רקע
יהודה ליב גורדון
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ורשה: בדפוס האחים שולבערג; תרנ"ה 1894

 

אגרת שמונים וארבע

טעלשען 1 נאָיאבר 1870 [תרל“א י”ט חשון].

[להר"י סירקין]


חלילה לי מקצוף עליך ונגער בך, ידידי איש חמודות! כי האף אמנם תדמה מבעלי אגרופין אני המכריחים את זולתן לקבל דעתם? גם בדברך אלי דברים קשים כגידים על הטפלי בנבלת החמורים ועל צאתי לריב את הרבנים ההולכים בחשך ומפסיעים על ראשי עם קדוש, (אע"פ שלפי דעתי הוכוח בזה סוף סוף מביא לידי איזה תועלת עם מעט ואם הרבה ולא יכלתי להפקיע עצמי מלעמוד בקשרי מלחמה זאת אחרי אשר השיגוני בין המצרים), למדתי זכות עליך באמרי כי לא דרך חיי דרכך ועל כן לא כמחשבתי מחשבותיך; הנך שט ועובר בערים גדולות ובא במגע ובמשא ע“פ רוב עם האנשים אשר כבר נשרו נוצותיהם הישנות, אין מועקה במתניך ואין הבלי המתעתעים תמיד לנגד עיניך, על כן אתה אומר “הנח להם והם כלים”. אבל לו ישבת עד כה כמוני בערי זאַמוט וראית עין בעין כמה גדול כחן עדיין של הרבנים אשר הביאו ומביאים עד היום עלינו קללה ולא ברכה, ולו היית בא כמוני במגע ומשא עמהם על כל מדרך כף רגל מהיותי משגיח לבי”ס לעברים, כי אז דנתי לכף זכות כי כשל כח הסבל לשאת את י' קבין של שטות אשר חלק להם ה‘, מבלי להרים קול כנגדם. נוסף לזה אנכי עוסק בעצמי בחנוך בני ובנותי ומצאתי את עצמי מחוייב לעיין בדבר איזה הדרך הישרה שאורה להם בדברי שמים? האם יכל אוכל לשום עליהם את כבד האבנים ונטל החול, הנקרא בפי הרבנים קדש, אשר שמו עלינו בקטנותינו, ולאמר להם קדש לכל אשר יאמר העם הסכל הזה קדש? או אולי אגדל אותם בלי כל דת ואמונה כאשר יעשו רבים מן הקוראים עצמם משכילים, לבשתם ולבשת אומתנו ולרוע מזלם של הילדים המגודלים בעצמם? וא“כ לא נשאר לי בלתי אם לזרות המוץ מן הבר ולהורות להם לכתחלה להיתר דברים רבים שהמה אצל העם בחזקת איסור – ומי יראה לי הגבול אשר עדיו אבוא ולא אוסיף? ואם על בינתי לבדי אשען מי זה לידי יתקע כי דרך ישרה בחרתי? ובין כה וכה אחרית ילדי תלויה בהם, כי אינני יודע מה יעשה בביתי אחרי ואיפה ישטפום מי החיים. והנה מתוך העסק המעשיי בדבר זה באתי ג”כ למשא ומתן של הלכה? אמת, ידעתי כי לא בכח דברי אטה את לבב הרבנים לתקן את הדת והאמונה שתהיה מוכשרה לחנוך הילדים לפי צרך השעה, ובנותי לא תעגינה בחנוכן עד אשר תצא הדת המתוקנת לאור, אבל לזה אין אנחנו אחראין; ואם לא יביאו דברי פרי לי ולבני אולי יביאו איזה תועלת לאחרים. ויהיה איך שיהיה ישמח לבי כי הפכת מדת הדין לרחמים אחרי קראך את מאמרי, אשר עוד לא הגיע לסופו; ומדעתי אותך לאיש אמת, אקבל דבריך פשוטם כמשמעם; וכן חרצו משפטם לטוב על מאמרי זה גם אנשי אמת אחרים, כמו בעל המפתח, ליליענבלום (שנאת החנופה ומשפט מיושר הוא אחד מראשי תכונות נפשו) ועוד אחרים. וצר לי מאֹד כי נפל חלק המאמר הזה להדפס במליץ אשר מעטו קוראיו בין היראים ובכלל אינני מרוצה לשם הקוראים; ונוסף לזה הוא נדפס בשבושים ושגיאות ובאותיות מקולקלות ומבולבלות אשר אי אפשר לקורא לרוץ בו ולהבינו על בוריו, ועוד שבשני מקומות נשמטו כמה שורות שלמות מיראת המסדר מפני ההמון; על כן אלו היה באפשר להטות את לבב מי ומי מן הנקראים על ההשכלה לקחת על עצמו את הוצאת הדפוס להוצאה שנית, אשר לא תעלה יותר מחמשים רו"כ אם נדפיס אלף עקז., א’ מתוקן מכל השגיאות ומסודר כהלכתו. דבר נא על לב ה' לעאָן ראָזענטהאַל, הוא בן עירך ובלתי ספק גם יודעך, וכן הוא גם מיודעי, והוא חבר רֹאש בחברה המַשכלת לרבים, אולי ימצא הדבר חן בעיניו והודעתני מזה.

