(אגדה)

 

א    🔗

שני אחים ישבו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד עני. העני, שמעון שמו, עבד את ראובן אחיו העשיר, ובעמלו מצא רק לחם צר, כי בניו היו רבים, ושכרו מועט.

ויהי היום, ונשי האחים ילדו שתיהן בנים. ותאמר אשת שמעון לאישה: הנה נתן ה' לנו בן, בקש מאחיך, כי יוסיף על שכרך, למען יִרְוַח לנו מעט, ויאמר שמעון: אל נא תדאגי, יונתי, ה' יעזרנו לפרנס גם אותו, ובמזלו עוד ירום גם מזלנו.

בערב שבּת בבוקר בא שמעון אל ראובן אחיו לקבל שכרו בעד השבוע, ובגשתו קרוב אל הפתח שמע, כי אחיו מתקוטט עם אשתו. ראובן אומר, כי מהיום צריך להוסיף לאחיו על שכרו, אחרי שנוספה על משפחתו עוד נפש אחת, והאשה אומרת: “לא, הן גם על משפחתנו נוספה נפש אחת והוצאותינו מרובות, ועלינו לדאוג לנפשנו ולא לנפש אחיך. ומלבד זאת עתה רבו האנשים המבקשים לעבוד גם בשכר פחות מזה ולצדקה תחשב לנו, אם איננו פוחתים משכרו”. ויאמר שמעון בלבו: לא טוב, כי בגללי תהיה מריבה בין איש לאשתו, אעזבה נא אותם, וה' יזמין לי פרנסה מבלעדיהם. ויבוא שמעון אל הבית ויאמר לאחיו, כי הנהו מתפטר ממשמרתו.

וילך שמעון היערה ויחטוב עצים, ויקשרם בחבל, וישם את החבילה על שכמו וילך לשוב הביתה.

ומטר סוחף ניתך ארצה, ורוח סתו נשבה בחזקה, והבּוֹץ עמוק עד הברכים. נעלי שמעון הקרועים מלאו מי־רפש, בגדיו הלחים דבקו לבשרו, והמשא כבד עליו מאוד מאוד.

ויתפלל שמעון אל אלוהים ויאמר: אנא ה'! הושיעה נא ותן כוח לפרנס את אשתי וילדי הקטנים.

פתאום נגלתה לפניו מרכבה יפה מאוד, רתומה לשלושה סוסים אבירים, ובתוכה עברי אחד זקן יפה תואר והדור בלבושו, והרכּב הוא עברי צעיר לימים וגם כן יפה מאוד. וישתומם שמעון למראה עיניו.

כשהגיעה המרכבה עד שמעון, עצר הרכב בעד הסוסים ויעמדו, והאיש היושב במרכבה פנה אל שמעון וישאל: הלא העירה אתה הולך, ר' יהודי?

— כן, אדוני – ענה שמעון ביראת הכבוד.

— אם כן, – אמר האורח, – הנח את החבילה על המרכבה וגם אתה עלה אלינו ונסעה יחד.

— הלא אדוני רואה, – ענה שמעון בתמיה, – כי בגדי מלוכלכים ונעלי נרפשים?… – ויען האורח ויאמר: אין דבר, ידידי. אלישע רכּבי ינקה את המרכבה בבואנו. אולם לא עת עתה לסרב, כי ערב שבת היום. הנח את החבילה ועלה מהר על המרכבה. ויאמר שמעון: אכן לב טוב חננך ה' ורוח נדיבה. הגידה נא לי, אדוני, מה שמך?

— שמי אליהו – ענה האורח, – הלא רואה אתה כי הסוסים אמיצי כוח ולא יכבד מהם לשאת גם אותך ואת חבילתך הקטנה, ונמצא אתה נהנה ואני לא חסר.

וישם שמעון את חבילת העצים במרכבה, ויעל גם הוא וישב בפנה בזהירות, לבל יטנף את בגדי האורח הנקיים והיפים.

