רקע
חנה סנש
הצעות־נישואין בארבע תקופות (מערכון)
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; 1994

 

א. בשנת 1000 לפנה"ס

הנפשות: האב, דיטריך

האב (מתהלך אנה ואנה): יבוא או לא יבוא? לבסוף עוד יחזור בו, ולא אוכל להיפטר מגרמנה… נוּ, סוף־סוף!

דיטריך מופיע: שלום אדון אטצל, מזג־האוויר יפה, מה? אתמול ירד גשם. היבול ודאי יעלה יפה, לפי דעתי…

האב: אדון דיטריך החביב, אני ממהר, על־כן מוטב שנעבור לעצם העניין ללא שהיות.

דיטריך: כרצונך, אדון אטצל. אם כן, בת כמה היא?

האב: בת עשרים, בערך.

דיטריך (בבהלה): כל־כך זקנה? המ…

האב: להיפך, זהו הגיל המתאים ביותר; וכוח לה, ממש כוח־סוס, כוח־שוֹר!

דיטריך: כך! ומה משקלה?

האב (בגאווה): שבעים וחמישה קילו.

דיטריך (בהסכמה): כן, זה משקל הראוי להתכבד בו. ולבשל, האם היא יודעת לבשל היטב?

האב: אם היא יודעת לבשל? אם גרמנה שלי יודעת לבשל? אכן, אדון דיטריך, עצם שאלתך יש בה כדי להעליב אותי.

דיטריך: אבקש סליחתך, אדוני, אולם בעת עיסקה עליי לנהוג בזהירות. ובכן, מה מחירה?

האב: שאלה קשה למַדי (שולף עיפרון ונייר ומחשב). שתיים ועוד שמונה פחות תשע; שבעה קוואדראט, נומרוס לגריתמי, אינטגראציה. אה, כן, מצאתי: שתי פרות בתוספת שטיח.

דיטריך: אבל, אדוני, הלא מגוחך הוא! במחיר זה אני יכול להשיג את הסחורה בכמות כפולה, כלומר שתי נשים, ואולי אפילו שתייים וחצי אצל השכן.

האב: אך לא כמו גרמנה שלי. הנישואים סוף־סוף אינם ענין של מה־בכך. יש להקפיד ביותר בעת הבחירה.

דיטריך: כמובן, כמובן. אך המחיר גבוה מדי, בכל־זאת. הן היא די זקנה, למרות הכול… לא, בתנאים כאלה עליי למשוך ידי מן העסק.

האב (אוחז בו בכוח): עוד רגע! לךָ, באופן יוצא מן הכלל, הואיל ואתה איש סימפּאטי בעיניי, לךָ אני מוכן למכור אותה במחיר מוזל. אני מוכן לוותר על השטיח.

דיטריך: נאה, נאה! בתנאי כזה אני מסכים. אם כן, מחותני היקר, מחר אבוא עם המוהר, כלומר עם כל הסחורה כולה.


 

ב. בתקופת האבירות (ימי הביניים)

הנפשות: קוניגונדה, גוטפריד, ליאו

קוניגונדה (יושבת ליד שולחן וספר בידה): הה, המועקה מכרסמת בלבי. היכן גוטפריד, האביר רב־החסד? אפשר הוא נהרג במלחמה? אזי אצטרך להינשא לליאו האכזרי. הו, לבי! (נשמעת שעטת־סוס) הו, מה שומעות אוזניי? לבי לוחש לי כי אהובי קרב ובא.

גוטפריד (נכנס לחדר, נשאר עומד לפני קוניגונדה ולאחר מכן כורע ברך מולה): את חרבי אני מניח לרגלייך, הו, מלכת חיי.

קוניגונדה: לבי לחש לי כי בוא תבוא, גוטפריד האביר רב־החסד.

גוטפריד: אכן באתי. גברה זרועי על סכנות אלף, כשזיכרון פנייך האלוהיים משווה כוח לי (מטביע נשיקה ארוכה על ידה).

ליאו (מתפרץ לחדר): הו, מה רואות עיניי!

קוניגונדה: אלוהים אדירים, זה ליאו האכזרי.

ליאו: צדקת, הגבירה. אמנם אנוכי ליאו האכזרי. עליו להיענש!

