רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ה

לנכדתי הקטנה סופיה (“חכמה” בעברית).

בעדרו של משה הרועה היתה עז אחת עקשנית. תמיד היתה מתרחקת מהעדר ומשוטטת לה לבדה בין השיחים. משה היה תמיד רץ אחריה ומַחֲזִיר אותה בשוט אל העדר. כמה פעמים הזהיר אותה, כי לא תתרחק מהעדר, כי זאבים אורבים לה, והם יכולים לטרוף אותה. אבל היא לא שמעה בקולו. ותמיד היתה משתמשת בשעת הכושר ובורחת.

ולעז בת קטנטנה לבנה כשלג, ומשה אהב אותה וקרא לה זריזה.

מדי פעם בפעם היה משה נושא את זריזה הקטנה על זרועותיו להשקותה מהמים הזכים אשר בנחל קישון, והיא גם היא אהבה את משה הרועה והיתה נושקת לו בפיה, וגם רצה אחריו בעברו ממקום למקום.

אבל עוד צעירה מאד היתה ויונקת מִכְּחַל אמה. ועל־כן אל כל מקום אשר הלכה אמה היתה גם זריזה נלוה עמה.

ופעם עזבה האם את העדר, נכנסה אל תוך החורשה וזריזה הולכת אחריה. והנה התנפלו עליהן זאבים וטרפו את העז הזקנה ורצו לטרוף גם את הקטנה, אבל זאבה אחת זקנה, שמת לה בנה, גור־זאב, רחמה על זריזה הקטנה ולא נתנה את אחיה הזאבים לנגוע בה לרעה, והיא לקחה את זריזה והביאה אותה אל תוך מאורתה, היניקה אותה ושמרה עליה כי לא תאונה לה רעה.

כאשר גדלה זריזה לִמדה אותה הזאבה הזקנה לנהום כנהמת זאבים, ותהי הזאבה קוראה: הָאוּ הָאוּ, וזריזה עונה לעומתה: הָאוּ מֶאֶאֶאֶ, הָאוּ, מֶאֶאֶאֶ!

כמה פעמים הסבירה לה הזאבה, כי אסור לקרוא: מֶאֶאֶאֶֶ, כי אם הָאוּ בלבד, וזריזה היתה מקשיבה וחפצה לקרוא כמו הזקנה ממש, אך למרות רצונה יצאה מפיה הקריאה: מֶאֶאֶאֶ!

— אבדה תוחלתי! קראה הזאבה הזקנה. אנכי רוצה לאמצך לי לבת, אבל, כנראה, את לא תהיי זאבה לעולם… ומה יהיה גורלך? הלא סוף־סוף יכירו כי עֵז את ויטרפוך.

ואמנם את הדברים האלה הרגישה גם זריזה בקרב לבה תמיד. היא הבינה כי היא עז בין זאבים. אבל בכל התאמצותה איננה יכולה להיות אחרת.

ועוד זאת: לפעמים קרובות היתה זוכרת את הימים הטובים, בעת שהיתה בתוך עדר כבשים וגדיים, מקפצת ושרה כדרכה במקהלה עם חברותיה, זוכרת היא את חסדי משה הרועה, שנשא אותה על זרועותיו אל המעיין. ועתה סביב לה זאבים טורפים לוטשים אליה את עיניהם המלאות דם, ורק מפחד הזאבה הזקנה הם עוצרים ברוחם לבל יטרפוה.

כמה פעמים בכתה זריזה בלילות וקראה: מאאא! אולי ישמע משה הרועה קולה ויבוא לגאול אותה ולהשיבה אל אחיותיה, אל העדר. אבל קולה לא הגיע לאזני משה…

היא רצתה פעם לעזוב את המאורה בלאט ולברוח… אבל היא היתה מכירה טובה לזאבה הזקנה אשר הֵגֵנה עליה. ואיך אפשר לשלם לה רעה תחת טובה ולברוח ממנה?

ולפעמים היה גם משה הרועה יושב לו על תֵל באמצע הערבה ומהרהר בלבו: היכן היא זריזה שלי? הטרפוה זאבים, או חיה היא עדנה במקום זר?

ופעם אחת יצאה זריזה השדה עם מינקתה הזאבה הזקנה, והנה בא דב לקראתה ובמחי־כף אחת שבר את צלעותיה, והיא נפלה תחתיה ותמת. וזריזה מהרה להמלט ותחבא בצל שקמה עֲבֻתָּה.

מתחילה היתה זריזה כולה חרדה, וגם מאאא לא יכלה לצעוק. אבל אחרי עבור איזה זמן חשבה זריזה מה לעשות: אם לא תצעק, תאבד לגמרי, ואם תצעק אולי ישמע משה הרועה קולה וימהר להצילה.

וכן היה: זריזה קראה בכל כחה: מאאא! ולאשרה נשמע קולה באזני משה.

— הנה קול עז קטנה, כקול זריזה, אני שומע —, אמר משה בלבו ובקפיצה אחת נגש שמה והרובה בידו. מרחוק ראה כי הדב מתהלך לו בחורשה. ומשה כונן אליו את הרובה, ירה בו והדב נפל, התהפך ומת. והנה נשמע שוב קול קורא: מאאא! ומשה הלך אחרי הקול ונהה זריזה מקפצת ובאה לקראתו.

— שלום, זריזה?

ומשה לקח את זריזה על זרועותיו וַיִּשָּׂאֶהָ אל העדר.

המלצות קוראים
תגיות