בנסעם שאל האורח את שמעון למעשהו ולפרנסתו, ויספר לפניו שמעון את כל לבו, כי הוא נשאר עתה בלי עבודה, ורק אל ה' ישא עיניו, כי ממנו יבוא עזרו. ויאמר האורח: ה' לא יעזוב את הבּוטחים בו באמת ובלב שלם. ועתה אל תדאג להוצאות השבת, כי הנני אומר להתאכסן בביתך, ושלמתי לך שכר אכסניה.

ויען שמעון ויאמר: אמנם חפץ אני מאוד להכניס אורח חשוב כמוך אל תוך ביתי, אבל מי יכין לך מאכל כראוי, ואשתי עודנה חולה? ויאמר האורח: אל נא תדאג יש עמנו הכל, וגם אשתך תרפא ותתחזק.

וישאל שמעון את האורח: הגידה לי, אדוני, מה מעשיך? ויען האורח בשחוק: עסקים רבים לי עם שרי מעלה, ואולם אוהב אני לשבת בחברת בני עמי העניים.

 

ב    🔗

מהרה באה המרכבה ותעמוד על יד בית שמעון, בית ישן ושפל.

שמעון בא ראשנה הביתה להגיד לאשתו כי אורח חשוב בא, והוא חפץ להתאכסן בביתם. ותתפלא האשה מאוד ותהי נבוכה וחרדה ומלאה בושה, כי איך תקבל פני אורח חשוב בביתה הדל? אולם בטרם פתחה פיה לענות דבר, והאורח בא הביתה.

ברגע ההוא טהרו פני השמים, והשמש האירה את הבית באור נעים ומשׂמח. היולדת הביטה אל ילדה השוכב בכּר, ותּרא כי על שפתיו מרחף צחוק נעים.

האורח בֵּרַך את בני הבית. ואלישע הרכּב הוציא מן המרכבה מרבדים ומלבושים ומיני מזונות. ויערוך את השולחן וישם עליו מטפחת לבנה וחלות יפות, בקבוק יין, וגם דגים חיים הביא.

ושמעון ערך את העצים בתנור וַיָצֶת בהם אש, אך לחים היו ולא בערו. אז ניגש אלישע ויאמר: “הבה אנסה אני”. וכאשר הצית הוא את האש בערו העצים כקיסמין יבשים.

ואליהו ניגש אל היולדת ויאמר: הנה לך מעט יין, שתי והתחזקת. הלא ערב שבת היום, ומי יכין לנו מאכל מבלעדיך?

האשה שתתה מן יין, שהושיט לה האורח, וכמו זרם חיים חדשים בא אל קרבה ותרגש כי נרפאה כולה, ותמהר, ותרד מעל המטה, ותעמוד על יד התנור לבשל לכבוד השבת.

השבת עברה בשמחה רבה בבית שמעון. גם אליהו גם אלישע רכּבוֹ היו מופלגי תורה וישתעשעו עם שמעון, שהיה בר אורין, בשיחות של תלמידי חכמים.

במוצאי השבת בקש שמעון את האורח, כי ישב עמו גם יום מחר, כי יכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, והוא יכבדנו להיות סנדק.

ויאמר האורח: הנני לעשות חפצך בשמחה, ועתה קרא הנה מהלומדים שבעיר לבוא הנה ולעסוק בתורה ב“ליל השמירה”.

ויבואו לומדי העיר וגם הרב הזקן בתוכם, וישבו יחד עם האורחים ללמוד תורה, גם אכלו ושתו והיטיבו את לבם.

 

ג    🔗

ובבית ראובן העשיר רבה התכונה ל“ברית”.

בבוקר אחר תפלת השחר באו כל עשירי העיר אליו לשמוח, ובמצות סנדק כבד ראובן את אחד העשירים הגדולים שבעיר. והמשתה היה גדול מאוד.

ובבית שמעון נאספו רק הלומדים העניים, אבל איזה אור נפלא האיר שם, ובשבת האורח על כסא הסנדק ראו הקרואים כי פניו מאירים כשמש.

