, אם ראיתי את ר' פיני קוטיק, הרי שאר־בשרי הוא מצד אמי, ולא עוד אלא דרכי הראשונה היתה אליו, וכשראני שמח בי ביותר, ביחוד שאותו יום היה לו יארצייט ורצה להתפלל כנוסח שלנו, נוסח חסידי ז’ידיטשוב, ולא נמצאו לו שם אלא תשעה יהודים, מאנשי שלומנו, והשלמתי לו את המנין ונטלתי שכר כולם.

(מפי אבי מורי)

והוא מוטיב רב־גירסאות גם בלשונות אחרות וראה, למשל, פזמונו של אוסקאַר אברהארדט והוא מעשה בבדאי שסיפר על מסעותיו בתורכסטן ומונגוליה בסין ובמקלנבורג ואפילו בתורכיה, וכן סיפר שהכיר את הצאר בעודו ילד ושתה עם השולטן ודבר לשון אתה עם נאנסן איבסן וזולה. כשנתגלגל דיבורו על מוסקבה, נשאל אם הוא מכיר את קרמלין. השיב בגאוה: את קרמלין ביקרתי מיד בבואי למוסקבה, אלא שהליכתי היתה לשוא, אותה שעה דוקא נעדר מביתו (געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדארט, כרך א‘, עמ’ 79־78).

894     מעשה באדם שיצא לכרך ובא לקרוביו והגישו לפני כוס־תה וקופסת־סוכר, נטל מלוא הקופסה ושפכה כולה לתוך הכוס ושתה. סברו המארחים, כי שגגה היתה, הגישו לפניו כוס־תה אחרת וקופסת סוכר אחרת וראו אותו נוטלה ושופכה כולה לתוך הכוס, שאלו:

– תמחול בטובה, מידת בזבזנות זו למה?

השיב:

– כלל גדול הוא במסכת־הנימוס: בנכר אסור להיות חזיר.

(מפי אמי זקנתי מרת רוניה)

לשון הפתגם במקורו: אין דער פרעמד טאָר מען נישט זיין קיין חזיר = בנכר אסור להיות חזיר, כלומר הבא בין זרים אל ינהג דרך קמצנות, והכוונה לאיסור קמצנות בשלו והחידוד מעמידה כאיסור קמצנות בשל אחרים. וראה מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 185 מעשה יהודי נאה המתארח בבית גביר וכשמעמידים לפניו כוס תה וקופסת סוכר הוא תוקע ידו לתוכה ונוטל חמש חתיכות וזורקן לתוך הכוס. המארח שואלו, אם הוא נוהג בנדיבות כזאת גם בביתו. משיב האורח בנחת: חלילה וחס, בביתי אני נוטל לכל המרובה, חתיכה וחצי. שואל המארח: ועל שום מה בביתי נתפזרנת כל־כך? השיב: אין דער פרעמד האב איך מיך ליעב – צו געבען א שטעל (בנכר, (בין זרים) אני אוהב יציבה נאה).

895     מעשה באדם, שבא לסעודה של מצוה והיה בעל־הבית מגיש לפניו כל מיני מאכל והוא בלעם מניה־וביה. ראה בעל השמחה גרגרנותו הוסיף להגיש לפניו ואמר:

– אם תוכל – תאכל.

ואותו גרגרן כרסו כחבית שאין לה קרקעית ביקש בעל־הבית להפרע ממנו, הזמינו גם ליום־השבת לביתו, והבטיח להתקין רוב מאכלות, ואמר:

– אם תוכל – תאכל.

ביום השבת בא אותו גרגרן לביתו של בעל־השמחה ומצא השער סגור ומסוגר, התחיל קורא בקולי קולות:

– שבת שלום בעל־בית, שבת שלום בעל־בית!

נשקף בעל הבית מחלונו ואמר:

– שבת שלום, אורח, ולמה אין אתה נכנס?

השיב הגרגרן:

– איני יכול.

אמר בעל־הבית:

– חבל חבל, הבטחתיך, כי אם תוכל תאכל והנה אתה מודה, כי אינך יכול.

(מפי אלמוני)

וראה מעשה במוטקה חבד, שבא בשבת לבית־הכנסת וביקש מעם האורחים, כי אם אפשר להם, יבואו אצלו לשבת. לאחר התפילה הלכו אליו האורחים ומשבאו לפני הדלת, מצאוה נעולה. ביקשו לחזור, ראו את מוטקה עומד אצל החלון, ביקשו מעמו, כי יפתח את הדלת. השיב להם: “הלא אמרתי לכם: אם אפשר – בואו” (יידישער פאלקלאר, בעריכת י. ל. כהן, וילנא, 1938, מדור החידודים סי' 11, עמ' 198). הנוסחה נרשמה בתל־אביב ולא ניתנו לה שם מקבילות, אבל היא נתפסת כבדיחה יהודית, ואם בנוסח תל־אביב נכחד עוקצה (אם אפשר), הרי בנוסחתנו הוא בולט ביותר (תוכלו – תאכלו), ואעיר כי העוקץ הזה מקוים גם בנוסחה גרמנית שמביא פרידריך שטולצה כמעשה בגדליה שהיה מזדמן לכל מקום, שהיתה בו אכילה, ונתן היה כועס עליו בשל כך ואמר לו: תבוא מחר לארוחת צהרים, אם אתה יכול. דייק גדליה לבוא ומצא את דלת הבית סגורה, חבט וצלצל והרעיש, פתח נתן חלון ושאל מה רעש, אמר גדליה: מר נתן, אני הנני, מר נתן, אני. שואל נתן בתרעומת: מה יש מר גדליה? עונה גדליה: מה יש? כיצד אדע? ודאי יש משהו טוב, הרי הזמנתני, אך האם אני יכול להכנס? הרי אמרת: בוא לאכילה, בוא לאכילה אם אתה יכול, ועתה הנני ושער־הבית חסום. קרא נתן: כן, סגור השער? סגור, ידידי גדליה? – באמת? – אך מה אפשר לעשות? אם אתה יכול, בוא לסעודה. – האם אתה יכול? לא! הלא אינך יכול (געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער דיאלעקט, מהדורת 1921, כרך א‘, עמ’ 313־312).

896     מעשה בעשיר וכילי שהלך לעולמו, בא השמש ללוויה וקשקש בקופסת הצדקה, וקהל המלוים אינם נענים לו, בא לפני הארון וקשקש כנגדו ואמר:

– מות תציל מצדקה:

(מפי יעקב צדקוני)

897     מעשה בזקן עשיר וכילי שלא היו לו בנים והיו קרוביו משדלים אותו שיכתוב צוואה ולא נשמע להם, כי לא היה בו לב לתת משלו, ואפילו הנתינה לאחר מותו. כשחלה חליו והרופאים לא האמינו בהחלמתו ישבו קרוביו סביב מיטתו ושידוליהם כמים שאין להם סוף, והוא כחומה אטומה. התחכם אחד והתחיל מרגישו על המיתה, באופן שתיאר לפניו מנעמי־גן־העדן שיזכה בהם, בזכות התפילות שקרוביו נוחלי ירושתו יתפללו לעילוי־נשמתו. תוך דבריו הפליג בתיאור הסעודה של מעלה ופירט שבחי־הלויתן והיין המשומר, והדגיש כמה מיני הדגשה, כי כל הסעודה היא חנם אין כסף, עד שהתנוצצו עיני הזקן ולשונו התחילה מלקקה שפתיו. ישב על מיטתו והכל שמחו, שסבורים כי הנה יצווה להביא עט וקסת לכתוב הצוואה, אך הוא אמר:

– הלויתן שרוי שחוט וממולח מששת ימי בראשית ואם לא נתקלקל עדיין לא יתקלקל עתה, ומותר לי לדחות את שעת אכילתו; והיין משומר גם הוא מששת ימי בראשית ואם לא החמיץ עדיין לא יחמיץ גם עתה, ומותר לי לדחות את שעת שתיתו, ואדרבה הריני מוכן ומזומן לאחר, ככל האפשר, את שעת־הסעודה, וסימנכם שאיני בהול לכתוב צוואה, ומה נטפלתם אלי לגרות את תאבוני בטרם עת?