נואשתי מלהדפיס איזה דבר עוד על הוצאותי כל זמן שאנכי יושב בעיר קטנה, אשר אי אפשר לי לעסוק במכירת ספרי. אבל זה לא כביר בא אלי במכתב המו"ל השחר ונדרשתי לו לשלוח למכתב עתו איזה משירי ומספורי; ואם תקרא את מחברותיו, תפגשני שם. בחו' הרביעית יהיה נדפס שירי הידוע לך בשם “אשקא דרישפק” ומספורי אני שולח לו את הספור “אחרית שמחה תוגה”. לא ידעתי אם תדע את טיבו של הספור הזה.

את בתי הקטנה, הצעירה ארבעה חדשים מבנך, נתתי לריגא בגמנזיום הרוסית הנקראת בשם לאָמאָנאָסאָף. והנה לכתחלה לא בשביל התכלית היוצאת מן הלמוד לבנות ישראל בגמנזיום, אשר לא ישרה בעיניך, נתתי את בתי שמה; כי אם שתלמוד באופן מסודר על פי פרוֹגראַם ידוע ותתגדל בעיר גדולה בין אנשים מהוגנים ומדברים שפה ברורה; והנה בשביל זה אנכי מוציא על בתי זאת מאתים רובל יתרים לשנה אע“פ שלא הייתי מוכרח לזה, כי יש גובערנאַנטין בביתי, המלמדת בבית הספר לנערות אשר לי ועוסקת גם עם בתי הבכירה. אבל בגופא דעובדא שגית, כי הנערות הגומרות למודן בגמנזיום, אפילו מבנות ישראל, מקבלות רשות להורות לאחרוֹת בלי הבדל דת; בעיני ראיתי מכתב תעודה כזה בידי אחת הנערות שכלתה למודיה בקאָוונאָ; ובת קאַפלאַן לא בקרה בגמנזיום, כי אם עמדה ותבחן, ולמדה למודיה בשפת אשכנז ולא בשפת רוסיה; והמורים האשכנזים צרי עין ואבירי לב כביסמאַרק בעצמו, ולא יתנו לבעלי דת אחרת זכות כזאת. אבל לא כן הרוסים. ובכלל מסרתי את בתי ללמוד שם, כמו שאמרתי, שלא על מנת לקבל פרס אח”כ; וה' יעשה הטוב בעיניו. – בתי הבכירה, בת ט"ו שנים ומחצה כעת, מתגדלת תחת יד הגוברננטין שאמרתי ותחת ידי; וכבר תמהר לדבר ולכתוב בשלשת השפות רוסית אשכנז וצרפת, ושאר השלמות כמנהג בנות ישראל המשכילות.

נכספה נפשי לדעת מה עשה אלהים בך. ולמה תחלה לבי בתוחלת ממושכה ולא הגדת לי במכתבך את כל אשר עמך? ועתה אנוס אנכי לחכות עד בוא דבריך אלי שנית. האם תשתקע לגור בפ“ב? סוף גוף הלא אבוא לפ”ב ואֵראה פני אחי; ומה ינעם לי למצוא גם אותך שמה.

אשתי עודנה רפת כח וחוֹלה לעתים קרובות. בקיץ העבר היתה בקאֶניגסבערג והוציאה מאתים רו"כ; וגם עתה לא ימוש רופא מביתי ובעלי האפותקי יחלקו שלל ועל כיסי יפילו גורל.

רבה עלי העבודה מדי יום ביומו לעת כזאת; מן השעה התשיעית בבקר עד השמינית בערב, מורה אני בעצמי לבני, שתים שלש שעות ביום ושעה אחת לבתי; אבל ב"ה בריא אנכי עתה מאשר עד כה, ובכן הוקדמה הרטיה1 למכתי, וזאת היא ישועתי.

ברך בשמי לשלום אחות אשתך פ.; האם עוד לא בא המלאך לבשרה כאשר בשר את שרה? אם תראה את ד. (ישראל ליב) תגיד לו כי ה' ב. מפה השליש תחת ידי [ב]עבורו שטר חוב (וועכסעל) על סך 170 רובל על זמן חצי שנה מיום כ"ח אויגוסט העבר.

היה שלום ויחזק ה' את כח זכרונך לזכור כימי קדם את ידידך הנאמן לך את יל"ג.


 

אגרת שמונים וחמש

7 יאַנוואַר 1871. [כ“ו טבת, תרל”א] טעלז.


ידידי ורעי, בעל דעי, המבין מרחוק לרעי2

תקותי, ותקות אחרים בדבר, נשארה מעל; בקאָוונאָ כבר בא אחר ואני כאשר הייתי אהיה, מטעלז לקברות אובל.