ואלישע הרכב נתכבד בכוס של ברכה. השומעים היו מלאים תמהון. קול נעים ומבטא שפתים צח כזה לא שמעו מעודם.

— הנה “בעל־עגלה”! – חשבו כולם בלבם.

גם ראובן גם שמעון נתנו לבנים שם אחד כשם זקנם המת – עמנואל.

אחר הסעודה פנה האורח אל אבי הבן ויאמר באזני הנאספים: הנה ה' חנני בכל ורק פרי בטן מנע ממני, על כן אם טוב בעינכם מכרו לי את הילד הרך הזה, ואני אתן אלף כסף מחירו. את הילד אאמץ כבן לי, אגדלהו ואחנכהו בדרך ה', ובזה ייטב גם לכם וגם לילד, ולי יהיה הדבר למצוה ולשעשועים.

כל הנאספים חשבו, כי שמעון צריך לשמוח על הדבר הזה, אבל באמת צר היה לשמעון למכרו את ילדו. אז הרבו הנאספים לפתותו, עד כי נפתּה למכרו.

ויתן האורח את הכסף לשמעון ויכתבו בספר, כי אחרי עבור שלוש שנים צריך שמעון למסור את עמנואל לקונה.

האורח נסע לדרכו, ושמעון עשה מסחר בכסף שקבל ויצליח מאוד ויהי לעשיר גדול.

ובנו עמנואל גדל ויחכם וייף מאוד, ונפשות הוריו נקשרו בו באהבה עזה, שבעתים מאשר אהבו את שאר הילדים.

אבל מחשבת תוגה אכלה את לבם כתולעת, בזכרם כי ילדם מכור לזר, וכמלאות לו שלוש שנים יבוא קונהו ויקחהו. ורק זאת היתה נחמתם, כי אחרי שהון רב להם, יגאלו את בנם בכסף מלא. ואם יתעקש הקונה, והוסיפו לו אלף או אלפים שקל, ובנם ישאר אצלם.

 

ד    🔗

כמלאות לעמנואל שלוש שנים הזמין שמעון את כל נכבדי העדה לבוא אל ביתו לספר את הילד ולשוש יחד במשתה התספּורת.

הרב הישיש ניגש בראשונה ולקח באצבעותיו משערות המשי של הילד ובקש לספרן, והנה נפתחה הדלת ועני אחד בא.

אך העיף בו שמעון את עיניו ופניו נפלו. הוא הכיר כרגע, כי זהו האיש שקנה ממנו את הילד. אפס התאפק וימהר אליו ויושיבהו בין הקרואים.

האם גם כן הכירתהו, ותתן קולה בבכי, אך שמעון נחם אותה ויאמר: לפי הנראה ירד האיש מנכסיו, ובלי ספק יתרצה לקבל את כספו בחזרה.

בכל עת הסעודה לא דבר האיש דבר על אודות הילד, ורק אמר כי שמח הוא, כי כספו הביא עושר לבית שמעון. ואולם ככלות הסעודה פנה האורח אל הורי הילד ויאמר, כי הגיעה עתה השעה לקחת את הילד אתו. – התלך עמי, עמנואל? – פּנה האורח אל הילד. ומה התפלאו ההורים בראותם, כי הילד מחבק את האורח, וקורא בשמחה: אלך, אלך!

שמעון ניסה לפתות את האורח, כי יקח כסף גאולתו, אך האורח סרב. והמסובים גם הם התחילו לפתות את האורח, לקחת את הכסף מיד שמעון.

וישחק האורח ויאמר: תמיד, ידידי, הנכם עומדים לימין העשירים. מלפנים, כשהייתי אני עשיר, עמדתם לימיני ופתיתם את שמעון שימכור לי, ועתה, כשהוא עשיר, אתם מבקשים לפתות אותי, שאשיב לו את הילד.

האנשים נכלמו וַיִדמו.

— אבל איך תלך עמו, ולך אין עגלה? – שאל שמעון את האורח.