(מפי אלמוני)

ומ. ל. לילינבלום מביא "שיחה קטנה בכמותה וגדולה באיכותה – – וזוהי: הפטריוט ההונגרי פראנץ דעאק קיבל את פני הקיסר פרנץ יוסף, ובמשך הדברים אמר לו הקיסר כדברים האלה: ההונגארים סוף־כל־סוף, בזמן מוקדם או מאוחר חייבים להתבולל עם האשכנזים: אך יותר טוב אם תהיה ההתבוללות בזמן מוקדם. על זה ענה לו דעאק לאמור: “הוד מלכותך, האם נוצרי נאמן אתה?” “בלי ספק” – ענה הקיסר. “הוד מלכותך חפץ בלי ספק לבוא אל מלכות השמים?” “כן הוא, ומה מקום יש להסתפק בזה?” “אך הוד מלכותך חפץ לבוא אל מלכות השמים בזמן היותר מאוחר”. (“דרך תשובה”).

וראה יצחק קצנלסון השם בפי אלישע הנביא לאמור: “רצתי אחרי חיים, / כי לחיים יתרון, / למענם חזוני יפרוץ / כל חידה וכל פתרון. / ואם חידה הוא המות / לא אאחר / לא אשאל: מה מלילה? / בזרוח לי השחר” (הנביא, תרפ"ב, עמ' 150).

898     מעשה באשה עניה שדעתה היתה תמיד בדוחה עליה ופניה טובים, וחילופה שכנתה אשה עשירה שדעתה היתה תמיד עכורה עליה ופניה רעים. פעם אחת שאלה האשה העשירה את פי העניה:

– מה קסמים בידיך שפרנסתך מועטת כל כך ופניך טובים כל כך.

השיבה העניה:

– אני משמינה מעבירות.

תמהה העשירה:

– הכיצד, והרי הכל יודעים כי אשה כשרה את.

השיבה העניה:

– לפי שפרנסתי מועטת, הריני טורחת על מאכל ילדי ואיני טורחת על מאכל עצמי, והנה ילדי אחד אינו מכלה את כל הארוחה, שאני נותנת לו, ומשייר מה, והרי עבירה היא להשליך אוכלין, הריני נוטלת את השיירים שלו ואוכלת, והוא הדין בשאר ילדי שיחיו. ומאותן העבירות אני משמנת.

(מפי יעקב צדקוני)

 

י"ח    🔗

899     א) מעשה בר' הירש לוינסון שנסע, בכלל שלוחים אחרים, משמה של קהילת דלמצ’יבה, לברך את הרשות למלאת שלוש מאות שנה למלכות בית־רומנוב. כשחזר הגיש חשבון הוצאותיו ולפי שהיה רגיל בנוחיות היה חשבונו מרובה מחשבונם של שאר השלוחים. אמרו לו:

– ראוי שאמיד כמוך ישא בעצמו ביציאותיו ולא יטילן על קופת הציבור.

השיב:

– חכמינו אמרו: שלוחי־מצוה אינם ניזוקים, ואם אגרום היזק לעצמי, נמצאתי עושה דברי־חכמינו פלסתר.

(מפי משה פלמון)

ב) מעשה בר' בריש מאשלר, ראש הקהל בטרנוב שהיה ידוע בקמצנותו ופעם אחת נכנסו אצלו לבנק אילו מנכבדי הקהילה שאספו נדבות לענין חשוב. ביקש להתחמק ממתן־נדבה, שמע דבריהם, פנה לפקידו לאמור:

– ענין חשוב… ענין חשוב… תן לי את הקפוטה שלי ואלך גם אני לאסוף עמהם…

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

900     מעשה בראש־הקהל, שנתמנה בפקודת־הרשות על אפם וחמתם של בני־קהילתם, והיה שנוא עליהם. פעם אחת בא אחד מהם לבקש, שיקל מעליו עול־המס, אמר לו השמש:

– אי אתה יכול ליכנס אצלו.

שאל:

– על שום מה?

השיב השמש:

– כי הוא שוכב חולה מסוכן.

אמר:

– כשהוא שוכב חולה – אין הוא מסוכן; כשהוא מהלך ויושב בריא – הוא מסוכן.

(מפי אברהם כהנא)

והביטוי: חולה מסוכן, שנשתגר בלשוננו (ודיוקו בה: חולה אנוש) הוא תרגום האמירה: געפערליך־קראנק, שהתיבה הראשונה בה הוא תואר־הפועל והתיבה השניה שם־התואר, והחיבור הוא במה ששתי התיבות מתפרשות כשמות־תואר. ועצם הבדיחה מצויה וראה, למשל, יוזף ר. גרוינרט, באסופת־חידודים בדיאַלקט הלייטמריצי־אאושי: “שמעתי, כי חותנתך חולה מסוכנת מאד” “היא אמנם חולה, אבל היא גם מסוכנת כשהיא בריאה” (דואונ’רדיסט’לן, דוכס, 1909, עמ' 153).

 

י"ט    🔗

901     מעשה באדם שאהב את הטיפה המרה וכל שידולי אשתו להזירו מיינו היו שידולי־שוא, עד שלקתה עינו אחת ובא לפני רופא בדק בה, ואמר:

– אם אינך פורש ממידת־השיכרות עינך מסתמאת.

תחילה נשמע לאיסורו של הרופא ולימים חזר לסיאורו, היתה אשתו מתחננת:

– חלון שנתן לך הקדוש־ברוך־הוא לראות אורו של יום אתה סותמו בידים!

השיב:

– והאמנם בשל חלון אחד אהרוס את כל הבית כולו?

(מפי ירוחם טולקיס)

902     מעשה באשה קמצנית ששכבה על ערש דוי וגססה. ביקש בעלהֹ להמתיק דינה, זימן עניים, ונתן להם נדבות הגונות. ראתה הגוססת, התחילה מתכעסת עד שפלטה:

– למען השם אל תתן, אל תתן…

נענע כנגדו בידה, אמר:

– את אל תתערבי אלא עשי את שלך…

(מפי ל. שטיין)

 

כ    🔗

903     מעשה בפושט־יד, שהעשיר על ידי שבאה לידו נחלה – בית מפואר. נשאל:

– ועתה אתה זורק את אומנותך הבזויה?

השיב:

– וסנדלר, שנעשה בעל בית, זורק אומנותו?

(מפי חיים תורן)

904     מעשה בפושט יד, שיצא לשוט על פני עיירות שונות וכשחזר לעיירתו נשאל:

– ומה עלתה בידך?

נאנח והשיב:

– באתי לעיירה אחת וכל יושביה קמצנים, לא היתה ברירה בידי – נחתתי דרגה, קניתי קרון אבטיחים, עמדתי בשוק ומכרתי…

(כנ"ל)

 

כ"א    🔗

905     מעשה בחזקאל המתופף בתזמורת של חנוכה ופורים בברודי, שחזר כדרכו שיכור לביתו. אמרו לו בניו:

– אבא, בושים אנו בך.

אמר להם:

– מילא, אני שאבי יהודי הגון היה מן הדין שאבוש בכם שאביכם שיכור, ואילו אתם שאביכם שיכור מה לכם תבושו בי שאבי יהודי הגון היה?

(מפי אבי מורי)

וגיאורג ליאופולד ווייזל מביא מעשה בשני פושטי־יד, אב ובנו, הנמצאים בהקדש. שוכב הבן ומעשן טבק, בא לפניו האב ורוצה גם הוא לעשן קמעה, אומר הבן: “מדוה וחולי תעשן, אבא, ולא טבק!” האב: “סורר ומורה! תחטפך מיתה משונה, כך מדברים אל אבא?” הבן: “ומה הוא האבא? לא יותר מפושט־יד”. – האב: “שישחירו פניך, שתהא חיגר וצולע, אתה… גם אני היה לי אבא, כזאת לא הייתי אומר לו”. הבן (בצחוק אירוני): “נראה כי גם אתה היה לך אבא מפואר!” האב כולו קוצף: “מה, אבא שלי? היה לי אבא טוב מאשר לך, ממזר ארור!” (אאוס דעם נוימארקער לאנדעסטאר, רייכנברג, 1926, עמ' 178). ודרך פולמוס כזה בין אב ובן ישן וראה ר' יוסף זבארה: “ואמר אחד לבנו בכעסו: הס בן זונה, – והשיב בנו ואמר: לא ישכב עם הזונה כי אם בן זונה כמוה” (ספר שעשועים, מהדורת דוידזון, עמ' 66).

ולביזוי עצמי של שאינו־מיוחס ראה רבניצקי אידישע וויצן סי' 207 מעשה בחייט אמיד, שהשיא בתו לבנו של רב, וכשהחתן אמר דרשתו, עמד החייט בפינה ובכה וכשנשאל לטעם בכייתו, השיב: מדברי חתני אני למד, כי גם סופו של רב וסוף־סופו יצטרך גם הוא להשתדך עם חייט.