גוטפריד: את חרבי! קדימה לקראת המאבק!

קוניגונדה: לבי נשבר בקרבי.

ליאו: אל בחפזונך, גבירה יקרה (הם נאבקים. גוטפריד נופל ארצה).

קוניגונדה (בצעקה): גוטפריד, האביר רב־החסד! ליאו, אתה אכזר מכל האדם, אתה הרגת אותו. הוֹ, מה יהא עליי? לא נותר לי אלא לכלוא את לבי האומלל והשבור בין כותלי מינזר שוקטים. שלום לכם, חיי העולם הזה!


 

ג. בשנת 1836

הנפשות: לינה והאדון מאקס שניידר

לינה (יושבת ליד שולחן ומחזיקה עבודת ריקמה בידיה, אחר שולפת ראי ומתבוננת בו; לבסוף מתקנת את תסרוקתה): עליו לבוא עוד מעט. בעצם, מה הוא רוצה להגיד לי? כבר רמז, קודם לכן, על איזה דבר חשוב. כן, אולי… לא, לא! בכל זאת לא! הוא כליל־השלמוּת, וגבוה ממני משכמו ומעלה, על כן לא ייתכן שיאהב אותי. הוא כה חכם, ואני בסך־הכול נערה מטופשת.

שניידר (נכנס): את שוב עובדת בחריצוּת, לינה שלי החביבה. אף רגע אחד לא תוותרי על העבודה.

לינה: לא, אינני יכולה להשתנות. זהו טבע אצלי.

שניידר: יפה, זה טבע טוב ויפה. (מחזיק בידו פרחים, אך שוכח להגישם.)

לינה: הוֹ, איזה פרחים יפים. האם הם בשבילי?

שניידר: רואה את, בנוכחותך אני כה מבולבל, עד כי שוכח אני למסור את הפרחים האלה, שהם דלי־ערך לעומתך.

לינה: אדון מאקסי שניידר, כיצד יכול אתה לומר מלים כאלו. אלה בדיוק הפרחים האהובים עליי ביותר. הם כל־כך ריחניים! סלח־לי לרגע, אך אשים אותם במים. (יוצאת)

שניידר: איזו נערה! ביתית, מיטיבה לפרוט על פסנתר. יש לה נדוניה יפה, נאה וחביבה. הוֹ, כיצד אוכל להביע באוזניה את משאלתי? קשה מאוד. האם היא אוהבת אותי? אני תמיד כה הססן וחששן, בעוד שקצין עז־מצח זה מיטיב להבין את תפקידו.

לינה (חוזרת): עליך לטעום מן העוגה, אדון שניידר. היום אפיתי אותה.

שניידר: אם כן, היא בוודאי טעימה מאוד לחך ומתוקה, מתוקה ממשך כמוך, העלמה לינה. לא, היא ודאי אינה יכולה להיות מתוקה כמוך. (טועם) עצום! נפלא! האם רשאי אני לקחת עוד פרוסה? (מוסיף לאכול)

לינה: אני באמת שמחה שהעוגה טעינה לחכך.

שניידר (ניגש קרוב): לינה החביבה. עלי להגיד לך דבר.

לינה: האומנם, האדון מאקסי שניידר?

שניידר: את אינך יכולה להעלות על דעתך מה הדבר, לינה… ואולי כן?

לינה: לא, אדון שניידר.

שניידר: אם כך, עליי לדבר! (במהירות) לינה החביבה, אני אוהב אותך, ואני רוצה לשאת אותך לאשה.

לינה (בפליאה): אדון שניידר! (בחביבות) אדון מאקסי שניידר!

שניידר: ומהי תשובתך, לינה? (אוחז בידה.)

לינה: אני, אני באמת אינני יודעת מה להשיב. אני כל־כך מופתעת. אתה יודע מה? דבר עם אמא שלי, בבקשה!

שניידר: לינה, האם רשאי אני לנשק אותך?

לינה: אבל, אדון שניידר, האם זה דחוף כל־כך? (מושיטה פניה לנשיקה אגב צחוק.)

שניידר: רק על המצח. (נושק לה. לינה יוצאת במרוצה.)