— אל נא תירא. אם לא אמצא עגלה, על כתפי אשאנו. הנני מבטיחך, כי גם אם עני אני, לא יחסר לבנך מאומה.

האורח לקח את הילד על זרועותיו ויברך את הורי הילד ואת הקרואים ויפן ללכת, וההורים האומללים הולכים אחריו ובוכים.

אך יצא האורח מן הבית, והנה אכר אחד עובר בעגלה רתומה לסוס אחד. וישאל אליהו את האכר: אם אפשר לשבת בעגלתו, ויאמר האכר: הן, וישב אליהו עם הילד בעגלה. ויפן עוד הפעם לשמעון ואשתו ויבטיחם, כי כאשר יגדל עמנואל יזמינם לחופתו.

והאכר דפק בסוסו וכרגע נעלמו.

 

ה    🔗

אליהו הביא את הילד אל מקומו, מקום יפה ושאנן בראש הר גבוה. ושם לו בית מדרש ועל ידו גן גדול מכל עצי פרי וארזים. שם גדל עמנואל וילמד תורה ודעת, עד כי מלאו לו שמונה עשרה שנה.

אחרי כן לקחהו אליהו וישב עמו במרכבה ויסעו. בדרך ישן עמנואל ולא ידע איזה מרחק עבר וכמה נסע. ורק בפקחו את עיניו ראה כי הם עומדים לא רחוק מעיר אחת גדולה. אז אמר לו אליהו: לך, בני, אל העיר הזאת. פה יש ישיבה גדולה ומפוארה, ומצאת שם את דרכך בחיים. ורק אחת הנני להזהירך, כי יהיו תמיד דברי בן סירא לנגד עיניך, כי תזהר מגלות בפני כל איש מה שבלבך.

עמנואל נפרד ממורו ומחנכו, ויבוא אל העיר סורא, ויסר שם אל הישיבה, וימצא חן בעיני ראש הישיבה.

ולראש הישיבה בת יפה וחכמה מאוד, ושמה תמר. רבים מבחורי הישיבה המצוינים בקשו לקחתה לאשה, והיא בכולן מצאה מגרעות ולא רצתה בהם.

מדי שבת בשבתו היה עמנואל אוכל על שולחן ראש הישיבה, ושם ראה את תמר ותמצא חן בעיניו. ויבקש עמנואל מאת ראש הישיבה לתת לו את בתו לאשה. ויאמר ראש הישיבה: אמנם בעיני טוב אתה, אבל מי יודע מה תיטב בעיני בתי?

פעם ביום השבת בשבתם על יד השולחן בקש עמנואל רשות לזמר “זמירות”.

כמו בחבלי קסם משך עמנואל את לב כל שומעי זמירותיו, ומעיני תמר ירדו אגלי דמעות, ולבה מלא אהבה אל המשורר הצעיר.

— אמנם מצודד נפשות אתה! – קראה תמר בשמחה מתוך דמעות, אחרי שפסק עמנואל לזמר. – אין זאת, כי אם כנור טמון בגרונך.

ויאמר ראש הישיבה: אם חפצה אתּ, בתי, יהיה לך הכנור הזה לנחלה.

וַתִּכָּלֵם תמר ותתאדם, ותורד את ראשה לארץ.

ביום ל"ג בעומר חגגו את ברית התנאים של עמנואל ותמר בבית ראש הישיבה ברב פאר ושמחה. ואת יום החתונה קבעו לשבת שאחר השבועות.

אז הלך עמנואל אל עיר מקום אבותיו, לספר להם את כל אשר קרהו ולהזמינם ליום חתונתו.

בדרך, במלון, מצא עמנואל איש צעיר לימים בן־גילו שהיה דומה לו בכל: בקומתו, במראהו ובקולו.

עמנואל שהיה לבו מלא שמחה, כי נתארסה לו תמר, מיהר לספר את כל אשר עמו לפני העלם הזר.