מפראָזער קבלתי רק מכתב אחד מפ“ב ועניתי לו זה ימים רבים ופליאה גדולה בעיני כי מן היום ההוא לא שב לדבר אלי דבר. ביום כתבי אליו כתבתי גם לר' י”ח סירקין וגם הוא לא ענני. מה זה ועל מה זה? אולי תכתוב בקרב הימים לפראָזער תשאל את פיו פשר דבר.

גם אנכי כמוך אדברה: רב לנו אַבד את כחנו לדעת ולדבר דברי שכל על אֹזן לא שומעת; רב לנו פּזר את דרכינו לזרים, ולשלוח לכתבי עתים מאמרים אשר המה בידי המוציאָם לאור כ“כי הנה כחמר” ביד הפיטן, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ברצותו מקרב וברצותו מרחיק, ברצותו מישר וברצותו מעקם; והוא שוכח שמ“ע הוא מיצר שהחזיקו בו רבים והוא עושה בו כאדם העושה בתוך שלו. בכל זאת נראה לי שהיה טוב ומועיל להוציא את מאמרינו בחוברות מיוחדות כדי שיהיו דברים מנוקים מן השגיאות שעלו בם בדפוס המשובח שנדפס בו המליץ וכדי שיהיו לאחדים בידי החפצים להגות בהם ולהוסיף עליהם. הגידה לי דעתך בדבר מאמרי בלת”ר3); האם לא עבר זמנו עתה להדפיסו בחוברת שלמה? היוכלו עוד חִציו להגיע אל המטרה אשר הצבנו לנו? בחוברת הרביעית מן השחר נדפסה ההשמטה מן המאמר ההוא. הגידה לי אם יבוא השחר לידך; אם לא תוכל לקבלו חנם מיד ה' סמאָלענקי אם לשלח לו לפרקים איזה פרקים.

השחר מוצא חן בעיני מאֹד, המסדר אותו הוא איש כשרונות ומלא טוב טעם ודעת. בחפץ לבב אני שולח לו את מאמרי; ומאד ינעם לי אם אפגשך גם אותך שמה. בחוברת החמשית יודפס שירי “ושמחת בחגיך” אשר ידעתי כי ימצא חן בעיניך כי לא נופל הוא מן הראשון אשר כל קוראיו מצאו בו קורת רוח. עוד יבוא במשך הזמן שיר אחד מעין זה הנקרא “קוצו של יוד” ועליו יקרא שם ידידתנו מרים מאַרקעל. בו יספּר מקרה אשה עבריה אחת שנפסלה גטה בשביל יוד יתירה בשם הלל (האם כדין והלכה הוא?4) ובשביל זה נתעגנה כל ימי חייה ואת כל התלאה המוצאת אותה בשביל זה. מאמר גדול ממני נקוב “ארץ בבל העתיקה וחכמיה”. ראשיתו נדפסה זה שנים רבות בהצפירה אבל לא נשלם מפני שעמד המ“ע הטוב ההוא לצאת, ועתה יבוא כתמו, ויש בו כלאחר יד דברים העלולים לפקוח עיני הקוראים בספורי תורת משה ובהאגדות השייכות לזה. גם ספור אחד ממני נקוב “אחרית שמחה תוגה” נשואו לקוח מחיי החסידים יבוא בהשחר. ה' סמאלענסקי לקח על עצמו להוציא לאור קובץ שירים ממני, והנה אנכי מכין בשבילו קונטרס קטן נקוב: גם אלה משלי יהודה, משלים קטנים לילדים גדולים”. מעט מן המשלים שיבואו בו ידועים לך וכהמה רבים. אם אין לך השחר הגידה לי ואשלח לך פעם בפעם כל מה שיודפס שם משלי. מחכמה דברת מה שדברת על משלי הפה שאסר, וגם אנכי בעצמי הבינותי את מחסורו במקום שהראית ואשתדל לתקנו. כי אשית חובתנו היא שיהיו כל דברינו מיוסדים על אדני האמת הגמורה ואז נוכל לקות שלא יעלו דברינו בתהו כי האמת מפּץ הוא וכלי מלחמה נורא מאֹד לכל ההבלים והזיות, וסוף סוף לא יעמדו נכחו ונפלו ואין מעמד.

מכין אנכי לדפוס גם מחברת ב' משירי יהודה והנני נותן לך בזה שיר קטן אחד שכתבתי כעין הקדמה לה, ואבקש לשמוע עליו את דעתך ודעת שאר משכילי אודיסא הישרים בלבותיהם.