906     מעשה בעשיר, שהשיא את בתו והזמין לחתונה רוב אורחים – את העשירים הושיב לשולחן מיוחד וציווה להגיש לפניהם רבע־אווז לכל נפש; את העניים הושיב לשולחן מיוחד וציוה להגיש לפניהם רבע־אווז לשמונה נפשות. סירבו העניים לאכול, וכשנשאלו לטעם סירובם, אמרו:

– השעה עודה מוקדמת.

נשאלו:

– כיצד?

השיבו:

– בשולחן העשירים כבר רבע לאחת, אך לשולחננו, שולחן־העניים רק רבע לשמונה⁴.

(מפי ד"ר קארל רוזנפלד)

ומנואל שניצר מביא מעשה בפרנס שקרא, לאחר שחרית, חמשה בחורים לשולחנו והבטיחם חתיכה של צלי אווז. בשעה שתים עשרה באו הבחורים וישבו לשולחן, הטבחת הביאה קערה ועליה רבע אווז חתוך לחמשה חלקים. כשראו הבחורים קוטן־המנה נתעוו פניהם ואחד מהם עמד על רגליו והתחיל להתפלל מנחה. שאל הפרנס בתמיהה: מה ליצנות היא זאת! השיבו הבחורים: לא ליצנות היא, אם אנו מתפללים מנחה. תמה הפרנס: עכשיו מנחה, בשתים עשרה? הראה הבחור על הקערה ואמר: עינינו הרואות רבע לחמש (רבי לאך, אין קולטורדאקומענט אין אנעקדאטען, 1922, עמ' 111־110).

ומ. י. דוף מביא כענין זה כדרך חידה ופתרונה והוא מעשה בר' שלום טויביש, רבה של בוטושאן, שמנות צלי העוף לא הספיקו לאורחי־חתונתו. לאחר שעברה שעת חצות נשאל הרב שתי שאלות: היאך לחלק את מנות העוף ומתי לשים אותן על השולחן? השיב: רבע לשנים ורבע לשתים (דבר השבוע, גל. 272־271). ועיקרו של החידוד הוא בלשונו, באידיש, שבה התשובה אחת: א פערטל אויף צוויי, מה שאין כן בלשוננו, שיש בה הפרד מינים (שניים, שתים).

907     א) מעשה באדם שהתארח בקהילה אחת, הראו לו פרנסיה את בתי־הכנסת, בתי־התפילה ואחר הוליכו אותו להראות את בית־העולם. הלך האורח בין המצבות וראה את הנוסחאות: פה נטמן איש צדיק וישר, פה נטמן איש תם יושב אהלים, פה נטמן איש ענו ויוצא באלה. שאל:

– תימה, תימה, והיכן אתם טומנים את הגנבים שלכם?

(מפי אייזיק סדומי)

ב) מעשה ביעקל’ה גנב שישן שנת־ישרים בליל אפלה. ניערתו אשתו לאמור:

– תספיק לישון בלילות־ירח, עתה עורה התעוררה וצא למלאכתך.

(מפי יצחק שפרלינג)

ולשון גנבים: אַן עבירה צו שלאָפן אין אזא ליכטיקן חושך (= עבירה היא לישון בחושך מאיר כזה).

 

כ"ב    🔗

908     מעשה במשולח שהוצרך להעביר ממונו של בעל־הבית שלו מעיר לעיר, וכשעבר ביער נגלה עליו גזלן ואיים עליו באקדחו לאמור:

– הרכוש או הנפש!

אמר המשולח:

– אתן לך ממוני אולם בקשה אחת לי, כי תחילה תואיל בטובך לירות במצנפתי, שאם אבוא לפני בעל־הבית שלי אראה לו בעליל כי לא הפקרתי ממונו אלא באנסי.

כשעשה הגזלן כבקשתו חזר המשולח וביקש:

– ועתה תירה בטובך בקצה־אדרתי, שאם אבוא לפני בעל־הבית שלי ואראה כדור בעליל, כי לאחר שירית בי פעם אחת לא נפחדתי אלא נאבקתי עמך וירית בי פעם אחרת.

כשעשה הגזלן כבקשתו חזר המשולח וביקש:

– ועתה תירה בטובך כדור בכנף־מעילי, שאם ירחם עלי בעל־הבית שלי להתקין לי בגדים חדשים, יתקינם לי בשלימותם.

כשעשה הגזלן כבקשתו חזר המשולח וביקש:

– ועתה תירה בטובך בעקב־מגפי שאחזק טענתי על גודל סכנת הנפשות בתוספת טענה, כי גם לאחר שהלכתי מעמך הוספת וירית אחרי.

אמר הגזלן:

– איני רוצה.

שאל המשולח:

– ולמה אינך רוצה?

אמר הגזלן:

– משום שאיני יכול.

שאל המשולח:

– על שום מה אינך יכול?

אמר הגזלן:

– כי אזלו כדורי.

חבט המשולח באגרופו בפני הגזלן והפילו ואחר האריך לשון כנגדו ואמר:

– ושלא תאמר כי רימיתיך, הריני אומר לך כי נהגתי כלשון הכתוב: אין קויל – אין כסף.

(מפי פייבוש בקר)

בדיחה זו ענינה נודע בכמה וכמה לשונות ונוסחותיה מרובות והחידוש שבנוסחה שלנו הוא בתשובת־הסיום, שאינה בנוסחאות שנתפרסמו והיא העושה את הבדיחה כבדיחה יהודית במיוחד, ועיקרה שחוק בכתוב: אין קול ואין קשב על דרך: אין קויל (קאול, באידיש: כדור) אין כסף. ועצם הבדיחה כבר נעזר בה ר' נחמן מברצלב וכך ענינה כדרך משל ונמשל: “מעשה בגזלן שפגע באיש אחד לבדו בשדה ורצה לעושקו. שאל לאיש: יש לך מעות? השיב האיש: יש לי! והריני מוכן ומזומן לתת כל מה שיש לי להציל את נפשי. נטל ממנו הגזלן כל מה שהיה לו. פתח האיש ואמר לגזלן: “ניחא, לקחת ממני כל הוני ולא השארת לי אף פרוטה לפורטה. ואני מה יהיה בסופי? איככה אשוב לביתי ובידי אין פרוטה לפורטה? ימים וחדשים הייתי נע ונד להרויח קצת ממון לפרנס את בני ביתי, וכעת מה אומר ומה אגיד להם בשובי וצרור כספי אין עמי? איכה אוכל להביט להם בפניהם וידי ריקות? ואתה לו את הטובה הזאת תעשה עמדי: קח את הרובה שבידך וירה בכובע שלי, שהנחתי אותו כאן על הקרקע, כדי שיהא ניכר, ששודד־דרכים התנפל עלי ועשק ממני את מעט הממון שהיה בידי, ובלבד שלא יאמרו עלי אנשי־ביתי, שריקם שבתי על שום שהולך־בטל הייתי ולא דאגתי אף במעט לפרנסתם”. נענה הגזלן לאיש וירה בכובעו. חזר ואמר האיש הנגזל: “אם הואלת אדוני להראות לי את חסדך ולשים את אבק השריפה בכובעי, נא ונא הראה לי עוד אות אחד לחסד וירה גם בנעלי זו, שחלצתיה מעל רגלי והטלתיה כאן על הקרקע כדי שבני־ביתי יאמינו בלב שלם לדברי, שעשוק אני, מאחר שכובעי ונעלי שניהם יחד יתנו את אותותיהם בי, כי טובים השנים מן האחד ועל פי שנים עדים יקום דבר, שלא מחמת עצלות או רשלנות חזרתי לביתי עני ואביון, כי אם רכושי המעט אבד לי בענין רע”. נכמרו רחמי הגזלן על האיש העשוק ועשה לו כבקשתו בפעם שניה. אך האיש הוסיף להפציר בגזלן לשוב ולרחם עליו לעשות באבק השריפה חור ניכר גם במעילו, שנפשט מעל גופו חיש־מהיר והוטל על הקרקע, כדי שלא יצטרך כלל לייגע את שפתיו ולספר לבני ביתו את צרת לבו באבדן צרור כספו כי אם בגדו, נעלו וכובעו כולם יחד יעידו עליו נאמנה בלי אומר ודברים ויספרו לבני ביתו את אשר קרהו בדרך, כי צרה אשר יבטאנה אדם בשפתים הלא משנה צרה היא. אך תחת זאת טוב כי אנשי־ביתו בעיניהם יראו ומאליהם יבינו, אשר איש אשר כל אלה לו, כלומר, שהוא מלא נקבים מכף רגל ועד ראש מן הסתם…” “הרף משטף לשונך – קרא השודד בקוצר־רוח – אעשה לך גם זאת ובלבד שתשתוק מעלי.” נטל הגזלן את רובהו וערכו כלפי הבגד וניסה אותו לירות בשלישית, אף לחץ על רובהו פעם ופעמיים ולא נשמע כל קול־נפץ. “אל נכון כלה אבק־השריפה מן…” – אמר האיש. לא הספיק הגזלן להשיב את מענהו ברוב מבוכה וגמגום, והאיש העשוק תפסו בערפו וטלטלו ביד חזקה עד שנאנס השודד להחזיר לו את כל כספו העשוק.