והעלם היה בן דודו העשיר ראובן, אשר שמו היה גם כן עמנואל. והוא, עמנואל בן ראובן, כבר הכיר את תמר ובקש לקחתה לאשה, אך הוא ידע, כי לשוא ישחית את דבריו באזניה, כי היא בודאי תרחיקנו בבוז, כי עם הארץ הוא. ועל כן בשמעו עתה, כי היא עתידה להנשא לעמנואל בן שמעון, בערה בו קנאתו ויאמר להשיג את חפצו בערמה ונכלים.

בלילה גנב עמנואל בן ראובן את שטר התנאים מילקוטו של עמנואל בן שמעון, ובבוקר קם בן שמעון ולא שם לבו לאשר נגנב ממנו. ויצאו שניהם ללכת ויבואו היערה. ויאמר עמנואל בן ראובן אל בן דודו: לכה בדרך הזה ובאת אל עיר אבותיך ואנוכי אפרד ממך.

עמנואל בן שמעון האמין לדברי הנוכל ויבוא בעבי היער.

ובן ראובן ידע, כי ביער ההוא לסטים אורבים לעוברים, וכבר נהרגו שם אנשים רבים, ובצדיה שלח את בן־גילו שמה למען יתנפלו עליו הלסטים ויהרגוהו.

ממחרת היום ההוא יצא הקול, כי מצאו ביער עלם אחד הרוג ולא נודע מי הוא.

וישמע הדבר עמנואל בן ראובן וישמח מאוד, ויאמר עתה תהיה תמר לי לאשה, כי היא תחשוב כי לי נתארסה, אחרי שקומתי ותארי כקומת בן דודי ותארו. וימחק מתוך התנאים את השם שמעון ויכתוב תחתיו “ראובן” לאמור: עמנואל בן ראובן ישא את תמר.

אז הלך עמנואל הנוכל אל אבותיו ויתפאר, כי בו בחר ראש הישיבה מסורא להיות חתן לבתו היפה ויראה את כתב התנאים. וישמחו אבותיו מאוד וישלחו לכלה מתנות יקרות ויכינו הכל ליום החתונה.

וראובן בקש את שמעון אחיו ואשתו לנסוע עמו לכלולת בנו.

ליום הנועד באו ראובן ושמעון ובניהם ובנותיהם לעיר סורא.

 

ו    🔗

אז לקח אליהו מי גן־עדן ויוציא את גוית עמנואל המומת מקברו וישפוך עליה את המים, ויחי העלם.

ויאמר לו אליהו: הלא הזהרתיך, כי לא תמהר לגלות את כל לבך לפני איש, אשר לא ידעת מתמול שלשום, ואתה עברת על מצותי, וַתְּגַל את כל לבך לפני בן גילך והנה היית בכל רע, ולולא שפכתי עליך מי גן עדן, כי אז היית נרקב בקברך. ועתה אמנם חי הנך, אבל בן דודך הנבל, אשר הביא עליך את כל הרעה, אומר לקחת היום את תמר בחירתך לאשה.

וישמע עמנואל בן שמעון את הדבר הזה ויחרד מאוד, ואחר נתן קולו בבכי ויקרא: למה, אבי, החיית אותי לראות את תמר בחירתי נתונה בידי רוצחי?

ויאמר אליהו: אל תירא. “לא יחרוך רמיה צידו”. קום מהר ונלכה שמה, כי היום הזה נועד ליום חתונתך.

— האמנם? – שאל אותו עמנואל בתמיה.

— כן, – ענה אליהו – אני נתתי לך לנוח עד היום הזה. עתה נשימה נא מסוה על פנינו ונמהר ללכת.

בקפיצת הדרך הביא אליהו את עמנואל כרגע אל בית ראש הישיבה.

שמה נאספו רבנים גדולים, וחתן השקר עמנואל בן ראובן יושב בראש ולפניו חלה עבוּתּה. ובחדר השני הנשים מקשטות את הכלה לחופה ומנגנים משמחים את לב הקרואים במנגינות יפות.

אליהו התיצב לפני ראש הישיבה ויאמר, כי בדחן הוא מארץ רחוקה, והוא מבקש רשות להגיד מעט בדחנות לפני הנאספים. ויתן לו ראש הישיבה רשות.