להזורנאל שה' לאנדוי בס“ט פ”ב מוציא בשפת רוסיא כתבתי מאמר ארוך על אדות הספרות העברית החדשה. בהמשך המאמר אנכי מזכיר לשבח גם את שירך ק"ר5) ומצטער אנכי שלא נכתב בסגנון יותר פשוט והמוני למען ירוץ כל קורא בו, ועוד אמרתי שם שאין נפש היפה נחה בזה שאתה עושה דבר יקר בזה שהא שוה לכל נפש כלי זין להלחם בו את שנואי נפשך אתה. את אויבי הכלל אנחנו נלחמים ואתה עוזב רגע אחד את המערכה ומבקש את אויבך מתמול שלשום להנקם בו נקמת גופך.

איעצך להדפיס גם את השמטתך בהשחר, ותקדים לה דברים אחדים ותבקש ממנו עקז, אחרים. וזה לא ימנע אותך מלהדפיסה גם בהמליץ החדש.

מי יתן והתעורר ה' טראַכטמאַגן לבוא לעזרת ה' בסופרים, כי איש הוא אשר כחו בפיו ואונו בקסתו ואלו המה כלי זיינם של יעקב ובניו; ובלתי ספק יזכהו ה' לחדש איזה דבר הלכה ולאמר דברים שראויים להשמע וממנו יראו רבים אחרים אשר יש לאל ידם לעשות ויעשו ועל יד על יד יתלקטו אלינו מכל קצות המחנה אנשים אשר נגעה אהבה עמם בלבם ואשר נגה אור הדעת במחם. אומר אני שכל או"א מישראל בימינו אלה שיש בכחו לעסוק בדברים המועילים לתקון אומתנו העלובה בין תקון מוסרי או דתי או חמרי והוא יושב ומפנה לבו לבטלה ואומר מה נאה מקרה זה מה נאה מעשה שהיה זה, הרי זה מתחייב בנפשו וקולר הרבם תלוי בו.

כי ה' טראַכטמאַו אדם עשיר למדתי בעצמי מכללא ששלח את מחברתו אלי לא בעצמו ובכבודו כי אם ע“י מלאך ע”י שליח ע“י ה' דובועוויץ, והנה כשיתגלגלו הדברים לידי כך תוכל להבליע לה' טראַכטמאַן שגם אני ב”ה אינני מן המחזירים על הפתחים, וגרי עירי וסביבותי כמו “נגיד” יחשבוני והיה הספר אשר יצא לי מהיום ראשונה בדפוס אשלח לה' ט“מ למנחה שלא ע”י אמצעי חלף מחברתו.

שירי “אשקא” שלחתי בעצמי לה' במאלענסקי; ולמה אתה חושדני שאזייף הזמן שבו נכתב ספורי “שני ימים” וכו‘? ומילתא שאין בה הנאה לא משקרי אנשי! הרי לך מכתבו של א. מאַפו נכתב בשנה ההיא בעצם ידו על הכ"י ההוא שממנו נדפס הספור ושנשאר באודיססא, ולא עוד אלא שחצי הספור (ג' עלים) שלחתי לה’ צ“ב בשנה הראשונה לצאת המליץ והיה מונח תחת ידו ולא הדפיסו עד שבא אחד ממכירי בפוניוועז “אייזיק טרויב” שמו, והעיר את רוחו לשוב ולדרוש ממני החצי הנשאר ולהדפיסו. אם מצא חן בעיניך גם תכן הספור גם ססגנונו ישמח לבי כי גם יתר ספורי כתובים בסגנון זה אף כי לא דרך אחד להמה. ה' צ”ב כפי הנראה יחר אפו בי כי השיבותי פניו ריקם ולא שלחתי לו מאמרים לראשית צאת הוויעסטניק שלו, כי לא חפצתי לכנס לסעודה עד אשר אראה את השלחן ערוך ומי ומי המסובין ומה יערך לנו במה“ע אם מאכל כל אדם או רק מורסן וסובין. חוששני לו לה' צ”ב (והחוששין מרֻבין), שממכתב עתו זה יצא “לא יער ולא דֻבין”. הנה הוא בעצמו מודה במכתבו אלי שלא למד מעודו דקדוק לשון רוסיה, ומעודו לא כתב מאמר בשפה זאת בדפוס, והנה פתאם לפתע קם ויהי לרידקטור – ואעפ"י שלקח לו לעוזר סופר רוסי שלא מאחינו הרי זה קדירא דבי שותפי. ומי יודע מי הוא ומי יאמין בו? ואולי יכשל העוזר ונפל העזור ויחדיו כל המחזיקים בו ישוּבו לביתם בבשת וכלימה.

אם יגיע לך מזה טובת הנאה הבה אחזיר בידך בקול מבשר ואשלח לך לעתים מזמנוֹת מאמרים בלשון הזה הצח והמצוחצח לצחצח –

ועוד זאת. בשנת מרכ“ב או תרכ”ג חפצתי להדפיס הספור בהכרמל ואולם ר' שמואל יוסף פין חפץ להשמיט במקומות אחדים איזה שורות ומהם גם המאמר “קשה להם לישראל” כו' שאתה משבחו ומהללו, ואנכי לא נתרצתי ובכן לא נדפס.