האיש אשר הבורא יתברך נתן לו לב מבין הלא יבין, כי ככה יסובב בעל הדבר הרשע את האדם לעשוק ממנו את צרור המידות הנאות והמעשים הטובים ויזרוק לתוך לבו ספיקות ופקפוקים וכפירות רחמנא ליצלן. וזה צרור המעשים הטובים הרי הוא חלקנו מכל עמלנו לשוב בו אל בית הורתנו ולעמוד לפני משפטו של הדיין העליון. וזה השודד בעל הדבר בא עלינו בחרבו להציגנו ריקים, אך גם לאחר כל מעשי השוד והשבר שעושה בנו הרשע בעל הדבר, מתחנן לפניו השכל ואומר: הבא לי טעמים מדוע אין אני צריך להיות איש כשר, ירה בי חצים מאשפתך, בעל דבר. כיון שבעל־הדבר מכלה את כל חציו, מתעורר השכל הטוב ומחזיר מידיו את העושק ועוקר את כל הספיקות של בעל הדבר. וטוב לשכל שלא יתיאש לעולם, כי בחשבון אחרון יצר הרע הוא מלך זקן וכסיל ואין לו הרבה אבק שרפה" (כתבי ר' נחמן, נוסח א. שטיינמן).

לענין סיפור מעשה זה בפי ר' נחמן (מקורו בחיי מוהר“ן דף כ”ז) ראה חיים ליברמן במאמרו על ר' נחמן ומשכילי אומן (ייווא־בלעטער, כרך כ"ט, חוב' ב‘, עמ’ 212) המבאר את הבדיחה כתשובה לאלה ששאלו לו לר' נחמן מה ראה לנהוג מנהג ידידות באפיקורסים, כלומר משכילי אומן, והוא חוג חייקל הורויץ וחבריו, ועיקר הכוונה שבתשובה, כי המשכילים אין להם אלא ספריהם וכשיוציאו את אלה שוב לא יהיה להם מה לספר. וש"י עגנון עשה את סיפור המעשה של ר' נחמן דרך שיר ובו המשל בלא הנמשל וכך לשונו:

איש יהודי היה נוסע למסעיו / אמתחתו בידו ובאמתחתו זהב. / הגיע לשדה־יער הרחק מן הישוב / לפתע עמד כמי שעשו בו כשוף / כי פגע בו שודד אורב על דרכים / בידו רובה ובקרבו תככים / להרג נקי ולטל את ממנו / ולא ירא את האלהים לא פחד מקונו. // ראה היהודי כי הוא בצרה גדולה / כמעט רגע ברובהו יורידהו שאולה / בכה והתחנן לו חוס ורחם אדוני / תן־לי את נפשי וקח לך ממוני. / מה בצע בדמי ברדתי אל שחת / אחר אשר לקחת כל אשר באמתחת / אשובה נא אל אשתי אל בני ובנותי / ואכל בחסדך את יתר שנותי / נענה לו הגזלן לא הקשה לבבו / נתן לו את נפשו ונטל את זהבו. // אמר לו היהודי, ועתה עזרי ומגני / אחת שאלתי אם לא בגינך בגיני / עשה עמי אות כי שדדוני בדרך / ולא ישפטוני משופטי לעבודת פרך / כי כל אשר הואלת לקחת הוי אדון / כסף־אחרים הפקד אתי פקדון / והיה כי אשוב והכסף אין בידי / יאמרו גנבתיו וכמסתיו עמדי. / לכן עשה עמי אות כי ביד חומץ נפלתי / ולא כחשתי בעמיתי אך את נפשי הצלתי // אמר לו הגזלן, הנני מושיעך / הכבד ידידי ותן לי כובעך / נתן לו הכובע ותלאו על עץ / ירה בכובע כיורה בחץ. / פרח הכדור הרעיש שמים וארץ / נקב חור בכובע ויפרץ־בו פרץ // אמר היהודי, טוב טובה עם טובה / בטובך שלח עוד כדור בכובע. / למען יראו וידעו כי החזקתי מלחמה/ עד שנקב כובעי ולא נותרה בי נשמה / נענה לו הגזלן לא שהה שהיות / ירה בכובע שתים שלש יריות. / פרחו הכדורים רעשו שמים / הכות כפת ראש ושולים. // אמר היהודי, הוי מושיעי ומצילי / כאשר עשית לכובעי כן תעשה למעילי / והיה זה שלום כל מעשה הצדקה / כי יראו כי נלחמתי ביד חזקה. / פשט את מעילו והניחו על סלע / מטרה לכדור צפוי אלי קלע. / נענה לו הגזלן לא שהה שהיות / ירה במעיל שתים שלש יריות. / אמר לו היהודי, אדוני רב העליליה / שלח כדוריך וירה עוד יריה. / פער הרובה פיו שש לקראת קרב / שניו יחרק וכעס ותם כחו לשוא // אמר הגזלן לא אוכל גם כי אובה / כי אזלו כדורי ואין כדור לרובה / אמר לו היהודי, אל תכחד אדוני / כה יעשה אלהים לך אם לא תעשה רצוני / אמר לו הגזלן, כה יהיה אלהים עמדי / אם נותר לי עוד כדור בידי. // ראה היהודי כי אין בלשונו רמיה / כי אזלת יד אין כדור ליריה. / קפץ על הגזלן ותפס בגרונו / שרה עמו וישב עליו את אונו / סטר על לועו ובמכות פשעו / שלם על פניו שבעתים אל רשעו / הפילו לארץ כמעט פזר עצמותיו / שבר את זרועו והפליא מכותיו / השיב נקם לצרו ולא שב אפו / עד אשר השיב כל אשר לו אל כפו /

ואילו מנואל שניצר מסיים בבדיחה זו אסופת חידודיו (“רבי לאַך”, איין קולטורדאָקומענט אין אנעקדאטען, 1922, עמ' 156־157) והוא מעשה גובה של בית מסחר בלבוב, פנחס שווארצווייס, ההולך בערב לביתו מטחנת־קיטור, שבה גבה כסף, דרך יער ופתאום ניצב לפניו איש, המגיש אקדח לחזהו ואומר: “הכסף או החיים”. הגובה באה עליו אימת מות אך הוא מתאושש ואומר: “אם כן, מוטב שאתן לך את הכסף”. בהכניסו ידו בכיסו הוא מוסיף ואומר: “אך טובה אחת, לפחות, תעשה עמי בשל הכסף הרב”. “מה טובה היא”? – שואל השודד, מבלי להסיר את האקדח. “אם אבוא הביתה בלא כסף, תהיה צעקה. יאמרו כי לקחתי לי את הכסף. איש לא יאמין, כי בא שודד באקדח ונטלו. ובכן, כדי שיאמינו לי, אתה חייב לפחות פעם אחת לירות דרך מגבעתי”. הסיר את מגבעתו והניחה על גבי הקרקע. מיד נשמעת יריה והמגבעת נקובה. פנחס שווארצווייס מתבונן במגבעתו הניזוקה ומנענע במורת־רוח ראשו. “זה מעט – הוא אומר בתרעומת – יאמרו כי לא נאבקתי דיי”. השודד עושה חפצו ומטיל כדור בשרוול־המעיל. “נו ועוד יריה דרך החזיה!” – מבקש פינחס. “איני יכול, ליצן!” – צוחק השודד. “על שום מה אינך יכול?” “כי אין לי כדור באקדח!” כהרף עין לובש פנחס שווארצווייס מעילו, חובש מגבעתו ואומר בנחת: “האסטע קאַ קוגעל, האב איך קא געלד” (אין לך כדור, אין לי כסף). והתשובה בקיצורה ממש כדרך: אין קויל אין כסף.