כשפתח אליהו את שפתיו מיד הרגישו השומעים כי לא בדחנוּת בפיו, כי אם דברי אלוהים קדושים, החודרים אל הלב. וכאשר שמעו הנשים את מדברות ה“בדחן” הזה, יצאו גם הן לשמוע.

ובהיותם תפושים כולם בקסם הבדחן הנפלא, שכמוהו לא שמעו מעולם, לא ראו, כי החתן יושב נבוך ופניו מוריקים, כי בעת ההיא הסיר עמנואל בן שמעון רגע את המסוה מעל פניו, ויראהו עמנואל בן ראובן ויכירהו, כי הוא הוא העלם אשר ממנו גנב את התנאים, ואותו התעה מן הדרך לתתו ביד רוצחים, ויחרד מאוד, ויאמר בלבו: אכן מצא אלוהים את עווני.

ככלות אליהו את דבריו, פנה אל המסובים ויאמר: עתה הרשו נא לחניכי זה לשיר לפניכם מעט.

אז שנה עמנואל בן שמעון את ה“זמירות”, ששר בפעם הראשונה באזני תמר ואשר בהן קנה את לבה לאהבה אותו – ויתפלאו כל השומעים על יפי קול העלם, ומעיני תמר נגרו אגלי דמעה ממתיקות השיר.

כשפסק, פנתה תמר אל החתן היושב בראש ותאמר: הלא גם אתה יודע לשיר כעלם הזה, ואת השיר ששמעתי היום השמעתני אז ביום השבת, כבד נא גם אתה את הקרואים בשיר.

ויבהל החתן מאוד ופניו הלבינו כפני מת.

ואליהו קרא אליו ויאמר: שירה נא את שירך, חתן נכבד, שירה, אל תפחד. הגד את אשר עמך, אל תכחד, כי “יש עין רואה ואוזן שומעת”.

אז הודה עמנואל בן ראובן על אשמתו, כי אמנם סבב בכחש את המחותנים ואת הכלה, וכי במרמה וגנבה אמר לקחת לו את תמר, ארוסת בן־גילו לאשה, ובאמת לא הוא החתן, כי אם העלם המשורר הוא החתן האמתי.

אז הסירו אליהו ועמנואל את המסוות מעל פּניהם, והכלה הכירה כרגע, כי אמנם זהו חתנה. ושמעון ראה את אליהו ויכירהו, כי הוא האיש אשר קנה ממנו את בנו.

— ר' אליהו! – קרא שמעון – איפה הוא עמנואל בני?

— חי הוא, ר' שמעון! וגם אשה ארש לו, כלה יפה ונחמדה ובת תלמיד חכם, והנני להזמין אותך לשמוח עמו ביום חתונתו, ואם חפץ אתה לראותו כרגע, – אמר אליהו בשחוק – הנהו לפניך. לך, עמנואל, ושקה להוריך.

ובבית – שמחה וגיל. עמנואל ותמר שמחו, כי לא עזב ה' את חסדו מהם ולא נתן לרמאי ונוכל להפר את בריתם, והורי החתן והכלה שמחו גם הם בראותם, כי חפץ ה' בזיווג הטוב הזה, וביחוד גדלה שמחת שמעון ואשתו בראותם את בנם יפה כארז.

עמנואל בן ראובן והוריו התחמקו חרש בעת ההיא ויצאו נכלמים מן הבית.

כעבור שעה עמדו עמנואל בן שמעון ותמר תחת החופה, ואליהו ברך אותם ואחר פנה אל שמעון ויאמר: כל הימים אשר היה בנך קטן, הייתי אני לו לאב, עתה הנהו איש ובלב שמח הנני משיבו לך ואומר: הרי שלך לפניך.

וכרגע נעלם אליהו מעיניהם.

אז ידעו, כי אליהו הנביא הוא, המנחם לשבוּרי לב ומושיע לצדיק מכל צרה.