 

ד. בשנת 2036

הנפשות: הבן, הנערה, אמו של הבן, אביו של הבן

האב (מסתכל בשעונו): מה זה, מדוע רוברט לא חזר עדיין? אינני יכול לשאת את חוסר־הדיוק שלו. האם אינך יודעת היכן הוא נמצא?

האם: אני סבורה שנסע למַאדים לבלות שם את סוף־השבוע. אתה יודע, הוא נוסע עם הנערה שכבר ביקרה אצלנו פעמים מיספר. נערה נחמדה מאוד, אני סבורה שיש לה כוונות רציניות.

האב: כל זה טוב ויפה. אך רוברט בכל־זאת יכול היה לשוב הביתה בזמן. הלא הוא יודע שאנחנו נוהגים לסעוד ארוחת־ערב בשעה 20, והנה עכשיו השעה היא 20 ו־9 דקות ו־6 שניות.

האם: אנחנו יכולים לבדוק את מעשיו שם, לשם כך אפשר להשתמש בקלות בטלוויזיה. בבקשה ממך, קלוֹט נא את תחנת “המאדים”!

האב (מכוון את המקלט): הביטי, הנה הוא שם! באמת הוא נמצא בחברתה של אותה נערה. דרך אגב, הם יהווּ זוג נאה בהחלט.

האם (מסתכלת גם היא): גם אני רוצה לראות. הבט, נערה זו בדיוק עכשיו נשקה לרוברט. אני סבורה שכבר עת לגשת להכנת הכלים לתינוק.

האב: אם כך, סבורני, שאין טעם לצפות לשובו לארוחת־הערב.

האם: בסדר גמור. הכנתי ארוחה טעימה מאוד, המאכלים האהובים עליך ביותר; תרנגולת צלויה עם ויטמין (שולפת קופסה מן המגירה ומגישה לו גלולה.)

האב: (נוטל כוס מים מעל השולחן ובולע את הגלולה): זה היה באמת טעים ביותר. נחמד מצדך שחשבת עליי. ואת, את אינך אוכלת?

האם: לא, תודה. אתמול נשקלתי והתברר לי שעליתי במשקל ב־2 גרמים.

הבן (נכנס): שלום! סליחה על האיחור הקטן, אולם הרגשתי נפלא. וחוץ מזה, לא באתי לבדי, אלא בחברתה של נערה נחמדה מאוד; אבל אתם מכירים אותה… שמה יהודית. היא כבר ביקרה אצלנו פעמים מיספר.

האב: ואיפה אותה נערה?

הבן: היא תבוא תיכף, היא מַחנה את החללית במוסך.

האם: אך לי ידוע יותר מזה, עם מי התנשקת על ה“מאדים”?

הבן: ראיתם אותי? אני תיכף אמרתי ליהודית, שבימינו אי־אפשר להתנשק באין מפריע, כבימים עברו. אין לאדם פרטיוּת בגלל הטלוויזיה הזאת. אך הנה מתקרבת יהודית. עזבו אותי לבד! אני סבור שהיא מתכוונת להצהיר הצהרה באוזניי.

(האב והאם יוצאים. הנערה נכנסת לחדר.)

הנערה: נו, איך הרגשת בטיול?

הבן: תודה, זה באמת היה נעים מאוד.

הנערה: בקיצור, לא התחרטת על שנבעת אתי?

הבן: לא ולא. אפילו בלי קיצור…

הנערה: ואתה מוכן לנסוע גם בפעם אחרת?

הבן: אתך… ברצון רב.

הנערה: גם למסע ממושך וארוך יותר?

הבן: בא בחשבון.

הנערה: למסע ארוך, ארוך מאוד־מאוד, וממושך מאוד־מאוד?

הבן: אלוהים אדירים, איזה אורך?

הנערה: אולי… לכל החיים.

הבן: אינני יורד לסוף דעתך.

הנערה: אתה קשה־תפיסה, חביבי. האם לא שמת לך לכך, שהצעתי לך הצעת־נישואין?

הבן: הלא אנחנו בקושי מכירים איש את רעותו.

הנערה: לשם היכרוּת יהיה לנו פנאי בשפע גם לאחר החתונה. ענה, אם כן, תיכף ומיד, והגד “הן”, למען נהיה מאושרים!

הבן: אני באמת אינני יודע מה להשיב, את יודעת מה, דברי עם אמא שלי!


המלצות קוראים
תגיות