ואילו נוסחה של רבניצקי יידישע וויצן סי' 37, המציינת כי המשולח הוא יהודי והגזלן הוא גוי אינה שונה בעיקרה מיסודו של סיפור המעשה אלא שהיא נותנת את תשובת־הסיום בפי הגוי, שלאחר שהיהודי אסרוֹ בחבלים, הריהו יורק ואומר בכעס: “טפו! זשיד מאַשעניק” (תוף יהודי רמאי) ושינוי זה נכנס בגבולו של מוטיב אחר של טול קורה טול קיסם וכדומה.

909     א) מעשה בחבורה של נוסעים, שיצאה לדרכה והנה באה סערת־שלגים ונשתבשו הדרכים והיו אנוסים לישב באכסניה ולצפות למזג־אויר נוח יותר. יום מן הימים נעלם ארנקו של אחד מהם ולפי שלא ידע מי נטלו, היו הכל חשודים בעיניו וכל אחד ואחד מבין הנחשדים חשד בשאר חבריו ובלילות לא היו עוצמים עין ובודקים וחוזרים ובודקים איש איש ארנקו. ראה האכסנאי שחייהם אינם חיים התחיל בולש בחשאי עד שמצא את הגניבה וגונבה. שמרו עליו שלא יברח וכשנתבהרו השמים ויצאו לדרכם ובאו לקהילה הקרובה זימנו אותו לדין בפני הרב. שמע הרב דבריהם שאל את הגנב:

– ובמה תצדק עצמך בעולם הבא?

השיב:

– כשאבוא בפני בית דין של מעלה וישאלוני באותו ענין, אומר: מנין של יהודים היינו באותה אכסניה, וכשנעלם הארנק, היו הכל חושדים זה בזה, ואני לבדי לא חשדתי חשד כל שהוא, ונקי הייתי מאותה עבירה חמורה.

(מפי פייבוש בקר)

וראה פרץ סמולנסקין, המספר על גניבה בעגלה והנוסעים "חשדו איש את רעהו, לבד מהגנב, הוא לא חטא את החטאה הגדולה הזאת לחשוד את רעהו. אך מי גבר יחיה ולא יחטא? אכן גם הוא חטא, כי דברי הניחומים אשר דיבר אל האשה (אשר גנב ממנו) היו בלב ולב, אבל הלא נדע כי אין צדיק בארץ, זה חוטא בכה וזה בכה (“שמחת חנף”).

ב) מעשה ברמאי, שהערים על הרבי ר' מוטילי טברסקי מקוזמיר (נכדו של המגיד מטריסק) ולוה ממנו ממון ולא השיבו ואף נעלם. לימים נתפס והובא לפני הרבי ונשאל מה ראה לנהוג כך, השיב:

– אמשול לכם משל ביהודי שהלך ביער ובאמתחתו סך של כך וכך. פגע בו קוזאק ואמר: הרכוש או הנפש. השיב לו: אדוני קוזאק, אין בידי כלום. אמר הקוזאק: הבה נתפלל איש איש לאלהיו שישלח לנו ממון ואחר־כך נתחלק שוה בשוה. הסכים היהודי וכשסיימו תפילתם חיפש היהודי בכיסי הקוזאק והעלה כמה פרוטות והתחלקו בהם בשוה, ואחר חיפש הקוזאק בכיסי היהודי והעלה צרור רובלים גדול והתחלקו בהם בשוה. אולם כשהיהודי ביקש לילך לדרכו אחז בו הקוזאק ונטל את מחצית הרובלים האחרת. שאל היהודי: האי מאי? השיב הקוזאק: רואה אני כי אלהיך מיטיב עמך, תוכל איפוא להוסיף ולהתפלל וימלא חסרונך. והוא הדין ביני לבינך, כבוד הרבי, שאתה כוחך גדול בתפילה ותתפלל והשם ישיב לך את שנטלתי ממך.

(מפי יצחק שפרלינג)

 

כ"ג    🔗

910     מעשה במוריס רוטנברג, שדרש באסיפת ציונים והיו הכל מתפעלים מדרשתו והוא נהנה מהתפעלותם. ראה חנא מודז’יביצקי, שהיה גם הוא באותו מעמד, כי ילדה קטנה, והיא בתו של לואי ליפסקי שישבה על החלון, נרדמה והיתה עלולה להשמט. קרא בקול:

– מר ליפסקי אתה יושב לך ברווחה וילדתך שרויה בסכנה.

נבהל ליפסקי ממושבו לשולחן־הנשיאות, ביקש סליחה, נחפז לילדתו והורידה מעל המשקוף. בינתיים נפוג הלך־הרוח של הקהל והנואם הפסיק לשונו וכשחזר להמשך דבריו שוב לא היה עשוי להמשיך חוט ההתפעלות. אחרי האסיפה אמר לשון תרעומת:

– חנא, חנא, חבל שלא אתה ישבת ונרדמת על אותו משקוף, שודאי היית נשמט וניזוק.

השיב חנא:

– דומני כי מן הדין שלא אני אלא אתה היית היושב והנרדם והנשמט והניזוק, שכן מוריס רוטנברג מנינם מרובה, ואילו חנא אין אלא אחד.

(מפי חנא מודז’יביצקי)

911     מעשה בילדה קטנה, שבאה עם הוריה מקאנאדה לבקר בישראל, והיתה מפליאה בדיבורה וידיעותיה. ביקש חנא מודז’יביצקי לבחון אותה, שאל:

– מי הוא הרצל?

השיבה:

– מי שהמציא את ארץ־ישראל.

הוסיף ושאל:

– ומי הוא ביאליק?

השיבה:

– יהודה הלוי של ימינו.

הוסיף ושאל:

– ומי הוא ויצמן?

השיבה:

– מקנזי־קינג שלנו.

הוסיף ושאל:

– ומי הוא חנא?

היססה ולא ידעה להשיב, נמלכה קצת בדעתה ואמרה:

– זה, כנראה, לומדים אך בכיתות העליונות.

(כנ"ל)

ויש כמה הלצות לפירסומו של חנא וראה יהושע זינגר המביא מעשה בנשיא ישראל חיים וייצמן וראש ממשלתה ד. בן־גוריון שישבו וסעדו בא לפניהם המלצר והגיש להם מכתב שהכתובת על גבו כך לשונה: לגדול היהודים בישראל. סירב ויצמן לפתוח את המכתב שאמר: הוא מכוון לראש הממשלה; סירב בן־גוריון לפתוח את המכתב שאמר: הוא מכוון לנשיא המדינה. פתח המלצר את המכתב והתחיל קורא בו: לידידי היקר חנא… (“דער אידישער זשורנאל”, גל. 13628).

912     א) מעשה בשביתה שפרצה במערכת העתון היהודי “דער טאָג” בניו־יורק, עמדו משמרות השובתים והתרו מפני כניסה למערכת. בא חנא מודז’יביצקי ונכנס בצעדים רחבים למשרד, כשעבר על פני המשמרת, גערה בו העתונאית בטי סמית:

– הבוז לך מפיר שביתה!

השיב:

– הדיוטית, מה את צווחת, מי מפיר ומה מפיר – האם עבדתי?

(מפי ד"ר שלמה ביקל)

ב) מעשה בחבורה שדיברו על דרכם של בעלי־מסעדות התולים שלט גדול: כשר למהדרין מן המהדרין, וכשרותם מוטלת בספק. אמר חנא מודז’יביצקי:

– ממש כמעשה שאירע לרב, שנתגלגל לניו־יורק ונכנס למסעדה שנתלה בה פתק כזה, שאל את בעליו:

– יאמר לי אדוני בחסדו, האמנם כדברי השלט כן הוא?

השיב:

– מה כבוד הרב סח, אם לא די לו בשלט הגדול, יראה את כתלי מסעדתי והם קשוטים דיוקנאות של גדולי ישראל, הרי הרמב“ם, והרי הרא”ש והרי ר' יצחק אברבנאל והרי המגן אברהם והרי ר' עקיבא אייגר והרי הגאון מוילנא, והרי..

– אמר הרב:

– יאמין לי, אדוני, שאילו הללו מהלכים פה ואדוני תלוי בקיר, היה בי יתר בטחון…

(כנ"ל)

913     מעשה בר' יחזקאל הוליס, איש קולומיאה, משכיל וקצת מתפקר ומראשוני הציונים בעיר, שאמר:

– תימה תימה, כמה גאונים ואנשי שם התחבטו בחישוב הקץ ולא ידעו לכוון מתי יבוא המשיח, ואני שאינני מגיע לקרסוליהם, יודע.

שאלו לו:

– ובכן, ר' חזקאל, מתי?