אלו הייתי יודע מקום שבתו של ה' מיזעס בלייפציג הייתי שולח לו ספורי עולם כמנהגו ושאר דברים ובא עמו בברית, כי רואה אנכי שאחינו בשרנו הוא בעצמו ובבשרו ובדמו ובנפשו.

מה היתה אחרית שיחתך את ר' ליבוש הארי? מי הוא זה ואיזה הוא? כמדומה לי שראיתי את שמו באחד מכתבי העת העתיקים כמו בכורי העתים? הגידה נא לי במה כחו גדול? (ע"כ נמצא בלי חתימה).

[יל"ג]


 

אגרת שמונים ושש

3 מאַי 1871 [כ“ד אייר תרל”א] טעלשי.


[להנ"ל]

ידידי!

כל מכתביך ופתקאותיך אלי באו. בשלחי ביום 22 מאֶרץ דיפישא להד“ר סאֶלאֶווייציג שלחתי אחרת גם לך, נו' 86, וביום 24 מאֶרץ הגיעתני תשובה מן הטיליגרפהענביראֶ אשר באודיססא “שהטיליגרממא נו' 86 לא נשלחה לבעליה מבלי דעת מקומו”. אבל עתה אין לך לחזור ולבקש את האובדת מחמת שאין לך בה עוד חפץ. עד היום הזה לא קבלתי שום תשובה מאת הד”ר סאֶלאֶווייציג, ואולם אגלה את אזנך כי אחי אשר בפ“ב נועץ עם ה' צעדערבוים וע”פ עצתו כתב אלי שלא אקבל את מקום המורה בת“ת ולא אסע לאידיססא. וא”כ המשא ומתן בדבר הזה למותר וללא הועיל.

הטיבות כי העירותני על הגמרא בב“ק (פ“ב ע”ב)6) בדבר הלנת המת בירושלים, ואנכי אוסיף לך שבזוהר פ' נשא (זיטומיר תרכ“ג דף קמ”ג:) נאמר: מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקת מניה ומיה, אסיר למיבת ליה בביתא למעבר ליה לינה על ארעא, משום יקרא דהאי גופא דלא יתחזי ביה קלנא דכתיב אדם ביקר בל ילין, אדם דהוא יקר מכל יקרא בל ילין. מ”ט, משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו כו' והאריך בסוד זה ולא זכר אף במלה אחת שהוא איסור דאורייתא וסמך דבריו על דרשתו בבפ' אדם ביקר בל ילין אשר לפי דעתי טובה ממנה דרשת הגאון ר' משה יאָג מווילנא שמצא אסמכתא לאיסור הלנת המת בפ' “תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא”. לעת מצוא אשוב לדבר בדבר הזה אבל לא במגיד, כי כבר פצו שפתי ודבר פי שלא אוסיף לדבר בענין הזה עוד במ“ע ההוא. במאמרי ונקיתי מפשע רב אשר בלתי ספק כבר קראת את כלו נשתרבבו שגיאות קלושות אחדות. אנכי כתבתי למשל “שלא יכשלו בלשונם ולא ינקשו בשנונים” כלומר בחדודים ובלצנות והמו”ל לא הבין כונתי והספיס בשונם כפי הרגיל על לשונו מתפלת היה עם פיפיות: וכן כתבתי בהלכות של עמעום ונדפס של עממים שאין לו שחר–. אבל בדרך כלל נחה דעתי במאמרי זה ביחוד בזה שנדפס בהמגיד שהפאַנאטיקים מתפארים ואומרים שרק להם לבדם הוא ואנו אין להנו חלק בו; ועתה עיניהם רואות ונמקות בחוריהן.

גם אנכי מרגיש שהשיר אשקא דריספק טוב מן השיר ושמחת בחגיך, אבל בזמן הראשון קוֹדם מן האחרון. אבל אין מעלת השיר תלויה בזמן כתיבתו כי אם בחומרו ובמעמד רוח המשורר. בחו' השמינית של השחר נדפס ראשית “גם אלה משלי יהודה” ואעירך על השיר הראשון “למי אני עמל” ועליך לדעת כי השירים האלה יבואו בהמשך כמה חוברות ובתוכם יבוא משל אחד “הצפרדעים המבקשים להם רב” ערוך כנגד הרבנים החדשים; תקרא ותשחק. ועוד ידי נטויה לכתוב לשירים האלה סוף דבר “עפילוֹג”. מן הקונטריס גם אלה משלי יהודה יהיה לי מאה עקז. ע“כ תודיעני בטובך למי מהמשכילים באודיססא אשלחנו. – הנני מבליע בזה בחשאי ב' רו”כ בעד הדיפישא ששלחת לי.

הלו"ט לעולם כמנהגו קבל על עצמו להדפיס ה' פראָזער אבל גם הוא לא מלא עד היום אחר דברו (ע"כ נמצא בלי חתימה).

יל"ג.