פשט כף ידו ימין והחוה עליה באצבע שמאל ואמר:

– כשתגדלנה פה שערות.

(מפי ר' ישעיהו הלוי איש הורויץ)

 

כ"ד    🔗

914     מעשה בסוחר, שיצא לכרך לקנות סחורה וחזר בשעת לילה לעיירתו וכשהגיע לביתו התדפק על החלון, שאלה אשתו:

– בצלאל, זה אתה?

השיב:

– כן.

הוסיפה ושאלה:

– כבר חזרת?

השיב:

לא, אני חוזר רק מחר.

(מפי אהרן וידרמן)

מרטין בייראדט מביא שיחה בין שתי גיסות־חנווניות המדברות על אחד עוברי־הרחוב: “אך יש לו עינים יפות, שחורות, הן אחרות, רכות וטובות, והן שקועות להפליא מתחת… איך קוראים לזה? דומני כי הם אומרים עצם־המצח” “מה?” “כן קוראים לזה” “מאימתי?” “כנראה ממחר בבוקר השכם” (“שני עברי הרחוב”).

915     א) מעשה באברך, שאשתו היתה מפזרת דרכיה לבריות, והיה מיצר ובוש, בא לפני חברו, סיפר לו צרתו ואמר:

– הרי פיקח אתה, אולי תדע עצה נכונה.

שאל אותו חברו בדברים שבינו לבינה, השיב לו:

– הרי ידעתי, עונת תלמיד־חכם משבת לשבת.

אמר לו חברו:

– ניכר שנשתכח ממך מאמרם: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, דהיינו אם אתה תעשה שבּתך בימות־החול ולא תצטרך היא לבריות.

(מפי אברהם דרום)

ב) מעשה באדם, שאשתו היתה מקללתו וקללותיה כמים שאין להם סוף, והוא כל הימים כנעלב ואינו משיב. פעם אחת אמר לה:

– יקירתי, ערב נאה הוא, נצא לשוח.

יצאו שניהם וטיילו שעה גדולה ונהנו מיפי־הלילה, וביותר מכיפת השמים שהיתה זרועה כוכבים אין־מספר ונתיב־החלב בינותם. שאל הבעל:

– כוכבים נאים הם?

השיבה:

– נאים, נאים מאוד.

שאל:

– כוכבים מרובים הם?

השיבה:

– מרובים, מרובים מאד.

אמר:

– כל כך הרבה פעמים ייכנס הרוח באבי־אביך, ועתה נסי והשיבי לי קללה תחת קללה.

(מפי מרת צירל האגר)

והוא, כמובן, ניגוד מכוון לשיחתם של נאהבים על כוכבים וראה, למשל, י. מ. ווייסנברג, כשהיא מתבוננת בכוכבים ומתפתח בינה ובינו דיאלוג: “מה את רואה שם?” “מה עלי לראות?” “אַת מונה את הכוכבים?” “אני מבקשת כוכב, כוכבי” “נו, את רואה אותו?” “כלום הוא מאיר כל כך?” (“המשוגעת בכפר”).

916     מעשה בראובן ושמעון שבאו לכלל מריבה, צעק ראובן:

– ותבוא מארה בכל עצמיך ויתחתך בשרך ויתמעכו מעיך וכל חייך תלויים בשערה ונשמתך פורחת מתוך גסיסה, שתחילתה במוצאי יום־כיפור וסופה במוצאי שמחת תורה.

השיב שמעון:

– ואני אשלם לך ברכה תחת קללה: ולואי ותזכה בתואר־הכבוד: זכרונו לברכה.

(מפי אבי מורי)

917     מעשה בחבורה שדיברו בגודל חכמתו של שלמה המלך וגלגלו בענין משפט שתי הנשים, אמר הפקפקן שבהם:

– מה חכמה היא להכיר מי אמו של ילד, חכמה היא להכיר מי אביו של ילד.

(מפי אייזיק סדומי)

וליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ב, סי' נ”א, מביא מכתם של יהודה ייטלש: במאד החכים המלך שלמה, לשפוט על ילד אי זה אמו, העמדה חכמתו לו, נבון כמוהו, להגיד על הילד, מי הוא אביהו? ושם שם, סי' נ"ב, מכתם של צ. כ. זומרהויזן: “מי אם הילד שפט שלמה, ופה אחד הכירו חכמתו; לוּ הודיע מי אבי הילד, אז גם אני הכרתי תבונתו”.

וראה כמוטו לפרק בדיחות מחיי נישואים ומשפחה: מלכנו החכם שלמה היה לו באמת שכל, אילו בענין הנערים הנודעים היה מנחש לא בלבד את אמא אלא גם את אבא (מייסעס אונד שנאהקעס וכו‘, בודאפשט, עמ’ 21).

918     מעשה בר' מרדכי, יהודי בסרבי תם, שנתברך בהרבה בנות, כשהיה מתחנן אליהן, שלא יאחרו לשוב בלילה מטיוליהן, היה אומר:

– כשמטיילין עד חצות לילה – מן האפשר ויארע משהו, כשמטיילין אחרי חצות לילה – מן המוכרח שיארע משהו.

(מפי חיים תורן)

ורודא־רודא מביא משמו של רווק שוכר דירה: “מרת האלקה, המשכירה, אסרה עלי ביקור־גברות אחרי שעה עשר. דיברתי על לבה: אל נא תהיה מחמירה כל־כך; ועל שום מה דוקא: עשר? אמרה לי: ודאי, גם לפני עשר אפשר ויארע משהו; אבל אחרי עשר – מן המוכרח שיארע משהו” (“קראקאדילטרענען”, הוצאת צ’ולנאי, ברלין, 1933, עמ' 360).

919     מעשה בבחורה שחששה שמא יראנה בחור ערומה. אמר אייזיק סדומי:

– ואם יראה מה? הוא לא יתעוור מזה והיא לא תתעבר מזה.

(מפי אייזיק סדומי)

920     מעשה בראובן שחלה בעגבת ובוש לילך אל הרופא. אמר לו חברו שמעון:

– הריני נוטל הענין עלי.

נכנסו אל הרופא, פתח שמעון ואמר:

– אדוני, פורענות באה עלי, שנטפלתי ליצאניות ודבקה בי אותה מחלה ממארת.

אמר הרופא:

– תתפשט ואבדוק בך.

פנה שמעון לראובן:

– נו, התפשט.

תמה הרופא:

– האי מאי?

השיב:

– המחלה היא שלי אלא הפקדתיה בידו.

(מפי אברהם דרום)

ובכמה דוכתי, ובאחרונה יצחק אשכנזי, אוצרות פון אידישען הומאר, סי' 132, ונחום חייקין (טאג, גל. 13439) מובא מעשה באדם שבא לפני הרבי ר' נפתלי מרופשיץ ונתן לו פדיון הגון וביקש תשובה על עבירותיו החמורות. שאל ר' נפתלי: ועל שום מה לא בא בעצמו? השיב אותו האדם: הוא מתבייש. הוסיף ושאל ר' נפתלי: הרי יכול היה לבוא בעצמו ולומר, כי חברו שלח אותו. השיב אותו אדם: רבי, כך עשה באמת.

921     מעשה בחבורה, שדיברו בדרכה של אלמנה להחמיר בבגדי־אלמנותה כדרך שחור על גבי שחור. אמר האחד:

– שחור בגדיה כמין שלט הנתלה ברחובות של בתי חולים ולשונו תיבה אחת: שקט!

אמר האחר:

– שחור בגדיה כמין שלט הנתלה בכל הרחובות ולשונו שתי תיבות: דירה להשכיר!

(מפי אלמוני)

וראה מ. ד. בראנדשטטר בענין דרכה של אלמנה להחמיר בבגדי־אבלה וטעמיה: “לא כן ליצני הדור, המה אומרים, כי בגדיה השחורים האלה כעין מודעה רבה ותביעה בפה המה, לאמור: הדא אתתא ארמלתא היא והרי היא מותרת להנשא לכל אדם” (“כפר המזגגים”).

922     מעשה בספסר, שקנה לו לאשתו שתי פרוות. שאלו לה:

– שתים פרוות למה לך?

השיבה:

– האחת – להחם בטני שלי מחמת הקור; האחרת – לצנן בטנם של שונאי מחמת הקנאה.

(מפי אברהם כהנא)

 

כ"ה    🔗

923     מעשה באדם, שישב באכסניה אחת וכשיצא לדרכו ונטל מטלטליו שכח צרור, שהיתה בו צידה לדרך ועיקרה עוגה יבשה ופריכה שטעמה טעם־גן־עדן. אמר האכסנאי:

– לפי שהצידה הזאת עשויה שתעמוד ימים הרבה ולא יבוא בה קלקול, נשמרנה עד שיחזור אותו אורח ונחזירנה לו.