 

אגרת שמונים ושבע

טעלשי אשר בקאוונא 20 מאַי 1871 [תרל“א י”ב סיון].


כבוד ידידי הנכבד הרב החכם המפורסם

ר' שמואל יוסף פין נ"י.


עוד לא הספיקה לי השעה לעין אפילו כל שהוא בספרך היקר שקבלתי ביום אתמול ומפני הכבוד הנני ממהר להשיב לך על מכתבך ואומר כי כלבך כלבי טוב אליך כאז כן עתה, כי כבד אכבדך והרבה ארבה להוקיר את ערכך ואת חכמתך, בכל אשר אתה מָראה במאמרי על ספרי ישראל וסופריו בזמננו הנדפס בבליותיקה של א' לנדוי שהזכרתי בו שמך לשבח כי לך יאָתה; וא“כ נפשי לא נקעה ממך ומימי לא הסחתי דעתי מן הכבוד ומן היקר אשר חיבים אנחנו לאדם המעלה מצוין בדורנו כמוך. ואם משכתי ידי מכרמלך בשנים האחרונות הוא יען שלא ישרה בעיני תכונתו ודרך הנהגתך בו והאופן שאתה משתמש בו באַלפך דעת את העם והיא אמנם מחלקת ישנה בינינו, מחלקת בדעות שאיננה נוגעת אל עצמנו ואל בשרנו ואל כבודנו. לבי בטוח שכל מה שדברתי והדפסתי בזמן האחרון במליץ ובהשחר וגם בהמגוד לא היית מדפיס אתה בכרמלך או לכל הפחות היית שולח יד לשנות מן המטבע שטבעתי בם. הזכור תזכור כי זה שנים אחדות שלחתי לך להדפיס ספורי הקטן “שני ימים ולילה אחד” וגם אתה וגם רעך ר' חי”ל קצ“ב נ”י מצאתם לנחוץ למחוק שורות אחדות ולתקן במקומות שונים ובשביל כך לא הדפסת אותו ועתה הספור הזה נדפס ע“י ה' צ”ב ולא נפל דבר מדבריו ארצה. על דברתי שבכל פעם ופעם כשהייתי עורך דבר בשביל הכרמל חלפו על פני שתי תמונות מיָראות, מזכירות אותי לשום רסן מתעה על לחיי מחשבתי, והנה הצינזור והרידקציון. נוסף לזה לא התנהגת בכרמלך בזריזות וחריצות כדרך התגרין אשר זה הוא ראש פנה לכל משא ומתן ועי"ז מעטו קוראיך וחדלו סופריך והוכרחת להעזר מן הבא בידך. חלילה לי מדברי אלה מלכון לחלל את שמך ולזלזל כבודך אבל מספר אנכי דברים כהויתן שבלתי ספק אתה בעצמך מכיר ומרגיש בם, אחרי אשר הם הביאוך עד הלום לחדש פני כרמלך ולעמוד מלהוציאו מדי שבת בשבתו. אלה הנה הסבות מצדך שהרחיקוני ממכתב עתך, ויש עוד סבות אחרוֹת גם מצדי המונעות אותי בכלל מעבוד הרבה במכתבי העת לבני ישראל. הקראת את שירי “למי אני עמל” בהשחר חו' ח'? ובאמת למי אני עמל ומשחית תמצית בריאותי ומעקם גבי ומכהה עיני ומחסר את נפשי מטובה וממרגוע בשעות הפנויות הנשארות לי לפליטה אחרי שעות העבודה הרבות לי בשני בתי ספרי ובהוראתי בביתי לבני ולבתי? האם תביא לי עבודתי ההיא אף הפרוטות האחדות לשלם את דמי בית הדואר והנייר אשר אנכי כותב עליו? או אולי לנחול כבוד סופרים אעמול מעין הכבוד אשר הנחילוני “מצדיקי הרבים” במחברתם “מלחמה בשלום” הנדפסה בווילנא ברשיון הצינזור,לכבוד בעלי הדפוס דשם ותפארת לחכמי ווילנא ולמשכיליה, אשר גם הצינזוֹר בעצמו חד מהם!? והעבודה בחכמת ישראל כבדה עלי יותר משאר העובדים אותה לרגלי שבתי בעיר קטנה אשר אין בה שום ספר מספרי השכלה ושום משכיל על דבר. תשע עשרה שנה אנכי שוֹכן ערים נכחדות ואינני מקבל שום השפעה מחכמים וטובים ממני וגם עתה אנכי יושב כערער בערבה ונפשי יבשה אין כל מקור חי להרטיבה בו ולהרבות לחלוחית בשרשי עץ דעתי למען יפרח ויעש פרי. נהפך לשדי בחרבוני ארץ תלאובות זאת ועל מה אדברה ואכתבה ואשא דברי? הרק אך מלבו יוציא איש מלים? (ע"כ נמצא בלי חתימה).

יל"ג.


 

אגרת שמונים ושמונה

ידידי בעל השחר!