אמרה האכסנאית:

– ראשית ספק אם יחזור אלינו ושנית כבר התיאש ממנה ושלישית כבר הפקירה.

אמר לה:

– מילא, טעמי ואטעם גם אני.

חתכה ואכלה ולאחריה אכל גם הוא והפליגו בשבח אכילתם. שאלה:

– מה טעם, תמיד אתה אוכל תחילה והיום שינית ממנהגך?

השיב:

– לשיטתך כבר התיאש והפקיר – ראוי שתוכיחי דבריך הלכה למעשה, אבל לשיטתי שלא התיאש ולא הפקיר – הרי אמירה שאמר מסתמא בעינה עומדת.

שאלה:

– ומה אמירתו?

השיב:

–כאמירתו של כל שמזונותיו באים באיסור לרשותו של אחר.

שאלה:

– דהיינו?

השיב:

– דהיינו, שכל שיאכל מאותה עוגה ייחנק בפרוסה הראשונה.

(מפי פייבוש בקר)

ולשון האמירה במקורה האידי: ער זאָל מיט’ן ערשטן ביסן דערווארגן ווערן. וראה נוסח אחר פרידריך שטולצה מעשה באדם מישראל שאשתו נמאסה עליו על שום כיעורה וקמצנותה, שהיתה אופה עוגות קטנות משל אחרים. פעם אחת נשאה עוגות קטנות כאלה לנחתומר של הקהילה, וכשבאה להוציאן ראתה עוגות גדולות כל אחת כמלכה, ככלה, ולא ידעה כי עוגותיה שלה נחלפו באחרות. ראה בעלה בחמדה את העוגות הגדולות ונראו כפלא בעיניו. אמרה האשה: בעלי יקירי, חתוך לך חתיכה. אמר הוא: לא נאה הדבר, הלא ידעתי כי המין היפה זכות־קדימה לו בכל. הרהרה היא: מה מפליא הוא היום בלהגו הגאלאנטי. חתכה לה חתיכה קטנטונת ואכלה והוא מעודדה שתוסיף ותאכל, נטלה חתיכה הראויה להתכבד בלעתה ושיבחתה, והיא שואלת אותו: שוטה על שום מה אינך אוכל? והוא משיב: העוגות, דעי לך, הוחלפו, וזה דבר ראוי לשבח, אך מי שעשה את החילוף הרע, הוא מהרהר עתה, עליך לדעת, לאמור: ולואי וייחנק ההוא בפרוסה הראשונה (געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדארט, מהדורת 1921, כרך א' עמ' 345־342). ההבדל בין הנוסחאות הוא בשוני ההנמקה והוא בולט מאליו.

 

כ"ו    🔗

924     מעשה בבנה של מרת חינקי, סוחרת סמרטוטים בזלוצ’וב, שעמד ושקל לקונה צרור של סחבות, ונמצא המשקל חסר, אחז בקצה־מכנסיו, שהיה לבוש בהם, ומשך בהם בחזקה ונקרעה מהם מטלית מלוא ארכם, הטילה בתנופה על גבי המאזניים, ואמר:

– לעולם יהא אדם סוחר!

(מפי ר' שמריה אומבר)

והחידוד בצירופם של שני ביטויים,עט יום הביטוי האחד: אברייסן א פאָלע ( = לקרוע כנף־בגד), וראה ברנשטיין־זגל סי' 956: פ’ון א שלעכ’ט געשעפ’ט רייס אפּ אַ פּאָלע און ענטלויף (מפני עסק רע קרע כנף־בגד וברח – דהיינו: מהר וחזור בך, ואפילו מתוך היזק) – והביטוי האחר: א סוחר זאל מען זיין ( = סוחר צריך להיות) והוא כדרך הפתגם הפשוט בעם: לעולם יהא אדם – א מענטש זאל מען זיין. ואפשר חידודנו נוסח מבודח של מעשה בתם, שנהג כך ואמר כלשון התוכחה שבתפילת שחרית: לעולם יהא אדם ירא שמים, וכיוון לענין מאזני צדק והין צדק.

925     מעשה בסוחר, שנתפס, בראשית ימי מלחמת העולם הראשונה, לבהילות של קניית סחורות, נכנס אצל חנות של סיטונאי נעליים וביקש לקנות מסחורתה, אמרו לו הפקידים:

– כבר הקדימוך סוחרים גדולים וזריזים ממך, אולם יש עוד טראנספורט של נעליים, שחציו הגיע מארצות הברית וחציו נתעכב מחמת המלחמה, אלא שאותה מחצית שהגיעה – כולה של רגל שמאל.

לא היסס הסוחר וקנאה. נכנס אצל חנות של סיטונאי חמאה משומרת וביקש לקנות מסחורתה, אמרו לו הפקידים:

– כבר הקדימוך סוחרים גדולים וזריזים ממך, אולם יש עוד חבית אחת, ספק חמאה ספק פרימולה, ואין ודאות אם אינה פסולה לאכילה.

לא היסס הסוחר וקנאה. נכנס אצל חנות של סיטונאי־ברזל וביקש לקנות מסחורתה, אמרו לו הפקידים:

– כבר הקדימוך סוחרים גדולים וזריזים ממך, אולם יש עוד כמות של פרסות, אלא שאין הן פרסות גדולות של סוסים ממש, כי אם פרסות קטנות לסוסי־צעצוע מעשה־עץ.

לא היסס הסוחר וקנאה. היו יודעיו מלעיגים עליו ועל מציאותיו, והוא באחת:

– אמא רוסיה כרסה גדולה ורחבה והיא בולעת הכל.

לימים נשאל מה עלתה לסחורתו, השיב:

– עסקים כאלה עלי ועל כל ידידי – סופו של טראנספורט נעלי רגל שמאל, שנמכר לאושכפים כעור היפה להטליא מנעלים מקורעים; סופה של חבית החמאה, שנמצאה ממחציתה ולמטה בולבוסים מבושלים, שנמכרו כמשחת גלגלים; סופם של שקי הפרסות, שנמכרו לכפרי־הסביבה כקמיעין, כמנהג האכרים, הרואים פרסה הצמודה למפתנם מזל נאה. הוא שאמרתי לכם: אמא רוסיה כרסה גדולה ורחבה והיא בולעת את הכל.

(מפי דודי ר' בונים סיטנר)

סיפור זה, שהוא מעשה שהיה, הבאתיו בספרי (ממעגל הנעורים, תש"ו עמ' 59־58) והוא כדוגמה לראשית־הפלגה, שבה מידת הבהילות של קניית מיני סחורה ואגירתה, נעשית כתכלית לעצמה, שסופה מבטלת עצמה. והמשכה של הפלגה זו אתה מוצא בבדיחה מהלכת, שנוסחותיה מרובות, ונביאנה עתה בשני גלגולים שונים, שהם הדוגמאות לאפשרות השימוש הקיצונית במוטיב של הלצה. ישראל זרחי מספר, בסיפור על בית־גידולו, על מהומת־המסחר הזאת בימי המלחמה לאמור: “פעמים שאחד מזכיר נשכחות; מעשה בקרון של נרות־שעוה שהיה עובר מיד ליד והיה כל סוחר מרויח חלקו בעסק, ומשבדקו הנרות ראו שאין בהם פתילות; היה כל קונה חוזר למוכר בטענה: היתכן? עד שבאו לאחד שגיחך ואמר: מה איכפת לכם, מי אמר לכם שנרות להדלקה הם, אפשר נרות למסחר הם?” (בית סבתא שחרב, עמ' 69). וכאן הבולמוס מגיע לנקודה, שבה הוא יוצא מגדר ספסרות מצויה, שהיא אונאת־אחרים, ונכנס בגדר ספסרות מיוחדת, שהיא אונאת־עצמו, והספסר בחינת מגלגל גלגל לשם גלגולו בלבד. התשובה, המתממה וצינית כאחת, המבחינה בין נרות להדלקה ובין נרות למסחר מגלה את גלגול הגלגל כדימוניות מבהילה.