במ“ע המליץ ש”ז מנומר 30 והלאה נדפס מאמרי “בינה לתועי רוח” אשר בו דברתי משפטים עם רבני ישראל ומנהירי הקהלות בארצנו על דרך הנהגתם את אומתם וחנוכם את הדורות. במאמרי ההוא השתדלתי לנגע אם בארוכה ואם בקצרה בכל פרטי הענין הגדול הזה כפי שהביאני לידי כך ההכרח ודרך הלוכי בוכוחי. ועתה בבוא תשלום המאמר לנגד עיני ראיתי כי בין ההמשך שנדפס בנומ' 39 ובין הבא אחריו בנו' 41 נשמט פרק שלם, בלתי ספק מסבה שאינה תלויה בהמו“ל את המליץ; ע”כ אבקשך לשום את הפרק הנשמט ההוא באחת ממחברות “השחר” כדי למלאות החסרון ולהיות מאמרי הנ"ל שלם ביד קוראיו.

ואלה היו דברי: האמונה שאיננה מיוסדת על אדני התבונה והדעת רעה היא ומזקת לדת יותר מן הכפירה. הנה אתם מזכירים בכל יום האמונה בביאת המשיח ואחינו המתקנים בארצות אחרות השמיטו את העיקר הזה; אבל לפי דעתנו כאחינו באשכנז המתיאשים בפומבי מן הגאולה וכמוכם המחכים לביאת המשיח בדרך נס כלכם כאחד מכחישים בעיקר הגדול הזה, מפני שסוף סוף תדעו שנפלאות בל יעשו ארץ בימינו אלה ובל יפלו אנשים עם ענני שמיא. גם כל מעשיכם ודרכי חייכם מעידים עליכם שמה שאתם משננים בכל יום “אחכה לו בכל יום שיבוא” אינו אלא מרגלא בפומא ולבכם בל עמכם מפני שאין אתם מוכנים ומזומנים לקבלו ואין אתם מכינים גם את בניכם דור אחר דור לקראתו. יבוא נא בן דוד היום – אחינו המתקנים יוכלו לשוב אליו רגע אחד לאמר: “חטאנו, הננו עבדים לאדוננו!” והוא יקבלם וימצא בהם אנשי חפץ דרושים לכל חפציו; אבל מה ימצא בכם ובמה תושיעוהו אתם? בפשטים ובהמצאות וב“ודוק”ין של המהרש“א בפלפולי הבל ובדרשות של דופי? הימצא בכם אנשים דרושים לחפצו בבואו לחדש ימינו כקדם? המכם יקח אנשים לשרי מלכותו, לעשות מהם סגנים לאוצרות, יודעי תכסיסי מלחמה, חכמים מדיניים לעמוד בהיכלי המלכים האחרים, חכמי הבנין ומדידת היבשה והנהרות, לבנות שוקים ודרכים וגשרים ומעברות, אנשי דעת יודעי לשון, להיות מליצים ומתורגמנים, סופרים מהירים לכתוב בלשונות עמים רבים, רופאים ומפטמי רפואות, חושבי מחשבות בכל חרושת יד ובכל המצאה חדשה, אכרים עובדי האדמה? מורי הוראות תהיו! ומה תעשו אם תשאר הלכה כמאן דאמר שמצות בטלות לעתיד לבוא? או אולי במנהג הנהוג בממשלת הקהל אצלנו יחזיק ובידכם, כמו שאתם עתה, יתן את מושכות הממשלה, ואתם תשובו ותקימו ד' מיתות ב”ד ושאר העונשין בעד תולדה קטנה שבקטנות מל“ט אבות מלאכות ובעד כל קוץ וקוץ שהוסיפו הפוסקים האחרונים על תרי”ג מצות שדרש ר' שמלאי? אם כה תעשו והיה כי תבואו אל הארץ היום וקמו עלינו מחר כל העמים אשר מסביבינו והכחידונו מן הארץ, כי אי אפשר לישובו של עולם להתקיים באופן זה ובפרט בארץ היושבת על טבור הארץ; וירושלים הבנויה מידי בונים כמוכם תהיה לאבן מעמסה לכל העמים.