אך ראה גם ראה, מה היתה אותה בדיחה עצמה בפי ח. נ. ביאליק, מה פנים נתגלו בה, משנעשתה לו חומר לדרוש בו. בנאום הפתיחה לועידת הסופרים העברים בתל־אביב, בסיון תרצ"א, אמר כדברים אלה: “אל מנהיגינו אני רוצה לומר מכאן – אולי יגיע קול זה אליהם. שמעתי זה לא מכבר אניקדוטה, אולי היא ישנה מאוד־מאוד, זמנה בימי המלחמה והאינפלציה, שהסוחרים היו עושים סחורה בכל מיני סחורה וסחורה. זאת היתה עוברת ומתגלגלת מיד ליד כמה וכמה פעמים, ולפעמים היתה חוזרת לבעליה הראשונים ומרויחים עליה ריוח מדומה כהוגן. והנה קרה מעשה בארגז של נרות, או בקרון שלם של נרות, שעשו בו סחורה והרויחו בו הרבה מיליונים ואחרי זמן רב, אחרי גלגולים רבים, משנפל הקרון הזה לידים אחרות, והידים האלה החזיקו בו כבאבן טובה וציפוי לריווח גדול, פתחו את הארגזים ומצאו שכל הנרות הם בלי פתילות. כך יקרה גם לסוחרים ברחוב שלנו, באידיאלים ובמלים הרמות והגבוהות. זה כבר כמה שנים חושש אני, שביום האחרון, ברגע האחרון, ימצא פתאום, שבתוך הנרות, שרוצים להדליק אין פתילות, מפני שהפתילות הן סוף סוף הספרות העברית והאש הקדושה שהסופר העברי נושא לכל פינות ישראל ולכל קצוי הארץ. בלעדיו יכבה הכל ולא תהיה תקומה לכל מפעלנו – –” (דברים שבעל־פה, ספר ראשון, עמ' קע"ב).

בדיחה מועטת נעשתה כתוכחה גדולה – אונאה עצמית של מעטים, הנתפסים לדהרת סחרחורת של ספסרות, מתגדלת כדי אונאה עצמית של דור שלם והנר והפּתילה נדרשים כדרך הנמשל שהוא גדול ממשלו.

 

כ"ז    🔗

926     א) מעשה באריה רוזן, והוא שיכור מפורסם בוילנא, שפעם אחת התעורר בליל סופה ושלגים, התלבש וביקש לצאת מביתו. שאלה אשתו:

– אריה להיכן?

השיב:

– לפונדק ללגום קמעה.

אמרה:

– צרצור יי"ש בביתנו ואתה רץ לפונדק?

השיב:

– האם כגוי אני בעיניך שאשתה מבלי לברך לחיים.

אמרה:

– מוכנה גם אני ללגום טיפה ותשתה עמי לחיים.

אמר:

– מה, עם בהמה טמאה כמותך אשתה לחיים?

אמרה:

– אם בהמה טמאה אני בעיניך, התיצב בפני הראי ותשתה עם עצמך לחיים.

אמר:

– מה, עם שיכור מנוול שכמותי אשתה לחיים?

(מפי קלמן צונזר משמו של אביו ר' אליקום צונזר)

ב) מעשה בשיכור מפורסם, שסיפר דרכו בחיים, אמר:

– לפנים, בשנות העמידה הייתי נוהג לשתות לפני האכילה ולאחר האכילה ובכל שעה סתם; עתה, בימי זקנתי, שוב איני שותה אלא בכל שעה סתם.

(מפי משה גרדון)

ג) מעשה בבור, שעלה גדולה והיה נוהג להעמיד לסעודה המפסקת של ערב יום כיפור מיני משקאות ומזרז את המסובים שישתו. אמרו לו:

– הרי נהיה שיכורים ביום־הדין.

השיב:

– היא הנותנת, שכן לשון פתגם־העם: שיכור אינו נדון.

(מפי יצחק שפרלינג)

 

כ"ח    🔗

927     א) מעשה במישקה ציגאַן, גנב מפורסם בדוינסק, שנתפס בגניבת־שעונים ונחבש בבית־הסוהר. לימים הובא שם קצין שנתפס בפעולה צבאית במחתרת מהפכנית. שאל ציגאן את הקצין:

– על שום מה נאסרת?

השיב הקצין:

– על שום טאַקטיק.

שאל הקצין:

– ואתה על שום מה נאסרת?

השיב ציגאן:

– על שום טיקטאַק.

(מפי ש. ז. זרחי)

ב) מעשה באברך, שיצא ללמוד שחיטה וכשחזר נשכח תלמודו מלבו ולא זכר, אם מקדימים שחיטה לבדיקה או בדיקה לשחיטה. יצא לשוק ושמע יללת יהודי, שהיתה בו יד גנבים, וכך יללתו:

– אוי ואבוי, שחטו אותי!

בא לפניו אותו אברך ושאל:

– רחימאי, איך היה הדבר, קודם נשחטת ואחר נבדקת או להיפך.

השיב המילל:

– שוטה, כיצד היו שוחטים אותי אם לא היו בודקים אותי תחילה.

(כנ"ל)

 

כ"ט    🔗

928     מעשה בקארל פירסטנברג, שפגש את חברו, אמר:

– רואה אני, כי אין אתה כתמול שלשום.

השיב חברו:

– באמת, מאורע במשפחה.

אמר פירסטנברג:

– אם כן מזל טוב, מזל טוב.

אמר חברו:

– לא כי, חותנתי מתה עלי.

עשה פירסטנברג פנים של כובד ראש ואמר:

– בכל זאת משהו.

(מפי אברהם שרון)

וראה י. צ. הכותב על מעשה שהיה: "פגשני מכר ובירכני בידידות רבה במזל טוב. כאשר שאלתי בהשתוממות: מה זו הברכה? ענני – “הרי קראתי משהו בעתונים”, ומיד הצטדק בהכנעה: “תסלח לי, אפשר שטעיתי, אני מצטער מאד, הריני משתתף בצערך, הרי משהו קרה במשפחתך” (מחלת הפירסומת, “הפועל הצעיר”, כרך מ"ב, גל. 25).

ב) מעשה בזקן מופלג, שנשאל:

– מה סגולה עמדתה לך שזכית לזקנה מופלגת כל כך?

השיב:

– אין הזקנה מצריכה אלא סגולה אחת – סבלנות.

(מפי אבשלום שמעוני)

 

ל    🔗

929     מעשה במר אדל, סוחר חשוב מיהודי ברלין, שהוחזק בעיני עצמו וזולתו משוגע, ובא לפניו פקיד מפקידיו לאמור:

– בבקשה מכבודו, אולי יואיל להקדים לי תשלום משכורת החודש הבא?

– כדי כך אין אני משוגע.

(מפי מאיר פרנקל)

וראה מעשה בראובן המספר לשמעון: לוי זכה בפיס הגדול ומרוב עושר הוא משוגע כליל. שואל שמעון: נו, הוא פורע חובותיו? משיב ראובן: משוגע כל כך איננו (מייסעס אונד שנאהקעס וכו‘, בודפשט, עמ’ 102־111).

ובהיפך מספר היינה ב“לוטציה⁵” מעשה במשורר גרמני, כלומר בו עצמו, ששאל את הברון יעקב (ג’מס) רוטשילד לשלומו והשיב לו: הריני משוגע. אמר לו המשורר: עד שלא תשליך כסף מבעד לחלון לא אאמין. אמר הברון באנחה: הרי זה שגעוני שאיני משליך לפעמים כסף מבעד לחלון. ואעיר כי ענין השלכת הכסף כביטוי של שגעון או צד שגעון מוטיב מצוי, כשהוא נתלה בכילי דוקא. וראה למשל, את הרומן של טובוט “היורש” (על פיו חיברו פליכס הולנדר ולותר שמידט מחזה) וענינו כילי, שלאחר שנודע לו, כי אשתו ילדה ילד ואינו שלו, הוא משליך כל קנינו לתוך האש. וראה ישראל זרחי בסיפורו “קראו לו כילי”, שבו הכילי לאחר שנכזב בענין נישואים, הוא חוטף תכשיטיו, פורץ לחלון, קורעו, מגביה ידו ומניפה בזעם: “לשדים, לכל הרוחות והשדים, איני רוצה, שוב איני רוצה בכלום, בכלום – –”. אך כשהוא מבקש להתיר ידו הקפוצה, משתהית היד מאליה וסופו מחזיר תכשיטיו לקופסת־הפלדה. ומוטיב לעצמו הוא מעשה האציל. אחרון העשירים ב“תיאטרון־העלום הקטן” להופמנסטאל – ההוא תשוקה עזה היא בו לבזבז עצמו והוא משליך בעד החלון מלוא חפניו זהב־אביו, וכאשר יאזל הכסף ישליך כלי פז ונשק ורקמות וכיוצא בהם.