א“כ אפוא תקותכם לגאולה בכל יום ומעשיכם ודרך חינוך בניכם הנה שני הפכים מתנגדים וסותרים זא”ז. ואם חפצים אנחנו לפרשה באופן המתישב על השכל ומתקבל על הדעת, שאם חפץ ה' בנו יש תקוה לאחריתנו כמו לשאר האומות שלא אבדו בשטף הזמן ובזרמת מאות השנים; אבל התקוה הזאת לא תוכל להמלאות רק בדרך הטבע, ומי יודע אולי באמת תוכל להמלאות בדמן מן הזמנים אם נהיה מוכנים וראוים לזה, אם תחליפו את שיטת החינוך הנהוג בינינו מן הקצה אל הקצה ותשתמשו בהכשרונות הטובים שחלק הבורא לעמנו ולענינים יותר נחוצים ממכליא קרנא ומתגרי לוד ולידיעות שיש בהן ממש, ותגדלו את בניכם המוכשרים לקבל חכמה לאנשים שלמים בתכלית השלמות ומפוארים בכל הידיעות הנחוצות לאדם כלחם נפשו, ותשרשו מלבם ביום גיחם מרחם אמם כל שנאה לבעלי אמונה אחרת, ותטביעו בנפשם בקטנותם היסוד הגדול שכל התורה נשענת עליו, ותמנעו אותם מן לשון העלגים אשר היתה לנו למורשה מאבותינו האחרונים לבשתנו ולבשת אומתנו; ותשיבו את שאר בנינו הבלתי מוכשרים לעבודת הנפש אל האומנות ואל המלאכה, אל עבודת האדמה, אל חרושת ידים ואל כל משלח כפים; ותלמדו את סוחרינו ורוכלינו להשתמש בהין צדק ובאבני צדק, ולהיותם דוברי אמת בלבבם להיות ממון חברם חביב עליהם כשלהם בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית; ותתקנו את מנהגי קהלותיכם בסדרים ישרים ונכוחים למוצאי דעת; אם כה תעשו אז יש תקוה כי יבוא היום ורבים מעמי הארץ אשר יעיר ה' את רוחם כרוח כרש יאמרו: באמת יש רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה באיכותו, עם מלא כשרונות טובים כרמון, עם אוהב את המלאכה ושונא הבטלה, עם שאין בלבו שנאה ותחרות לבעלי דתות אחרות ולא כאיבה יהדוף אנשים השונים ממנו בדעות ואמונות, גוי מעולם הוא אשר כלנו חייבים בכבודו וחייבים אנחנו לשלם לו פעליו הטובים תחת הצרות והתלאות אשר השבענוהו במשך אלפי שנה ואולי אז – בהעביר ה' רוח צדקה כזאת על הארץ – אז אולי יבוא היום הטוב שאנחנו מצפים שיקוממו עדתנו בראות כל עמי הארץ עין בעין שלא נביא שום נזק לישוב העולם ולא עוד נרבץ כאבן נגף על דרך הדעת והתבונה, ואדרבא נביא תועלת רבה לכלל מין האנושי בתת לנו החפש לחיות חיים טבעים ע"פ תכונתנו וטבע נפשנו ולדלות ממעמקי לבבנו את המטמונים אשר נתן לנו אלקי אבותינו את אוצרות הדעת והתבונה ולהעשיר במו את כל משפחת האדמה. רק במעשים טובים נוכל לקנות לנו לבב בני האדם; רק בצדקה תכונן ציון ושביה בצדקה!

הפירוש הזה על העיקר באמונת ביאת המשיח שם לפנינו ברחבה בדעת ובמישרים מודענו ר“ד גאָרדן במאמרו דבר בעתו בהמגיד; ודבריו מלאים זיו ומפיקים נגה, וראויים להכתב באש שחורה ע”ג אש לבנה וראויים הם שכל איש מישראל ישימם בפיו ובלבבו והיו עמו וקרא בם כל ימי חייו שנן אותם לבניו ולבני בניו עד בוא מועד אשר יחנן ה' את עמו. ובגלל הדברים הטובים החיים והקימים האלה ירה עליו אבנים גדולות עמוד הענן, המגנה בסכלותו ובפחזותו את השם “לבנון” וישלך עליו שקוצים במאמר מלא קיא צואה שמראשו עד סופו מסריח, מפני שפירוש העיקר הזה בזה האופן יקלקל מחשבתו אשר חשב בהמשיח מתימן לגנוב לבב יראיו לצוד ציד להביא. ואנכי גם אנכי לא נרתעתי לאחורי מלגלות ברבים את הדברים האלה ומהחזיק בידי רד"ג ולא יפול לבבי מפני בעלי החבורה “מצדיקי הרבים”.

יל"ג.



  1. רטיה פפלאסטער: מחזירין רטיה (עירובין ק"ב)

    העורך.  ↩

  2. על האגרת הזאת לא נרשם שם בעליה רק מתוכה מוכח שהיא נכתבה לרמ"ל ליליענבלום. עיי' להלן. העורך.  ↩

  3. ר"ת בינה לתועי רוח. העורך.  ↩

  4. אין הדין כך ]עיי‘ ש"ע סי’ קכ“ט סעי' כ”ח], אבל אין מקשין על מעשה שלא היה ולא נברא אלא למשל. העורך.  ↩

  5. קהל רפאים. אמור מכאן שהאגרת הזאת כתובה לל"ב. העורך.  ↩

  6. חיי‘ סנהד’ פ‘ נגמר הדין (ס“ו ע”א) במשנה כיצד תולין, ד"ה ולא זו בלבד וכו’. העורך.  ↩

המלצות קוראים
תגיות